ארכיון חודשי: דצמבר 2020


Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine

תהלה לדוד

Les piyyoutim de David Ben Hassine sont nourris de references bibliques. Une palmeraie du Tafilalet, aux portes du Sahara, devient "la ville des palmiers", le nom de Jericho dans la Bible (Deuteronome, xxxiv, 3). Le poete y compte "douze sources", et "soixante-dix palmiers", comme a Elim, pendant la sortie d’Egypte (Exode, xv, 27). La vallee du Ziz, c’est "la vaste contree de Qiryat Ye'arim" (Juges xviii, 12). "Comme Tes oeuvres sont grandes!" s’ecrie le poete, emerveille par la beaute de l’oasis, avec les mots du Psalmiste (Psaumes, xcii, 6). II decide de "grimper sur un palmier, de saisir ses branches", comme l’amoureux du Cantique des Cantiques (vii, 9), etc.

Le contenu des piyyoutim evolue egalement. Bien que les poemes de circonstance et les poemes didactiques restent tres frequents, la distinction entre poesie profane et poesie sacree s’estompe, au profit d’une poesie entierement tournee vers la religion. Les motifs de l’exil et de la delivrance messianique sont omnipresents dans presque tous les poemes. Certains themes profanes sont en quelque sorte "sanctifies". Ainsi, les poemes de louange sont desormais chantes a la synagogue, a l’occasion de l’appel a la Thora des personnes honorees, comme on peut s’en rendre compte dans l’oeuvre de David Ben Hassine. Les poemes d’amour deviennent des allegories qui prefigurent 1’amour de Dieu ou de la Thora. Le lyrisme personnel se fait rare chez les paytanim nord- africains, qui deviennent plutot les porte-parole de la collectivite. Ils chantent les emotions, les aspirations et 1’existence quotidienne de l’ensemble de la communaute, existence jalonnee par le cycle regulier de la liturgie et des festivites religieuses. Leur poesie exprime, en quelque sorte, la conscience collective des juifs maghrebins.

Sous l’influence de la kabbale lourianique, les poetes maghrebins n’ecrivent plus de piyyoutim destines a etre integres au rituel, car le canon des prieres a ete fixe depuis la publication des premiers rituels imprimes et, par ailleurs, il n’est plus d’usage d’interrompre les prieres proprement dites. Inspires par les mystiques de Safed, et l’oeuvre novatrice d’lsrael Najjara, Ya‘aqov Abensour et David Ben Hassine, par exemple, composent des baqqashot, hymnes et supplications implorant Dieu pour qu’Il pardonne les peches d’lsrael, et qu’Il hate l’avenement du Messie. Les baqqashot servent de preludes a la priere du matin. 

Dans les communautes nord-africaines et orientales, la tradition de chanter des baqqashot a la synagogue pendant les nuits de vendredi a samedi, entre Soukkot et Pessah, est encore tres repandue chez les kabbalistes, les devots, et … les amateurs de musique andalouse, qui joue un role essentiel dans le rite des baqqashot, depuis le XVIIe siecle.

Comme leurs predecesseurs espagnols, les poetes marocains modelent leurs poemes sur des melodies (en hebreu "lahan" ou "no‘am", et "tamrour" – pleurs amers – lorsqu’il s’agit d’elegies) connues dans leur communaute, en general celles de piyyoutim nord-africains populaires, ou meme de chansons prises dans les folklores arabe ou espagnol. Ainsi, David Ben Hassine indique toujours la melodie qui lui a servi de modele avant le debut de chaque poeme, dans Tehilla Le-David. II precise par exemple que l’un de ses piyyoutim a la gloire de Dieu doit etre chante "sur la melodie entonnee par les femmes en l’honneur de la mariee, le matin, avant son entree sous le dais nuptial".Le piyyout "El Eres ‘Azouva" a servi de modele a treize de ses poemes, probablement parce qu’il etait tres populaire. Cette technique generalisee du "tarkib", ou imitation de melodies preexistantes, est tres contraignante: elle determine non seulement la melodie mais aussi le metre, la structure, et, parfois, les themes et les elements sonores des nouveaux piyyoutim. La rigidite du modele melodique force certains paytanim nord-africains a inclure dans leurs vers des syllabes purement euphoniques, ou meme certains mots et expressions conventionnels, entierement vides de sens, afin d’accorder leur poeme au modele qu’ils veulent suivre: Ce sont les "Ha-Na-Na, Ho-No-No, Hi-Ni-Ni, Ya-La-Lan, Ti-Ri-Tan, Ya Sidi, Ya Sidna", etc., auxquels sont accoutumes les amateurs de piyyoutim maghrebins. Les baqqashot nord-africaines suivent souvent le modele de la qasida arabe classique.

 

En depit du talent indeniable de nombreux poetes nord-africains, la repetition obsessive des themes de l’exil et de la delivrance messianique, l’usage exagere du shibbous, qui transforme facheusement certains piyyoutim en une sorte de mosaique artificielle de fragments de versets, destinee a montrer la virtuosite et 1’erudition de leur auteur, la reproduc- tion servile de modeles rythmiques et musicaux pris dans des chanson- nettes arabes, parfois scabreuses,36 se traduisent, chez certains paytanim, par une recherche de la facilite et un manque d’originalite qui rendent leur poesie quelque peu conventionnelle, et contribuent a appauvrir sa qualite esthetique.

 

FORMATION POETIQUE DE DAVID BEN HASSINE

Vers l’age de vingt ans, a l’epoque ou David Ben Hassine redige les textes de Migdal David, on assiste egalement a l’eveil de sa sensibilite esthetique et de sa sensualite. Meme s’il la commente de faqon austere, le jeune homme semble fascine par une sentence talmudique qui l’a particulierement emu: "Trois choses donnent du plaisir a l’homme, une belle voix, la beaute et les parfums; trois choses le rejouissent, une belle demeure, une jolie femme et des objets attrayants".

 

.״שלשה משיבין דעתו של אדם. אלו הן: קול ומראה וריח. שלשה מרחיבין דעתו של אדם ספר אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים.״

 

Tout naturellement, David Ben Hassine commence a ecrire des poemes: le dernier feuillet du manuscrit de Migdal David, qui ne peut avoir ete ecrit apres 1749, contient une ebauche du piyyout "Malki Miqqedem Eloqim", qu’il inclura dans son recueil Tehilla Le-David, ainsi que quelques vers epars, qui represented sans doute ses premieres tentatives poetiques.

 

David Ben Hassine a probablement etudie l’art poetique en autodidacte, comme la plupart de ses contemporains, qui consideraient la poesie comme une des disciplines devant etre maitrisees par un talmid- hakham. Citant en exemple un rabbin modele, le chroniqueur contemporain Shemouel Aben Danan (1688-C.1730) ecrit qu’"il excellait dans toutes les sciences, l'etude la plus approfondie des textes sacres, la philosophie, la grammaire et la poesie". Depuis l’Expulsion espagnole, la frontiere est souvent floue entre rabbins et poetes, la plupart des lettres marocains etant aussi poetes, a l’occasion, ce qui multiplie a l’infini le nombre des poetes hebraiques maghrebins. Dans la communaute, on fait souvent appel a un talmid-hakham doue pour faire fonction de ministre-officiant dans une synagogue, et, s’il a une belle voix, de pay tan, pour chanter des piyyoutim pendant les prieres, ou dans les maisons ou l'on celebre une fete, ce qui lui permet de recevoir une modeste remuneration. Nous savons que le jeune David Ben Hassine, epris de poesie, dote d’une voix legendaire, et deja predicateur a la synagogue, a ete sollicite de la sorte, et a ainsi fait ses debuts de chanteur et de poete pendant qu’il frequentait encore la yeshiva.

II compte parmi ses amis de jeunes poetes de Meknes comme Ya‘aqov Edehhan, auquel il consacrera un "chant fratemel", Mess‘od Errouah, dont il publiera genereusement deux piyyoutim dans son propre recueil, et Shelomo Halewa, qui se proclamera son disciple. A l’apogee de sa gloire, vers 1780, il connait la plupart des poetes hebraiques marocains, qui lui temoignent leur admiration et leur affection. II celebre l’"amitie pure, bonne, agreable, plus merveilleuse et plus precieuse que l’amour des femmes", qu’il eprouve pour le poete de Mogador Ya'aqov Elmaleh, entrelaqant l’acrostiche du prenom de son ami, Ya‘aqov, avec le sien, David. De son cote, le rabbin et poete Hayyim David Serero, de Fez, chante ses louanges en guise de preface a la premiere edition de Tehilla Le-David, en 1782.

 

David Ben Hassine adopte les conceptions esthetiques des poetes marocains qui l'ont precede. Ainsi, en 1712, le grand poete de Sale. Moshe Abensour, expose longuement ses reflexions mystiques sur la poesie: selon lui, l’objectif essentiel du poete authentique est de glorifier le Createur et de Lui etre agreable. En retour l'inspiration divine l’aide a integrer harmonieusement dans ses piyyoutim des fragments de versets bibliques ou de sentences rabbiniques, et facilite l’agencement des vers selon la melodie qui leur confere leur rythme e: leur metre. Moshe Abensour n’approuve "que ceux qui chantent ses poemes dans le dessein de glorifier Dieu".

 

 Parallelement, David Ben Hassine affirme que le poete accompli est celui qui,

anime du souffle de Dieu", allie cette inspiration divine a l'etude et a la connaissance de l'art poetique, …[notamment] la grammaire, la langue et les techniques de la prosodie". Nous apprenons ainsi que non seulement notre poete se compte parmi ceux qui sont "animes du souffle divin", mais qu’il a etudie serieusement l'art poetique.

 

David Ben Hassine a "consulte les traites theoriques et la poesie des grands classiques". II reprend a son compte la condamnation de la rime pauvre par Shelomo de Oliveyra, qui lui-meme cite le poete medieval espagnol Abraham Ibn ‘Ezra. II s’enhardit jusqu’a critiquer, et meme corriger, Yehouda Ha-Levi, "le prince des poetes", coupable lui aussi d’avoir utilise des rimes pauvres!

Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine

 1999

page 111

Charles de Foucauld Reconnaissance au Maroc, Paris, -1888 7°Excursion a Sfrou

קברו-של-אבא-אלבאז-בצפרו.

Charles de Foucauld Reconnaissance au Maroc, Paris, 1888 7°. —

EXCURSION A SFROU

La route de Fàs à Sfrou est sûre dans ce moment: il n’en est pas toujours ainsi. Les tribus des environs de Fàs sont tantôt obéissantes, tantôt en révolte: suivant ces deux états, les chemins de Sfrou et de Meknâs sont tantôt sans danger, tantôt périlleux. A l’heure qu’il est, on circule sans le moindre risque sur l’un et l’autre.

20 août.

Départ de Fàs à 5 heures du matin. Pendant la première portion du trajet, je traverse la partie orientale du Sais: plaine unie, sans ondulations; sol dur, assez pierreux, couvert de palmiers nains. Vers 8 heures, le pays change: fin du Sais; j’éntre dans une région légèrement accidentée; collines très basses, à pentes douces séparées par des vallées peu profondes; sol

 souvent pierreux, parfois rocheux; terre rougeatre; a partir d’ici, on voit une foule de sources, de ruisseaux, dont les eaux, courantes et limpides, sont bordees de lauriers-roses. A 9 heures, je passe a hauteur d’un tres grand village, El Behalil il porte, dit-on, ce nom parce que ses habitants pretendent descendre des Chretiens. Quelle que soit son origine, son etat actuel est prospere; les maisons y sont bient construites et blanchies: autour s’etendent au loin de beaux et vastes vergers qui, avec ceux de Sfrou et du Zerhoun, forment cette riche ceinture qui entoure et nourrit Fas.

D’ici on voit les jardins de Sfrou, qui s’allongent a nos pieds en masse sombre; une pente douce y conduit: la ville est au milieu; mais, cachee dans la profondeur des grands arbres, nous ne l’apercevrons qu,arrives a ses portes. A 9 heures et demie, j’entre dans les jardins, jardins immenses et merveilleux, comme je n’en ai vu qu’au Maroc: grands bois touffus dont le feuillage epais repand sur la terre une ombre impenetrable et une fraicheur delicieuse, ou toutes les branches sont chargees de fruits, ou le sol toujours vert ruisselle et murmure de sources innombrables. Chechaouen, Taza, Sfrou, Fichtala, Beni Mellal, Demnat, autant de noms qui me rappellent ces lieux charmants: tous sont egalement beaux, mais le plus celebre est Sfrou. A 10 heures, j’arrive a la ville: de grands murs blancs l’entourent, elle a l’aspect propre et gai.

C’est surtout en la parcourant qu’on est frappe de l’air de prosperite qui y regne: on ne le retrouve en aucune autre ville du Maroc. Partout ailleurs on ne voit que traces de decadence: ici tout est florissant, et annonce le progres. Point de ruines. point de terrains vagues, point le constructions abandonnees: tout est habite, tout est couvert le belles maisons de plusieurs etages, a exterieur neuf et propre; la plupart sont baties en briques et blanchies. Sur les terrasses qui les surmontent, des vignes, plantees dans les cours, grimpent et viennent former des tonnelles. Une petite riviere de 2 a 3 metres de large et de 20 a 30 centimetres de profondeur, aux eaux claires, au courant tres rapide, traverse la ville par le milieu: trois ou quatre ponts permettent de la franchir. Sfrou a environ 3000 habitants, dont 1000 Israelites. II y a deux mosquees et une zaoui'a; celle-ci renferme de nombreux religieux appartenant aux descendants de Sidi El Hasen el Ioussi. On remarque aussi beaucoup de turbans verts, insigne des Derkaoua.

Sidi El Hasen el Ioussi est un celebre marabout marocain qui napuit dans la premiere moitie du XIe siecle de l’hegire (entre 1592 et 1640, environ). Voici quelques notes concernant sa personne: elles sont extraites d’un ouvrage ecrit par lui-meme, Mohadarat Chikh El Hasen el Ioussi; elles m’ont ete communiquees par M. Pilard, ancien interprete militaire: “Je suis El Hasen ben Mesaoud ben Mohammed ben Ali ben Iousef ben Ahmed ben Ibrahim ben Mohammed ben Ahmed ben Ali ben Amar ben Iahia ben Iousef (et celui־ci est l'ancetre de la tribu) ben Daoud ben Idracen ben Ietatten. Voila quelle etait la genealogie (de Iousef) lorsqu’il vint se fixer a Hara Aqlal, bourgade du Ferkla encore bien connue aujord’hui.. . Quant au qualificatif de Ioussi, on disait originairement el Iousfi, et ce nom rappelait l’ancetre de notre tribu. Mais, dans leur idiome, les gens de notre pays supriment l’F. . . Mon maitre fut le Chikh el Islam Abou Abd Allah Sidi Mohammed En Nacer ed Drai”.

Sfrou tire sa richesse de plusieurs sources: ce sont: 1° le commerce qu’elle fait avec les tribus des environs, Ait Ioussi. Beni Ouarain, etc.: elle leur vend les produits europeens et prend en echange des peaux, et surtout de grandes quantites de laines: ces dernieres, parmi lesquelles celles des Beni Ourain sont les plus estimees, sont lavees et nettoyees a Sfrou, ou ce travail occupe une grande partie de la population: puis on les vend a Fas. parfois meme directement a Marseille: 2° le passage des caravanes du Tafilelt et le commerce qu’elle fait avec Qgabi ch Cheurfa et le sud: 3° ses jardins: elle exporte a Fas une multitude enorme de fruits: olives, citrons, raisins, cerises, etc.: le raisin est si abondant qu’on en fait d’excellent vin a 10 trances l’hectolitre; 4° les poutres et les planches qu’elle recoit du Djebel Ait Ioussi et qu’elle expedie dans les villes du nord: elles sont toutes de bois de cedre; chaque tronc donne, en poutres, 4 ou 5 charges de mulet; ces cedres poussent sur le territoire des Ait Ioussi. D’autres tribus voisines, telles que les Beni Mgild  en possedent aussi de grandes forets, mais les exploitent peu.

Sur le territoire des Beni Mgild se trouve, au milieu des forets, une source celebre, A'in el Louh: elle est, dit-on, a deux journees de marche de Sfrou, dans la direction du sud-ouest.

La ville n’est sur le territoire d’aucune tribu; elle a un qaid special et depend de la province de Fas: c’est ici que finit cette derniere; an point ou s’arretent, vers le sud, les jardins de Sfrou, commence le territoire des Ait Ioussi.

21 Aout

Je reviens a Fas en passant, au retour, par le meme chemin qu’a l’aller. Aujourd’hui comme hier, je rencontre beaucoup de passants sur la route: aniers et chameliers conduisant des convois dc fruits et de planches, voyageurs isoles allant a Sfrou, caravanes partant pour le Sahara. Personne n’est arme: les femmes ne se voilent pas.

Charles de Foucauld Reconnaissance au Maroc, Paris, 1888 7°. —

EXCURSION A SFROU

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

סאלי וחכמיה

א. רכי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה.

(א) רבי אברהם מכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז. לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ישמש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס (ב) בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאץ הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א.

חיבוריו:

א. שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים על שו״ע.

ב. זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם.

ג. ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד. ״גט מקושר״ ־ סדר הגט ודיני גיטין.

ה. ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ, הקדמות בקבלה.

ו. ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו.

ז. ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר.

ח. ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית ודיני החג.

ט. ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה.וחלק ב׳ על המועדים.

י. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות.

יא. סידור ״חסד לאברהם״ – (בחלק מהמהדורות נקרא בשם ״שער השמים״). המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל.

יב. ״קול תחינה״ – סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו.

יג. ״משפט כתוב״ – קובץ דינים וביאורים.

יד. ״פסח מעובין – דיני פסח.

טו. ״אוער חכמה״ ־־ בענין תתר״פ חלקי השעה וענייני קבלה.

טז. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים.

יז. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח.

יח. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הגמרא.

יט. סידור ״לימודי ה׳״ – סדר התפילות עם דיני המועדים.

כ. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב. עפרא דרבנן – דרשות.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב (רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״) לחכמים והאכילם בשר התורה (במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשרא דתורא – בשר השור).

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה״ השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה הבהמה להישחט, באומרה שטוב שעי״ז תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה׳, א״כ גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל – י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונם ויתנקמו מהם ומסיים הרב בן ואליד בברכה שיזכה לכתוב ספרים חשובים נוספים.

אכן נתקיימה ברכת הצדיק והעשירה את רבי אברהם, והוא זכה לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

מחידושי תורתו

בספרו ״מלל לאברהם״, בהקדמה, ממשיל רבי אברהם את בני ישראל לבן שנתרושש ויכול לשוב לשולחן אביו העשיר. כך עם ישראל עשירים במצוות, לא כאומות העולם שלהן יש רק ד מצוות, א״ב אם אנו, בני ישראל, נפשע ולא תהיה לנו זכות המצוות, במה נתפרנס.

״נחזור אל בית אבינו אברהם ובזכותם (בזכות האבות) נזכה ונחיה ותמיד יהיה מורגל בפינו לומר זכור לאברהם״.

בפרשת שופטים על הפסוק ״צדק צדק תרדף למען תחיה דרשת את הארץ״, שואל רבי אברהם, מדוע כפל הכתוב תיבת ״צדק״ ומהו ״תרדוף״ ומדוע נתינת הטעם ״למען תחיה״.

בתשובתו, יכולים אנו לראות בין השיטין, את הצער הרב שגרמו לו מבקשי רעתו, בבקשם להחרים את ספריו ומשיב רבי אברהם ״… דכוונת הכתוב, ללמד דעת ומוסר השכל על הדבר הרע הרואים בזמנינו זה, הן בעוון, שכמה ב״א ההולכים בתורת ה׳… כותבים מה שחננם ה׳ לקו״ד באמת ובאמונה״ והנה באים תלמידים אחריהם, מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי ארצות, ״מלעיגים עליהם לפני ההמון שאינם מבחינים בין טוב לרע ונמשך מזה כמה חילול ה׳ וחילול התורה בפה ההמון״ כי ההמון אומר, אם ת״ח אינם מפרכסים זה את זה, אלא מבזים איש את רעהו, מדוע שנאמין למי שהוא מהם, כי הרי אי אפשר להבחין באמת ועם מי הצדק.

רואים כאן רמיזה ברורה למה שאירע בקהילתו, כאשר נתקנאו בו כמה נבערים מדעת שקראו לעצמם ת״ח ובאיצטלא דרבנן, רצו להניף הגרזן על היוצר הדגול הזה שלא היה כאותם מחברים הכותבים רק ״בתר לקיטה״ אלא היה כאילנא דעביד פירין והלך ״בתר חנטה״, כלומר שהיה יוצר מקורי ומחדש ולא רק מלקט ומסביר רבי אברהם שזו כוונת הכתוב ״תרדוף״, אם תראה שרודפים אחר דברי המחבר, שוקלים ובוחנים אותם, תדע כי צדקו דבריו ולא דברי המלעיזים וכל זאת כאשר כוונתו היתה לשמה, אך הרוצה לבזות דברי החכם מתוך קנאה, שנאה וקנטור, תורתו נעשית לו סם המוות ומן השמיים יסכימו עם המחבר ועוד ירויח שע״י זה יהיו דבריו נקיים מכל סיג.

אכן כך קרה עם הספר ״זבחים שלמים״ שנתקבל באהבה אצל תלמידי החכמים מאז ועד ימינו. רבנים חשובים יצאו להגנתו ומשמים הסכימו עימו ושמו יצא לתהילה, אך אותם מלעיזים קטנים מאץ דכר שמם, היכן יצירותיהם, היכן דבריהם.

רבי אברהם דורש בבית הכנסת וכותב את הדברים לאחר כ – 16 שנים לאחר הסערה, אך עדיין חרותים בו הדברים. ריחוק הזמן יכול היה לאפשר לו לכתוב הדברים תוך הבאת ראיות לצידקתו ולאמיתות דבריו.

ב. רכי מסעוד כ״ר מרדכי אלנקאוה

רבי מסעוד נולד בסאלי ושימש בה כרב. מאוחר יותר עלה לארץ ישראל. כרב בקהילת סאלי, הוא חתום על שטר משנת התר״י עם רבי יהודה יאיון מרבני סאלי. רבי מסעוד עבר להתגורר באלג׳יר בעיר אוראן, שם שימש כמורה צדק וראש הקהילה. נלב״ע בשנת התר״ל.

ג. רבי עמרם ב״ר מרדכי אלנקאוה

רבי עמרם מו״ז נולד בשנת התקס״ד ולמד בסאלי ונתגדל על ברכי אבותיו הקדושים. כשהשתלם בחכמתו ובקדושתו עבר לעיר ג׳יברלטר ושימש בה כרב העיר וכדיין ושם מצבת קבורתו. רבי עמרם זכה גם הוא כאביו לשלושה בנים תלמידי חכמים גדולים. (יוזכרו לקמץ) בשו״ת ־ ״הלכה למשה״ (א) לרבי רפאל משה אלבז, הוזכר שמו של רבי עמרם: ״והנה ראינו בסידור שאלה שסידרה כהה״ר עמרם אנקאווא על פרט זה והיא משונה קצת בהעלמת איזה דברים ממה שסידר לנו הרב הפוסק נר״ו״. דברים אלו נאמרו על פס״ד מהרב יצחק בן ואליד. רבי עמרם נלב״ע ב-כ״ז בסיוון התרל״ד.

רבי יעקב ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי יעקב שימש כרב ומו״צ בעיר באטנא באלג׳יר. תרגם את ספר ״דת יהודית״ על טהרת המשפחה. בנו רבי אליהו היה שו״ב ראשי בסאלי ונפטר בגיל צעיר.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצט

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

casablanca

המצב הקולוניאלי והחברה היהודית

עדותו של ישראלי אחר, ג׳ו פוקס, עשויה לסייע להבנת ייחודו של הציבור היהודי בקזבלנקה. פוקס, שייצג את תנועת הנוער ״גורדוניה״, ביקר במרוקו בחורף 1953, במטרה להקים בעיר מועדון של תנועתו. השליח ביקש להסביר לשולחיו בארץ את הקשיים בהקמת הקן התנועתי, ותלה אותם בראש ובראשונה במבנה של החברה היהודית בעיר; הדיווח שלו הראה בקווים חדים את החלוקה הפנימית בעיר המרוקנית בכלל ובקרב האוכלוסיה היהודית בפרט.

הערת המחבר: גורדוניה – תנועה חלוצית שנוסדה בפולין, בשנת 1923. שמה נבע מן האידיאל שלה: לחנך את הנוער ברוח דמותו ותורתו של א״ד גורדון, והיא הועידה את עצמה לפעולה ציונית־חלוצית בקרב הציבור היהודי הרחב (בהבדל מתנועת השומר הצעיר אשר פעלה בעיקר בקרב הנוער המשכיל). התנועה חינכה להגשמה עצמית דרך עלייה והתיישבות קיבוצית. מרכזה בארץ־ישראל היה בקיבוץ חולדה.

 

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים (אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק): העיר האירופית, המדינה הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם (ההדגשות במקור – י״צ): תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון. ז״א, באם היו רוצים להקיף את כל הנוער היהודי של עיר מסוימת, התנאי הראשון הוא להקים לפחות שני מועדונים בכל עיר ועיר ולראותם כסניפים נפרדים שאולי אחרי עבודה רבה ומרץ רב יוכלו לקיים פעולה משותפת מדי פעם בפעם: מועדון אחד במלאח והשני בעיר האירופית. אינני מדבר עכשיו על הצד המעשי, אלא על הבעיה בפני עצמה.

 

אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה העניה ביותר, השכבה הבינונית, והשכבה האמידה הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שהיהודים היושבים מחוץ למלאת לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו המלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים סוף. ברצוני עוד לציין כי אנו עובדים בעיקר בשכבה הבינונית ולמעשה חוץ מתנועת הצופים, אין אף תנועה חלוצית המצליחה לעבוד בקרב השכבה העליונה.

(מכתב בחתימת ג'ו, 11.3.1953, גנזך המדינה, חוץ, תיק 168/11)

 

הואיל ומחבר הדו׳׳ח היה נציגה של תנועה חלוצית־סוציאליסטית, הרי שהיה אמון על התפיסה לפיה החברה מחולקת למעמדות לפי הרמות הכלכליות. נראה שמסיבה זו הוא חילק את האוכלוסיה היהודית של ערי מרוקו לשלוש שכבות: ענייה, בינונית ואמידה. דא עקא, שחלוקה ריבודית־כלכלית היתה קיימת כמעט בכל מקום ובכל קהילה. לו היה נדרש השליח להסביר רק על־פיה את פשרו של הקושי המיוחד במרוקו לקיים קשר ומגע בין המעמדות, הרי שהיה מתקשה לעשות זאת. משמע, שורש הבעיה של החברה היה נעוץ ביסוד הייחודי לקזבלנקה ולערים אחרות שבתחום ההתפשטות הקולוניאלית־האירופית.

 

כידוע, מבחינה משפטית נחלקה האוכלוסיה הקולוניאלית לשניים: אוכלוסיית הילידים, תושבי הארץ המקומיים; והמתיישבים האירופיים שנהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות לעומת הילידים. בעצם, הפערים הללו בזכויות שיקפו את ההיבט הלגאלי של ההפרדה הטוטלית שנוצרה בסיטואציה הקולוניאלית, כמעט בכל תחום, בין שתי קטגוריות אנושיות אלה. ככלל, הדימוי הקיבוצי של הילידים היה נחות מבחינות רבות לעומת האירופים שנהנו מדימוי קיבוצי גבוה ולרוב גם מיחס עדיף שהתפתח לעתים לכדי תודעת עליונות גזענית. ברם, מחוץ לסטריאוטיפים ולרגשות הסובייקטיביים היו להפרדה זו גם ביטויים קונקרטיים ברורים: החל בחלוקה לאזורי מגורים נפרדים דרך פערים באורח החיים, בעיסוקים הכלכליים, ועד להבדלים ברורים בסגנון הלבוש, בדת, בשפה המדוברת, בדפוסי החינוך, וכך הלאה. אם נרצה, הוסיפה החלוקה הקולוניאלית־הדיכוטומית מחיצה נוספת על זו של המעמד הכלכלי־החברתי והעניקה לה משמעות לא פחותה ממנה.

 

בבואנו לדון במיעוט היהודי והדיכוטומיה הקולוניאלית, אנו עומדים בפני בעיה. שכן, לא היה ניתן לשבץ את כלל התושבים היהודים בקטגוריה קולוניאלית אחידה. על פניו מעמדם של יהודי המקום לא היה שונה מזה של המוסלמים המקומיים: אלה וגם אלה ניצבו בצד הילידי של החלוקה. ואולם, המיעוט היהודי במרוקו היה חלק קטן מתוך אוכלוסיה גדולה אחרת – כלל היהודים בעולם, שלרוב אנשיה מעמד אירופי. אמת, מעמדם של יהודים במקומות אחרים לא היה צריך להשפיע בהכרח על מצב יהודי מרוקו, אלא שמיעוט זה נטה להגירה, ולכן הגיעו למרוקו יהודים לא־מקומיים, בעלי מעמד אירופי. כך, למשל, קבוצת -מהגרים היהודיים הגדולה ביותר הגיעה דווקא מארץ אחרת בצפון־אפריקה, מאלג׳יריה.

 

יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 ומאז נעשו, לפחות להלכה, בעלי מעמד אירופי. שמונים השנים הללו קבעו חיץ ברור בינם לבין יהודי מרוקו הילידים. מלבד קבוצה זו, שמנתה כמה אלפי יהודים, התיישבו בקזבלנקה תחת השלטון הצרפתי כמה עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות מאירופה, משפחות בעלות אזרחות אירופית כלשהי. לבסוף, מן הראוי לציין קבוצה מרכזית בעילית היהודית המקומית שמנתה מספר לא־גדול של משפחות יהודיות מרוקניות אשר זכו במרוצת השנים לחסות, או אפילו לאזרחות אירופית. מוצאן של אלה מעילית החברה היהודית של שלוש ערי־חוף מרוקניות: מוגדור, טנג׳ר ורבאט. נראה שהגירתן לקזבלנקה נבעה מהאפשרויות הכלכליות הגדולות שהיה ביכולתה להציע במחצית הראשונה של המאה ה־20. עם המשפחות הללו נמנו, בנאזראף, בנדהאן, זאגורי ואחרים, אשר זכו למעמד אריסטוקרטי ייחודי בקרב האוכלוסיה היהודית־המרוקנית בעיר. לאורך שניים או שלושה דורות עברו משפחות מסוג זה תהליך של אירופיזציה, שבא לביטוי, בין השאר, בקבלת מעמד פוליטי שחילץ אותן לרוב ממעמד הילידים, נתיני הסולטן. משמע, שנוסף על ייחוסן הישן, הופנמה במשפחות הללו גם תודעת שייכות לצד האירופי בדיכוטומיה הקולוניאלית. בדרך זו, נולדה בחברה היהודית קבוצה בעלת מעמד אירופי, שעמה נמנו משפחות אריסטוקרטיות מרוקניות מסוג זה, משפחות יהודיות ממוצא אלג׳ירי, משפחות אשכנזיות וכן משפחות מהגרים מארצות המזרח (בעיקר מתוניסיה) שהחזיקו באזרחות צרפתית, בריטית או בלגית.

 

הואיל ודיוקנה של העילית היהודית בעיר נשא אופי אירופי, היה זה רק טבעי שמעמד הביניים ביקש לחקותה ונטה להתרחק ולהסתייג מקשר חברתי כלשהו עם היהודים־הילידים, אשר הצטופפו בסימטאות המלאח ובשוליו. מכאן, שהקושי המיוחד לגשר בין חלקי האוכלוסיות היהודיות בקזבלנקה, לא היה טמון רק בהבדלי המעמדות שנבעו מפערים כלכליים, אלא גם – ואולי בעיקר – מהשתייכות לקבוצות שיש להן מעמד קולוניאלי שונה.

בקטע הבא עולים הרבדים הפנימיים בחברה היהודית של קזבלנקה כפי שהם משתקפים מבעד לעיניו של הילד ארמנד היוצא מהמלאח לביקור אצל הרופא בעיר החדשה. אגב הביקור עולה הבחנה נוספת: גם בקרב האוכלוסיה היהודית של המלאח היו רמות שונות של מעמד כלכלי ושל זיקה לתרבות המערבית. לדוגמה, מתברר, כי אמו של ארמנד ידעה לדבר מעט צרפתית – תופעה שאיננה מובנת מאליה בנוף של הסביבה.

 

■ אמא […] על אף אמצעינו שלטענתה הם צנועים לוקחת אותי לרופא פרטי בעיר הצרפתית כל אימת שאני מתלונן על כאב וזאת על אף קיומה של המרפאה היהודית, "אוז״ע", [אוז״ע – ארגון יהודי עולמי שהעניק עזרה רפואית לילדים יהודים בתפוצות שונות.] בטענה שהיא לא מניחה את דעתה. אני מודה ברגש של אשמה, שיותר מפעם אחת עשיתי את עצמי חולה על מנת לזכות בהליכה לרופא היהודי בן סעיד, שמרפאתו נמצאת בבניין הגבוה שבעיר הצרפתית. איזה יופי של טיול. אמא ואני מתלבשים חגיגית. לאחר ״פלאס דה פראנס״[ כיכר צרפת (Place de France): שמה של כיכר גדולה הגובלת עם צדה הצפוני של העיר העתיקה.] אנו מגיעים לקליניקה דרך רחובות שלאורכם חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, כשבהם עומדים ילדים, גברים ונשים לבושים חליפות ושמלות.

 

בכל פעם אמא מסבירה לי שאלה לא אנשים אמיתיים אלא רק בובות בגודל טבעי. קשה להאמין. ומסביב שלטים צבעוניים, נדלקים וכבים, מבלי שאיש יעמוד לידם. יותר מכל אני אוהב לעקוב אחר האוטובוסים האדומים שמגגותיהם יוצאים שני מוטות מתכת המתחככים עם חוטי החשמל המתוחים באוויר לאורך הרחובות. כדי להגיע לקומה של ד׳׳ר בן סעיד אנו נכנסים לתוך המעלית. הכל שקט, כאילו אין דיירים בבניין. בחדר ההמתנה יושבים אנשים מכובדים ומעיינים בחוברות צבעוניות. האשה עם החלוק הלבן מזמינה אותנו בעדינות להיכנס. היא פונה לאמא בכינוי ״מדאם אטדגי״ כמו שהי מכרות ותיקות. לאחר המתנה ארוכה אנו נכנסים לחדרו של הרופא. ד״ר בן סעיד, בחור צעיר ויפה תואר קם לקראתנו. אמא מסבירה לו בצרפתית את מיחושי. הוא מחייך ומבקש ממני להתפשט. לאחר הבדיקה הוא כותב מכתב מהיר, משהו על פתק לבן ומקבל את הכסף שאמא מושיטה לו בהבעת פנים שהתשלום אינו חשוב. בדרך חזרה אני שואל את אמא, ״מאיפה את יודעת צרפתית?״

״כשהייתי צעירה עבדתי במקום שדיברו בו רק צרפתית ומשמיעה למדתי לדבר.״ ״הביקור עלה לנו הרבה כסף?"

״הביקור עולה הרבה כסף. אבל אני משלמת לד״ר הרבה פחות. וכדי לא להביך אותי הוא אפילו לא מעיר לי על כך.״

לבי מתרחב מאהבה לד״ר בן סעיד היהודי שהוא לבטח איש חכם מאד. גם אמא חכמה אם היא למדה צרפתית רק משמיעה. ואני. אני לא חכם? אני יודע לקרוא את כל חמשת חומשי התורה ומסוגל לדקלם חלקים ניכרים בעל פה. סידור התפילה שגור בפי ובן כמה אני? […] ברגעים ההם, של שמחה והתרוממות הרוח בהליכה לאורך הרחובות ההומים אנשים יפים, משהו מעיב: רגש רגעי של פחד התמונה הברורה של החדרים האפלים שבקומה השנייה. צווחה של ילד מעונה ומפוחד. ריח של טחב ושל דבק עשוי מים וקמח.

(אטדגי, 1990 , חלק א, פרק ו)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 29

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.הרב משה אסולין שמיר

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

ויהי ימי יעקב שני חייו,

שבע שנים וארבעים ומאת שנה".

 

"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').

חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.

 

"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב).  לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".

הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.

 

האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.

לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.

שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".

שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?

2.

שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.

שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע  בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.

 

בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.

א. "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.

ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.

להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ).  באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.

מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.

 

 לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו  שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).

כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".

 

לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".

 רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.

 

דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).

מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.

 

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:

האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

  הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:

"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:

3

 בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:

גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת

תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.

 

"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י  בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).

רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).

 

 המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.

"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.

 באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א).  אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.

"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.

יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.

 

אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".

כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3530 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3333 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.

קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –

צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).

 

"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,

          והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).

"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").

 

אחדות  עם ישראל – כבסיס לגאולה.

 

רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,

4.

 שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".  הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.

רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.

שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".

 

מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.

"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.

 

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.

רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.

לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.

לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.

לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".

כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.

עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.

בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"המלאך הגואל אותי מכל רע –

                יברך את ה נ-ער-ים …" (בר' מח, טז).

נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – {הנמצאים} ב- ים.

 "ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…

והמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

5.

'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות

 של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.

 

 ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,

 מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.

 

לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.

המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).

 

לגבי תוכן הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.

את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).

בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.

'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי

 

"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".

ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה במצרים? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח, ח).

רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".

 

רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).

חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".

6.

 

   אחווה ורעות בין הנכדים,

מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.

 

נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?

הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.

האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות. 

 

לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים. אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).

גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.

לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).

 

אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).

שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.

ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).

 

אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת  "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.

לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.

 ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).

למעשה, יוסף  מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.

 

"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…

פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…

שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).

 

"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.

 

7.

חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".

ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:

בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.

את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".

על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".

 

ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).

כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.

 

הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.  

לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.

ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו  : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.

הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.

 

בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".

כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

 

 

8.

 

"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.

כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…

אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).

 

א. המלכות – מזרעו של יהודה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.

 

רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.

לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)

 

                                 ב. "עד כי יבוא שילה".

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).

משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.

 

הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.

רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).

רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.

עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.

 

 

 

 

 

9.

                    ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).

עירה, אתונו" – המשיח והחמור.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.

 

שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.

החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.

 

ד.  "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".

הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו  הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.

 הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).

הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.

"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.

קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.

 

הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.

רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.

 

10.

רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.

בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.   

הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.

 

נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".

רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.

הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.

מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.  

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…

כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.

 

 

 שבת שלום ומבורך

 משה א. שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- כניסת הצרפתים

קדוש וברוך

הנשים במרוקו לא עבדו מחוץ לביתם והיו פנויות להתארגן ולפעול למען צורכי הרבים. הרב הלפרין השכיל להבין את כוחן ולרתום אותן לחזונו. את הכסף למימון פתיחת התלמוד תורה גייסו הנשים בדרכים שונות.

למשל, היו נשים רבות שעסקו במלאכות המחט והבד. הרב הלפרין הלהיב את קהל השומעות להקדיש לאחר סיום עבודות ביתן שעה קלה נוספת לשם רקמת כפתורים, תרומה לתלמוד תורה. נשות מקנס הביעו על אתר את הסכמתן לתוכנית. שתי נשים חשובות מונו כגבאיות האחראיות על איסוף התוצרת. במקביל, פנה הרב הלפרין אל אחד מסוחרי העיר והטיל עליו לטפל במכירת הכפתורים שנאספו בדרך זו.

שיטה אחרת היתה על ידי מסיבות צדקה שנערכו פעמיים־שלוש בשנה ברוב כבוד והדר. תלמידי הכיתות הגבוהות סיימו מסכת, רבני העיר דרשו בפני הקהל, וכלל חברי הקהילה הוזמנו למסיבה. במעמד שכזה התרשמו ורוו נחת מהישגי הילדים, התפעלו מהכבוד שהרעיפו עליהם נכבדי העיר, וגם תרמו מממונם למען הרבות תורה. לעיתים החלה המסיבה בבוקר כאשר כולם מתפללים שחרית בצוותא. הילדים לבשו חג, והעיר כולה התעטפה באווירת קודש.

השיטות הללו הוכיחו את עצמן מעל ומעבר למשוער. נשות העיר נרתמו בהתלהבות לדבר המצווה, ובתוך זמן קצר נאסף סכום שאפשר את הקמת ׳תלמוד התורה׳. לא ארכו הימים, ויהודי מקנס התבשרו על פתיחתו של תלמוד תורה מסודר בשם ׳אם הבנים', שם שהנציח את פועלן של נשות העיר שבזכותן התאפשרה הקמתו. בהמשך הועתק דפוס זה לערים נוספות כמו צפרו ופאס. בכל הערים הללו הוקמו תלמודי תורה במתכונת ׳אם הבנים׳ שנתמכו והוחזקו על ידי האמהות.

השיטה המקורית בה מומנה הקמתו של ה׳תלמוד תורה' הוכיחה את נחישותם של יהודי מקנס לחנך את ילדיהם בדרך ישראל סבא. ואכן, הקמת תלמוד תורה ׳אם הבנים׳ הייתה נקודת מפנה בהתמודדות עם כוחות ה׳אליאנס׳ ותרבות המערב. ביטוי מובהק לכך, ניתן למצוא בירידה התלולה שנרשמה במספר התלמידים בבית הספר ׳אליאנס׳ במקנס. בשנת הלימודים הראשונה להקמתו המחודשת נרשמו לבית הספר של ה׳אליאנס׳ 278 בנים ובנות. בשנה שלאחר מכן, כאשר נוסד בהצלחה תלמוד תורה ׳אם הבנים', ירד מספר תלמידי האליאנס ל-224. כעבור שנה נוספת צנח מספרם ל-184 בלבד.

את האשם בירידה הזאת תלו מפעילי בית הספר של האליאנס בפעילותו של הרב הלפרין, ממנו לא חשכו כינוי גנאי ואיבה. וכך כתב מנהל בית הספר למשלחיו: "התעמולה שמנהל כאן בעיר הזאת, האדוקה בכל צפון אפריקה, רב אחד ושמו זאב הלפרין הביאה לגל קנאות חדש. בהשפעתו הוקמו בתי מדרש וישיבה המלמדת את הילדים עד שקיעת החמה, ומעניקה להם לימודי קודש לפי שיטות כביכול מהפכניות שהלהיבו את האוכלוסייה המקומית…״ מתוך הדו״ח הרשמי שהגיש מנהל בית ספר אליאנס א׳ מויאל לשנת 1914.

אכן, היטב חרה לאנשי ה׳אליאנס׳ כי מישהו אחר משתמש בשיטות ״חדשות" ו״מהפכניות״ שאותן התיימרו כביכול להביא למרוקו, בבחינת ״ויגזול את החנית מיד הצרפתי״.

אגודת החרדים ־ מרוקו

לאחר הצלחתו במקנס ביקש הרב הלפרין להרחיב את פעילותו לכל רחבי מרוקו. היה בדעתו לכונן במרוקו את ׳אגודת החרדים – מחזיקי הדת׳: גוף ציבורי שיאגד בקרבו את כל נאמני התורה במרוקו ויהווה משקל נגד יעיל מול רוחות החילוניות. על הקמת האגודה ומטרותיה בישר כרוז עליו חתמו כל רבני מקנס, מתוכנו למדים אנו על האתגרים הגדולים שעמדו אותה שעה בפני נאמני התורה במרוקו לנוכח התגברות גלי ׳המהפכה הצרפתית׳ בכל רחבי הממלכה:

״התאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו, ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה – קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו, ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ… תורת ה׳ תמימה, אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה.

כעת עומדים אנו על פרשת דרכים. בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותנו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה מתחילה להשתכח ח״ו. בתי כנסיות ומדרשים מתרוקנים תחת מסווה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה… בכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר. אם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה משמרת הדת והיהדות הנאמנה תלך ותעלם מהדור החדש ח״ו.

וכאשר ראינו זאת, התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת, למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה, ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל, ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם, לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה״ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב״י״.

עם ה׳קול קורא׳ הזה יצאו הרב הלפרין ויתר רבני מקנס להרחיב את פעילות האגודה ברחבי מרוקו. אולם מרובים היו הקשיים שנערמו בדרכו. בשנת תרע״ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה ונתיבי המסחר והתעבורה השתבשו, תקופת מחסור ורעב באה למרוקו. בשל טרדות המלחמה התפזרו אף מוסדות החינוך שהקים בעמל רב. אנשי ה׳אליאנס׳ ניצלו את עובדת היותו של רבי זאב נתין זר ובאמצעות קשריהם דאגו לכך שהשלטונות יגרשו אותו מתחומי מרוקו הצרפתית למרוקו הספרדית. ואכן, גם משם המשיך רבי זאב לפעול עד שנת תרפ״ב(1922), אולם המהפכה החינוכית והארגונית הגדולה שביקש לחולל התעכבה ונדחתה עקב המצוקה והמחסור.

בכל זאת, עמלו לא היה לשווא. רוח המהפכה שהחלה להתחולל, המשיכה לפעם בקרב המונים ובין השאר בליבו של אחד מתלמידיו הבולטים: רבי ברוך טולידאנו.

אף כי היה ספון בכל אותן שנים ב׳כולל' היטיב רבינו להבין את תכלית פעילותו של הרב הלפרין, וממנו ספג מלא חופניים של השראה להמשך דרכו הציבורית. פעילותו של הרב הלפרין חידדה וגיבשה אצלו את ההבנה, כי המפתח להצלת יהדות מרוקו מכליה רוחנית הוא בפיתוח תלמודי תורה, ישיבות ושאר מפעלים חינוכיים שיעניקו מענה לצורכי הדור. בבוא היום, ייטול רבינו את התובנות הללו ויתרגם אותן לפעילות נמרצת שתחולל מהפכה רוחנית.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לכניסת הצרפתים

עמוד 87

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר