ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2019


ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קורות חייה של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, קשורים קשר בל ינתק עם קורות חייו של המחוז, עוד משחר פרסומו בתולדות מרוקו. יש חוקרים, כמו הירשברג, הסוברים שיש לייחס את בוא היהודים לאזור לנאמר בתלמוד הבבלי בדבר הגלייתם של חלק מיהודי סוף בית ראשון ע״י סנחריב לאפריקה, כמו שעולה מן הוויכוח המתקיים בין התנאים מר זוטרא לבין ר' חנינא, לשאלה להיכן הוגלו ישראל אחר החורבן, כמובא להלן: "…להיכא אגלי להו(להיכן הוגלו)?, מר זוטרא אמר: לאפריקי (לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוג(להרי השלג)״.כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש)…" קיימת איפא סבירות שאכן מדובר בהגליית ישראל לאפריקה, לאזור שוש (סוס) והרי סלוג(השלג)- האטלאם? דרום מרוקו? חבל תפילאלת?. אם כן, יתכן וזו העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים במרוקו בכלל, ובדרומה בפרט. מאחר והנכתב כאן אינו מתיימר להיות מאמר המציג תוצאות שלאחר מחקר בדבר קדמוניות היהודים בחבל תפילאלת, נסתפק בכך שנציג מספר עדויות מתקופות מאוחרות יותר שיאוששו שבאזור זה הייתה נוכחות יהודית קדומה, כדלהלן:

א-בעיר סיגיילמאסא', בדרומו של המחוז, ישבה בתקופת הגאונים (המאות תשיעית- עשירית), קהילה יהודית חשובה שעמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל. גם בערים האחרות ואף בכפרי השדה המרוחקים, התעניינו הרבנים המקומיים בכתבי "הגאונים" מבבל, והיו שהחזיקו בידיהם את ה״תפסיר" של ר' סעדיה גאון וכן כתבים של אבך־עזרא. כתבי-יד רבים נוספים בתחום היצירה התורנית והקבלית הוחזקו בידיהם מדור לדור, עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז, עד אז, ניתן היה למצוא אוספי שירה, פיוטים וקבצים אחרים שהילכו ביניהם, בהם פיוטים לחגים ולימי שמחה כמו ברית-מילה, פדיון הבן, בר־מצוה, חופה וכיו״ב, ולהבדיל, אוספי-קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור, מהם כתובים עברית, מהם כתובים ארמית ומהם כתובים בערבית- יהודית מקומית. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. יש הסוברים שמרביתם נלקחו בעורמה מבעליהם, בידי סוחרי ספרים ואספנים, בעת ההכנות לעלייתם לארץ ישראל, או אפילו לאחר עלותם אליה. יצירות אחרות התבלו או נאכלו בידי העש, ולא זכו לשיחזור, מחוסר בית דפוס מקומי.

תיקון פסח משה בר אשר:

 http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/pesach_nisan/maamarim/barasher-tikun.htm

ב-עדותו של הטייל דוד הראובני, שבא מירושלים לפורטוגל בשנת 1527. בהיותו שם, נודע לו על חליפת מכתבים בין שלטונות פורטוגל לשריף מוחמד א-שייך, שליט תפילאלת, המספר על הימצאותם של יהודים בתחום שלטונו. בין היתר מסופר בהם על "יהודים השוכנים בהר הגדול (האטלאם), באזור 'אסוס אל-אקצא' (אזור סוס שבקצה העולם). הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים מאוד לעבודת האדמה".

ג-עדות נוספת היא זו של ליאון האפריקני המספר שבמאה ה-16 כאשר השתלטו שבטי "העאקיל" על שבטי הכסירים מאיזור טאזא ועד תפילאלת, היו כבר יהודים שהיו גרים בשכונה בשם "תאגאושת"(Taghawust) שבאיזור ואד נון.

ד-"דברי הימים של פאס" מעלה מקרים רבים בהם מאוזכר אזור תפילאלת, כמו המקרה של שנת 1623 בה קם על יהודי המקום מורד בשם "בוזכרי", ושם מצור כלכלי על אזור המסחר היהודי, חלק מהיהודים ברחו לצפון וחלק מתו ברעב מחוסר יכולת קיום כלכלי. עוד מציין המקור שבשנת 1699, עת עלה למלוך מולאי זידאן, תחילה פשט על הקהילה היהודית בתפילאלת, ולאחר מכן המשיך והתנכל גם לקהילת יהודי פאס .המקור גם מזכיר שבשנת 1728, התקיים קשר כלכלי רחב בין ארמון המלוכה בפאס לבין סוחרים יהודים בהבל תפילאלת.

קהילת יהודי תפילאלת מוכרת לנו גם מהתקופה הקולוניאלית-צרפתית, וגם לאחריה, כקהילה חיה ותוססת, בקודש ובחול. הדברים מצביעים על קשר רציף בקיומה של הקהילה היהודית בדרום מרוקו, במשך מאות שנים, ושמרביתה התפרס לאורך כל עמק וואד זיז, ובאזורים דרעא, מלאל, תאלוית, קובא, סוס וסיגילמאסא. בקרב יהודי מרוקו מקובלת תפילאלת כמקום בו פעלה משפחת הרבנים המפורסמת לבית אבוחצירא. אמנם משפחות רבנים נודעות צמחו במרחב זה, ואולם בראש ההנהגה הרוחנית עמדה תמיד משפחת אבוחצירא הנודעת. מקום מושבה העיקרי היה בעיר "ריסאני", השוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז. אין בידינו מידע רב על מקורותיה של המשפחה. מוצאה אפופה אגדות רבות שעל פיהם, שורשיה מתחילים מסוף המאה ה- 18, כאשר ר' שמואל אלבאז הגיע מפאס שבמרוקו לדמשק שבסוריה, בה נולד ר' יעקב (1887-1807), ומשם שב לדרום מרוקו, וקבע את מקומו בעיר ריסאני. בעיר זו נמצאים ארמונות מלכי השושלת העלאווית הראשונים, שאחד ממבצריהם שימש "מלאח"למגורי הקהילה היהודית. במרחק של כ-3 ק"מ מהעיר, נמצאת זאוויאת מולאי עלי א-שאריף, מקום קבורתו של מייסד השושלת העלאווית, שהכניסה אליה אסורה ללא מוסלמים.

עד בואו של ר' יעקב למרחב תפילאלת, לפני קרוב ל-200 שנה, ידיעותיהם של יהודי כל המחוז ביהדות היו מעטות, ושרתה בהם בערות בענייני תורה והלכות. גם הייתה חסרה להם מנהיגות רוחנית, בלעדיה לא יכלו לנהל חיי קהילה תקינים. עם בואו, נרתם להדברת הבערות ולהעלאת רמת הלימוד והתפילה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, פתח ישיבה שנקראה על שמו, ועמד בראשה. בכך חידש את המפעל התורני שהיה לפנים בעיר העתיקה סיגיילמאסא, שמאז נחרבה ונשכחה במשך קרוב לאלף שנה, רחקה מהם תורה והלכה. ר' יעקב כפה על ראשי הקהל בכפרים ובעיירות לשלוח לישיבתו ולבתי מדרש אחרים, תלמידים ללימודים תורניים. אלה חולקו לרמות שונות ולמסלולי לימוד שונים, ואחרי מספר שנים מועט, כבר ראה ברכה בעמלו. הוא עצמו התמסר לקבלה של האר״י הקדוש, והיה לא רק מקובל מוכשר, שבגיל עשרים ושבע כתב את חיבורו החשוב: "פיתוחי חותם", אלא עסק גם בפילוסופיה היהודית ושימש גם כפרנס לקהל. פעם, כאשר "וועד הקהל" רצה להטיל מם מיוחד על רוכלים וסוחרים קטנים, התנגד להם בכל תוקף, שלדידו, הכספים המועטים שיגבו מפעילותם הצנועה של סוחרים אלה, אינה מעלה ואינה מורידה עבור אוצר הקהילה. בכך נטל על כתפיו את ההנהגה העממית, לא עוד "נגידים" אלא ירידה אל העם, כעצמו ובשרו. ר' יעקב לא הסתפק בעשייתו בתפילאלת, אלא המשיך לתור אחר שאר קהילות יהודי מרוקו, גם הרחוקות. במיוחד פתח קשרים הדוקים ומתמידים עם חכמי הצפון, מצאצאי מגורשי ספרד שישבו בפאס, צפרו ומקנאס.

באחד המקרים בהם הביע בפניהם את דעתו על יציבותו של השלטון, קבע: "שבזכות העזרה שהושיטו חצרני המלך והסוחרים היהודים, ונאמנותם לסולטאנים ולבני האצולה, הם הם הסיבה להצלחותיה של הממלכה השריפית".

מר' יעקב התרחבה המשפחה ונפוצה לערים השונות שבמחוז. רבים מבניה כיהנו כדיינים ברבנות ופעלו לתיקון הסדרים הפנימיים בקהילות השונות. את חוכמתם הפנו בעיקר למען חיזוק החינוך היהודי וזהותו בקרב הילדים כבקרב יתר העם, לשם זה הקימו תלמודי תורה קטנים בהם הרביצו תורה, או בצלאוואת ("החדרים"). חלק חשוב בפעילותם למען שימור הזהות היהודית היה הקמת שלושה בתי כנסת בעירם ריסאני. הגדול והחשוב היה של ר' ישראל (הבאבא סאלי), השני שימש את המעמד הבינוני והשלישי נועד ליתר העם. אמנם בתי הכנסת נבנו מלבני חימר, אולם תוכנן הפנימי היה תמיד עשיר בשטיחים ובשאר קישוטים להידור, עם מעט ספרי קודש לתפילה. ספרי הקודש היקרים יותר, היו בבעלות משפחת אבוחצירא, שהחזיקו בידיהם ספרית קודש גדולה ויקרה שהיו בה כתבי- יד רבים וחשובים של אבות המשפחה, מאז היווסדה.

פרט למשפחה אבוחצירא, צמחו במרחב תפילאלת משפחות רבנים נוספות, כמו לעסרי, שלמעלה מעשרים דורות החזיקה ברבנות, מאב לבן. משפחות ידועות אחרות היו אמסלם, בן־הרוש, אלזרע, שיטרית ועוד. משפחת רבנים אחרת ושונה הייתה משפחת פרץ, מהמשפחות הבודדות שבאו ממגורשי ספרד לאזור תפילאלת. ראש המשפחה, יהודה בן יוסף פרץ בעל הספר "פרח לבנון", קבע את מקום מושבו בעיר ארפוד, ולאחר זמן שב לצפון כי מזג האוויר החם לא התאים לבריאות, אולם משפחתו הברוכה, משפחת פרץ, נפוצה בכל הערים והכפרים שברחבי תפילאלת, והייתה לאחת המשפחות הנפוצות ביותר. אחד הרבנים הפחות בולטים בהיסטוריה המקומית, אבל בעל עשייה רבה, היה הרב שלמה מלכה (1949-1878). הרב מלכה נולד בכפר אַסֶפְלוֹ שבמחוז, ולמד תורה בבית מדרשם של משפחת אבוחצירא. בתום לימודיו, נסע לארץ ישראל ונתקבל כרב בקהילה היהודית המערבית בירושלים. לאחר זמן קצר, נשלח לשמש ברבנות בעיר אומדורמאן שבסודאן, בה הצליח להציל מהתבוללות את הקהילה היהודית המקומית. זכורות לו במיוחד, השבת נשים שהתאסלמו לחיק היהדות.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'102

M'hamed Ahda-Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31

Dans ces mêmes communautés encore peu reliées les unes aux autres, commence à se mettre en place une classe de marchands et d'artisans, fidèles à l'esprit mercantile et aux vieilles techniques commerciales du Machreq sémitique ainsi qu'aux techniques artisanales : travail des métaux précieux, teinture, tannage, verrerie, "Le métier de maçon est réservé spécialement aux Juifs" Les Juifs semblent avoir rempli une fonction déterminante dans l'économie maghrébine à toutes les époques et dans tous les domaines "on les trouve tout d'abord dans l'agriculture et l'élevage en plus grand nombre que dans aucune partie de la diaspora." Ils furent longtemps les vrais habitants des ksours.

Au Tafilalet, comme dans le reste des axes commerciaux de l'époque, les Juifs semblent avoir constitué des centres importants de commerce et de culture au cours des dix premiers siècles de l'ère chrétienne. Ils semblent avoir assuré en effet une part notable de l'activité économique, leurs communautés naissent et se développement au sein des régions les plus actives sur le plan commercial. L'essor de la communauté juive du Tafilalet parait quasi parallèle à celui du commerce caravanier de la région. Conséquence de l'une des réformes importantes de l'Islam, interdiction de l'usure (riba), les non musulmans, en l'occurrence les Juifs, deviennent les prêteurs à gage officiels, ce qui a fortement contribué à tendre le climat sociopolitique entre les deux communautés, ce qui explique l'action des Almohades qui ont essayé de les obliger à se convertir à l'Islam, mais en fin de compte se sont contentés de leur imposer une tenue vestimentaire distinctive.

En 1492 à la suite d'une violente propagande religieuse à Sijilmassa et au Touat. Al Maghili y faisait massacrer les Juifs qui s'exilaient en partie au Bilad es Soudan et au Bilad Chingith. Au cours de cette même année une partie de la population juive de Fès fut massacrée alors que la persécution contre les Juifs est devenue une politique des royaumes de Castille et d'Aragon.

Al Maghili : homme de science. On dit que les Juifs avaient tué son fils. En réalité, les Juifs bien implantés dans le Touat par vagues d'invasions succéssives avaient acquis dans cette oasis, une situation prédominante, notamment par leur richesse ce qui a provoqué une réaction de la population sous la direction de cette personne.

 Dès l'époque Mérinide, le pouvoir commence à les isoler dans des Mellahs (quartiers réservés pour les Juifs). Le sultan Abou Said II a construit un Mellah en dehors de la Médina de Fès, et depuis cette initiative tous les quartiers des Juifs en province portent ce nom dans le Tafilalet comme dans la plupart des groupes sociaux du Maroc, les Juifs étaient liés entre eux par les liens du sang, du mariage et par leurs intérêts économiques. Au-delà de ces facteurs jouait une réelle solidarité religieuse.

A l'époque des "Banou Wattas", les Juifs de Fès avaient réussi à tisser des liens particuliers avec leurs frères des oasis et au Bilad es Soudan afin de monopoliser tout le commerce du pays. Les commerçants du Sud se méfiaient de ces liaisons, par contre les habitants de Fès continuaient à assurer la protection de ces Juifs. Lorsque l'intolérance devint en Espagne un des axes de la politique de gouvernement des rois catholiques du moyen âge, plus exactement à la fin de la deuxième moitié du 15eme siècle "les Juifs persécutés d'Espagne, du Portugal et de Provence, affluèrent en grand nombre", des milliers de Judéo ibériques préfèrent l'incertaine "dhimmitude" du Maghreb islamique à l'implacable inquisition de cours de Castille et d'Aragon. L'édit du 31 mars 1492 qui ordonne l'exécution de tout Juif se trouvant sur le territoire de l'Espagne Catholique, n'a toujours pas été abrogé. Une terrible nouvelle part du palais de l'Alhambra (Alhmra) le 30 juillet de la même année selon laquelle:

"Il ne devait pas rester un seul Juif dans ce royaume uni d'Aragon et de

Castille et dans ses dépendances; les îles de Sicile et de Sardaigne. A l'expiration du délai nul ne pourrait échapper à la mort que par la conversion."

La seule différence entre les Juifs d'Espagne et les anciens judaïsés du Maghreb c'est que les premiers représentaient des groupes ethniques ayant abandonné le secteur agricole pour se spécialiser dans le commerce.

La population Juive de Tafilalet.

Comme nous l'avons déjà souligné l'essor de la communauté juive du Tafilalet est quasi parallèle à celui du commerce caravanier, il est curieux de constater la judaïsation de la voie qui mène de Fès au Tafilalet (Tariq As Sultan), certains Juifs paraissent installés depuis le temps immémorial tels ceux qui possèdent d'anciens ksour de "Todgha", le ksar d'Asfalou” par exemple. Le ksar d'Ighjd n'ussamour, aujourd'hui ruiné, était habité par les Juifs, aussi bien que celui de Tazrouft, près de la zawiya de Sidi Hamza. Léon l'Africain a remarqué pendant son séjour au Tafilalet l'existence d'artisans commerçants orfèvres juifs dans les ksours de la région. Mais la plupart auraient été islamisés dans le Dadés, le Farkla et le Chéris. Le ksar des Ait Taddart dans l'Ouad lslatn en pays Ait hdiddou est habité par ces convertis. Les Ait Ba-Ali ouhmad qui occupaient le Farkla (ksour d'Asrir) et le Chéris étaient probablement Juifs d'origine. Le ksar de Zrigat, principal marché de la vallée de Rteb, fort prospère, réunissait quelques 200 familles juives. Le ksar d'Abou am, après la disparition de Sijilmassa, concentre à lui seul la majeure partie du commerce, et de nombreux Juifs y habitaient. La région de Burmain Dadès et Alqalaa-des Mgouna a connu également un peuplement juif très important dans l'histoire.

D'après D.J. Meunié, "la cité juive de Tilit est réputée pour sa grande ancienneté, c'est dans son cimetière que viennent reposer tous les Juifs du Dadès et de Mgouna, les autres villages en étaient dépourvus." Les Juifs se seraient aussi installés dans cette vallée du moins à une époque relativement récente lorsque les Juifs d'Espagne vinrent s'y fixer : notons aussi cette remarque de D.J. Meunié :

" Vers le 15eme siècle, le chef de la famille des PEREZ, Juifs venus d'Espagne, avait acheté aux Mérinides une grande partie de la vallée du Dadès, notamment El-Qelaa (des Mgouna) et Tilite, ses descendants se consacrèrent au jardinage, au commerce… et furent les maîtres autonomes de ces contrées jusqu'à l'avènement de Moulay Ismail (1672) puis ils se dispersèrent et subirent l'influence du milieu berbère."

Remarquons qu'à cette époque (c'est-à-dire au 15eme siècle) la domination des Banou Maaqil était à son apogée, ainsi que l'affaiblissement du pouvoir central mérinide. D.J. Meunié confirme l'existence également à Alkalaa des Mgouna" d'un cimetière juif du 17eme siècle qui a conservé des inscriptions relatives à ce clan juif influent des Perez, venu d'Espagne.

Hypothèse brillante, mais cette question pourrait justifier de plus amples recherches, afin que divers points de détails soient réellement éclairés.

M'hamed Ahda

Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain-Brit 31-page72

Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador Fondation de Mogador-Salomon Hai Knafo

Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

Fondation de Mogador :

Ce texte a été écrit en 1963.

J’ai dit que la construction de la ville datait d’environ deux cents ans. Ceci est vrai pour la nouvelle Mogador, car d'après les recherches effectuées aux environs de la ville et dans l'île de Mogador qui se trouve à vingt minutes en barque du port, il s’avère que la ville existait ou a existé déjà il y a deux mille ans.

Mais l’histoire qui nous intéresse pour le moment se rapporte à la nouvelle Mogador.

Le Sultan, Sidi Mohamed Ben Abdallah, ayant fermé le port d’Agadir au commerce extérieur, voulut créer un autre port pour servir de centre commercial avec l’étranger. Certains disent pour servir de refuge à ses bateaux pirates. Pour peupler la nouvelle ville, il pensa aux Juifs, entreprenants et ambitieux. Il fit appel à diverses familles de Marrakech et d'autres villes marocaines. Ainsi on retrouve parmi les familles qu'il fit venir les Corcos, Elmaleh, Afriat, Aflalo, Cabessa, Levy, Acoca, Zagury, Pinto et d'autres. Ces familles furent investies d’un pouvoir presque illimité. Il mit à leur disposition terrains, finances et pouvoir, avec pour mission de commercer avec l’étranger, et de prendre part à la direction de la ville.

Ainsi, le commandant du port était juif. Les droits de porte, les impôts directs étaient perçus par les Juifs. Donc ces Juifs, étant installés dans la première enceinte de la ville appelée Essaouira, attirèrent d’autres Juifs qui s'installèrent comme je l’ai dit plus haut, à côté de cette enceinte, d’autres se sont ajoutés après puis les Arabes aussi.

Les Arabes étaient tous des fonctionnaires ou des soldats au service du Sultan. Ce n’est que bien plus tard que la ville s'est peuplée de Musulmans qui n'étaient pas forcément au service du Sultan.

C’est donc cette élite juive qui avait formé le Comité de la communauté juive.

Au commencement, cela marchait tout seul, le besoin d’un comité ne se faisait pas sentir, comme dans l’histoire juive à la période de Joseph avec Pharaon.

Ce n’est qu’à la mort du Sultan, avec l’extension de la population juive, que le besoin de s’organiser commença à se faire sentir. Tout de suite, deux clans se formèrent. Les habitants de la Casba d’un côté, et ceux du Mellah d’un autre.

Le pouvoir est resté longtemps aux mains des Casbaouis, les habitants de la Casba. Comme ils finançaient la caisse communautaire, ce sont eux qui dirigeaient la population juive. Leur premier acte important fut l'institution d'une caisse de bienfaisance.

Ils se cotisèrent et chacun fit don d’une somme importante. Avec le capital recueilli, ils achetèrent des bâtiments dont la population pauvre pouvait avoir besoin : le cimetière, la synagogue, les maisons d’hôtes, les établissements scolaires. Ils avaient formé une société commerciale dont le bénéfice était versé à la Yechiva où les nécessiteux séjournaient pour l'étude du Talmud.

Quand les besoins de la communauté grandirent, ils établirent une taxe sur l’importation, sur le sucre, le thé et les produits de luxe ainsi que sur la viande. Toutes ces taxes alimentaient la caisse.

L’instauration de cette caisse n’empêcha pas les riches de continuer à donner individuellement. Car malgré le rapport des taxes diverses, la caisse ne pouvait pas faire face à tous les besoins de la population. L’argent de cette caisse, suffisait pour la distribution toutes les semaines et tous les mois aux pauvres et aux étudiants de la Thora. Bientôt les diverses institutions demandèrent de l’aide et même, des sommes importantes. Mais les fonds ne suffisaient pas aux besoins de ces institutions, comme par exemple, la Hevra Kadicha, qui s’occupait des morts et qu’on appelait Hevrat Hessed Veemet, – Société de bienfaisance et de vérité. Cette Hevra s’occupait aussi des malades et des agonisants.

Il en était de même pour les écoles de l’Alliance qui, au début couvraient la totalité des dépenses grâce à l'argent venant des fonds de l'A.I.U (l’Alliance Israélite Universelle) mais quand l'école grandit, elle se trouva devant de tels besoins qu'elle finit par obtenir le versement d'une participation prise sur les collectes faites pour les Rabbins de Jérusalem, envoyés à Mogador pour ramasser de l'argent afin de le redistribuer aux résidents de la Terre Sainte.

Cette collecte tenait une place importante dans la vie mogadorienne. Elle pouvait durer plusieurs jours ou plusieurs semaines, parfois plusieurs mois. Le Rabbin dit Rav del Colel, restait chez une famille aisée, mangeait, dormait, était soigné et dorloté. Parfois, parce qu'il comprenait qu'il n’était pas une charge légère, il changeait de famille. Quand c’était le même qui revenait après une période relativement longue, il s'adressait à la même famille en disant du maître de céans : Baal habaït cheli – C’est mon hôte. L’arrivée d'un ou de plusieurs Rabbins à la fois, souvent il en arrivait tellement que l’on ne savait plus à qui imposer ces dépenses, donnait un air de fête à la ville. Car pour obtenir plus d’argent, ces Rabbins choisis par ceux qui les envoyaient, déployaient une verve étourdissante, se faisaient inviter par les synagogues pour y faire des discours avec force Pilpulim. Plus ils étaient érudits, plus les dons étaient importants Les plus admirés étaient reçus à des dîners dans les grandes familles qui considéraient que c’était un honneur d’avoir hébergé tel ou tel Rabbin.

Si la famille n’était pas tellement riche, elle déployait tout de même un effort pour élever le niveau de vie quotidien.

Il n’était pas rare qu’un de ces Rabbins prenne femme chez nous et s’installe définitivement dans la ville.

A part ces Rabbins officiels si l’on peut dire, il en venait d’autres pour leur compte personnel : ils venaient d'Israël, de Pologne, d’Allemagne, de Russie, de pays arabes ou balkaniques ou même d'autres villes du Maroc. Ces Rabbins devaient déployer encore plus d'érudition au cours de leurs joutes oratoires pour convaincre les habitants de leur mérite.

Tous ces Rabbins, grâce à leurs sermons, leurs enseignements et leurs discours, maintenaient un niveau moral assez élevé au sein de notre ville. De plus, ces voyageurs apportaient des nouvelles fraîches de ce qui se passait au-delà de Mogador et cela était important car les moyens de communication n’existaient pas encore et la télégraphie n’est apparue qu’avec l'avènement du protectorat français au Maroc.

A ce propos, à Marrakech, un peu avant le protectorat, le Dr Marchand avait été assassiné parce qu’il avait un poteau télégraphique sur sa terrasse.

Le Pilpoul est une des maîtrises de l'étude du Talmud qui consiste à discuter un problème jusque dans ses détails les plus infimes.

Après quelques générations, la direction de la communauté n’était plus le monopole des descendants des protégés du Sultan.

D'autres familles s'étaient substituées à ces anciennes familles et avaient pris des fonctions au sein de la communauté en formant un comité. Les membres de ce comité assistés du Grand Rabbin, procédaient à la distribution de dons à la population. Ces distributions se faisaient presque exclusivement au profit des familles issues du Mellah.

Quoique la population du Mellah se soit développée, la direction des affaires est restée très longtemps entre les mains des gens de la Casba. Il semble que la tendance à cette séparation dont je parlais au début devait aller en s'accentuant. Les différences entre les personnes âgées n'étaient pas trop grandes, les gens de la Casba pouvaient rencontrer ceux du Mellah à la synagogue ou dans le commerce et la vie courante. Les choses changèrent quand les Casbaouiins qui avaient peu d'enfants, les envoyèrent faire des études en Europe où ils subirent l’empreinte du modernisme.

Les filles allaient dans les écoles anglaises créées par des dames venant d’Europe. Ainsi les mœurs changèrent et le snobisme s'est introduit et développé et atteignit des sommets…

Alors se forma une société presque fermée aux gens du Mellah. Les langues, l’éducation, les amusements, tout devenait européen. La musique et la danse se sont implantées dans les "bonnes familles". Des clubs se sont créés et il était bon d’y adhérer et de se frotter aux Européens. Il y eut même quelques mariages mixtes, mais très peu, quoique les liens entre Européens et Juifs aillent en augmentant.

Les gens du Mellah, eux, semblent avoir subi l’influence des nouveaux habitants venant des villes du sud marocain où les choses allaient de mal en pis pour eux.

L’influence du Sultan ne s'étendait pas jusque là, et les gouverneurs ou Caïds se conduisaient avec les Juifs comme bon leur semblait.

Il y avait aussi des régions qui n’avaient pas de Caïd détenant son pouvoir de la grâce du Sultan. Elles se gouvernaient elles-mêmes, comme des petites républiques. Elles ne reconnaissaient le pouvoir du Sultan que dans leur prière. En effet, il y a une prière ou tout Musulman doit citer le Sultan. Mais à part cela, elles ne lui obéissaient pas.

Les Juifs étaient donc protégés par ceux qui les abritaient et dans le territoire contrôlé par eux. S'ils passaient d’un endroit à l’autre, ils étaient toujours en danger, car il suffisait que deux tribus soient en désaccord pour que l’une attaque les Juifs de l’autre.

Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

Fondation de Mogador :page 55

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר