מורשת יהדות מרוקו

פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

רשימת מקומות של יישוב יהודי, שנערכה במכנאס בשנת 1728, כלומר בסוף ימיו של אסמאעיל, עשויה לשמש יסוד נכבד לתמונה על התפשטות היהודים בארץ. יש בידנו להשלימה על־פי מקורות אחרים בני־הזמן או מאוחרים במקצת בשביל חבלים אחרים, שעליהם פוסחת רשימה זו משום־מה. ואם נביא בחשבון, כי הרשי­מה נערכה לצורך כתיבת גיטין, דבר שהיו עושים בנקודות מרכזיות׳ עלולה הז­כרתו של מקום אחד בלבד בחבל מסוים לרמוז למציאות יהודים בכל החבל. במק­רים שנמצא בתיאורים מאוחרים שמות מלאח מפורטים ומדויקים יותר, ללא־ספק הרשות בידינו להניח כי הללו לא מקרוב נוסדו על־ידי מתיישבים שבאו מארצות שכנות או מחבלים מרוחקים. ואפילו אם נניח שנוסדו מקרוב, הרי בא ייסודם עקב גידול טבעי בחבל עצמו או עקב תמורות כלכליות־חברתיות בו; כי אף זו תופעה שכיחה שמלאח מסוים נעזב ותושביו עוברים למקום אחר, ברגיל בשכנות. וסיבות רבות גרמו לנטישות אלה. והרי המקומות לפי הסדר שברשימה משנת 1728 :

(1) פאס;(2) מראכש;(3) תלמסאן; (4) אגמרי [תגטרי][לא ידעתי לזהות שם זה.] : (5) תארודאנת;(6) סלא;(7) תאפילאלת;(8) גראסלוין [גרסלוין];(9) גריס;(10) דמנאת! (11) איית עתאב! (12) איזאגין; (13) לקצאר כּבּיר! (14) תאפזה; (15) דבדו; (16) כפר איית עבאד כּפרא [עבד כּאפרה]; (17) מכנאס; (18) אמצמיזי [אמצמיקי];(19) וג׳דה;(20) תאזה!(21—22) בוטט וכפר בויחייף]. (23) בני עייאט ף¹];(24) תטאוין ף¹];(25) צפרו!(26) אזרו [חזרו].

גראסלוין המקום שכן על נהר דרעה, ולפנינו שינוי שם של היהודים. בחבל מחאמד שוכן שבט אית עבּד אל־נבּי(ג. ב., מארוקו, 444) והיהודים קראו להם ׳עובדי הכופר/ תופעה ידועה בטופּונומיקה יהודית באירופה : מקומות הנקראים Kreuz (צלב) כונו ׳צלם׳! בּיאלוֹצרקוֹב (׳הכנסיה הלבנה׳, ברוסית) כונתה ׳וייסע טומאה׳; סאן דניאלה (באיטליה) — אן דניאלה. על יישו­בי יהודים בחבל דרעה באותה תקופה עיין מוצב״י א סי׳ כד (מב, ב): ׳.,.והניח את אברהם שם בארץ דרעא מתגורר עם היהודים׳. האיש שמסר את הידיעה על רצח הרופא דוידסון (עיין הערה 77) גר במחאמד; עיין דוידסון, 204 ,Notes.

לכאורה נערכה מלכתחילה הרשימה לפי גודל האוכלוסיה היהודית וחשיבותן של הקהילות. עם זה ברור שהיא כוללת רק מקומות במדינת העלווים׳ שגם תלמסאן(3) ווג׳דה (19) השתייכו לה. על תלמסאן ידוע ממקור יהודי, שהיא נכבשה בראשית שנת תק״ח/1747 על־ידי חיילים תורכיים, שהביאו את הביזה לאלג׳יר. ודאי שהרשימה אינה שלמה. חוץ מסלא (6) אין בה אף שם מקום אחד בחוף האט­לאנטי. והרי יש עדויות רבות על יישובים יהודיים לכל אורך החוף ובמרחק לא רב בפנים הארץ, לפני 1728 וזמן־מה לאחר־מכן, וקשה להניח כי אלה פסקו מלהתקיים דווקא בזמן שנערכה הרשימה שלנו. אבל היא אינה כוללת גם את כל היישובים החשובים שהיו קיימים דווקא באותו זמן. דרך־משל ידוע כי החכם בן מלכא הת­יישב באגאדיר, ובשנת 1728 מתו שם במגיפה אשתו ובתו. שם קיים היה בית־כנסת שאחד המראבוטים העלה אותו באש בזמן שהשתלט על אגאדיר (ז׳ באייר תצ״ז).[1737]

אין ספק, כי בזמן העתקתה, או ההעתקות המרובות שנעשו, נתחוללו ברשימה שינויים ונפלו שיבושים שוגים.

לאחר שהתגברנו על השיבושים שנתהוו על־ידי שמיעה או העתקה לקויה, ניתן היה לפענח כמעט את כל השמות ברשימה, חוץ מאחד (4) שנשתבש בצורה שקשה לשער השערה סבירה לגביו. ראינו כי השמות שיצאו לאחרונה מכלל שימוש נז­כרים ברשימותיו של ליאון האפריקאני שקדמו לרשימתנו כמאתיים שנה, או ברשימות מאוחרות עד די פוקו [de Foucauld] ועד בכלל.

כאמור יש לצרף אל המקומות הנזכרים ברשימה לפחות עוד את העדות הח­שובות שהיו קיימות אז: תנג׳ה, מהדיה (=מעמורה), אספי, מוגאדור, אגאדיר.

פרטים בתיאורי מסעיהם של סונייה[Saugnier](1783—1784), של דוידסון [Davidson] (1836), ושל רוהלפם [Rohlfs] (ראשית שנות השישים של המאה הי״ט) מרחיבים ומעשירים ביו­תר את ידיעותינו בדבר צפיפות היישובים בחבלים מסוימים.

סונייה, שבוי צרפתי, ששהה כשנתיים בחבל שפך הנון(החוף דרומה לאגאדיר), מוסר על יהודים רבים שראה בגלימי [Glimi] (הכוונה לגולימין) מרכז החבל, וצפונה לכל אורך החוף עד אגאדיר ועד מוגאדור בכלל. ידיעות אלה מתאשרות על־ידי דוידסון, המתאר בפרוטרוט את החיים במלאח אחדים בואד נוּן.

הרופא האנגלי ג' דוידסון, שהתכוון להגיע לתַמְבּוּכְּתוּ אבל נרצח בדרכו ברא­שית 1837, מוסר כי באחד מסיוריו ביקר במאה ערי יהודים ומצא שמספרם כאן עולה על זה שבמארוקו. לפי שמות המקומות, שזיהויָם אינו מוטל בספק, יש לה­סיק, כי היה זה סיור באטלאם הגבוה ובמורדותיו הצפוניים. אגב, את רציפות העדה בדאדש׳ הידועה לנו מימי מגורשי רנ״ב, מאשר מכתב שנשלח אליה מצפרו בשנת 1792.

תיאוריו של רוהלפס, שגם הוא היה רופא, חשובים במיוחד בשביל שני העמ­קים ; ואד דרעה וואד זיז. רוהלפס מכיר את עמק הדרעה על נפותיו: מצבם של היהודים כאן טוב מבשאר חלקי הארץ. כאן עוסקים הם פחות במסחר ויותר במ­לאכה ; נפחות, נגרות, סנדלרות, חייטות, ולכן דרושים הם לתושבי הארץ. בספר שני, המוקדש למסע בחלקה המזרחי של הארץ, מוצאים אנו את המלאח שבעמק זיז, החל מעותמאן מוסא(כיום פרבר של מידלת), ועבור על פני קצר אל־סוק.

בסיכום מותר לומר׳ כי הרשימה משנת 1728 (בתוספת המקומות הידועים לנו ממקורות בני־הזמן) היא מפת היישובים היהודיים, ומעידה על ישיבתם אז בכל אותם המקומות ואף בחבלים הנידחים, שבהם אנו מוצאים אותם החל ממחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לפינויָם במחצית המאה העשרים.

תנג׳ה

במקום זה ראוי לסקור בקצרה את התחדשות העדה היהודית בתנג׳ה, וכן את ייסודה של הקהילה בג׳בראלטאר, צוק־הסלע על אדמת ספרד, שני מאורעות שחלו בזמן שאנו עומדים בו כעת.

תנג׳ה היתה משנת 1437 ועד 1684 חליפות תחת יד פורטוגיזים, ספרדים ואנג­לים ; ידיעות על תושביה היהודים יש לנו רק מן הזמן שסופחה לכתר הבריטי (1661) כנדוניה של נסיכה ספרדית שנישאה למלך צ׳ארלם השני. בבוא האנגלים לתנג׳ה מצאו כאן בשנת 1662 רק משפחות יהודיות אחדות, שעסקו ברוכלות. אלה היו לתועלת לאדונים החדשים, שלא התמצאו בתנאי הארץ, ובאמצעותם קשרו קשרים עם הקהילות החשובות שבתטואן, בפאם, ומסתבר שגם במקומות אחרים. בואם של האנגלים לתנג׳ה משך אליה מתיישבים ממארוקו, ביניהם גם יהודים, ובוודאי גם סוחרים יהודים מארצות הנידרלאנדים. האנגלים עודדו אותם מאתר שביקשו להפוך את העיר למרכז מסחרי בינלאומי. מושלי העיר הפיקו תועלת רבה מהידיעות שהעבירו אליהם היהודים על הנעשה מעבר לגבול במדינת מלך מארוקו.

כך נודע להם, דרך־משל, על הברית שעומדים הקאידים לכרות עם הצר­פתים, ושהיתה מכוונת נגד האנגלים. אבל הם הבינו שכשם שהם מנצלים את הסו­חרים היהודיים לצרכי ביון וריגול, כן משתמשים בהם גם אויביהם, ולכן נקטו תמיד בשיטה של ׳כבדהו וחשדהו. בפרוץ המלחמה בין חיל־המצב האנגלי בתנג׳ה ובין הקאידים בשנת 1677 גורשו היהודים מהעיר, וכשהוחזר השלום הותרו לשוב (1680). המושל קירק [Kirke] לא הירשה לסוחרים היהודיים, שהיו מזדמנים לתנג׳ה, ללון בתוך העיר, וגזר עליהם לבלות את הלילות באוהלים מחוץ לחומותיה (1683); אחרים גירש כליל מהעיר, כאילו מטעמי ביטחון. דבר זה היה בניגוד להוראות שקיבל מאנגליה, ויש טוענים כי נהג כך מפני שהיהודים הפריעו לו בצבירת הון מעסקיו הפרטיים. הוא גם התאכזר כלפי אנוס עני שברח עם אשתו מספרד, הסגירם לשלטונותיה, והאומללים נשרפו חיים. המגורשים מתנג׳ה פנו לתטואן, אבל כעבור זמן קצר הורשו לחזור, סימן מובהק לכך שההאשמות נגדם היו נטולות יסוד. השלטון האנגלי נסתיים בשנת 1684, כשתנג׳ה הוחזרה למלך מארוקו.

מדיניותם של האנגלים בתנג׳ה בזמן שהותם הקצרה עמדה לפני ׳הבעיה היהו­דית׳ בצורתה האירופית. מצד אחד לא יכלו לוותר עליהם, כי דרושה היתה להם נוכחותם של הסוחרים, התורגמנים, המתווכים והמקשרים עם אוכלוסי הארץ שמ­עבר לגבול; אבל תושבי־העיר הנוצרים והמוסלמים, שבראשם עמד לראשונה גילאן, הידוע לנו מימי אל־רשיד במארוקו׳ פחדו מפני ההתחרות, ועוררו חשדות בלב השלטונות הצבאיים, שאם תקרה מלחמה ונוספו גם הם על האויבים. לפיכך היתה שאלת גירוש היהודים עולה מדי פעם.

בדומה לשליטי מארוקו היה גם לאנגלים ׳יהודי־חצר׳ משלהם, שלמה פריינטי, סוחר עשיר ששימש תורגמן לארבעה מושלים; לבסוף נחשד גם הוא כי הכניס על דעת עצמו סעיף בחוזה־השלום, כדי למלא רצונו של הקאיד המאורי.

הידיעות הממשיות ששרדו על היהודים המעטים בתקופת שלטונם של מלכי מארוקו במאה הי״ח נאספו על־ידי י. מ. טולידאנו, ואין הן מוסיפות שום קו אופ­ייני. גם בידיעות הסופרים האירופיים אין חידוש רב.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

עמוד 281

כעת נאלצו להסתכן יותר: לעלות לסיפון בלילה, ולהפליג מן החופים הים־תיכוניים של מרוקו. שולת-מוקשים בריטית ישנה ממלחמת העולם השנייה, ששמה היה ״פייסיס״ – מזל דגים, ושמה בישראל נקרא ״אגוז״, שופצה לצורך הסעת כארבעים נוסעים בכל הפלגה בין אל חוּסֶמאס לבין מחנה המעבר שנפתח בגיברלטר מזה כמה שנים, בהסכמת הרשויות הבריטיות האוהדות. בדרך כלל, ההפלגות היו נפסקות בחורף, כדי שלא להיות לטרף למיפגש בין הגלים מן האוקיאנוס האטלנטי ואלה מן הים התיכון, שעלול להיות קטלני עבור כלי-שייט קטנים.

אולם כדי לשפר את מצב-הרוח של המועמדים ליציאה אחרי ההצלחות האחרונות של המשטרה, עם תפיסת השיירה האחרונה של מהגרים מחתרתיים, ועם התקריות שציינו את ביקורו של נאצר, החליטו המארגנים להמשיך בהפלגות למרות ההסתכנות בסערות פתאומיות ועזות בעונה זו של השנה.

באותו לילה בהיר וקר שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ״אגוז״ עמדה בהפלגה השלוש-עשרה שלה. העלייה לסיפון של 43 הנוסעים, תוך התגנבות, במפרצון שומם, עברה ללא תקרית. הים היה שקט, ושום דבר לא יכול לרמוז לטרגדיה הממשמשת ובאה. אולם, במרחק מילים אחדים מן החוף, פרצה סערה פתאומית ותוך רגעים ספורים כלי־השייט החלש, העמוס יתר-על- המידה, שקע, אחרי ששידר כמה אותות מצוקה. הקברניט, ימאי ספרדי, וחתנו, לקחו את סירת-ההצלה היחידה – לא ברור בדיוק איך ולמה – והצילו את חייהם. כל יתר הנוסעים: 7 משפחות עם 21 ילדים בין הגילים, מינקות ועד 16, 3 רווקים, המשדר, סוכן המוסד הישראלי ממוצא מרוקני ומלח ספרדי, בסך הכול 45 איש, גוועו מקור במים הקרים כקרח של המיצר, לפני שעזרה הספיקה להגיע.

הידיעה, שהופצה עד מהרה בתחנות הרדיו הזרות, התפשטה כמו ברק בכל המלאח׳ים, וזרעה תדהמה וצער בקרב אוכלוסייה שלא הייתה מורגלת באפופיאות הרפתקניות מסוג זה. בישראל וברחבי העולם היהודי שררה התמרמרות, שכבשה גם את דעת הקהל העולמית. היומון ״לה מונד״ גילה פתאום את קיומה של ״בעיה״ יהודית במרוקו, בעוד ש״ל׳אורור״ יצא עם הכותרת ״אקסודוס החדשה״, והשבועון ״פארי מאץ׳״ הצמיד את הכיתוב הבא לתמונות מעוררות-החלחלה של גוויות מוטלות על החוף: ״הם כבר לא יגיעו לארך הקודש״.

בכל ארצות המערב, העתונות עסקה באותם נושאים, והדגישה את האחריות הישירה של המימשל המרוקני בטרגדיה זו. בפריס, הסטודנטים היהודיים ממרוקו העזו, זו הפעם הראשונה, להתאגד מחוץ ל-UNEM, ה״התאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ רבת העוצמה, וזאת כדי לשלוח למלך מוחמד החמישי עתירה, שבה דרשו ממנו, בכל הכבוד, להחזיר את חופש התנועה על כנו.

הממשלה המרוקנית, שהושבה על ספסל הנאשמים ונדונה לכף חובה פה אחד, הגיבה בעצבנות בלתי רגילה מצדה, מה שהסגיר את מבוכתה. היות שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, הטיל בעת מסיבת עיתונאים את מלוא האחריות לטרגדיה, על הארגונים הציוניים. הוא טען שלא טביעתה של אגוז היא שעוררה את מתקפת העיתונות נגד מרוקו, כי אם הוקעת האימפריאליזם הישראלי באפריקה, בעת ועידת קזבלאנקה:

״מקומו של יהודי מרוקני הוא במרוקו, ולא במקומו של ערבי מפלסטין. העזיבות לישראל מהוות מעשה בגידה ועריקות. אין לאדם זכות לעזוב את ארצו, הוא חייב להיות קשור אליה, מפני שהגורלות תמיד היו משותפים, ושתי הקהילות חיו מאז ומתמיד בצוותא, עד כדי כך שקשה להבחין, ובייחוד בהרי האטלס הגבוה, בין יהודי לבין מוסלמי… מחרחרי השנאה הציונים חייבים לשאת בתוצאות של מסעות התעמולה שלהם.״

כאן הופיעה פרשנות בלתי-צפויה לעקרון שמירת האמונים למדינה. במקום שיפייס את דעת הקהל, זרע הדבר דאגה מתגברת לגבי גורלם של היהודים המרוקנים, שהושפלו לדרגת בני־ערובה, הנידונים להישאר מחוברים בכוח לארצם, בניגוד להצהרת זכויות האדם אשר מלך מרוקו תמיד העלה על נס. היומון הפרו-ממשלתי בשפה הערבית, ״אל פאז׳ר״, העלה את קרנו בהתקוממו נגד מה שכינה ״הסתננות ציונית למרוקו״:

״הענקנו ליהודי מרוקו שיוויון זכויות, אף כי הם לא הקריבו אותם קורבנות בעת המאבק לעצמאות. ההפך הוא הנכון, בשותפות-לדבר-עברה מצד הרשויות הצרפתיות, הקימו מוסדות ציוניים, והפיצו את התעמולה הציונית. הם הסתננו לשורות הפקידות, ותפסו משרות חשובות, מה שאפשר להם נגישות לסודות מדינה, שאותם חשפו. במקום להצטרף למאבק הלאומי, הארגונים היהודים הפכו להיות משרדים לריגול ולחבלה, שהעמידו בסכנה את בטחון המדינה. המצב חמור בהרבה מכפי ששיערנו. לכן, כדאי לשוב ולבחון את השאלה היהודית, ולנקוט צעדים מתאימים נגד אלו הדורסים ברגל גסה את יוקרתה של המדינה, מפרים את חוקיה ומסכנים מוסדות מקודשים.״

ואילו היומון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, קרא ליהודים ״הטובים״ להתרחק מן הציונות: ״הגיע הזמן שהיהודים, או לפחות אלו המדברים בשמם, יוקיעו את הפעילות הציונית של ישראל במרוקו. חובתם היא לעקור מן השורש את האמונה התמימה של ההרפתקנים שבקרבם.

בכך יוכיחו, שרוב היהודים שרוצים לחיות בשלום במרוקו, לא ייגררו לעמדות קיצוניות על ידי אותם הרפתקנים חסרי- אחריות.״

מנהיגי הקהילה היהודית היו משוכנעים, שההגזמות הללו אינן משקפות, לא את העמדה האישית ולא את העמדה הרשמית של ראשי המדינה בדרגים הגבוהים. הם ביקשו להתקבל אצל סגן ראש הממשלה, הנסיך מולאי חסן, שהסכים לכך ללא שהות, וב-13 בינואר 1961 קיבל, יחד עם שר הפנים סידי בקאי, משלחת של מועצת הקהילות בראשות המזכ״ל דויד עמר, שאותה תגברו הדוקטור בן זקן והרב הראשי של מרוקו, שלום משאש.

יורש העצר מולאי חסן הכיר בנפש חפצה בכך, שהמשטרה בקזבלאנקה חטאה בהגזמות מצערות אשר אביו הוקיע אותן באופן רשמי, והבטיח שבעתיד לא תקרינה שוב תקריות כאלה. הבעיה, הבוערת מדי, של טביעת ״אגוז״ כלל לא הועלתה.

הפגישה כוסתה בהרחבה באמצעי התקשורת הלאומיים, שהציגו אותה בפשטות בתור דבר-מה שאפשר ״הזדמנות נוספת למנהיגי הקהילה היהודית, לחדש את הבעת רגשות הנאמנות מצדם כלפי הכתר". אנשי המשטרה שביצעו מעשים בלתי־הולמים, הורדו בדרגה או הועברו מתפקידם בחשאי. לאות רצון טוב, נציגי הקהילה היהודית הוזמנו ־ בסודיות – לנסוע לאל חוסמאס ולערוך קבורה דתית לגופותיהם של 22 טבועים שנמשו מן הים, או שהוטלו אל החוף; הנותרים שקעו לנצח במצולות.

טקס הקבורה נערך על פי ההלכה הדתית על ידי חברי ה״חברא קדישא״ של טטואן, בנוכחות הרב הראשי של אותה עיר, רבי אברהם ביבאס, וזו של נציג מועצת הקהילות, יצחק חאליווה תושב סאלה. החלקה בבית-הקברות הנוצרי שם נקברו גופות הטבועים, הוקפה לאחר מכן בחומה והגישה אליה נאסרה.

הפרשה יצאה לאור שלושה עשורים מאוחר יותר. במשך כל אותה התקופה, הטרגדיות שידעה תנועת העלייה המחתרתית, ובייחוד הדרמה של ״אגוז״, היוו נושא בל-ידובר, הן בישראל והן במרוקו. בישראל, המוסד כפה חרם קפדני על כל פרסום ביחס להגירה המחתרתית מצפון־אפריקה. היה זה נושא אסור, מצב שאותו נשאו בכאב רב כל אלו אשר איבדו את יקיריהם במרוצת הפרק הזה בהיסטוריה. לא זו בלבד שלא יכלו לעבד את אבלם, ולא לעלות על קברי קרוביהם, אלא שנמנעה מהם כל עזרה, נפשית או חומרית, מטעם הסוכנות היהודית ואף מטעם התאחדות יוצאי צפון־אפריקה, ששמרה על דיסקרטיות קיצונית.

במרוקו עצמה הדבר היווה טאבו, הן מצד פקידי הרשות והן מצד הקהילה היהודית, שחרדה לשוב ולפתוח תיק מכאיב, שעלול היה לסכן את הגישה האוהדת מצד הרשויות.

השתיקה הייתה כה מוחלטת, שהיה צורך להמתין עד תחילת שנות התשעים, כדי שהממשלה הישראלית, בעקבות עתירתו של הפרופ׳ שמעון שטרית, ממוצא מרוקני, אישרה פרסום חלקי, 32 שנה לאחר מעשה, של דוח החקירה הרשמית. עד ימינו, בשנת 2008, לא אושר עדיין פירסום הדוח הזה במלואו.

עם זאת, כאשר הליכוד עלה לשלטון, מה שהיווה במידה מסויימת, את ״נקמתם״ של המזרחים במימסד האשכנזי, אישים אחדים ממוצא מרוקני יצאו למסע הסברה כדי להביא לכך שהעלייה המחתרתית של יהודי צפון־ אפריקה תוצג בתור אחד הפרקים היותר משמעותיים ומחוללים בהיסטוריה של המדינה הצעירה.

נציג סיעת-המרכז הקטנה, ד״ש, שמואל טולדנו, אשר משפחתו, שמוצאה היה ממקנס התיישבה בטבריה באמצע המאה התשע-עשרה, יצא למסע הסברה ברוח זו בדצמבר 1980. הנושא היה מוכר לו היטב, מאחר שהיה קשור למבצע ״יכין״ מקרוב, בתור האחראי, בתוך המוסד, להגירה של ״יהודים במצוקה״.

שמואל טולדנו רכש את תמיכתו של דוד לוי. ב-19 בינואר 1981 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הסיר את ההגבלות שהוטלו על פירסום מידע לגבי העזיבה במחתרת את מרוקו, ועשה את כ״ג בטבת, תאריך טביעתה של ״אגוז״, ליום זיכרון שנתי לעלייה המחתרתית מצפון־אפריקה.

משנת 1981 ואילך, מציינים מדי שנה את היום הזה בקיום טקס אזכרה לפני יד הזיכרון שהקימה עיריית אשדוד לזכר נוסעיה של ״אגוז״, בנוכחות שרים ונציגים של חיל הים הישראלי, וכן עורכים ימי לימוד, אשר העבודות הנכתבות בהם מתפרסמות באורח סדיר בהנחיית מאיר כנפו, אחד מראשי ארגון ״ותיקי העלייה המחתרתית מצפון־אפריקה״.

נותר עוד להסדיר את עניין העלאת עצמותיהם של הטבועים, שנקברו בחלקה הנוצרית בבית־הקברות באל חוסיימה, בצפון מרוקו. ראש ההתאחדות ליוצאי מרוקו, סאם בן שטרית נסע למרוקו ב־1983, וקיבל אישור לבוא, בדיסקרטיות הרבה ביותר, לאל חוסיימה, שם יכול היה לפקוד את קברם ולהתייחד עם זכרם של הנוסעים האומללים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 87

משפחת לעצידי

אילן ששרשיו מרובין, יקר מפנינים, גבר בגוברין, ראש בית אב, שמו נודע בשערים, החסיד ^ר׳ דיי (^הנק׳ לעצידי), הוליד: ר׳ מבלוף, יוסף, אליהו, מרימא.

איש טהור, טהור לב ונפש, בעל מדות יקרים, ירא את ה׳ מנעוריו ועד גדלו, גדול הנהנה מיגיעו, מעשה ידי אומן, רוקם בתכלת ובארגמן, (מתוך ספר ויקץ שלמה, עמי ק״ז), החסיד ר׳ מכלוף הוליד: הרב משה, ר׳ דוד, נונא, סעידא, מרימא, ג׳וויהרא, מאחא.

טובייאנא דחכימייא, אחד מבני עליה, רב חסידא, כלילא דורדא, מזר״ק טהור, מרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים הרבה, ראש על ארץ רבה, רב נהורא בק״ק לעיון, זכה וזיכה את הרבים, החסיד הרב משה הוליד: ר׳ יעקב, שלמה, ר׳ שמואל, ישראל, אהרן, מרימא, עווישא, נונא, סתירא, קמרא, חנה.

פרי עץ הדר, בנן של קדושים, רחמים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ספרא רבא, הזקן הבשר ר׳ דוד, הוליד: הרב אליהו, מכלוף, שמעון, יצחק, יוסף, אסתר.

איש צדיק היה, שמו נודע בשערים, והוא בן איש חי מקבציאל, רב פעלים לתורה ולתעודה, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: מו״ר ר׳ דוד, משה, יעקב הי״ד, סתירא, עווישא, מרימא.

איש חסיד היה, חכם ותיק, חמר חדת עתיק, שרגא דנהורא, עוסק באורייתא תדירא, במקום טהרה, ללמד בני ישראל תורה, מורי ורבי, העמיד תלמידים הרבה, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, שב גם ישיש, הצדיק מורנו ורבנו הרב דוד הוליד: אליהו, יעקב, רחמים, שמעון, יוסף, אברהם, לוויהא.

גברא רבא יקירא, איש אשכולות, נעים הליבות, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, חבר בחברה קדישא, ראשון לדבר שבקדושה, הצדיק ר׳ משה הוליד: יעקב, אברהם, עישא, סליטנא, סאעודא.

המנוח הצדיק ר׳ יעקב הי״ד לא הניח זרע ב״מ.

הזקן הבשר, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים טובים, ירא אלהיבו וסר מרע ר׳ אליהו הוליד: משה, יוסף, נונא, מאחא.

המנוח הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, נודב נדבות, הזקץ הכשר ר׳ משה הוליד: אליהו, שמעון, דוד, יוסף, אברהם, מכלוף, נונא.

הנכבד היקר, עניו ושפל ברך, אוצר כלי חמדה, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אליהו.

איש תבונה, איש אמונים, יקר מפנינים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: יצחק, אברהם, אהרן.

צדיק תמים, נשוא פנים, שפל ברך, מתהלך בתומו, עושה חסדים ר׳ יצחק הוליד: משה (דלבתם).

המנוח, ישר וטוב, בעל מדות טובות, נעים הליכות, מתפרנס וחי מיגיעו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, סעידא.

איש צדיק היה, ירא ה׳ בתכלית, מוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, יוסף, יעקב, יצחק, רחמים, עווישא,

פרי עץ הדר, ענף עץ עבות, אילן ששרשיו מרובין, מוכתר בנימוסין, ירא אלהים וסר מרע הצדיק ר׳ יצחק הניח ברבה: משה.

בן איש חיל, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, בן קדושים, צדיק תמים, ר׳ משה הוליד: יעקב, יהודה.

אין בידנו פרטים על הבנים של הצדיק ר׳ יעקב שהיה מתגורר באלג׳יריה.

איש צדיק תמים, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסד ומרבה להטיב, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: יוסף, משה.

הזקן הישיש, עובד את ה׳ נאמנה, כל ימות השנה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שמעון, אברהם, זהירא, אסתר, לוויהא.

המרוחם, הזקן הבשר, מנא דבשר, מיראי ה׳ וחושבי שמו, מתחסד עם קונו, נושא ונותן באמונה, ראש הקהילה בעיר לעיון, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: ר׳ יוסף, אברהם, יהודה, אליהו, יצחק, מזל טוב, עווישא, נונא.

המנוח הצדיק ר׳ אברהם לא הניח זרע ב״מ

משפחת סבייע

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, עמי 137. אבי המשפחה שמו פנחס ובני המשפחה נקראים בני ״פנחס דסבאע״.

הרב אליהו, יהודה.

רב נהורא, שרגא דנהורא, יושב אוהל ומקנה, האלוף התורני, חכם חרשים, גזע קדושים, אבא שאול ומשיב כהלכה, משנתו סדורה וערובה, מחבר ספר קול צעקת הרועים, וערך והוציא לאור ספר מכשירי מילה, ועוד לו הרבה בכתובים, בחכמת לשון הקודש וחכמת הדקדוק, סיני ועוקר הרים, הגאון המובהק, רבם של קהילות סיג, סעידא (אלג׳יריה), מרביץ תורה בישראל, החסיד הרב אליהו (נתבש״מ תרצ״א) הניח בנים ובני בנים הי״ו.

אין בידינו פרטים על בניו של אחי הרב הגדול ושמו יהודה (נפטר באלג׳יריה בשנת תרפ״ו).

משפחת אסמימן

משפחה רמה ונכבדה המוזכרת באגרת יחס פאם, פאס וחכמיה, א/ עמי 138. החסיד, גזע ישישים, בנן של קדושים, שמו נודע בשערים, ידיו רב לו בתורת ה׳ (על עיונו בבית עלמין החדש רשום: נלב״ע בה״ר אברהם בן גיגי שנת תרכ״ו – 1866 למניינם, זו המצבה הרשומה הקדומה בבית עלמין החדש), הצדיק, ראש בית אב הרב אברהם הניח ברכה: יוסף, עווישא.

הזקן הישיש, מתהלך בתומו צדיק, חי מיגיעת כפיו, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אברהם הי״ד, אהרן, ר׳ משה, יעקב, רחמים, דוד, יצחק, מרימא.

הצדיק טהור לב ועדין נפש ר׳ אברהם ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו, לא הניח זרע ב״מ.

גברא רבא, נקי ובר, צדיק כתמר, זריז למעשים טובים ולצדקה, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: אליהו, יוסף, ציון, שמואל, שמעון, אברהם.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מוקיר רבנן ותלמידהון, זכה ומזכה את הרבים, רב בקהילת ריש (מרוקו) רודף צדקה וחסד, מלמד תורה לבני ישראל, הצדיק הרב משה הוליד: אברהם, יצחק, יוסף, נונא, סאעודא, מרסיל, עליזא, אסתר, לאה.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ירא אלהים וסר מרע, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אברהם, שלמה, יוסף, מאיר, ציון, מרימא, סליטנא, סאעודא.

המרוחם, אוצר כלי חמדה, נודב נדבות, ירא את ה׳ בתכלית, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שמעון, עווישא.

משפחת תוויתא

משפחה נכבדה, רבת אוכלוסין, בדורות שלפנינו, רשומה באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, אי, עמי 137, ובימינו אין שומעים יותר על צאצאי משפחה זו.

הזקן הבשר, מאנשי תמימי דרך, משבים ומעריב לבי כנישתא, גומל חסדים טובים, הצדיק י" ^דוד (הנק׳ דודו די תוויתא). הוליד: קמירא, פריחא.

משפחות בן גיגי שיצאו מדבדו למליליא בסוף המאה התשע עשרה ולפאס בראש המאה העשרים.

הזקן הכשר, מנא דכשר, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב לבי כנישתא, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: יהודה (האב והבן גרו בעיר מליליא).

גברא רבא, הולך בתומו, נקי בפים, איש אמונים, ביתו פתוח לרוחה, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: משה, חנה.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, הצדיק הוליד: יהודה סעדיה, אברהם, מסעוד, מסעודא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, ענוותן ושפל ברך, משביל אל דל, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: דוד, יהושע (נגיד חברה קדישא בעיר מליליא).

השם הטוב, בנן של קדושים, מוכתר בנימוסין, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ די הריסא) הוליד: אליהו, עווישא.

המרוחם, איש צדיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא בעיר לעיון, ר׳ אליהו הוליד: שמעון (מקום מגוריו בעיר פאס ושם נלב״ע).

האי גברא רבא, צנוע ומעלי, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, מדותיו מדות יוצרו, אוחז במדת השתיקה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הצדיק ר׳ שמעון הניח בנים ובנות בפ״י הי״ו.

המנוח הצדיק, משכים ומעריב לבי כנישתא, ירא ה׳ ושלם במדות, ר׳ יוסף (היה מתגורר בעיר אוג׳דא) הוליד: יהושע, ג׳ולי, איטוואל.

משפחת בן צולטאן

תולדות המשטחה

משפחה רמה הנמצאת בדברו לפחות מאז המאה השמונה עשרה (1700 למניינם), ומאז נפוצו בני המשפחה לערים תלמסאן, פאס, טיטוואן, ובמאה התשע עשרה יש מבני משפחת מלכים זו בקהילות אלג׳יריה ותוניסיה. בספרד בני המשפחה הראשונים נקראו אבן ריי. בקהילת פאס חי במאה השש עשרה (1500 למנעם), הרב שלמה בר מלך מחבר ספר מבלל יופי (קושטא, שנת ש״ט) יש לשער שלמשפחת בר מלך קירבה למשפחת בן צולטאן; במו בן משפחת מלכא או בן מלבא (הרב המקובל ר׳ כליפא בן מלכא, ראה מה שכתב עליו הרב החיד״א ז״ל בשם הגדולים), וכן משפחת מלכי או אלמלבי בקהילות אלג׳יריה, כל המשפחות הנ״ל בספרד ובקהילות צפון אפריקה שורש אחד להם ובמערב יש שנקראו מלכא ויש צולטן (לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, הרומז על כך שהם משבט יהודה). האגדה אומרת שבני משפחת בן צולטאן שינו את שמם לבן טאטא כי המוסלמים כעסו על יהודים הקוראים לעצמם בני מלכים (בדבדו ענף אחד ממשפחת בן צולטאן מכונה בן טאטא). הרב הגדול הגאון ר׳ דניאל ^הנק׳ דינר בן צולטאן מדברו (חי בפאס בראשית המאה התשע עשרה) חיבר ספר דרשות והספדים על רבנים וחכמים מקהילות פאס, מכנאס ועוד.

בני הקהילה בדברו זוכרים את הציון של החסיד הצדיק הרב משה בן צולטאן זלה״ה שרבים היו מדליקים נר לכבודו ובאים ליד ציון הרב להתפלל על ישועת הכלל והפרט. בספר תקון חצות (ליוורנו 1856), עמי 32 נמצא פיוט מאת הרב משה צולטאן ז״ל: שומר שבת מצוה רבה כי חיים היא למחזיקים בה.

ענפי המשפחה הגדולים הם בן-נסים, בן-אפרים, בן-שמוייל, בן טאטא.

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – משפחת לעצידי –משפחת סבייע- אסמימן- משפחת תוויתא- בן צולטאן

ו. ״היא צוארה פשטה״

בכתיבתו של אלבאז על סול מופיע הביטוי הזה פעמיים, בפעם הראשונה ב״שמך יה קדשה״: הִיא צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / לִפְנֵי צַר הָאוֹרֵב ובפעם השנייה ב״היפה בנשים״:

אֶת צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / מוּל בְּנֵי עוֹנְנָה

ב״צדקת אשת חיל זכרו״ של מונסונייגו מופיע הביטוי כשהוא מלווה בהאצה לתליין לבצע

את משימתו.

יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאַר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה [״.]

יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / […]

בכתיבה הפיוטית מופיע הביטוי בפיוט על העקדה (״אם אפס רבע הקן״) של הרב אפרים מרגנשבורג מן המאה האחת־עשרה, שנכנס גם לסדר הסליחות הספרדי. פיוט העקדה הזה שכתב חכם מאשכנז זכה לתפוצה גדולה יותר בקרב יהדות ספרד החל במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. הפיוט דורש בצורה מיוחדת את פרשת העקדה, מתוקף העובדה שקולו של יצחק שהושתק בספר בראשית נשמע ברבים לפני עקדתו, והצהרותיו האמוניות זוכות לצביון אמנותי במרחב השיר. בעקדה הזאת שש יצחק למות על קידוש השם ולהיות מוקרב כשה לעולה:

ראה יחיד כי הוא השה / נאם להורו המנסה

אבי אותי ככבש תעשה / לא תחמל ולא תכסה [״•]

צואר פשט מאליו / ואביו נגש אליו

לשחטו לשם בעליו / והנה ה׳ נצב עליו

הפיוט בנוי כל כולו על ההאצה למות על קידוש השם, הנשמעת כמעין הטפה לחיות ולמות כקדוש מעונה. תופעת ההאצה מצד הנידון למוות היא מרכיב מכריע בכתיבה ההגיוגרפית. במורשת היהודית, הכתיבה על התופעה הזאת יונקת את השראתה מסיפור חנה ושבעת בניה, כפי שהתגלגל בתפוצות ישראל באמצעות ״ספר יוסיפון (ראה פלוסר, תשל״ט-תשמ״א). הכתיבה ההגיוגרפית הנוצרית התבססה על סיפורי אלעזר וחנה ושבעת בניה על פי ספר מקבים ביוונית עתיקה. ההאצה הופכת חוליה חשובה בעלילה הדרמטית של הקדוש המעונה.

יש להדגיש שבקצות יכולה ההאצה לדור בכפיפה אחת עם הקינה של סול על גורלה המר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקצא של משה בן סעדון, ״קצת סוליכא תנצב״ה״. אולם בפיוטים נשמרת האיכות ההרואית לאורך כל השיר. הקדושה מאיצה בתליינה להוציאה להורג, ואין היא מקוננת על מותה בטרם עת. הצירוף של שתי איכויות שונות באותו השיר, האלגית והאפית־הרואית, מצוי בפיוט עקדה אחר, "עת שערי רצון״ של יהודה אבן עבאם, יליד פאס שנפטר במוסול ב־1167. כאן נושא יצחק קינה על גורל אמו, שעמדה לשכול את בנה יחידה שילדה בגיל תשעים.

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתייפח

אבל העצב על אמו אינו מרפה את ידיו בעניין נכונותו המוחלטת להיות קרבן:

ממאכלת יהמה מדברי

נא חדדה אבי ואת מאסרי

חזק ועת יקד יקוד בבשרי

קח עמך הנשאר מאפרי

ואמור לשרה זה ליצחק ריח

יוצא לכאורה שהפיוטים על סול מגלים זיקת יתר לעקדה של רבי אפרים מרגנשבורג היצוקה כל כולה על פי האיכות האפית ההרואית מאשר לעקדה של יהודה אבן עבאס, אשר עקבותיה ניכרים יותר בקצות. ברם, באשר לזיקה למקורות, יש לברר את העניין מתוך סגנונם של הפיוטים ולשונם, המעדיפים לשאוב ישירות מהתנ״ך ומהמדרשים יותר מאשר מכלי שני, כגון שתי העקדות שציינו לעיל. הביטוי ״פשט את צווארו״ ביחס ליצחק מופיע במדרש. בשמות רבה לח נאמר על יצחק ש״פשט צווארו כנגד החרב״. בדברים רבה ט מהללים את יצחק כך: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח". הביטוי אף חוזר במדרש תנחומא, נשא טז.

תוספת מהאינטרנט שלי א.פ

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן – הוא פיוט לימי הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, שנכתב על ידי רבי אפרים בר יצחק מרגנסבורג. הפיוט נאמר על ידי קהילות אשכנז באחד מימי עשרת ימי תשובה, וזאת בהתאם למנהג אשכנז לומר כל יום של עשרת ימי תשובה פיוט שבמרכזו עקידת יצחק. ברוב קהילות ספרד, הפיוט נאמר בכל יום מימי הסליחות החל מתחילת חודש אלול. בנוסח הספרדי-ירושלמי הפיוט נאמר גם לפני תקיעות השופר של היום השני של ראש השנה.

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן
אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן

פָּנִים לוֹ תַכִּיר וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר
קַח נָא בֵּן יַקִּיר וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר

רָץ אֶל הַנַּעַר לְהַקְדִּישׁוֹ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ
עִטְּרוֹ בָעֵצִים וְאִשּׁוֹ נֵזֶר אֱלוֹהָיו עַל רֹאשוֹ

יָחִיד הוּקַל כַּצְּבִי עָנָה וְאָמַר אָבִי
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא

מִלִּים הֱשִׁיבוֹ מִלְּהַבְהִילוֹ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לוֹ
בְּנִי, אֱלוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ וְיוֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ

בְּמִצְוָתְךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהֵרִים
חָשׁוּ וְהָלְכוּ נִמְהָרִים עַל אַחַד הֶהָרִים

רָאוּ אֵד תְּלוּלָה מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה
יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה

רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה
אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה

בִּי חָפֵץ וְנִכְסֹף לְבָבִי לוֹ לַחֲשׂף
אִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד
לְשׂוּמוֹ עַל הָעֵצִים שָׁקַד וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד

צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו
לְשֹׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו

חֲקֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה
וְלִבּוֹ אֶל כַּפַּיִם נָשָׂא וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה

קָרָא מֵרֶחֶם מִשְׁחָר תְּמוּר בִּנְךָ הַנִּבְחָר
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר

חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ תִּכּוֹן כְּהַקְטָרָתוֹ
וְתַעֲלֶה לְךָ תִּמְרָתוֹ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק
בְּרִית עוֹלָם בַּל יֻמְחַק אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק

קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לָקוֹד בְּצָרָה עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד
וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקוֹד

עד כאן התוספת שלי א.פ

השיר של אלבאז, המתמקד בתפילה לאלוהים שיזכור את הנערה שפשטה את צווארה לשחיטה כדי לקדש שם שמים, יונק את השראתו משמות רבה מד, ״ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו על גבי המזבח לישחט על שמך״. מקור השראה נוסף הנראה לנו סביר ביותר הוא מדרש תנחומא, כי תשא כד, ״זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו להישחט על קדושת שמך".

שני הציטוטים האחרונים היו מקור ודאי לאלבאז, ובמיוחד לשירו הפותח במילים ״שמך יה קדשה״, כשכל המדרשים בנושא העקדה מצטרפים כרקע. באשר לפיוטי העקדה המופיעים בספרי תפילה וסליחות, מדובר במקור השראה אפשרי.

נציין שעקדת יצחק מוזכרת בקצא בערבית־יהודית על חנה ושבעת בניה כפרשה המלמדת זכות על ישראל. בקצא של בן סעדון מצהירה סול שהיא נאמנה למורשתו של אברהם ״כלילו״, כלומר האהוב על ידי האלוהים. ברם, בכל הפיוטים לא הוזכרה פרשת העקדה במפורש, וסול אינה מדומה ליצחק. הזיקה לפרשת העקדה מתקיימת רק באמצעות הביטוי של פשיטת הצוואר למשחית. מדובר בזיקה רחוקה ועקיפה לעקדה.

ההימנעות מזיקה ישירה לפרשת יצחק מסתברת מתוקף העובדה שהמשל אינו דומה לנמשל. ההשוואה לעקדת יצחק עשויה הייתה לגרור כשל מבחינת חוקי הרטוריקה הדורשים מה־exempium – המשל – להיות דומה לנמשל עד כדי זהות טוטלית. בפרשת העקדה מדובר על אלוהים המחליט לנסות את אברהם ועל כן מצווה עליו להקריב את בנו יחידו יצחק על המזבח כקרבן כליל (holocaust). כאשר אברהם עומד בניסיון ומוכיח שהוא מוכן לקיים ללא עוררין את הצו להקריב את בנו, מוצא אלוהים תחליף ליצחק והאיל הוא שמוקרב. הדימוי לקרבן כליל בפיוטים אינו מחוזק ברמזים לעקדת יצחק, כיוון שסול היא במעמד של דמות קדושה שרשויות לא יהודיות עינו אותה בשרירות לב ובאכזריות, ולחלופין פיתו אותה, בתקווה שתעזוב את דת אבותיה לטובת הדת האחרת, האסלאם. סול עמדה מול מעניה בגאון ובסופו של דבר החליטה לפשוט את צווארה ולהישחט על קידוש השם בגלל שרירות לבם של בני האדם. בזכות המעשה הפכה סול ל-martyr, עדה של האלוהים (על פי המקור ביוונית הקלסית ועל פי המסורות הנוצריות הלטיניות, המילה המקבילה בערבית למרטיר היא ״שהיד״).

ובכן, הפיוטים על סול שואלים את ביטויי פשיטת הצוואר למשחית ממדרשי העקדה ללא זכר לעקדה ולגיבוריה, כי פרשת סול ופרשת העקדה נבדלות עקרונית אחת מרעותה, אף על פי שבשתיהן מדובר בנכונות למות למען אמונה: יצחק ניצל ממוות, סול נהרגה משום שלא רצתה להמיר את דתה לאסלאם. מונסונייגו ואלבאז, ששהו בפאס בעת ההוצאה להורג, מנסים ללמד זכות כמה שיותר על הנערה היהודייה. הגישה האפולוגטית גברה על החובה לתעד אירוע היסטורי בצורה הנאמנה ביותר. אף על פי שקרוב לוודאי לא נכחו בעת ההוצאה להורג, שקדו להשריש בתודעת הקוראים שאכן היא פשטה את צווארה למשחית. שאילת הביטוי מהמקורות ומהקשרים המוכרים לקוראים תרמה להבניית השיח על דמותה של סול ולהשתרשותו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. לאחר הקריאה בפיוטים ובקצות נוטה הקורא המצוי במקורות לקבל ללא שמץ של עוררין ופקפוק שסול האיצה בתלייניה, וזאת בהשראת הביטוי המעוגן עמוק בתודעתו, של פשיטת הצוואר למשחית.

התמונה הזאת אינה נחלת המדרשים היהודיים בלבד. היא סללה נתיבים אל הספרות הנוצרית של המאות הראשונות לספירה, עת פרחה הכתיבה המרטירולוגית, כפי שבא לידי ביטוי במסה Ad martyres של טרטוליאנום (בערך משנת 197 לספירה), אשר הטיפה לנוצרים החדשים למות על קדושת הנצרות ולא להירתע כלל מהרדיפות ומהעינויים האכזריים.

מסות ומכתבים על הנושא חוברו על ידי מטיפים שונים מראשית הנצרות, למשל המסה של אוריגנס (Origene) ומכתביו של קפריאנוס מקרתגו(258-200/210), נוסף על רשימות העוסקות במסכת עינוייהם של הקדושים הנוצרים, שהיו נפוצות לאורך מאות בשנים בכל הפזורות הנוצריות, כמו סיפורן של הקדושות פרפטואה ופליקיטס. מסופר על פרפטואה שששה אל מותה ולא הסתפקה בהושטת צווארה לתליין, אלא בראותה את התליין מהסם מעט ובידו החרב נטלה את ידו והובילה אותה בעצמה אל המקום המדויק (נקודה ממש) בצווארה שהחרב צריכה הייתה לפצוע. כקדושה ראתה במותה זכות גדולה שאין לעכבה. אכן, פשיטת הצוואר המלווה בהאצת התליין שיבצע את משימתו הפכה לאחד המאפיינים החשובים בשיח המרטירולוגי היהודי ובשיח המרטירולוגי הנוצרי (שניהם התפתחו בתקופות מקבילות וינקו מאותם המקורות, כמו ספר מקבים). לכן גם קורא הקרוב יותר למקורות הנצרות מאשר למקורות היהדות ייטה להאמין ללא ספק שסול פשטה את צווארה למשחית והאיצה בתליינה לבצע את משימתו, לערוף את ראשה. התופעה הזאת משתקפת היטב גם בכתבים על סול בשפות לועזיות, פרי עטם של נוצרים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 43

בגדי שבת

אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה

לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ

רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה

בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי

רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת,  אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,

ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

 בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.

נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא

שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה

מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה

הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית

׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי

ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).

השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.

׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות

מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד

פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.

ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.

חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!

ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.

באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

אחד המיוחד מרבותיו הנערצים שלמד לפניו רבי רפאל אהרן בן שמעון, היה זה רבי שלום בחבוט זצ״ל. מתלמידיו המובהקים של אביו הרב צוף דב״ש. כבן עשרים שנה עלה רבי שלום זצ״ל לשכון כבוד בתוככי עיר הקודש והמקדש, והיה זה זמן קצר אחרי שעלה רבו הצוף דב״ש.

בהכיר הרב צוף דבי׳ש, את תלמידו חביבו רבי שלום, אשר הקדושה והטהרה אפפה עליו, לקח אותו למלמד לבנו רבי רפאל אהרן, ואף צירף אליו את חבריו, רבי יוסף הכהן, רבי יוסף אלמאליח ועוד. אכן, תלמידים אלו עלו ונתעלו בתורה וביראת ה' טהורה, ושמם הטוב נודע לשם ולתפארת כאשר מדת הענוה היתה שזורה בתוך מידותיהם הטובות והישרות, וכל זאת ממה ששאבו וינקו מרבם הצדיק והקדוש.

בין שומעי לקחו של רבי שלום, נמנה הגאון המפורסם המקובל האלהי רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל(ראש ישיבת המקובלים ׳׳בית אל״ בירושלים, מחבר ספרי השו״ת ״ישכיל עבדי״ ועוד. נולד ר״ח טבת תר׳׳ן, ונתבש״מ כ׳ שבט תשכ׳׳ט). בביוגרפיה שנכתבה אודות רבי עובדיה זצ״ל בתחילת השו״ת ״ישכיל עבדי״ מהדורה חדשה תשל״ו, כתוב לאמור:

״כשאר נערי ירושלים קיבל את חינוכו בת״ת ״דורש ציון״, אח״כ המשיך בישיבת ״חסד אברהם״ וב׳׳תפארת ירושלים״ והיה תלמיד המחכים את רבותיו. אביו רבי שלום אשר ראה את בנו כי לגדולות נוצר, ביקש עבורו מלמד מומחה אשר יקנה לו דרך נכונה ומסילה נאותה בים התלמוד. הוא שם עיניו ברבי שלום בוחבוט, אשר היה בבחינת ארי במסתרים, גאון, צדיק ומקובל. צדיק זה ישב ועסק בתורה מתוך הדחק והתפלל עפ״י כוונות האר״י. אפילו ברכת ״אשר יצר״ היה מקפיד להתפלל מתוך סידור עפ״י הכוונות. רבי שלום הדאיה שידע כי הרב בוחבוט מתפרנס בצער, זרק לעברו מאג׳ידי של זהב כדי לאלצו ללמוד עם בנו חודש ימים, וכך נקשרה נפשו בנפשו. יש יסוד להניח כי אצל רבו זה קנה את ראשית יסודות חכמת הקבלה בהיותו בן שבע עשרה, וזאת ללא ידיעת אביו״.

שמו של רבי שלום בחבוט זצ״ל נודע לשם ולתפארת, ועל אף צניעותו וענותנותו הגדולה, קדושתו ויראתו, ופני השכינה אשר הקרינה, האירה ואפפה עליו. הסגירה אותו, וראו כל בני ירושלים כי איש אלקים קדוש ונשגב הוא.

רבים המופתים והמעשים, אשר סופרו ונרקמו סביב אישיותו של רבי שלום בחבוט זצ״ל, עד כי זכה לתואר המלוב״ן (ר״ת המלומד בניסים). אנו נציין כמה מעשים ידועים. מעט מהמחזיק את המרובה.

כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א)

רבי שלום זצ״ל נתבקש ע״י רבו הרב צוף דב"ש, לצאת למארוקו כדי לאסוף נדבות להקמת בתי כנסת ותלמוד תורה לעדת המערבים בירושלים, וזו היתה אחת השליחויות הראשונות לחו׳יל מטעם הרב צוף דב״ש, שממנה נוסד כולל המערבים בירושלים. רבי שלום סובב את מארוקו, ובכל מקום בואו קבלוהו בכבוד ויקר, ותרמו לו בעין יפה למען המטרה הקדושה שעליה הוא בא.

באחד הימים כאשר רבי שלום רכב יחד עם שמשו, בדרך לא נושבת, התנפלו עליהם שודדי דרכים ברברים צמאי דם תרתי משמע, ובחרון אף תבעו מרבי שלום את כל הכסף אשר בידו. רבי שלום סירב לתת להם מאומה. הם התנפלו עליו ועל שמשו קשרו אותם על עץ ואמרו לרצחם נפש. באותו רגע ממש, כאשר חרב המשחית שלופה היתה על ראשיהם, הופיע אדם שאף הוא נראה כברברי וחרב שלופה בידו. הוא שאל את השודדים.

״מדוע קשרתם את הללו אל העץ?״

השיב לו ראש השודדים:

״היות שהם קנו מאתנו מצרכים ואין ברצונם לשלם״.

השמש של רבי שלום הכחיש בשבועה את דברי השודדים, ורבי שלום קרא בקול גדול.

״רבונו של עולם בזכותה של ירושלים עיר הקודש הצילנו מכף רשעים״.

ניגש אותו האיש אל השודדים ואמר להם:

״אם אינכם מסתלקים מכאן פה תהיה קבורתכם״.

בשומעם זאת, פחד מוות נפל עליהם וברחו כל עוד נפשם בם. האיש ההוא התיר את החבלים מידיהם ורגליהם של רבי שלום ושמשו וליווה אותם עד העיר הקרובה. בהגיעם לעיבורה של עיר, בקש רבי שלום להודות לאיש חסדו והנה האיש איננו… באותו רגע, נדר רבי שלום את האחוזים המגיעים לו משכר שליחותו, לבנין ביהכנ״ס בירושלים.

כתמורה לנדבתו זו, הקציעו לו חדר למגורים בבית הכולל של המערבים ברחוב חברון בעיר העתיקה בירושלים.

ארבעים ושתים שנה התגורר רבי שלום בחדר זה ולא יצא פתח הבית מחשש שמא יתלה עיניו הטהורות ויסתכל באשה. או שמא יגע בבהמה טמאה, חמור או כלב. הוא נשמר מכל משמר לבל יראה דבר טומאה חלילה.

בראש השנה כאשר יצא רבי שלום לתשליך לאחד החצרות שהיה בו בור גדול, רבים ליווהו כאשר עומדים היו מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, שלא תיתקל עינו בדבר טומאה. כל כך היה נערץ ומקודש בפי כל, בין בני ברית ובין שאינו בני ברית. עד כי ראש ה״סראיה״ (בית השלטון) חסאן אפאנדי, היה שולח שני שוטרים כדי לילך לפניו וללוותו.

אשרי עין ראתה את המחזה המרהיב הזה, את רבי שלום, לבוש בבגדים לבנים כצמר צחר, זקנו היורד לו על פי מדותיו כאשר פניו הקדושות האירו והבזיקו אורות עליונים, והוא כעמוד אש מתהלך בתוך סמטאותיה של ירושלים, ועם רב מלווה אותו בחרדת קודש לסדר התשליך.

טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א)

פרנסתו של רבי שלום היה מפרוטות מעטות שקיבל מכולל המערבים ומתמיכה מסוימת שהיה מקבל מידי פעם מעשיר אחד שנתן לו מתן בסתר, אך כל זה הספיקו לשליש ולרביע לצרכיו המינימליים של רבי שלום. אף גם זאת שבמעט הזה חילק את רובו לעניים ולתלמידי חכמים נצרכים. אם כן, ממה היתה פרנסתו?! ובכן, פרנסתו של רבי שלום היתה מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, ממש מידו פשוטו כמשמעו, והרי כמה הוכחות לכך.

פעם בערב פורים, שעה שרבי שלום היה לומד עם תלמידיו את מגילת אסתר פנתה אליו אשתו הצדקת מרת בוליסה־חנה, ואמרה לו כי אין פרוטה בבית לפורטה, ועדיין לא קנתה דבר לצרכי סעודת פורים ולמשלוח מנות. השיב לה הרב,

״עוד היום גדול ותשועת ה' כהרף עין״.

השיבה לו הרבנית,

״שעת הצהרים עברה ואתה אומר עוד היום גדול״?!.

פנה רבי שלום לתלמידיו ושאל,

״מי מכם יודע מיהו מרדכי הצדיק״?.

כולם השיבו בחיוב. פנה רבי שלום לאחד התלמידים שישב בקירבתו ואמר לו,

״לך והגד למרדכי הצדיק, שלרבי שלך אין מעות לפורים״.

קם הנער מלפניו, ושם פעמיו אל הכתל המערבי. הוא קרא תהלים ואחרי כל פרק, צעק בקול.

״מרדכי הצדיק, לרבי שלי אין מעות לפורים״,

אותה שעה, בא אל הנער אדם אחד והושיט לו צרור של מטבעות ואמר

״לך ומסור זאת לרבי שלך״.

רץ הנער אל רבו ומסר לו את צרור המטבעות. רבי שלום לא נרגש כלל ובפשטות אמר לנער.

״לך ותן זאת לאשה״. והמשיך בלימוד המגילה כאלו דבר לא קרא.

פעם אחרת לא היתה הפרוטה מצויה בבית וערב שבת היה. קבלה אשתו לפניו, הפסיק רגע קט רבי שלום את תלמודו ושאל,

״לכמה את צריכה?״

השיבה:

״מגי׳די״ (מטבע תורכית),

אמר לה:

״פשפשי בכיסיך שמא תמצאי בתוכן מטבעי׳.

חייכה הרבנית בצער ואמרה לו,

״כל הכסף שהיה בידי כבר הוצאתי, ליום אתמול הוצאתי את המטבע האחרונה״.

חייך רבי שלום ולחש לה,

״אף על פי כן פשפשי בכיסים״.

הכניסה הרבנית את ידה לכיס ריקה, והוציאה מגי׳די.

הרי עוד מעשה, ערב פסח עמד בפתח, ולרבנית אין אף נפוליון בבית להוצאות החג. ראה רבי שלום בצערה ואמר לה:

״שבי נא בתי ונעשה חשבון לכמה כסף את צריכה״.

ישבה הרבנית ומנתה לפניו.

״כך וכך למצות, כך וכך ליין, לביצים ולשני שקי תמרים ועוד״.

רבי שלום רשם הכל על נייר חלק, ואמר לאחד מתלמידיו:

״לך אל הכותל המערבי ושים את הנייר הזה באחד הסדקים״.

הנער עשה כמצוות רבו. בדרכו חזרה, פגש ביהודי אחד ממוצא בוכארא ששאל אותו היכן ביתו של רבי שלום בחבוט. הנער הביאו לבית הרב, והלה פנה לרבי שלום בלב נשבר ונדכה ושפך לפניו את מר שיחו, כי בתו היחידה חולה מאוד היא ועל כן מבקש הוא את פני הרב שיברכנה ברפואה שלימה. עשה רבי שלום את מבוקשו. הבוכארי השאיר על שולחנו של הרב צרור מלא כסף. רבי שלום פתח את הצרור ואמר לנער ״קח את הצרור ומסור לאשתי״.

כשמנתה הרבנית את המטבעות מצאה בו את סכום הכסף שחישב הרב ברשימה, לא פחות ולא יותר.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

כתגובה למכתבו זה של ברנט ואולי למכתבי תלונה נוספים ניסח פינסקר את תשובתו הבאה למויאל. וכך כתב בלשון זהירה: ״קיבלתי מכתבים, שלפי דעתי איני רשאי להעלים ממך את תוכנם. מובן מאליו, שגילוי לב זה, שלא הייתי מזכה בו אחר, נובע מן ההוקרה הכנה ומן האמון המלא שאני רוחש לך.

״אך זה קיבלתי עידוד מה ממכתביך ומעדות המתיישבים על שגשוגה של פתח-תקוה, והנה באו להעציב את רוחי מכתבים המתארים תמונה אחרת לגמרי של מצב הענינים במושבה זו. המכתבים מציינים לשבח את מסירותך ואת רצונך הטוב, ועם זאת מתלוננים על מעשי מזכירך, המנצל את מחלתך לרעת המתיישבים.

״בכל התלונות האלה יש בוודאי הרבה הגזמה וחוסר הגינות. אבל בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, כמוך כמוני עלינו להתחשב בדעת הקהל. כדי להניח דעה זו השתדל נא אל נכון לנקוט אמצעים נאותים. אשר לי, יקשה עלי לעוץ לך עצות מרחוק. אך הואיל ומר סטרבולסקי חסר לנו [במשמעות שלא הגיע לארץ ישראל], שמא יותר לי להציע לשיקולך אמצעי נוסף, והוא, שתואיל לצרף אליך אדם נוסף, אשר יש לו מידה מסוימת של סמכות, והמסוגל לייצג אותך לעת מחלתך, כמו למשל האדון המנהל הירש. ידוע לי היטב, שמוטלות עליו חובות משלו ושהוא אף סירב להצטרף כחבר לועד שהרכיב מר ויסוצקי, אבל אולי תצליח אתה במקום שהלה נכשל. לבד ממר הירש אינני מכיר לצערי אדם, שראוי להציב לצדך. שמא מכיר אתה אדם כזה?״

מדברים אלה עולה, שפינסקר קיבל את עצתו של ברנט ליטול ממויאל החולה חלק מסמכויותיו ולהעבירן לאדם אחר, למשל שמואל הירש. פינסקר גם לא יכול היה להתעלם מהתלונות החוזרות ונשנות שהופנו לעבר מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח: ״צעד אחר יכול להיות אולי החלפת מזכירך הנוכחי באחר, כגון מר בן־יהודה או מר לובמן וכדומה. ואם אינך יכול לוותר עליו כמזכיר, הרשות בידך להשאירו בתפקיד זה, מבלי לתת לו תעסוקה אחרת. אבל השג לך מנהל ישר, בקי היטב בתנאי המקום, אשר ידע להבחין בין הנצרכים האמיתיים לבין אלה שאינם זקוקים לעזרתנו״.

פינסקר סיים את מכתבו בשורות הבאות: ״הדברים שכתבתי לך נובעים כמובן מן הדאגות המשותפות לך ולי, שאני רשאי לגלותן לך בלבד. עזור לי, אדוני היקר, להיחלץ ממבוי סתום זה שאנו נתונים בו עכשיו ולשכך את התרעומת אשר אתה, כאדם ללא צדיה [זדון, מזימה], תראה כמוצדקת״.

רצה הגורל ועצתו של פינסקר לצרף אל מויאל את הירש, שייצג אותו בעת מחלתו, נתמלאה מהר מן הצפוי…

ועם כל זאת, בפרסום בן הזמן אפשר למצוא סיכום חיובי ביותר לפועלו של מויאל בפתח- תקווה: ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה את פ״ת לפני שנה ויראה היום – ישתומם. כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפהפיה… במקום שרידי מפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, מתנוססים בתים נאים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופה, והמון אכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה…״

מפתח-תקווה במרכז הארץ נצפין אל יסוד המעלה שבגליל העליון, אף היא אחת מ״שבע המופלאות״, המושבות הראשונות שהוקמו בשנתיים הראשונות של העלייה הראשונה. יסוד המעלה גם נמנתה עם שלוש המושבות שהיו בטיפול חובבי ציון (בשאר הארבע תמך הברון רוטשילד). מייסדיה היו חברי האגודה ״נחלת שדה וכרם״ מפולין, שליח של האגודה, לייב רובין, סייר בארץ וכשהגיע לימת החולה נשבה בקסם הירק והמים הרבים, שהזכירו לו את נוף ילדותו. הוא כתב לחבריו על כך והציע שישלחו איש נוסף, כדי להיות בטוחים שזו הקנייה הטובה ביותר. פישל סלומון הגיע, סייר עם עמיתו את השטח ואת התפעלותו ביטא במילים: ״כשירדתי מעל הפרד ורגלי עמדו על הקרקע המוצקה של פינת פלאים זו – מיד שמעתי בת קול מלמעלה: המקום הזה מיועד לכם. השתטחתי על פני הקרקע ונשקתיה בדחילו ורחימו״.

בקיץ 1884 עלו המתיישבים הראשונים על הקרקע. השלטון הטורקי סירב לתת להם רישיון ־לבנות בתים, וכשש שנים התגוררו החלוצים ברפת גדולה, יחד עם המקנה, או במבנים זמניים מקני סוף בדומה לבדווים השכנים.

אדמת יסוד המעלה נרכשה לראשונה בשנת 1872 משבט בדואי בידי משפחת עבו מצפת. ראש המשפחה, ר׳ שמואל עבו, היה סגן קונסול צרפת בצפון הארץ, והשפעתו הייתה רבה ביותר. לאחר אחת עשרה שנה רכשו את השטח חברי אגודת ״נחלת שדה וכרם״ ממזריץ שבפולין.

מייסדי יסוד המעלה היו יהודים טובים, סוחרים, מלמדים ובעלי מלאכה, חסרי כל ניסיון חקלאי. הם התחילו את עבודתם בהתלהבות ובדבקות. בסביבה התגוררו בדואים שהפילו את חיתתם על כל סביבותיהם. בימות הגשמים לא היה אפשר להגיע אל יסוד המעלה בשל רפש טובעני ומים בערוצים. ביצות החולה הסמוכות גרמו קדחת, וזו התישה את כוחותיהם של הראשונים וגם הפילה בהם חללים. למרות הכול לא תקף אותם הייאוש, והם חיזקו את יישובם הצעיר.

כשהחלה תנועת חובבי ציון לטפל ביסוד המעלה, גילו אנשיה שהמצב במקום הוא על גבול הייאוש. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה והסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את י״מ פינס ליסוד המעלה להסדיר את הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליוני-זהב (5,000 פרנק], אסר עליו ויסוצקי לסיים את העניין.

אברהם מויאל, כדרכו, לא נטה לוותר. תחילה ניסה להסדיר את עניין הבעלות באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר(יעקב חי עבו) שימש כסגנו, בלי שהדבר יעלה לחובבי ציון בתשלום נוסף. כשלא הצליח, נאלץ לבקש מ״מזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשוחד במשרדי הטאבו ולבעל האדמה כדי לגשת לבניין הבתים. אך בשל התנגדותו של ויסוצקי ואוזלת היד של חובבי ציון בחילוץ שתי המושבות, גדרה ויסוד המעלה ממצוקתן, הגו ויסוצקי ומויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח-תקווה, כדי שלא יצטרכו להתחיל הכול מחדש.

את הגיון הצעתו הסביר מויאל במכתב לפינסקר. הוא שלח ליסוד המעלה שליח, דניאל ברוך שמו, בן משפחה ותיקה ביפו, שיבדוק את המצב במושבה. מסקנותיו היו קשות. ״לדאבון לבי מצאתי את דבריו נכונים בנוגע לקולוניסטים הנוכחיים ביסוד המעלה. אלה אינם מסוגלים לעבודה, אין להם הכשרה ולא רצון וכלום (מלבד אחד שרשמתי שמו) וגם זקנים הנם… וכסף לא יוציא אותם למרחב. אדמתם משובחת מאד מאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארץ הקודש״. וכאן הגיע מויאל לעיקר: ״העמקתי לחקור את כל אשר נוכל לעשות בעניין הזה. והנה רבות מחשבות עלו בלבי ובתכון עלה רעיון חדש, אשר בראשית חשבתי להסתירו, אבל עצור במילים לא אוכל… אדמת יסוד המעלה אשר על מים רבים וטובים נוסדה דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי רוח, כי אז תוכל להיות מאושרה ועובדיה צלחים. לו היה הדבר בידי, כי אז הושבתי את הביל״ויים ביסוד המעלה ואת אלה מיסוד המעלה העתקתי לפתח תקוה״. אלא שאנשי יסוד המעלה, כמו הגדרתים לפניהם, דחו את ההצעה. הם הודיעו בלשון חד־משמעית: ״אף אם נדע שנמות פה מרעב, לא נצא מפה״. הנושא הזה שוב לא הועלה.

גם קלויזנר מתאר את הקושי שהתעורר במושבה: במהלך המו״מ על השגת רישיון בנייה נדרש ויסוצקי לשלם 250 נפוליונים. הוא התייעץ עם מויאל שאמר ״כי אם פינס ימציא לו את החוזה בין עבו ובין אנשי יסוד המעלה, יכריח את עבו על ידי הקונסול הצרפתי הכללי בבירות לתת את שטרי המקנה״. אך מאוחר יותר התברר כי על פי נוסח החוזה פג תוקפה של הבעלות, ועבו יכול לדרוש סכום כרצונו. נראה שבעל הקרקע, יעקב חי עבו, לא הסכים לבצע את רישום הבעלות על הקרקע ללא תשלום. אך ויסוצקי סירב בתוקף לדבר.

על הניסיונות להסדרת ענייני יסוד המעלה אפשר ללמוד מדבריו של מאיר טויבנהויז שהתפרסמו בהמליץ, כשישה חודשים לאחר מות מויאל: ״אנשי יסוד המעלה ברעה גדולה נתונים המה וכל אשר להם עם כל עמלם יחד. תוחלתם נכזבה ותקוותם הייתה למפח נפש; כמעט שהישועה קרובה להם ועד ארגיעה הייתה כלא היה. כשלוש שנים ישבעו נדודים עמל ותלאה עד אין קץ… והאדון מויאל ז״ל ציוה להפקיד שהושיב להם כי ישתדל לקחת להם מאת הממשלה ספרי המקנה על אדמתם, פתאם מת ה׳ מויאל ופקודתו בטלה ועזרתם חדלה וישבר לבם בקרבם; ותבוא להם הבשורה כי לא ידאגו כלל וכל מחסורם יקבלו מהיום ע״י הדירקטור הירש – וישובו ויחיו״. אולם השמחה הייתה קצרה, ולאחר זמן קצר הם קיבלו הודעה מהנהגת חובבי ציון, כי שוב לא יוכלו החובבים לסייע להם. אלא שעתה לא היה לצדם מויאל, שללא ספק היה נאבק למענם. למזלם, בשנה שלאחר מכן לקח הברון רוטשילד את יסוד המעלה תחת חסותו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 93

84 – רלח- אערך שיר וזמרה

אהבת ארץ ישראל. שיר מעין אזור ובו ארבע עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור בן צלעית קצרצרה וצלע ארוכה.

משקל: שבע הברות בטורי הענף וחמש עשרה הברות בטור האזור.

כתובת: שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם. וזה יצא ראשונה. נו׳ ׳ינובב פי שיר נעים׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק. [נ״י 3,1 ־ שיר נאה ויאה שוררתי לכבוד ארץ הקדושה נועם ׳יא לאיים לא תלום׳].

אֶעֱרֹךְ שִׁיר וְזִמְרָה

לִכְבוֹד אֶרֶץ יְקָרָה

טְהוֹרָה / בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה

נָעִים וָטוֹב לְהוֹדוֹת

שְׁבָחָה עֶשֶׂר יָדוֹת

נִכְבָּדוֹת / מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים תְּדִירָא

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ אֶרֶץ

תָּמִיד אוֹתָהּ הוּא דּוֹרֵשׁ

דָּר עֶרֶץ / צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת תִּפְאָרָה

דּוֹרֵךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת

חַטָּאוֹת וַאֲשֵׁמוֹת

וּמִרְמוֹת / לְכֻלָּם תִּהְיֶה סְלִיחָה וְכַפָּרָה

וּבַל יֹאמַר חָלִיתִי

וְאָחוֹר נְסוּגוֹתִי

נִדְכֵּיתִי / הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ קוֹבֵעַ דִּירָה

דִּירָתָהּ כַּמָּה טוֹבָה

וּרְחָבָה וְנָסְבָה

וְיוֹשְׁבָה / בְּטַבּוּר עוֹלָם, עִיר גְּבוֹהָה וּבְצוּרָה

בָּרָא שׁוֹכֵן מְעוֹנִים 

בָּהּ גְּפָנִים וּתְאֵנִים

וְרִמּוֹנִים / וְגַם זַיִת שֶׁמֶן וּדְבַשׁ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה

נִפְלָאָה אַהֲבָתָהּ

לְעֶצֶם קְדֻשָּׁתָהּ

טוֹבָתָהּ / אֲוִירָהּ מְחַכִּים מַרְבֶּה חָכְמָה וּסְבָרָא

חֶמְדַּת מִכְּלַל כָּל תֵּבֵל

נִקְרֵאת נַחֲלַת חֶבֶל

אֵל סוֹבֵל / עוֹלָם בִּזְרוֹעַ וְגַם כֹּחַ גְּבורָה

סְגֻלַּת כָּל מְדִינוֹת

אֶרֶץ לֹא בְּמִסְכֵּנוּת

מְזוֹנוֹת / לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, תָּמִיד טוֹבָה יְתֵרָה

יָהּ אֶל רָם וְנַעֲלָה

נָתַן אוֹתָהּ נַחֲלָה

לִתְהִלָּה / לְזֶרַע יִצְחָק הֵמָּה בְּנֵי גְּבִירָה

נְפוֹצוֹתֵינוּ כַּנֵּס 

וּכְמוֹ צֵאתִי מֵחָנֵס

עָשָׂה נֵס / וְהַחְזֵר לְיָשְׁנָהּ מְהֵרָה עֲטָרָה

חֵן שְׂפָתַי יָהּ תִּרְצֶה

מְקוֹם פַּר וְשׁוֹר וָשֵׂה

לְאִשָּׁה / הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה בַּשִּׁיר בְּזִמְרָה

זְבוּל מִקְדָּשִׁי בְּנָהּ

בְּחַסְדָּךְ שׁוֹכֵן סְנֶה

וְתִקְנֶה / עֲדָתְךָ אֲשֶׁר בֵּין עַמִּים פְּזוּרָה

קוֹמֵם מִקְדָּשׁ וּמִגְדָּל

וְאָרַב חָדוֹל יֶחְדַּל

וְיִדַּל / וַאֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל, אֶל גָּדוֹל וְנוֹרָא

3. 3. בנעימה ברורה: מתוך ברכת ׳יוצר אור׳ בשחרית. 5. עשר ידות: פי עשרה, והשווה קידושין מט ע״ב. 6. נכבדות… האלהים: על־פי תה׳ פז, ג. תדירא: תמיד, וראה: דנ׳ יז, כא. 7. יפה… ארץ: על-פי תה׳ מח, ג. 9. דר ערץ: כינוי לקב״ה שוכן שמים. צבי… תפארה: על־פי יח׳ כ, ו ן טו; יר׳ ג, יט, והשווה כתובות קיב ע״א וגיטין נז ע״א. 10־12. דורך… וכפרה: שכל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, נמחלים לו כל עוונותיו(כתובות קיא ע״ב). 17. ורחבה ונסבה: על-פי יח׳ מא, ז. 18. בטבור… ובצורה: על-פי יח׳ לח, יב. 21-19. ברא… ושעורה: על-פי במ׳ כ, ה; דב׳ ח, ח ועוד. 22. נפלאה אהבתה: על־פי שמ״ב א, כו. 24. אוירה… וסברא: על-פי ב״ב קנח ע״ב: ׳רבי זירא… אוירא דא״י מחכים׳. 25. חמדת… תבל: על-פי תה׳ נ, ב. 27-26. נקראת… סובל: על-פי דב׳ לב, ט; תה׳ קה, יא. 30-29. ארץ… מזונות: על-פי ברכות לו ע״ב; מד ע״א: ׳וללמדך שאין א״י חסרה כלום׳. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 33. בני גבירה: כינוי לעם ישראל, בניה של שרה כעד בני הגר. 34. נפוצותינו כנס: על-פי יש׳ יא, יב. מחנס: כינוי למצרים על-פי יש׳ ל, ד. 36. והחזיר… עטרה: על-פי יומא סט ע״ב. 37. חן… תרצה: על פי הו' יד, ג וראה רש"י שם.בחסדך שוכן סנה: כינוי לקב״ה, על־פי דב׳ לג, טז. 42. ותקנה… פזורה: על-פי תה' עד, ב. 45 – ואזי…יגדל: על-פי שמ״ב ז, כו; דה״א יז, כד. אל… ונורא: על-פי דב׳ ח, טו; דנ' ט, ד ועוד.

א. רכי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה.

(א) רבי אברהם מכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז. לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ישמש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס (ב) בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאץ הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א.

חיבוריו:

א. שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים על שו״ע.

ב. זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם.

ג. ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד. ״גט מקושר״ ־ סדר הגט ודיני גיטין.

ה. ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ, הקדמות בקבלה.

ו. ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו.

ז. ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר.

ח. ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית ודיני החג.

ט. ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה.וחלק ב׳ על המועדים.

י. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות.

יא. סידור ״חסד לאברהם״ – (בחלק מהמהדורות נקרא בשם ״שער השמים״). המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל.

יב. ״קול תחינה״ – סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו.

יג. ״משפט כתוב״ – קובץ דינים וביאורים.

יד. ״פסח מעובין – דיני פסח.

טו. ״אוער חכמה״ ־־ בענין תתר״פ חלקי השעה וענייני קבלה.

טז. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים.

יז. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח.

יח. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הגמרא.

יט. סידור ״לימודי ה׳״ – סדר התפילות עם דיני המועדים.

כ. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב. עפרא דרבנן – דרשות.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב (רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״) לחכמים והאכילם בשר התורה (במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשרא דתורא – בשר השור).

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה״ השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה הבהמה להישחט, באומרה שטוב שעי״ז תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה׳, א״כ גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל – י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונם ויתנקמו מהם ומסיים הרב בן ואליד בברכה שיזכה לכתוב ספרים חשובים נוספים.

אכן נתקיימה ברכת הצדיק והעשירה את רבי אברהם, והוא זכה לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

מחידושי תורתו

בספרו ״מלל לאברהם״, בהקדמה, ממשיל רבי אברהם את בני ישראל לבן שנתרושש ויכול לשוב לשולחן אביו העשיר. כך עם ישראל עשירים במצוות, לא כאומות העולם שלהן יש רק ד מצוות, א״ב אם אנו, בני ישראל, נפשע ולא תהיה לנו זכות המצוות, במה נתפרנס.

״נחזור אל בית אבינו אברהם ובזכותם (בזכות האבות) נזכה ונחיה ותמיד יהיה מורגל בפינו לומר זכור לאברהם״.

בפרשת שופטים על הפסוק ״צדק צדק תרדף למען תחיה דרשת את הארץ״, שואל רבי אברהם, מדוע כפל הכתוב תיבת ״צדק״ ומהו ״תרדוף״ ומדוע נתינת הטעם ״למען תחיה״.

בתשובתו, יכולים אנו לראות בין השיטין, את הצער הרב שגרמו לו מבקשי רעתו, בבקשם להחרים את ספריו ומשיב רבי אברהם ״… דכוונת הכתוב, ללמד דעת ומוסר השכל על הדבר הרע הרואים בזמנינו זה, הן בעוון, שכמה ב״א ההולכים בתורת ה׳… כותבים מה שחננם ה׳ לקו״ד באמת ובאמונה״ והנה באים תלמידים אחריהם, מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי ארצות, ״מלעיגים עליהם לפני ההמון שאינם מבחינים בין טוב לרע ונמשך מזה כמה חילול ה׳ וחילול התורה בפה ההמון״ כי ההמון אומר, אם ת״ח אינם מפרכסים זה את זה, אלא מבזים איש את רעהו, מדוע שנאמין למי שהוא מהם, כי הרי אי אפשר להבחין באמת ועם מי הצדק.

רואים כאן רמיזה ברורה למה שאירע בקהילתו, כאשר נתקנאו בו כמה נבערים מדעת שקראו לעצמם ת״ח ובאיצטלא דרבנן, רצו להניף הגרזן על היוצר הדגול הזה שלא היה כאותם מחברים הכותבים רק ״בתר לקיטה״ אלא היה כאילנא דעביד פירין והלך ״בתר חנטה״, כלומר שהיה יוצר מקורי ומחדש ולא רק מלקט ומסביר רבי אברהם שזו כוונת הכתוב ״תרדוף״, אם תראה שרודפים אחר דברי המחבר, שוקלים ובוחנים אותם, תדע כי צדקו דבריו ולא דברי המלעיזים וכל זאת כאשר כוונתו היתה לשמה, אך הרוצה לבזות דברי החכם מתוך קנאה, שנאה וקנטור, תורתו נעשית לו סם המוות ומן השמיים יסכימו עם המחבר ועוד ירויח שע״י זה יהיו דבריו נקיים מכל סיג.

אכן כך קרה עם הספר ״זבחים שלמים״ שנתקבל באהבה אצל תלמידי החכמים מאז ועד ימינו. רבנים חשובים יצאו להגנתו ומשמים הסכימו עימו ושמו יצא לתהילה, אך אותם מלעיזים קטנים מאץ דכר שמם, היכן יצירותיהם, היכן דבריהם.

רבי אברהם דורש בבית הכנסת וכותב את הדברים לאחר כ – 16 שנים לאחר הסערה, אך עדיין חרותים בו הדברים. ריחוק הזמן יכול היה לאפשר לו לכתוב הדברים תוך הבאת ראיות לצידקתו ולאמיתות דבריו.

ב. רכי מסעוד כ״ר מרדכי אלנקאוה

רבי מסעוד נולד בסאלי ושימש בה כרב. מאוחר יותר עלה לארץ ישראל. כרב בקהילת סאלי, הוא חתום על שטר משנת התר״י עם רבי יהודה יאיון מרבני סאלי. רבי מסעוד עבר להתגורר באלג׳יר בעיר אוראן, שם שימש כמורה צדק וראש הקהילה. נלב״ע בשנת התר״ל.

ג. רבי עמרם ב״ר מרדכי אלנקאוה

רבי עמרם מו״ז נולד בשנת התקס״ד ולמד בסאלי ונתגדל על ברכי אבותיו הקדושים. כשהשתלם בחכמתו ובקדושתו עבר לעיר ג׳יברלטר ושימש בה כרב העיר וכדיין ושם מצבת קבורתו. רבי עמרם זכה גם הוא כאביו לשלושה בנים תלמידי חכמים גדולים. (יוזכרו לקמץ) בשו״ת ־ ״הלכה למשה״ (א) לרבי רפאל משה אלבז, הוזכר שמו של רבי עמרם: ״והנה ראינו בסידור שאלה שסידרה כהה״ר עמרם אנקאווא על פרט זה והיא משונה קצת בהעלמת איזה דברים ממה שסידר לנו הרב הפוסק נר״ו״. דברים אלו נאמרו על פס״ד מהרב יצחק בן ואליד. רבי עמרם נלב״ע ב-כ״ז בסיוון התרל״ד.

רבי יעקב ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי יעקב שימש כרב ומו״צ בעיר באטנא באלג׳יר. תרגם את ספר ״דת יהודית״ על טהרת המשפחה. בנו רבי אליהו היה שו״ב ראשי בסאלי ונפטר בגיל צעיר.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצט

המצב הקולוניאלי והחברה היהודית

עדותו של ישראלי אחר, ג׳ו פוקס, עשויה לסייע להבנת ייחודו של הציבור היהודי בקזבלנקה. פוקס, שייצג את תנועת הנוער ״גורדוניה״, ביקר במרוקו בחורף 1953, במטרה להקים בעיר מועדון של תנועתו. השליח ביקש להסביר לשולחיו בארץ את הקשיים בהקמת הקן התנועתי, ותלה אותם בראש ובראשונה במבנה של החברה היהודית בעיר; הדיווח שלו הראה בקווים חדים את החלוקה הפנימית בעיר המרוקנית בכלל ובקרב האוכלוסיה היהודית בפרט.

הערת המחבר: גורדוניה – תנועה חלוצית שנוסדה בפולין, בשנת 1923. שמה נבע מן האידיאל שלה: לחנך את הנוער ברוח דמותו ותורתו של א״ד גורדון, והיא הועידה את עצמה לפעולה ציונית־חלוצית בקרב הציבור היהודי הרחב (בהבדל מתנועת השומר הצעיר אשר פעלה בעיקר בקרב הנוער המשכיל). התנועה חינכה להגשמה עצמית דרך עלייה והתיישבות קיבוצית. מרכזה בארץ־ישראל היה בקיבוץ חולדה.

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים (אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק): העיר האירופית, המדינה הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם (ההדגשות במקור – י״צ): תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון. ז״א, באם היו רוצים להקיף את כל הנוער היהודי של עיר מסוימת, התנאי הראשון הוא להקים לפחות שני מועדונים בכל עיר ועיר ולראותם כסניפים נפרדים שאולי אחרי עבודה רבה ומרץ רב יוכלו לקיים פעולה משותפת מדי פעם בפעם: מועדון אחד במלאח והשני בעיר האירופית. אינני מדבר עכשיו על הצד המעשי, אלא על הבעיה בפני עצמה.

אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה העניה ביותר, השכבה הבינונית, והשכבה האמידה הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שהיהודים היושבים מחוץ למלאת לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו המלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים סוף. ברצוני עוד לציין כי אנו עובדים בעיקר בשכבה הבינונית ולמעשה חוץ מתנועת הצופים, אין אף תנועה חלוצית המצליחה לעבוד בקרב השכבה העליונה.

(מכתב בחתימת ג'ו, 11.3.1953, גנזך המדינה, חוץ, תיק 168/11)

הואיל ומחבר הדו׳׳ח היה נציגה של תנועה חלוצית־סוציאליסטית, הרי שהיה אמון על התפיסה לפיה החברה מחולקת למעמדות לפי הרמות הכלכליות. נראה שמסיבה זו הוא חילק את האוכלוסיה היהודית של ערי מרוקו לשלוש שכבות: ענייה, בינונית ואמידה. דא עקא, שחלוקה ריבודית־כלכלית היתה קיימת כמעט בכל מקום ובכל קהילה. לו היה נדרש השליח להסביר רק על־פיה את פשרו של הקושי המיוחד במרוקו לקיים קשר ומגע בין המעמדות, הרי שהיה מתקשה לעשות זאת. משמע, שורש הבעיה של החברה היה נעוץ ביסוד הייחודי לקזבלנקה ולערים אחרות שבתחום ההתפשטות הקולוניאלית־האירופית.

כידוע, מבחינה משפטית נחלקה האוכלוסיה הקולוניאלית לשניים: אוכלוסיית הילידים, תושבי הארץ המקומיים; והמתיישבים האירופיים שנהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות לעומת הילידים. בעצם, הפערים הללו בזכויות שיקפו את ההיבט הלגאלי של ההפרדה הטוטלית שנוצרה בסיטואציה הקולוניאלית, כמעט בכל תחום, בין שתי קטגוריות אנושיות אלה. ככלל, הדימוי הקיבוצי של הילידים היה נחות מבחינות רבות לעומת האירופים שנהנו מדימוי קיבוצי גבוה ולרוב גם מיחס עדיף שהתפתח לעתים לכדי תודעת עליונות גזענית. ברם, מחוץ לסטריאוטיפים ולרגשות הסובייקטיביים היו להפרדה זו גם ביטויים קונקרטיים ברורים: החל בחלוקה לאזורי מגורים נפרדים דרך פערים באורח החיים, בעיסוקים הכלכליים, ועד להבדלים ברורים בסגנון הלבוש, בדת, בשפה המדוברת, בדפוסי החינוך, וכך הלאה. אם נרצה, הוסיפה החלוקה הקולוניאלית־הדיכוטומית מחיצה נוספת על זו של המעמד הכלכלי־החברתי והעניקה לה משמעות לא פחותה ממנה.

בבואנו לדון במיעוט היהודי והדיכוטומיה הקולוניאלית, אנו עומדים בפני בעיה. שכן, לא היה ניתן לשבץ את כלל התושבים היהודים בקטגוריה קולוניאלית אחידה. על פניו מעמדם של יהודי המקום לא היה שונה מזה של המוסלמים המקומיים: אלה וגם אלה ניצבו בצד הילידי של החלוקה. ואולם, המיעוט היהודי במרוקו היה חלק קטן מתוך אוכלוסיה גדולה אחרת – כלל היהודים בעולם, שלרוב אנשיה מעמד אירופי. אמת, מעמדם של יהודים במקומות אחרים לא היה צריך להשפיע בהכרח על מצב יהודי מרוקו, אלא שמיעוט זה נטה להגירה, ולכן הגיעו למרוקו יהודים לא־מקומיים, בעלי מעמד אירופי. כך, למשל, קבוצת -מהגרים היהודיים הגדולה ביותר הגיעה דווקא מארץ אחרת בצפון־אפריקה, מאלג׳יריה.

יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 ומאז נעשו, לפחות להלכה, בעלי מעמד אירופי. שמונים השנים הללו קבעו חיץ ברור בינם לבין יהודי מרוקו הילידים. מלבד קבוצה זו, שמנתה כמה אלפי יהודים, התיישבו בקזבלנקה תחת השלטון הצרפתי כמה עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות מאירופה, משפחות בעלות אזרחות אירופית כלשהי. לבסוף, מן הראוי לציין קבוצה מרכזית בעילית היהודית המקומית שמנתה מספר לא־גדול של משפחות יהודיות מרוקניות אשר זכו במרוצת השנים לחסות, או אפילו לאזרחות אירופית. מוצאן של אלה מעילית החברה היהודית של שלוש ערי־חוף מרוקניות: מוגדור, טנג׳ר ורבאט. נראה שהגירתן לקזבלנקה נבעה מהאפשרויות הכלכליות הגדולות שהיה ביכולתה להציע במחצית הראשונה של המאה ה־20. עם המשפחות הללו נמנו, בנאזראף, בנדהאן, זאגורי ואחרים, אשר זכו למעמד אריסטוקרטי ייחודי בקרב האוכלוסיה היהודית־המרוקנית בעיר. לאורך שניים או שלושה דורות עברו משפחות מסוג זה תהליך של אירופיזציה, שבא לביטוי, בין השאר, בקבלת מעמד פוליטי שחילץ אותן לרוב ממעמד הילידים, נתיני הסולטן. משמע, שנוסף על ייחוסן הישן, הופנמה במשפחות הללו גם תודעת שייכות לצד האירופי בדיכוטומיה הקולוניאלית. בדרך זו, נולדה בחברה היהודית קבוצה בעלת מעמד אירופי, שעמה נמנו משפחות אריסטוקרטיות מרוקניות מסוג זה, משפחות יהודיות ממוצא אלג׳ירי, משפחות אשכנזיות וכן משפחות מהגרים מארצות המזרח (בעיקר מתוניסיה) שהחזיקו באזרחות צרפתית, בריטית או בלגית.

הואיל ודיוקנה של העילית היהודית בעיר נשא אופי אירופי, היה זה רק טבעי שמעמד הביניים ביקש לחקותה ונטה להתרחק ולהסתייג מקשר חברתי כלשהו עם היהודים־הילידים, אשר הצטופפו בסימטאות המלאח ובשוליו. מכאן, שהקושי המיוחד לגשר בין חלקי האוכלוסיות היהודיות בקזבלנקה, לא היה טמון רק בהבדלי המעמדות שנבעו מפערים כלכליים, אלא גם – ואולי בעיקר – מהשתייכות לקבוצות שיש להן מעמד קולוניאלי שונה.

בקטע הבא עולים הרבדים הפנימיים בחברה היהודית של קזבלנקה כפי שהם משתקפים מבעד לעיניו של הילד ארמנד היוצא מהמלאח לביקור אצל הרופא בעיר החדשה. אגב הביקור עולה הבחנה נוספת: גם בקרב האוכלוסיה היהודית של המלאח היו רמות שונות של מעמד כלכלי ושל זיקה לתרבות המערבית. לדוגמה, מתברר, כי אמו של ארמנד ידעה לדבר מעט צרפתית – תופעה שאיננה מובנת מאליה בנוף של הסביבה.

■ אמא […] על אף אמצעינו שלטענתה הם צנועים לוקחת אותי לרופא פרטי בעיר הצרפתית כל אימת שאני מתלונן על כאב וזאת על אף קיומה של המרפאה היהודית, "אוז״ע", [אוז״ע – ארגון יהודי עולמי שהעניק עזרה רפואית לילדים יהודים בתפוצות שונות.] בטענה שהיא לא מניחה את דעתה. אני מודה ברגש של אשמה, שיותר מפעם אחת עשיתי את עצמי חולה על מנת לזכות בהליכה לרופא היהודי בן סעיד, שמרפאתו נמצאת בבניין הגבוה שבעיר הצרפתית. איזה יופי של טיול. אמא ואני מתלבשים חגיגית. לאחר ״פלאס דה פראנס״[ כיכר צרפת (Place de France): שמה של כיכר גדולה הגובלת עם צדה הצפוני של העיר העתיקה.] אנו מגיעים לקליניקה דרך רחובות שלאורכם חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, כשבהם עומדים ילדים, גברים ונשים לבושים חליפות ושמלות.

בכל פעם אמא מסבירה לי שאלה לא אנשים אמיתיים אלא רק בובות בגודל טבעי. קשה להאמין. ומסביב שלטים צבעוניים, נדלקים וכבים, מבלי שאיש יעמוד לידם. יותר מכל אני אוהב לעקוב אחר האוטובוסים האדומים שמגגותיהם יוצאים שני מוטות מתכת המתחככים עם חוטי החשמל המתוחים באוויר לאורך הרחובות. כדי להגיע לקומה של ד׳׳ר בן סעיד אנו נכנסים לתוך המעלית. הכל שקט, כאילו אין דיירים בבניין. בחדר ההמתנה יושבים אנשים מכובדים ומעיינים בחוברות צבעוניות. האשה עם החלוק הלבן מזמינה אותנו בעדינות להיכנס. היא פונה לאמא בכינוי ״מדאם אטדגי״ כמו שהי מכרות ותיקות. לאחר המתנה ארוכה אנו נכנסים לחדרו של הרופא. ד״ר בן סעיד, בחור צעיר ויפה תואר קם לקראתנו. אמא מסבירה לו בצרפתית את מיחושי. הוא מחייך ומבקש ממני להתפשט. לאחר הבדיקה הוא כותב מכתב מהיר, משהו על פתק לבן ומקבל את הכסף שאמא מושיטה לו בהבעת פנים שהתשלום אינו חשוב. בדרך חזרה אני שואל את אמא, ״מאיפה את יודעת צרפתית?״

״כשהייתי צעירה עבדתי במקום שדיברו בו רק צרפתית ומשמיעה למדתי לדבר.״ ״הביקור עלה לנו הרבה כסף?"

״הביקור עולה הרבה כסף. אבל אני משלמת לד״ר הרבה פחות. וכדי לא להביך אותי הוא אפילו לא מעיר לי על כך.״

לבי מתרחב מאהבה לד״ר בן סעיד היהודי שהוא לבטח איש חכם מאד. גם אמא חכמה אם היא למדה צרפתית רק משמיעה. ואני. אני לא חכם? אני יודע לקרוא את כל חמשת חומשי התורה ומסוגל לדקלם חלקים ניכרים בעל פה. סידור התפילה שגור בפי ובן כמה אני? […] ברגעים ההם, של שמחה והתרוממות הרוח בהליכה לאורך הרחובות ההומים אנשים יפים, משהו מעיב: רגש רגעי של פחד התמונה הברורה של החדרים האפלים שבקומה השנייה. צווחה של ילד מעונה ומפוחד. ריח של טחב ושל דבק עשוי מים וקמח.

(אטדגי, 1990 , חלק א, פרק ו)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 29