ארכיון חודשי: דצמבר 2020


Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

juifs du maroc

Sur le premier point, le roi confirma sur-le-champ les mesures de liberalisation prises par son ministre de l’Interieur, tout en ajoutant avec une douloureuse sincerite qu’il lui etait difficile de comprendre ce qui pouvait pousser de loyaux citoyens marocains a risquer leur vie pour quitter leur pays, mais que, si tel etait reellement leur desir, il ne saurait etre question de les retenir de force.

Par ailleurs, des instructions furent donnees aux ambassades et consulats a l’etranger pour regulariser la situation des citoyens israelites a l’etranger, et les portes etaient ouvertes a ceux qui voulaient revenir dans leur patrie. Soulignant les qualites de dynamisme de la communaute juive, Mohammed V exhorta ses interlocuteurs a convaincre leurs coreligionnaires que leur place etait au Maroc et qu’ils avaient un role important a jouer dans la renaissance du pays.

Sur le deuxieme point, celui de la conversion de jeunes filles mineures, le memoire disait:

Le Conseil des communautes du Maroc souhaite attirer la haute attention de Votre Majeste sur une question aussi grave que delicate, qui ne peut manquer d’emouvoir une mere de famille, quelle que soitsa religion: il s 'agit des mariages et conversions de filles mineures, question qui fait ressortir une veritable discrimination au detriment des Israelites marocains, comme il est facile d’en juger. Le pere marocain israelite d’une fille mineure peut parfaitemenl refuser la main de sa fille demandee par un coreligionnaire. Ce pere se trouve totalement desarme lorsque sa fille mineure est convertie et mariee. Ce meme pere, s’il etait de nationalite etrangere, ne risquerait pas de se retrouver dans la meme situation. Le cas s’applique donc uniquement aux Marocains israelites, alors que, pour la loi mosaique et pour les actes de la vie civile, la majorite est de 21 ans revolus. Sur le plan humain, il est penible qu'une fille mineure quitte le domicile matemel et soit a jamais perdue pour sa famille.

Le roi promit egalement d’examiner avec sympathie cette deuxieme requete. La delegation obtint aussi satisfaction sur le sujet des bavures policieres, ainsi evoquees dans le memoire:

Les Marocains israelites ont ete emus par les graves sevices exerces sur certains de leurs coreligionnaires a l’occasion de la derniere Conference de Casablanca. De meme, de simples suspicions suffisent a provoquer des arrestalions el des detentions arbitraires suivies de mauvais traitements. Il s’agit la d'actes commis par certains fonctionnaires de police peu conscients de leurs respomabilites legales.

Comme pour ouvrir une fenetre sur l’avenir et ne pas se contenter de ressasser des rancunes, la delegation demanda la regularisation de la situation legale des comites des communautes.

 

Les comites des communautes israelites restent regis jusqu’a l’heure actuelle par le dahir du 24 joumada 1364 (7 mai 1945). Dans son article 4, ce dahir prevoyait que les comites des communautes etaient nommes tous les quatre ans par voie d’elections, avec renouvellement par moitie tons les deux ans. Or, depuis 1953, aucune consultation electorate n'a eu lieu a cet effet, si bien que certaim comites sont constitues de membres designes par des gouvemeurs, tandis que d’autres voient leurs effectifs reduits, du fait de la disaffection de plusieurs de leurs membres. Une telle situation entraine des prejudices moraux et materiels serieux pour les populatiom israelites. L'action sociale des comites et des oeuvres qui en dependent est gravement entravee de ce fait, et surtout des Israelites s’etonnent que la reorganisation de leurs imtitutions ne soit pas sanctionnee par un texte du gouvemement du Maroc independant. A plusieurs reprises, des demarches ont ete entreprises aupres des services interesses et des propositiom concretes ont ete presentees a Son Excellence le ministre de l ’Interieur. Lespopulations  israelites souhaitent vivement que le gouvemement de Votre Majeste donne suite a ces propositions. II est certain que la reorganisation de cette imtitution temoignera avec eclat de l’interet particidier et de la sollicitude de Votre Majeste a regard de Ses sujets israelites, et leur apportera un nouveau et precieux element de confance.

Le souverain fit immediatement droit a cette demande, comme le rappela David Amar, en ouvrant effectivement, en presence du ministre de l’Interieur, le premier Congres du Conseil des communautes depuis des annees, le 19 mars 1961, a Rabat, moins d’un mois apres la mort de Mohammed V:

Les assises du judaisme marocain, dont le projet avait ete marque dix jours avant sa mort du sceau de Sa sollicitude, continueront d’etre dominees par l'esprit eminemment humain, le dynamisme moral, la confance et la maitrise de soi qu’il a su insufjler et transmeltre a la population juive par le canal de ses representants venus lui exposer leurs problemes… Sa Majeste avait engage vivement les responsables du judaisme marocain a doter leurs imtitutions d’une armature solidemenl structuree afin de retrouver la cohesion necessaire a une participation pleinement fructueuse au developpement de la prosperite de la nation. Sa Majeste avait insiste avec force sur la perte de substance que pouvait constituer la dislocation de l’entite juive et le deracinement des membres qui la composent.

Une semaine plus tard, les promesses du roi commencerent a se traduire sur le terrain. Le 23 fevrier, en effet, le ministre de l’Interieur, Si Bekkai, declara dans une interview accordee au prestigieux New York Times et largement reproduite dans la presse locale le lendemain, que les Juifs pourraient desormais obtenir leurs passeports dans les memes conditions que les autres nationaux. Les citoyens juifs avaient le droit, ajoutait-il, de quitter le Maroc quand ils le voulaient pour tout pays, a l’exception d’Israel.

II terminait en mettant en garde ceux qui, malgre cela, se rendraient en Israel« qu’ils auraient a subir les consequences de leurs actes, c’est-a-dire la perte de leur citoyennete marocaine et de leurs biens au Maroc ». De son cote, le ministre de l’Information, Moulay Ahmed Alaoui, reprenant son vieux discours, condamna les intrigues sionistes et avertit que le Maroc ne permettrait pas d’immigration de masse en Israel.

Ces declarations marquaient-elles une nouvelle crispation, alors que le gouvemement sur les instructions du roi faisait tout, au contraire, pour ramener le calme dans les esprits ? Paradoxalement, elles ne faisaient que confirmer la volonte de detente. Cette fermete de ton etait destinee avant tout a desamorcer les critiques de l’opposition de gauche et de droite, promptes a voir dans le retablissement du droit elementaire au passeport, un grave manquement au devoir de solidarite arabe.

En fait, des negotiations serieuses etaient sur le point de s’engager avec les organisations juives intemationales pour trouver une fois pour toutes une solution equitable au lancinant probleme du droit de circulation.

Le sort ne laissa pas a Mohammed V le temps de mener a bien ce projet, puisqu’il mourut, lors d’une operation chirurgicale, le 26 fevrier 1961.

L’annonce de cette brutale disparition d’un souverain age a peine de 52 ans, que rien n’avait laisse presager, plongea le peuple entier, qui se sentait soudain orphelin, dans une prostration muette. Demotion de la communaute juive fut encore plus intense, si cela est possible, car, au deuil general, a la douleur unanime, s’ajoutait, chez elle, la crainte de la perte de son assurance vie. Traumatisee par les derniers evenements du regne et par des siecles d’experience, elle redoutait, plus que tout autre element de la population, tout changement de regne. Elle savait ce qu’elle perdait et redoutait 1’inconnu du futur.

La crainte du futur autant que la douleur reelle, sincere, donnerent au deuil juif une consonance encore plus profonde. Oubliees les demieres peripeties qui avaient quelque peu assombri la fin du regne, on ne se rappelait plus que l’homme de 1941, le protecteur a l’heure de l’epreuve, la douleur de l’exil, l’emancipateur de 1956 qui avait impose dans les faits l’egalite des juifs et releve leur prestige en se donnant un ministre juif, le souverain toujours bienveillant, l’amoureux des enfants d’Israel. Spontanement, sans attendre de mot d'ordre, les masses juives dans toutes les villes se laisserent aller sans retenue a leur sentimentalisme naturel, donnant a leur deuil un caractere public teinte de rituel juif.

A Meknes, un cortege funeraire conduit par les grands rabbins se forma au Nouveau Mellah et se dirigea vers la medina, sonnant du choffar, la come de belier et recitant a haute voix les Psaumes comme pour l’enterrement d’un tsadik, un « saint ». La foule musulmane, hagarde et desemparee, qui ne savait encore comment exprimer sa douleur et courait sans but dans tous les sens, fut impressionnee par la dignite de ce cortege inhabituel. II ne s’etait jamais aventure ainsi dans ses ruelles, et, frappee par la sincerite des endeuilles, la foule musulmane joignit ses prieres a celle de ses compatriotes juifs. A la fin de cette ceremonie d’enterrement symbolique, le cortege s’en retourna sans incidents au mellah, tout surpris de son audace dictee par la crainte autant que par 1’affliction sincere.

A Rabat, rapporte le Pr Elharar-Harari dans son Histoire des juifs du Maghreb:

Un cortege se forma dans les rues de la capitate d’hommes tout de noir vetus, recitant les Psaumes sur un air pathetique a fendre metne le coeur le plus endurci. Les chaudes larmes qui coulaient de bien des yeux ne laissaient aucun doute sur la sincerite du deuil pour la perte de leur protecteur. Les femmes et les enfants qui setaient joints au cortege, ajoutaient encore au pathetique du spectacle. En entendant les femmes juives chanter en chceur de pleureuses les louanges du defunt, nombre de leurs compatriotes musulmanes etaient sorties de leurs maisons pour se joindre au cortege, suivies d’un grand nombre d’hommes aussi eplores. Et, pour l'observateur exterieur, il lui semblait assister au cortege funeraire de vrais freres et sceurs pleurant la mort d’un pere commun. Le deuil des Juifs n’avait rien d'artificiel, de force, c’etait au contraire une complainte sincere sortant du fond du coeur..

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א' 1981 -יוסף שטרית

מקדם ומים חלק א

ד. יחסי היהודים עם הסביבה הלא־יהודית

קבוצה רביעית של קצידות כוללת יצירות, שניתן לכנותן בשם ׳קצידות היסטוריות׳. כאן מתייחסים השירים אל אירועים או מאורעות, אל פרעות, רדיפות או שואות, שבהן מעורבת הקהילה היהודית במרוקו או מחוצה לה, בכללותה או על־ידי פרט או פרטים המייצגים אותה. » בשירים אלה באים לעתים לידי ביטוי ישיר היחסים שבין היהודים לבין המימסד השלטוני או הסביבה הלא־יהודית שבה הם חיו והתייחסותם האלימה בדרך־כלל של שני גורמים אלה אל היהודים.

הערת המחבר: רק לעתים נדירות נכתבו יצירות שאין להו נגיעה ישירה לנושא יהודי כלשהו. היוצא־מן־הכלל המאשר את הכלל הוא ׳לגנייא דלגיררא די סארית פי בלאד פראנסא׳ (=שיר המלחמה שהיתה בארץ צרפת) שנושאו מלחמת־ העולם הראשונה. ראה כ״י 8°4286 Heb, עמ׳ 96. השיר מעיד על התעניינות היהודים בעניינים הצרפתיים, לאחר שצרפת חתמה ב־1912 על הסכם הפרוטקטוראט עם מלר מרוקו מולאי חפיר — או ליתר־דיוק, אילצה אותו לחתום עליו.ע"כ

גם אם באופן כללי טיב היחסים ששררו במשך דורות בין יהודי מרוקו לבין השלטון המרכזי או המקומי ובינם לבין החברה המוסלמית או הברברית שבקרבה הם שכנו, לא היה רע במיוחד, הרי אין ספק שבזכרונם הקיבוצי או הפרטי של יהודי מרוקו הצטבר מישקע עמוק ומר של רדיפות ופרעות במללאחים שונים — ולא רק בשנים 1790—,1792 של התעללויות ושל רצח יהודים על לא עוול בכפם, לעתים בידי שליחי השלטון המרכזי ולעתים בידי השלטונות המקומיים או סתם לסטים ופושעים. מאורעות אלה רשומים בכרוניקות שחוברו בעיקר בקהילת פאס. אין פלא, אם כך, שנושאים אלה מצאו את התבטאותם בשירה של יהודי מרוקו גם בעברית וגם, ובעיקר, בערבית־יהודית. ואכן, על הפרעות הקשות שערכו בני שבט האודאייא מאזור מקנאס במללאח של פאס, כנראה בשנות 1826—,1832 חובר שיר ארוך, המתאר את הזוועות שעוללו הפורעים ביהודים. כמו־כן, אחת מהקצידות הידועות והנפוצות ביותר בגירסות שונות היא זאת המוקדשת לסוליקה חג׳ואל — קצידא די סוליכא (או סול) צדיקא׳ ( = סיפור סוליקה או סול הצדיקה), המתארת אותה צעירה מטנג׳יר, אשר סירבה להתאסלם והעדיפה למות על קידוש־השם בשנת 1834 בפאס, לאחר שהעלילו עליה שכניה המוסלמים כאילו היא הסכימה לכך לפני־כן.

הערות המחבר: על פרעות אלה, ראה הירשברג, ב, עמי 04ב, וכן ראה: D. Corcos, ‘Trois documents inedits sur les relations judeo-musulmanes dans le vieux 97—81 .Maroc’, Michael, V, pp הקצידה נמצאת בכתב־יד שבמכון בן־צבי, סי׳ 4וו2, עמי 6א — 7ב, ונושאת את השם ׳קצת לכור׳ (= סיפור הפגזים).

אחת הגירסות (אוסף מכון בן־צבי סי׳ צ36), שיצאה בדפוס ללא ציון תאריך והוצאה על דף בודד, נושאת את הכותרת ׳קינה וקצה די לאלא סוליק׳א צדיקה די עוב״י פאס יע״א׳ ( = קינה וסיפור גברתנו סוליק׳א הצדיקה מעיר ואם בישראל פאס, יכוננה עליון אמן). השיר מורכב מ־4ו בתים וחובר על־ידי דוד עמאר. על מאורע טראגי זה, השווה הירשברג, ב, עמ׳ 304—305. ע"כ

רדיפות אלה, ובעיקר ההתעללויות שהתעללו ביהודים שבטים ברבריים או פקידים מקומיים בצפון מרוקו, עומדות גם במרכזן של קצידות רבות, שחוברו לכבודם ולתפארתם של מלכים שונים עם עלותם לשלטון או לאחר התבססותם בו. השירים מהללים כולם את המלכים על הגנתם על היהודים מפני דורשי־רעתם ועל השבת הסדר הציבורי על כנו והחזרת הביטחון בדרכים ובערים. כן הם משבחים אותם על מיגור שונאיהם ועל הבסת השבטים והמורדים שקמו נגד שלטונם. מעניין לציין, שרוב הקצידות שנשתמרו בכתובים מסוג זה מתייחסות לשלושה מלכים, שמלכו במרוקו בזה אחר זה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 עד להשתלטותם של הצרפתים על מרוקו ב־1912. על המלך מולאי חאסאן (1873—1894) חוברו שתי קצידות: האחת נכתבה על־ידי יחייא דהאן, בה מתוארות מעלותיו ושלטונו היציב:

לְקְּבָּאיְיְל כְּלְהוּם נְסְרוּהּ, זָאבּוֹ לְהְדִיַּיה,

כל השבטים התפללו לנצחונו,הביאו מתנות,

אוּסְלְת חְכּוֹמְתוֹ וּכוּפוּ לְסְג' רִיף, וּמָא לְבְרָאבֵּר וּלְעַרַב מְעָא לוּדָאיָּיא

שלטונו ומוראו הגיעו עד לריף,

בעוד שהברברים והבדואים עם שבט האודאייא

מֵן הִיבְתוֹ כָאיְיְפִין, חְתָּא סְרִיף וּעְרִיף.

חתיתו נפלה עליהם, ואף על השריף והמכר.

 

הקצירה השנייה — 'קצת מולאי חאסאן י ר ״ ה ׳    (= ירום הודו) — מעלה על נס את דיכוי השבטים שמרדו נגדו ואת הצלתו את היהודים מפני המהומות שהתחוללו במקומות שונים.

 אחרי מולאי חאסאן עלה לשלטון בשנת 1894 בנו האהוב מולאי עבד אל־עזיז בן ה־14, אשר מלך עד לשנת 1909, והקצידה הראשונה שנכתבה לשבח אביו שימשה בעיבוד־מה להאדרת שמו של הבן.

 בזמנו מרדו נגד השלטון המרכזי שבטים שונים מהרי הריף שבצפון מרוקו, ואחד ממנהיגי המרד, הידוע בהעזתו ובאכזריותו, היה ׳בו חמארא׳ ( = בעל האתון), אשר פעל בין השנים 1903 —1909. על מרד זה ובעיקר על מעללי מנהיגו, אשר נתפס לבסוף והושלך לגוב אריות אחרי שסובבו אותו בערים שונות בתוך כלוב של ברזל, חיבר ר׳ ראובן אזייני קצידה בת 26 בתים. משורר זה גם כתב שיר נוסף בערבית־יהודית בן 40 בתים על הכתרתו של מולאי חפיץ׳ ( = מולאי עבד אל־חאפט׳) ב־1908, לאחר הפרעות שפרעו בני השאוויה בפועלי נמל צרפתיים וביהודים בקזבלנקה בשנים 1907—1908. בשיר זה מתנה המחבר גם את צרות היהודים במללאח של צפרו שמקורן במהומות שהתחוללו בצפון מרוקו באותה עת ואשר נסתיימו רק לאחר שדיכא אותן המלך החדש. אולם, גם לאחר־מכן נמשכה האנרכיה בזמן מלכותו של מולאי עבד לחאפט׳ — אנרכיה שהביאה להתערבותה הצבאית של צרפת במרוקו. על מרד שבטים ב־ 1911 ועל הסבל, שסבלו מכך יהודי צפרו, כתב ר׳ ראובן אז׳ייני שיר שלישי ארוך בן 68 בתים של שלוש שורות כל אחד.76

קצידה מעניינת נוספת מתייחסת למאורע היסטורי אחד, אשר מעטים לגביו המסמכים המעידים על מעורבותם של יהודי מרוקו בו. הכוונה למלחמת־האזרחים בספרד בשנות השלושים. ׳קצידא די יצחק זנאתי פלחן לויהראניין׳ (= סיפור יצחק זנאתי על־־פי הלחן של השיר ׳בני והראו׳)  מספרת על הסבל הרב שסבלו יהודי מליליה שבמרוקו הספרדית מהפצצות צבאות פרנקו.[ מליליה היא עיר־נמל על חיה הים־התיבון בצפון מרוקו, אשר עוד בשנת 1578 עברה יחד עם סבתה (צאוטה) לשלטונה של ספרד, הממשיכה להחזיק בהן עד היום. על כר עיין הירשברג, ב, עם׳ 39.] המחבר, אשר כנראה על שמו נקראה הקצידה, מבכה את מר גורלו על אשר נאלץ להיפרד מהוריו למשך שבע שנים בגלל גיוסו לצבא הספרדי והוא מספר על פצצה שנפלה על בית־ספר במליליה ועל יהודים רבים שנפגעו בעיר, ועל בן הדיין החייל שיצא לחופשה ומצא את מותו עם טיבועה של האונייה עליה הפליג. כן הוא מציין, שנאלץ לשתות מרק ביום כיפור יחד עם קפה בלי סוכר (!).

מאורעות טראגיים פי־כמה שימשו גם הם כנושאים לקצידות רבות. המדובר בשירים שחוברו כולם בערבית־יהודית בהשראת מלחמת־העולם השנייה ואשר יצאו לאור לאחר נחיתת הכוחות האמריקניים בצפון אפריקה ב־8 לנובמבר 1942, אך לפני תום המלחמה. כל השירים האלה מספרים באריכות את דבר עלייתו של היטלר ומרעיו לשלטון, את השתלטות גרמניה הנאצית על כל אירופה כמעט, את המלחמה נגד בעלות־הברית גרמניה, איטליה ויפן, ואת ההתעללויות ביהודים בכל הארצות שנכבשו. אולם, למרות שבשיר אחד — מעאודא פלחן די מי כמוך עלא היטלר׳ (= סיפור על־פי הלחן של [הפיוט] — י״ש) ׳מי כמוך׳ על היטלר) מאת משורר החותם י׳ פ׳79 — מציין המחבר במבוא, שהוא מקצר הרבה בתיאור סבל היהודים ׳משום שהוא ידוע׳, הרי מורגש בעליל, שהמחברים השונים לא ידעו עדיין על גודל השואה של יהודי אירופה, שכן היצירות נכתבו, כנראה, בשנים 1943— 1944. הנימה המרכזית ביצירות פה היא השמחה לאיד להתמוטטות המערך הנאצי בזירות המלחמה השונות.

הערת המחבר: יש לציין, שכל השירים המודפסים האלה נושאים מספר אישור להדפסה מאת—צנזור האזורי — דבר המאשר שחוברות אלה יצאו לאור עוד בעיצומה של המלחמה.

מלבד השיר על היטלר יצאו לאור גם; ׳קסידה דלגיררה׳ (= סיפור המלחמה), המיוחדת בכך שהיא מביאה גם קריקטורות אנטי־היטלראיות הלקוחות מהעיתון ׳לה גלוב׳: ׳קול ברומא נשמע ביללה/ קול נהי מברלין עיר המקללה׳ הכולל בתים בעברית עם עיבודם לערבית־יהודית מאת מחבר החותם בראשי־ תיבות נ׳׳ד; וכן ׳קצידא די היטלר פלחן מי כמוך ופלחן די תחבו על סבת מרבעא׳ ( לסיפור היטלר על־פי הלחן של מי כמוך׳ או של כל לחן שתרצו, שכן השיר מרובע) מאת מתתיה בן שמחון. כמו־כן חוברה: ׳הגדה די היטלר׳ ( =הגדה של היטלר) על־ידי נסים בן שמעון על־פי השלד הסיפורי והפיסקתי של ההגדה של פסח. יצירה זאת מספרת את סיפור מלחמת־העולם השנייה כשהדגש מושם על ה׳מכות׳, שהנחילו בנות־הברית לצבאות הנאצים.

מתתיהו בן שמחון עלה בינתיים לארץ והתיישב במושב זרעית על גבול הלבנון.גם בארץ המשיך לחבר שירים בערבית־יהודית על אירועים שונים, אך אינו שש לפרסמם.

לאחר עלותם של רוב יהודי מרוקו לארץ בשנות החמישים והשישים, צצו בעיות, אירועים ותהליכים חברתיים חדשים, אשר גם הם מצאו את ביטויים בשירים ובקצידות בערבית־יהודית. כך חוברו שירים רבים על העלייה והקליטה בארץ,״ על מבצע סיני, על מלחמת־ששת־הימים, על ׳מבצע אנטבה׳ ועל בעיות חברתיות או פוליטיות, המעניינות את הציבור הישראלי בכלל ואת יהודי מרוקו בפרט. כן נכתבו קצידות שונות, אשר שימשו בתעמולת בחירות גרידא.

השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א 1981 -יוסף שטרית-עמ' 212-207

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד

תולדות יהודי אל-מגרב

 

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

כ־30 שנה נמשכה רגיעה זו. בשנת 1465 נזדעזעה יהדות פאס וכמעט שהובאה עליה כלייה שלמה. העילה להתנפלות הפעם היתד. גילוי גוויתו של מוסלמי הרוג. החשד נפל על היהודים ונתגלגל חיש בכל רחבי אזור הבירה. למעשה, שימש הדבר כנימוק הסוואתי, כדי לבטא בגלוי רגשי נקם שנבעו מסיבות אחרות לגמרי. הסיבה הפעם היתה יועצו הכלכלי של המלך, עבד לחק למריני, יהודי בשם אבן אהרון, שהתמסר באמונה שלמה לעניני האוצר של המלוכה. אהרון הטיל מם מיוחד על כל תושבי מרוקו. מתשלום המס לא שוחררו אפילו אנשי המעמד הדתי המוסלמי, שראו עצמם פטורים ממנו. ״השורפא ולמורביטין״, כפי שנקראו אלה, ראו במעשה היהודי השפלה מכוונת ולעג גלוי. מספר כינוסים והסברים להמון הביאו לידי כך שיראה בישראל עלוקה מוצצת. העובדה שגם על היהודים הוטל המם נעלמה מעין ההמון המוסלמי. ״המלך נוטה אחר היהודים״ — כך נראה הדבר להמון הסוער. סכנה ארבה כביכול לדת המוסלמית. הדרך היחידה להצלה היתה התנפלות על המלך ומשנהו ורציחתם. הענין קיבל ממדים מהפכניים, רבבות הקנאים נהרו אל ה״אלמליח״, נתנו יד חפשית ליצריהם האפלים ופרעו ללא רחם. מתושבי השכונה המובדלת נותרו כ־120 משפחות בלבד. פאר יהדות מרוקו נמחה כהרף עין. שמועת הפרעות עשתה לה כנפים בכל מרוקו וגרמה לאימה ופחד של היהודים באשר הם. העמל הרב של ממשלת המרינים עלה בתוהו. המצב דמה עתה מהבחינה היהודית לזה ששרר בימי האלמואחידין, ושוב היתה הבעיה העיקרית למצוא דרך להינצל ממוות ומשמד.

לא הגיעו לידינו פרטי המאורעות של הימים ההם, אבל הדם הגיעו למרחקים. עדות לכך היא קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא, גם אם הוא לא היה שם, כי הוא רק נדד הרבה באירופה, בכל זאת מצא צורך לבטא את רחשי ליבו. והרי קטע מן ״אהה ירד״.

או אפס / כל קהל פאם / וחיש אבדו במהרה

עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא

עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה

ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים/ המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה

וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה…

 

את חיי הרוח של היהודים בשנות השלטון המריני ניתן לחלק, מנקודת ראות ידיעותינו אודותיהם, לשתי תקופות, בעוד שמתקופת המאה הראשונה של השושלת הזו לא נודעו לנו אלא שמות גדולי התורה בלבד ומפעליהם נעלמו, ידועים עד היום חכמי שני הדורות הבאים ואף יצירותיהם רובן נשתמרו.

אל הקבוצה הראשונה ניתן לשייך את ר׳ שלמה עמאר מסגל מיסא ואת מי שהיה כפי הנראה בנו, רבי יצחק עמאר מסווטא. את רבני פאם, האב ובנו דוד ומשה בן זכרי. שני האחרונים החליפו אגרות בעניני הלכה עם רבי שלמה בן אדרת (1210—1245), אז גדול רבני ספרד. חכם אחר שעמד בקשר דעות עם הרשב״א — רבי יצחק בן מלמון בן אלחנן מן העיר תאזא (Taza), רבי יהודה גיאן פעל בסוף המאה ה־13 ותחילת המאה ה־14. חברו הצעיר ממנו היה רבי יוסף בן גליל (גם הוא בזמן הרשב״א) זה האחרון נתיידד עם רבי סעדיה בר׳ יצחק מסגלמיסא, אשר נתחנך בספרד אצל ר׳ אברהם אבולעפיה, איש הקבלה, החוזה ומתנגדו של הרמב״ם ודרך מחקרו (1211—1240).

דורות הרבנים המאוחרים זכו כאמור ונשתמרו יותר בכתבים. מקובל גדול שחי בארץ המערב בערך במחצית המאה ה־14 היה רבי נסים בן מלכה. איש פאס זה כתב שני ספרים, הידועים עד היום, הדנים בקבלה. ״צניף מלוכה״ ו״אמרי מלוכה״. בהשפעתו התעניין גם יהודה בנו בקבלה ובפילוסופיה. הוא חיבר פירושים על ספר ״יצירה״ ועל ״פרקי רבי אליעזר״, כן נמצאו עוד מספר עבודות משל יהודה בן מלכה. רב גדול ומיוחס, מצאצאי רבי יהודה סוסאן, היה רבי יוסף הכהן. אף זה לימד תורה בפאם ותלמידיו שחסו בצילו, היו לא רק מבני מרוקו.

שני רבנים אחרים, הידועים מאותה תקופה בשל ריב שהתנהל ביניהם על מעמדם של האנוסים, היו ר׳ שלמה בן פאלקון ור׳ נתן בוסתי. זה האחרון צידד ביהודים אומללים אלה, שרבים, וביניהם ר׳ שלמה, ראו אותם כפסולים למשרות ציבוריות רבות ולעניני קדושה. ר׳ לוי בן ואליד מדרע עסק לא רק בדברי הלכה, אמנם בשטח זה כתב כמה חיבורים: קונטרס בדיני טריפות ושאלות־ותשובות בהלכה. הוא ניצל גם את ידיעותיו במתמטיקה ובאסטרונומיה וכתב ספר שעינינו עיבור השנים. שני בניו, רבי חלפתא ורבי יוסף, נתעלו וקנו להם שם בתלמוד בזכות עצמם.

בן אותו הדור היה רבי דוד הלוי, יליד תמאגרות, פייטן ומקובל. ספרו ״המלכות״, הדן בקבלה, נדפס בקאזאבלנקה בתחילת המאה ה־20, לאחר שלא נמצא בשלמות זמן רב. הספר מעיד על עומק הידיעות המרובות. הוא מפורסם כצדיק וקדוש ומכל מרוקו נוהרים להשתטח על קברו. חסידיו חוגגים את חג השבועות באדרע, מקום קבורתו.

עם ביצור מעמדם של היהודים המגורשים היתה מחשבתם הראשונה מיבנה קהילותיהם וליכודם בהנהגת רבנים מוכרים. וזאת מתוך כמה סיבות. מנהגיהם השונים של אחיהם שבמרוקו ודינים הלכתיים בלתי מוכרים, שקנו מהלכים ביבשת החדשה, הטעו את יוצאי ספרד. גם יחוסם התרבותי, שעמד על רמות גבוהות, לא הסכימו על נקלה לאבדו בהיטמעות מוחלטת. רבים ראו עצמם, בהתאם לשושלתם, כיחסנים ונכבדים מאד. אולם יחוסם שורשיו ארכו הרבה, וראשית כל הקפידו על נישואים מתאימים כאבן בוחן לסטאטוס חברתי.

כיצד סודר המבנה הקהילתי? רבני המגורשים חיברו את ״ספר התקנות של ק״ק המגורשים וגדוליהם בפאס״. כאן נכללו כל התקנות שנקבעו ונחתכו משך 200 השנה האחרונות בספרד. הרבנים שעסקו בעבודה לא קבעו דברים על פי פוסקים מוסמכים משם. בענינים רבים סמכו על כשרונם האינטואיציוני כדי להורות את הנחוץ והמתאים. כך קרה שהקלו הרבה בתקנותיהם.

ספר זה נעשה למקור בסיסי לכל חוק ודין ושימש עד מהרה כעין ״שולחך ערוך׳ את כל יהדות מרוקו. לא יוצאי אירופה בלבד.

בדברנו על היישוב הספרדי במרוקו, אל לנו לשכוח כי ריכוזו הרב ביותר היה בחבל הצפוני הדרומי של הארץ וגם כאן בעיקר סביב פאס, מקנאס וערי החוף לאראש (אל־עראיש), טנג׳יר וטטואן. בדרום המרוחק יותר לא נודעה השפעת המגורשים אלא בערים הגדולות, מראקש בדרום מערב ומוגאדיר שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי. השוני הזה במצב הדמוגרפי ניכר גם בבחינה התרבותית. בעוד שבצפון אנו יודעים אודות אנשי רוח רבים, הרי באזורים המרוחקים לא היו דיוני תורה והלכה שעלו על רמה בינונית וגם תרבות זרה לא נראתה באופק.

שלושה גדולים ממגורשי ספרד, היו זמן מה במרוקו ועצבוה. והם: ר׳ יעקב בירב מספר על עצמו ״מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל וכו'…״. ר׳ אברהם זכות בשבתו בירושלים בישיבתו של ר׳ יצחק שולאל עסק בעריכת לוחות של חשבון־שנים מותאם, והוא מזכיר כי כדבר הזה עשה ״בשאלאמאיקה בקאשטילייא וכן בפאס בתלמשאן וכן בתוניס״. גם על הרב דוד אבן זמרא (הרדב״ז) מסופר, כי בזמן הגירוש הלך לפאס ומשם פנה למצרים. ובוודאי מקרה הוא, כי נודע לנו רק על שהותם של חכמים אלה בערי אפריקה הצפונית, בפאס, תלמסאן ותוניס, בדרכם לתור להם מקלט.

אולם רובם של גולי ספרד ופורטוגאל שנקלעו למארוקו, נקלטו בה והתיישבו בערי הנמל שלה ובערים הגדולות בפנים הארץ. ומסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד. על התיישבותה של משפחה עניפה באיזור דאדס שבהרי האטלאס המרכזי מספר אחד מצאצאיה, שעבר לאירופה:

״…ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו (!) השערים, וישכיבו (!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים, גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…״.

דבריו אלה של יהודה פרץ לא על קורותיה של משפחה אחת בלבד יצאו ללמד, אלא על גורלם של בתי אבות רבים, שבניהם לא הנציחו את תולדותיהם, ואף המצבות שבבתי־הקברות, במידה שנשתמרו, אינן מוסיפות לנו פרטים על האנשים הטמונים שם. מגורשי ספרד נהגו אז להקים אבני־זיכרון דמויות־אדם ללא כל כתובת, ואנו מוצאים אותן בבתי־הקברות של תטואן ושל תנג׳ה. במקומות שנהגו לחרות את שם הנפטר ואת התאריך היו מניחים את הלוח עם הכתב למטה, בגזירת השלטונות המוסלמיים, ובמרוצת הזמן ניטשטשו חריצי האותיות ונתמלאו עפר.

משפחה ספרדית מיוחסת אשר התיישבה בסביבות מארקש, בדאדש היתה משפחת פרץ. משפחה זו השכילה להקים במקומה קהילה בעלת חשיבות ועמדה. אולם גם המעט הזה אשר לבד ממנו לא קמה באיזור הדרום כל תרבות יהודית, נתפזר כעבור מספר שנים בשל רדיפות.

ללא כל ספק נוכל להסיק מסקנות חיוביות מן המריבות בין היהודים לבין עצמם, מצבם היה טוב מנקודת הראות הכלכלית וכן גם מהאספקט הרוחני. יהדות מרוקו על כל פלגיה, התבססה היטב זמן מועט אחר הפגעים הקשים של סוף המאה ה־15. על מסקנות אלו יעידו עדים כשר יעקב רוג׳ליש ומשה אבוטאם, באי המלך מולאי בוחסון, רבי שם־טוב ברבי אברהם, רבי שאול בן רמוך (שבא תחתיו) ויעקב בן ליחסן, הנגידים על התושבים היהודים, והנכבדים בעיני השלטון. הגדיל מכל אלה שמואל בלאנסי  שעמד למלך מולאי מסעוד בשעת צרה. משעלו בני משפחת כריף (גם הם משבט האלמרינים) להוריד את השליטים דאז, אסף בלאנסי כ־1400 לוחמים, גם יהודים ביניהם, והכניע את המתמרדים.

עוד מקרה של התקוממות אשר דוכא הודות ליהודים אירע דווקא בשטח מימשל נוצרי. בשנת 1511 קמו תושבי העיר סאפי, המוסלמים נגד השליטים הפורטוגלים שפרשו את שלטונם 3 שנים קודם לכן. התושבים ניסו לכבוש את השלטון והרימו את נס המרד, אך יצחק בן זמרה ושמואל, מאנשי החצר סיכלו את המרד.

מעמדם של היהודים בכלל היה טוב מזה של תושבי מרוקו המוסלמים. בעיקר ניתן להבין את מצבם המשופר הודות להשכלתם הכללית והרחבה בשטחים שונים. כאן שוב היו המגורשים הכוח הדוחף והמסייע.

גם המאורים התייחסו אל היהודיים שבתוכם בכבוד. ר׳ אברהם בן זמרה השפעתו היתה רבה על כל תושבי עירו סאפי.

משנת 1521 ועד לשנת 1524 שררה באפריקה הצפונית בצורת קשה. הרעב בן שלוש השנים הביא צרות רבות על האוכלוסיה וכמעט הפך על פיהם את סדרי השיקום של היהודים שהוקמו בעמל רב. רק שכבה דקה מקרב אזרחי מרוקו לא סבלה. היו אלה בעיקר יהודים עשירים אשר על אף פגעי הטבע הצליחו לשמור כמויות גדולות של תבואות, תמורתן השיגו חפצן על אף המחסור. מעניין לציין, כי על פי תעודות שנמצאו מכרו חיטים לארצות חוץ. הם העדיפו זאת על אחיהם, שמרוב צרות ואכזבה המירו הרבה מהם דתם. מציאותה של שכבה אנושית כזו, שכל מעייניה בצע כסף בלבד עוררה ובצדק את זעם ההמון הצפון אפריקני. גניבות מבתי היהודים ופשעים אחרים כלפיהם הפכו לדבר יומיומי. המלך הגדיל את ההתמרמרות בתומכו ביצואנים ואגב כך בקופתו שלו. גל ההתמרמרות גבר ועורר עוד מעט מרידה חדשה. אולם בדרך נס ירדו גשמים, שבישרו שנת ברכה וגרמו להשקטת הרוחות.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 66

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

תולדות. הירשברג

פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

רשימת מקומות של יישוב יהודי, שנערכה במכנאס בשנת 1728, כלומר בסוף ימיו של אסמאעיל, עשויה לשמש יסוד נכבד לתמונה על התפשטות היהודים בארץ. יש בידנו להשלימה על־פי מקורות אחרים בני־הזמן או מאוחרים במקצת בשביל חבלים אחרים, שעליהם פוסחת רשימה זו משום־מה. ואם נביא בחשבון, כי הרשי­מה נערכה לצורך כתיבת גיטין, דבר שהיו עושים בנקודות מרכזיות׳ עלולה הז­כרתו של מקום אחד בלבד בחבל מסוים לרמוז למציאות יהודים בכל החבל. במק­רים שנמצא בתיאורים מאוחרים שמות מלאח מפורטים ומדויקים יותר, ללא־ספק הרשות בידינו להניח כי הללו לא מקרוב נוסדו על־ידי מתיישבים שבאו מארצות שכנות או מחבלים מרוחקים. ואפילו אם נניח שנוסדו מקרוב, הרי בא ייסודם עקב גידול טבעי בחבל עצמו או עקב תמורות כלכליות־חברתיות בו; כי אף זו תופעה שכיחה שמלאח מסוים נעזב ותושביו עוברים למקום אחר, ברגיל בשכנות. וסיבות רבות גרמו לנטישות אלה. והרי המקומות לפי הסדר שברשימה משנת 1728 :

(1) פאס;(2) מראכש;(3) תלמסאן; (4) אגמרי [תגטרי][לא ידעתי לזהות שם זה.] : (5) תארודאנת;(6) סלא;(7) תאפילאלת;(8) גראסלוין [גרסלוין];(9) גריס;(10) דמנאת! (11) איית עתאב! (12) איזאגין; (13) לקצאר כּבּיר! (14) תאפזה; (15) דבדו; (16) כפר איית עבאד כּפרא [עבד כּאפרה]; (17) מכנאס; (18) אמצמיזי [אמצמיקי];(19) וג׳דה;(20) תאזה!(21—22) בוטט וכפר בויחייף]. (23) בני עייאט ף1];(24) תטאוין ף1];(25) צפרו!(26) אזרו [חזרו].

 

גראסלוין המקום שכן על נהר דרעה, ולפנינו שינוי שם של היהודים. בחבל מחאמד שוכן שבט אית עבּד אל־נבּי(ג. ב., מארוקו, 444) והיהודים קראו להם ׳עובדי הכופר/ תופעה ידועה בטופּונומיקה יהודית באירופה : מקומות הנקראים Kreuz (צלב) כונו ׳צלם׳! בּיאלוֹצרקוֹב (׳הכנסיה הלבנה׳, ברוסית) כונתה ׳וייסע טומאה׳; סאן דניאלה (באיטליה) — אן דניאלה. על יישו­בי יהודים בחבל דרעה באותה תקופה עיין מוצב״י א סי׳ כד (מב, ב): ׳.,.והניח את אברהם שם בארץ דרעא מתגורר עם היהודים׳. האיש שמסר את הידיעה על רצח הרופא דוידסון (עיין הערה 77) גר במחאמד; עיין דוידסון, 204 ,Notes.

לכאורה נערכה מלכתחילה הרשימה לפי גודל האוכלוסיה היהודית וחשיבותן של הקהילות. עם זה ברור שהיא כוללת רק מקומות במדינת העלווים׳ שגם תלמסאן(3) ווג׳דה (19) השתייכו לה. על תלמסאן ידוע ממקור יהודי, שהיא נכבשה בראשית שנת תק״ח/1747 על־ידי חיילים תורכיים, שהביאו את הביזה לאלג׳יר. ודאי שהרשימה אינה שלמה. חוץ מסלא (6) אין בה אף שם מקום אחד בחוף האט­לאנטי. והרי יש עדויות רבות על יישובים יהודיים לכל אורך החוף ובמרחק לא רב בפנים הארץ, לפני 1728 וזמן־מה לאחר־מכן, וקשה להניח כי אלה פסקו מלהתקיים דווקא בזמן שנערכה הרשימה שלנו. אבל היא אינה כוללת גם את כל היישובים החשובים שהיו קיימים דווקא באותו זמן. דרך־משל ידוע כי החכם בן מלכא הת­יישב באגאדיר, ובשנת 1728 מתו שם במגיפה אשתו ובתו. שם קיים היה בית־כנסת שאחד המראבוטים העלה אותו באש בזמן שהשתלט על אגאדיר (ז׳ באייר תצ״ז).[1737]

אין ספק, כי בזמן העתקתה, או ההעתקות המרובות שנעשו, נתחוללו ברשימה שינויים ונפלו שיבושים שוגים.

לאחר שהתגברנו על השיבושים שנתהוו על־ידי שמיעה או העתקה לקויה, ניתן היה לפענח כמעט את כל השמות ברשימה, חוץ מאחד (4) שנשתבש בצורה שקשה לשער השערה סבירה לגביו. ראינו כי השמות שיצאו לאחרונה מכלל שימוש נז­כרים ברשימותיו של ליאון האפריקאני שקדמו לרשימתנו כמאתיים שנה, או ברשימות מאוחרות עד די פוקו [de Foucauld] ועד בכלל.

כאמור יש לצרף אל המקומות הנזכרים ברשימה לפחות עוד את העדות הח­שובות שהיו קיימות אז: תנג׳ה, מהדיה (=מעמורה), אספי, מוגאדור, אגאדיר.

פרטים בתיאורי מסעיהם של סונייה[Saugnier](1783—1784), של דוידסון [Davidson] (1836), ושל רוהלפם [Rohlfs] (ראשית שנות השישים של המאה הי״ט) מרחיבים ומעשירים ביו­תר את ידיעותינו בדבר צפיפות היישובים בחבלים מסוימים.

סונייה, שבוי צרפתי, ששהה כשנתיים בחבל שפך הנון(החוף דרומה לאגאדיר), מוסר על יהודים רבים שראה בגלימי [Glimi] (הכוונה לגולימין) מרכז החבל, וצפונה לכל אורך החוף עד אגאדיר ועד מוגאדור בכלל. ידיעות אלה מתאשרות על־ידי דוידסון, המתאר בפרוטרוט את החיים במלאח אחדים בואד נוּן.

הרופא האנגלי ג' דוידסון, שהתכוון להגיע לתַמְבּוּכְּתוּ אבל נרצח בדרכו ברא­שית 1837, מוסר כי באחד מסיוריו ביקר במאה ערי יהודים ומצא שמספרם כאן עולה על זה שבמארוקו. לפי שמות המקומות, שזיהויָם אינו מוטל בספק, יש לה­סיק, כי היה זה סיור באטלאם הגבוה ובמורדותיו הצפוניים. אגב, את רציפות העדה בדאדש׳ הידועה לנו מימי מגורשי רנ״ב, מאשר מכתב שנשלח אליה מצפרו בשנת 1792.

תיאוריו של רוהלפס, שגם הוא היה רופא, חשובים במיוחד בשביל שני העמ­קים ; ואד דרעה וואד זיז. רוהלפס מכיר את עמק הדרעה על נפותיו: מצבם של היהודים כאן טוב מבשאר חלקי הארץ. כאן עוסקים הם פחות במסחר ויותר במ­לאכה ; נפחות, נגרות, סנדלרות, חייטות, ולכן דרושים הם לתושבי הארץ. בספר שני, המוקדש למסע בחלקה המזרחי של הארץ, מוצאים אנו את המלאח שבעמק זיז, החל מעותמאן מוסא(כיום פרבר של מידלת), ועבור על פני קצר אל־סוק.

בסיכום מותר לומר׳ כי הרשימה משנת 1728 (בתוספת המקומות הידועים לנו ממקורות בני־הזמן) היא מפת היישובים היהודיים, ומעידה על ישיבתם אז בכל אותם המקומות ואף בחבלים הנידחים, שבהם אנו מוצאים אותם החל ממחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לפינויָם במחצית המאה העשרים.

 

תנג׳ה

במקום זה ראוי לסקור בקצרה את התחדשות העדה היהודית בתנג׳ה, וכן את ייסודה של הקהילה בג׳בראלטאר, צוק־הסלע על אדמת ספרד, שני מאורעות שחלו בזמן שאנו עומדים בו כעת.

תנג׳ה היתה משנת 1437 ועד 1684 חליפות תחת יד פורטוגיזים, ספרדים ואנג­לים ; ידיעות על תושביה היהודים יש לנו רק מן הזמן שסופחה לכתר הבריטי (1661) כנדוניה של נסיכה ספרדית שנישאה למלך צ׳ארלם השני. בבוא האנגלים לתנג׳ה מצאו כאן בשנת 1662 רק משפחות יהודיות אחדות, שעסקו ברוכלות. אלה היו לתועלת לאדונים החדשים, שלא התמצאו בתנאי הארץ, ובאמצעותם קשרו קשרים עם הקהילות החשובות שבתטואן, בפאם, ומסתבר שגם במקומות אחרים. בואם של האנגלים לתנג׳ה משך אליה מתיישבים ממארוקו, ביניהם גם יהודים, ובוודאי גם סוחרים יהודים מארצות הנידרלאנדים. האנגלים עודדו אותם מאתר שביקשו להפוך את העיר למרכז מסחרי בינלאומי. מושלי העיר הפיקו תועלת רבה מהידיעות שהעבירו אליהם היהודים על הנעשה מעבר לגבול במדינת מלך מארוקו.

 

כך נודע להם, דרך־משל, על הברית שעומדים הקאידים לכרות עם הצר­פתים, ושהיתה מכוונת נגד האנגלים. אבל הם הבינו שכשם שהם מנצלים את הסו­חרים היהודיים לצרכי ביון וריגול, כן משתמשים בהם גם אויביהם, ולכן נקטו תמיד בשיטה של ׳כבדהו וחשדהו. בפרוץ המלחמה בין חיל־המצב האנגלי בתנג׳ה ובין הקאידים בשנת 1677 גורשו היהודים מהעיר, וכשהוחזר השלום הותרו לשוב (1680). המושל קירק [Kirke] לא הירשה לסוחרים היהודיים, שהיו מזדמנים לתנג׳ה, ללון בתוך העיר, וגזר עליהם לבלות את הלילות באוהלים מחוץ לחומותיה (1683); אחרים גירש כליל מהעיר, כאילו מטעמי ביטחון. דבר זה היה בניגוד להוראות שקיבל מאנגליה, ויש טוענים כי נהג כך מפני שהיהודים הפריעו לו בצבירת הון מעסקיו הפרטיים. הוא גם התאכזר כלפי אנוס עני שברח עם אשתו מספרד, הסגירם לשלטונותיה, והאומללים נשרפו חיים. המגורשים מתנג׳ה פנו לתטואן, אבל כעבור זמן קצר הורשו לחזור, סימן מובהק לכך שההאשמות נגדם היו נטולות יסוד. השלטון האנגלי נסתיים בשנת 1684, כשתנג׳ה הוחזרה למלך מארוקו.

 

מדיניותם של האנגלים בתנג׳ה בזמן שהותם הקצרה עמדה לפני ׳הבעיה היהו­דית׳ בצורתה האירופית. מצד אחד לא יכלו לוותר עליהם, כי דרושה היתה להם נוכחותם של הסוחרים, התורגמנים, המתווכים והמקשרים עם אוכלוסי הארץ שמ­עבר לגבול; אבל תושבי־העיר הנוצרים והמוסלמים, שבראשם עמד לראשונה גילאן, הידוע לנו מימי אל־רשיד במארוקו׳ פחדו מפני ההתחרות, ועוררו חשדות בלב השלטונות הצבאיים, שאם תקרה מלחמה ונוספו גם הם על האויבים. לפיכך היתה שאלת גירוש היהודים עולה מדי פעם.

בדומה לשליטי מארוקו היה גם לאנגלים ׳יהודי־חצר׳ משלהם, שלמה פריינטי, סוחר עשיר ששימש תורגמן לארבעה מושלים; לבסוף נחשד גם הוא כי הכניס על דעת עצמו סעיף בחוזה־השלום, כדי למלא רצונו של הקאיד המאורי.

הידיעות הממשיות ששרדו על היהודים המעטים בתקופת שלטונם של מלכי מארוקו במאה הי״ח נאספו על־ידי י. מ. טולידאנו, ואין הן מוסיפות שום קו אופ­ייני. גם בידיעות הסופרים האירופיים אין חידוש רב.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

עמוד 281

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

כעת נאלצו להסתכן יותר: לעלות לסיפון בלילה, ולהפליג מן החופים הים־תיכוניים של מרוקו. שולת-מוקשים בריטית ישנה ממלחמת העולם השנייה, ששמה היה ״פייסיס״ – מזל דגים, ושמה בישראל נקרא ״אגוז״, שופצה לצורך הסעת כארבעים נוסעים בכל הפלגה בין אל חוּסֶמאס לבין מחנה המעבר שנפתח בגיברלטר מזה כמה שנים, בהסכמת הרשויות הבריטיות האוהדות. בדרך כלל, ההפלגות היו נפסקות בחורף, כדי שלא להיות לטרף למיפגש בין הגלים מן האוקיאנוס האטלנטי ואלה מן הים התיכון, שעלול להיות קטלני עבור כלי-שייט קטנים.

אולם כדי לשפר את מצב-הרוח של המועמדים ליציאה אחרי ההצלחות האחרונות של המשטרה, עם תפיסת השיירה האחרונה של מהגרים מחתרתיים, ועם התקריות שציינו את ביקורו של נאצר, החליטו המארגנים להמשיך בהפלגות למרות ההסתכנות בסערות פתאומיות ועזות בעונה זו של השנה.

באותו לילה בהיר וקר שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ״אגוז״ עמדה בהפלגה השלוש-עשרה שלה. העלייה לסיפון של 43 הנוסעים, תוך התגנבות, במפרצון שומם, עברה ללא תקרית. הים היה שקט, ושום דבר לא יכול לרמוז לטרגדיה הממשמשת ובאה. אולם, במרחק מילים אחדים מן החוף, פרצה סערה פתאומית ותוך רגעים ספורים כלי־השייט החלש, העמוס יתר-על- המידה, שקע, אחרי ששידר כמה אותות מצוקה. הקברניט, ימאי ספרדי, וחתנו, לקחו את סירת-ההצלה היחידה – לא ברור בדיוק איך ולמה – והצילו את חייהם. כל יתר הנוסעים: 7 משפחות עם 21 ילדים בין הגילים, מינקות ועד 16, 3 רווקים, המשדר, סוכן המוסד הישראלי ממוצא מרוקני ומלח ספרדי, בסך הכול 45 איש, גוועו מקור במים הקרים כקרח של המיצר, לפני שעזרה הספיקה להגיע.

הידיעה, שהופצה עד מהרה בתחנות הרדיו הזרות, התפשטה כמו ברק בכל המלאח׳ים, וזרעה תדהמה וצער בקרב אוכלוסייה שלא הייתה מורגלת באפופיאות הרפתקניות מסוג זה. בישראל וברחבי העולם היהודי שררה התמרמרות, שכבשה גם את דעת הקהל העולמית. היומון ״לה מונד״ גילה פתאום את קיומה של ״בעיה״ יהודית במרוקו, בעוד ש״ל׳אורור״ יצא עם הכותרת ״אקסודוס החדשה״, והשבועון ״פארי מאץ׳״ הצמיד את הכיתוב הבא לתמונות מעוררות-החלחלה של גוויות מוטלות על החוף: ״הם כבר לא יגיעו לארך הקודש״.

בכל ארצות המערב, העתונות עסקה באותם נושאים, והדגישה את האחריות הישירה של המימשל המרוקני בטרגדיה זו. בפריס, הסטודנטים היהודיים ממרוקו העזו, זו הפעם הראשונה, להתאגד מחוץ ל-UNEM, ה״התאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ רבת העוצמה, וזאת כדי לשלוח למלך מוחמד החמישי עתירה, שבה דרשו ממנו, בכל הכבוד, להחזיר את חופש התנועה על כנו.

הממשלה המרוקנית, שהושבה על ספסל הנאשמים ונדונה לכף חובה פה אחד, הגיבה בעצבנות בלתי רגילה מצדה, מה שהסגיר את מבוכתה. היות שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, הטיל בעת מסיבת עיתונאים את מלוא האחריות לטרגדיה, על הארגונים הציוניים. הוא טען שלא טביעתה של אגוז היא שעוררה את מתקפת העיתונות נגד מרוקו, כי אם הוקעת האימפריאליזם הישראלי באפריקה, בעת ועידת קזבלאנקה:

״מקומו של יהודי מרוקני הוא במרוקו, ולא במקומו של ערבי מפלסטין. העזיבות לישראל מהוות מעשה בגידה ועריקות. אין לאדם זכות לעזוב את ארצו, הוא חייב להיות קשור אליה, מפני שהגורלות תמיד היו משותפים, ושתי הקהילות חיו מאז ומתמיד בצוותא, עד כדי כך שקשה להבחין, ובייחוד בהרי האטלס הגבוה, בין יהודי לבין מוסלמי… מחרחרי השנאה הציונים חייבים לשאת בתוצאות של מסעות התעמולה שלהם.״

כאן הופיעה פרשנות בלתי-צפויה לעקרון שמירת האמונים למדינה. במקום שיפייס את דעת הקהל, זרע הדבר דאגה מתגברת לגבי גורלם של היהודים המרוקנים, שהושפלו לדרגת בני־ערובה, הנידונים להישאר מחוברים בכוח לארצם, בניגוד להצהרת זכויות האדם אשר מלך מרוקו תמיד העלה על נס. היומון הפרו-ממשלתי בשפה הערבית, ״אל פאז׳ר״, העלה את קרנו בהתקוממו נגד מה שכינה ״הסתננות ציונית למרוקו״:

״הענקנו ליהודי מרוקו שיוויון זכויות, אף כי הם לא הקריבו אותם קורבנות בעת המאבק לעצמאות. ההפך הוא הנכון, בשותפות-לדבר-עברה מצד הרשויות הצרפתיות, הקימו מוסדות ציוניים, והפיצו את התעמולה הציונית. הם הסתננו לשורות הפקידות, ותפסו משרות חשובות, מה שאפשר להם נגישות לסודות מדינה, שאותם חשפו. במקום להצטרף למאבק הלאומי, הארגונים היהודים הפכו להיות משרדים לריגול ולחבלה, שהעמידו בסכנה את בטחון המדינה. המצב חמור בהרבה מכפי ששיערנו. לכן, כדאי לשוב ולבחון את השאלה היהודית, ולנקוט צעדים מתאימים נגד אלו הדורסים ברגל גסה את יוקרתה של המדינה, מפרים את חוקיה ומסכנים מוסדות מקודשים.״

ואילו היומון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, קרא ליהודים ״הטובים״ להתרחק מן הציונות: ״הגיע הזמן שהיהודים, או לפחות אלו המדברים בשמם, יוקיעו את הפעילות הציונית של ישראל במרוקו. חובתם היא לעקור מן השורש את האמונה התמימה של ההרפתקנים שבקרבם.

בכך יוכיחו, שרוב היהודים שרוצים לחיות בשלום במרוקו, לא ייגררו לעמדות קיצוניות על ידי אותם הרפתקנים חסרי- אחריות.״

מנהיגי הקהילה היהודית היו משוכנעים, שההגזמות הללו אינן משקפות, לא את העמדה האישית ולא את העמדה הרשמית של ראשי המדינה בדרגים הגבוהים. הם ביקשו להתקבל אצל סגן ראש הממשלה, הנסיך מולאי חסן, שהסכים לכך ללא שהות, וב-13 בינואר 1961 קיבל, יחד עם שר הפנים סידי בקאי, משלחת של מועצת הקהילות בראשות המזכ״ל דויד עמר, שאותה תגברו הדוקטור בן זקן והרב הראשי של מרוקו, שלום משאש.

יורש העצר מולאי חסן הכיר בנפש חפצה בכך, שהמשטרה בקזבלאנקה חטאה בהגזמות מצערות אשר אביו הוקיע אותן באופן רשמי, והבטיח שבעתיד לא תקרינה שוב תקריות כאלה. הבעיה, הבוערת מדי, של טביעת ״אגוז״ כלל לא הועלתה.

הפגישה כוסתה בהרחבה באמצעי התקשורת הלאומיים, שהציגו אותה בפשטות בתור דבר-מה שאפשר ״הזדמנות נוספת למנהיגי הקהילה היהודית, לחדש את הבעת רגשות הנאמנות מצדם כלפי הכתר". אנשי המשטרה שביצעו מעשים בלתי־הולמים, הורדו בדרגה או הועברו מתפקידם בחשאי. לאות רצון טוב, נציגי הקהילה היהודית הוזמנו ־ בסודיות – לנסוע לאל חוסמאס ולערוך קבורה דתית לגופותיהם של 22 טבועים שנמשו מן הים, או שהוטלו אל החוף; הנותרים שקעו לנצח במצולות.

טקס הקבורה נערך על פי ההלכה הדתית על ידי חברי ה״חברא קדישא״ של טטואן, בנוכחות הרב הראשי של אותה עיר, רבי אברהם ביבאס, וזו של נציג מועצת הקהילות, יצחק חאליווה תושב סאלה. החלקה בבית-הקברות הנוצרי שם נקברו גופות הטבועים, הוקפה לאחר מכן בחומה והגישה אליה נאסרה.

הפרשה יצאה לאור שלושה עשורים מאוחר יותר. במשך כל אותה התקופה, הטרגדיות שידעה תנועת העלייה המחתרתית, ובייחוד הדרמה של ״אגוז״, היוו נושא בל-ידובר, הן בישראל והן במרוקו. בישראל, המוסד כפה חרם קפדני על כל פרסום ביחס להגירה המחתרתית מצפון־אפריקה. היה זה נושא אסור, מצב שאותו נשאו בכאב רב כל אלו אשר איבדו את יקיריהם במרוצת הפרק הזה בהיסטוריה. לא זו בלבד שלא יכלו לעבד את אבלם, ולא לעלות על קברי קרוביהם, אלא שנמנעה מהם כל עזרה, נפשית או חומרית, מטעם הסוכנות היהודית ואף מטעם התאחדות יוצאי צפון־אפריקה, ששמרה על דיסקרטיות קיצונית.

במרוקו עצמה הדבר היווה טאבו, הן מצד פקידי הרשות והן מצד הקהילה היהודית, שחרדה לשוב ולפתוח תיק מכאיב, שעלול היה לסכן את הגישה האוהדת מצד הרשויות.

השתיקה הייתה כה מוחלטת, שהיה צורך להמתין עד תחילת שנות התשעים, כדי שהממשלה הישראלית, בעקבות עתירתו של הפרופ׳ שמעון שטרית, ממוצא מרוקני, אישרה פרסום חלקי, 32 שנה לאחר מעשה, של דוח החקירה הרשמית. עד ימינו, בשנת 2008, לא אושר עדיין פירסום הדוח הזה במלואו.

עם זאת, כאשר הליכוד עלה לשלטון, מה שהיווה במידה מסויימת, את ״נקמתם״ של המזרחים במימסד האשכנזי, אישים אחדים ממוצא מרוקני יצאו למסע הסברה כדי להביא לכך שהעלייה המחתרתית של יהודי צפון־ אפריקה תוצג בתור אחד הפרקים היותר משמעותיים ומחוללים בהיסטוריה של המדינה הצעירה.

נציג סיעת-המרכז הקטנה, ד״ש, שמואל טולדנו, אשר משפחתו, שמוצאה היה ממקנס התיישבה בטבריה באמצע המאה התשע-עשרה, יצא למסע הסברה ברוח זו בדצמבר 1980. הנושא היה מוכר לו היטב, מאחר שהיה קשור למבצע ״יכין״ מקרוב, בתור האחראי, בתוך המוסד, להגירה של ״יהודים במצוקה״.

שמואל טולדנו רכש את תמיכתו של דוד לוי. ב-19 בינואר 1981 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הסיר את ההגבלות שהוטלו על פירסום מידע לגבי העזיבה במחתרת את מרוקו, ועשה את כ״ג בטבת, תאריך טביעתה של ״אגוז״, ליום זיכרון שנתי לעלייה המחתרתית מצפון־אפריקה.

משנת 1981 ואילך, מציינים מדי שנה את היום הזה בקיום טקס אזכרה לפני יד הזיכרון שהקימה עיריית אשדוד לזכר נוסעיה של ״אגוז״, בנוכחות שרים ונציגים של חיל הים הישראלי, וכן עורכים ימי לימוד, אשר העבודות הנכתבות בהם מתפרסמות באורח סדיר בהנחיית מאיר כנפו, אחד מראשי ארגון ״ותיקי העלייה המחתרתית מצפון־אפריקה״.

נותר עוד להסדיר את עניין העלאת עצמותיהם של הטבועים, שנקברו בחלקה הנוצרית בבית־הקברות באל חוסיימה, בצפון מרוקו. ראש ההתאחדות ליוצאי מרוקו, סאם בן שטרית נסע למרוקו ב־1983, וקיבל אישור לבוא, בדיסקרטיות הרבה ביותר, לאל חוסיימה, שם יכול היה לפקוד את קברם ולהתייחד עם זכרם של הנוסעים האומללים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 87

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – משפחת לעצידי -משפחת סבייע- אסמימן- משפחת תוויתא- בן צולטאן

 

משפחת לעצידי

אילן ששרשיו מרובין, יקר מפנינים, גבר בגוברין, ראש בית אב, שמו נודע בשערים, החסיד ר׳ דיי (הנק׳ לעצידי), הוליד: ר׳ מבלוף, יוסף, אליהו, מרימא.

איש טהור, טהור לב ונפש, בעל מדות יקרים, ירא את ה׳ מנעוריו ועד גדלו, גדול הנהנה מיגיעו, מעשה ידי אומן, רוקם בתכלת ובארגמן, (מתוך ספר ויקץ שלמה, עמי ק״ז), החסיד ר׳ מכלוף הוליד: הרב משה, ר׳ דוד, נונא, סעידא, מרימא, ג׳וויהרא, מאחא.

טובייאנא דחכימייא, אחד מבני עליה, רב חסידא, כלילא דורדא, מזר״ק טהור, מרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים הרבה, ראש על ארץ רבה, רב נהורא בק״ק לעיון, זכה וזיכה את הרבים, החסיד הרב משה הוליד: ר׳ יעקב, שלמה, ר׳ שמואל, ישראל, אהרן, מרימא, עווישא, נונא, סתירא, קמרא, חנה.

פרי עץ הדר, בנן של קדושים, רחמים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ספרא רבא, הזקן הבשר ר׳ דוד, הוליד: הרב אליהו, מכלוף, שמעון, יצחק, יוסף, אסתר.

איש צדיק היה, שמו נודע בשערים, והוא בן איש חי מקבציאל, רב פעלים לתורה ולתעודה, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: מו״ר ר׳ דוד, משה, יעקב הי״ד, סתירא, עווישא, מרימא.

איש חסיד היה, חכם ותיק, חמר חדת עתיק, שרגא דנהורא, עוסק באורייתא תדירא, במקום טהרה, ללמד בני ישראל תורה, מורי ורבי, העמיד תלמידים הרבה, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, שב גם ישיש, הצדיק מורנו ורבנו הרב דוד הוליד: אליהו, יעקב, רחמים, שמעון, יוסף, אברהם, לוויהא.

גברא רבא יקירא, איש אשכולות, נעים הליבות, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, חבר בחברה קדישא, ראשון לדבר שבקדושה, הצדיק ר׳ משה הוליד: יעקב, אברהם, עישא, סליטנא, סאעודא.

 

המנוח הצדיק ר׳ יעקב הי״ד לא הניח זרע ב״מ.

הזקן הבשר, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים טובים, ירא אלהיבו וסר מרע ר׳ אליהו הוליד: משה, יוסף, נונא, מאחא.

המנוח הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, נודב נדבות, הזקץ הכשר ר׳ משה הוליד: אליהו, שמעון, דוד, יוסף, אברהם, מכלוף, נונא.

הנכבד היקר, עניו ושפל ברך, אוצר כלי חמדה, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אליהו.

איש תבונה, איש אמונים, יקר מפנינים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: יצחק, אברהם, אהרן.

צדיק תמים, נשוא פנים, שפל ברך, מתהלך בתומו, עושה חסדים ר׳ יצחק הוליד: משה (דלבתם).

המנוח, ישר וטוב, בעל מדות טובות, נעים הליכות, מתפרנס וחי מיגיעו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, סעידא.

איש צדיק היה, ירא ה׳ בתכלית, מוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, יוסף, יעקב, יצחק, רחמים, עווישא,

פרי עץ הדר, ענף עץ עבות, אילן ששרשיו מרובין, מוכתר בנימוסין, ירא אלהים וסר מרע הצדיק ר׳ יצחק הניח ברבה: משה.

בן איש חיל, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, בן קדושים, צדיק תמים, ר׳ משה הוליד: יעקב, יהודה.

אין בידנו פרטים על הבנים של הצדיק ר׳ יעקב שהיה מתגורר באלג׳יריה.

איש צדיק תמים, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסד ומרבה להטיב, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: יוסף, משה.

הזקן הישיש, עובד את ה׳ נאמנה, כל ימות השנה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שמעון, אברהם, זהירא, אסתר, לוויהא.

 

המרוחם, הזקן הבשר, מנא דבשר, מיראי ה׳ וחושבי שמו, מתחסד עם קונו, נושא ונותן באמונה, ראש הקהילה בעיר לעיון, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: ר׳ יוסף, אברהם, יהודה, אליהו, יצחק, מזל טוב, עווישא, נונא.

המנוח הצדיק ר׳ אברהם לא הניח זרע ב״מ

משפחת סבייע

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, עמי 137. אבי המשפחה שמו פנחס ובני המשפחה נקראים בני ״פנחס דסבאע״.

הרב אליהו, יהודה.

רב נהורא, שרגא דנהורא, יושב אוהל ומקנה, האלוף התורני, חכם חרשים, גזע קדושים, אבא שאול ומשיב כהלכה, משנתו סדורה וערובה, מחבר ספר קול צעקת הרועים, וערך והוציא לאור ספר מכשירי מילה, ועוד לו הרבה בכתובים, בחכמת לשון הקודש וחכמת הדקדוק, סיני ועוקר הרים, הגאון המובהק, רבם של קהילות סיג, סעידא (אלג׳יריה), מרביץ תורה בישראל, החסיד הרב אליהו (נתבש״מ תרצ״א) הניח בנים ובני בנים הי״ו.

אין בידינו פרטים על בניו של אחי הרב הגדול ושמו יהודה (נפטר באלג׳יריה בשנת תרפ״ו).

 

משפחת אסמימן

משפחה רמה ונכבדה המוזכרת באגרת יחס פאם, פאס וחכמיה, א/ עמי 138. החסיד, גזע ישישים, בנן של קדושים, שמו נודע בשערים, ידיו רב לו בתורת ה׳ (על עיונו בבית עלמין החדש רשום: נלב״ע בה״ר אברהם בן גיגי שנת תרכ״ו – 1866 למניינם, זו המצבה הרשומה הקדומה בבית עלמין החדש), הצדיק, ראש בית אב הרב אברהם הניח ברכה: יוסף, עווישא.

הזקן הישיש, מתהלך בתומו צדיק, חי מיגיעת כפיו, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אברהם הי״ד, אהרן, ר׳ משה, יעקב, רחמים, דוד, יצחק, מרימא.

הצדיק טהור לב ועדין נפש ר׳ אברהם ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו, לא הניח זרע ב״מ.

גברא רבא, נקי ובר, צדיק כתמר, זריז למעשים טובים ולצדקה, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: אליהו, יוסף, ציון, שמואל, שמעון, אברהם.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מוקיר רבנן ותלמידהון, זכה ומזכה את הרבים, רב בקהילת ריש (מרוקו) רודף צדקה וחסד, מלמד תורה לבני ישראל, הצדיק הרב משה הוליד: אברהם, יצחק, יוסף, נונא, סאעודא, מרסיל, עליזא, אסתר, לאה.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ירא אלהים וסר מרע, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אברהם, שלמה, יוסף, מאיר, ציון, מרימא, סליטנא, סאעודא.

המרוחם, אוצר כלי חמדה, נודב נדבות, ירא את ה׳ בתכלית, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שמעון, עווישא.

 

משפחת תוויתא

משפחה נכבדה, רבת אוכלוסין, בדורות שלפנינו, רשומה באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, אי, עמי 137, ובימינו אין שומעים יותר על צאצאי משפחה זו.

הזקן הבשר, מאנשי תמימי דרך, משבים ומעריב לבי כנישתא, גומל חסדים טובים, הצדיק י" דוד (הנק׳ דודו די תוויתא). הוליד: קמירא, פריחא.

משפחות בן גיגי שיצאו מדבדו למליליא בסוף המאה התשע עשרה ולפאס בראש המאה העשרים.

הזקן הכשר, מנא דכשר, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב לבי כנישתא, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: יהודה (האב והבן גרו בעיר מליליא).

גברא רבא, הולך בתומו, נקי בפים, איש אמונים, ביתו פתוח לרוחה, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: משה, חנה.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, הצדיק הוליד: יהודה סעדיה, אברהם, מסעוד, מסעודא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, ענוותן ושפל ברך, משביל אל דל, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: דוד, יהושע (נגיד חברה קדישא בעיר מליליא).

השם הטוב, בנן של קדושים, מוכתר בנימוסין, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ די הריסא) הוליד: אליהו, עווישא.

המרוחם, איש צדיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא בעיר לעיון, ר׳ אליהו הוליד: שמעון (מקום מגוריו בעיר פאס ושם נלב״ע).

האי גברא רבא, צנוע ומעלי, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, מדותיו מדות יוצרו, אוחז במדת השתיקה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הצדיק ר׳ שמעון הניח בנים ובנות בפ״י הי״ו.

המנוח הצדיק, משכים ומעריב לבי כנישתא, ירא ה׳ ושלם במדות, ר׳ יוסף (היה מתגורר בעיר אוג׳דא) הוליד: יהושע, ג׳ולי, איטוואל.

 

משפחת בן צולטאן

תולדות המשטחה

משפחה רמה הנמצאת בדברו לפחות מאז המאה השמונה עשרה (1700 למניינם), ומאז נפוצו בני המשפחה לערים תלמסאן, פאס, טיטוואן, ובמאה התשע עשרה יש מבני משפחת מלכים זו בקהילות אלג׳יריה ותוניסיה. בספרד בני המשפחה הראשונים נקראו אבן ריי. בקהילת פאס חי במאה השש עשרה (1500 למנעם), הרב שלמה בר מלך מחבר ספר מבלל יופי (קושטא, שנת ש״ט) יש לשער שלמשפחת בר מלך קירבה למשפחת בן צולטאן; במו בן משפחת מלכא או בן מלבא (הרב המקובל ר׳ כליפא בן מלכא, ראה מה שכתב עליו הרב החיד״א ז״ל בשם הגדולים), וכן משפחת מלכי או אלמלבי בקהילות אלג׳יריה, כל המשפחות הנ״ל בספרד ובקהילות צפון אפריקה שורש אחד להם ובמערב יש שנקראו מלכא ויש צולטן (לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, הרומז על כך שהם משבט יהודה). האגדה אומרת שבני משפחת בן צולטאן שינו את שמם לבן טאטא כי המוסלמים כעסו על יהודים הקוראים לעצמם בני מלכים (בדבדו ענף אחד ממשפחת בן צולטאן מכונה בן טאטא). הרב הגדול הגאון ר׳ דניאל הנק׳ דינר בן צולטאן מדברו (חי בפאס בראשית המאה התשע עשרה) חיבר ספר דרשות והספדים על רבנים וחכמים מקהילות פאס, מכנאס ועוד.

בני הקהילה בדברו זוכרים את הציון של החסיד הצדיק הרב משה בן צולטאן זלה״ה שרבים היו מדליקים נר לכבודו ובאים ליד ציון הרב להתפלל על ישועת הכלל והפרט. בספר תקון חצות (ליוורנו 1856), עמי 32 נמצא פיוט מאת הרב משה צולטאן ז״ל: שומר שבת מצוה רבה כי חיים היא למחזיקים בה.

ענפי המשפחה הגדולים הם בן-נסים, בן-אפרים, בן-שמוייל, בן טאטא.

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – משפחת לעצידי –משפחת סבייע- אסמימן- משפחת תוויתא- בן צולטאן

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ו. ״היא צוארה פשטה״

בכתיבתו של אלבאז על סול מופיע הביטוי הזה פעמיים, בפעם הראשונה ב״שמך יה קדשה״: הִיא צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / לִפְנֵי צַר הָאוֹרֵב ובפעם השנייה ב״היפה בנשים״:

אֶת צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / מוּל בְּנֵי עוֹנְנָה

 

ב״צדקת אשת חיל זכרו״ של מונסונייגו מופיע הביטוי כשהוא מלווה בהאצה לתליין לבצע

את משימתו.

יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאַר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה [״.]

יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / […]

 

בכתיבה הפיוטית מופיע הביטוי בפיוט על העקדה (״אם אפס רבע הקן״) של הרב אפרים מרגנשבורג מן המאה האחת־עשרה, שנכנס גם לסדר הסליחות הספרדי. פיוט העקדה הזה שכתב חכם מאשכנז זכה לתפוצה גדולה יותר בקרב יהדות ספרד החל במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. הפיוט דורש בצורה מיוחדת את פרשת העקדה, מתוקף העובדה שקולו של יצחק שהושתק בספר בראשית נשמע ברבים לפני עקדתו, והצהרותיו האמוניות זוכות לצביון אמנותי במרחב השיר. בעקדה הזאת שש יצחק למות על קידוש השם ולהיות מוקרב כשה לעולה:

 

ראה יחיד כי הוא השה / נאם להורו המנסה

אבי אותי ככבש תעשה / לא תחמל ולא תכסה [״•]

 

צואר פשט מאליו / ואביו נגש אליו

לשחטו לשם בעליו / והנה ה׳ נצב עליו

 

הפיוט בנוי כל כולו על ההאצה למות על קידוש השם, הנשמעת כמעין הטפה לחיות ולמות כקדוש מעונה. תופעת ההאצה מצד הנידון למוות היא מרכיב מכריע בכתיבה ההגיוגרפית. במורשת היהודית, הכתיבה על התופעה הזאת יונקת את השראתה מסיפור חנה ושבעת בניה, כפי שהתגלגל בתפוצות ישראל באמצעות ״ספר יוסיפון (ראה פלוסר, תשל״ט-תשמ״א). הכתיבה ההגיוגרפית הנוצרית התבססה על סיפורי אלעזר וחנה ושבעת בניה על פי ספר מקבים ביוונית עתיקה. ההאצה הופכת חוליה חשובה בעלילה הדרמטית של הקדוש המעונה.

יש להדגיש שבקצות יכולה ההאצה לדור בכפיפה אחת עם הקינה של סול על גורלה המר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקצא של משה בן סעדון, ״קצת סוליכא תנצב״ה״. אולם בפיוטים נשמרת האיכות ההרואית לאורך כל השיר. הקדושה מאיצה בתליינה להוציאה להורג, ואין היא מקוננת על מותה בטרם עת. הצירוף של שתי איכויות שונות באותו השיר, האלגית והאפית־הרואית, מצוי בפיוט עקדה אחר, "עת שערי רצון״ של יהודה אבן עבאם, יליד פאס שנפטר במוסול ב־1167. כאן נושא יצחק קינה על גורל אמו, שעמדה לשכול את בנה יחידה שילדה בגיל תשעים.

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתייפח

 

אבל העצב על אמו אינו מרפה את ידיו בעניין נכונותו המוחלטת להיות קרבן:

ממאכלת יהמה מדברי

נא חדדה אבי ואת מאסרי

חזק ועת יקד יקוד בבשרי

קח עמך הנשאר מאפרי

ואמור לשרה זה ליצחק ריח

 

יוצא לכאורה שהפיוטים על סול מגלים זיקת יתר לעקדה של רבי אפרים מרגנשבורג היצוקה כל כולה על פי האיכות האפית ההרואית מאשר לעקדה של יהודה אבן עבאס, אשר עקבותיה ניכרים יותר בקצות. ברם, באשר לזיקה למקורות, יש לברר את העניין מתוך סגנונם של הפיוטים ולשונם, המעדיפים לשאוב ישירות מהתנ״ך ומהמדרשים יותר מאשר מכלי שני, כגון שתי העקדות שציינו לעיל. הביטוי ״פשט את צווארו״ ביחס ליצחק מופיע במדרש. בשמות רבה לח נאמר על יצחק ש״פשט צווארו כנגד החרב״. בדברים רבה ט מהללים את יצחק כך: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח". הביטוי אף חוזר במדרש תנחומא, נשא טז.

 

תוספת מהאינטרנט שלי א.פ

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן – הוא פיוט לימי הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, שנכתב על ידי רבי אפרים בר יצחק מרגנסבורג. הפיוט נאמר על ידי קהילות אשכנז באחד מימי עשרת ימי תשובה, וזאת בהתאם למנהג אשכנז לומר כל יום של עשרת ימי תשובה פיוט שבמרכזו עקידת יצחק. ברוב קהילות ספרד, הפיוט נאמר בכל יום מימי הסליחות החל מתחילת חודש אלול. בנוסח הספרדי-ירושלמי הפיוט נאמר גם לפני תקיעות השופר של היום השני של ראש השנה.

 

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן
אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן


פָּנִים לוֹ תַכִּיר וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר

קַח נָא בֵּן יַקִּיר וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר


רָץ אֶל הַנַּעַר לְהַקְדִּישׁוֹ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ

עִטְּרוֹ בָעֵצִים וְאִשּׁוֹ נֵזֶר אֱלוֹהָיו עַל רֹאשוֹ


יָחִיד הוּקַל כַּצְּבִי עָנָה וְאָמַר אָבִי

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא


מִלִּים הֱשִׁיבוֹ מִלְּהַבְהִילוֹ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לוֹ

בְּנִי, אֱלוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ וְיוֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ


בְּמִצְוָתְךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהֵרִים

חָשׁוּ וְהָלְכוּ נִמְהָרִים עַל אַחַד הֶהָרִים


רָאוּ אֵד תְּלוּלָה מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה

יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה


רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה

אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה


בִּי חָפֵץ וְנִכְסֹף לְבָבִי לוֹ לַחֲשׂף

אִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף


יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד

לְשׂוּמוֹ עַל הָעֵצִים שָׁקַד וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד


צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו

לְשֹׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו


חֲקֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה

וְלִבּוֹ אֶל כַּפַּיִם נָשָׂא וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה


קָרָא מֵרֶחֶם מִשְׁחָר תְּמוּר בִּנְךָ הַנִּבְחָר

וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר


חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ תִּכּוֹן כְּהַקְטָרָתוֹ

וְתַעֲלֶה לְךָ תִּמְרָתוֹ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ


זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק

בְּרִית עוֹלָם בַּל יֻמְחַק אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק


קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לָקוֹד בְּצָרָה עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד

וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקוֹד

 

עד כאן התוספת שלי א.פ

 

השיר של אלבאז, המתמקד בתפילה לאלוהים שיזכור את הנערה שפשטה את צווארה לשחיטה כדי לקדש שם שמים, יונק את השראתו משמות רבה מד, ״ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו על גבי המזבח לישחט על שמך״. מקור השראה נוסף הנראה לנו סביר ביותר הוא מדרש תנחומא, כי תשא כד, ״זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו להישחט על קדושת שמך".

שני הציטוטים האחרונים היו מקור ודאי לאלבאז, ובמיוחד לשירו הפותח במילים ״שמך יה קדשה״, כשכל המדרשים בנושא העקדה מצטרפים כרקע. באשר לפיוטי העקדה המופיעים בספרי תפילה וסליחות, מדובר במקור השראה אפשרי.

 

נציין שעקדת יצחק מוזכרת בקצא בערבית־יהודית על חנה ושבעת בניה כפרשה המלמדת זכות על ישראל. בקצא של בן סעדון מצהירה סול שהיא נאמנה למורשתו של אברהם ״כלילו״, כלומר האהוב על ידי האלוהים. ברם, בכל הפיוטים לא הוזכרה פרשת העקדה במפורש, וסול אינה מדומה ליצחק. הזיקה לפרשת העקדה מתקיימת רק באמצעות הביטוי של פשיטת הצוואר למשחית. מדובר בזיקה רחוקה ועקיפה לעקדה.

ההימנעות מזיקה ישירה לפרשת יצחק מסתברת מתוקף העובדה שהמשל אינו דומה לנמשל. ההשוואה לעקדת יצחק עשויה הייתה לגרור כשל מבחינת חוקי הרטוריקה הדורשים מה־exempium – המשל – להיות דומה לנמשל עד כדי זהות טוטלית. בפרשת העקדה מדובר על אלוהים המחליט לנסות את אברהם ועל כן מצווה עליו להקריב את בנו יחידו יצחק על המזבח כקרבן כליל (holocaust). כאשר אברהם עומד בניסיון ומוכיח שהוא מוכן לקיים ללא עוררין את הצו להקריב את בנו, מוצא אלוהים תחליף ליצחק והאיל הוא שמוקרב. הדימוי לקרבן כליל בפיוטים אינו מחוזק ברמזים לעקדת יצחק, כיוון שסול היא במעמד של דמות קדושה שרשויות לא יהודיות עינו אותה בשרירות לב ובאכזריות, ולחלופין פיתו אותה, בתקווה שתעזוב את דת אבותיה לטובת הדת האחרת, האסלאם. סול עמדה מול מעניה בגאון ובסופו של דבר החליטה לפשוט את צווארה ולהישחט על קידוש השם בגלל שרירות לבם של בני האדם. בזכות המעשה הפכה סול ל-martyr, עדה של האלוהים (על פי המקור ביוונית הקלסית ועל פי המסורות הנוצריות הלטיניות, המילה המקבילה בערבית למרטיר היא ״שהיד״).

 

ובכן, הפיוטים על סול שואלים את ביטויי פשיטת הצוואר למשחית ממדרשי העקדה ללא זכר לעקדה ולגיבוריה, כי פרשת סול ופרשת העקדה נבדלות עקרונית אחת מרעותה, אף על פי שבשתיהן מדובר בנכונות למות למען אמונה: יצחק ניצל ממוות, סול נהרגה משום שלא רצתה להמיר את דתה לאסלאם. מונסונייגו ואלבאז, ששהו בפאס בעת ההוצאה להורג, מנסים ללמד זכות כמה שיותר על הנערה היהודייה. הגישה האפולוגטית גברה על החובה לתעד אירוע היסטורי בצורה הנאמנה ביותר. אף על פי שקרוב לוודאי לא נכחו בעת ההוצאה להורג, שקדו להשריש בתודעת הקוראים שאכן היא פשטה את צווארה למשחית. שאילת הביטוי מהמקורות ומהקשרים המוכרים לקוראים תרמה להבניית השיח על דמותה של סול ולהשתרשותו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. לאחר הקריאה בפיוטים ובקצות נוטה הקורא המצוי במקורות לקבל ללא שמץ של עוררין ופקפוק שסול האיצה בתלייניה, וזאת בהשראת הביטוי המעוגן עמוק בתודעתו, של פשיטת הצוואר למשחית.

התמונה הזאת אינה נחלת המדרשים היהודיים בלבד. היא סללה נתיבים אל הספרות הנוצרית של המאות הראשונות לספירה, עת פרחה הכתיבה המרטירולוגית, כפי שבא לידי ביטוי במסה Ad martyres של טרטוליאנום (בערך משנת 197 לספירה), אשר הטיפה לנוצרים החדשים למות על קדושת הנצרות ולא להירתע כלל מהרדיפות ומהעינויים האכזריים.

 

מסות ומכתבים על הנושא חוברו על ידי מטיפים שונים מראשית הנצרות, למשל המסה של אוריגנס (Origene) ומכתביו של קפריאנוס מקרתגו(258-200/210), נוסף על רשימות העוסקות במסכת עינוייהם של הקדושים הנוצרים, שהיו נפוצות לאורך מאות בשנים בכל הפזורות הנוצריות, כמו סיפורן של הקדושות פרפטואה ופליקיטס. מסופר על פרפטואה שששה אל מותה ולא הסתפקה בהושטת צווארה לתליין, אלא בראותה את התליין מהסם מעט ובידו החרב נטלה את ידו והובילה אותה בעצמה אל המקום המדויק (נקודה ממש) בצווארה שהחרב צריכה הייתה לפצוע. כקדושה ראתה במותה זכות גדולה שאין לעכבה. אכן, פשיטת הצוואר המלווה בהאצת התליין שיבצע את משימתו הפכה לאחד המאפיינים החשובים בשיח המרטירולוגי היהודי ובשיח המרטירולוגי הנוצרי (שניהם התפתחו בתקופות מקבילות וינקו מאותם המקורות, כמו ספר מקבים). לכן גם קורא הקרוב יותר למקורות הנצרות מאשר למקורות היהדות ייטה להאמין ללא ספק שסול פשטה את צווארה למשחית והאיצה בתליינה לבצע את משימתו, לערוף את ראשה. התופעה הזאת משתקפת היטב גם בכתבים על סול בשפות לועזיות, פרי עטם של נוצרים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 43

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת

קהילות-תאפילאלת

בגדי שבת

אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה

לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ

רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה

בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי

 

רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת,  אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,

ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

 בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.

 

נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא

שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה

מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה

 

הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.

 

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ

 

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית

׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי

ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).

 

השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.

 

׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות

 

מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד

פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.

 

ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.

 

חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!

 

ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.

 

באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.

 

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

חכמי המערב בירושלים

 

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

אחד המיוחד מרבותיו הנערצים שלמד לפניו רבי רפאל אהרן בן שמעון, היה זה רבי שלום בחבוט זצ״ל. מתלמידיו המובהקים של אביו הרב צוף דב״ש. כבן עשרים שנה עלה רבי שלום זצ״ל לשכון כבוד בתוככי עיר הקודש והמקדש, והיה זה זמן קצר אחרי שעלה רבו הצוף דב״ש.

 

בהכיר הרב צוף דבי׳ש, את תלמידו חביבו רבי שלום, אשר הקדושה והטהרה אפפה עליו, לקח אותו למלמד לבנו רבי רפאל אהרן, ואף צירף אליו את חבריו, רבי יוסף הכהן, רבי יוסף אלמאליח ועוד. אכן, תלמידים אלו עלו ונתעלו בתורה וביראת ה' טהורה, ושמם הטוב נודע לשם ולתפארת כאשר מדת הענוה היתה שזורה בתוך מידותיהם הטובות והישרות, וכל זאת ממה ששאבו וינקו מרבם הצדיק והקדוש.

בין שומעי לקחו של רבי שלום, נמנה הגאון המפורסם המקובל האלהי רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל(ראש ישיבת המקובלים ׳׳בית אל״ בירושלים, מחבר ספרי השו״ת ״ישכיל עבדי״ ועוד. נולד ר״ח טבת תר׳׳ן, ונתבש״מ כ׳ שבט תשכ׳׳ט). בביוגרפיה שנכתבה אודות רבי עובדיה זצ״ל בתחילת השו״ת ״ישכיל עבדי״ מהדורה חדשה תשל״ו, כתוב לאמור:

 

״כשאר נערי ירושלים קיבל את חינוכו בת״ת ״דורש ציון״, אח״כ המשיך בישיבת ״חסד אברהם״ וב׳׳תפארת ירושלים״ והיה תלמיד המחכים את רבותיו. אביו רבי שלום אשר ראה את בנו כי לגדולות נוצר, ביקש עבורו מלמד מומחה אשר יקנה לו דרך נכונה ומסילה נאותה בים התלמוד. הוא שם עיניו ברבי שלום בוחבוט, אשר היה בבחינת ארי במסתרים, גאון, צדיק ומקובל. צדיק זה ישב ועסק בתורה מתוך הדחק והתפלל עפ״י כוונות האר״י. אפילו ברכת ״אשר יצר״ היה מקפיד להתפלל מתוך סידור עפ״י הכוונות. רבי שלום הדאיה שידע כי הרב בוחבוט מתפרנס בצער, זרק לעברו מאג׳ידי של זהב כדי לאלצו ללמוד עם בנו חודש ימים, וכך נקשרה נפשו בנפשו. יש יסוד להניח כי אצל רבו זה קנה את ראשית יסודות חכמת הקבלה בהיותו בן שבע עשרה, וזאת ללא ידיעת אביו״.

 

שמו של רבי שלום בחבוט זצ״ל נודע לשם ולתפארת, ועל אף צניעותו וענותנותו הגדולה, קדושתו ויראתו, ופני השכינה אשר הקרינה, האירה ואפפה עליו. הסגירה אותו, וראו כל בני ירושלים כי איש אלקים קדוש ונשגב הוא.

רבים המופתים והמעשים, אשר סופרו ונרקמו סביב אישיותו של רבי שלום בחבוט זצ״ל, עד כי זכה לתואר המלוב״ן (ר״ת המלומד בניסים). אנו נציין כמה מעשים ידועים. מעט מהמחזיק את המרובה.

 

כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א)

רבי שלום זצ״ל נתבקש ע״י רבו הרב צוף דב"ש, לצאת למארוקו כדי לאסוף נדבות להקמת בתי כנסת ותלמוד תורה לעדת המערבים בירושלים, וזו היתה אחת השליחויות הראשונות לחו׳יל מטעם הרב צוף דב״ש, שממנה נוסד כולל המערבים בירושלים. רבי שלום סובב את מארוקו, ובכל מקום בואו קבלוהו בכבוד ויקר, ותרמו לו בעין יפה למען המטרה הקדושה שעליה הוא בא.

באחד הימים כאשר רבי שלום רכב יחד עם שמשו, בדרך לא נושבת, התנפלו עליהם שודדי דרכים ברברים צמאי דם תרתי משמע, ובחרון אף תבעו מרבי שלום את כל הכסף אשר בידו. רבי שלום סירב לתת להם מאומה. הם התנפלו עליו ועל שמשו קשרו אותם על עץ ואמרו לרצחם נפש. באותו רגע ממש, כאשר חרב המשחית שלופה היתה על ראשיהם, הופיע אדם שאף הוא נראה כברברי וחרב שלופה בידו. הוא שאל את השודדים.

״מדוע קשרתם את הללו אל העץ?״

השיב לו ראש השודדים:

״היות שהם קנו מאתנו מצרכים ואין ברצונם לשלם״.

השמש של רבי שלום הכחיש בשבועה את דברי השודדים, ורבי שלום קרא בקול גדול.

״רבונו של עולם בזכותה של ירושלים עיר הקודש הצילנו מכף רשעים״.

ניגש אותו האיש אל השודדים ואמר להם:

״אם אינכם מסתלקים מכאן פה תהיה קבורתכם״.

 

בשומעם זאת, פחד מוות נפל עליהם וברחו כל עוד נפשם בם. האיש ההוא התיר את החבלים מידיהם ורגליהם של רבי שלום ושמשו וליווה אותם עד העיר הקרובה. בהגיעם לעיבורה של עיר, בקש רבי שלום להודות לאיש חסדו והנה האיש איננו… באותו רגע, נדר רבי שלום את האחוזים המגיעים לו משכר שליחותו, לבנין ביהכנ״ס בירושלים.

כתמורה לנדבתו זו, הקציעו לו חדר למגורים בבית הכולל של המערבים ברחוב חברון בעיר העתיקה בירושלים.

ארבעים ושתים שנה התגורר רבי שלום בחדר זה ולא יצא פתח הבית מחשש שמא יתלה עיניו הטהורות ויסתכל באשה. או שמא יגע בבהמה טמאה, חמור או כלב. הוא נשמר מכל משמר לבל יראה דבר טומאה חלילה.

בראש השנה כאשר יצא רבי שלום לתשליך לאחד החצרות שהיה בו בור גדול, רבים ליווהו כאשר עומדים היו מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, שלא תיתקל עינו בדבר טומאה. כל כך היה נערץ ומקודש בפי כל, בין בני ברית ובין שאינו בני ברית. עד כי ראש ה״סראיה״ (בית השלטון) חסאן אפאנדי, היה שולח שני שוטרים כדי לילך לפניו וללוותו.

אשרי עין ראתה את המחזה המרהיב הזה, את רבי שלום, לבוש בבגדים לבנים כצמר צחר, זקנו היורד לו על פי מדותיו כאשר פניו הקדושות האירו והבזיקו אורות עליונים, והוא כעמוד אש מתהלך בתוך סמטאותיה של ירושלים, ועם רב מלווה אותו בחרדת קודש לסדר התשליך.

 

טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א)

פרנסתו של רבי שלום היה מפרוטות מעטות שקיבל מכולל המערבים ומתמיכה מסוימת שהיה מקבל מידי פעם מעשיר אחד שנתן לו מתן בסתר, אך כל זה הספיקו לשליש ולרביע לצרכיו המינימליים של רבי שלום. אף גם זאת שבמעט הזה חילק את רובו לעניים ולתלמידי חכמים נצרכים. אם כן, ממה היתה פרנסתו?! ובכן, פרנסתו של רבי שלום היתה מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, ממש מידו פשוטו כמשמעו, והרי כמה הוכחות לכך.

פעם בערב פורים, שעה שרבי שלום היה לומד עם תלמידיו את מגילת אסתר פנתה אליו אשתו הצדקת מרת בוליסה־חנה, ואמרה לו כי אין פרוטה בבית לפורטה, ועדיין לא קנתה דבר לצרכי סעודת פורים ולמשלוח מנות. השיב לה הרב,

״עוד היום גדול ותשועת ה' כהרף עין״.

השיבה לו הרבנית,

״שעת הצהרים עברה ואתה אומר עוד היום גדול״?!.

פנה רבי שלום לתלמידיו ושאל,

״מי מכם יודע מיהו מרדכי הצדיק״?.

כולם השיבו בחיוב. פנה רבי שלום לאחד התלמידים שישב בקירבתו ואמר לו,

״לך והגד למרדכי הצדיק, שלרבי שלך אין מעות לפורים״.

קם הנער מלפניו, ושם פעמיו אל הכתל המערבי. הוא קרא תהלים ואחרי כל פרק, צעק בקול.

״מרדכי הצדיק, לרבי שלי אין מעות לפורים״,

אותה שעה, בא אל הנער אדם אחד והושיט לו צרור של מטבעות ואמר

״לך ומסור זאת לרבי שלך״.

רץ הנער אל רבו ומסר לו את צרור המטבעות. רבי שלום לא נרגש כלל ובפשטות אמר לנער.

״לך ותן זאת לאשה״. והמשיך בלימוד המגילה כאלו דבר לא קרא.

 

פעם אחרת לא היתה הפרוטה מצויה בבית וערב שבת היה. קבלה אשתו לפניו, הפסיק רגע קט רבי שלום את תלמודו ושאל,

״לכמה את צריכה?״

השיבה:

״מגי׳די״ (מטבע תורכית),

אמר לה:

 

״פשפשי בכיסיך שמא תמצאי בתוכן מטבעי׳.

חייכה הרבנית בצער ואמרה לו,

״כל הכסף שהיה בידי כבר הוצאתי, ליום אתמול הוצאתי את המטבע האחרונה״.

חייך רבי שלום ולחש לה,

״אף על פי כן פשפשי בכיסים״.

הכניסה הרבנית את ידה לכיס ריקה, והוציאה מגי׳די.

 

הרי עוד מעשה, ערב פסח עמד בפתח, ולרבנית אין אף נפוליון בבית להוצאות החג. ראה רבי שלום בצערה ואמר לה:

״שבי נא בתי ונעשה חשבון לכמה כסף את צריכה״.

ישבה הרבנית ומנתה לפניו.

״כך וכך למצות, כך וכך ליין, לביצים ולשני שקי תמרים ועוד״.

רבי שלום רשם הכל על נייר חלק, ואמר לאחד מתלמידיו:

״לך אל הכותל המערבי ושים את הנייר הזה באחד הסדקים״.

הנער עשה כמצוות רבו. בדרכו חזרה, פגש ביהודי אחד ממוצא בוכארא ששאל אותו היכן ביתו של רבי שלום בחבוט. הנער הביאו לבית הרב, והלה פנה לרבי שלום בלב נשבר ונדכה ושפך לפניו את מר שיחו, כי בתו היחידה חולה מאוד היא ועל כן מבקש הוא את פני הרב שיברכנה ברפואה שלימה. עשה רבי שלום את מבוקשו. הבוכארי השאיר על שולחנו של הרב צרור מלא כסף. רבי שלום פתח את הצרור ואמר לנער ״קח את הצרור ומסור לאשתי״.

כשמנתה הרבנית את המטבעות מצאה בו את סכום הכסף שחישב הרב ברשימה, לא פחות ולא יותר.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde

Memoires marranes

Que les phénomènes de refoulement des origines juives, sous ses formes diverses, soient largement dominants rend d’autant plus remarquable la survie, même minoritaire, même fragmentée, d’une mémoire marrane. Le Brésil, tout en étant la terre des multiples métissages, réunit en effet certaines par­ticularités qui se sont avérées favorables à la persistance de la foi du souvenir et à sa transmission jusqu’à nos jours.

On sait les caractères originaux du marranisme portugais et, au sein de ce dernier, ceux du marranisme brésilien. Les Juifs qui, en 1492, avaient fui l’Espagne pour chercher refuge au Portugal figuraient parmi les plus ardents dans leur foi. Lorsqu’un peu plus tard, en 1497, le roi Manuel décida à son tour de leur imposer le baptême, le contexte et l’enchaînement des circonstances différaient considérablement du cas espagnol. En effet les vagues de conversion forcée avaient commencé en Espagne des la fin du XIV siecle, puis elles avaient continue au long du XV en laissant subsister une communaute juive peu a peu diminuee, jusqu’a l’expulsion finale. Au contraire, au Portugal, c’est la communaute juive tout entiere qui, dans le meme temps, subit la conversion forcee, de sorte que ses reseaux de solidarite et de sociabilite ne furent pas soudainement demanteles: ils devinrent simplement clandestins. A quoi s’ajoutent d’importantes differences entre les conjonctures respectives concernant la repression de l’heresie judaisante. En Espagne, l’lnquisition fut introduite des 1480 et exerca contre les croyances et pratiques crypto-juives, pendant les premieres decennies de son fonctionnement, des poursuites d’une intensite et d’une severite telles que, des la mi-XVIe siecle, le marranisme espagnol, sauf en quelques cas residuels, se voyait pratiquement extirpe. En revanche, au Portugal, dans les annees qui suivirent la conversion forcee, les autorites firent preuve d’une relative tolerance quant a la perpetuation discrete de pratiques juives, jusqu’au moment ou l’lnquisition, en 1536-1540, y fut egalement introduite. Cette phase d’une quarantaine d’annees (1497-1540־) permit ainsi la formation d’un marranisme portugais specifique, solidement constitue.

Curieusement, des phenomenes semblables de decalages conjoncturels se repetent sur le continent americain: combines a un ensemble d’autres facteurs (tels que la plus forte densite de la population nouvelle-chretienne dans la colonie portugaise), ils rendent compte egalement de la specificite du marranisme bresilien. De fait, dans 1’Amerique hispanique, principalement au Mexique, en Nouvelle-Grenade et au Perou, les grandes vagues de repression se situent pendant le dernier quart du XVIe siecle, puis le deuxieme quart du xvne, frappant severement les reseaux de nouveaux-chretiens, dont les traces s’estompent ensuite rapidement. En contraste, au Bresil, l’activite inquisitoriale reste tres moderee (relativement) pendant quelque cent cinquante ans, puisque c’est a l’extreme fin du XVIIe siecle (avec le debut du « cycle » de l'or dans les Minas Gerais) que se declenchent les poursuites intenses contre les judaisants, qui se prolongent jusque dans la seconde moitie au XVIIIe siecle.

 Autrement dit, la longue duree d’un siecle et demi pendant laquelle le Bresil ofFrait aux judaisants un refuge exceptionnellement sur repete et renforce en quelque sorte le phenomene de cristallisation crypto-juive qui s’etait produit au Portugal, au cours du siecle precedent, pendant les quatre decennies consecutives a la conversion forcee: soit une nouvelle phase de consolidation et une particularite supplementaire a l'interieur du marranisme portugais.

Ce n’est pas tout. Une autre particularite de l’histoire bresilienne n’a pu manquer d’imprimer sa marque sur la memoire marrane: il s’agit de l’episode d’occupation hollandaise qui, quoique bref, eut un fort impact sur le devenir de la colonie. On sait que le Bresil hollandais s’etendait largement sur la frange cotiere de la region du Nordeste, du Pernambuco au Maranhao, et que la premiere synagogue creee au grand jour sur le continent americain, en 1636, n’est autre que celle de Recife. Un certain nombre de nouveaux-chretiens (non pas tous, certes) declarerent alors ouvertement leur judaisme, et l’existence de la synagogue Zur Israel, meme de courte duree, eut certainement une influence determinante sur les milieux marranes du Nordeste bresilien.

 La vie communautaire, la celebration des fetes, l’enseignement des rabbins Isaac Aboab da Fonseca et Moises Rafael de Aguilar revitaliserent les connaissances en matiere de religion juive chez les nouveaux-chretiens deja etablis dans la colonie. Une oeuvre de proselytisme fut egalement deployee, qui deborda meme jusqu’au Bresil reste sous controle portugais, comme en temoigne la tentative malheureuse d’Isaac de Castro a Bahia. –

Apres la defaite des Hollandais, en 1654, les Juifs venus d’Amsterdam purent reembarquer pour les Pays-Bas (ou a destination des Caraibes, voire de la Nouvelle-Amsterdam, la future New York). Mais les nouveaux-chretiens deja etablis au Bresil ne purent, selon.une tradition orale transmise jusqu’a nos jours, que se refugier a l'interieur des terres, dans les vastes etendues du sertao. Le Bresil peuple par les Europeens, Portugais ou Hollandais, se limitait au milieu du XVIIe siecle a une etroite frange cohere, et c’est surtout a partir des annees 1650-1660 que, de fait, les entreprises de colonisation des aires plus lointaines et plus inhospitalieres paraissent se multiplier dans le Pernambuco, la Paraiba ou le Rio Grande do Norte. Or les nouveaux- chretiens jouent encore un role eminent dans ce vaste mouvement d’expansion, comme en temoigne aussi la formation d’une culture populaire sertaneja comportant bien des traits herites d’influences judaisantes.

Le foyer de rayonnement que representait la synagogue de Recife avait certes disparu apres le depart des Hollandais, mais les sources d’informations provenant des communautes juives des «terres de tolerance », bien que desormais episodiques, ne tarirent pas completement. Les migrants nouveaux-chretiens continuerent a affluer au Bresil au long des XVIIe et XVIIIe siecles et certains d’entre eux avaient suivi des itineraires passant par l'Italie, la France du Sud-Ouest ou les Pays-Bas. Rappelons que tel etait le cas, par exemple, de Miguel de Mendonca Valladolid, ne en Espagne vers 1692, qui a l’age de sept ans fut emmene par sa mere a Amsterdam, ou il recut une education juive.

Ses peregrinations le conduisirent ensuite en Flandres a Bruxelles, en France a Bayonne, au Portugal a Lisbonne, et enfin au Bresil, d’abord a Bahia, puis a Rio de Janeiro et Sao Paulo, d’ou ses activites commerciales le mettaient en relation avec les Minas Gerais. Or son education dans la communaute d’Amsterdam permettait aussi a Miguel de Mendonca Valladolid de faire beneficier les milieux marranes bresiliens de ses connaissances concernant les celebrations et pratiques rituelles juives: aussi bien le retrouvons-nous dans le cercle de Manoel Mendes Monforte, medecin et maitre de moulin, repute pour sa bibliotheque de plus de deux cents volumes, et lui-meme situe au centre d’un important reseau de nouveaux- chretiens judaisants a Bahia. L’on signale egalement la circulation de cahiers manuscrits contenant des prieres ou indiquant le calendrier des fetes juives. Ainsi des informations, meme episodiques, liees a la perpetuation de pratiques judaisantes pouvaient-elles continuer a parvenir jusqu’au Bresil. Elles restaient neanmoins extremement rares dans les lointains sertoes, ou la memoire marrane se fondait essentiellement sur la transmission orale et la fidelite a un ensemble de coutumes «familiales».

Lorsque le marquis de Pombal abolit, en 1773, la distinction entre vieux et nouveaux-chretiens, la persecution inquisitoriale de l’heresie judaisante cessa brusquement, tant au Portugal qu’au Bresil, a la suite de cette decision politique. Or il ne semble pas que, malgre les coups portes, les reseaux marranes avaient alors totalement disparu: des survivances persistaient, surtout au Bresil, qui permettent de comprendre les resurgences du xxe siecle.

Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde-Page 23

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

כתגובה למכתבו זה של ברנט ואולי למכתבי תלונה נוספים ניסח פינסקר את תשובתו הבאה למויאל. וכך כתב בלשון זהירה: ״קיבלתי מכתבים, שלפי דעתי איני רשאי להעלים ממך את תוכנם. מובן מאליו, שגילוי לב זה, שלא הייתי מזכה בו אחר, נובע מן ההוקרה הכנה ומן האמון המלא שאני רוחש לך.

״אך זה קיבלתי עידוד מה ממכתביך ומעדות המתיישבים על שגשוגה של פתח-תקוה, והנה באו להעציב את רוחי מכתבים המתארים תמונה אחרת לגמרי של מצב הענינים במושבה זו. המכתבים מציינים לשבח את מסירותך ואת רצונך הטוב, ועם זאת מתלוננים על מעשי מזכירך, המנצל את מחלתך לרעת המתיישבים.

״בכל התלונות האלה יש בוודאי הרבה הגזמה וחוסר הגינות. אבל בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, כמוך כמוני עלינו להתחשב בדעת הקהל. כדי להניח דעה זו השתדל נא אל נכון לנקוט אמצעים נאותים. אשר לי, יקשה עלי לעוץ לך עצות מרחוק. אך הואיל ומר סטרבולסקי חסר לנו [במשמעות שלא הגיע לארץ ישראל], שמא יותר לי להציע לשיקולך אמצעי נוסף, והוא, שתואיל לצרף אליך אדם נוסף, אשר יש לו מידה מסוימת של סמכות, והמסוגל לייצג אותך לעת מחלתך, כמו למשל האדון המנהל הירש. ידוע לי היטב, שמוטלות עליו חובות משלו ושהוא אף סירב להצטרף כחבר לועד שהרכיב מר ויסוצקי, אבל אולי תצליח אתה במקום שהלה נכשל. לבד ממר הירש אינני מכיר לצערי אדם, שראוי להציב לצדך. שמא מכיר אתה אדם כזה?״

מדברים אלה עולה, שפינסקר קיבל את עצתו של ברנט ליטול ממויאל החולה חלק מסמכויותיו ולהעבירן לאדם אחר, למשל שמואל הירש. פינסקר גם לא יכול היה להתעלם מהתלונות החוזרות ונשנות שהופנו לעבר מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח: ״צעד אחר יכול להיות אולי החלפת מזכירך הנוכחי באחר, כגון מר בן־יהודה או מר לובמן וכדומה. ואם אינך יכול לוותר עליו כמזכיר, הרשות בידך להשאירו בתפקיד זה, מבלי לתת לו תעסוקה אחרת. אבל השג לך מנהל ישר, בקי היטב בתנאי המקום, אשר ידע להבחין בין הנצרכים האמיתיים לבין אלה שאינם זקוקים לעזרתנו״.

פינסקר סיים את מכתבו בשורות הבאות: ״הדברים שכתבתי לך נובעים כמובן מן הדאגות המשותפות לך ולי, שאני רשאי לגלותן לך בלבד. עזור לי, אדוני היקר, להיחלץ ממבוי סתום זה שאנו נתונים בו עכשיו ולשכך את התרעומת אשר אתה, כאדם ללא צדיה [זדון, מזימה], תראה כמוצדקת״.

רצה הגורל ועצתו של פינסקר לצרף אל מויאל את הירש, שייצג אותו בעת מחלתו, נתמלאה מהר מן הצפוי…

ועם כל זאת, בפרסום בן הזמן אפשר למצוא סיכום חיובי ביותר לפועלו של מויאל בפתח- תקווה: ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה את פ״ת לפני שנה ויראה היום – ישתומם. כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפהפיה… במקום שרידי מפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, מתנוססים בתים נאים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופה, והמון אכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה…״

מפתח-תקווה במרכז הארץ נצפין אל יסוד המעלה שבגליל העליון, אף היא אחת מ״שבע המופלאות״, המושבות הראשונות שהוקמו בשנתיים הראשונות של העלייה הראשונה. יסוד המעלה גם נמנתה עם שלוש המושבות שהיו בטיפול חובבי ציון (בשאר הארבע תמך הברון רוטשילד). מייסדיה היו חברי האגודה ״נחלת שדה וכרם״ מפולין, שליח של האגודה, לייב רובין, סייר בארץ וכשהגיע לימת החולה נשבה בקסם הירק והמים הרבים, שהזכירו לו את נוף ילדותו. הוא כתב לחבריו על כך והציע שישלחו איש נוסף, כדי להיות בטוחים שזו הקנייה הטובה ביותר. פישל סלומון הגיע, סייר עם עמיתו את השטח ואת התפעלותו ביטא במילים: ״כשירדתי מעל הפרד ורגלי עמדו על הקרקע המוצקה של פינת פלאים זו – מיד שמעתי בת קול מלמעלה: המקום הזה מיועד לכם. השתטחתי על פני הקרקע ונשקתיה בדחילו ורחימו״.

בקיץ 1884 עלו המתיישבים הראשונים על הקרקע. השלטון הטורקי סירב לתת להם רישיון ־לבנות בתים, וכשש שנים התגוררו החלוצים ברפת גדולה, יחד עם המקנה, או במבנים זמניים מקני סוף בדומה לבדווים השכנים.

אדמת יסוד המעלה נרכשה לראשונה בשנת 1872 משבט בדואי בידי משפחת עבו מצפת. ראש המשפחה, ר׳ שמואל עבו, היה סגן קונסול צרפת בצפון הארץ, והשפעתו הייתה רבה ביותר. לאחר אחת עשרה שנה רכשו את השטח חברי אגודת ״נחלת שדה וכרם״ ממזריץ שבפולין.

מייסדי יסוד המעלה היו יהודים טובים, סוחרים, מלמדים ובעלי מלאכה, חסרי כל ניסיון חקלאי. הם התחילו את עבודתם בהתלהבות ובדבקות. בסביבה התגוררו בדואים שהפילו את חיתתם על כל סביבותיהם. בימות הגשמים לא היה אפשר להגיע אל יסוד המעלה בשל רפש טובעני ומים בערוצים. ביצות החולה הסמוכות גרמו קדחת, וזו התישה את כוחותיהם של הראשונים וגם הפילה בהם חללים. למרות הכול לא תקף אותם הייאוש, והם חיזקו את יישובם הצעיר.

כשהחלה תנועת חובבי ציון לטפל ביסוד המעלה, גילו אנשיה שהמצב במקום הוא על גבול הייאוש. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה והסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את י״מ פינס ליסוד המעלה להסדיר את הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליוני-זהב (5,000 פרנק], אסר עליו ויסוצקי לסיים את העניין.

אברהם מויאל, כדרכו, לא נטה לוותר. תחילה ניסה להסדיר את עניין הבעלות באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר(יעקב חי עבו) שימש כסגנו, בלי שהדבר יעלה לחובבי ציון בתשלום נוסף. כשלא הצליח, נאלץ לבקש מ״מזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשוחד במשרדי הטאבו ולבעל האדמה כדי לגשת לבניין הבתים. אך בשל התנגדותו של ויסוצקי ואוזלת היד של חובבי ציון בחילוץ שתי המושבות, גדרה ויסוד המעלה ממצוקתן, הגו ויסוצקי ומויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח-תקווה, כדי שלא יצטרכו להתחיל הכול מחדש.

את הגיון הצעתו הסביר מויאל במכתב לפינסקר. הוא שלח ליסוד המעלה שליח, דניאל ברוך שמו, בן משפחה ותיקה ביפו, שיבדוק את המצב במושבה. מסקנותיו היו קשות. ״לדאבון לבי מצאתי את דבריו נכונים בנוגע לקולוניסטים הנוכחיים ביסוד המעלה. אלה אינם מסוגלים לעבודה, אין להם הכשרה ולא רצון וכלום (מלבד אחד שרשמתי שמו) וגם זקנים הנם… וכסף לא יוציא אותם למרחב. אדמתם משובחת מאד מאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארץ הקודש״. וכאן הגיע מויאל לעיקר: ״העמקתי לחקור את כל אשר נוכל לעשות בעניין הזה. והנה רבות מחשבות עלו בלבי ובתכון עלה רעיון חדש, אשר בראשית חשבתי להסתירו, אבל עצור במילים לא אוכל… אדמת יסוד המעלה אשר על מים רבים וטובים נוסדה דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי רוח, כי אז תוכל להיות מאושרה ועובדיה צלחים. לו היה הדבר בידי, כי אז הושבתי את הביל״ויים ביסוד המעלה ואת אלה מיסוד המעלה העתקתי לפתח תקוה״. אלא שאנשי יסוד המעלה, כמו הגדרתים לפניהם, דחו את ההצעה. הם הודיעו בלשון חד־משמעית: ״אף אם נדע שנמות פה מרעב, לא נצא מפה״. הנושא הזה שוב לא הועלה.

גם קלויזנר מתאר את הקושי שהתעורר במושבה: במהלך המו״מ על השגת רישיון בנייה נדרש ויסוצקי לשלם 250 נפוליונים. הוא התייעץ עם מויאל שאמר ״כי אם פינס ימציא לו את החוזה בין עבו ובין אנשי יסוד המעלה, יכריח את עבו על ידי הקונסול הצרפתי הכללי בבירות לתת את שטרי המקנה״. אך מאוחר יותר התברר כי על פי נוסח החוזה פג תוקפה של הבעלות, ועבו יכול לדרוש סכום כרצונו. נראה שבעל הקרקע, יעקב חי עבו, לא הסכים לבצע את רישום הבעלות על הקרקע ללא תשלום. אך ויסוצקי סירב בתוקף לדבר.

על הניסיונות להסדרת ענייני יסוד המעלה אפשר ללמוד מדבריו של מאיר טויבנהויז שהתפרסמו בהמליץ, כשישה חודשים לאחר מות מויאל: ״אנשי יסוד המעלה ברעה גדולה נתונים המה וכל אשר להם עם כל עמלם יחד. תוחלתם נכזבה ותקוותם הייתה למפח נפש; כמעט שהישועה קרובה להם ועד ארגיעה הייתה כלא היה. כשלוש שנים ישבעו נדודים עמל ותלאה עד אין קץ… והאדון מויאל ז״ל ציוה להפקיד שהושיב להם כי ישתדל לקחת להם מאת הממשלה ספרי המקנה על אדמתם, פתאם מת ה׳ מויאל ופקודתו בטלה ועזרתם חדלה וישבר לבם בקרבם; ותבוא להם הבשורה כי לא ידאגו כלל וכל מחסורם יקבלו מהיום ע״י הדירקטור הירש – וישובו ויחיו״. אולם השמחה הייתה קצרה, ולאחר זמן קצר הם קיבלו הודעה מהנהגת חובבי ציון, כי שוב לא יוכלו החובבים לסייע להם. אלא שעתה לא היה לצדם מויאל, שללא ספק היה נאבק למענם. למזלם, בשנה שלאחר מכן לקח הברון רוטשילד את יסוד המעלה תחת חסותו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 93

אֶעֱרֹךְ שִׁיר וְזִמְרָה-כיסופי גאולה-רבי דוד בן אהרן חסין

תהלה לדוד

 

84 – רלח- אערך שיר וזמרה

 

אהבת ארץ ישראל. שיר מעין אזור ובו ארבע עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור בן צלעית קצרצרה וצלע ארוכה.

משקל: שבע הברות בטורי הענף וחמש עשרה הברות בטור האזור.

כתובת: שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם. וזה יצא ראשונה. נו׳ ׳ינובב פי שיר נעים׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק. [נ״י 3,1 ־ שיר נאה ויאה שוררתי לכבוד ארץ הקדושה נועם ׳יא לאיים לא תלום׳].

אֶעֱרֹךְ שִׁיר וְזִמְרָה

לִכְבוֹד אֶרֶץ יְקָרָה

טְהוֹרָה / בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה

 

נָעִים וָטוֹב לְהוֹדוֹת

שְׁבָחָה עֶשֶׂר יָדוֹת

נִכְבָּדוֹת / מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים תְּדִירָא

 

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ אֶרֶץ

תָּמִיד אוֹתָהּ הוּא דּוֹרֵשׁ

דָּר עֶרֶץ / צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת תִּפְאָרָה

 

דּוֹרֵךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת

חַטָּאוֹת וַאֲשֵׁמוֹת

וּמִרְמוֹת / לְכֻלָּם תִּהְיֶה סְלִיחָה וְכַפָּרָה

 

וּבַל יֹאמַר חָלִיתִי

וְאָחוֹר נְסוּגוֹתִי

נִדְכֵּיתִי / הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ קוֹבֵעַ דִּירָה

 

דִּירָתָהּ כַּמָּה טוֹבָה

וּרְחָבָה וְנָסְבָה

וְיוֹשְׁבָה / בְּטַבּוּר עוֹלָם, עִיר גְּבוֹהָה וּבְצוּרָה

 

בָּרָא שׁוֹכֵן מְעוֹנִים 

בָּהּ גְּפָנִים וּתְאֵנִים

וְרִמּוֹנִים / וְגַם זַיִת שֶׁמֶן וּדְבַשׁ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה

 

נִפְלָאָה אַהֲבָתָהּ

לְעֶצֶם קְדֻשָּׁתָהּ

טוֹבָתָהּ / אֲוִירָהּ מְחַכִּים מַרְבֶּה חָכְמָה וּסְבָרָא

 

חֶמְדַּת מִכְּלַל כָּל תֵּבֵל

נִקְרֵאת נַחֲלַת חֶבֶל

אֵל סוֹבֵל / עוֹלָם בִּזְרוֹעַ וְגַם כֹּחַ גְּבורָה

 

סְגֻלַּת כָּל מְדִינוֹת

אֶרֶץ לֹא בְּמִסְכֵּנוּת

מְזוֹנוֹת / לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, תָּמִיד טוֹבָה יְתֵרָה

 

יָהּ אֶל רָם וְנַעֲלָה

נָתַן אוֹתָהּ נַחֲלָה

לִתְהִלָּה / לְזֶרַע יִצְחָק הֵמָּה בְּנֵי גְּבִירָה

 

נְפוֹצוֹתֵינוּ כַּנֵּס 

וּכְמוֹ צֵאתִי מֵחָנֵס

עָשָׂה נֵס / וְהַחְזֵר לְיָשְׁנָהּ מְהֵרָה עֲטָרָה

 

חֵן שְׂפָתַי יָהּ תִּרְצֶה

מְקוֹם פַּר וְשׁוֹר וָשֵׂה

לְאִשָּׁה / הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה בַּשִּׁיר בְּזִמְרָה

 

זְבוּל מִקְדָּשִׁי בְּנָהּ

בְּחַסְדָּךְ שׁוֹכֵן סְנֶה

וְתִקְנֶה / עֲדָתְךָ אֲשֶׁר בֵּין עַמִּים פְּזוּרָה

 

קוֹמֵם מִקְדָּשׁ וּמִגְדָּל

וְאָרַב חָדוֹל יֶחְדַּל

וְיִדַּל / וַאֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל, אֶל גָּדוֹל וְנוֹרָא

  1. 3. בנעימה ברורה: מתוך ברכת ׳יוצר אור׳ בשחרית. 5. עשר ידות: פי עשרה, והשווה קידושין מט ע״ב. 6. נכבדות… האלהים: על־פי תה׳ פז, ג. תדירא: תמיד, וראה: דנ׳ יז, כא. 7. יפה… ארץ: על-פי תה׳ מח, ג. 9. דר ערץ: כינוי לקב״ה שוכן שמים. צבי… תפארה: על־פי יח׳ כ, ו ן טו; יר׳ ג, יט, והשווה כתובות קיב ע״א וגיטין נז ע״א. 10־12. דורך… וכפרה: שכל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, נמחלים לו כל עוונותיו(כתובות קיא ע״ב). 17. ורחבה ונסבה: על-פי יח׳ מא, ז. 18. בטבור… ובצורה: על-פי יח׳ לח, יב. 21-19. ברא… ושעורה: על-פי במ׳ כ, ה; דב׳ ח, ח ועוד. 22. נפלאה אהבתה: על־פי שמ״ב א, כו. 24. אוירה… וסברא: על-פי ב״ב קנח ע״ב: ׳רבי זירא… אוירא דא״י מחכים׳. 25. חמדת… תבל: על-פי תה׳ נ, ב. 27-26. נקראת… סובל: על-פי דב׳ לב, ט; תה׳ קה, יא. 30-29. ארץ… מזונות: על-פי ברכות לו ע״ב; מד ע״א: ׳וללמדך שאין א״י חסרה כלום׳. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 33. בני גבירה: כינוי לעם ישראל, בניה של שרה כעד בני הגר. 34. נפוצותינו כנס: על-פי יש׳ יא, יב. מחנס: כינוי למצרים על-פי יש׳ ל, ד. 36. והחזיר… עטרה: על-פי יומא סט ע״ב. 37. חן… תרצה: על פי הו' יד, ג וראה רש"י שם.בחסדך שוכן סנה: כינוי לקב״ה, על־פי דב׳ לג, טז. 42. ותקנה… פזורה: על-פי תה' עד, ב. 45 – ואזי…יגדל: על-פי שמ״ב ז, כו; דה״א יז, כד. אל… ונורא: על-פי דב׳ ח, טו; דנ' ט, ד ועוד.

באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ו' הקרוב.הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם סדנה חינוכית

בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.

"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף.

"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,

גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…

    ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' מב, כא)

 

להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ו' הקרוב.

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

דברי התורה, לע"נ הצדקת א"מ זוהרה בת חנה ע"ה,

 שעלתה בסערה השמיימה ב- י"ב טבת.

 

 

"ויגש אליו יהודה…

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…

ויאמר יוסף אל אחיו:  אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).

 

 

פרשת עלילת יוסף ואחיו, מתפרשת על פני שלוש פרשות: "וישב", "מקץ", "ויגש", בה מתקיים המפגש המרגש בין יוסף ואחיו. המפגש סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים.

במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.

בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.

 

"ויגש אליו יהודה:  המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.

"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה". רבי נחמיההגשה לפיוס – "בי אדוני".

 רבנן –  הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).

נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה. בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי

 

 

2

המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".

יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).  

כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).

ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).

במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.

 

המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.

בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').

 

כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.

כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).       



"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,

כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).

י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.

"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.

המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף.  "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.

גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".

 מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.



מ – ל – ך,   = מוח + לב + כבד.  המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.

ל – מ – ך   =  לב  + מוח + כבד.  הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.

יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.

3

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם. אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה"

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.

 

מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.

 

נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.

 

הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.

 

בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף  בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.

בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.

זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.  

 

 

"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).

ההשגחה האלוקית העליונה =

ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".

דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר  "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".

 

 

 

4

כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).           

בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.

חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.

 

"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',

 שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).

 

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).  לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.

פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".

 

רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).

הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".

 

רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.

 

הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים

צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.

להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור).  כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.

כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.

 

"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,

     ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)

               "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).

 

כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.

 רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

 רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).

5

"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).

 כך אומר לנו דוד המלך:

הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",

 ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".

מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.

הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה, כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.

 

למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.

גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.

הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.

פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".

כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.

המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.  

 

האחדות בין יוסף ואחיו – והאחדות באחרית הימים.

 

במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).

האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.

 יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.

ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.

 מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?

ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".

בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.

מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי.  ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם"וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).

 

כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.

 זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?

הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.

 

6

יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".

 

יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר

שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.

יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".

 

צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.

 

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

 

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

 

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.

בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.

 

לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

 

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

 

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

7

 

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,

 ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות:

צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים

– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה: "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים כדברי הנביא,

חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.

 מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

 

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

 

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

 

ה"חתם סופר":

בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

רבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

 

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

8

 

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

 

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

 

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

 

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפס

9

 

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

 

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

 

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו

לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

 

 

 שבת שלום ומבורך

 משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר