ארכיון יומי: 24 בספטמבר 2019


יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים אצל יהודי מרוקו

סגולות חודש ניסן

יהודי המגרב מוצאים ״סגולה״ מיוחדת במים של חודש ניסן. אומרים שמי ניסן מפתחים את הלשון והזיכרון. כאשר התינוק איחר לדבר, גם בהגיעו לגיל שלוש ויותר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן ואשר היו מיועדים ללישת הבצק של המצה שמורה, אלה היו מים שזוקקו וסוננו היטב, אח״כ הועברו דרך בד דק הנקרא בערבית־יהודית: "אל-חאייאתי". המים האלו ניתנו לילד לשתות אותם וזו הייתה ״סגולה בדוקה״, על־כן נהגו לומר: ."אל מא די ניסן, כאי טלק אלסאן"           לאמור: ״מי־ניסן משחררים את הלשון״. גם התלמוד מרמז על־כך: ״חמשה דברים משיבים את הלימוד״־אחת מהם: השותה מים של שיורי עיסה וכו׳ (הוריות יג, עב). לעומת היהודים, הערבים אומרים שחודש ניסן עצמו ״משחרר״ את השקר, כי־כן אומרים : חלאל אללי יכזב פי אוול ניסן, היינו: מותר לשקר באחד בניסן, משפט המקביל לאחד באפריל של הנוצרים. יהודי מרוקו מאמינים גם־כן שהמים של חודש ניסן, יש בהם אל בראראכּה ־ הברכה.

הכתדח החודשים

מלבד חודש ניסן שהוכתר בתואר ״ראש חודשים״, חכמי המשנה הכתירו חודשים נוספים בתארים שונים:

באחד באלול־־ראש השנה למעשר בהמה.

באחד בתשרי־ ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט־־ ראש השנה לאילן, לפי בית שמאי. (ראש השנה א׳)

חודשים יוצאי דופן

בין שנים־עשר חודשי השנה, ישנם כמה חודשים יוצאי דופן במנהגיהם:

חודש אדר למשל משרה רוח שמחה על העם ורבותינו דרשו עליו משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, ע״א), כי מזלו של חודש אדר ״דגים״ והוא מסמל טובות, שנפרה ונרבה כדגי הים. בחודש אדר קרה לנו הנס הגדול: מזימת המן בן המדתא לא יצאה לפועל, וליהודים היתה אורה ושמחה במקום תוגה והשמדה. חג פורים נחוג גם הוא בשמחה וגם השתייה מעל למשוער מותרת בחג זה. לעומתו חודש ״אב־הרחמן״ מלא רוח עצבות בכניסתו, כי האבלות יורדת על העם, משום שבחודש זה נחרב בית ראשון וכן בית שני והעם יצא לגלות. לכן, משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ע״ב). משנכנס אלול מרבין בתשובה, משום שהוא חודש הרחמים ובו היהודי מתכונן ליום הדין, והספרדים מתחילים כבר לקום כל לילה אחר חצות לאמירת הסליחות.

כל זמן וזמנו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא (בשעת שמחה שמחה, ובשעת עצב עצב. (בראשית רבה, פרק כז).

ההדלקות

בכל ליל ראש חודש נוהגים יהודי המגרב להדליק נרות או עששיות בבית למנוחת היקרים שהלכו לעולמם. אחרים מדליקים יותר נרות בבית, לכבוד ראש החודש. כמו־כן, ברוב בתי־הכנסת נהגו להדליק את כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרה. כוסות אלה הודלקו בדרך־כלל בשמן זית ומעטות מהן הודלקו בנרות, על־כן נהוג היה שכאשר מישהו נתכבד לעלות לתורה, השתדל לתרום ברוב המקרים ״שמן למאור״ לבית־הכנסת. את השמן שכל אחד התנדב מסר אותו לידי שמש בית־הכנסת, שהוא ממונה ומשגיח גם על הדלקת הכוסות. השמש הוסיף צבע למים שמתחת לשמן שבכוסות. משפחות הנפטרים דאגו לשלוח באופן קבוע, שמן למאור לבית־הכנסת בערבי שבתות, חגים, וראשי חודשים. גם כוסות שלא היה להן דואג לא הוזנחו וזכו להדלקה מתמדת מהקרן הקבועה של ״שמן למאור״ שהוחזקה מכספי תרומות של העולים לתורה. מנהג ההדלקות בכלל, הוא מנהג מאוד נפוץ במרוקו, בעיקר בקרב יהודי האטלאס, אשר בדרך־כלל הם מאוד מסורתיים, ובליל כל ראש־חודש אפשר לראות בבתיהם, הרבה כוסות והרבה עששיות דלוקות, לזכרם ולמנוחתם של הקדושים הידועים במרוקו. וכשם שמדליקים נרות לזכרם של הנפטרים בערבי ראשי חודשים, ערבי שבתות וערבי חגים, כן נוהגים לשלוח לבתי־כנסת נרות או שמנים להדלקה למען חולים שיתרפאו, למען אשה שתלד ללא צער, למען הבת שתתחתן, או גם למען הבן שיזכה לבר־מצווה או לחתונה.

הדלקת קברות הקדושים הקבורים בבתים

מקרה מאוד תמוה במרוקו, במיוחד במכנאס, הוא שב־מללאח הישן ישנם בתים בהם קבורים קדושים.

ברוב החדרים נמצאים מין כוכים או חדרונים הנקראים בערבית־יהודית אל קאווס או ת'חת או סריר. בחדרונים האלה נמצא לפעמים קבור איזה קדוש, אך את שמו, איש לא יודע, גם לא תאריך לידתו, פטירתו או סיבת מותו. אם תשאלו את דיירי המקום, יענו לכם: כאן קבור א-סדדיק (הצדיק). בכל המקרים, לא נמצא שום סימן של קבר או איזה ציון כלשהו, רק רצפה רגילה מסויידת ונקייה, ושם בפינה יש תמיד חור או מין שקע בקיר, בו הניחו נר דלוק בערב ראש־חודש במיוחד, או בעת צרה, אם מישהו היה מאוד חולה בבית, או אשה בעת שתפסוה צירי לידה וכו'. מיד בעלת־הבית נהגה להדליק נר על קבר הצדיק. היו גם מקרים בהם היה כמעין סימן לקבר בצורת בניה גבוהה דומה לקבר, ואז בעלת הבית מאוד נזהרה. לא הכניסה כביסה מלוכלכת לכוך או החדרון, מלבד הירקות הטריים כי המקום הזה שימש להם כמעין ״חדר קירור״ כאשר עדיין לא היו להם מקררים. כמו־כן אשה בנידת טומאתה לא התקרבה בכלל למקום הקבר וכל שכן בגדיה שלא הונחו שם. יום או יומיים לפני ראש־החודש, בעלת־הבית כיבדה טוב את המקום, סיידה אותו ולא נתנה לאף אחד להתקרב לקבר.

הערת המחבר: ריאיינתי אשה די מבוגרת שהגיעה ממרוקו לישראל לפני כחמש שנים. היא סיפרה, שאף על־פי שכל ה־מללאח הישן של העיר מכנאס שאותו עזבה ובאה, הגויים שתפסו את הבתים בהם גרו אז היהודים הם, מכבדים מאד את הקברים הנמצאים בתוך הבתים, גם מסיידים אותם מפעם לפעם ומאמינים כי אלה קברות צדיקים יהודים. על אחד הקברים הנמצאים שם, סיפרה לי שקרה נס עם בחור צעיר שנולד בעיר, היגר לארה״ב, ונסע במיוחד למרוקו, על־מנת להשתטח על קבר אחד הקדושים הקבור במללאח הישן של מכנאס.

על הקדושים הקבורים בבתים ובחצרות הבתים, קיימות גירסאות שונות. יש אומרים כי אלה נרצחו על־ידי ליסטים ישמעאליים שהיו פולשים מדי־פעם ל״מללאחים״, רוצחים וגם שוללים את התושבים מרכושם והיהודים לא היו מספיקים לקבור את מתיהם, או היו פוחדים לצאת החוצה והעדיפו או אולצו לקבור את הנרצחים בתוך הבתים. אחרים גורסים כי בעקבות אסונות טבע, רעידות אדמה או מגפות, מתו המונים ונקברו בבתים. יש גם שהרחיקו לכת והם הרוב האומרים כי הקדושים הקבורים בבתים, הם "חכמים דל כולל" (שדרי״ם) שבאו מארץ הקודש לאסוף כספים לטובת עניי ארץ־ישראל, ומתו שם ונקברו בתוך הבתים. הקדושים הקבורים בעיירות שבדרום מרוקו או בכפרי האטלאס, רובם התגלו לאנשים באמצעות חלום ובו ציינו היכן הם קבורים, את מקום קבורתם המדוייק וכו׳, אבל במכנאס, לא היה אף מקרה של קדוש שנתגלה למישהו על־ידי חלום . כל הגירסאות שהובאו הינן הערכות בלבד ויש צורך לבדוק ולחקור את סיבת הקבורים בחצרות הבתים באופן יסודי. הנשים נהגו לסייד את הקברים בערב ראש החודש, במיוחד של חודש תמוז, כאשר כל אשה עלתה לבית העלמין עם דלי סיד ביד ודלי מים וסיידה את קברי יקיריה וקרוביה.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 88

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

אנשי ה״מסגרת״ הפיקו, כמובן, לקחים מידיים מכשלונות אלה. וכך, אם סיפור הכיסוי היה ״נסיעה לחתונה״, דאגה ה״מסגרת״ לצייד את המשפחות במזוודות שהכילו בגדים חדשים ונאים ולעתים ניתנו להן אפילו מתנות ל״זוג הצעיר״. ההקפדה על פרטים אלה צימצמה את מספר התקלות, אך לא שמה להן קץ. פרט לעגמת הנפש שנגרמה למשפחות שבניהן נעצרו בנמל או בשדה התעופה, קיים היה חשש קבוע פן שירותי הבטחון המרוקניים יצליחו לשים את ידם על מתנדבי ה״מסגרת״ ובכך יבוא הקץ על ארגון העלייה. בינואר 1957, נעשה חשש זה מוחשי ביותר: קצין משטרה בנמל קזבלנקה, הכיר את הפעילים היהודים של ה״מסגרת״ והלשין עליהם בפני השלטונות. ממטהו בפאריס, הורה ״לואי״ להחליף מיד את כל המנגנון המקומי ועל ה״מסגרת״ נאסר להוציא יהודים דרך נמל קזבלנקה, או דרך שדה התעופה של העיר. איסור זה נשאר בתוקפו כ־6 חודשים.

 

בינתיים גבר והלך הלחץ היהודי לעלייה וה״מסגרת״ היתה אנוסה לגבש שיטות פעולה חדשות; לאחר התיעצות עם ירושלים ועם גורמים שונים בגולה, החליטה ה״מסגרת״ לעבור לשיטה של הברחת גבולות בדרך היבשה. בתחום זה, מילאו טאנג׳יר ושתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה – תפקיד מכריע. בין טאנג׳יר לגיברלטר ובין סיאוטה ומלייה לבין עיר הנמל הספרדית אלחסיראס, ליד צוק גיברלטר, פעל שירות קבוע של אניות־מעבורת, שעשו את דרכן בין שני חופי הים התיכון – מרחק של כ־50 מילין – בפחות משעתיים. משימתה של ה״מסגרת״ היתה, אם כן, לארגן שיירות עולים עד לנקודה מסוימת בחוף המרוקני של הים התיכון, ומשם להבריח אותם – בדרך הים או היבשה – לטאנג׳יר, לסיאוטה ולמלייה. ההברחה לסיאוטה בדרך היבשה, נעשתה דרך טטואן ואילו ההברחה למלייה נעשתה דרך נאדור.

 

בטאנג׳יר, או בשתי המובלעות הספרדיות, היו העולים ממתינים לשאר בני משפחתם וכעבור יום־יומיים, הם הועלו על ספינות מעבורת והובאו למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר, לפני העברתם למארסיי, בדרכם לישראל. אלה שהיו בידם דרכונים כשירים, יצאו משדה התעופה של טאנג׳יר הישר לספרד. מפעם לפעם, עשתה ה״מסגרת״ נסיונות להבריח יהודים מאיפני – המובלעת הספרדית בחוף האוקיאנוס האטלנטי – אד עיקר המאמץ היה ונשאר בים התיכון.

 

מחנה־המעבר בגיברלטר הוקם בבסיס צבאי קטן, שאותו חכרה הנהלת הסוכנות מהממשלה הבריטית. מבחינה זו, היתה גיברלטר תחנת מעבר אידיאלית. העיר החולשת על פתחו הצפון־מערבי של הים התיכון, נשלטה על־ ידי הבריטים מאז 1704. למרות שיטחה המצומצם, היה בגיברלטר נמל עמוקמים עם שירותים מפותחים, שדה תעופה קטן וכלכלה משגשגת. ראש העיר, יהושע חסן, הוא יהודי ונבחר לראשות העיר פעמים רבות ברציפות. שלושה מבין שבעת חברי מועצת העיריה, ובכללם הממונה על התיירות, מ. צרויה, היו באותה תקופה יהודים. הקהילה היהודית הקטנה מנתה כ־700 נפש ורוב חבריה היו אמידים ובעלי השפעה.

 

ישראל היתה מיוצגת בגיברלטר על־ידי קונסול־כבוד, דוד בן־נאים, נכדו של רב טבריני, שיצא בשליחות תורנית למרוקו והשתקע בה. לאחר מותו, עבר בנו לגיברלטר. דוד בן־נאים היה איש אמיד מאוד, שעסק ביבוא מוצרים פטורים ממם וייצג חברות בריטיות ואמריקניות חשובות. לידו פעל תמיד סגן־ קונסול ישראלי, שמילא את התפקידים הקונסולריים השוטפים.

 

מאליו מובן, שלמרות השפעתה המרובה, לא יכולה היתה הקהילה היהודית בגיברלטר, להיות מעורבת במישרין בעניני העלייה החשאית ממרוקו וחכירת מחנה־המעבר הצריכה משא ומתן מדיני ממושך בלונדון. לפגי מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, גילתה ממשלת השמרנים בבריטניה, בראשותו של אנטוני אידן, היסוסים מרובים בענין זה. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, היה אז בשיא תהילתו. מאבקו השיטתי נגד ״הקולוניאליזם והאימפריאליזם״, מלחמתו העיקשת נגד הבריתות הצבאיות המערביות והצטיידותו בנשק סובייטי – היקנו לנאצר אהדה רבה בעולם המערבי ובארצות אפריקה. חתרנותו תחת משטרו של חוסיין מלך ירדן, איימה לפגוע באינטרסים בריטיים חיוניים, לא רק בממלכה ההאשמית, אלא גם בעיראק ובאיזור המפרץ הפרסי כולו. הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים למורדים האג׳יריים וחוסר האונים שגילתה צרפת מול הגל הלאומני ששטף את שלוש ארצות המאגרב, הפכו את נאצר למשענת העיקרית של תנועות השחרור האפריקניות. מצב זה הגביר את היסוסיה של ממשלת אידן, ביחס להענקת סיוע להברחת יהודים ממרוקו. אך לאחר מבצע קדש״ ובגבור המאבק הבריטי־מצרי, פחתו היסוסיה של ממשלת אירן בנושא זה והיא החלה לסייע באופן פעיל להצלתם של יהודי מרוקו. בהתאם לכך, החכירה בריטניה לסוכנות היהודית את אחד המחנות הצבאיים שלה בגיברלטר והורתה לשלטונות המקומיים, לספק למחנה־המעבר שירותים ולסייע לשליחי ה״מסגרת" בסידורי המעבר ובביקורת הדרכונים.

ואמנם יחסם של השלטונות הבריטיים היה למופת. קציני המשטרה המקומית האירו פניהם לעולים, הרגיעו אותם ובעונת החורף הגישו להם אפילו תה חם. באחד המקרים, ירד נער יהודי־מרוקני לחוף כשהוא רטוב ויחף. שוטר בריטי שעמד על משמרתו בשער הנמל, חלץ את נעליו ומסר אותן לנער…

 

אולם עיקר הסיוע הבריטי היה בנושא התיעוד. בעקבות משא ומתן ממושך, הסכימו שלטונות ההגירה הבריטיים להכניס לגיברלטר משפחות שלימות, גם כאשר ראש המשפחה בלבד היה מצויד בדרכון. סוכם כי איש ה״מסגרת״ יצרף לדרכון פתק ובו מספר הנפשות הנלוות לראש המשפחה. על־ידי כך, אפשר היה להשתמש באותו דרכון מספר פעמים, כאשר בכל פעם מתחלפת בו התמונה, השם, או נתון אחר. במרוצת הזמן, הורחבה ההסכמה עם בריטניה, באופן שגם יהודים שהגיעו לגיברלטר ללא דרכונים ובעזרת ״מבריחים פרטיים״ – הורשו להיכנס לעיר ונשלחו למחנה הסוכנות היהודית.

 

המובלעת הביךלאומית של טאנג׳יר, השתרעה על פני שטח של כ־400 קמ״ר והיא נשלטה על־ידי מועצה בין־לאומית, שבה היו מיוצגות בין היתר גם בריטניה, צרפת, ספרד ובלגיה. לכל ארבע המדינות האירופיות הללו, היו גם שוטרים בטאנג׳יר ובמקרים רבים הם סייעו בקבלת היתרי כניסה ויציאה מהעיר. בטאנג׳יר היו גם שוטרים יהודים, אך ה״מסגרת״ נמנעה במתכוון מלהסתייע בהם, על־מנת שלא לסכן אותם ואת בני משפחותיהם. הגישה לטאגג׳יר בדרך היבשה – מקזבלנקה בדרום, או מטטואן ומהמובלעת הספרדית של סיאוטה ממזרח – היתה נוחה, יחסית. פרט לשדה התעופה המודרני, ששימש כ״גשר״ בין אירופה לאפריקה, היה בטאנג׳יר גם נמל עמוק־מים ואיזור סחר חופשי, שבו נמכרו סחורות ללא מכס.

 

אחד הראשונים שהתנדבו לפעול למען הצלתם של יהודי מרוקו, היה ״דרור חסיד״ – איש ירושלים וחבר ״הגנה״ ותיק. ״חסיד״ נימנה עם קבוצת המתנדבים הראשונה, שיצאה לצפון־אפריקה והוא הוצב לפעולה בטאנג׳יר. הוא סיפר: ״הגעתי לטאנג׳יר ב־31 באוקטובר 1955, ביום בו חזר הסולטאן הגולה, סירי מוחמר בן יוסף, לפאריס. העיר נהנתה עדיין ממעמד בין לאומי ומיד בבואי למקום, החילותי להתוודע אל ראשי הקהילה היהודית הקטנה ואל רשויות השלטון השונות. הקהילה היהודית מנתה כ־15 אלף נפש, היתה מאורגנת היטב והצטיינה בזיקתה העמוקה לישראל ולתנועה הציונית. בראש הקהילה עמד רב מוסמך והמוסדות הקהילתיים כללו כמה בתי ספר עבריים, ישיבה וסמינר למורים ולרבנים. הנוער היה ספוג תרבות יהודית ועם התנדבותו ל׳מסגרת׳, הוא גילה נאמנות ומסירות ללא גבול״.

 

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 115

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834

  • .. qu’est-ce quelle vous a fait?
  • C’est l’ordre du pacha… allez, vite.

Sol, dont le cœur avait bondi en entendant le tohu-bohu, accourut vers sa mère pour savoir ce qui se passait. Simha la prit dans ses bras comme pour la protéger. L’un des soldats écarta les mains de la mère et la repoussa bruta­lement à l’intérieur de la maison. Elle tomba par terre et se redressa rapidement pour essayer de reprendre sa fille. Mais, le deuxième soldat se dressa devant elle comme un mur, pendant que l’autre tira Sol violemment et la poussa en hurlant : « Passe devant. »

Sol s’exécuta sans résister, tourna son visage solaire vers sa mère. Simha cria dans un son étrange :

  • Ma fille… bonnes gens, ma fille… au secours !

Elle ôta brusquement son foulard bleu à pois blancs et le jeta par terre de toutes ses forces, s’arracha les cheveux et tomba inconsciente. Une foule bruyante de juifs et de musulmans s’attroupa devant la maison, en quête de nouvelles.

 

Saada, la femme de Benchimol s’empressa de la relever et de la traîner à l’intérieur, puis, en haketia judéo-espagnol, elle appela les voisins, parmi lesquels se trouvait le messa­ger d’urgence quelle chargea d’informer toutes les maisons juives et d’abord Haïm qui était à la boutique.

La nouvelle tomba comme la foudre et se propagea dans les rues comme un feu dans les broussailles sèches.

 

L’HABITATION de Hachuel le commerçant esl plutôt petite. Elle n’a ni l’espace, ni la magnificence des élues décorés des riads des notables, des riches marchands du sultan et des interprètes qui s’occupent des relations avec les pays d’Edom, chrétiens d’Europe, comme les maisons des Bouzaglo, Benchimol, Tolédano et autres.

Mais comme toutes les maisons juives, elle accueille les visiteurs avec un écriteau sous la mezouza :

Baroukh ata be bouyikha Baroukh ata be sebekha.(betsetekha e.p)

Bénis sois-tu quand tu entres,

Bénis sois-tu quand tu pars.

 

Il n’y a ni plâtre sculpté, ni mosaïque fine « œil de coq », ni marbre blanc en vis-à-vis de piliers de marbre polychro­mes, ni fontaine ruisselante dans le jardin intérieur, une maison à sa mesure ou un peu moins. Haïm n’aime pas attirer les mauvais regards ni l’avidité de ceux qui percent les murs et vident les maisons de leur contenu. Il n’aime pas, non plus, attirer l’attention du cheikh du quartier ni celle du préposé aux impôts ou celle du pacha.

De toutes les façons, il faut que la demeure soit préparée pour le Shabbat comme une fiancée: immaculée, pure, parée… car la beauté de la femme, celle de la nature et des objets, dilate le cœur alors que la suavité de la voix et du parfum l’adoucit.

 

Haïm était un commerçant assez fortuné. On n’imaginait pas trouver tout ce dont on avait besoin, quand on franchissait le seuil de sa boutique et qu’on le voyait derrière des caisses et des tiroirs à moitié vides: savon, bougies, épices, farine, graisse, huile, fèves, miel pur, miel de mélange, café, clous de girofle, goudron végétal, allu­mettes, amandes, noix, raisins secs, eau de vie, écorce de noyer, verres, filaments de safran, cumin… tout ce qu’on pouvait vendre ou acheter en gros, au détail, comptant ou à crédit, sans intérêt sauf pour les emprunts d’argent.

Il ne manquait de rien, mais la Stabilité de sa situation dépendait de la Stabilité de toutes les situations, du bakchich, des cadeaux et autres dons exigés par le moin­dre cheikh de quartier, passant par le mokhazni, le caïd, le pacha, les syndics des marchés, des ports et des douanes en plus de la satanée jizya, impôt dû par les dhimmis en terre musulmane.

Quand il n’en pouvait plus, il se consolait en se disant: « Qui ouvre une boutique pour commercer, le fait avec les musulmans et les chrétiens. »

 

Haïm était un commerçant assez fortuné. On n’imagi- nait pas trouver tout ce dont on avait besoin, quand on franchissait le seuil de sa boutique et qu’on le voyait derrière des caisses et des tiroirs à moitié vides: savon, bougies, épices, farine, graisse, huile, fèves, miel pur, miel de mélange, café, clous de girofle, goudron végétal, allu­mettes, amandes, noix, raisins secs, eau de vie, écorce de noyer, verres, filaments de safran, cumin… tout ce qu’on pouvait vendre ou acheter en gros, au détail, comptant ou à crédit, sans intérêt sauf pour les emprunts d’argent.

Il ne manquait de rien, mais la Stabilité de sa situation dépendait de la Stabilité de toutes les situations, du bakchich, des cadeaux et autres dons exigés par le moin­dre cheikh de quartier, passant par le mokhazni, le caïd, le pacha, les syndics des marchés, des ports et des douanes en plus de la satanée jizya, impôt dû par les dhimmis en terre musulmane.

Quand il n’en pouvait plus, il se consolait en se disant: « Qui ouvre une boutique pour commercer, le fait avec les musulmans et les chrétiens. »

 

Une fois par an, le caïd de la Casbah s’installe, en compagnie du cadi et du syndic, escortés par des soldats, dans une tente, près de la rue des orfèvres Siaghin.

Lorsqu’il sort son registre et son bâton, les pose sur une caisse utilisée comme bureau, les juifs tremblent de tous leurs membres.

La préparation du repas, pour tout ce monde, est à la charge des juifs, tout comme la mouna est à la charge des tribus pendant les mehallas du sultan organisées en vue d’imposer son autorité et de confirmer l’allégeance. Cependant, alors que les tribus peuvent entrer en dissi­dence, les juifs, eux, n’ont aucune issue. Ils se rangent alors, les uns derrière les autres, les babouches noires dans une main, la somme exigée dans l’autre, normalement quatre douros.

 

Chaque juif adulte doit présenter lui-même la jizya. Il n’a pas le droit de se faire remplacer, pas même par son père. Rien ne garantit la somme. Le pacha peut à tout instant la changer puisqu’il détient tous les pouvoirs. Quand tout se passe bien, le juif doit plier la nuque, le caïd le frappe, pour lui signifier son infériorité et son avilissement en tant que dhimmi, et lui crie à la figure :

– Allez, va-t-en.

Il ajoute pour justifier : « Combattez ceux qui, parmi les détenteurs du Livre, ne croient pas en Dieu ni au dernier jour, n’interdisent pas ce que Dieu et son prophète ont interdit et, ne professent pas la vraie religion jusqu’à ce qu’ils donnent la jizya, alors qu’ils sont avilis ».

 

Sans le Makhzen, la foule peut pratiquer la règle légale dans le partage du butin appliquée aux incroyants. Quand le sultan est magnanime, le peuple devient tyrannique.

Lorsque vint le tour d’Issachar de donner la jizya, il se présenta comme tous les juifs. Le caïd douta de son âge, alors le mokhazni lui mit une ficelle dans la bouche et l’enroula deux fois autour de son cou; s’il avait pu défaire la ficelle en la tirant au-dessus de la tête, la jizya se serait imposée, mais il n’y parvint pas. Issachar fut dispensé, pour cette fois-ci. Il prit ses babouches et détala, serrant bien les quatre douros dans sa main.

 

À l’occasion des fêtes musulmanes, les juifs étaient obligés d’offrir des cadeaux en nature au sultan et aux différents représentants du Makhzen, vice-sultan, pacha, gouver­neur, caïds, etc. Ces cadeaux étaient souvent des tissus de très grande qualité pour l’acquisition desquels parti­cipaient tous les corps de métiers. En ce qui concernait les taxes non réglementaires, il n’y avait aucune limite; les hommes de pouvoir pouvaient demander les sommes qui leur convenaient sans aucune garantie de restitution.

 

Malgré cela, la situation des juifs de Tanger différait de celle des autres villes, villages et campagnes marocaines. Les juifs de Tanger ne s’entassaient pas dans les mellahs. Il est vrai qu’il y avait des rues dont la majorité des habitants étaient juifs comme dans celle du four d’en bas, dans la rue Ibn Maïmoun,la rue des Fassis,la rue des orfèvres… Mais ces rues ne leur étaient pas exclusives. Ils avaient des voisins musulmans avec lesquels ils échangeaient des visites à l’occasion des fêtes religieuses juives et musulma­nes et à l’occasion des fêtes familiales comme les mariages, les circoncisions ou les deuils.

 

Haïm excellait dans les comptes et était capable de diffé­rencier les pièces de monnaie frappées à Marrakech, Fès ou Tétouan.

Il palpa quelques spécimens de mithqal d'or, s’assura de leur poids : quatorze grains de caroube ou soixante-douze grains d’orge. Bien qu’il ne lisait pas l’arabe, il distinguait le dirham ismaélien en argent du dirham slimanien, de même que la mouzouna obtenue par la division du dirham en quatre quarts.

Il reconnaissait aussi, toutes les monnaies marocaines en bronze ainsi que les pièces étrangères comme le douro au canon ou le thaler à l’aigle.

Il affinait la pesée grâce aux poids jaunes et se rendait compte de la différence imperceptible qu’il y avait entre la mouzouna à une face et le guerch, et celle qui existait entre le mithqal et la peseta. Tout compte fait, il préférait les louis d’or et les doublons.

 

En plus de cela, il avait compris, comme tous les changeurs des villes côtières relativement ouvertes au commerce avec les chrétiens qu’il avait intérêt à se procurer les diverses devises étrangères en cours, vu l’impact de plus en plus grandissant des échanges sur la valeur des monnaies marocaines, alors que les transactions avec le Sud et l’Est continuaient à influer sur la valeur de l’or.

 

Tout cela le poussa à ajouter à son travail une autre spécialité : se maintenir au courant de tous les événements intérieurs : sécheresse, dissidence de prétendants au trône parmi les chorfas ou des chefs de tribus, siba, guerres diverses, alliances tribales et remous politiques… Ainsi, en période de baisse de son cours, il achetait l’or avec les devises étrangères et le revendait contre la monnaie locale quand sa valeur augmentait. Beaucoup de commerçants, juifs comme musulmans, lui demandaient conseil sur les mouvements de la monnaie et lui empruntaient de l’ar­gent dans les moments difficiles.

 

Cela ne l’empêchait pas d’être convaincu que celui qui n’ouvre pas sa sacoche au pauvre l’ouvre au médecin. Il ajoutait: « De toutes les calamités, trois sont les plus redoutables : l’arrêt du cœur, l’inflammation de l’estomac et la sacoche vide »

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר