ארכיון יומי: 18 בספטמבר 2019


חנה סרור ”קוסקוס”- אתר עם שורשים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו-2004

חנה סרור

שורשים וירטואליים במרוקו

”קוסקוס”- אתר עם שורשים

כולם ודאי יודעים שחלק בלתי נפרד מהאי מייל הוא השטרודל @… אותה עוגת תפוחים מהמטבח האשכנזי. אנו, חברי אתר קוסקוס, חושבים שסימן זה נראה יותר כמו שָׁבָּקִיָּיה, אותה עוגיה עגלגלה, נוטפת דבש שהמרוקאים מכינים ויש אומרים, שהיא אף יותר טעימה מהשטרודל… על כן, אימצנו את השבקייה, שהיא מְדְיָּיאלְנָא, לכתובת האי מייל של המרוקאים ומעתה יש לומר את :שם המשתמש@ (שבקןיה) שם החברה.co.il

כך זה התחיל…

אנו, בני משפחת שושנה, שגדלנו על בירכי המסורת המרוקנית, מצאנו דרך מקורית להשריש ולהנציח את מורשתה הנפלאה של יהדות מרוקו למען הדורות הבאים….אשר רק מילים ספורות מהשפה, מגמגמים.

כשנפטר אבי המשפחה, ניסים שושנה ז״ל, שנולד בסאפי שבמרוקו, נוצר הרצון לתעד על גבי דפי האינטרנט חומר כתוב שאספנו במשך זמן רב בכל הקשור בנושא יהדות מרוקו ולזכרו,הקמנו אחי הבכור, שלום שושנה, נילי, אישתו, ואנוכי, אתר אינטרנט אשר שינה את חייהם של הרבה גולשים שהתמכרו אליו: "קוסקוס-אתר עם שורשים".

בטוחתני שצפניה("ואתה שונרא״-כתב אשר כנפו- ברית 21), גולש מכור, היה נתקל באתר קוסקוס וקרוב לוודאי שהיה משנה את חייו כשם שהאתר שינה את חייהם של הגולשים בו, כיום.

ישנם גולשים שבשביל כוס חלב, (אתר קוסקוס) קנו פרה!!!(מחשב). עלייא, אשתו של צפניה, אינה מבינה מה קרה לבעלה ובאומרו שיכין לה ספל קפה, חשבה לתומה כי נסע עד ברזיל…כך בני זוגם של הגולשים אינם מבינים הכיצד כבש את לבבם- אתר אחד קטן מיני רבים!!!

זה מדהים…

איך זה שפתאום באמצע החיים , אנשים צמאים לחזור לשורשים, "קוסקוס"־ לא רק אתר עם מתכונים, אלא התחברות וירטואלית למקורות. מרוקו, ללא ספק ארץ מעניינת והאתר טומן בחובו אינפורמציה מגוונת, מעניינת ומרסנת אופקים וככל שעובר הזמן האתר מתרחב והופך להיות, מקור מידע נרחב וחשוב על מורשת יהדות מרוקו.

כעת, נצא למסע וירטואלי ברחבי מרוקו…

ישנם סיפורים אישיים המלווים בתמונות מרהיבות מכל הזמנים ממגוון תחומי החיים. יש לחבר את הרמקולים כדי להוסיף את חוויית השמיעה לחוויית הצפייה – שהרי צריך לזרום עם התקדמות הטכנולוגית..

היכנסו לכל מנוע חיפוש ברשת האינטרנט והקלידו: "קוסקוס"- חיפוש, ומיד יעלה ויבוא הדף הראשי של האתר עם הקישורים, לסיור השורשים. ואם תרצו לבחור בדרך עצמאית הרי לפניכם הכתובת: www.couscous.co.il

שיר ילדות נשכח…

חלק נכבד מתאר את חיי היומיום במרוקו אז והיום. למשל טקס התה המרשים, סמטאות "המלאה" בערים השונות, בתי הספר השונים, משחקי ילדים ושירי ילדות נשכחים..קחו לדוגמא שיר נשכח לגמרי, קחו את בנכם או בתכם או הנכדים על הברכיים ושירו לו את השיר הבא, כשיגדל ויהיה לו ילד משלו הוא יעשה בדיוק

אותו הדבר:.

אַזְ'מִיל גוֹע גוֹע ,/ג'אדי טמונָא,/אל גְ'רִיפָה  מְסוּסָה,

הייאק על אְלְמְרָאפָע / סואטִיטָה אל עווִיפִיָיא /תְפָאתוֹ אֵל מוֹיְמָא / סְרְבְטוֹ אֵל בְּגְארָה

 

לַיין ג'אדי ג'אדי ג'אדי / אש קלתי אוסְרְבְתִי / פיין הייא אל ג'ריפה / פיין הייא אלמראפע, פיין  הייא אל עוופייא / פיין הייא אֵל מוּאימָא /פיין הייא אל בגארה

זַ׳א עַמִי חְדִידָאן או טּבֵּחְהָא..

אמונות ומנהגים

כאן תוכלו לשייט בין מנהגי החגים, מנהגי חתונה, טקס החינה המרשים- מלווה בתמונות, ומגוון האמונות אשר אתם גדלנו והזכורים לנו מבית אבא ואמא. פתגמים… יהודי מרוקו ידועים כאנשים האוהבים לתבל את דבריהם בפתגמים אין ספור. לכל מצב ולכל עניין, עומדים לרשותם כמה וכמה פתגמים עסיסיים. באתר תוכלו למצוא מספר רב של פתגמים הכתובים על פי סדר האי-ב', ניתן גם לשמוע אותם אם תפעילו את הרמקולים. בלחיצה על הרמקול. הפתגמים, יעזרו לכם לומר את דבריכם באופן מכובד, תרבותי ובלתי פוגע. לדוגמא: "רבאעא דנשא, או אל גרבא יבשא"- מקהלת נשים ונאד המים יבש.. ובקצרה- נשים עצלניות!

"אנא מיר ונתינא מיר, או שכון ישוג אל חמיר?" והכוונה ברורה ״אם כולם טוענים לכתר- מי יעשה את העבודה השחורה?

פרינא וירטואלית

במקום חמים ונעים זה תראו שפע מתכונים על טהרת המטבח המרוקני הידוע כמטבח מגוון, מתובל ואיכותי. כל גולשת תורמת מרזי מטבחה האישי וריח הניחוח.. עולה מבעד למסך.. ישנם מאכלים ששמם יזכיר לכם טעם של פעם… האמפואור מעא סלאדא דל דראוש (מתכון? באתר).

ניתן ללמוד על המנהגים השונים שהיו נהוגים כגון: במימונה- יש שאוכלים את המופלטה הנפוצה אך יש האוכלים קוסקוס חלבי או מתוק. יש מתכונים שתהליך אפייתם ובישולם שונה, והמאכל נושא את אותו השם כגון: החרינגו (המטוגן) הבר'ירר (האפוי) ושניהם מהמטבח הספרדי… הציורוס הטעים להפליא. מתכונים?..נכון, באתר!!

תרופות סבתא

מי מאיתנו לא הרגיש את התזת המחייא מפי אימו היישר לביטנו הכואבת? מי מאיתנו לא הרגיש את טיפות שמן הזית החמים בתוך אוזניו?… לפעמים, כשכאבה לנו האוזן, הייתה חולטת אימא, פיגם מצוי(הרוטא), מקררת ומטפטפת לתוך האוזן… זה משכיח כאבים, כך אמרה, ולפעמים נתנה לנו לשתות מי רוטא״ ״תמיד שבאה עם החליטה התפללתי שזה מיועד לאוזן ולא לקיבה!!! בימים שכואב קצת הגרון…אל תחכו – גרגרו עם מי מלח, והעיקר״.שתהיו בריאים!

הדלקת נר

בית עלמין וירטואלי, מכובד ומרגש להדלקת נר הדולק קבוע. להוספה מיידית של יקירכם על 1,314 הנרות שהדליקו עד לרגע כתיבת שורה זו, יש ללחוץ במקום המתאים.

צדיקים

תוכלו לצאת לסיור מודרך בערי מרוקו ובכל עיר תפגשו בשמות הצדיקים והרבנים שהיוו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של האנשים במרוקו.

מעשיות, סיפורי עליות וסיפורים אמיתיים

היו וישנם אנשים הידועים כמספרי מעשיות וכישרון זה בא לידי ביטוי בקובץ נדיר של מעשיות שלא כתובות בשום מקום! קראו והיווכחו.

כל אדם הוא עולם ומלואו וכל אחד מאתנו אוצר בתוכו סיפור עלייה שנחקק בזיכרונו לכל ימי חייו. כאן נתן לכותבים אפשרות לבטא על ידי סיפור עלייתם, את מה שרצו תמיד לספר ולא נתנה להם הזדמנות. בקרב עולי יהדות מרוקו יש אינסוף סיפורים מעניינים, כואבים, מרגשים ומורכבים וחבל שנושא זה לא בא לידי ביטוי בהיקף הנכון בתוכנית הלימודים של בתי הספר אתר קוסקוס בא למלא חסר זה. באתר, ישנן עבודות שורשים של תלמידים מרחבי הארץ שמצאו לנכון לשתף את גולשי האתר בגילויים שלהם.

פורום חברים

באתר מאות גולשים המהווים פורום חברים. חברי פורום החברים באתר גולשים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. בפורום מתקיימים דיונים לבביים, מעניינים, מרתקים ומרחיבי אופקים. הנושאים? ככל העולה על דעת החברים בעיקר אם הם קשורים ליהדות מרוקו. באמצעות הפורום המלים מתמלאות רוח חיים, נרקמים קשרי ידידות, והדבר בא לידי ביטוי בזרי הפרחים הוירטואליים, הכי זולים במדינה, הנשלחים מאחד לשני לשבתות ולחגים. לקראת שבת ברכות 'שבת שלום' משייטות מחבר לחבר, מביאות אינפורמציה על זמני כניסת השבת ומוסיפות חידושים ופנינים מפרשת השבוע. כל חבר חדש מתקבל בברכה וכולם לו אומרים:

"ברוך בא ביק לאתר הכי מדליק"… לכל גולש יש כינוי, במרוקאית כמובן, וכולם מחכים בקוצר רוח לראות מי מאחורי המסך והמקלדת …

הקוסקוסיאדה

"הקוסקוסיאדה" היא מפגש חברתי שנתי של גולשי אתר קוסקוס. השנה התקיימה הקוסקוסיאדה ברוב עם, באולמי 'לה-ממוניה' באשדוד. חברי הפורום הגיעו מכל קצווי הארץ מאילת עד קריית שמונה. המפגש התקיים בפורים ומלבד החוויות הנהדרות של המפגש והאוכל העשיר על טהרת המטבח המרוקני, נהנו באי המפגש מתכנית אומנותית עשירה שכללה הופעת אורח של הסופר אשר כנפו אשר הגיש בחן רב חלק מתוכניתו "הומור אנדלוסי", הופעה מענגת של אנסמבל מתוך התזמורת האנדלוסית הישראלית בכיכובו של הפייטן־זמר אמיל זריהן ־ הסולן הראשי של התזמורת, הופעת תיאטרון אל-מגרב שהעלה הפקה מיוחדת לערב זה, פרודיה על"אגדת דג הזהב" בעיבודו ובבימויו של אשר כהן. אני רוצה לסיים את הדברים האלה בסיסמת האתר שלנו:

"והעיקר חברים יקרים אל תשכחו:

"תִרְבְּחוּ וְתִּגְלְשׁוּ"

חנה סרור- ברית מס' 22 בעריכת מר אשר כנפו-אביב 2004- עמוד 99

ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש-מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"

משה בן הראש

מדריד

פוֹרְטוּ/מֵסְעוֹד

מתוך הרומאן "בשערי טנג'יר"

אני מצפה למשהו שיקרה, מצפה למשהו תמיד. והנה כשמשהו קורה אני רק מצפה למשהו אחר. שלושים שנה לא הייתי בתטואן, לא הייתי שם. זה תמיד היה שם, שם תמידי, שם שלא נגמר, שם של העבר, שם של השכחה, שם של הזיכרון. שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אומנם אלברטו סיפר לי שהיה שם, אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל אחרים, רבים אחרים, סיפרו על לכלוך, על כך שכל העיר אינה שווה כלום, ש״זה מלא ערבים״, כאילו לא היו ערבים שם מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו אתנו, לידינו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו, אם זה היה עוזרת, תפוזים או דגים. ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה. הם מתגעגעים אלינו, הם שואלים למה עזבנו, מה היה לנו רע, ובאמת איני יודע. לא לכולם היה רע, אבל היו אחדים, כמו אימא, כמו סבתא, בעיר – הנשים -שחשו אי נוחות תמידית, הם דיברו על ישראל כעל משהו הכרחי, תמיד הנשים, הנשים הן אלה שהחליטו לעזוב לישראל; הגברים, כמוני, העדיפו משהו יותר מוכר, מדריד, פריז; מי צדק איני יודע אך כשהגעתי לישראל לביקור ב-1977 חשתי שזה היה מאוחר בשבילי, מאוחר כדי לשנות את חיי עד כדי כך שאוכל לוותר על מדריד, על הריח של הקלמרי, על דיבורים מסביב לטאפה, זה היה מאוחר מדיי, אמרתי לאבי, אמרתי לאימי, הוא הבין, היא לא. היא רצתה אותי לידה, הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בפלמה דה מיורקה, שם בן דוד רצה להביאו כדי לנהל מלון, או לקנות מלון, או בקנדה, ״זה לא בשבילנו,״ אמר לי כמה פעמים, ״אני מבין אותך, זה אולי בשביל הדור הבא, הנכדים, כן בשבילם זה יהיה יותר טוב, אבל אני רואה את אחיך, את אחותך, ואף אחד כאן לא ממש בבית שלו, אף אחד לא ממש מצליח, אפילו אחיך איסקה שלא הולך בתלם, הוא מסתדר יותר טוב בניו יורק.״ לא הייתי מאמין על ניו יורק, אולי אני מבין שנסתדר טוב יותר במדריד, אפילו פריז מאשר בירושלים – אבל ניו יורק, האם זה לא רחוק מדיי? אולי לא, הכי רחוק שבו מישהו שנולד וגדל במרוקו יכול להגיע זה ירושלים, היית מאמין? ואת זה אמרתי בקול רם, ממש בקול רם ביושבי במטוס ליד סילביה, אחותי האהובה. ״מה?״, היא אמרה. ״מה הייתי מאמינה?״

״ אני לא יודע, אני לא מפסיק לחשוב, לא מפסיק לחשוב, מה המשמעות של כל הנסיעה הזאת, ומה אנחנו מחפשים, אח, אח שלא ידענו עליו, אולי אנחנו מחפשים אח שמת, אולי הוא מת כבר, אנשים מתים גם צעירים כפי שאנו יודעים, שלושים שנה זה הרבה זמן, ובמרוקו עם כל הסמים, לכי תדעי כמה אנשים נרצחים.״ ״אני גם חושבת כל הזמן.״

ביקשתי וויסקי מן הדיילת, בקבוק שלם, כוסות וקרח. הזמנתי את כולם. על אף שה 6&1 לא היה הוויסקי האהוב ביותר על כולנו, הרי שכולנו אהבנו וויסקי, ושמחנו לשתות קצת על מנת להפיג את המתח.

1974. וכן התפרקה החבילה, חלק לירושלים ואני נשארתי במדריד ללמוד, לגמור את לימודי הרפואה. אחר כך החלום הלך והתרחק, המרחק בינינו הלך וגדל, השפה השתנתה, השפה שלהם, שלי, השפה של אחיי. הם דיברו על דברים שלא הבנתי, שלא יכולתי להבין, שלא רציתי להבין, אפליות, חוסר הבנה, קיפוח, גזענות, אבל אימי לא רצתה לשמוע על הגירה למקום אחר חוץ מירושלים, הרבה פעמים אמרתי להם שיבואו למדריד, כאן תסתדרו הרי, כסף זה גם לא הבעיה, אבל שנה רדפה שנה, תירוץ רדף תירוץ, האחים הקטנים אולי כבר היו פחות מסתדרים במדריד מאשר אם היו מגיעים אל העיר מיד עם עזיבת תטואן. יש להם חברים חדשים, אמרה אימי, הם מדברים עברית וזה מה שחשוב, חשוב שנדבר עברית. אולי זה נכון, אבל חברים רבים לא היו להם, את זה אני יודע, את זה תמיד ידעתי. חלק מן החברים נמצאים כאן, במדריד, משפחה, חברים מבית הספר, ואני לא יודע למה אני חושב על כל זה שוב ושוב. אולי על מנת לברוח מעצמי, מהמצב בו אני נמצא, ממות אבי, מן הצוואה המוזרה שלו, אני רץ במחשבות שלי. כל פעם אני מתחיל לחשוב על האח המוזר הזה, חצי אח, מה אומר לו כשאפגוש אותו, מה, אולי פשוט כלום, זה אני שצריך לדבר, אני האח הגדול, אני צריך לתת את הנאום, הנה אתה, אתה יוסף, אתה הבן של אבי, מעולם לא ידעת שיש לך אבא, אבל הנה הוא זכר אותך וביקש שתהיה חלק בירושה, זהו, רשמי ביותר, פשוט תהיה חלק בירושה, תחתום כאן, תקבל מאה אלף דולר בערך, אולי קצת יותר, וזהו, אנחנו אחים, תודה רבה, אנחנו ממש מאושרים שפגשנו אותך ולא ניפגש יותר. תקבל את השיק מעורך הדין, בתוך חודש חודשיים, עד שנסדיר את כל העניין מבחינה חוקית. זהו.

אולי כך ואולי… מה? אתחיל לבכות, אני אגיד לו שהוא המחליף של ישראל, זה שנולד באמצע מלחמת ששת הימים ומת בלבנון, הוא היה הישראלי היחיד במשפחה הזאת, הוא אהב את הארץ את השפה, הוא היחיד והוא מת בלבנון, ועכשיו אתה יוסף, אתה יוסף, האח שלי, אתה מבין, אתה אח שלי זהו, הבנת.

כך זה יקרה, אולי זה בכלל לא יקרה, אולי נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, מכתב זה הרבה יותר פשוט, מה אני, אני בן 47, מה אני צריך אח עכשיו, יש לי כבר בן, מה אני צריך אח, בשביל מה, מה אני צריך אח, ״מה אני צריך אח?״ ״את זה כולנו שואלים.״ אמרה לי סילביה,

״באמת מה, אני חושב על זה שאולי פשוט נאתר את כתובתו ונשלח לו מכתב, אם הוא מסכים אז הוא יענה עם מכתב של עורך דינו, אם לא, לפי הצוואה עשינו את המוטל עלינו, לא?…״

״אתה לא חושב שאולי אבא רצה שנפגוש אותו, לא חשבת על זה?״ ״אני לא יודע מה הוא רצה, עכשיו הוא מת ואי אפשר לשאול אותו. או אולי את דיברת איתו והוא סיפר לך על זה, הרי הוא היה הכי קרוב אלייך ואל רות, לא אליי, לא כל כך אליי, הוא דיבר אתך על זה.״

״לא, אף פעם, לא ממש, אבל יש כמה משפטים שהוא אמר לי שאולי מתקשרים לעניין הזה, אולי עכשיו יש להם מובן אחר, אולי כן, ואולי אני סתם ממציאה, הוא אמר לי לפני שנה שאם הוא ימות לפני אימא, אז אנחנו נצטרך לדאוג לה, והוא לא התכוון לכסף, הוא הדגיש שהוא לא התכוון לכסף, לפעמים הוא היה אומר לי שהוא הותיר במרוקו הרבה יותר מכסף. היו לו משפטים מוזרים כאלה שאולי עכשיו מקבלים מובן אחר.״

הנה מגיע האוכל, סילביה שואלת אם הוא כשר והדיילת הספרדייה מאיבריה אומרת שכל הארוחות הן כשרות, יש במה להתעסק בטיסה. האוכל יותר משהוא מספק רעב כלשהו בא למלא בטיסה עיסוק לשעות הרבות ללא מעש בתוך המטוס. אך המחשבות לא עוזבות אותי גם כאשר אני מנסה במיטב מיומנותי לפתוח את הארוחה מבלי לשפוך דבר עליי או על אחותי, עדיין נשאר קצת וויסקי, אבל הארוחה תפלה בצורה בלתי רגילה, לא כמו ארוחות של אייר פרנס בדרך לניו יורק, הנה הוא מגיע מניו יורק, איסקה, ההומאופט שלנו, בטח יתחיל לדבר איתי עוד פעם על הרעלים שאני נותן לפציינטים שלי, ואני אתווכח איתו על הכדורים של סוכר שהוא מספק להם, אבל האמת היא שאני פחות ופחות נותן אנטיביוטיקות לחולים שלי, וגם פחות תרופות, הרי בסופו של דבר תשעים אחוז מהם רוצים יותר לדבר על הבעיות שלהם מאשר לטפל במחלה כלשהי, גם הם, מתברר, לא אוהבים את התרופות ויותר ממחציתן מגיעות לפח הזבל. זה די נחמד להיות רופא משפחה, יש יותר זמן לדבר עם החולה מאשר רופא כללי, אפשר לפעמים לדעת על הסיפור המשפחתי, וזה מעניין במקרים רבים. הוא היחיד שנסע לתטואן מאז עזבנו אותה, והוא אמר שהכסף בכלל לא דחוף לו, אבל הוא רוצה לבוא אתנו שוב, לראות אותנו בעיר. הרי הוא צודק, כל הזמן הזה ברחנו מן העיר, כולנו, ברחנו, כאילו היינו כולנו אשת לוט ואם רק נביט אחורה ניהפך למלח, מה כל הפחד הזה, הרי ממדריד או מפריז מדובר רק בטיסה קצרה לטנג׳יר, ונסיעה של שעה, אפשר היה אפילו לנסוע לסוף שבוע, זה מה שביקשה כל הזמן אשתי, אז בימים ההם בהם אהבה אותי, היא ביקשה שניסע לסוף שבוע, תשובתי תמיד, מה יש לי לחפש שם, ניסע לפריז, לניו יורק, למדידה, לסרי לנקה, להודו, למדרס, לטהרן, לכל מקום, לכל מקום ולא למרוקו, ואני לא הייתי היחיד, זו הייתה תשובת אבי ואימי, וכל אחיי, מה יש לנו לחפש שם? הכל, אני אומר, הכל יש לנו לחפש שם.

״אתה מתרגש לחזור לתטואן?״

״לא מדובר בנסיבות הכי מתאימות. לא יודע, כל הזמן ברחתי מזה, אבל ידעתי שיום אחד אני צריך לנסוע לשם, לסגור מעגל, לסגור פרק. לא חשבתי שזה יקרה כך, שאני אלך לחפש חצי אח עליו איני יודע דבר, אני לא יודע אם זה הרגע, אבל כנראה שכן, כי אנחנו נוסעים לשם, תל אביב מדריד מלגה, תל אביב מדריד מלגה… המסלול ההפוך לנסיעה של 974ו, אומנם אז כבר הייתי במדריד אבל כבר קראתי מליון פעם בספרי אלברטו על הבוקר הזה בו הוא קם פתאום בשחר ברססינגה ונסע לסאוטה. כאילו הייתי שם. איך את זוכרת את זה?״

״אני שמחתי דווקא, אל תשכח שזה היה אחרי ניסיון ההפיכה של אופקיר, היו הרבה ניסיונות להרוג את המלך באותה תקופה, ואנחנו פחדנו שאם דבר כזה יקרה, זה הסוף שלנו. אז זו הייתה הקלה. אני זוכרת שהערתי את ישראל והחזקתי אותו ביד, חצי רדום נוסע לאוטו, אימא החזיקה בידיה את רות ואבא דיבר עם הנהג, בזמן שהזריחה החלה בים. זה היה מרשים. פחדנו קצת בגבול, חשבנו שאולי יקרה משהו, אבא נתן שוחד כרגיל כדי לעבור את הגבול וכולנו היינו צריכים לומר שאנחנו נוסעים לחופשה בפלמה דה מיורקה, בסופו של דבר הגענו לפלמה דה מיורקה לפני שנתיים, אבא ואימא, אני ובעלי, וגם רות ובעלה הגיעו, היה מאוד נחמד, חבל שלא באת, זה היה חופש מקסים.״

פתאום שתקה, דווקא כשחשבתי שהיא תתחיל לתת לי פרטים, משפטים, זיכרונות מן הנסיעה החצי משפחתית, היא שתקה. הכל אצלה מסודר היטב בראש, הבית, הבעל, שלושת הילדים, יציבות צרפתית טיפוסית, הכל ביטחון, האיפור נותן ביטחון, פריז, הסקוריטה סוסיאל, הבית, שתי המכוניות, הבעל וביטוח החיים שלו, הילדים ילכו ללמוד באיזה אקול גבוה, הכל מסודר, ואני בלגן אחד גדול, הנישואים שלי בבלגן אחד גדול. אף אחד לא יודע על זה, אף אחד לא יודע מה אני עובר, והם אולי עדיין חושבים שאני עדיין באהבתי הגדולה, בתוך האהבה שלא נגמרת. ואולי הם גם חושבים שאני לא צריך את הירושה, שהכסף של אשתי מספיק לי והמשכורת כרופא משפחה, מספיק למה? למשכנתא של הבית ברחוב פדרו טיישרה, למכונית החדשה, למחשב של הילדה, מי יודע למה מספיק ולמה לא, זה לא מספיק לייצר אושר, זה לא מספיק להחזיר את הרגשת החום של יום חג, כאשר חוזרים מבית הכנסת לבית ויש ריח של מאכלי החג, הבית כולו נקי, הנשים לבושות במיטב בגדיהן, אולי אז הייתה משמעות לחיים, אולי רק אז, אבל מי יודע על מה חשבו הוריי, על מה הם חלמו, אולי גם הם פחדו לא לגמור את החודש, או פחדו שלא ייצאו מן העיר בזמן ותהיה מהפכה נגד המלך והכל יתמוטט. בכל אופן בגיל עשר זה היה נראה לי שיא הביטחון, שיא הבהירות, אני מעולם לא שמעתי את אימי דואגת לכסף, כמו אשתי, ויש לנו אולי יותר ממה שהיה להם אז, ויש לנו רפואה ציבורית ורפואה פרטית ואת כל הביטוחים בעולם, ואנחנו לא מרוצים, היא רצה למספרה הכי יקרה בגרן ויאה, לחנות הבגדים הזאת והזאת, איני יודע לאן, אני רק רואה את כרטיסי האשראי תופחים ואני לא יכול לומר כלום, כלום, זה גם הכסף שלה, הבית הוא לא מקום בטוח, לא בטוח כפי שנראה פעם, זה היה נראה כמו סמל הביטחון, כמו סמל החירות, המקום שאליו תמיד ניתן לחזור כשהשמים סוערים, יותר כסף ופחות ביטחון, ככל שיש יותר כסף יש פחות ביטחון, ככל שיש יותר שירותים, יותר דברים שברורים מאליהם, כך הפחד לאבד אותם הולך וגדל. אולי היא תחבק אותי, אני רוצה שאחותי תחבק אותי, למה שאני לא אעשה את זה, אני פשוט יכול לכרוך את ידי סביבה, היא בטח תשמח, אבל אני לא יכול, לא יכול לחבק, לא יכול לתת אהבה. אני מחייך אליה, אחותי, אני רוצה לומר, אחותי, איפה האהבה שאהבנו כשהיינו ילדים, איפה החיבוקים שחיבקנו, איפה הריבים שרבנו, איפה הטיולים שטיילנו, איפה אנחנו, למה אנחנו כל כך רחוקים, ירושלים, פריז, מדריד, ניו יורק, מפוזרים על פני תבל, חמש מאות שנה המשפחה שלנו חיה באותו מקום, מרחק של שני קילומטרים רבועים, עברנו מבית לבית, אבל היינו תמיד באותו מקום חמש מאות שנה, ועכשיו אנחנו במרחק של חמשת אלפים קילומטרים, העולם נהיה אולי קטן, אפשר לבקר אבל אנחנו רחוקים, אני רוצה לבוא אלייך לבכות לך על אשתי, לומר לך כמה העניין קשה אחותי, אבל אני לא יכול לקחת מטוס בשביל זה. גם שם, כשאנשים היו קרובים כל כך הרבה היה נדחק לשכחה, אנשים אז לא דיברו, וזהו, היו בעיות שלא דיברו עליהם.

נפגשים בחתונה, בהלוויה, נפגשים בברית מילה, אולי באיזו חופשה לכמה ימים, ואז הכל מנסים להיות שמחים, מנסים לא לדבר יותר מדי על הבעיות הקשות, על החיים הנפרדים, על המרחק, המרחק שהולך ומתעצם דווקא כשאנחנו נפגשים, כי אז, רק אז אנחנו רואים אותו, אנחנו רואים עד כמה כל אחד הלך לכיוון אחר, עד כמה כל אחד הלך לשפה אחרת, תרבות אחרת, אלברטו יתחיל לדבר איתי על הבעיות עם האשכנזים, מה אני יודע על זה, אני מניח שהוא צודק, אבל מה זה נוגע לי, את תדברי על הכלב החולה שלך, ואיסקה על הומאופטיה, ורות, על מה אדבר איתה, על הילד הבא שלה, בת שלושים, ושישה ילדים, מה היא עושה כל הזמן, רק ילדים, הבעל שלה לומד בישיבה של ש״ס ועושה ילדים, חיים קצת מהכסף של המשפחה, הביטוח לאומי, ועושים עוד ועוד ילדים, מה אני יכול בכלל לדבר איתה, על מה, על השמלות של אשתי שעולות כמו מה שהיא מבזבזת בחודש על כל ילדיה, עולם עקום, ממש מוזר, מתי ראיתי אותה לפני ההלוויה, לפני חמש שנים, ועכשיו היא לא יכלה לבוא אתנו, ודאי, היא בחוש השמיני, לא יכולה לעלות על מטוס, היא שצריכה את הכסף יותר מכולם וכמה שיותר מהר, וישראל מת, מת לגמרי, בלי ילדים, מת והלך, איתו אני יכול לדבר, אני לא צריך מלים בשביל זה, אפילו לא מחשבות. מוות למען מדינה, מוות עם משמעות, יש לזה משמעות.

נגמר האוכל, אפשר להחזיר את המגשים האלה, אני רואה את האנשים שחרדים ממטוסים, הם זזים עצבניים, חלק מהם היו יושבים פעם באזור המעשנים ומעשנים כמו קיטור כל הטיסה, עכשיו הם רק יכולים לזוז, לנוע, להזיע… הדיילת מחייכת חיוך מאולץ, הסימן המסחרי של איבריה, אני אף פעם לא מבין איך זה יכול להיות שדווקא העם שצוחק בטבעיות הכי גדולה בעולם מצמיח דיילות שאף פעם לא מסוגלות לחייך חיוך לא מאולץ, זה מפתיע אותי יותר מטיסה לטיסה, וזה עוד יותר גרוע בטיסות הפנימיות. מעניין מי בוחר אותן.

ברית מס 23 בעריכת מר אשר כנפו-2005-מדריד-משה בן הראש

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.

בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו

״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.

על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״  כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.

יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.

המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג.  מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.

ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.

בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.

גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

פרק שלישי

סוגים, נושאים ותכנים סגולות שירה — השוואות ומקורות

שירי הרמ״א נחלקים כאמור לארבעה עשר סוגים: להלן סקירת הסוגים, הנושאים והתכנים כולל סגולות שירה, השוואות ומקורות.

א. שירי ויכוח והתנצחות

מבוא

הוויכוח כסוגה ספרותית – עיקרו הוא פולמוס והתנצחות בין יסודות מנוגדים: בין בני אדם, בין בעלי חיים, בין צמחים… או שילוב של שניים, כמו הוויכוח בין האדם לבעלי חיים, כאשר כל צד מונה את מעלותיו שלו ואת מגרעות היריב. שירי ויכוח עבריים ראשונים הם פיוטי ויכוח בין הקיץ והחורף המשולבים בשבתות הגשם והטל מן התקופה הקדם קלאסית קודם למאה השישית לספירה ומהתקופה הקלירית במאות ה-7-6, כפי שתיארם וסיכמם עדן הכהן. הוויכוח בין הקיץ והחורף כסוגה נמשך גם על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא, שחיבר גם שירי ויכוח בין לחם ויין, בין מועד ושבת ובין האדם ובעלי החיים.

בהשפעת המקאמה הערבית נוסח אלחרירי עובר נושא הוויכוח מסוג זה למקאמה העברית על ידי ר׳ יהודה אלחריזי. מבין חמישים המקאמות שבספרו תחכמוני, שתים עשרה עוסקות בוויכוח למיניו: בין מין ומאמין, בין בחור וזקן, בין יום ולילה, בין המשוררים… ובין האיש והאישה. שירי ויכוח המשיכו להתחבר במהלך הדורות בנושאים שונים, כמו הוויכוח בין העט למספריים, בין החכמה לעושר, בין המים ליין, בין היין למשורר ובין שבת לחנוכה. חולפות מאות שנים, ונושא הוויכוח חוזר וניעור במאות הי״ט־כ׳, הפעם גם בשירה העברית במרוקו, בעיקר ב׳קצידה׳, סוג של שירים עבריים הנשענים על לחני הקצידה הערבית העממית במרוקו הקרויה ׳אלמלחון, על שם ייעודה להיות מולחנת ומושרת. מסתבר, שהקצידות העבריות עשויות אף מבחינת תבניתן ומשקלן במתכונת מקורות לחניהן, ולפעמים מושפעות גם מתוכני הקצירה הערבית.

נושא הוויכוח מפרנס גם את קצידות המלחון, שנועדו לשעשע ולשמש כיצירות תאטרליות. נושאי-ויכוח במלחון לדוגמה הם: השפחה והגברת, היום והלילה, בין פרחים לוורדים או בין ציפורים. שירי ויכוח בין פרחים ידועים גם בשירה ובפרוזה הערבית הקלאסית. שירי ויכוח קיימים גם בשירה הערבית יהודית במרוקו כמו שיר מריבה בין חנוכה ופורים או ׳קצת עמי פסח מעא סוכה' (עלילת הדוד פסח עם סוכות) או קצידה דלעזרי ולנמזווז (עלילת הרווק והנשוי)

הוויכוח כסוגה ספרותית מצוי, כאמור, גם בשירה העברית במרוקו, אבל לא במידה מרובה. נושאי הוויכוח הידועים הם: בין התלמוד למעשה לר׳ עמור אביטבול, בין המים ליין ליהודה חיון, בין האיש והאישה לר׳ שמואל עמאר ובין הנשמה לגוף לר׳ מסעוד אביחצירא. אולם השירים המקיפים ביותר בסוגה זו הם של ר׳ רפאל משה אלבאז. שלושת שירי הוויכוח לרמ״א עשויים על פי תבנית הקצירה הערבית מסוג המלחון. נושאיהם: בין האדם ובין הפשפשים (א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג).

  1. הוויכוח בין האדם/המשורר לפשפשים — ׳אֶעֱרֹך תְּחִנָה׳(שיר א) היתרונות והחסרונות של פשפשי הלילה

נושא הפיוט רשום בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם בן עזרא) על הזבובים… וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו׳.

יצירה זו מסוג הקצירה, רב סוגתית בתכניה – בין המעולות ביצירותיו של המשורר. היא בו בזמן שיר תלונה, שיר גנאי ושבח, שיר ויכוח והתנצחות, שיר תחרות ושיר בקשה ותפילה. בייעודה הראשוני – שיר תלונה על טרדות הפשפשים ועלילותיהם בלילות הקיץ החמים כחיקוי ז׳נרי לשיר התלונה של ראב׳׳ע. הנה שני בתים ראשונים משירו:

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי / אֲשַׁוֵּעַ מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים
אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵּׁב לְרוּחִי / בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְּאוֹיְבִים

על נושא דומה כתב גם המשורר, הדיין ר׳ יוסף אבן סהל, בן דורם של ר׳ יהודה הלוי ור׳ משה בן עזרא, שיר קצר העוסק בטרדת הפרעושים. הנה כמה בתים ממנו:

וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן…/ וְאוֹתִי מִתְּנוּמָתִי יְקִיצוּן
וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָּם / וְיָדַי מֵהֲרֹג אוֹתָם יְקוּצוּן

וְהָפַךְ מִנְּשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי / חֲבַרְבּוּרוֹת כְּמוֹ רִמּוֹן יְנִצּוּן
אַלֵּהִים הַחֲרִימֵם כִּי בְּלִי נוּם / אֲנִי דָּוֶה וְהֵמָּה יַעֲלִצֹוּן

על הפרעושים כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי במקאמה בשבח שני משוררים (שיר הנמלה ושיר הפרעיש). להלן קטע קצר:

וַיַעַן וְיֹּאמַר עַל הֲפַרְעֹשׁכּוּשִׁי וְלֹא מִבְּנֵי חַם / שַׁחֹר כַּפֶּחָם / לֶחֶם רֶשַׁע יִלְחַם / 

וּבְלִי שֶׁלַח יִלְחַם / וּכְתַנּוּר יֵחַם / יֶאֱרֹב כְּגַנָּב בְּבֵיתְךָ / וְיִשְׁכַּב בְּשִׂמְלָתְךָ… 

וּבִנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים / יָבֹא בַּלָּאט אֵלֶיךָ / לְהִתְגּוֹלֵל עָלֶיךָ / וּלְהִתְנַפֵּל עָלֶיךָ / 

וְיִמְצֶה דָּמְךָ בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם / וְיָשִׂים דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלוֹם /

 וְכִי תִּדְרְשֶׁנּוּ וָיַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 27

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר