בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי-רחל חסין-פעמים 11 תשמ"ב-1982

החל מן המאה ה־18 ואילך יש בידינו תכשיטים יהודיים מארצות האסלאם המעוטרים בכתובות עבריות. לכן אפשר לומר שעד המאה ה־18 אין תכשיטים יהודיים מובהקים מארצות האסלאם השונות, ופרט לכתב העברי או לסמל יהודי אחר רב המשותף מן השונה בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי, ולמעשה אין הבדל חד־משמעי ביניהם. אפילו תכשיטים שיוצרו במערב־אפריקה, בטימבוקטו למשל, הגיעו לצפונה, והשימוש בהם היה שוה בקרב נשים מוסלמיות ובקרב יהודיות.

התכשיטים המקובלים ביותר במאה ה־18 וה־19 בקרב יהודי ארצות האסלאם היו התכשיטים בעלי הצביון המאגי, כלומר קמיעות, נרתיקי קמיעות וכדומה. נפוצה במיוחד היתה הח׳מסה, שהיא צורת כף־היד על חמש אצבעותיה ומקורה במזרח הקדום. היא מופיעה כבר במצרים העתיקה על גבי מזבח־אבן מעמרנה, באיראן על גבי חותמות סאסאניות ובחצי־האי ערב בתקופה הפאגאנית, שם היא נמצאה בשילוב עם כתובת תלמודית. למשמעויות הפולחניות של כף־היד יש שלושה ביטויים: (א) הטבעת כף־ידו של הח׳ליף עלי באבן במבנים מקודשים, במיוחד בעיראק, בסוריה ובאיראן; (ב) חמשת האצבעות של כף־היד המסמלות את חמשת האישים השיעיים החשובים ביותר, דהיינו מוחמד, עלי, פאטמה, חסן וחוסיין. ביטוי זה רווח במיוחד באיראן, ושם נישאה כף־היד גם מעל דגלים בתהלוכות המוחרם. נוהג זה התפתח, ככל הנראה, לזכר בנו של עלי, הקדוש לשיעים, שכף־ידו נקטעה בקרב כרבלה; (ג) הביטוי שאופיו מאגי מובהק — תכשיט קמיע בצורת כף־יד, שהרבו להשתמש בו בצפון־אפריקה הן היהודים והן המוסלמים.

עיצוב הח׳מסות היהודיות, כלומר אלו שנשאו כתב עברי או סמל יהודי מובהק, הושפע מאמנות הסביבה המוסלמית, ולו רק בשל העובדה שהצורפים היהודים יצרו תכשיטים גם לאוכלוסים הלא־יהודים. הסמלים המקובלים ביותר בתכשיט הקמיע היהודי היו, נוסף לכתב העברי — המגן־דוד, מנורת שבעת הקנים, דמויות של מלאכים וכן אותיות וחותמות מאגיות. לעומת זאת, את הקמיע המוסלמי אפשר לזהות ברוב המקרים לפי עצם הצורה של כף־היד לכשעצמה, אף כי לפעמים חקוקים בו פסוקים מהקוראן. דרישותיו של היהודי מן הקמיע היו מרובות יותר, ולכן נשא הקמיע שלו כתובות או סמל יהודי אחר. עם זאת, אפילו קמיעות עם כתובות עבריות לא היו שונים מן הקמיעות המוסלמיים של זמנם. בקמיעות יהודיים כבמוסלמיים אפשר למצוא אותם טיפוסים צורניים, והעיקרים שבהם הם שישה:

א-קמיע דמוי־עלה ששימש בתליון, שהוא בדרך־כלל קמיע עם כתב עברי ובמרכזו מוטיב פרחוני או אבן משובצת (ראה תמונה 1). לעומתו הקמיע המוסלמי (ראה תמונה 2), ונראה שפרט לשוני בכתב יש קרבה מרובה בין שני סוגי הליוני קמיעות אלו.

ב-נרתיק גלילי לקמיע. זהו נרתיק טיפוסי לקמיע, ששימש רבות כתכשיט והיה אופייני הן ליהודים בארצות האסלאם והן למוסלמים. גם כאן הכתב הוא ההבדל היחיד בין השניים לעיתים נמצא בנרתיקי קמיעות אלו עיטורים פרחוניים ללא כתב, שהיו בשימוש הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים

ג-נרתיק לקמיע מתומן בצורתו. לפנינו דוגמאות מפרס מאותו פו־ק־זמן, פחות או יותר. האחת מעוטרת בכתובת עברית (תמונה 6), השנייה מעוטרת בכתובת פרסית (תמונה 7) והשלישית ללא כל כתובת (תמונה 5).

ד-קמיע הח׳מסה שהוזכר לעיל, דוגמאות לרוב מצויות מרוב ארצות האסלאם, לרבות איראן, צפון־אפריקה וכורדיסתאן, על הח׳מסות היהודיות מצויות כתובות עבריות (תמונה 8), בעיקר המלה ׳שדי׳, בעוד שעל הח׳מסות המוסלמיות לרוב אין כתובות כלשהן, אלא עיטורים פרחוניים (תמונה 9).

ה-קמיע דמוי־אבזם לחגורה. גם בטיפוס זה ההבדל בין קמיע יהודי למוסלמי הוא הכתב (ראה תמונות 11-10).

ו-קמיע לזרוע. הקמיעות מסוג זה מורכבים משלושה חלקים. חלק מרכזי, לרוב עגול, ולשני צדדיו שני חלקים סגלגלים. החלק המרכזי של הקמיע היהודי מעוטר בכתב וחלקיו הצדדיים היו בדרך כלל ללא כל עיטור (תמונה 12). בקמיע המוסלמי היה החלק המרכזי משובץ באבן חלקה ואלו חלקיו הצדדיים עוטרו באותיות ערביות שמשמעותן היתה, ככל הנראה, מאגית(ראה תמונה 13 — קמיע־זרוע מסוג זה היה נפוץ גם בהודו בתקופה המוגולית).

לבד מקמיעות בעלי הצורה המיוחדת יש קבוצה גדולה אחרת של קמיעות עגולים, מלבניים, מרובעים ועוד, שגם בהם יש זהות צורנית ועיטורית בין הטיפוס היהודי לטיפוס המוסלמי. ניתן אף למצוא קבוצה של תכשיטים, שיוצרו במיוחד באיראן, המעוטרים בדמויות־אנוש, לרוב זוגות(ראה תמונות 15-14). ואלו בקמיעות הצפון־אפריקאיים לא נמצא דמויות אדם.

מעטים הם הקמיעות והתכשיטים המעוטרים במנורת שבעת הקנים, ואלה מופיעים רק מסוף המאה ה־19 ואילך, אף־על־פי שמנורת שבעת הקנים היא סמל יהודי מובהק. נראה שגם טבעות שימשו כקמיעות. ידועות הטבעות האיטלקיות מן המאה ה־17 , שיש להן צורת בי״ת. וידועות לנו גם טבעות דומות מצפון־אפריקה, אך ללא כתב עברי. עם זאת מצויות טבעות מוסלמיות ויהודיות פשוטות לגמרי בעיצובן ומעוטרות בכתובות או באותיות מסתוריות, שכן עוד בתפיסות הגנוסטיות רווחה האמונה בכוחן של האותיות. אמונה זו פותחה בקבלה היהודית ועברה ממנה לאסלאם (תמונה 16 ותמונה 17).

בצפון־אפריקה נוצרו תכשיטים, במיוחד קמיעות, שעוטרו במגן־דוד או עוצבו בצורת מגן־דוד. צורה זו מופיעה גם־כן על תכשיטים רבים מאיראן. למגן־דוד משמעות מאגית, שמקורה אינו ברור לנו, ולו שתי צורות אופייניות. האחת בעלת חמישה קודקודים (חותם־שלמה), והשנייה בעלת שישה קודקודים. שתי הצורות היו כבר ידועות לעמי הקדם בארץ־ישראל, בהודו, בבבל ובמצרים — כעיטור וכסמל שבכוחו לגרש כוחות מזיקים (׳עין הרע׳). מן המאה ה־11 ואילך החל השימוש במגן־דוד ובחותם־שלמה להתפשט עד המאה ה־17, ורק במאה ה־19 הוא נעשה לסמל היהודי המובהק. לכן סביר להניח שרוב התכשיטים המעוטרים במגן־דוד שנוצרו בצפון־אפריקה החל מן המאה ה־19, אך לא בהכרח כולם, נעשו בשביל יהודים. לפנינו דוגמה של שני תכשיטים: האחד מעוטר במגן־דוד, בסהר ובכתובת מוסלמית שיעית דתית (תמונה 18); והשני — קמיע יהודי מפרס מן המאה ה־או (תמונה 19 ). שבמרכזו מגן־דוד וסביבו כיתוב עברי. אפשר שיש בכך אישור לסברה, שצורת מגן־ דוד שימשה כסמל מאגי כללי אצל המוסלמים. מעניין במיוחד הוא תליון כסף מתומן, המעוטר בשריגים ובפרחים ומוקף בשתי רצועות־כתב — החיצונית עברית והפנימית ערבית; הטבעות אשר משתלשלות ממנו מתארות את השמש והאריה — הסמל הלאומי של איראן. תכשיט זה אשר ללא הכתובת העברית היה יכול להיחשב תכשיט מוסלמי לכל דבר, מעיד יותר מכל על ההשפעה ההדדית בין התכשיט המוסלמי לזה היהודי. (ראה תמונה 2 בעמוד 61) ויש בדומה לו תכשיטים יהודיים ומוסלמיים (ראה תמונות 21-20).

תכשיטים אחרים כגון: עגילים, צמידים, או טבעות שנהגו לענוד הנשים היהודיות בכורדיסתאן, בצפון־אפריקה או באיראן — אין בהם ייחודייהודי, ואין הם שונים מתכשיטים בסוגם שנהגו לענוד הנשים המוסלמיות. אלו גם אלו נהגו לענוד את עגילי־הסהר העשויים בטכניקות המקובלות של חוטי זהב (פיליגראן) וגרגרי זהב, ריקוע או חריטה; את עגילי־הטבעות; או את הטבעות השונות שהיו משובצות באבנים יקרות, או יקרות למחצה, או מעוטרות בדגמים פרחוניים או בדגמי עלים, עם שרשראות מורכבות מכדורי זהב או כסף. ידועה הסברה, שהנשים היהודיות בצפון־ אפריקה ובבוח׳ארא העדיפו תכשיטים משובצים באזמרגדים ובפנינים, או סוג תכשיטים, כגון טבעות בצורת ציפור,וצמידי הירח והשמש (כאלו המעוטרים לסירוגין בחלקי זהב וכסף). אך זו אינה אלא סברה ולא ניתן ללמוד ממנה על אופיו המיוחד של התכשיט היהודי.

לסיכום ייאמר, כי בדיקה ראשונית, ובהכרח היא אינה ממצה ויסודית, של המצאי והספרות כנושא זה מלמדת, כי הן מבחינת הטכניקה, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת הדגם, לא היה הבדל של ממש בין התכשיט היהודי לתכשיט המוסלמי, לבד מתכשיטים הנושאים כתובות עבריות או סמל יהודי. האמור לעיל חל על רוב ארצות האסלאם, פרט לתימן שבה בולט ההבדל בין התכשיט היהודי למוסלמי. אך סקירה זו אינה עוסקת בתכשיט היהודי כתימן." אולם למרות מסקנה ראשונית זו, לפנינו נושא מורכב וסבוך, שחקירתו היא עדיין בחיתוליה והיא טעונה לימוד מעמיק ונפרד של האומנות היהודית בכל ארץ מארצות האסלאם, ולפעמים של כל מחוז, עיר או כפר בפני עצמם.

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי-רחל חסין-פעמים 11 תשמ"ב-1982-עמוד 26

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר