ארכיון חודשי: אוקטובר 2019


קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קיס מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

 

במרוצת הזמן נהיה הריב בין מפלגות אלה הציר שעליו סבבו עניני המדינה. המושל הקיסי אל־הַיתַ׳ם בן עֻבַיד אל כלאבי (730/729) התעלל בתימנים והאשים אותם שקשרו קשר נגד השלטון. התימנים התלוננו עליו בחצר הכ׳ליף בדמשק והשיגו את פיטוריו והענשתו. במקומו מונה למושל ספרד עבדאררחמאן בן עבדאללה אל־גאפקי. הוא היה הראשון מבין שלושה מושלים חזקים שמנעו משך זמן מה אנרכיה גמורה. אולם תקופת השלטון של מושל זה היתה קצרה. בשנת 732 פלש עבדאררחמאן בראש צבא מוסלמי גדול אל גאליה והגיע עד פואטיה, מדרום לעיר טור. שם נוצח הצבא המוסלמי על־ידי הפרנקים שבראשם עמד קרל מרטל, אחד מאבות המשפחה הקארולינגית, ועבדאררחמאן עצמו נפל חלל. יורשו היה עבדאלמלך בן קטן אל־פִהְרִי שהיה לפי דברי המחברים הערביים עריץ ואכזר. כעבור שנתיים הודח ממשרתו ובמקומו נשלח לספרד עֻקבה בן אל־חג׳אג׳ אם־סַלוּלי. הוא היה אחד המושלים הטובים ואפילו הכרוניסטים הנוצריים שבדרך כלל אינם מספרים טובות על המוסלמים משבחים אותו. אחד המעשים הראשונים של מושל זה היה צעד נבון מאד: הוא הגלה את מנהיגי הסיעות מספרד על מנת להשרות שלום בתוך המדינה. לאחר מכן הפנה את מרצו למלחמה בנוצרים. הוא דיכא מרידות של הנוצרים בהרי גליסיה ואסטוריה ובגליל הבסקים. המלחמה בפרנקים, שליטי גאליה, לא נפסקה והגיעה לשיא חדש בש׳ 737, כאשר צר קרל מרטל על העיר נרבון. המלחמה בנוצרים היתה משאת נפשו של עקבה ואילו היה זה ביכלתו היה מקדיש את כל כוחו לתפקיד זה. אולם בימים ההם פרץ בצפון אפריקה מרד גדול של ברברים ומושל ספרד נקרא להתערב, כדי להחזיר את הסדר על כנו. עקבה עבר איפוא את מיצר הים ופתח במלחמה עם המורדים, אלא שההצלחה לא האירה לו פנים. הוא חזר לספרד ובהיותו שכיב מרע שידלו אותו מקורביו למנות ליורש את עבדאלמלך בן קטן שכבר מילא תפקיד זה לפניו. בינתיים התקוממו הברברים בספרד עצמה וההתקוממות הזאת נתפשטה יותר ויותר עד שאיימה למוטט את שלטון הערביים. כובשי ספרד החלו להלחם בינם לבין עצמם.

 

ילידי הארץ הלא־ערביים לא התערבו בריב הסיעות המוסלמיות, אך אין לומר שעמדו מן הצד כאילו אין להם ענין בכך. לשתי הסיעות הגדולות בקרב הערביים לא היה אותו היחס אל אוכלוסי הארצות הנכבשות. אמנם בעיני כל הערביים לא היו אוכלוסין אלה אלא פרה חולבת, אולם נראה שיחם הקיסים אליהם היה קשה יותר. התימנים היו יותר מתונים ובמיוחד בזמן שלא אחזו ברסן השלטון הסבירו פנים גם ללא־ערביים. מכאן שאוכלוסי הארצות הנכבשות אהדו על פי רוב את התימנים ותלו בהם תקוות. אף הברברים העדיפו את שלטונם על שלטון הקיסים.

 

הגורל של הלא־מוסלמים נשתנה בימים טרופים אלה במהירות רבה. בשנים הראשונות אחרי הקמת השלטון המוסלמי היה מצבם טוב. השליטים החדשים לא היו בקיאים בניהול של אדמיניסטראציה מסודרת והיו זקוקים לעזרת ילידי הארץ, הנוצרים והיהודים. כזה היה המצב בכל הארצות שנכבשו בידי הערביים וגם בספרד. כך נמסרו לפיקוח הלא־מוסלמים אחוזות ובתים, כל אותו הרכוש העצום שניטש על ידי השרים והעשירים שגלו ממקומותיהם בשעת הכיבוש. אין ספק שאותם הפקידים ומנהלי־המשק מקרב הנוצרים והיהודים הפיקו ממלאכתם תועלת מרובה. המתיחות בין השליטים המוסלמים ובין הנוצרים פגה כעבור זמן קצר, בימי השלטון של עבדאלעזיז, בנו של מוסא בן נציר, ואילו היהודים נהנו גם מחופש הדת שבא להם במפתיע, דבר שלא חלמו עליו משך זמן רב.

 

כאשר נפוצו הידיעות על כיבוש ספרד בידי המוסלמים במרחבי אפריקה הצפונית התעוררו הלבבות בקהילות ישראל בכל אתר ואתר. בארצות אלה ובפרט בערי מרוקו ישבו יהודים רבים שברחו מספרד, בזמן שמלכי הויזיגוטים רדפו אותם וגזרו על דת ישראל גזירות חדשות לבקרים. אך רבים מהם לא יכלו להסתגל לתנאי החיים במקומות שהשתקעו בהם, כי ההבדל ברמה הכלכלית והתרבותית בין ספרד, ארץ תרבות עתיקה, ובין ארצות הברברים היה ניכר. לפיכך אין להתפלא שהם התגעגעו אל המקומות אשר מהם גלו. אף הבנים של יוצאי ספרד ששמעו רבות על הארץ ההיא נשאו את עיניהם אליה. מעולם זו תכונתם של מהגרים ופליטים. משנודע על השינוי הגדול בספרד קמו איפוא רבים, חגרו את מתניהם ויצאו אל ערי החוף כדי להפליג בים ולחזור אל ספרד. החלה נדידה שנמשכה זמן רב ונהיתה ברבות הימים זרם גדול של הגירה. הגירה זו שעליה אין למצוא ידיעות רבות במקורות ההיסטוריים היתה התופעה החשובה ביותר בתולדות היהודים בארצות המערב ואוגן הים התיכון בכלל בתקופה ההיא. היא נועדה להביא לידי ההתקבצות של היישוב היהודי הגדול בספרד, יישוב אשר מנה מאות אלפים. אולם לא רק התוצאות מעידות על תהליך חשוב זה כמאה עדים, אלא יש למצוא לו סימוכין בהוי ההיסטורי הכללי, כפי שהוא נמסר על דפי הכרוניקות הערביות.

 

 בחיבורים אלה מסופר שעם המושלים הערביים שנשלחו ממרכזי השלטון הערבי במזרח ובצפון אפריקה באו קבוצות גדולות של ערביים לספרד. כשם שאל־חר הביא לו פמליה גדולה של ערביים מצפון אפריקה, מקירואן, כך עשה יורשו אס־סמח. גם הוא הגיע אל ספרד עם גדודים חדשים של ערביים. אך יותר משבאו אל ספרד ערביים, היגרו לשם ברברים מכל הגלילות של צפון אפריקה, על־מנת לזכות באדמות ולשרת בצבא בארץ שנכבשה זה עתה. עוד באו אנשים בעלי יזמה וסתם הרפתקנים שקיוו לעשות חיל בפרובינציה החדשה של המלכות האסלאמית, סוחרים, ספקים לצבא ואחרים. כך נתעוררה תנועת הגירה אל ספרד בעקבות הכיבוש. מכאן שלא רק פליטי ספרד היהודיים חזרו לאחר הכיבוש אל חצי האי הפירנאי, אלא גם יהודים אחרים לקחו את מקל הנדודים לידם ושמו את פניהם מערבה. ליהודים שהתגוררו בערי החוף האפריקאני של הים התיכון היו סיכויים טובים למצוא להם פרנסה בספרד. הם ידעו את הלשון הרומית מן הימים בהם שלטו הביזנטים בגלילות מאורטאניה וכמו כן כבר סיגלו להם את הלשון הערבית ואף היו מעורבים בברברים. אי לזאת היו להם הסגולות להיות המתוכים בין השליטים החדשים של ספרד שהיו כה זקוקים למי שיכלכל את עניני האדמיניסטראציה והמשק במדינה הכבושה. תנועת ההגירה היהודים לספרד החלה במרוקו, הקרויה בפי הערביים ״המערב הרחוק״, ששם ישבו פליטי ספרד הויזיגוטית, ולאחר מכן הקיפה את היישובים היהודיים בשאר ארצות אפריקה הצפונית.

 

היהודים בכל הארצות הללו היו בזמן ההוא אחוזים בולמוס של הגירה. עד הכיבוש הערבי היה יישוב יהודי גדול באלכסנדריה ולפי דברי ההיסטוריונים הערביים נמצאו בעיר בזמן הכיבוש 40.000 יהודים החיבים במם הגולגולת, כלומר 120.000 נפש לפחות. היסטוריון ערבי אחד יודע לספר שרבים מיהודי אלכסנדריה ברחו לפני הכיבוש ולפי דבריו עלה מספרם ל 70.000. ודאי שמספרים אלה מוגזמים, אך עובדה היסטורית היא, שאחרי הכיבוש הוסיפו יהודי אלכסנדריה לצאת מן העיר. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי חזרו הביזנטים וכבשו את העיר וכאשר השתלטו עליה הערביים שנית, בשנת 645, ערכו טבח בתושביה. מאורע זה קידם בודאי את תהליך ההגירה. מכל מקום תחת שלטון הערביים פסקה אלכסנדריה מלהיות קהילה חשובה ומאידך אין לומר שרבים מיהודי אלכסנדריה עברו אל פוסטאט ששם לא התהותה קהילה גדולה אלא דורות לאחר מכן. ברי שעקב קשרי המסחר בין אלכסנדריה ובין ארצות צפון אפריקה שממערב למצרים מצאו להם לא מעטים מקלט במקומות אלה. כאשר יסד המצביא הערבי עקבה בן נאפע בשנת 670 את העיר קירואן באו לשם יהודים רבים ממצרים, הכ׳ליף עבדאלמלך (685—705) ביקש מאחיו עבדאלעזיז, מושל מצרים, שישלח לקירואן אלף משפחות יהודיות או קופטיות, העיר הזאת נהיתה נקודת המוקד למסחר הפורח בין המזרח ובין המערב האסלאמי שהתפתח לאחר כיבוש צפון אפריקה בידי הערביים והנה הכרוניקות הערביות מוסרות שמקירואן היגרו ערביים רבים אל ״המערב הרחוק״ ואל ספרד. קרוב לודאי שהיהודים נספחו עם זרם מהגרים זה. תנועת ההגירה היהודית אל ספרד באה גלים גלים. השפל והגאות בזרם ההגירה היו כמובן תוצאות של הנסיבות בארצות המוצא של המהגרים ושל הידיעות על מצב היהודים בספרד עצמה.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 23

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר-סיום המאמר

משה עמאר

נספחים

א. שטר אירוסין ממרוקו

להלן נוסח שטר אירוסין לקידושי קטנה על־ידי אביה, מתוך קובץ שטרות שנכתב בעיר מכנאס במאה הי״ח. גם ממנו אפשר להסיק שבתקופה זו עדיין קידשו שלא בשעת חופה:

בפנינו עדים חתומי מטה קבל ראובן מנה או חפץ פלוני מפלוני בן פלוני בתורת קידושין על בתו פלונית הקטנה, וכך אמר לנו פלוני בן פלוני הנזכר הרי זה קידושי בתך פ׳ הקטנה שבו תהיה מקודשת לי כדת משה וישראל, וקבלם ברצון נפשו ובהשלמת דעתו בלי שום זכר אונס בתורת קידושין.

 

[ואם היו שם עשרה, יאמר:] וקבלם בפני עשרה ובפני החכם שבירך ברכת אירוסין כדת וכהלכה ולראיה שאנו הם עדי קידושין וידענו נאמנה שהנערה הנד עדין קטנה ועדין לא בגרה חתמנו פה וכר.

[ואם היא גדולה, יכתוב:] בפנינו עדים חתומי מטה קידש וכו' כדת וכהלכה וקבלה קדושין בפני פלוני ופלוני או בפני עשרה ובפני חכם וכר ולראיה חתמנו פה וכו'.

[ואם התנו ביניהם שום תנאים קודם הקידושין, יכתוב על זה הדרך:] וקודם שקבל פלוני אביה הנזכר קידושין מיד פלוני הנזכר התנו ביניהם אלו התנאים ואלו הם וכר.

[ואם היא גדולה, יכתוב:] בפנינו עדים חתומי מטה קידש וכרו' כדת וכהלכה וקבלה הקידושין בפני פלוני ופלוני או בפני עשרה ובפני חכם וכר ולראיה חתמנו פה וכר ואם התנו שום תנאי יכתוב התנאי ויאמר שכך סברה וקבלה אותם הנערה הנזכרת קודם שנתקדשה, ואנו הם עדי הקידושין ולראיה ביד מי שמוציאו חתמנו פה וקיים.

סברי מרנן:

 

ברוך אתה ה׳ אליהינו מלף העולם בורא פרי הגפן.

ברוך אתה ה׳ אליהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ועונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה׳ מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין.

 

זה הנוסח שהיה נפוץ במרבית הקהילות במרוקו, הנוסח שהדפיס ר׳ יצחק קוריאט ב״נחלת אבות״, דף כה, הנוסח בכמה כתבי־יד שברשותי, שנכתבו באזורים שונים במרוקו במאה הי״ט, וכן החתימה במסכת כתובות ז ע״ב ובמסכת כלה ריש פרק א. ובנוסח זה החתימה היא מעין הפתיחה, שהיא ״אשר קדשנו… על העריות״, והווי החתימה מעין הברכה.

 

לעומת זאת נוסח החתימה ״מקדש ישראל״ שהובא בגאונים וברוב הראשונים, אינו מעין החתימה, כי משמעותו על־ידי תרי״ג מצוות(מאירי, כתובות ז ע״ב). בזמנם, שהיו מקדשין זמן רב לפני החופה, לכאורה היה צריך לחתום ״על־ידי קידושין וחופה״. הרא״ש בפסקיו סימן יב; ריטב״א בחידושיו לכתובות ז ע״ב; והרץ על הרי״ף, כתובות, פ״א (ב ע״ב) פירשו: והתיר לנו את הנשואות על־ידי חופה ועל־ידי קידושין שקדמו לה. והמרדכי, כתובות סימן קלב, כתב שבימינו נוסח הברכה מתאים יותר, כי אנו רגילים לקדש תחת החופה בשעת הנישואין, והחופה קודמת לקידושין.

יש ראשונים שכתבו, כי נוסח חתימת הברכה ״חופה בקידושין״, כלומר בקידושין שקדמו לחופה (ראה בעל העיטור, דף סב, טור ד); והריטב״א דחה נוסח זה(וראה טור ושו״ע אבה״ע, סימן לד ובנושאי כלים שם). אולם מרן ר״י קארו כתב בנוסח שלו: ״על־ידי חופה בקידושין בא״י מקדש ישראל״. וראה בספרו של ר׳ עובדיה יוסף ״יביע אומר״ ירושלים תשכ״ט, אבה״ע, סימן ו, דיון ארוך בסוגיה זו. במרבית הקהילות במרוקו לא נהגו בזה כפסק מרן ר״י קארו, כנראה משום שזה היה להם מנהג קבוע מדורות שקדמו לו, ויותר נראה שנוסח זה התפשט במרוקו בעקבות הדפוס משום שזה הנוסח שבמרבית הסידורים המודפסים שהגיעו למרוקו.

 

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר-סיום המאמר-עמוד 155

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'

פרק המשה עשר

חיי הרוח

עיירת צפרו, עם היותה עיר קטנה, תרמה תרומה גדולה ליצירה התורנית ולתרבות היהודית במארוקו. רבניה, שמם הלך לפניהם. מפורסמים היו לתהלה בין חכמי פאס ומכנאס, תיטוואן וסאלי, ואף מחוץ לגבולות מארוקו הגיע שמעם. מיקומה של העיירה בשכנות לפאס, גרם לכך שחכמים בעלי שיעור קומה התיישבו בה, והעמידו בה תלמידים הרבה. ר׳ משה חמו שכנראה למד בפאס, העמיד בצפרו חבורת תלמידים, המתוארת בפי חכמי המערב ״החבורה הטהורה״, ״החבורה הישרה״, ״אנשי חברה קדושה״, ״חברת הלומדים בעלי תריסין״. ומאז לא פסקה בצפרו. יצירתם של חכמי צפרו הקיפה את כל תחומי התורה.

הלכה

חיבורים רבים בהלכה חיברו חכמי צפרו• א) שיטות וחידושים על הש״ס. בין המחברים בשטח זה יצויינו: ר׳ עמור אביטבול שחיבר חידושים על הש״ס בשם ״שורות העומר״; ר׳ שמואל אלבאז (נפטר בשנת תר״ד) חיבר אף הוא שיטות על הש״ס; ר׳ שמואל אזייני (מאה הז׳ לאלף הו׳) חיבר חידושים על הש״ס, ונדפסו בספרו רמת שמואל. ויש להניח שחכמים אחרים גם כן חיברו חידושים על הש״ס אלא שלא הגיעו לידינו.

חידושים ונימוקים על השלחן ערוך כתבו כמעט כל רבני צפרו. יצויין בעיקר החכם ר׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת תרנ״ו), שחיבר ספר על סדר הגט בשם ״ספר כריתות״; ״זבחי צדק״ על הלכות טרפות; ערכים הלכתיים על דיני ממונות בשם ״ציון במשפט; פירוש על תקנות חכמי קשטילייא בשם ״יד רמה״; קיצור ספר משכנות הרועים לר׳ עוזיאל לחאייך מתונס, בשם ״חצר המשכן״ מפתח לספר הנ״ל בשם ״תורבץ החצר״. מו״א חיבר קונטרס ״בית השמשי״ על דיני בין השמשות• ר׳ אבא אלבאז חיבר ״זובחי הזבח״ על הלכות שחיטה וטרפות. הרב יחייא אדהאן לקט וסדר ״ש׳פר המנהגים״ מנהגי טריפות ». בעיקר כתבו רבני צפרו תשובות מרובות. חלקם נשאר עדיין בכת״י וחלקם ראו אור הדפוס. בין אלה שזכו לדפוס יצויינו: אבני שיש, בשני חלקים שו״ת לר׳ שאול ישועה אביטבול (נפטר בשנת תקס״ט). ״מנהת העומר״ לר׳ שלמה אביטבול ובנו ר׳ עמור. ״חיי עמרם״ לר׳ יהודה אלבאז ובנו ר׳ עמרם אלבאז. ״הלכה למשה״ לר׳ רפאל משה אלבאז. ״מלל לאברהם״ לר׳ אברהם בן שטרית. פסקים מר׳ רפאל מאמאן הא׳. ״ישמח לבב״ למר אבא הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. פסקים מר׳ אליהו ן׳ הרוש . בין אלה שנשארו בכת״י יצויינו פסקי דין מר׳ רפאל אביטבול בן ר׳ שאול ישועה הנ״ל, שו״ת מר' מתתיה בן זכרי, שו״ת לר׳ שלום אזולאי, ״דין אבא״ לר׳ אבא אלבאז. כל זה מלבד פסקי דין של החכמים מדורות ראשונים אשר נדפסו בספריהם של חכמי המערב האחרים.

מקרא

בפרשנות המקרא חיברו חכמי צפרו פירושים שרק מספר קטן מהם ראה אור הדפוס כגון: ״ברכת אליהו״ לר׳ אליהו ן׳ הרוש; תורה וחיים למר אבי הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל; ״חירגא דיומא״ לר׳ יוסף מאמאן; ״רמת שמואל״ לר׳ שמואל אזייני. ובכת״י יצרינו: ״פותר מים״ לר׳ רפאל משה אלבאז, והוא פירוש ל״מים עמוקים״ על התורה של ר׳ יהודה בירדוגו; ״שבות יהודה״ לר׳ יהודה אלבאז; ״בנין נערים״ על פירוש רש״י והרא״ם לר׳ עמרם אלבאז; ״בני הנעורים" לר׳ שאול אהרן אביטבול נכד הרב שאול ישועה הנ״ל; דרך הפרשנות העולה מחיבורים אלה היא פרשנות הענין כשלמות אחת ולא פרשנות פילולוגית. כמו כן נעזרים הם במדרשי חז״ל ואף במאמרי הלכה.

דרשנות

גם בתחום זה השאירו בידינו ספרות ענפה ורחבה. חיבור שיטתי על מדרש רבה, חיבר כנראה רבי דוד אראז׳יל רבה הראשון של צפרו הידוע לנו, אם כי הספר לא הגיע לידינו, חיבור גדול על מאמרי חז״ל חיבר ר׳ משה ן׳ חמו של חידושיו וביאוריו על פסוקי המקרא ומאמרי חז״ל יצא מוניטין ברחבי המערב. לדאבוננו נאבד הספר ולא הגיע לידינו, בין החיבורים הידועים לנו בתחום זה יצויינו: ״קיבוץ גליות" לר׳ מאיר די אבילה תלמיד מהר״ם בן חמו; ובסופו חידושי פסוקים למו״ז ר׳ מסעוד עובדיה. ״אבני קדש״ לר׳ שאול ישועה אביטבול; ״עומד מן" לר׳ עמור אביטבול, ובכת״י ספר ״בית יעקב״ לר׳ יעקב גבאי, בו אסף גם פירושי רבו ר׳ יוסף עטייא. חידושים על מאמרי חז׳׳ל לר׳ יום טוב ן׳ הרוש; ״לפי ספרי״ ו״שיחת דרדקי״, פירושי פסוקים ומאמרי חז״ל לד רחמים יוסף אזייני ור' אבנר בנו, דרש משה לרבי רפאל משה אלבאז.  יצויין גם המאמר המקיף ״על האגדות״ למר אבא הרב ישמ״ה עובדיה זצ״ל, נדפס בראש הספר תורה וחיים, והוא חקירה על דרכי האגדה.

פירושים לחגדח של פסח כתבו כמה מחכמי צפרו. ר׳ שלמה אביטבול חיבר פירוש על הגדה של פסח, ראה אותו ר׳ יעקב משה טולידנו. זקיני רבי אליהו ן׳ הרוש חיבר ס׳ ״כוס אליהו״ על ההגדה. בהיותו באלג׳יריה חיבר רבי רחמים יוסף אג׳ייני יחד עם ר׳ אברהם חלימי, פירוש להגדה בשם ״ויוגד לאברהם״ 87.

קבלה

תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה. במקצוע זה התבלטה עיר זו. שכן על כל אחד מרבניה יש עדות שעסק בקבלה, ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה. כבר השם ״החבורה הטהורה״ או ״אנשי חברה קדושה״  תואר בו כונתה, אותה קבוצת חכמים תלמידיו של ר׳ משה ן׳ חמו וביניהם ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ שמואל ן׳ חותה, ר׳ יוסף עטייה, ועוד, נראה כמרמז על עיסוקם של חכמים אלה בקבלה. ואכן בחיבורו של ר׳ מאיר די אבילה ״קבוץ גליות״ חלק גדול מפירושי המאמרים והפסוקים הם על פי הסוד. ר׳ שאול ישועה אביטבול מכונה בתאר ״המקובל האלקי״, ואין צריך לומר בנו, ר׳ רפאל שעסק כנראה, אף בקבלה מעשית והשתמש בשמות הקדש עד שזה שימש עילה לתלות בה פטירתו במבחר ימיו. אף בדורות האחרונים, ר׳ רפאל משה אלבאז, שידע היטב את חכמת האמת חיבר קונטרס ״עטרת פז״ להסביר את צירופי השמות. ובספרו. ״עדן מקדם״  שיקע הרבה פירושים וחידושים על פי הסוד. אתה מוצא רעיונות קבליים, מפוזרים בכתביהם ודרשותיהם. באגרת שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול לגר צדק יצחק בן אברהם הקדים לדבריו רעיון הגרות על פי הקבלה, לפיו הגרים הם ניצוצות נשמות קדושות שנתפזרו בין הקליפות והם מתקבצים וחוזרים לשרשם הקדוש.

בחוג חכמי צפרו היה מעין ״מגיד״, והוא ה״חלום״. הם מרבים להביא פירושים שפירשו בחלומותיהם, העריכו אותם הערכה מיוחדת עד שהקפידו לרשום את היום והשנה בהם התרחש החלום. בפירושים אלה, ראו מעין התגלות זוטא. ר׳ שלמה אביטבול השאיר ספר חזיונות, שמור אבי זצ״ל, ראה אותו, והוא דוגמת חזיונות מהרח״ו. החכמים הנ״ל עסקו אף בחישובי הקץ על פי גמטריאות ונוטריקון. בחבורה הטהורה הנ״ל, נהגו לעשות ״הסגר״ לתקופת שנה ואף יותר, דהיינו להסתגר בבית המדרש ללמודים, ולא לצאת משם אלא לצרכי נפש בלבד. בדרשות רבות ב״קיבוץ גליות״ מזהיר מפני רדיפה אחרי התאוה וממליץ על הסתפקות במועט לשם ״קיום הנפש" בלבד.

ר׳ יהושע ן׳ זכרי (נפטר בסוף המאה הה׳ לאלף הר) ובניו ר׳ יוסף ור׳ אהרן העבירו רוב ימיהם בתעניות ותפלות. ר׳ שלמה אביטבול התענה תענית הפסקה, כלומר שבוע ימים. הרבנים חדורים היו יראה וחסידות, וקיימו בעצמם ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״. וכל מגמתם— קרבת אלקים. ומכאן קרבתם לחכמת הקבלה והתנהגותם על פי הסוד. גם הצפיה לגאולה החרוטה עמוק בנפשם, גרמה לדבקותם בתורת הסוד.

ספורי אגדה על גילוי אליהו ומעשי נסים אחרים מהלכים בין תושבי העיירה. ר׳ שמואל ן׳ חותא אחד מהחבורה הקדושה הנ״ל, מספר מעשה שקרה בימיו. אשר. ענייה ראתה בחלום אביה ואיש לבוש לבנים ואמר לה אביה שהוא אליהו ונותן בידה פרוטה ובבקר כשקמה מצאה את הפרוטה בידה. בכתובתו של ר׳ שאול אביטבול, אשר בהתאם למנהג במארוקו כתוב בה שלשלת היוחסין של החתן והכלה עד לדורות ראשונים, מתואר זקנו של החתן ר׳ ישועה אביטבול ״שנגלה אליו אליהו הנביא בליל חופתו ר׳ ישועה אזולאי (היה בחיים בש׳ התק״ס) לא נשאר ממנו כ״א מאמר הני נשי במאי זכיין על דרך הקבלה. עליו מסופר שכאשר צרה בלשת על עיר צפרו, והיו היהודים בסכנה וגזרו תענית צבור ובאו הקהל להרב שיתפלל בעצם מה עשה? לקח צלוחית של חרס חדשה, וכתב עליה שמות הקדש ונתנה ביד נערה בתולה ואמר לה בחצות הלילה יפתחו לך את השער ותצאי מן המללאח ותבואי עד מחנה הברברים בתוכם, ותזרקי את הצלוחית עליהם בכח, ותחזרי בלי מורא ופחד. וכן עשתה. ובבקר כשעלה עמוד השחר השקיפו על מחנה בראברא והנה אין איש שם. כאילו פתחה האדמה את פיה ותבלעם. ונפתחו שערי העיר ויצאו היהודים לעבודתם. וכל העם שמעו וייראו. והרב מיד עמד וכתב צוואה לבני ביתו ובתוך חדש נתבש״מ. ובמלכי רבנן בערכו מביא עוד סיפור על החכם הנ״ל שהיה חסיד קדוש. יום אהד היתה גלימה מוצעת למכירה על ידי סרסור והרב הציע מחיר. וכראות האנשים שהרב רוצה לקחתה, נמנעו מלהוסיף עליו והרב קנאה בזול. באותה עת היה איש תמים עובד אדמתו ליד ההר, ובא איש לקראתו ויאמר לו תלך להחכם ישועה אזולאי ותאמר לו להשיב את הגזילה אשר אתו וזה לך האות שאתמול היה לומד בישיבה ונתקשו בענין פלוני. ואחר נעלם האיש!

ועל נכדו ר׳ אליהו אזולאי שגם הוא עסק כנראה בחכמת הקבלה מסופר שכאשר היתה העיר במצור והאויבים מנעו אספקת מים מהנהר. ובאותה עת היתדה חתונה בבית הרב ואין מים לשתות עמד הרב וכתב שם קדוש וחפר גומא בקיר ויצאו מים רבים ותשת העדה. ואחר שברחו הברברים והיה שלום בעיר נסתם המעין .

פרק המשה עשר-חיי הרוח-קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה כרך ג'-עמוד 152

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד

בדרך דומה לעליתם המהירה של האלמוראביטין, כיבושיהם ושלטונם, עלה שבט ברברי אחר כ־100 שנה לאחר מכן. בראשו עמד מוחמד בן תמורת. אדם זה נתחנך בבגדד אצל הפילוסוף אלעזאלי והיה לאיש מוסר קנאי. כאשר שב לשבטו הצפון אפריקאי, מצמודה, ראה עצמו כבעל שליחות עליונה, כמתקן. הוא הקים כת שעקרונותיה היו: קנאה דתית עיוורת, אורח חיים פשוט, ושנאה לשירה ולאומנות. שם הכת, אשר פרשה מהסוגים האורטודוכסים היה האל מוח׳דון [Al moachidin]בשמם הספרדי ״מונתאיסתים בעלי אמונת היחוד״. בכוח קנאותה כבשה הכת תוך זמן קצר את השלטון האלמורביטי.

מאזור סג'למסה הסתערו האלמוחידין בהתלהבות דתית ולאומית. במידה מסוימת היתה כוונתם לעצור בעד ההתפשטות הנוצרית. השלטון האלמורביטי לא היה יכול לעמוד בפניהם. התמוטטותו המוחלטת באה תוך שלוש שנים. הגורם הישיר לכך היה עבד אל מומין אבן־עלי (1094—1163), אשר המשיך בדרך מורו ומנהיגו מוחמד בקרב שנערך בעיר חיברן שבאזור תלמסן באלג׳יר, הביס עבד אל מומין את תאספין, המושל האלמוראביטי השלישי. הצבא האלמוראביטי הניח נשקו. מרוקו נכנעה למושל החדש.

הנפגעים הראשונים מפגיעת הכת השלטת היו היהודים. עבד אל מומין פרסם צו המחייב כל לא מוסלמי לקבל את הדת המוסלמית. על אותם שאינם מתעתדים להמיר את דתם לעזוב את הארץ תוך פרק זמן קצוב ואם לא כן — דינו מות. את תוצאות הפקודה הזאת, ניתן היה לשער מראש. רבים קיבלו אז את הדת החדשה, אולם לרוב היתה זו מסכת מגן שמתחתה קויימו כל מצוות היהודיות ודיניה. אחרים מיהרו להגר לספרד, לאיטליה ועוד.

הערת המחבר: ישנה סברה כי עבד אל מומין קבל על היהודים, שהבטיחו בזמנו למוחמד הנביא להמיר דתם תוך 50 שגה אם לא יבוא המשיח. כיון שהמשיח בישש לבוא והיהודים הפרו הבטחתם, חזה שליט זה ביהודים בעלי חוב שעליו לגבותו.

 

 אך לאורך כל ההיסטוריה לא נראה מוצא זה כרצוי לרבים, אלא עם בוא שעת הדחק הנוראה. גם הצלב באירופה לא הבטיח רבות. אי מלוי סעיפי הפקודה גרר במקרה הטוב ביותר המרת דת מאונס, ובדרך כלל הביא להרג. לא היתה זו התנכלות מכוונת ליהודים דוקא, שכן הצו הופנה אל כל תושבי מרוקו הלא מוסלמים. יתכן, שכוונת השלטון היתה ליצור ממלכה הומוגנית מבחינה דתית ומדינית ויתכן שהיתה זו קנאה דתית גרידא. אולם כך או כך פגע הדבר ביהודים. קהילות שלימות אבדו, הנדונים התמידיים המיטו חורבן על כל סדר חברתי וכלכלי. מסגרות חיים נותצו והשתבשו, ההתנכרות לדת מצד חלק מסויים הביאה במשך הזמן לאובדן ערכים ולחוסר אחדות בציבור היהודי. שליחי האלמוחידים מלאו ביסודיות אחר דברי שליטם. בתי כנסת ובתי מדרש נסגרו ובמקרים מסויימים אף נהרסו. חלק אחר ממוסדות קודש אלה הפכו למרבית הלעג לבתי מסגד למומרים או סתם מוסלמים.

 

קנאות חריפה זו לא דעכה אצל שליטי האלמוחידין המאוחדים יותר. לאחר 120 שנה שבה שלטה ממשלת זדון זו היה מצב היהודים חמור.

שינוי מה חל עם עלית השליט החמישי בשושלת, אבו יוסף יעקב אלמנצור (1293־1225). הוא ביטל מגזירותיו של עבד אלמומין את דין המות ליהודים (סעיף שבוצע עד כה בנאמנות). במקום גזר דין מוות, הוטל מיסוי כבד על כל אותם שסירבו להמיר דתם. שינוי אחר קבע מנצור ביחס למומרים החשודים בקיום מנהגי יהדות. עליהם ציוה לחבוש לראשיהם כובע גדול (תרבוש) בצבע שחור אשר ירד על אזניהם. בקצה הכובע הזה התנוסס בד צהוב לאות חרפה. על בני ישראל שלא המירו דתם ציוה ללבוש גלימה שחורה, רחבה מדי בתחתיתה. קנאתו

של אל מנצור פרצה גבולות נרחבים ונראה שלא רק ביהודים היא פגעה. הוא שרף ספרים של חכם ופילוסוף ערבי גדול באותה תקופה — איברהים אבן ראשיה כי מצא פסול דתי בכתביו.

 

ההתעללות לא פסה אף לאחר מות אל מנצור. תחתיו מלך עבדאללה בן מוחמד בן נאצר. גם הוא כקודמו ראה ביהודים דוגמנים למלבושים פרי תכנונו. הלבוש השחור הקודם נראה מיושן בעיניו. הוא העטה עליהם גלימה ארוכה אחרת ומצנפת צהובה חבש לראשם. יצירתו זו היתה ללבוש היהודי למשך דורות. בגללה נקראים היהודים עד היום ״צפפאר ליהודי״ (צפפאר — צהוב). מפעל אחר של שליט זה היה סגירת יהודי מחוז ריף (Rif) מאחורי חומה.

הערת המחבר: כנראה, שהן הטלאי הצהוב, והן ה״גיטו״, הם לא המצאה של ימי הביניים באירופה, אלא מקורם הוא, מחוז ריף.

 

בימיו של עבדאללה החלה ירידת האל־מוחידין. הוא הוכה בשני קרבות ע״י חיל הנוצרים. המפלות הללו, ומותו לאחר מכן (1214), סמלו את קץ ההצלחה האלמוחידית. בד בבד עם הכשלונות מחוץ, החלו מרידות בתוך הממלכה. השליטים הבאים: יוסף אל מנצור, לעדין אבו מוחמד, לעלה אל מומין, לא החזיקו מעמד. אזלת כוח השלטון עקב ריבוי הקשיים הפנימיים היטיבה את מצב היהודים. אמנם לעתים סבלו היהודים עקב אי היציבות המדינית, ונטלטלו מדי פעם ממקום למקום. ההרג שעשה מתמרד בשם יחיא הרי ביהודי מראקש, שנטו אחר לעלה אלמומין, היתה עדות לכך, אולם בדרך כלל החלה להסתמן עת יותר נוחה. האנוסים הרבים שבו אט אט בגלוי אל דת אבותיהם וכל תגובה רשמית לא באה. עם השיבה אל חיק היהדות, ניכרו הצעדים הראשונים של ביסוס החיים הקהילתיים ויצובם.

 

ההטבה היחסית במצב יהודי צפון אפריקה האנוסים, שהיוו רוב באותה תקופה הביאה גם להרפית המתח הפנימי אצלם. הכפילות הדתית שעמדו בה, היתה לאספקט חיצוני של פחד מפני השלטונות המשגיחים, שגרר אחריו מתח מתמיד של סכנה. אולם נקודת הראות בעלת חשיבות רבה יותר היתה נקודת ראות הדתית. יהודי שהמיר למראית עין את דתו, חייב היה לשאת בעול כמה מנהגים מוסלמיים שהיוו סתירה וכפירה בדת ישראל. אמנם כלפי חוץ בלבד, אך עם כל זאת גררה הסטיה הגלויה, וביודעין מחיי הדת (שהיו אז בעלי חשיבות ראשונית לכל יהודי) מתח פנימי ניכר. נתעוררה בעיה חריפה שהעלתה סערת רוחות בכל רחבי גולת האיסלם. גדול המקטרגים על מעשי האיסלם באותה עת, היה יליד פאם, יהודה הכהן אבן סוסאן. חכם זה נתפרסם בעיקר כידען התלמוד. ביחוד עלתה קרנו בעת המשבר הגדול שהביאו האלמוחידין על כל קהילות יהדות המערב, שכן הוא המשיך להרביץ תורה בישיבתו. רבי יהודה אבן סוסאן היה קיצוני וקנאי בגישתו לאנוסים. הוא טען בחריפות כי אותם יהודים מומרים עכו״ם הם על פי דין. כל המודה כי מוחמד נביא אלקים, גם אם מקיים הוא את כל תרי״ג מצוות, פסול לעדות ואין להתחתן בו. בזאת רמז כי כל יהודי אמיתי חייב למסור נפשו על קידוש השם. משנתפרסמה אגרתו, היא אך הוסיפה על סבלם הרב של יהודי צפון אפריקה. לא יפלא על כן כי רבים חשבו על פניה מוחלטת אל האיסלם בלאו הכי כופרים הם ואם כן לשם מה להם הסבל הרב.

 

באותו זמן בערך עלה על כס נציבות אנדולסיה קנאי דתי ששימש מאוחר יותר כשליט האלמוחידין — אבו יוסף יעקב (1148). מחוז זה שימש לו כר נסיונות. מצב היהודים הפך מהרה לבלתי נסבל. רבים עזבו את מקומותיהם ופנו לסביבה נוחה יותר יחסית. בין אלה היו גם ר׳ מימון ובניו ר׳ משה ור׳ דוד. שלוש שנים התגוררו בעיר החוף הספרדית אלמריה. משנכבשה ע״י השליטים החדשים, עזבוה ופנו לפאס. סיבה נוספת שמשכתם לשם, היתה ישיבתו של בן סוסאן ובית מדרשו המעולה. כפיית הדת נמשכה פה כבר תקופה של עשר שנים. ר׳ מימון השכיל לחדור לעומק המצב שבלבות האנוסים. צעדו הראשון היה חיבור אגרת מוסר ונחמה. במגמה להרגיע את יהודי צפון אפריקה ולנחמם. כעבור שנים מועטות, עם פרסומה של אגרת ר׳ יהודה אבן סוסאן, נדמה היה שעמל ר׳ מימון הוא לריק, אך הפעם עמד ליהודים המוסווים ר׳ משה בן מימון (הרמב״ם). הוא יצא נגד דעות מורו אודות ״העם טמא השפתיים״ (כפי שקרא ר׳ יהודה את האנוסים). בחיבורו ״אגרת השמד״ או ״מאמר קידוש השם״, הוקיע הרמב״ם את הקיטרוג הקשה. בדרך הגיונית בהירה הוכיח כי כל האשמות המוטחות אינן תופשות. לאמיתו של דבר היה זה מכתב התנצלות למעשה משפחת המימונים ועקב כך הסבר לכל מעשה האנוסים. עיקרה של האיגרת טוען כי ״אין השמד הזה דומה לכל השמדות… והנה מי שנהרג בכדי שלא יודה בשליחות איש (מוחמד), יש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו — מעלה עליונה. אבל מי שבא לשאול אותנו: יהרג או יודה? אנו אומרים לו, שיודה ואל יהרג״. אבל יש הבדל רב בין עבירה שבמעשה ובין עבירה שבדיבור.

את ספרו זה כתב הרמב״ם בערבית למען יהיה מובן לכל. הוא אף השכיל לסתור בהסתמך על התלמוד, את כל אשר בנה אבן סוסאן. הרמב״ם ומשפחתו חיו בצל המות. אבו יעקב יוסף מלא עתה את מקומו של עבד אל מומין. הגזירות חודשו במלואן והוקפד על ביצוען. בין ראשוני הנפגעים היו יהודה בן סוסאן שנהרג על קידוש השם (1165). מצב דומה היה מצבו של הרמב״ם אלא שהמשורר הערבי אבו אל ערב אבן מיישא תמך בו, ולא נתן לקיים את גזר דין המוות שנחרץ עליו מטעם הממשלה. כך עזבה משפחת המימונים את פאס ופנתה לעבר קהיר.

״אור ישראל כבה במערב״. כך ראה הרמב״ם את מצב יהדות צפון אפריקה בזמן השלטון האלמוחידין. כבר בתקופת האלמוראביטין התמעטו גדולים ביהדות על אף הרקע המדיני הנוח. עתה ודאי שלא נראה כל זיק מאיר ומבטיח. יתר על כן שלטון זה סימן למשך שנים רבות תבוסה ניצחת לחיי הרוח היהודית במערב. יהודי מרוקו איבדו את עמוד השידרה, את צביונם המיוחד. נטיתם מן השפה ולחוץ אל המוסלמים הצמיחה שורש לענה. מנהגים ערביים שונים מצאו להם מהלכים בקרבם. ההתבוללות הביאה לטמיעה. תורת הרי״ף נשכחה וכמוה יצירות רבות וחשובות. המקור הבריא של דרך מחשבה יהודית ניטשטש ובמקומו חדרו אלמנטים זרים שהביאו לתלישות, לחוסר בסיס תרבותי ולניתוק משאר יהודי אירופה ואסיה. באחת מאגרותיו לבנו כתב הרמב״ם ״שמור עצמך מקצת אנשים השוכנים במערב״ ומפרש מספר מנהגים משונים וסטיות שדבקו ביהודים אלה.

עם כל זאת קמו בתקופת שואה זו שני אישים אשר נתעלו מעל בני עמם והעפילו לפסגות רוחניות. הנודע ביניהם הוא רבי יוסף וועקנין, שנולד בעיר סווטא (Suta). הוא למד עד גיל 24 בהסתר מחשש שיתפש ע״י השלטונות. בעיקר השתלם בידיעת התלמוד, המתמתיקה והרפואה. משנתגברו הרדיפות על ידי אבו יוסף יעקב, עזב את הארץ ופנה למצרים, שם נתודע אל הרמב״ם, החל ללמוד אצלו ועד מהרה היה לטוב שבתלמידיו ולאהוב נפשו של המורה. ״מורה נבוכים״, ספרו של הרמב״ם, נראה ככתוב למען תלמידו זה שנקרא אז בפי כל רבי יוסף אלמגרבי. מפסטט שבמצרים פנה מאוחר יותר אל סוריה, בה נפטר.

החכם האחר שהאיר את עיני יהודי המערב היה רבי נחום מערבי, עליו אין לנו ידיעות מרובות. הוא שתרגם את ״אגרת תימן״ של הרמב״ם ואת הביאור לספר ״יצירה״ של ר׳ יצחק ישראלי. נראה, כי הוא תרגם עוד כמה ספרים שאינם ידועים כיום. גם רבי נחום נאלץ לעזוב את מרוקו ועבר לארצות המזרח.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 53

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת

פרק רביעי

שבת קודש

חלק א: ההכנות לשבת

א. לחם, בשר ופרות

1-בכל קהילות תאפילאלת, הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות.

2-קניית פֵרות וירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי.

3-הבשר בארפוד נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, ובקצר א־סוק שוחטים ביום שני.

4-יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת.

5-בריסאני היו שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי.

ב. התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר.

ההכנות לשבת נעשות רובן על ידי נשים.

יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

ג. הכנת קדדות החמין והתה לשבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות את החמין לכל מרכיביו בקדרה אחת כמקובל בערי המרכז במרוקו, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך, מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש בנוסף לקנקני התה.

וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי חיטה (=להריסה) בחורף. תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית.

נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש: בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים מלפני שבת וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור.

בכל קהילות תאפילאלת אין שותים קפה בשבת.

מנהג ריבוי הקדרות – יש שעדיין מחזיקים בו גם בארץ, כגון משפחת שטרית מנצרת.

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמש עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה.

אין מנוס מלסדר את הקדרות בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות.

סדר הנחת הקדרות הוא באופן של כל הקרוב – קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר.

את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים וכיוצא בהם, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק.

לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של שבת.

הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית על ידי נשות הקהילה, ולא על ידי גוי כבשאר קהילות במרוקו.

ד. הכנת הפרשה והעירוב

יראים ותמימי דרך מהדרים לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת ׳חיק לישראל׳, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין.

אחרים משלימים במהלך היום או בשבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ ביום שישי בבוקר בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש.

עירוב חצרות נעשה על ידי מרא דאתרא סמוך לערב שבת על כיכר לחם, מזכה על ידי שליח ובוצעו בסעודה שלישית.

ה. הכנות הגוף לשבת

הרחצה: הרחצה לכל הגוף נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. 0 הרחצה לגברים לכבוד שבת נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני ובקצר א־סוק הולכים ביום שישי אחר חצות.

התספורת: תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה, מקפידים לקבוע את זמן תספורת השער בערב שבת לפני חצות, אבל שאר העם מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

הטבילה במקווה: במהלך היום חסידים ואנשי מעשה, ובראשם חכמי אביחצירא, טובלים במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכן המנהג גם בריסאני ובקצר א־סוק.

סדר הטבילות וכוונותיהן הוא לפי החיד״א, ומרא דאתרא יש״א ברכה ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים: מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שתלמידי חכמים ואנשי מעשה רוחצים פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת לפני מנחה, ואף על פי שכבר התרחצו לפני כן בבית המרחץ לכבוד שבת.

סדר הרחצה: ממלאים ערֵבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן, שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי.

נטילת הציפורניים: מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן, והמנהג בריסאני לקצוץ ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

בערב שבת אוכלים רק סעודת עראי, ואנשי מעשה נמנעים מאכילה אחר חצות מפני כבוד השבת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת-עמוד60

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

" למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית "

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם של הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה.

באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש. הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית.

יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גוּלוון, תאג'ורי, ברינוֹ ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה. אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות. המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים. בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נטו בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרבּ. במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים.

דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו. בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד. בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם.

לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ'-112

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami

Vallée du Draa. A Mhamid, c'est le vizir  du marié qui, de l'entrée de la chambre nuptiale que lui cache un rideau, se renseigne auprès du marié et informe ensuite la famille, qui entre pour voir la mariée. Samedi après-midi, les jeunes filles et les tamzwaràt se rassemblent autour de la mariée pour chanter et danser. Les islan leur lancent des amandes. C'est le mercredi, septième jour après le mariage, que les mariés sont emmenés en procession au ruisseau. On dépose une branche au milieu du cours d'eau. Le marié et le vizir font une course entre eux, afin d'arriver le plus vite près de la branche. Si le marié est gagnant, il est chaudement applau­di, sinon il doit offrir au vizir le prix qu'on aura fixé auparavant. Le groupe se rend ensuite chez les parents de la mariée, qui leur servent un repas et offrent un tapis ou une couverture au jeune couple.

[1]  Ici, comme partout ailleurs, on attache une valeur considérable à la virginité. Dans un chant de mariage chanté par les Juifs de ce lieu et que j'ai recueilli en 1965, il est dit:

"O, fille, est-ce que ta mère

 t'a gardée comme un document?

 Est-ce que ta mère t'a gardée jusqu'à ce soir dans un livre…"

 (pour que tu aies si aisément prouvé ta virginité ! )

 

 Quand la mariée n'est pas vierge, elle peut être répudiée sur le champ. Néanmoins, si son mari veut faire une grande "mitsva" (commandement religieux), il accepte qu'on salisse le drap avec le sang d'un poulet. Selon la croyance locale, s'il la protège ainsi, il est sûr que Dieu le protégera en récompense.   

[1]       Le même rôle est joué par le vizir chez les Ait Warain (Westermarck, Ceremonies, p. 244) et chez les Ait Ubahti (idem, p. 248). Chez ces derniers, le vizir est présent dans la chambre nuptiale au moment même de la consommation du mariage. Pour la même coutume chez les Berbères tunisiens, voir H. de Montety, op. cit., p. 65.

Le marié et le vizir font une course entre eux Sur une variante de cette coutume, voir Westermarck, Ceremonies, p. 283 : ici (chez les Ulad Bu-Aziz), la course a lieu entre le marié et deux ou trois des jeunes gens vers la tente. Chez les tribus berbères du Mzab, selon Goichon, op. cit., p. 95: "A quarante ou cinquante mètres de la hajba, amis et ennemis partent en une course effrénée. Si l'un des mariés ou l'un des vizirs arrive le premier, tout se passe sans autre incident; mais si c'est l'un des autres agresseurs, il ferme brusquement la porte. Sans refuge, le malheureux marié et sa poignée de défen­seurs sont livrés à toute la bande, car l'honneur leur défend de s'enfuir".

Vallée du Todra. Dès que le mariage est consommé, la mère de la mariée entre dans la chambre et pousse des "youyous". Le drap est montré à toute la famille. Jeudi, "yom alhdïya" ou "le jour du cadeau", tous ceux qui ont assisté au mariage viennent donner leur grama. Vendredi après-midi, le marié soulève sa femme sur ses épaules et l’emmène dans la cour. Là, il plante au sol un piquet, sur lequel elle frappe, pendant que les sosbinim crient: "La femme restera, la femme restera, ici elle aura des enfants". Le soir, les jeunes gens et d'autres invités se réunissent chez le marié. Ils passent la nuit à chanter des cantiques religieux.

Samedi est le "sebt elkbir" ou "le grand samedi", que les familles passent ensemble.

Jeudi, huit jours après la cérémonie nuptiale, le marié va au marché. Il achète un panier, qu'il remplit d'amandes, de noix et de blé. Accompagné de ses amis il va chez ses beaux-parents, chez qui ils mangent du couscous. A son départ, il reçoit un pain de sucre. A la maison, le marié remet à sa femme le panier. Pendant qu'elle prépare du couscous, il doit moudre le blé. Les assistants les bénissent, en disant: "Que jamais le blé ne manque dans cette maison". Dans l'après-midi, les sosbinim viennent ouvrir les tresses de la mariée. Elle est ensuite conduite au bain et fardée par une tamzwarâ, qui lui met du 'ker et du swâk aux lèvres. Le soir, on répétera pour la première fois les "sept bénédictions". A cette occasion, le rabbin sonne du sofar et les femmes lancent des zgarit.[ C'est la première fois que nous retrouvons l'usage du Sofar lors des cérémonies de mariage].

Lmeghrane. Jeudi matin, la mère de la mariée ou une tamzwarâ entre dans la chambre, prend le drap Sali et le montre à toute la famille. Les femmes dansent tout en soulevant le linge; cinq tamzwarât lanceront à tour de rôle des zgarit. Tous ceux qui viennent ce jour-là contemplent le linge exposé. Chez les Juifs d'Imedra, dans la zaouia de Beni-Azem, le marié quitte la chambre dès que la mère de la mariée rentre. Accompagné d,islan, il va à la synagogue. A la sortie, un groupe de tamzwarât l'acueille en chantant. Le soir, les mariés ,accompagnés de tamzwarât et d ,islan, vont à la source, tenant d'une main un seau et de l'autre de la menthe. Pendant que les femmes chantent, dansent et poussent des zgarit, les islan crient :

“Le sultan arrive (trois fois).

Faites vos offrandes, serviteurs de Dieu.

Faites vos offrandes au sultan” (deux fois).

Arrivés à la source, les mariés remplissent les seaux et reviennent, toujours accompagnés, à la maison.[ Les mariés vont à la source jeudi soir, vendredi et dimanche soir. A part ces sorties organisées, il leur est interdit pendant huit jours de quitter la maison].

Jeudi matin, à Imeghrane, la famille offre aux mariés du sucre et des habits. A midi, au cours du déjeuner où se retrouvent les deux familles, les islan et plusieurs invités, le père de la mariée s’exclame, en prenant un bout de mhemmer et un verre de mahia : “Celui qui vient chez nous, l’aisance viendra chez lui”. De suite après, il dépose sur la table une somme d’argent. Tous les membres de sa famille suivent son exemple. C’est ensuite le tour de la famille du marié et des invités. La somme reçue est remise au marié.

Le couple ne peut quitter sa chambre même aux heures des repas. Il doivent être toujours ensemble. Les gens disent à ce sujet: “Que le vent ne passe pas entre eux”. Quand les amis rendent visite au marié, les amies de la mariée se groupent autour d’elle. Aucun d’eux ne peut être laissé seul pendant ces huit jours.

Samedi, les parents de la mariée offrent au jeune couple cinq paniers pleins de fruits secs, d’œufs, de sucre et de viande. C’est pour cette raison que ce samedi est ici intitulé “le samedi des paniers”. Le matin, après l’office à la synagogue, le marié sert aux assistants de la mahia et du mhemmer. Les islan le soulèvent et dansent tout en le portant. Le soir, on célèbre une fête animée de chants et de danses, qui dure jusqu’au matin.

Mercredi, septième jour après le mariage, est “le jour du bain”. Les mariés sont emmenés au ruisseau et, pendant qu’ils se baignent, la mère lave leur linge. Au retour, ils répandent dans un champ le contenu d’un seau plein d’épis de blé. Ds se permettent de cueillir dans un jardin des fleurs et des légumes, qu’ils mettent dans le seau, sans attirer la colère du proprié­taire musulman. En cours de route, les parents des mariés offrent aux pas­sants de la mahia et ces derniers déposent une grama dans le seau. A la maison, le marié met à sa femme le même hzàm avec lequel on l’avait attaché la veille du mariage. Un repas de couscous à la famille terminera les cérémonies de mariage.

A Imedra, les mariés reçoivent chacun un poisson, qu’ils essayent de nettoyer le plus vite possible, pendant que les femmes chantent. Le mari doit, à ce moment, ecraser le pied de la mariee, mais s'il n'est pas alerte, la femme lui .marchera sur le pied

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-page 82

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הספינה השנייה 'שיבת ציון'. – לאחר סגירתו של מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת 'צעירי ציון דרור' בקירבת העיר אלגי'יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו – – במחנות רוויגו, ריווה, ול'ארב. רווקים רוכזו בבאראקי לילדים ואמותיהם במחנה סידי פרוש. גם מחנות אלה קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג'יר. קרוב ל – 700 אנשים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה 'שיבת ציון'. במקביל, יהודים המשיכו להגיע לאלג'יר. קבוצת יהודים מתוניס – שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג'יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג'יר. השהייה במחנות הייתה קשה וההמתנה להגעת הספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתים באלג'יר החלו להערים קשיים ורק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב' בצרפת אפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג מחוף גיוטוויל ממערב לאלג'יר שוב עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב' העפילו בספינה כ- 430 מעפילים. היא נתפסה, ב- 28.7.47 ,  על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין.

 

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת 'שיבת ציון', תיאר את העפלתו, "הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה". הוא הוסיף שאחרי שהגיע לצרפת נאמר לו: "היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו".

 

הספינה השלישית 'הפורצים'. –  היהודים המשיכו להגיע לאלג'יר ולמלא את מוסדות הקהילה: – — בתי ספר ובתי כנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון – הצרכים במחנות הזמניים. אולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג'יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה של פלשתינה א"י, בכ"ט בנובמבר – 1947 , ערב הפלגת 'הפורצים'.

 

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מפני תגובות הערבים מהמשך ההעפלה מאלג'יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג'יראים מהעיר. רק איומיו של בן חיים שיהיה עליו להתעמת

עם היהודים שביקש לגרש גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג'יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו אבל הוא נסוג מדרישתו נוכח איומיו של בן חיים. גם פלאבון, מזכ"ל הממשל הצרפתי באלג'יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג'יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל בן חיים מהשלטונות הצרפתים המקומיים אורכה של שבוע עד להגעת הספינה שנועדה להעלות כ- 600 איש. אולם רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה מאחר והג'נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. הספינה הצליחה לפרוץ את המצור הבריטי, ב – 4.12.47 , ולהעלות את המעפילים לחוף.

נוצר מצב חדש. מחד גיסא הקהילה היהודית באלג'יר חששה לגורלה ומאידך גיסא גם השלטונות הצרפתים המקומיים לא המשיכו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג'יר ואחרים המשיכו לזרום לשם. כאשר הבינו בן חיים וחבריו לשליחות שאי אפשר יהיה להמשיך את מפעל ההעפלה ישירות מחופי אלג'יר הם הפנו את מרצם לעלייה באמצעות דרכונים מזויפים למרסיי. השינוי נבע "מהמצב המדיני בטחוני שנעשה קשה יותר" – – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית. ]…[ — "וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים." משההעפלה מצפון אפריקה "הייתה לעובדה ]…[ ו"עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה".  ההישג בהעפלת שלש הספינות עשוי היה למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן מניעי העלייה ממזרח אירופה "לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את 'יציאת צפון אפריקה'".]…[ "לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה ]שחוותה שארית הפליטה. ד.ב[, אם כי הייתה מצוקה".  המניע העיקרי היה שיבת ציון.

 

ה'בריחה' מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה פרידמן טען ש"כפי שסגירתה של אירופה 'פתחה' את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית כן גורמת כאילו 'פתיחתה' של אירופה ב- 1945 לחיסול )זמני( בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית." בציטוט זה אצור ב'קליפת אגוז' סיפר ההעפלה מצפון אפריקה. מלכתחילה לא הייתה בתנועה הציונית אוזן קשבת לעלייה ולא להעפלה מהמגרב. משהחלה מנמלי אירופה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה- א"י הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה. יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש"אחרי כישלון 'הפורצים' נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב', שהפליגו במישרין מאלג'יר לארץ" ]…[ ו"מעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות".  כלומר, 'הבריחה' מצפון אפריקה הייתה באופן לא רשמי חלק ממפעל ההעפלה עלייה ב'. המעפילים גויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם – 'הקיבוץ המאוחד' וברית חלוצים דתית )'בח"ד'( של הפועל המזרחי.

נדיה כהן פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. – אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 נקבעה תקנה, על ידי הגנרל ז'ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג'יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס ]חג'אג'[ מתנועת 'צעירי ציון' שנשלח להשתלם, במרסיי, בקורס לזיוף מסמכים של המוסד. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאלים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג'יר לנמלי צרפת. להערכתה, של נדיה כהן "זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף. הניירות וחוץ מזה, בין מרוקו לאלג'יר, העברת הגבול הייתה בלי ניירות".

 

מסלולי ה'בריחה'. בגין המחסור בשליחים הסתייעה 'הבריחה' מצפון אפריקה בפעילים ומנהיגים מקומיים: במרוקו אלי אוחיון, סאם אביטבול, ומנהיגי התנועות הציוניות רפאל בן אסרף, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. בתוניס נדיה כהן, אילן ברנס, הנרי סבאון, אילן חגאג', גבריאל גביזון ואליעזר טויטו. באלג'יר אלברט בסיס ונטף לומברוזו. כולם נרתמו לסייע ל'הבריחה' עקב הפסקת ההעפלה הממוסדת והמאורגנת מצפון אפריקה על ידי מטה עלייה ב' בפריז.

 

אפרים פרידמן דיווח על הדרכים בהן המשיכו מעפילים להגיע לאלג'יר בדרכם לפלשתינה א"י, – "נוסף לדרך הישנה מאוג'דה שבמרוקו למרנייה באלג'יריה נקבעו 4 מעברים נוספים: אוג'דה סעידה- – פורט סיי דרומה ומשם לאלג'יר או לאוראן; אוג'דה מרטנפי סעידה הואד קיס מרניה ומשם לאלג'יר – – – או לאוראן; אוג'דה ברגנט אל עישה בדו סידי בלעבס לאלג'יר או לאוראן וקזבלנקה או פאס מקנס – – – – מידלט ארפוד בוינדיב קולמבשאר לאלג'יר או אוראן". – –  לדברי נדיה כהן פרנקו, פעילה מרכזית – בארגון ההעפלה מצפון אפריקה, הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת הייתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו אלג'יר, השנייה הייתה 'התחזות' לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית הייתה בשחייה ארוכה לאורך החוף. אף אחת מהדרכים לא הייתה בטוחה. את הסיכון נטלו על עצמם צעירים ומשפחות. ניתן לשער, שדרכים אלה הקבילו לשמות הכפרים שהזכיר השליח אפרים פרידמן למעט המעבר בשחייה. אלג'יר ואוראן היו ערי נמל מרכזיות עם קהילות יהודיות שסייעו ל'בורחים' להגיע לנמלי צרפת.

 

יהודה אבוטבול סיפר על ניסיון של קבוצה של 14 צעירים וצעירות חברי מועדון 'בית אל' של תנועת 'הבונים גורדוניה' בפאס להבריח את הגבול ממרוקו לאלג'יר. השליחים שגייסו אותם היו אריה – אזנאקוט וג'אק בנון. הקבוצה נסעה ברכבת מפאס לאוג'דה והתארחה אצל משפחות יהודיות. ג'אק בנון ליווה אותה מאוג'דה עד לקרבת גבול אלג'יר. מבריח הגיע כדי לסייע להם לעבור את הגבול לאלג'יר. הקבוצה נתפסה על ידי משטרת הגבולות ולאחר חקירה שוחררה והוחזרה למרוקו.

המעפיל אליהו בן הרוש היטיב לתאר את תלאות ההעפלה שלו ושל משפחתו שהטלטלה במשך – כשנה ממרוקו בדרך למדינת ישראל. הוא הזכיר עשר תחנות שהתחילו בנסיעה במונית ממרוקו לעיר אלג'יר ומשם למחנה ריוויט באלג'יר. בדרך למחנה 'לוסנדי' נולדה למשפחה בת. התנאים במחנה האוהלים היו איומים והמשפחה עברה לתחנה החמישית מחנה 'באראקי' ושם האוכל היה בצמצום. אב המשפחה חשד ש"מנהלי המחנות חוסכים מפי העולים ומכניסים לכיסם". משם עברה המשפחה לבית ספר 'אליאנס' בעיר אלג'יר. תחושה של מאסר ליוותה את המשפחה "אין יוצא ואין בא". ואז הגיע שלב ההפלגה באונייה למחנה במרסיי, צרפת. המשפחה הועברה בלב ים לספינה 'יחיעם' שהפליגה מאיטליה.

לאחר מספר ימים המשפחה הגיעה לחיפה התחנה התשיעית במסע. המעפילים ירדו מהספינה 'יחיעם' – וצעדו בין שתי שורות של חיילים בריטיים "מצוחצחים ומגוהצים" עם "צרורותיהם, לבושם דהוי ובלוי, כובעי קסקט לראשם, והנשים במטפחות ראש. ניגוד כה בולט, עוצמה של צבא מול חולשה של פליטים". התחנה העשירית הייתה הגירוש למחנה 68 בקפריסין. המסע המפרך של משפחת בן הרוש – הסתיים במחנה עולים בנתניה ביום הכרזת המדינה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הספרייה הפרטית של אלי פילו-תא עם נענע -ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו- אשר כנפו

תא עם נענע

ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו

אשר כנפו

2014

הומור יהודי במרוקו

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

השפה

חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הברברית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סלא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

ג. מבוא לשירה העברית בתאפילאלת

  1. 1. השירה העברית הפילאלית הקדומה

העיר סג׳למאסא, ובה קהילה יהודית ידועה מן המאה התשיעית, נוסדה בדרום מזרח מרוקו, ובתקופה מאוחרת נהפכה לאזור הקרוי תאפילאלת. הקהילה היהודית בסג׳למאסא נתקיימה מן המאה התשיעית ועד סוף המאה ה-13. במאה ה-16-14 נעלמה מן המפה ומן התודעה. במאה ה-16 השם סג׳למאסא שציין לראשונה שם של עיר נודע במקביל גם בשם תאפילאלת המציין מכאן ואילך גם שם אזור המכיל עשרות יישובים ובתוכם כמה קהילות יהודיות פזורות המרוחקות זו מזו בין ארבעה קילומטרים לכ-120 קילומטרים, ומספרם במאה ה-20 הגיע ל-15. מסוף המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-20 ידוע לנו על רצף קיומי של קהילות יהודיות בתאפילאלת. החל מן המאה ה-19 קהילות תאפילאלת מונהגות על ידי חכמי אביחצירא ומהוות מעין אוטונומיה עצמאית הרחק מערי המרכז במרוקו, כמו פאס ומכנאס. הן מתאפיינות במנהגים ייחודיים משלהם ובאסכולה של שירה משלהן נטולת השפעה מן השירה האנדלוסית ומן הבקשות נוסח שירי ידידות.

השירה בתאפילאלת שלפני היצירה הפיוטית נוסח ׳יגל יעקב׳ למשפחת אביחצירא, על פי החומר שבכתבי היד הידועים לנו, אפשר לומר שיש בה כדי לפרנס מהדורת פיוטים שלמה כשלעצמה. כאן עולות השאלות: מה שרו בקהילות תאפילאלת שלפני הנהגת משפחת אביחצירא? מה היה הרפרטואר השירי של הפיוטים הקשורים במעגל האדם: חתונה, ברית מילה, בר מצווה וקינות לנפטרים ושל הפיוטים הקשורים למעגל השנה, שירי שבת ומועדים, ימים נוראים, סוכות, שמחת תורה, פורים, פסח ושבועות? אם כן, מי חיבר שירים אלה ומתי פעלו? ומה המקורות לכך. בדי לחדד את השאלה נציין כי קובץ ׳יגל יעקב׳ אינו מספק את הרפרטואר הפיוטי הנחוץ לקהילה הן במעגל האדם והן במעגל השנה. במעגל האדם בולטים בהיעדרם פיוטים לברית מילה(חוץ מאחד), לפדיון הבן, לתפילין ואף לאירוסין ולכלולות של החתן והכלה, וגם קינות אישיות לנפטרים וקינות לאומיות אין בו. אשר למעגל השנה אמנם יש בו פיוטים לשבת, ליום מתן תורה ומעט לפסח, אבל בולטים בהיעדרם פיוטים למועדים אחרים: לימים נוראים, לסוכות, לשמחת תורה ולפורים. גם פיוטים הנאמרים בתחנות התפילה בשבת ומועד כבשאר קהילות במרוקו חסרים, במו רשויות לפני ברוך שאמר, לפני נשמת ורשויות לקדיש לפני יוצר. אף על פי שהשאלה האחרונה אינה תקפה כל-כך בתקופה המתחילה בהנהגת משפחת אביחצירא, שבה לא נאמרו פיוטים לאחר ברוך שאמר בגלל הפסק תפילה בהשפעת הקבלה, שחכמי אביחצירא נהרו אחריה והושפעו ממנה, עדיין יש מקום לשאלה על התקופה שלפני השפעת הקבלה ולפני הנהגת משפחת אביחצירא. תשובה מלאה לא נוכל לספק בשלב זה, אבל גם פטור בלא כלום אי אפשר.

 

להלן נתונים בסיסיים להבנת הרקע ההיסטורי לפעילותה של היצירה הפיוטית בתאפילאלת. ההנהגה של משפחת אביחצירא בתאפילאלת נפתחת בתקופתו של ר׳ יעקב אביחצירא (תקס״ח-תר״מ/1808- 1880) ונמשכה בהנהגת צאצאיו עד התרוקנות הקהילות בסוף המאה ה-20 ועלייתן ארצה. ידיעות על קהילה יהודית בתאפילאלת שלפני ר׳ יעקב אביחצירא יש לנו מן המאה ה-17, כ-150 שנה לפני הולדת ר׳ יעקב. מקור לכך הוא קינה המתארת חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה שפרצה בה בשנת התל״ט/1679 וחיסלה בתוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו ב-4600 נפש. עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ-5000 נפש. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה. קהילה כזו יש להניח נתקיימה לפחות כמאה שנים לפני כן, כלומר החל מ-1580. יצירה אירועית שנייה מ-1727 שכתב כנראה ר׳ סלימאן מתארת סבל שעברה קהילת תאפילאלת עם מותו של מולאי אסמאעיל, שנמשך כמה חודשים. יצירה אירועית שלישית גם היא בערבית יהודית משנת 1790 מתארת אירועי פרעות של מולאי יזיד באזור תאפילאלת, שאף על פי שלא הותירו נפגעים בנפש בקהילת תאפילאלת, הרי הטילו מורא ופחד בקרב הקהילה היהודית. לענייננו, יצירות אלו מ-1679, מ-1727, ומ-1790 מעידות על רצף קיומי של קהילת תאפילאלת במשך 111 שנה. אם נוסיף עליהן עוד במאה שנה שבה נתקיימה קהילה לפני 1679 הרי לנו רצף היסטורי של 211 שנים. 1790, תאריך בתיבת היצירה השלישית, קודמת להולדתו של ר׳ יעקב בכ-15 שנה. קהילות תאפילאלת התרוקנו סופית לקראת סוף המאה ה-20, ב-1980. מכאן שאפשר כבר לדבר על רצף היסטורי של ב-400 שנים לקיומן של קהילות בתאפילאלת, כלומר מ-1580 ועד 1980. כאן מתחדדת השאלה מהו הרפטואר הפיוטי של קהילות תאפילאלת במעגל האדם ובמעגל השנה בתקופה שלפני ר׳ יעקב אביחצירא.

שני כתבי יד מקיפים של פיוטים מתאפילאלת יש בהם בדי לתת מענה חלקי לפחות על שאלתנו: קובץ פיוטים מגריס היא גולמימא בשמה החדש וקובץ פיוטים מריש. קובץ הפיוטים מגרים מתאפיין בחותמיו של ר׳ משה אביבזר ואביו בחתימות המופיעות בין חלקי הקובץ. קובץ זה נמסר לי לעיון על ידי הרב יצחק ברוך יהודיוף, ראש בית מדרש דוד מירושלים. הקובץ השני המקיף יותר נמצא באוצרו של ר' מבלוף לעסרי מצפון תאפילאלת ונמסר לי לצילום על ידי בניו – ר׳ אשר ור׳ משה. להלן סקירת שני הקבצים: קובץ פיוטים מגריס / גולמימא: קובץ פיוטים זה נחלק למעין מדורים בחתימות משה בן יוסף ה׳ן אביכזר ובחתימות אביו. אוסף הפיוטים הזה עשוי בצורת פנקס בינוני הכולל כמה מדורים בכתב יד קטן בדרך כלל המשתנה לרוב מקובץ לקובץ. נושאי הפיוטים במדורים הראשונים הם גלות, גאולה ובקשות, אחריהם מופיעים מדורי פיוטים הקשורים בתחנות של מעגל האדם: לחתנים, לברית מילה ולבר מצווה. המדורים האחרונים של האוסף מוקדשים למעגל השנה: פיוטים לסוכות ולשמחת תורה, לפסח ולשביעי של פסח, לשבועות ולמתן תורה. כמה ממחברי הפיוטים ידועים לנו, בהם ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד בן חסין ור׳ ישראל נג׳ארה. יש גם כמה פיוטים בודדים לר׳ מסעוד ארוואח, אברהם קוריאט, משה דהאן, יצחק רוואטשאן ואף אסף כליפא. בולטים בהיעדרם משוררים ממשפחת אלבאז בצפרו ואחרים והמשוררים הקדומים מתאפילאלת: סלימאן בן דוד חמו, יהודה בן סוסאן ושלמה דיין. כאן המקום לציין את אחד המדורים שבאוסף המוקדש לברית מילה הדומה מאוד בפיוטיו לפיוטי המילה בתאפילאלת כולל נוסח החדקא, שהוהדרו על ידי על פי כתבי יד פילאליים אחרים.

מסקנת ביניים: אוסף זה, ששימש את קהילת גריס, אין בו סממנים מיוחדים פילאליים ולא משוררים מתאפילאלת, והוא דומה ברובו לשאר כתבי יד ממרוקו ששימשו מקורות פיוטים לרוב קהילות מרוקו, כולל תאפילאלת.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 30

Benichou-Benisso

BENICHOU

Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, francisation de Ben Isso qui est le diminutif berbère du prénom biblique Yossef, Joseph, prénom votif donné par Jacob à son premier fils avec Rachei afin Dieu lui "en ajoute" d'autres. "Le Seigneur se souvint de Rachel: il l'exauça et donna la fécondité à son sein. Elle conçut et enfanta un fils; et elle dit: "Dieu a effacé ma honte. Elle énonça son nom Joseph, en disant que Dieu veuille encore me donner un second fils". ( La Genèse, 30: 23-24). Ichou ou Isso est aussi le diminutif berbère de Yéhoshua, Josué, prénom biblique qui a pour sens délivrance de Dieu. Le nom est attesté au Maroc et en Algérie dès le XVIème siècle. Le nom de cette famille s'est particulièrement illustré au XlXème siècle à Oran. Autres formes: Benissou,

 

Benisso Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté en Algérie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Sidr Bel-Abès, Tlemcen, Alger, S aida, Mostaganem, Sahara), beaucoup moins en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Midelt, Tafilalet, Agadir).

  1. DAVID BEN ISSO: Rabbin enterré dans le vieux cimetière d'Oufran dans le Sous, au sud du Maroc ayant vécu sans doute au XVIème siècle.
  2. YEHOUDA: Rabbin né au Maroc qui exerça à Tlemcen puis à Oran au début du XIXème siècle, héros d'une aventure incro­yable qui aurait pu tourner au tragique, rapportée par rabbi Yossef Messas. Après plusieurs années à Oran, il décida de monter en Terre Sainte. Toute sa famille périt au cours du tremblement de terre de 1837 qui détruisit la capitale de la Galilé, la ville de Safed. Il fut le seul survivant avec sa petite fille. Il décida alors de retourner en Algérie et obtint un passeport du consul français à Jaffa. Mais le capi­taine du bâteau grec au lieu de le mener à bon port, l'enleva dans l'intention avouée de se venger de ce "Judah qui a vendu le Christ". Il fixa l'exécution pour le jour anniversaire de la crucification. En atten­dant, il l'affama et le tortura chaque jour, le tenant enfermé dans son grenier, tandis que que sa petite fille lui servait de bonne. Un jour, un voisin vit la petite fille pleurer et lui en demanda la raison. Elle lui raconta les tortures dont ils étaient victimes elle et son père. Le voisin se rendit alors chez le tortionnaire, mais au lieu de délivrer le malheureux, exigea de le lui vendre en expliquant que son rêve avait toujours été de se venger sur un rabbin portant le nom maudit de Judah. De crainte d'être dénoncé, le tortionnaire accepta le marché. Le prisonnier changea de mains – mais pas de mauvais traitements. Un jour que son nouveau maître, l'avait envoyé vider les ordures dans la rue, il fut reconnu par un habitant d'Oran de passage dans le port grec, qui alerta aussitôt le consul français.

Ce dernier envoya ses hommes le libérer. Le géôlier fut puni comme il le méritait et rabbi Yéhouda put continuer sa route et retrouver son poste de rabbin à Oran. MOSES: Commerçant né à Tétouan qui s'installa à Gibraltar en 1788.

ABRAHAM : Président du consistoire d’Oran, il fut à la fin du siècle dernier, un des combattants contre la "colonisation" de l'Algérie par les rabbins de France et un opposant déterminé au magistère de rabbi Lazare Cohen d'Alsace, entre 1848 et 1851.

SADONI: Poète et conteur à Oran à la fin du siècle dernier. On lui doit une qsida en arabe dialectal sur l’affaire du crime passionnel qui défraya la chronique, l'affaire Bensoussan, qsida di ben shoushan (voir Soussan).

  1. MESSAOUD: Rabbin à Tlemcen milieu du XIXème siècle. Auteur de commenatires talmudiques publiés par ses descendants sous le titre de "Avi Shar Shalom".

HAYIM: Le chef incontesté de la communauté juive d'Oran au cours de la seconde moitié du XIXème siècle. Il fut le premier Juif élu au Conseil Municipal de la ville, maire-adjoint et sénateur. Il s’engagea avec fougue dans la vie politique locale et sa vie passionnée a inspiré à la baronne de Voisins un roman qu'elle a intitulé "L'innamovible" et qu'elle a signé Pierre Coeur. Grand ami du sénateur Crémieux qui descendait chez lui quand il visitait la ville, il fut le premier juif conseiller-général d’Oran. Au sein de la communauté, il était considéré comme le chef du clan des progressistes favorables à l'assimilation plus rapide à la France et dans ce but à la venue de rabbins de France en Algérie pour relever le niveau moral et spirituel des masses. C'est ainsi qu'il fut un des plus enthousiastes soutien du rabbin Charleville et qu'il s'opposa au Président du Consistoire Simon Kanoui. Contre ce dernier et la majorité de la communauté encore très conservatrice craignant que l'éloignement du milieu familial ne porte atteinte à la pratique religieuse, il fut en 1876 le plus ardent partisan de l'enrôlement des jeunes Israélites dans l'armée française. Simon Kanoui se présenta contre lui en 1870 aux élections départementales et lui ravit son poste de conseiller général. Le clan des Bénichou conserva de cette défaite une amère rancune et plusieurs de ses membres s’engagèrent dans la lutte anticonsistoriale qui caractérisa les années 1880-1890 à Oran.

MARDOCHEE: Fils de Haïm. Il hérita de son père le goût de la vie publique et fut à la fin du siècle dernier conseiller municipal et conseiller général. Unanimement apprécié à Oran, non seulement parmi les Juifs mais également parmi les Français et les Musulmans pour ses qualités humaines. C'est ainsi qu'après l'échec de leur révolte, les indigènes du Sud Oranais lui demandèrent d'être leur médiateur auprès des autorités françaises. Au cours de la grande vague d'antisémitisme qui déferla sur Oran dans les années 1895-1898, il en attribua en partie la responsabilité au manque de maturité des électeurs juifs subjugués par Simon Kanoui et votant en bloc selon ses consignes, faussant ainsi le jeu démocratique. Soucieux de ramener la paix civile, il alla jusqu'à proposer que les Juifs cessent de voter jusqu'à leur émancipation complète de l'influence trop exclusive du Consistoire et de son chef. Sa proposition ne fut naturellement pas retenue.

MENAHEM: Surnommé El Ghali, fils de Shalom, il succéda à son père à la tête de la communauté, poste qu'il occupa pendant 30 ans jusqu’à sa mort en 1922. il fut longtemps adjoint au maire d'Oran.

MAKHLOUF:  Président de la communauté de Sidi Bel-Abes dans les années trente.

ADELAÏDE BENICHOU-AZOUBIB:

Femme de lettres et militante sioniste à Alger. Elle publia en 1917 "En méditant les Livres Saints", accueillant avec enthou­siasme dans sa préface la Déclaration Balfour par laquelle l'Angleterre se disait favorable à l'établissement d'un Foyer National juif en Palestine.

RAYMOND (1890-1955): L'intellectuel par excellence et la conscience du judaïsme algérien au XXème siècle. Sans occuper aucune position officielle, il fut le conseiller écouté aux heures difficiles, fournissant la réponse juive aux problèmes intellectuels et spirituels de son temps. Descendant de deux des plus illustres familles du judaïsme algérien, par son père du célèbre rabbin Simon Ben Sémah Duran, et par sa mère, Adélaïde de la famille Azoubib. Né à Alger, il passa son enfance à Oran la ville natale de son père, Mordekhay. Mobilisé en 1914 il fit la Première Guerre comme officier dans l'artillerie. Après une année d'études au séminaire rabbinique, il obtint la licence es lettres, et l'agrégation de philosophie, Toutefois, il ne put jamais enseigner dans un établissement public en raison de sa santé fragile. Il publia des dizaines d'arti­cles et d'études dans les revues scienti­fiques et philosophiques. Il lutta particu­lièrement contre l'enseignement du mépris propagé par l'Eglise, comme dans son étude parue en 1952; "La nostalgie de la Genèse chez les premiers Chrétiens. Une source de l'anti-judaïsme religieux."

Défenseur passionné des droits de l’homme, il fut avec Elie Gozlan, un des animateurs les plus passionnés de l’Union des Croyants Monothéistes regroupant Juifs, Chrétiens et Musulmans luttant pour une Algérie fraternelle et égalitaire contre des forces qui devaient s'avérer en fin de compte bien plus fortes. Il mourut avant de voir son rêve d'entente des trois religions voler en éclats au moment de la guerre d’Algérie. Sur le plan communautaire, il fiit un des militants de l'association pour la diffusion du patrimoine juif et de la promotion du Sionisme, "Kol Aviv" et un des collaborateurs réguliers de "L'Infor­mation Juive" dès sa parution. Confé­rencier de talent, ses conférences attiraient toujours les foules. Ses écrits sur les questions juives ont été réunis dans un recueil publié à sa mort: "Ecrits juifs – Les Juifs algériens et la vie publique" (Alger, 1957).

BERTHE BENICHOU-ABOULKER:

Epouse de Raymond. Auteur d'une pièce de théâtre en trois actes et sept tableau en vers. "La Kahéna, reine berbère" (Alger, 1933), racontant les hauts faits de la reine juive des Aurès qui arrêta un moment l'invasion arabe, retardant la conquête de l'Algérie et du Maroc par les Arabes à la fin du VIIème siècle, et d'un recueil de poésies "Pays de flammes" (Paris, 1935).

 JULIETTE: Ecrivain française née en Algérie. Auteur d'un roman autobio­graphique "Colle la paille dans le vent" (Paris, 1997).

MARCEL: Fils de Raymond, né à Alger en 1931, président depuis 1991 du conseil d'Administration de l’Office National Français d’Etudes et de Recherches Aérospatiales. Il fit de brillantes études à l’Ecole Polytechnique et à l’Ecole Supérieure d’Aéronautique de Paris.

 FABRICE: Boxeur français d’origine algérienne, né à Madrid en 1965, dans une famille originaire d’Algérie. Deux fois champion du monde des super-coqs, championnat qu’il a disputé 7 fois. Il remporta en 1992 le titre de champion d’Europe.

JACQUES: Fils de Joseph. Ingénieur français né à Constantine en 1922. Ancien élève de l’Ecole Polytechnique de Paris et de l’Ecole Nationale Supérieure d’Aéro- nautique, il a fit carrière dans l’Admins- tration qui le le conduisit au poste d’ingénieur en chef de l’Air du cadre de réserve. Président directeur général de la Société Nationale d’Etude et de Construc­tion de Moteurs d׳Aviation, la SNECMA. Président d’Honneur du groupement des Industries Françaises Aéronatiques et Spatiales.

PIERRE DANIEL: Fils d’André Benichou. Journaliste né à Oran en 1938. Ancien rédacteur à "Paris Jour", grand reporter à "Jours de France". Rédacteur en chef adjoint de la revue "Adam". Directeur adjoint de la rédaction du "Nouvel Observateur" depuis 1985.

 

Benichou-Benisso-page 192

הספרייה הפרטית של אלי פילו-חזן בבית מרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו

חזן בבית המרחץ

אשר כנפו

מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו

בימת קדם-2010

מכוא

הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו – "חזן בבית-המרחץ", אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על-כך שהמרוקאים חסרי הומור.

לפנינו חמישים ושתיים מהתלות מחורזות, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה״פרשה" שלו.

המכלול הזה יוצר תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש בו הכול: הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. יש רמיזות על אירועים היסטוריים, התמודדות כמיעוט המוקף אוכלוסיה שלעתים היא ידידותית ולפעמים עוינת. אבל מה שיש כאן בעיקר – נשמה גדולה. ההומור הכנפואי שופע תמימות, רגש ואהבה. הוא נעדר אותה ציניות מרירה הנוכחת לעתים בספרות הישראלית. על הסיפורים משוך חוט של חסד, מה שאינו מחליש את ביקורתו הנוקבת לעתים של המחבר כלפי דמויותיו. אהבת המחבר אל אותם יהודים מהמגרב היא אבהית ולא פטרונית, ומשפיעה גם עלינו הקוראים. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל, בין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט על מצבם החומרי והרוחני בעין מפוקחת וקורצת ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

גם יחסו לקורא מיוחד ואינטימי. כנהוג במזרח, מזמין אותנו המחבר אל עולמו מתוך הכנסת אורחים רחבת לב, אבל אין הוא מתחנף לקורא. כשם שאינו מבטל את עולם דמויותיו מפני עולמנו, אין הוא מנסה להעמיד לפנינו תמונה ורודה-מתקתקה של עולם כביכול אידיאלי שהיה ואיננו. החרוזים הקלים מכסים לעתים על מציאות קשה, אבל על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתו המידבקת של המחבר.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי.

איוריו של אלברט אלמוזנינו כמו נולדו ביחד עם הסיפורים ומתאימים להם ככפפה ליד. במשיכות קולמוס מהירות וזריזות הוא מחייה את הדמויות ומקנה לסיפורים ממד של אותנטיות ויזואלית משובבת. כיהודי שומר מצוות, עוסק אשר כנפו ביצירת גשרים בין העולם הדתי והעולם החילוני, עד שלעתים, מיטשטשים הגבולות המלאכותיים שהוצבו ביניהם. בפעילותו הברוכה כמחייה המסורת היהודית והנכחתה אל העכשווי, היה בין מייסדי ה״תזמורת האנדלוסית הישראלית" שהגישה את הפיוט שי לתרבות המתהווה בישראל. כמו-כן מקדיש שנים כעורך הביטאון "ברית", המעלה בסיפור, מאמר ושיר הוויה ׳הודית-מחקאית. גם שני הרומנים פרי-עטו שראו אור עד כה – "התינוק מאופראן" ו״הפ״טן, השתקן ומספר הסיפורים" מגלים לנו פנים שונות של יהדות מרוקו. דוגמה מרתקת למלאכת האיסוף הבלתי- נלאית שלו – אוסף הכתובות המרהיב המופיע באלבום "חתונה במוגדור". כיום, עוסק אשר כנפו גם במחקר ואיסוף של הלצות ודברי שנינה מפיהם של יהודי מרוקו על כל גווניהם.

אנו בבימת קדם שמחים וגאים להביא את יצירתו אל הקהל הרחב. לאחר שהתאהבנו בסיפורים, החלטנו גם להפיח בהם חיים על בימת התיאטרון. וכדברי המשורר ארז ביטון בשירו, נציע גם אנו – לנו ולכם:


"מ' שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בָּא כַּנֵּס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם."

בעצם, לא רק מי שלא היה, אלא גם מ׳ שהיה ורוצה עוד פעם. למה לא?

יצחק גורמזאנו גורן, עורך ראשי בימת קדם – הוצאת ספרים

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834

SIMHA s'est trouvée plusieurs fois enceinte… a avorté naturellement plusieurs fois… et a perdu des enfants en bas âge. Sarah, sa fille aînée a survécu et a fini par épouser le fils d’un commerçant de Salé qui l'a emmenée chez lui. Ses nouvelles sont devenues rares, mis à part les quelques brèves rapportées par les commerçants slaouis. Le petit Issachar a survécu, lui aussi.

Simha a porté Sol alors que le pays vivait une longue période d’épidémies, de troubles et de désordre. Une lutte sanguinaire opposait Moulay Slimane et ses neveux Moulay Brahim et Moulay Saïd fils de Moulay Yazid. Moulay Slimane avait perdu son prestige et, en fin de compte, son trône dans des batailles meurtrières contre les Berbères Ait Ou Malou. Ces derniers avaient mangé son armée et orné leurs tentes de ses armes, meubles, matelas et montures. Le sultan s’était également disqualifié dans son action injustifiable contre les esclaves Boukharis qu’il avait réunis et livrés en pâture aux tribus du Gharb, eux, leurs enfants, leurs chevaux, leurs fusils et leurs biens. Entre-temps, Fès vivait des querelles opposant deux partis de faquihs et cadis. Les partisans du cadi Taoudi, qui avaient prêté serment à Moulay Brahim, affrontaient ceux du mufti Doukali restés fidèles à Moulay Slimane. Pendant ce temps-là non loin de Tanger, à Tétouan, des mutineries portaient au trône Moulay Saïd. Les troubles ne s’arrêtèrent qu’après la destitution de Moulay Slimane et son remplacement par son neveu Moulay Abderrahmane, fils de Moulay Hicham.

 

Ceci n’empêcha pas Simha d’avoir des envies pendant sa grossesse. Elle eut surtout envie de dattes et de grenades de la variété sefri. Elle s’instaura reine, à la tête d’un royaume sans frontières et surtout, sans limites à ses désirs.

Elle se coiffa, mit sa robe de mariée, sa couronne, noua sur le côté de son caftan une petite poche contenant de l’alun, des graines de nigelle et du sel. Elle l’attacha avec un collier de perles noires au bout duquel pendait une main de Fatma ornée en son milieu d’une étoile à six branches.

La même étoile qui illustre les pièces frappées à Fès et à Tétouan. La même étoile qui scelle les décrets sultaniens délivrés aux familles de notables respectés, les sauf- conduits utilisés par les commerçants pour traverser les territoires makhzen et les lettres de reconnaissance aux personnels dévoués.

Simha, chaque fois que la couleur sépia s’emparait de sa tête, lançait un regard noir et criait :

Je suis entre deux âmes, bonnes gens…

Tout l’entourage avait peur que le nouveau-né arrivât avec une tâche sur le visage, une grenade ou une datte au milieu de la figure. Mais où trouver une grenade en ce début de printemps ?

Depuis l'annonce de la grossesse de Simha, les craintes de Haïm grandissaient à la mesure de son attachement â sa femme et aux petits soins qu’il lui prodiguait. Au point qu’on commença à jaser et à incriminer sa jalousie. En réalité, ce qu’il craignait c’est quelle désirât ce qu’il ne pourrait lui offrir, et que son regard tombât sur des visages que lui ne supportait pas ; celui, entre autres, de Menahem le porteur d’eau.

Chaque fois que tintait la cloche de Menahem et que s’élevait sa voix éraillée semblable au son d’un seau rouillé, Haïm hurlait comme un loup et descendait l’escalier à grands bonds pour éloigner l’intrus.

Les enfants taquinaient le pauvre Menahem qui portait et vendait l’eau. Ils l’avaient surnommé Menahem tête de cigogne, à cause de son interminable nez pointu. Ils chantaient à tue-tête en le désignant :

Menahem s'est envolé

Menahem est revenu

Son œil noir

Son œil tordu

Son bec, lame pointue

Il les chassait et les arrosait avec son outre, alors ils s’épar­pillaient comme les hirondelles de la casbah. Puis, il s’en allait finir sa tournée.

Un jour, il avait lavé sa djellaba noire et l’avait étendue sur la terrasse pour quelle sèche. Un vent fort souffla et arracha la djellaba. Menahem n’essaya pas de la rattraper. Il se mit à prier et à remercier Adonaï. Tout le monde en fût amusé. Il s’étonna de leur étonnement :

– Dieu soit béni, si j’avais été dans ma djellaba, je me serais envolé avec…

 

Personne n'etait épargné par les moqueries. Haïm lui- même n’y échappait pas. Lui qui descendait de la grande famille Hachuel, avait vu son nom transformé en Touil, le long, probablement pour en simplifier la prononciation. Mais comme les mauvaises langues ne manquaient pas, on rajoutait: « Long et creux, tireur de gourdes. »

L’effet des années et des skhinas du shabbat sur son embonpoint avait fini par avoir raison des quolibets.

Le but de ce genre de boutades n’était pas toujours la moquerie et la dérision.

Parmi les histoires que le rabbin Tolédano répétait tout le temps, sans relâche, au point que tout l’auditoire la savait par cœur, sans que personne osât l’arrêter, il y avait celle d’Ichou l’aveugle qui habitait avec sa femme dans un ksar de l’Atlas méridional.

Le pauvre couple vivait dans une masure en adobe, mélange d’argile et de chaume. Ils n’avaient, en guise de meubles, que quelques nattes et tapis de laine, en plus d’une étagère en cèdre et d’une cheminée qui les proté­geait du froid mortel qui sévissait d’octobre à avril.

Ichou se rendait régulièrement à une synagogue que ne distinguait du reste des maisons qu’une étoile à six bran­ches tracée au charbon sur la minuscule porte en bois. À l’intérieur, quelques vieux bancs entouraient la teva, alors qu’une armoire creusée dans le mur conservait des rouleaux de la Torah emmitouflés dans des couvertures en velours brodé. Jamais, Ichou n’avait raté les prières de shaharit, de minha ni de maariv.

 

Il se contentait de prier, ne demandait rien à l’Éternel. Un jour, Elyahou Hanabi l’arrêta :

  • Le Très Haut veut te récompenser. Fais un vœu, un seul, quel qu’il soit, il sera exaucé instantanément.

-Je ne m’attendais pas à une si grande chose, donne-moi un jour de délai.

Ichou repartit chez lui, informa sa femme et ajouta :

  • Comme j’aimerais voir le monde, te voir toi, voir la terre, les fleurs, les arbres,les oiseaux, les hommes…

Sa femme réfléchit, puis lui répondit :

-Tu as peut-être raison, mais n’oublie pas que nous n’avons pas d’enfant et que notre misère en est plus grande…

Le mari voulut en parler au naguid, chef de la commu­nauté qui lui dit :

  • Vous oubliez que vous êtes pauvre et que ce qui vous manque c’est l’argent…

Le désarroi d’Ichou n’en fut que plus grand. Alors, il décida de dormir et de s’en remettre à l’Éternel.

Le matin, il alla à la synagogue, son bâton à la main heur­tant murs et cailloux.

  • As-tu réfléchi et choisi un vœu? lui lança Elyahou Hanabi. Ichou lui répondit calmement et sans hésiter: -Je veux regarder ma femme en train de donner à manger à mon fils avec une cuillère en or.

Quand le rabbin finissait son histoire, il s’esclaffait, laissait apparaître ses dents et son ventre plein se soulevait et tout l’auditoire riait.

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר