ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2019


פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה

פרק שנים עשר – אורות וצללים.

דיברנו למעלה על פעילות חברתית מבורכת של יחידי הקהל. אך בצד האור, כמו בכל חברה בריאה, היו גם צללים. הרבנים והמנהיגים התריעו על פריצות בחיי הקהלה, והשתדלו להביאם על תיקונם. לשם כך נקטו הן באמצעי שכנוע כהטפת מוסר, דברי התעוררות בכתב הנשלחים לקהלי בתי הכנסת ומוקראים באזניהם .דרשות הרבנים המכוונים לעורר את לב שומעיהם בשבתות, ובהזדמנויות שונות כגון עצרות, תענית ציבור, ותפלות לעצירת גשמים , והן באמצעים משמעתיים כהטלת קנסות, החרמות, ומסירת העבריין לידי השלטונות. אמצעי הרתעה אלו תרמו להבראת החברה. אמצעי נוסף הוא שיפוטו של הרב. בחתרו אל הצדק זיכה הרב את הזכאי וחייב את החייב. החוטא בא על עונשו, ומתגלה סרחונו. על ידי כך הוא עצמו שב למוטב.

מלשינות

דבר מכוער שהפריע לחיי הקהל, שכמה מנוהגי חייהם מוסתרים היו מעיני השכנים והשלטונות השואפים לטרף, היא "המלשינות". נמצאו בקהל אנשים שבצע כסף, או כבוד, או כדי למצוא חן בעיני השלטונות, העבירום על דעתם, ומצאו עצמם משתפים פעולה עם השלטון נגד אחיהם.הקהל – מנהיגיו ורבניו – נאבקו נגד תופעה שלילית זו, בכל הדרכים שבידיהם. תקנה משנת תפ"ו – 1726, שנתקנה " כי השעה צריכה לכך "מטילה" חרם "על כל מי" שיפתח פיו לדבר סרה על שום בר ישראל.גם במקרה של חובל בחבירו והפילו למשכב, דנו החכמים כמלשין את האיש שסיפר על כך לשלטונות והביא לידי תפיסת החובל, שהפסיד ממון רב על כך. קצווי היה לקהל שדבר החבלה יתברר בפני חכם העיר והחובל ייענש על ידו, ולא על ידי השלטונות תופעה זו של מלשינות הייתה בכל הזמנים וגם במקומות אחרים

זיוף.

בשנות הת"ע, נתגלו מקרים של זיוף שטרות, על ידי שינוי זמנם. ואז תיקנו לכתוב את "הזמן" במלים : " יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבע ושבעים ליצירה ולא יכתוב תע"ד.

עדות שקר.

גם היא תופעה שכיחה. בשנת תקנ"א אומר רבי אליהו הצרפתי שמצוי היה אז בצפרו "שרבו עידי שקר" ואינו סומך על שטרי קבלת העדות. על רקע זה נתקנה תקנה שקבלת עדות ומודעה צריכה להיחתם על ידי דיין וסופר בית הדין. במאה השביעית לאלף השישי, כאשר תופעת עדות השקר נתרבתה, תיקנו תקנה שקבלת עדים תעשה בפני בית דין דווקא.

גנבה: ידועים מקרים בודדים של גניבה על ידי יהודים

פנייה לערכאות

 בהחלת ימי רבנותו של ר׳ יהודה אלבאז, מתרבות והולכות הפניות לערכאות של גויים תחושה של ירידה מוסרית בקהל העיקה על הרבנים והמנהיגים. בתקנה בה הטילו קנס ״נגד מי שיביא דין בפני ערכאות של גוים״ הם מתריעים על מצוות אחרות שבין אדם למקום.

רבי עמרם בנו מתריע על ״נגידים שהם רבי מעשקות״ ונותנים שוחד לשר מכסף הקהל להנאת עצמם. כשהביאו גויים כלים לאומן יהודי לתקנם, בעיקר תכשיטי זהב וכסף, נמצאו כאלה שרימו אותם והחליפו טוב ברע. דעת הרבנים לא היתה נוחה מכך כי מלבד האיסור בדבר, עלול היה להוות מקור סכנה לקהלה כולה והתריעו נגדם. אם הגוי היה חושד ביהודי אחר בחשבו שהוא שרימה אותו, חייבו החכמים את המרמה לשלם לחבירו את כל ההפסד שהגיעו כתוצאה מכך.

כן נמצאו אנשים שהכתיבו ממונם לבניהם, כדי להפסיד את המלוים שהלוום בעל פה, שאינם יכולים לטרוף ממשועבדים.

מריבות.

מריבות וקטטות שכיחים היו בין אישה לשכנתה, ובין בעל לאשתו. ופעמים גררו אחריהן תופעות חמורות כגון אישה המפלת עוברה בעת קטטה, חתן המכה חמותו הזקנה. בחורים שיצאו, ממסיבת חתונה והכו את חברם עד שקפץ חולי ונטה למות. בחורים הרבים ביניהם ואחד מהם נחבל קשה. ויש שנשים בעת מריבה שרתה עליהן הרוח וחברו " קצדא " – שירה בחרוזים בקלון חברותיהן.

קלפים.

במאה השביעית לאלף השישי, חדר משחק הקלפים למרוקו. ונמצאו אנשים בצפרו שנמשכו למשחק זה. החכמים התריעו נגדם.

צניעות.

בענייני צניעות היו פריצות בכל התקופות. רבי ישועה בן חמו מתריע על "נשים שעושין השוק בין הגויים לקניות הקדרות ומצעים וכל מיני הגויים המסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות". ואז תיקנו שהנשים לא ישתתפו בלוית המת. ולא ילכו לבית הקברות רק פעם בחדש ביום שני הראשון של החדש.העוברת תיתן קנס של חמש אוקיות.רבי יהודה אלבאז תיקן שלא ישתתפו הנשים בהולכת כלה לבית החתן, ובהולכת בר מצווה "שמכשילים את הרבים בהרהורי עברה" כמו כן התריע על נשים היושבות שורות שורות והאנשים עוברים ביניהם. ונשים המתאספות בעת מריבה ואין מקום לעבור והעוברים, נתקלים בהם. כן תיקן שלא יכנסו הנשים לבתי כסא של הגברים. גם רבי רפאל משה אלבאז התריע בזמנו על דבר זה, ועל הנשים שמכבסות בנהר ואינן נוהגות בצניעות, ועל אלו שעושות שוק. רבי יקותיאל אלבאז התריע על כגון אלו בזמנו והחרים שהעובר לא יברכו לו ברכת אירוסין ולא יכתבו לו כתובה.

פריצות בענייני דת.

פרצות בשמירת הדת היו בכל הזמנים. רבי ישועה בן חמו מתריע על אנשים שמגלחים הפדחת " ומשאירים פאה כחוט העכביש, והטיל על העובר קנס של עשר אוקיות. כן התריע על נשים המתגודדות ושורטות על המת. על העוברת הוטל קנס עשר אוקיות שישולמו על ידי בעלה. ומחציתן תנוכה מהכתובה.

גם נמצאו בקהלה אנשים שלא התפללו שחרית עד שהלכו תחלה לעסקיהם, או שיצאו לרחובות העיר ונשארו שם שעה או שעתיים.

בשבת היו מתאספים במרכז המללאח "ברחיבה" ומספרים סיפורים זה לזה, במקום ללכת לבית מדרש או לישון בבית כדי לנוח. רבי אבא אלבאז התריע גם על אלה "המוחאים כף ומתופפים בשבת" בכל הזמנים עוררו הרבנים את יחידי הקהל להיזהר בשמירת שבת ולקבל את השבת מוקדם. אך תמיד נמצאו אנשים שזלזלו קצת בשמירת שבת ויום טוב. היו שקנו בשבת מהגויים, ויש שהשאירו דריכת היין של כל השנה – לחול המועד. רבי אבא אלבאז התריע אף על המזלזלים בצום י"ז בתמוז ותשעה באב. וקבע קנס למזלזל לזכות שר העיר, ואפילו בית סוהר למזלזל בימי צום אלה. בימיו פשטה מכת הזנות בקהלה, והוא התריע על כך. הנוהג היה לפרסם ברבים את האישה המזנה, מרכיבים אותה על חמור ומעבירים אותה ברחובות קריה כשראשה מגולח לביישה ולגנותה.

לפעמים היו גם מקרים של המרת דת והרבנים השתדלו להחזירם בתשובה ולהבריחם לעבר הים. דרך כלל אזהרות הרבנים ותקנותיהם נתקבלו על ידי הקהל שהשתדל לתקן את המעוות ולנהוג לפי הנחיות ההלכה.

פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 135

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו

יוסף שטרית

ירושלים, תשנ"ט

מוסד ביאליק-ירושלים

המכללה האזורית אשקלון

הקדמה

שיתוף הפעולה של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית עם המכללה האזורית באשקלון הוא שהניב את הוצאת שתי האסופות בסדרה זו. תחילה יצא ״מסורות ולשונות של יהודי צפון־אפריקה״ בתשנ״ח (מהדורה שנייה שלו רואה אור בימים אלה ממש), ועכשיו מתפרסם חיבורו של פרופ׳ יוסף שיטרית.

פרום׳ שיטרית חוקר בהתמדה, בשיטתיות ובכשרון רב היבטים רבים של היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. אחד מהם הוא חקר השירה והפיוט התופס מקום מרכזי בעבודותיו. שמונת המאמרים המקיפים המכונסים בזה מלבנים סוגיות יסוד בשירה ובפיוט של יהודי מרוקו, כשהם מלווים תיעוד נרחב, מבורר ומנותח כהלכה. אין ספק שפרסומה של האסופה הוא מאורע מדעי חשוב עד מאוד.

ראשי המכללה באשקלון ־ עו״ד פינחס חליוה, מנהלה הכללי של המכללה ופרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי שלה – גילו עניין מוצהר ומלווה במעשים בהפצת מחקרים על יהדות צפון־אפריקה. אני תקווה ששיתוף הפעולה הנמשך של שני המוסדות הנזכרים יניב פרסומים נוספים בתחום.

מ׳ בר־אשר

פתח דבר

שמונת הפרקים המרכיבים אסופה זו מבוססים כולם על חקירה רבת שנים שעניינה השירה העברית שנכתבה במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות ושנשמרה בחלקה הגדול בכתבי־יד. שבעה מהם כבר ראו אור, והפרק האחרון הוכן במיוחד בשביל אסופה זו. המחקרים עוסקים בתקופה של כארבע מאות וחמישים שנה ביצירה השירית העברית של יהודי צפון־אפריקה. הכנתם התאפשרה הודות לסריקה שיטתית של יותר מאלף כתבי־יד עבריים שהועתקו בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט בתקופה זו והמפוזרים כיום בספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם. דרך סריקה זו עלה בידי לגלות מאות רבות של שירים חדשים ולחשוף את יצירתם השירית של עשרות משוררים, בלתי ידועים ברובם לחוקרים, שכתבו שירים עבריים במרוקו, וביניהם מן המשוררים החשובים ביותר ביצירה העברית בצפון־אפריקה. סריקה זו של כתבי־יד אפשרה לי גם לעמוד על היקפה הרחב של יצירה זו ועל מקומה המרכזי ביצירה העברית של יהודי מרוקו, על התמטיקה הקבועה, החוזרת ברובם של אלפי השירים שהרכיבו אותה במשך הדורות, ועל תת־הסוגות המיוחדות לשירה זאת בהשוואה לשירה העברית שנכתבה בקהילות אחרות באגן הים התיכון.

תת־סוגה שירית כזו היא, למשל, קבוצת השירים האירועיים־ההיסטוריים הרבים יחסית, שהתקיימה לאורך כל התקופה הנדונה, מאז גירוש ספרד ממש ועד לדעיכתה של היצירה העברית במרוקו בימינו. שירים רבים כאלה נחשפים במחקרים המובאים כאן. במרכזם של רוב המחקרים עומדים שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים ־ותרבותיים וכן שירים אישיים, החל בשירו של יעקב הסופר על פגישותיו עם דוד הראובני וכלה בשיריו האישים והלאומיים של רבי דוד בוזגלו לרגל עלייתו לארץ עקב מלחמת ששת הימים. הם כוללים גם את שיריהם האירועיים הרבים של רבי שלמה חלואה ברבע האחרון של המאה ה־18 ושל רבי דוד אלקאים בסוף המאה ־־19. בקהילות שמעטה הייתה בהן המודעות לרישום קורותיהן בצורת כרוניקות ופנקסי קהילות יש בשירים אלו תרומה חיונית לידע שלנו על אירועים מעצבים בחיי הקהילות הללו ועל החברה היהודית במרוקו בכלל. כזה הוא, למשל, שירו של יעקב הסופר המעיד על פגישותיו עם דוד הראובני ועל שיחותיו אתו בפורטוגל, ומאושש בכך את הכתוב בספרו של דוד הראובני. כאלה הם השירים הרבים של ר׳ שלמה חלואה על הבצורת הנוראה של השנים 1782-1779 במרוקו ועל הפרעות של מולאי יזיד בשנים 1792-1790, שפגעו קשות בקהילות היהודיות בארץ זו. שיריו של ר׳ דוד אלקאים חשובים גם הם מבחינה זאת: הם מסמנים ומסמלים את התמורות שחלו בתודעה של חוגים מסורתיים בקהילות החוף של מרוקו בסוף המאה ה־19 בעקבות חדירת המודרניות האירופית והפצת העיתונות העברית והספרות העברית החדשה בקרב תלמידי חכמים בצפון־אפריקה.

בו בזמן השירים המובאים כאן מציבים בחלקם הגדול את ענייניו האישיים, הביוגרפיים או היצירתיים של המשורר במרכז האמירה השירית שלהם. הגדיל לעשות בעניין זה רבי דוד אלקאים. הוא היה המשורר העברי הראשון בצפון־אפריקה שהקדיש מקום חשוב ביצירתו להעלאת התלבטויותיו ומבוכתו בנוגע לניצני ההתנהגויות המשכיליות שלו ושל חבריו במוגאדור (א־צוירה). הוא גם היה הראשון במרוקו שניסה לתת ביטוי לבעיות הלשון שהכבידו על כתיבתו השירית העברית, ופעל כתוצאה מכך להעשרת כתיבתו ולגיוונה על ידי יצירה עצמית של צורות ומבנים מוזרים בחלקם אך מעניינים ברובם. יותר ממאה שנה לפניו כתב רבי שלמה חלואה במכנאס שירים אישיים־ליריים על מצבו כעני ועל אירועים אישיים שהתנסה בהם. בימינו הדגיש רבי דוד בוזגלו באחדים משיריו המשמעותיים ביותר כיוונים אישיים אלה. הדו־שיח המרגש שהוא מנהל עם ארץ מולדתו לאחר עלייתו לארץ הוא משיאי יצירתו, ושירו הארוך ״אך בך, מולדתי״ מצליח להעלות יחסים אלה של עולה ממרוקו החוזר לצור מחצבתו הרוחנית ולמקור זהותו היהודית והלאומית לרמת אינטימיות שרק מעטים השכילו לתת לה ביטוי.

מבחינת מספרם, עשרות השירים המוצגים בפרקי הספר הם חלק קטן בלבד מתוך אלפי השירים העבריים שנכתבו במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות בידי עשרות רבות של משוררים; רק מעטים מהם נחשפו עד כה למחקר. ככלל עיקרה של שירה זו מוקדש, בראש ובראשונה, להעלאת תמונות הזמן היהודי בגלות, הזמן ההיסטורי־ האידאולוגי והזמן המחזורי־הטקסי, ובשנייה להצבת היצגי ה״אני״ הקולקטיבי של בני הקהילות, ובראשם מעמדם האישי־הקולקטיבי של המשוררים עצמם כדובריהן של הקהילות. שני יסודות פואטיים אלה, המשקפים בה בעת גם ערכים קיומיים קהילתיים, ממלאים גם את התכנים של השירים המובאים כאן, אם כי הם מעומעמים קמעה בגלל המוקדים האירועיים שעומדים ביסוד רוב השירים. לניתוח המוקדים התמטיים החוזרים ונשנים באלפי השירים העבריים ולהבהרתם הוקדשה המונוגרפיה המופיעה בפרק השלישי. במחקר זה נעשה ניסיון לתחום את קווי המתאר של הכתיבה השירית העברית במרוקו, שנכתבה כולה בידי רבנים ותלמידי חכמים. משום כך היא ספוגה בערכי התרבות הרבנית ובקשר הבלתי אמצעי לאלוהי ישראל ולטקסטים המייסדים של התרבות היהודית האורתודוקסית. רק על רקע מצע תרבותי־דתי זה ניתן להבין את עולמות השיח המועלים בצורה אובססיבית כל כך בידי הכותבים ואת המרחב הבין־טקסטואלי העצום הנבנה באמצעות שירים אלו והמפנה בדרגה גבוהה של שקיפות אל המקורות המקראיים, המדרשיים וההלכתיים. גם תמונת הגאולה המצטיירת באלפי השירים מבוססת בעיקרה על התמונה הרבנית של המשיחיות הרסטורטיבית, האוסרת על דחיקת הקץ והנסמכת כל כולה על סגולות התפילה ועל מעלות התקווה, ומצפה לחזרה לציון ולחידוש מלכות בית דוד ומלכות שדי באמצעות הנקמה בגויים וקיבוץ הגלויות.

תמונה משיחית זו, שהיא פסיבית מבחינה פוליטית אך אקטיבית ביותר מבחינת הציפייה והדריכות להגשמת ההבטחה האלוהית, עוברת כחוט השני בכל השירים המוצגים בפרקים אלה. תבניות השיח הנבנות בהם משקפות מתח קיומי זה של הקהילות היהודיות: רבים ביותר הם מבני הדו־שיח המלא, המפגיש בין המשורר כדוברה של הקהילה לבין הבורא בעתירות חוזרות וגוברות של כנסת ישראל והבטחות מנחמות ומעודדות של הבורא, וכן מבני הדו־שיח החסר, המתמקד בעתירותיו ובתחינותיו הישירות של ה״אני״ השר אל הבורא. פרט לשירים האירועיים־ההיסטוריים והחברתיים־התרבותיים שאנו מביאים כאן מעטים ביחס הם השירים הנרטיביים והתיאוריים בשירת הפיוטים העברית של יהודי מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר