ארכיון יומי: 6 בספטמבר 2019


Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo

Le cloisonnement

Loi d'airain de toute activité clandestine, le cloisonnement était l'une des caractéristiques de la Misguéret au Maroc. C'était bien un corps unique, organisé pour atteindre un même objectif, mais composé de membres qui ne se connaissaient pas. Les officiers étaient inconnus des simples soldats, et ceux qui prenaient part à une opération ne connaissaient que ceux qui y participaient aussi, et encore, seulement sous leur pseudonyme. Il y avait plusieurs autorités, mais aucune ne pénétrait dans le domaine de l'autre. Tel était le schéma du travail.

Mais dans le feu de l'action, les frontières ne sont pas toujours claires, quelquefois c'est le cours des événements qui oblige à faire des changements aux plans établis, et quelquefois on le faisait exprès pour montrer, ne serait-ce qu'un peu, la force de la Misguéret, ce qui n'était possible qu'en sortant de l'ombre pour un temps. Parlant du cloisonnement, il ne faut pas oublier qu'on pouvait être brûlé: cela signifiait que les services de sécurité marocains avaient mis la main sur un ou sur plusieurs militants de la Misguéret. On comptait parmi eux tous ceux qui étaient connus des "brûlés", car on prenait en considération qu'après l'enquête, les services de sécurité sauraient les trouver.

La Misguéret envoyait les "brûlés" en dehors des frontières du Maroc, soit provisoirement jusqu'à ce que les choses deviennent plus claires, soit définitivement. Dans la plupart des cas, ces militants immigraient en Israël, ce qui était de toute façon leur projet.

Souci pour un camarade "grillé"

Eliezer Gabbay

En 1959 Eliezer Gabbay apprit qu'il était "grillé" et qu'il devait donc rapidement quitter le Maroc. Eliezer avait eté recruté en 1956 dans les rangs de Gonen et avait été ensuite transféré à la Makéla, dans laquelle il était chargé de contacter les candidats au départ et d'accompagner les familles des olim, en voiture ou en train, jusqu'à leur remise entre les mains des contrebandiers à la frontière marocaine ou à la côte d'Haluccimas d'où partait clandestinement pour Gibraltar le bateau Pisces-Egoz   

Dans la clandestinité, j'ai fait la connaissance de Steeve et Ramon qui me donnaient les ordres, et dont je ne connaissais pas la véritable identité.

Ce n'est qu'en Israël que j'ai appris que Ramon c'était Méir Knafo et le véritable nom de Steeve je ne le connais pas encore à ce jour. Ils devaient tous les deux m'aider à fuir du Maroc. Ils m'avaient amené à Larache, dans la maison d'un employé d'une station d'essence (il s'agit de Raphaël Kanalés).

J'y suis resté avec ma famille douze jours, jusqu'au moment où un bateau de pèche nous mena dans l'enclave espagnole de Ceuta. Cela ne devait pas être une épreuve facile de rester enfermés dans une chambre pendant plusieurs jours avec trois enfants en bas âge. Avant le départ, devait se joindre à nous un autre camarade, un chauffeur, "grillé" lui aussi. Nous sommes arrivés en Israël le 8 décembre 1959. J'ai eu l'occasion de revoir Steeve (Gad Oren), cet homme extraordinaire, dans le cadre de mon travail à la centrale de recherches atomiques du Neguev. où j'ai travaillé 40 ans. Ceci illustre à quel point le cloisonnement était strict et le souci de faire partir rapidement les camarades "grillés".

La confiance en l'Etat d'Israël et en ses émissaires

Il y a des anecdotes émouvantes sur la manière dont ces hommes et ces femmes simples exprimaient cette confiance et il serait trop long de les rapporter toutes. Les défits du travail étaient quotidiens: comment d'abord repérer les candidats au départ; comment ensuite les avertir de la date de leur départ; comment se préparer à partir à la date convenue – souvent après un préavis de quelques heures seulement. On avait l'impression qu'ils étaient prêts ainsi que leurs valises et leur colis depuis des milliers d'années, n'attendant que le retentissement du son du chofar et l'arrivée du Messie. Et quand le signal a été donné, ils se sont levés et sont partis.

Dans nombre de cas la famille était prête au départ en quelques heures seulement, que ce soit pendant la journée ou en pleine nuit.

Il y a une profusion d'histoires sur la confiance mise par ces juifs dans les "sionistes". Toutes ces histoires ont pour dénominateur commun, l'aspiration à la Alyah et la confiance en Israël. Il ne faut pas perdre de vue que cela signifiait pour ces hommes le déracinement de lieux qui les avaient abrités eux et leurs ancêtres depuis des siècles. De la maison de leurs parents, des tombes de leurs disparus, de leur mode de vie séculaire. Ils quittaient les paysages qui les avaient vu naître et grandir, des souvenirs sacralisés avec le temps, laissant derrière eux une partie d'eux-mêmes. Il fallait donc des raisons déterminantes pour prendre le bâton de pèlerin. Il fallait un but sublime, une croyance enracinée et la candeur de la foi. Pendant des siècles, ils avaient été habités d'un feu tranquille devenu une flamme incandescente avec l'annonce de la délivrance. La sortie précipitée, fut-elle dans les meilleures conditions de prudence, laissait grande impression sur les restants. Au fur et à mesure qu'augmentait le nombre des partants – atteignant avec les années plusieurs milliers par mois – le vide laissé se faisait encore plus durement sentir. Ce déracinement revêtait des faces rieuses ou pleureuses, mais toujours accompagnées de tristesse. C'est la tristesse de tout homme qui connaît le déracinement. Mais cette tristesse était équilibrée par le sentiment d'accomplissement, sachant qu'elle n'était que l'introduction à l'intégration au pays rêvé.

Les maillons faibles du mouvement de masse

Il ne faut pas naturellement ignorer les maillons faibles de la société juive. Il y a eu aussi ceux qui ont profité de la candeur des gens du peuple pour l'exploiter, et parmi eux de vils escrocs. Les dimensions populaires, larges, du mouvement de la Alyah et le travail dans la clandestinité, ne pouvaient que laisser des brèches dans lesquelles se sont engouffrés des hommes peu scrupuleux, se présentant comme des émissaires de la cause pour dépouiller les olim. Ce phénomène devait parfois gêner considérablement la marche normale de l'opération de Alyah – et même provoquer des arrestations, mais il ne devait jamais prendre une grande ampleur.

Les cas ont été rares, l'exception confirmant la règle. Comme dans le cas de ce réseau de religieux extrémistes à la tête duquel se trouvait un certain Rotchild avec la complicité de deux juifs locaux: l'astrologue Georges Harar et le dentiste Abraham Abikhzer ־ qui avaient des relations avec les employés du port de Casablanca. Avec leur aide, largement rétribuée, ils faisaient partir des groupes de juifs du Maroc. Pas des familles, mais des étudiants pour les yéchivot orthodoxes en dehors d'Israël. Ni les mises en garde des gens de la Misguéret de mettre fin à des pratiques nuisibles à l'ensemble de la communauté, ni les requêtes de l'Agence Juive en Israël, n'avaient eu d'effets. Leur trafic ne devait prendre fin qu'après le démantèlement du réseau par les autorités marocaines, avec l'arrestation d'un fonctionnaire corrompu, un proche de famille du gouverneur de la région. Ce fut ensuite le tour des complices de Rotchild d'être arrêtés. La colère des autorités ne devait pas non plus épargner la Alyah Guimel. Pendant des mois tous les départs du port de Casablanca furent suspendus, contraignant les responsables à revenir pour un temps à la Alyah clandestine. Mais encore une fois, ces abus devaient rester des cas isolés.

Quel rapport entre la Alyah Bet et la Alyah Guimel?

Si on convoquait en même temps deux commandants de la Misguéret qui étaient en mission pendant ces neufs années, l'un pendant la période de la Alyah clandestine, l'autre au cours de l'opération Yakhine, il est douteux qu'ils trouvent le même langage pour parler de leur travail.

Voici ce que dira certainement le premier, qui a travaillé entre 1956 et 1961 : "Nous étions à la recherche permanente de nouvelles voies de sortie, et nous voyions dans le départ de chaque juif comme le sauvetage d'une âme. Nous appliquions à la lettre l'adage talmudique que "celui qui sauve une âme d'Israël est comme s'il avait sauvé l'humanité entière".

De ce fait, nous étions contraints parfois par les circonstances, de séparer des enfants de leurs parents et d'avancer le départ d'une partie de la famille. Il y avait des voies de sortie qui ne convenaient – et encore difficilement – qu'à des adultes et impraticables pour des enfants. Quand de telles voies s'ouvraient, nous en profitions sans délais. En faisant partir ces immigrants on ne pensait que plus tard à leurs bagages. Les doutes ne nous quittaient pas: comment est-il possible de mesurer la souffrance d'une mère séparée de ses enfants chéris?

C'était cela en résumé l'époque: le danger permanent, les efforts physiques harassants, les arrestations, la main dure des autorités – et de l'autre côté nous voyions des portes fermées et d'autres qui se fermaient l'une après l'autre. Mais malgré cela, des milliers de juifs ont réussi à monter en Israël et notre action avait un poids spécifique indéniable – c'est grâce à ces milliers de olim clandestins que des dizaines de milliers d'autres sont à leur tour partis pour Israël dans le cadre de la Alyah Guimel."

Et voilà ce qui lui répondrait le responsable de l'époque de la Alyah Guimel d'après 1961: "Notre mission aura été de mener à son terme ce qui a débuté avant nous. Vous vous êtes occupés de sauvetage d'âmes – et il y avait dans votre action un peu de la libération de prisonniers – et nous avons été les acteurs du transfert en Israël de presque toute une communauté dans son ensemble. Nous sommes arrivés jusqu'aux villages les plus reculés du sud marocain, et le résultat a été "que leurs jeunes et leurs vieux" ont quitté leurs villages; ils sont montés en masse en Israël et nous leur avons montré le chemin. Le travail dur que nous avons dû investir pour donner un contenu à l'accord passé avec les autorités, et les efforts déployés pour que les quotas mensuels fixés soient remplis et que tous ceux qui figurent sur le passeport collectif partent effectivement – tout cela n'a pas été un travail de tout repos."

A-Etant de nationalité russe, la famille appartenait à un pays ennemi. Ségéra, aujourd'hui Ilania, se trouve en Galilée. Ce village est connu surtout parce que Ben Gourion y a passé un certain temps après son immigration en Erets-Israël (n.d.l.t.).

B-Il ne faut pas oublier que cela se passait avant la fondation de l'Etat d'Israël – ces fonctions étaient quasi-clandestines (n.d.l.t.).

C-Célébration annuelle de la date du décès de rabbins célèbres et respectés. C'est pour la communauté marocaine l'occasion de se rendre sur les tombes de ces rabbins, dont certaines étaient un objet de culte aussi pour la population musulmane.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo-page 94

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo

Conséquences publiques et morales en Israël et au Maroc à la suite du naufrage d'Egoz

On peut supposer la façon dont s'est produite la catastrophe, mais nous ne pouvons arrêter avec certitude de jugement définitif. A la suite de cette catastrophe, le premier ministre nomma Eliézer Shochani, afin qu'il en éclaircisse les circonstances directes et indirectes. Le compte-rendu de Shochani décrit l'arrière plan, les conditions de travail et s'attarde même sur les points faibles dans le travail, mais le facteur direct de la catastrophe reste inconnu, tout comme il l'était avant l'enquête.

Le premier ministre de l'époque, David Ben Gourion, et Issar Harel, patron du "Mossad', décidèrent des objectifs de l'enquête et de son étendue, mais maintenant il était clair qu'ils ne devaient pas la limiter aux seuls "enseignements pour l'avenir". La responsabilité des hommes du réseau fut examiné, et on trouva parmi eux des responsables de la non mise en place de canots de sauvetage sur le Egoz. S'il s'était agit d'une "commission d'enquête d'état", elle aurait pu donner à l'enquêteur l'autorité d'exiger de traduire en justice ces responsables en question. Dans l'année 1962, cette question fut posée par moi à madame Lili Castel, qui fut le lien avec le "Mossad, mais elle repoussa d'une manière catégorique cette possibilité de procès, en disant "l'état ne résistera pas aujourd'hui à une autre affaire Lavon" – (affaire concernant l'arrestation de militants juifs en Egypte)

La catastrophe d'Egoz a eu des conséquences publiques et politiques. Des années de travail de la Misguéret au Maroc laissèrent leur empreinte non seulement dans le nombre d'immigrants qui arrivèrent en Israël, mais aussi dans la "bouffée d'air plus frais" parmi les juifs au Maroc et leurs représentants. Ce n'était plus une communauté qui justifie le jugement rendu et demande exclusivement la clémence et la miséricorde. Pour la première fois, apparurent les bourgeons de la révolte – tout d'abord parmi les jeunes qui se lièrent à la Misguéret et les autres qui s'y réchauffèrent à sa flamme, et ensuite également dans les couches plus larges. Il y eut des militants qui s'abstinrent de faire porter à la Misguéret la responsabilité du naufrage – chose que l'on aurait fait avec certitude quelques années auparavant. Au contraire, il fut entendu des paroles d'estime pour le travail de la Misguéret et fut également reçue du secrétaire de l'organisation des communautés juives du Maroc, David Amar, une lettre d'encouragement dans laquelle il exigeait que le travail soit poursuivi.

Ainsi écrivit David Amar à Alex Gatmon, chef de la Misguéret au Maroc: " Nous avons appris avec une profonde émotion la disparition de familles juives en mer. Après les derniers évènements graves de Casablanca, la population juive a été atteinte, et le conseil marocain des communautés et le comité des communautés de Casablanca ont envoyé à sa majesté Mohamed V une missive dans laquelle ils demandent à être reçus en entretien. La catastrophe ne changera en rien l'espérance de notre communauté, et je reste fortement ancré dans ma foi que vous devez, à la lumière des circonstances actuelles, multiplier vos efforts et concrétiser les espoirs des juifs du Maroc de monter en Israël.

Les derniers évènements de Casablanca ont provoqué une sévère réaction parmi les opposants au pouvoir, et de là l'appel à l'autodéfense. A quoi mèneront les évènements de Casablanca? Jusqu'où désire arriver le pouvoir? Ce sont les questions que se posent à eux-mêmes les juifs du Maroc. Vous portez nos espoirs et je vous demande d'accroître votre action et vos efforts malgré tout et même par-dessus tout.'

Même la masse juive redonna sa confiance en la Misguéret, en acte et en paroles. En pratique, ils suivirent simplement de nouveau la voix des émissaires de la Misguéret. Ce fut une marche qui devint pour eux une habitude, celle vers l'inconnu. Dans la réalité, ce fut aux chefs de la Misguéret de choisir entre deux possibilités: la première était celle d'un relâchement dans l'action, même de façon provisoire, et ainsi éviter la prise de danger, et la seconde possibilité était de continuer une immigration "clandestine, tout en prenant des mesures de prudence maximales. Ils optèrent pour la seconde des possibilités, et le travail continua.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-page 410

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית- סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו

סודו של דוד הראובני על פי פיוט ממרוקו

  1. 1. סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו

בסיפור הופעתם של דוד הראובני ושלמה מולכו עדיין רב מאוד הסתום על הגלוי. מה הייתה מטרת פעילותם המשותפת ומה הייתה המטרה האישית של כל אחד מהם? מה היה הרקע – של הקהילה והמשפחה – לצמיחת הראובני ומולכו ולפעילותם? מה היה טיב היחסים ביניהם? לשאלות יסודיות אלה ולהערכת אישיותם והישגיהם חסרים לנו גם היום נתונים בסיסיים שיסייעו בהבנתה ובהערכתה של אחת התנועות המשיחיות המעניינות ביותר בתולדות עם ישראל.

גם אם ברור כיום שסיפור מוצאו האקזוטי של דוד הראובני היה סיפור בדוי, שהוא עצמו בדה אותו על יסוד סיפוריהם של אלדד הדני ובנימין מטודילה, הרי החוקרים חלוקים בדבר מוצאו האמתי ובדבר מהימנות יתר הפרטים שהוא מסר בספר מסעותיו. אחדים ראו בו מנהיג פוליטי, שניסה לפעול בדרכים דיפלומטיות־צבאיות לזירוז הגאולה; אחרים ראו בו דמות של משיח מטיף, שהופיע בעיקר כדי לעודד את רוחם של האנוסים; ובאחרונה נקבעה דמותו כמשיח שקר, כשקרן וכרמאי. אשר למוצאו, הועלו עד כה סברות שהוא היה ממוצא אשכנזי, ממוצא ספרדי, ממוצא פלאשי או ממוצא תימני. מה האמת בכל אלה? גם היום אין אנו יודעים בבירור את שלבי התפתחותה של שליחותו המשיחית, ומעט מאוד ידוע לנו – ממקורות בלתי תלויים – על מעשיו קודם הופעתו בפני האפיפיור קלמנט השביעי ולאחר שהשתחרר ממאסרו בידי דוכס קלרמונט ־ עד להופעתו בפני הקיסר קרל החמישי בלוויית שלמה מולכו.

הערת המחבר: השווה את פרשנותו הקשה של קאסוטו, הראובני, לקובץ התעודות המשיחיות שהוא מביא, שאותן הוא מייחם לפעילותו המוקדמת של דוד הראובני, וכן את גישתו של סימונסון, שליחות, המביא את התעודות המספרות על מעשי זיוף המסמכים שלו במנטובה, לאחר שחזר לאיטליה מהמאסר בפרובנס. מסורת זאת, בדבר רמאותו של דוד הראובני, התהלכה כידוע בקרב הסופרים הנוצרים ובקרב חוגים יהודיים מסוימים באיטליה, כגון ר׳ עזריאל ראיינה. ראה אשכולי, מבוא, עמ׳ קעט-קפב; אשכולי, התנועות, עמ׳ 430-428. דומה שקאסוטו הרחיק יותר מכל חוקר אחר בימינו בהערכתו השלילית את אישיותו של דוד הראובני; פרשנותו למסמכים שהוא מביא לחיזוק עמדתו יש בה יותר מקורטוב של מגמתיות, והיא בנויה כל כולה כמעט על השערות ולא על השוואה עם תעודות אחרות.ע"כ

התעלומה אופפת גם את חייו של שלמה מולכו. מי הייתה משפחתו ומי היו הוריו? האם הוא באמת היה מנותק מהיהדות עד לפגישתו עם דוד הראובני – ואם כן הדבר, כיצד תוסבר יצירתו הקבלית וכתיבתו העברית הרבנית שנים מועטות לאחר מכן?" איך הצליח להתחמק מפורטוגל לאחר שנימול? לאן פנה מפורטוגל, כדי לשהות בתורכיה, קודם שהגיע לאיטליה? האם שהה בארץ ישראל, כפי שהמסורת מספרת? האם שהה בצפון־אפריקה בשליחותו של דוד הראובני?

הערת המחבר: שירים שונים שנכתבו באותה תקופה במרוקו מזכירים בנשימה אחת את דוד הראובני ואת שלמה מולכו תחת התארים המלך דוד או דוד המלך, והמלך שלמה או שלמה המלך. ראה בפיוט המתפרסם כאן, וכן שיטרית, שירי גאולה. בשירים אחרים מוזכר השר שלמה או ר׳ שלמה, כשהכוונה כנראה לשלמה מולכו. על פי שירי גאולה אלה הוא היה אמור להימצא במרוקו או באלג׳יריה, וראה על כך שיטרית, השירה הערבית־היהודית, עמ׳ 158-156. ע"כ

חלק גדול מהידע שלנו על שני אישים אלה ומעשיהם עדיין נובע בעיקרו מכתביהם ומתיאוריהם שלהם. דומה שבהעדר תיעוד חיצוני מספיק הושפעה הפרשנות ההיסטורית של כתבים אלה לא מעט מגישתם הכללית, האוהדת או המסתייגת, של הפרשנים כלפי המשיחיות בישראל בכלל. רק כך ניתן להסביר הערכות כה מנוגדות באשר לאישיותם ולמעשיהם של שני הפעילים המשיחיים, ובמיוחד לגבי אישיותו של דוד הראובני.

  1. דוד הראובני ויחסיו עם יהודי מרוקו

יחסיו של דוד הראובני עם יהודי מרוקו, ועם יהודי צפון־אפריקה בכלל, זכו עד כה להבלטה מעטה בלבד במחקר ההיסטורי, כנראה משום שהידע עליהם עד כה היה שאוב במלואו מספר מסעותיו של הראובני, שרבים מפקפקים במהימנותו. בספר זה הרבה דוד הראובני להזכיר את המבקרים שהגיעו אליו ממרוקו – מאזור הסוס, מאספי, מאזמור, מפאס, ממראכש – ומתלמסאן שבאלג׳יריה בעת שהותו בפורטוגל, בשנים 1527-1526, ואת האיגרות שנשלחו אליו מווהראן וממקומות אחרים באלג׳יריה. על פי הסיפור גבר זרם המבקרים לאחר שנפגש עם השגריר המוסלמי של מלך פאס, שהגיע בשליחות דיפלומטית לחצר מלך פורטוגל ומסר לו מכתבים מאת יהודי פאם ומאת הנגיד, אברהם אבן זמרה מאספי.

 על פי בקשתו של השגריר מסר לו דוד הראובני אף מכתבי תשובה לפונים אליו לפני שחזר למרוקו.בין המבקרים היהודים היו מנהיגים דגולים ותלמידי חכמים, שליחו של המלך הסעדי של מראכש, יהודי כוהן מאזור הסוס, שחשבו גיבור חיל, ואף מומר אחד. כמו כן ביקרו אצלו אנשים מן השורה שהתלוו אל הנזכרים או באו בגפם, ונשארו בחלקם כמשרתים בלתי אמינים בביתו של דוד הראובני. עם המנהיגים נמנו רבי אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל באספי, באזמור ואולי גם במאזאגאן, ור׳ אברהם רותי, שבא גם הוא מאספי לקבל כתב סמכות ממלך פורטוגל. בקרב תלמידי חכמים נזכרים למשל ר׳ אברהם פאריינטי, שהביא לו תשורות וספרים מאספי ונשאר לשרתו, ור׳ יעקב הסופר, שבא מפאס והוזכר בסיפור מתוך הערכה לאישיותו- ובו ידובר רבות להלן. השליח מטעם המלך הסעדי, שהביא לו איגרת בעניין השבטים, היה יוסף קורדיליאה (Cordilha), והוא נשאר אצלו בתפקיד של עוזר; המומר היה אלדיקא, והוא חזר והתגייר על ידו, נכנס לשירותו של דוד הראובני ונהג בחוסר נאמנות כלפי אדוניו. יש לציין, שזרם זה של אנשי מרוקו שביקרו אצל דוד הראובני התאפשר בעיקר הודות ליישובים פורטוגליים רבים, שהיו פזורים אז לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, והודות לקשר של קווי האניות זרם זה של מבקרים, כספי הנרות וכן המכתבים הראשונים שהביא עמו השגריר המוסלמי, מעידים לכאורה על תפוצת שמעו של דוד הראובני, בזמן שהותו בפורטוגל, לכלל הקהילות במרוקו, על שכבותיהן השונות, ומראים עד כמה הוא הסעיר את דמיונן. מעניין לבחון את תיאור היחסים ההדוקים עם יהודי מרוקו ואלג׳יריה. האומנם הם שררו במציאות או משל היו? מסמכים דיפלומטיים על יהודי מרוקו והיחסים שבין מרוקו לפורטוגל באותה התקופה, שהתגלו בארכיוני פורטוגל, אישרו זה מכבר פרטים שונים שמסר דוד הראובני על המבקרים אצלו. אולם מסמכים אלה אינם עוסקים במישרין ביחסים שנרקמו בין יהודי מרוקו, ובמיוחד בין קהילות המגורשים, לבין דוד הראובני או שלמה מולכו.

במחקר שערכתי באחרונה על שירים משיחיים בשירת יהודי מרוקו נתגלו לי פיוטים שונים ממרוקו המזכירים – במפורש או במרומז – את התהודה העצומה שעוררו בקרב יהודי מרוקו מעשיו וגינוניו של דוד הראובני; את יחסיו עם אישים מרכזיים ביהדות זאת – שאת חלקם הזכיר בספר מסעותיו – וכן את הופעתם של השבטים במרוקו בדרכם לכיבוש ארץ ישראל, כביכול. שירים אחדים מזכירים במיוחד את סוד שליחותו הכמוס, כפי שהוא גילה אותו לאחדים מבין המבקרים ששהו אצלו. שירים אלה נכתבו כנראה, כמעט כולם, בזמן שהראובני שהה בפורטוגל, היינו בשנים 1527-1526.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר