ארכיון יומי: 27 בספטמבר 2019


בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי-רחל חסין-פעמים 11 תשמ"ב-1982

החל מן המאה ה־18 ואילך יש בידינו תכשיטים יהודיים מארצות האסלאם המעוטרים בכתובות עבריות. לכן אפשר לומר שעד המאה ה־18 אין תכשיטים יהודיים מובהקים מארצות האסלאם השונות, ופרט לכתב העברי או לסמל יהודי אחר רב המשותף מן השונה בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי, ולמעשה אין הבדל חד־משמעי ביניהם. אפילו תכשיטים שיוצרו במערב־אפריקה, בטימבוקטו למשל, הגיעו לצפונה, והשימוש בהם היה שוה בקרב נשים מוסלמיות ובקרב יהודיות.

התכשיטים המקובלים ביותר במאה ה־18 וה־19 בקרב יהודי ארצות האסלאם היו התכשיטים בעלי הצביון המאגי, כלומר קמיעות, נרתיקי קמיעות וכדומה. נפוצה במיוחד היתה הח׳מסה, שהיא צורת כף־היד על חמש אצבעותיה ומקורה במזרח הקדום. היא מופיעה כבר במצרים העתיקה על גבי מזבח־אבן מעמרנה, באיראן על גבי חותמות סאסאניות ובחצי־האי ערב בתקופה הפאגאנית, שם היא נמצאה בשילוב עם כתובת תלמודית. למשמעויות הפולחניות של כף־היד יש שלושה ביטויים: (א) הטבעת כף־ידו של הח׳ליף עלי באבן במבנים מקודשים, במיוחד בעיראק, בסוריה ובאיראן; (ב) חמשת האצבעות של כף־היד המסמלות את חמשת האישים השיעיים החשובים ביותר, דהיינו מוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין. ביטוי זה רווח במיוחד באיראן, ושם נישאה כף־היד גם מעל דגלים בתהלוכות המוחרם. נוהג זה התפתח, ככל הנראה, לזכר בנו של עלי, הקדוש לשיעים, שכף־ידו נקטעה בקרב כרבלה; (ג) הביטוי שאופיו מאגי מובהק — תכשיט קמיע בצורת כף־יד, שהרבו להשתמש בו בצפון־אפריקה הן היהודים והן המוסלמים.

עיצוב הח׳מסות היהודיות, כלומר אלו שנשאו כתב עברי או סמל יהודי מובהק, הושפע מאמנות הסביבה המוסלמית, ולו רק בשל העובדה שהצורפים היהודים יצרו תכשיטים גם לאוכלוסים הלא־יהודים. הסמלים המקובלים ביותר בתכשיט הקמיע היהודי היו, נוסף לכתב העברי — המגן־דוד, מנורת שבעת הקנים, דמויות של מלאכים וכן אותיות וחותמות מאגיות. לעומת זאת, את הקמיע המוסלמי אפשר לזהות ברוב המקרים לפי עצם הצורה של כף־היד לכשעצמה, אף כי לפעמים חקוקים בו פסוקים מהקוראן. דרישותיו של היהודי מן הקמיע היו מרובות יותר, ולכן נשא הקמיע שלו כתובות או סמל יהודי אחר. עם זאת, אפילו קמיעות עם כתובות עבריות לא היו שונים מן הקמיעות המוסלמיים של זמנם. בקמיעות יהודיים כבמוסלמיים אפשר למצוא אותם טיפוסים צורניים, והעיקרים שבהם הם שישה:

א-קמיע דמוי־עלה ששימש בתליון, שהוא בדרך־כלל קמיע עם כתב עברי ובמרכזו מוטיב פרחוני או אבן משובצת (ראה תמונה 1). לעומתו הקמיע המוסלמי (ראה תמונה 2), ונראה שפרט לשוני בכתב יש קרבה מרובה בין שני סוגי הליוני קמיעות אלו.

ב-נרתיק גלילי לקמיע. זהו נרתיק טיפוסי לקמיע, ששימש רבות כתכשיט והיה אופייני הן ליהודים בארצות האסלאם והן למוסלמים. גם כאן הכתב הוא ההבדל היחיד בין השניים לעיתים נמצא בנרתיקי קמיעות אלו עיטורים פרחוניים ללא כתב, שהיו בשימוש הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים

ג-נרתיק לקמיע מתומן בצורתו. לפנינו דוגמאות מפרס מאותו פו־ק־זמן, פחות או יותר. האחת מעוטרת בכתובת עברית (תמונה 6), השנייה מעוטרת בכתובת פרסית (תמונה 7) והשלישית ללא כל כתובת (תמונה 5).

ד-קמיע הח׳מסה שהוזכר לעיל, דוגמאות לרוב מצויות מרוב ארצות האסלאם, לרבות איראן, צפון־אפריקה וכורדיסתאן, על הח׳מסות היהודיות מצויות כתובות עבריות (תמונה 8), בעיקר המלה ׳שדי׳, בעוד שעל הח׳מסות המוסלמיות לרוב אין כתובות כלשהן, אלא עיטורים פרחוניים (תמונה 9).

ה-קמיע דמוי־אבזם לחגורה. גם בטיפוס זה ההבדל בין קמיע יהודי למוסלמי הוא הכתב (ראה תמונות 11-10).

ו-קמיע לזרוע. הקמיעות מסוג זה מורכבים משלושה חלקים. חלק מרכזי, לרוב עגול, ולשני צדדיו שני חלקים סגלגלים. החלק המרכזי של הקמיע היהודי מעוטר בכתב וחלקיו הצדדיים היו בדרך כלל ללא כל עיטור (תמונה 12). בקמיע המוסלמי היה החלק המרכזי משובץ באבן חלקה ואלו חלקיו הצדדיים עוטרו באותיות ערביות שמשמעותן היתה, ככל הנראה, מאגית(ראה תמונה 13 — קמיע־זרוע מסוג זה היה נפוץ גם בהודו בתקופה המוגולית).

לבד מקמיעות בעלי הצורה המיוחדת יש קבוצה גדולה אחרת של קמיעות עגולים, מלבניים, מרובעים ועוד, שגם בהם יש זהות צורנית ועיטורית בין הטיפוס היהודי לטיפוס המוסלמי. ניתן אף למצוא קבוצה של תכשיטים, שיוצרו במיוחד באיראן, המעוטרים בדמויות־אנוש, לרוב זוגות(ראה תמונות 15-14). ואלו בקמיעות הצפון־אפריקאיים לא נמצא דמויות אדם.

מעטים הם הקמיעות והתכשיטים המעוטרים במנורת שבעת הקנים, ואלה מופיעים רק מסוף המאה ה־19 ואילך, אף־על־פי שמנורת שבעת הקנים היא סמל יהודי מובהק. נראה שגם טבעות שימשו כקמיעות. ידועות הטבעות האיטלקיות מן המאה ה־17 , שיש להן צורת בי״ת. וידועות לנו גם טבעות דומות מצפון־אפריקה, אך ללא כתב עברי. עם זאת מצויות טבעות מוסלמיות ויהודיות פשוטות לגמרי בעיצובן ומעוטרות בכתובות או באותיות מסתוריות, שכן עוד בתפיסות הגנוסטיות רווחה האמונה בכוחן של האותיות. אמונה זו פותחה בקבלה היהודית ועברה ממנה לאסלאם (תמונה 16 ותמונה 17).

בצפון־אפריקה נוצרו תכשיטים, במיוחד קמיעות, שעוטרו במגן־דוד או עוצבו בצורת מגן־דוד. צורה זו מופיעה גם־כן על תכשיטים רבים מאיראן. למגן־דוד משמעות מאגית, שמקורה אינו ברור לנו, ולו שתי צורות אופייניות. האחת בעלת חמישה קודקודים (חותם־שלמה), והשנייה בעלת שישה קודקודים. שתי הצורות היו כבר ידועות לעמי הקדם בארץ־ישראל, בהודו, בבבל ובמצרים — כעיטור וכסמל שבכוחו לגרש כוחות מזיקים (׳עין הרע׳). מן המאה ה־11 ואילך החל השימוש במגן־דוד ובחותם־שלמה להתפשט עד המאה ה־17, ורק במאה ה־19 הוא נעשה לסמל היהודי המובהק. לכן סביר להניח שרוב התכשיטים המעוטרים במגן־דוד שנוצרו בצפון־אפריקה החל מן המאה ה־19, אך לא בהכרח כולם, נעשו בשביל יהודים. לפנינו דוגמה של שני תכשיטים: האחד מעוטר במגן־דוד, בסהר ובכתובת מוסלמית שיעית דתית (תמונה 18); והשני — קמיע יהודי מפרס מן המאה ה־או (תמונה 19 ). שבמרכזו מגן־דוד וסביבו כיתוב עברי. אפשר שיש בכך אישור לסברה, שצורת מגן־ דוד שימשה כסמל מאגי כללי אצל המוסלמים. מעניין במיוחד הוא תליון כסף מתומן, המעוטר בשריגים ובפרחים ומוקף בשתי רצועות־כתב — החיצונית עברית והפנימית ערבית; הטבעות אשר משתלשלות ממנו מתארות את השמש והאריה — הסמל הלאומי של איראן. תכשיט זה אשר ללא הכתובת העברית היה יכול להיחשב תכשיט מוסלמי לכל דבר, מעיד יותר מכל על ההשפעה ההדדית בין התכשיט המוסלמי לזה היהודי. (ראה תמונה 2 בעמוד 61) ויש בדומה לו תכשיטים יהודיים ומוסלמיים (ראה תמונות 21-20).

תכשיטים אחרים כגון: עגילים, צמידים, או טבעות שנהגו לענוד הנשים היהודיות בכורדיסתאן, בצפון־אפריקה או באיראן — אין בהם ייחודייהודי, ואין הם שונים מתכשיטים בסוגם שנהגו לענוד הנשים המוסלמיות. אלו גם אלו נהגו לענוד את עגילי־הסהר העשויים בטכניקות המקובלות של חוטי זהב (פיליגראן) וגרגרי זהב, ריקוע או חריטה; את עגילי־הטבעות; או את הטבעות השונות שהיו משובצות באבנים יקרות, או יקרות למחצה, או מעוטרות בדגמים פרחוניים או בדגמי עלים, עם שרשראות מורכבות מכדורי זהב או כסף. ידועה הסברה, שהנשים היהודיות בצפון־ אפריקה ובבוח׳ארא העדיפו תכשיטים משובצים באזמרגדים ובפנינים, או סוג תכשיטים, כגון טבעות בצורת ציפור,וצמידי הירח והשמש (כאלו המעוטרים לסירוגין בחלקי זהב וכסף). אך זו אינה אלא סברה ולא ניתן ללמוד ממנה על אופיו המיוחד של התכשיט היהודי.

לסיכום ייאמר, כי בדיקה ראשונית, ובהכרח היא אינה ממצה ויסודית, של המצאי והספרות כנושא זה מלמדת, כי הן מבחינת הטכניקה, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת הדגם, לא היה הבדל של ממש בין התכשיט היהודי לתכשיט המוסלמי, לבד מתכשיטים הנושאים כתובות עבריות או סמל יהודי. האמור לעיל חל על רוב ארצות האסלאם, פרט לתימן שבה בולט ההבדל בין התכשיט היהודי למוסלמי. אך סקירה זו אינה עוסקת בתכשיט היהודי כתימן." אולם למרות מסקנה ראשונית זו, לפנינו נושא מורכב וסבוך, שחקירתו היא עדיין בחיתוליה והיא טעונה לימוד מעמיק ונפרד של האומנות היהודית בכל ארץ מארצות האסלאם, ולפעמים של כל מחוז, עיר או כפר בפני עצמם.

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי-רחל חסין-פעמים 11 תשמ"ב-1982-עמוד 26

סיכות־פריפה — ״בּזים״ או ״כלאלה״-חיי היהודים במרוקו תערוכה במוזיאון ישראל שנת 1973

סיכות־פריפה — ״בּזים״ או ״כלאלה״

תפקידן של סיכות־הפריפה הוא להדק את הרדידים ואת הצעיפים אל הכת­פיים ; זהו תכשיט אופייני לצפון־אפריקה — שריד מן ה״פיבּולות״ שענדו נשות האיזור בתקופה היוונית־הרומית. על־פי־רוב היה זוג של סיכות־פריפה העדי העיקרי, בייחוד אצל הכפריות, וצורפים שקדו על עיטורם של תכשיטים אלה במיטב הדגמים.

המבנה העיקרי קבוע: הסיכה, שאינה אלא מחט גדולה (במקור היה זה קוץ דוקרן, ששימש לחיבור חלקי הבגד); טבעת, שתפקידה להחזיק את הסיכה במקום ; והעיטור, שצורתו משולשת או עגולה־סגלגלה. ממדי העיטור לעתים גדולים מאוד (בלבושן של נשים יהודיות לא יותר מ־12—14 ס״מ). שרשרת עיטורית מחברת את שתי הסיכות, שבהן לעתים נתלים קופסאות לקמיעות ותליונים שונים.

בעיר היו סיכות־הפריפה עשויות זהב ומשובצות אבנים ופנינים.

סיכות־פריפה כפריות המאה הכ׳

(א—ג) נפוצות באיזור תאפילאלת ובכל עמק הדרע והדאדס, בקרב נשים יהודיות וברבריות כאחת ; זוג ב׳ נרכש בארץ ממשפחה מסקורה ; הצורות דומות לעתים ל׳׳כמסה״ המיטיבה, או מזכירות כף־רגל וציפורניים של תן להרחקת השפעות רעות ; אופיינית השרשרת בעלת החוליות, שכופפו לריבועים

כסף ; מעשה יציקה ; עיטור מקודח וחקוק האורך המירבי: 93 ס״מ ; הגובה המירבי 14 ס״מ

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 19, מס׳ 78—80 ; הנ״ל, תלבושות, לוח א, מס׳ 23

(ד) איית בווללי; המאה הב׳

עדי טיפוסי לכל איזור האטלאס העילי; העיטורים כוללים דגמים עתיקים של שושניות ומשולשים, שמקורם כנראה מימי קארתאגו, ואולי אף ממצרים העתיקה

כסף ונחושת ; מעשה יציקה גסה וחקיקה ; טבעות־נחושת

הגובה, כולל הסיכה : 13 ס״מ

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 18, מס׳ 73

(ה)תיזנית; תחילת המאה הב׳ כנראה טיפוס עתיק

כסף ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אמייל צבעוני ואבני־זכוכית צבעוניות ; חרוז־כסף גדול במרכז; חוליות השרשרת מרובעות האורך: 69 ס״מ

מוזיאון ישראל (445)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

 

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

68- الاسان اله صديق واله مية عدو.

 אלאִנסָאן אִלו צדיק ואֹלו מִית עַדו.

לאדם יש חבר ויש לו מאה אויבים.

 

69- إن كان عدوك نمله لا تنم له.

אן כַּאן עַדַוכּ נַמְלֵה לא תְנַם לו

אם אויבך נמלה אל תנום.

 

70- بات في بطون جمال ولاتبات في بطون رجال.

באת פִי בְטון ג׳מאל ולַא תְבָאת פי בטון רגָ׳אל.

לון בבטני הגמלים ואל תלון בבטני גברים.

ידוע שהגמל שומר בוינה, אך בני האדם שומרים בוינה יותר מהגמלים.

 

71-بيريد يشوف العمى، ولا يشوفني-

בִיריד ישופ(א)לעַמא, ולא יְשופני.

רוצא להיות עוור ולא לראותני.

אדם מלא שנאה ומתנקם.

 

 –72بصب الزيت ع— النار.

בצֻב(אל)זַית ע-(אל)נַ'אר.

שופך השמן על המדורה.

 

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

יש מקום למחקר מעמיק יותר לשם הבנת טיב יחסיה של החונטה עם שאר היחידים, בני שכבת העילית הכלכלית, ועם הקהל, היינו הקהילה, ובהקשר החברתי–הכלכלי הכוונה לרוב למעמד שמתחת ליחידים. על פי התמונה הראשונית המצטיירת מעיון בספר הפרוטוקולים, החונטה נבחרה על ידי העילית מתוך הכרה במעמד ובכשירות של חבריה לנהל את הקהילה. חברי החונטה סיפקו שירות חיוני לקהילה ולעתים תרמו מכיסם הפרטי לשם מימון מוסדותיה. הם אף סבסדו במידת מה את ארגונם החדש, לאחר שהחליטו כי עליהם לממן את שכרו של הקצרן והוצאות אחרות של החונטה. מתוך כך עולה כי חובתם העיליתנית לא רק שלא זכתה לכל תגמול כספי ישיר, אלא דרשה מהם הוצאה כספית מסוימת. חברי החונטה קיבלו עליהם גם תפקידי ביקורת, גיוס והתרמה קהילתיים,

ולעתים יצאו בעצמם לאסוף כספים, פעילות שארגנו בתורנויות ועל חשבון זמנם הפרטי. למשל בראשית דרכה החליטה החונטה כי בכל ראש חודש יישלחו שניים מחבריה לבקר את החולים בבית החולים ולעקוב אחר התנהלותו של פרנס בית החולים. בהמשך הוחלט כי שניים מחברי החונטה יצאו בכל שבוע לאסוף את התמיד, נדבה שנאספה בערבי שבתות עבור עניי הקהילה. תורנות זו התקיימה לפי עקרון הגורל. על כך יש להוסיף כמובן את החובה שהטילו על עצמם להתכנס אחת לחודש ולעתים יותר מכך, דבר שבוודאי הכביד על מי שנשאו בתפקידים מכובדים נוספים בקונסוליות אירופה בעיר.

 

מינוי לחבר חונטה, הגם שהקנה מעמד רם, טמן אפוא בחובו נטל לא מבוטל.אולם נטל זה נתפס כאמור כחובתם של מי שראו עצמם מנהיגיה הראויים של הקהילה. לאורך השנים הלכו וגברו הניסיונות לחלק את נטל ניהול הקהילה בין בני שכבת העילית. בספר הפרוטוקולים נזכרים שמות של נכבדי קהילה רבים שחברי החונטה פנו אליהם מעת לעת בבקשה לסיוע. כבר כחודשיים לאחר ייסוד החונטה הוחלט למנות עשרה נכבדים שאינם נמנים עם חבריה לאסוף את מס הג'זיה, שנתפס כאחריות הקולקטיבית של עשירי הקהילה כולם.

 

מתוך השאיפה לחלוקת הנטל בין חברי העילית נקבע מראש בתקנון הראשון כי חבר שירצה להתפטר מן החונטה יוכל לעשות זאת רק בתום שנה לחברותו. שנה לאחר מכן ביקשו חברי החונטה לחלק את הנטל גם עם נכבדים שלא נבחרו באספה הראשונה, ובחרו שני חברים נוספים ומזכיר, ומיד לאחר שאלו הסכימו להצטרף לחונטה הטילו עליהם החברים הוותיקים את משימת גביית הכספים מן הקהילה. גם לאחר הצטרפותם של החברים הנוספים לא עלה מספר הנוכחים בכינוסי החונטה, אלא נשאר פחות או יותר כבעבר, בין חמישה לתשעה. נראה כי החברים הוותיקים נטו עתה להיעדר יותר מבעבר, אולי מתוך הסכמה שבשתיקה כי השניים הנוספים ישלימו את החסר.

תהליך חלוקת הנטל התפתח במהלך השנים לכדי דמוקרטיזציה נרחבת. החונטה פתחה את שעריה ליחידים נוספים בקהילה ואף שינתה את שמה מ'חונטה מושלת' ל'חונטה נבחרת'; היה זה אמנם שינוי סמלי, אך הוא שיקף את

תפיסתה של החונטה את עצמה ואת צורת התנהלותה.

 

 לגיטימציה שלטונית

נכונותם של חברי החונטה לתרום לקהילה, כמיטב מסורת נכבדי העיר והפרשנות שנתנו לה, העניקה להם לגיטימציה להטיל את מרותם על בני הקהילה. והם ראו בכך אף אישור שלא לחשוף את המנגנון הפוליטי שהקימו

לביקורת יתר מצד שאר חברי הקהילה, ולשם כך השתמשו במנגנוני התקשרות מאורגנים. בתי הכנסת הפרטיים שהיו בבעלות חברי החונטה היו אחת מזירות ההתקשרות המרכזיות. על אף נטייתם של רבנים לצאת נגד מנהג בתי הכנסת הפרטיים, שרווח בקרב העילית האוליגרכית, לא פעם רבנים שיחסיהם עם בעלי המאה היו טובים תמכו בהקמת בתי כנסת כאלה. כך היה בטנג'יר, שכמעט כל בתי הכנסת בה היו רכוש פרטי של עשירי העיר ושימשו מקום לכינוסי הקהילה ולפרסום החלטות בענייני ציבור, וכל זאת בגיבויו המלא של רב הקהילה. בתי הכנסת כולם קובצו ברחוב אחד, וחברי החונטה ראו בו מרחב פרטי השייך להם, ומתוך כך גם לציבור היהודי בעיר שהיה בחסותם.

 

החונטה דמתה לעילית הכלכלית היהודית בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור, אך היא גם נבדלה מן העילית בערים אלה. בטנג'יר, שלא כבערים אחרות, לא היה חוק שחייב לרכז את מוסדות הקהילה היהודיים במלאח. לפיכך דומה כי בניית בתי הכנסת בעיר במעין מלאח מדומיין מעידה שיצירת מרחב יהודי מוגדר וברור הייתה עבור העילית שהנהיגה את הקהילה בסיס להשגת לגיטימציה פוליטית מיהודי העיר.

 

כינוס החונטה הראשון התקיים בבית הכנסת של אברהם טולידאנו, ולאחר מכן פורסמה הודעה בעברית על הקמת החונטה, ונכתב בה: 'לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ה ]בתי הכנסת[ והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה'. בית הכנסת הפרטי שימש זירה לפרסום הודעות של החונטה ולקשריה עם הציבור. למשל החונטה גייסה בבתי הכנסת מלמדים לבית הספר. לעתים שלחה מכתבי הזהרה שבהם הודיעה על קנסות ועונשים שיוטלו על בני הקהילה אם יעברו על תקנה מסוימת, ומכתבים אלה נקראו בקול רם בשבתות בבתי הכנסת. במקרים אחרים הודיעה החונטה במנשר שהופץ בבתי הכנסת על הישגיה לרווחת הקהילה או על שינויים בארגונה.

 

קיומם של מנגנוני התקשרות ברורים עם הקהילה אִפשר לחונטה להגדיר את גבולות החשיפה של הציבור לענייני ניהול הקהילה ולסנן במידת מה מידע שלא חשבה כי ראוי שיגיע אליו. החונטה נטתה לשמור על סודיות באשר

לדיוניה הפנימיים ולאפשר לפרסם רק את החלטותיה המגובשות. בתקנון הראשון נקבע כי אין לחבר חונטה רשות לחלוק את הנאמר בדיוניה עם אדם שמחוץ לה, שמא תוטה דעתו. לעומת זאת חברי החונטה דיווחו בכינוסיה

על פניות של הציבור אליהם בבקשות שונות, ואפשר לראות בכך ביטוי לכבוד שרחשו החברים למסגרת החונטה.

 

מנגנוני ההתקשרות אִפשרו לחונטה גם לאכוף את החלטותיה על הקהילה ביעילות. בפרוטוקולים נכתב פעמים רבות כי החונטה 'מצווה', 'מחליטה' ו'גוזרת' תקנות הקשורות לחיי היום יום בקהילה. יתר על כן, על פי ספר הפרוטוקולים הראשון עלה בידי החונטה לפתור כל בעיה של התנגדות להחלטותיה.

 

דוגמה מובהקת לכך היא המחלוקת עם משה נחמיאס, מחלק הבשר בבית החולים. החונטה החליטה להשעותו מתפקידו הציבורי מפני ש'חצה את הגבול בלשונו הרעה' בעמדו אל מול החונטה כאשר ביקשה לברר דבר מה על

התנהלותו. פרשה זו הסתיימה לאחר שאביו של משה נחמיאס שלח לחונטה מכתב ובו ביקש 'למחול למשה בנו על הטעות שעשה', כדברי הפרוטוקול. בספר הפרוטוקולים נכתב כי 'בהיותו ]של משה נחמיאס[ אדם שתרם הרבה

בשירותיו לקהילתנו הקדושה, ]חברי החונטה[ קיבלו את בקשתו, ואף מאחר שהתנצל על שאירע הוחלט כי ישיבו לו את משרתו כמקודם'. הבחירה לכלול פרשה זו בראשית ספר הפרוטוקולים תרמה לגיבוש תפיסתה העצמית

של החונטה בשיח הפוליטי שפיתחה, ואף יצרה תקדים מרתיע או מעורר כבוד עבור מי שעתידים היו לעיין בספר או לשמוע על הפרשה.

 

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר