ארכיון חודשי: מרץ 2021


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!

כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.

משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.

ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.

הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.

משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

עמוד 60

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

המפגש הראשון שלי עם יהודי המגרב־המערב היה בעת שלמדנו, כנערים הגדלים בחולות הזהב של תל־אביב הקטנה, את שירי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל השר ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. אותם ״סופי מערב״ נגלו לנו במשך השנים מבעד לחלון הספרות וההיסטוריה ושמות קסומים כמו פאס ומראקש, הרי האטלס והסהרה היו לנו יותר חומר לדמיון ואגדה מאשר למציאות של קהילות יהודיות גדולות וחיות.

והנה אנו בראשית שנות הארבעים, במלחמת העולם השנייה, חיילים ארץ־ישראלים צעירים מתנדבים לצבא הבריטי, רודפים דולקים במדבר המערבי אחר האיטלקים והגרמנים יחד עם צבאות המחנה השמיני של גנרל מונטגומרי, שם אנו פוגשים לראשונה יהודים שהיו, אף כי זמן קצר בלבד, תחת מגף הגרמנים, והם יהודי לוב. את שרידי קהילותיהם הקטנות בדרגה וברצ׳ה שיחררנו בתחילה ואחריהן כבשנו את בנגזי וטריפולי על רבבות היהודים שבהן.

במפגש הזה נתקלנו, חברי ואנוכי, לראשונה בתופעות שנחזור וניתקל בהן שוב ושוב: העיניים היהודיות המבוהלות, אי־האמון הראשוני כי אמנם הגיעו המשחררים, ההלם המעורב בשמחת־פתאום למראה מגיני דוד על מכוניות של חיילים יהודים, פגישות של נשיקות מעורבות בדמעות בינינו ובין היהודים. לאחר מכן הארגון שראשיתו מאולתרת והוא דואג לאספקת מזון ולבוש לנצרכים ולפליטים, לפתיחת בתי־הכנסת ולתפילות ההודיה, ואנו מוזמנים לעלות לתורה על־ידי חכמי הקהילות ורבניהן ואחריתו – הוראת עברית על־ידי מורים מתנדבים מבין החיילים הארץ־ישראלים והקמה מחדש של תנועות נוער ציוניות (בכל יחידה ארץ־ישראלית בצבא הבריטי היה נוסף על הפיקוד הצבאי הרגיל וה״נורמלי״ גם פיקוד מחתרתי של ״ההגנה״ שעסק ברכישת נשק, בהצלה, בהגשת עזרה ובארגונם כמחזיקי נשק מגן).

לא חלף זמן רב מעת שנפגשנו עם יהודי לוב, ונציגי ״ההגנה״ החלו לארגן בתוכם הן תאי הגנה עצמית והן קבוצות קטנות אך נבחרות של מועמדים לעלייה (״בלתי־ חוקית״) לארץ־ישראל. וכיצד מעלים תוך כדי מלחמה יהודים מלוב לארץ ? פשוט מאוד: לוקחים בחורים צעירים מביניהם, בעיקר מבוגרי תנועות הנוער הציוניות שהיו קיימות עוד בעבר בלוב, מאמנים אותם בתוך המחנות שלנו בתרגול צבאי, מלמדים אותם מושגי יסוד אחדים בהתנהגות צבאית וכמה מלים ומשפטים צבאיים באנגלית, מלבישים אותם מדי חיילים שלנו, מציידים אותם בתעודות חיילים ״מפוברקות״ היטב ונותנים להם שמות פשוטים וסבירים (כהן, לוי וכיוצא באלה)

 

וכך משלחים אותם ל״חופשה״ לארץ־ישראל. חופשות כאלה היו ניתנות לחיילים שלנו אחת לכמה חודשים ועתה היה כל אחד מחיילינו (כמובן רק כזה שהיה בסיד העניין) לוקח תחת חסותו שניים־שלושה ״חיילים״ מצעירי יהודי לוב. בבואם היה החייל האמיתי שלנו מביאם למקום מחבוא וקלט של ״ההגנה״ ומשם היו נבלעים לתוך הישוב. שנים אחדות לאחר שעזבנו את לוב ואת יהודיה המשוחררים מעול הנאצים, בזמן שהיינו בחזית אירופה עסוקים בהצלת שארית הפליטה במבצעי הבריחה וההעפלה של שנות 1948-1945, נפגשתי שוב עם יהודי המגרב והפעם לא כנעזרים, אלא כעוזרים ומסייעים. בחורף 1947 פקדתי על ה״אולואה״, אניית המעפילים של ״ההגנה״ שנשאה על סיפונה ובבטנה מעפילים פליטי השואה, רובם נשים שניצלו בנס ממחנות ההשמדה לאחר עינויים וסבל ומצאו מקלט בשבדיה.

ה״אולואה״, ספינת מלחמה אמריקנית זקנה, שאותה הפכנו לאניית מעפילים, היתה בדרכה משבדיה לחופי הארץ, וכאשר התקרבנו, לאחר מסע מלא הרפתקאות, סערות וסיכונים, לחופי אלג׳יריה, היינו זקוקים לעזרה: מים, דלק, מזון להמשך הדרך. השלכנו את יהבנו על יהודים שנמצאו באלג׳יר וקיווינו שיעזרו לנו.

וכך כתבתי ביומן האניה:

״החלטנו כי ניכנס לנמל אלג׳יר. ב׳ספר הנמלים׳ שבידנו חיפשנו סוכן אניות בעל שם שצלילו יהודי. מצאנו כי מר סמי כהן עונה לדרישה זו. התקרבנו לנמל אלג׳יר והברקנו למר כהן כי אנו מבקשים עזרתו בהצטיידות בדלק, מים ומזון. מרחוק דומה אלג׳יר לחיפה. עוד במרחק ניכר מן הנמל הורדנו את כל המעפילים מהסיפונים וכיסינו היטב את הפתחים. אנו נכנסים זו הפעם הראשונה לנמל של עיר מזרה־תיכונית. הרבה מאלה שיטפלו בנו עשויים להיות ערבים.

נכנסנו לנמל בשעות הבוקר. הנמל המה מתנועה ורציפיו שקקו המון אדם. ערבים בבורנסים לבנים, צרפתים לבושי אזרחית, חיילים במדים, וכמובן, יהודים.

סמי כהן היה יהודי קטן קומה, שחור עיניים ושער, זריז וחייכני, שהאנגלית שגורה בפיו. הוא עלה לגשר, התייצב בפנינו בקידה קלה ושאל לרצוננו. הסברתי לו כי אנו זקוקים לדלק, מים וכן מזון – ירקות, פירות ולחם טרי.

כבדרך אגב שחתי:

׳סלח לי, מר כהן, אני מבין כי אתה יהודי ?׳

הוא היסס רגע קט:

׳בוודאי, אני יהודי.׳ בוודאי לא ציפה לרוב נחת ממה שיבוא לאחר השאלה הזאת.

אמרתי לו:

׳מר כהן, אנו מובילים באניה זו כאלף יהודים משבדיה לארץ־ישראל.׳

האיש תלה בי זוג עיניים שחורות כפחם. פניו החווירו כסיד. ראיתי כי הוא מחזיק במסעד הכסא לבל ימוט. ׳שמע ישראל,׳ אמר בקול חנוק.

שתק רגע ועבר לאנגלית :

'אני יודע על עבודתכם הקדושה, אך איזה זכות נפלה בחלקי לראותכם פנים־אל־פנים.׳

לקהתי את סמי כהן והורדתיו לבטן האניה. הוא הלך ובכה, הלך ובכה. נשק וליטף את נורית, הילדה המעפילה הקטנה. והוא ממלמל וחוזר בעברית: ׳אחינו בני ישראל, אחינו בני ישראל.׳

הזרנו לגשר.

סמי כהן אמר לי:

׳ראה אדוני, התעודות שבידכם כשרות; אך אני מציע שאביא אליכם את ידידי הטוב, קומנדאן ז׳ק פיקו, שהוא מפקח חשוב בנמל. הוא איננו יהודי, אך יחסיו עם יהודי אלג׳יר, ובעיקר עם סוכני האניות היהודים, הם מצוינים. אין כל חשש אם אספר לו מה שראיתי באנייתכם. הוא יושיט עזרה. הוא יצייד אתכם בתעודות נוספות, שאולי תזדקקו להן בדרככם מזרחה.׳

הסכמנו מיד. לאחר שעה קלה חזר כהן ועמו הקומנדאן ז׳ק פיקו, צרפתי כבן שישים, נמוך קומה, אף נשר וזקן אפור ומטופח, על ראשו ברט באסקי רחב מידות.

ז׳ק פיקו ירד וישב בין המעפילים. הוא ניסה לדובב אחדות מן הנערות בצרפתית וכאשר לא עלה הדבר בידו עבר לגרמנית עילגת. הוא הוציא תמונה מכיסו, תמונת נער יפה עיניים ובהיר שער. ׳זהו בני היחיד,׳ אמר הקומנדאן. ׳הוא נפל לפני כשנתיים בלחמו למען צרפת נגד הנאצים בשורות ״המאקי״. כמוני כמוכן, גם אני קרבן הנאצים. אני מעריץ את אומץ לבכן.׳

שעה ארוכה ישב הקומנדאן בין הבנות והבנים ושמע את המוצאות אותם. עלינו לחדר הקפטן והקומנדאן השיב את רוחו באקוויט דני טוב. הוא הוסיף לנו חותמת משלו שהכשירה אותנו במשנה תוקף להמשך המסע.

התנשקנו עם סמי כהן. נפרדנו בלבביות משניהם. האניה כבר תודלקה מחדש, קיבלה את מנת המים וגם שקי הלחם וסלי הירקות והפירות אוחסנו. ביקשנו ממר כהן, על כל צרה שלא תבוא, שמות של סוכני אניות וסתם יהודים טובים בנמלים האחרים שלאורך חופי צפון־אפריקה הצרפתית. ה׳אולואה׳ הרימה עוגן והפליגה מזרחה לאורך החוף״.

 

ואמנם לא עברו ימים רבים ושוב היינו מיטלטלים לאורך חופי צפון־אפריקה, הפעם ליד חופי תוניס. היה עלינו להיכנס לנמל תוניסאי ולבקש עזרה.

אני מצטט שוב מיומן המסע של ה״אולואה״:

״הגענו לעיר הנמל הקטנה והעתיקה סוסא, במזרחה של תוניס. שוב נתרוקנו הסיפונים. האנשים נבלעו בבטן האניה. אנו מבקשים סוכן יהודי על־פי הכתובות שהשאיר בידינו סמי כהן מאלג׳יר.

הסוכן הגיע תיכף לאחר שעלו אנשי שלטונות הנמל. הופתענו לראות עמו גם איש קשיש נשוא־פנים, זקן הדור יורד על מידותיו, לבוש שחורים ומגבעת על ראשו האציל. רב יהודי ? כן, זה רב העדה בסוסא, החכם דוד בוקובזה. עד מהרה הסתבר לנו מה טיבו של ״הטלגרף היהודי״ במגרב. מאלג׳יר יצאה השמועה לכל ערי החוף בצפון־אפריקה:

׳אניית פליטים יהודים ושמה ״אולואה״ שטה לאטה לאורך החופים והיא מבקשת מקלט ועזרה.׳ קהילת סוסא נדרכה וציפתה.

סיפרתי לרב, שדיבר עברית צחה, יפה וברורה, מקצת הקורות אותנו. הורדתי אותו אל האולמות. הראיתי לו את ספר התורה. הרב נישקו וחיבקו בחוזקה. הצגתי בפניו קבוצת נוער דתי שהיתר, בין המעפילים. הרב בירך את כולנו חזור וברך. לפני שנפרד מעלינו אמר :

׳מהיום אתפלל תפילת הדרך לשלומכם, עד הגיעכם לחופי ארצנו הקדושה.׳

בסוסא שהינו שעות ספורות. לפנות ערב הרמנו עוגן. אז נתקלנו בחוויה בלתי־צפויה לגמרי. עוד אנו מתרחקים מן המזח, והנה הגיעו במרוצה מאות יהודים והצטופפו על המזח מולנו. גברים, נשים, זקנים, ילדים ובעיקר נוער. ׳בון וויאז׳!׳ – עלתה הקריאה מן החוף. ׳שלום אחים, שלום!׳

עמדנו על הגשר ועל הסיפונים. מאות המעפילים ענו להם בהנף יד, כשעיניהם דומעות מהתרגשות״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

עמוד 174

חלוצים בדמעה

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח

נתיבות המערב

מנהגי חג פסח

א-נהגו רבים שאין מבקרים בבית הקברות כחודש ניסן, אם לא לצורך אזכרה או לקברות צדיקים:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נתיבי עם (סימן רכ״ד סי״ג), והטעם משום שהוא כעין יו״ט כידוע, וראה בזה בשו״ת מי חיים (ח״ב או״ח סימן קל״ב), ואולם לצורך אזכרה בזמנה נהגו לילך וכמובא שם בנתיבי עם, וכמו כן לקברות צדיקים הולכים, וכמובא בבן איש חי(פ׳ וישב הכ״ב), ובכה״ח (סימן תר״ע ס״ק כ״ג) והביאם הבית היהודי(ח״ג סימן מ״ד ה״ז), וראה עוד בזה בספר פני ברוך על אבלות (עמוד שצ״ו):

ב-יש נהגו להמנע מאכילת זתים שחורים בחודש ניסן, ויש שאינם מקפידים בדבר, ויש גם נהגו שאין אוכלים דגים בניסן:

ב-כן הביא בספר נהגו העם (שונות), ובספר מים חיים (סימן ק״צ), ובנו״ב(עמוד כ״ח), והטעם כי היו רגילים להביאם בבית האבל, והימים הללו ימי שמחה, וי״א כי המצוה עכשיו בזכירת יציאת מצרים וזתים מביאים שכחה, ויש שאינם מקפידים בדבר, וכמבואר באוצרות הפוסקים (פסח) עיי״ש, ובענין דגים כן הביא באוצרות המגרב (פסח), כי הם לשון דאגה ואין לעורר דאגה בזמן שמחה:

ג-נהגו להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, וכמעט ואין כלים להגעלה, פרט לעלי והמכתש, וכשהם מגעילים כלים ומכניסים אותם למים קרים, אומרות הנשים ושונות ״כשר ללא ספק״, ויש נהגו להגעיל כלים כבר מראש חודש ניסן:

ג-כן המנהג פשוט, והוא בגלל בעיות ההגעלה המסובכים, ומשום כן היו מזרזים עצמם בהגעלה, וראה בזה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח):

ד-נהגו שאין טועמים מהמצות עד ליל הסדר:

ד-כן המנהג ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן ש״ט ס״ז) בשם הכה״ח, והכל משום חביבות המצוה כידוע, וראה בבאה״ט (סימן תע״א סק״ה):

ה-נהגו להפטיר ״וערבה לה׳״ בשבת הגדול, גם כשחל ערב פסח בשבת:

ה- כן הביא בנהגו העם (פסח) ובנוהג בחכמה (עמוד רל״ו), וכן דעת מרן הגרע״י ביביע אומר (ח״ד סימן ט״ל):

ו-יש נהגו כשבת הגדול אחרי מנחה, לקרוא מתוך ההגדה בציבור:

ו-כן הביא בנהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ע (סימן ת״ל), ובכה״ח שם (סק״ח), ובספר אוצר כל מנהגי ישורון (עמוד רצ״ג):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח

אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי-פיוט לפסח-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

תהלה לדוד

21 – אזכיר תהלות אל חי

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטורי אזור. בכל טור שתי צלעיות.

 חריזה; א/ב א/ב א/ב ג/ג ג/ב ד/ה ד/ה ד/ה ו/ו ו/ב.

משקל: בטורי הענף שבע הברות בצלעית א וחמש הברות בצלעית ב. בטורי האזור שבע הברות בכל צלעית.

כתובת: פיוט. נעם ׳נאוה את וגם שירך. סימן: אני דוד, לקדיש. מקור:    א־ לד ע״ב; ק- לו ע״ב¡ נ״י 3097 – 21 ע״ב.

 

אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי / מְאֹד נַעֲלָה
תּוֹךְ
 רֵעַי וְגַם אֶחָי / עֵדָה כְלוּלָה
מִזִּמְרַת
 שִׁיר שְׁבָחָי / רֹן וְצַהֲלָה
בִּבְנֵי
 נֹף פָּרַץ פֶּרֶץ / צוּר שׁוֹכֵן שֶׁמִּי עֶרֶץ
5- הוֹצִיאֲךָ
 מֵאֶרֶץ / מִצְרַיִם לַיְלָה

 

נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חַם / שָׁם דָּר עֲלִיָּה
הִכְנִיעַ
 הִתִּישׁ כֹּחָם / נַפְשָׁם לֹא חִיָּה
בְּיָד
 חֲזָקָה נִלְחָם / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
בְּאוֹתוֹת
 גַּם בְּמוֹפְתִים / בְּמוֹרָאִים וּשְׁפָטִים
10- בְּעַקְרַבִּים
 בְּשׁוֹטִים / עָשָׂה בָּם כַּלָּה

יָצָא
 בְּעֵמֶק עָכוֹר / צוּר הִשְׁפִּיל קַרְנָם
הָרַג
 הִכָּה כָּל בְּכוֹר / רֵאשִׁית כָּל אוֹנָם
וְהוֹרִישׁ
 לְעַם מָכוּר / אֶת כָּל קִנְיָנָם
בַּחֲצוֹת
 לַיְלָה הַהִיא / קוֹל צֹחָהּ קוֹל נְהִי
15- בְּמִצְרַיִם
 וַתְּהִי / צְעָקָה גְדֹלָה

 

דַּלִּים וּשְׁפָלִים שָׂשׂוּ / קָמוּ עָמָדוּ
וְעוֹבְדֵי
 אֱלִיל בֹּשׁוּ / וַיִתְגּוֹדָדוּ
כִּי
 זֵכֶר דֶּבֶק קָדְשׁוֹ / אַבְרָהָם עַבְדוֹ
וְיוֹצִיאֵם
 בְּשָׂשׂוֹן / בְּיָד רָמָה וְעֶלְצוֹן
20- לְאוֹר
 מֵחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן / וּמֵאֲפֵלָה

וְרַב
 טוּב לְיִשְׂרָאֵל / אֲשֶׁר גְּמָלָם
כְּרַחֲמָיו
 חֶסֶד אֵל / אֱלֹהֵי עוֹלָם
הִצְמִיחַ
 לָהֶם גּוֹאֵל / מִצַּר הִצִּילָם
קִבְּצָם
 מֵאֲרָצוֹת / אַל אֱלֹהֵי הָעֵצוֹת
25- צִוָּה
 אוֹתָם לַעֲשׂוֹת / פֶּסַח וּמִלָּה

דִּגְלֵנוּ
 מֵהַר תָּקִים / חַי דָּר שָׂמִים
וּמֵאֶרֶץ
 מֶרְחַקִּים / מִקַּצְוֵי אִיִּים
קַבֵּץ
 עַם בְּךָ דְּבֵקִים / מִבֵּין הַגּוֹיִים
נִפְלָאוֹת
 חִישׁ הַרְאֵנוּ / כְּמֵאָז גְּמַלְתָּנוּ

30- תִּתְגַּדַּל צוּר מַלְכֵּנוּ / תִּתְקַדַּשׁ סֶלָה

 

  1. 1. אזכיר… חי: על-פי יש׳ סג, ז. מאוד נעלה: על-פי תה׳ מז, י. 2. רעי וגם אחי: על-פי תה׳ קכב, ח. עדה כלולה: כינוי לישראל הכלולים במעלות רבות. 3. מזמרת… צהלה: באמצעות שירתי, ותאר שירה זו במלים נרדפות. 4. בני נוף: כינוי למצרים על-פי יר׳ ב, טז. פרץ פרץ: פגע, על-פי שמ״ב ו, ח. צור… ערץ: כינוי לקב״ה. 5. הוציאך… לילה: על־פי דב׳ טז, א. 6. ארץ חם: מצרים, על-פי תה׳ קו, כא-כב. דר עליה: כינוי לקב״ה, רווח בפיוט הקדום. 9-8. ביד… ושפטים: על-פי דב׳ ד, לד; שם׳ ו, ו. 10. בעקרבים… כלה: ציורים למכות שהכה ה׳ את מצרים, על־פי מל״א יב, יא. עשה בם כלה: על-פי יר׳ ל, יא. 11. בעמק עכור: כינוי מליצי למצרים העכורים. עמק עכור: על־פי יהו׳ ז, כד. צור… קרנם: הקבה השפילם. 12. הרג… אונם: על-פי תה׳ קה, לו. 13. עם מכור: כינוי לישראל, על-דרך אס׳ ז, ד: ׳כי נמכרנו אני ועמי׳. והוריש… קנינם: הקב״ה הוריש לעם ישראל את כל רכושם של מצרים, על-פי שמ׳ יב, לה-לו. 15-14. בחצות… גדולה: על-פי שמי יב, כט-ל. לילה ההיא: לילה לשון נקבה על דרך הערבית. קול נהי: על-פי יר׳ ט, יח.16. דלים ושפלים: ישראל. קמו עמדו: נזקפה קומתם. 17. עובדי אליל: מצרים. בשו ויתגודדו: נכלמו ופצעו עצמם, מעשה התאבלות. הלשון על-פי מל״א יח, כח. 18. כי… עבדו: על-פי תה׳ קה, מב. מה שהבטיח לאברהם בבר׳ טו, יד. 19. ויוציאם בששון: על-פי תה׳ קה, מג. ביד רמה: על-פי שם׳ יד, ח. 20. לאור… מאפילה: מאפל הגדול אל אור הגאולה. אישון ומאפיל: על-פי מש׳ ז, ט. הצורה על-פי יר׳ ב, לא. 22-21. ורב… חסד: על-פי יש׳ סג, ז. 23. הצמיח… גואל: על-פי ברכת ׳מצמיח קרן ישועה בתפלת העמידה׳. מצר הצילם: על-פי תה׳ קז, ו. 23־24. קבצם מארצות: על־פי תה׳ קז, ב-ג. אלהי העדות: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 25. ציוה… מלה: על־פי שם׳ יב, מח, וראה שמו״ר פז, ג: ׳בשני דמים נצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה׳. 26. דגלנו… תקים: על־פי ׳יום ליבשה׳ לריה״ל. 27. ארץ מרחקים: כינוי לגלות, על-פי יר׳ ח, יט. קצווי איים: על-פי יש׳ סו, יט. 28. קבץ… הגויים: על-פי תפלת מוסף לשלושת הרגלים: ׳וקרב פזורינו מבין הגויים׳. 29. נפלאות חיש הראנו: מי׳ ז, טו. כמאז גמלתנו: על-פי יש׳ סג, ז. 30. תתגדל… סלה: קשר לפתיחת הקדיש, ייעוד הפיוט.

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ב'

נתיבות המערב

ז-נהגו רבים בשבת הגדול, שאין אוכלים במטבח ואוכלים בפרוזדור וכדומה, מחשש

פיזור חמץ:

ז-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ואשריהם ישראל שזהירים כ״כ בענייני חמץ, ועל כיוצא בזה נאמר ״ישראל אשר בך אתפאר״:

ח-נהגו להכין חמין מחיטה לכבוד שבה הגדול, בנוסף לחמין הרגיל:

ח-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד כ״ז), ואולי כדי להדגיש כי בשבת זו אנו אוכלים חמין חמץ ובשבת אחריה, נאכל חמין כשר, משום שכך צונו ה׳ בתורתו:

ט-יש נהגו בבדיקה חמץ להניח בקערת הבדיקה פירורי לחם ונתחי כבד, ויש נותנים גם מלח:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובספר עמק יהושע (דרוש לפסח) וראה בבן איש חי(פ׳ צו):

י-נהגו רבים לסיים זוהר בערב פסח לפטור בכורות מתענית, ונהגו להקל אפילו בספר אחד מהזוהר:

י. כן הביא בספר פרחי כהונה (סימן י״ג), וכן פסק מרן הגרע״י בספרו יביע אומר (.ח״א סימן כ״ו סק״ט), וראה בספר אוצרות המגרב (פסח):

יא. נהגו שאין מסתפרים בערב פסח כל היום:

יא. כן המנהג והביאו בספר נו״ב (עמוד מ״ט), וראה בזה בכה״ח סימן תס״ח (.סקי״ג):

יב. נהגו בערב פסח, לאכול תפוחי אדמה וביצים שלוקות:

יב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם י״ל פשוט דכיון הוא עת שאין בו לא חמץ ולא מצה נאכלים אלו שמחד משביעים, ומאידך מרדימים, וכדי שהילדים ירדמו ביום ויהיו ערים בלילה, וראה מעין זה באוצר טעמי המנהגים (עמוד ער״ב):

יג. נהגו בסדר הקערה על פי סדר האריז״ל כסדר הזה (והחומץ לטיבול מחוץ לקערה):

יג. כן המנהג פשוט וכמצוין בהגדות ישנות, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולדאנו 1פסח שי״א) ובספר כוס אליהו(עמוד י״ח) להגר״א בן הרוש ז״ל:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ב'

הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

סעודת מצווה

כל הקהל שליווה את הבר־מצווה מבית־הכנסת לביתו, מוזמן ברובו על ידי הורי בעל השמחה. האורחים מתכבדים בכעכים, ביצים שלוקות, מאחייא (עראק) ולפעמים גם בעוף שלוק. בחורף, ההורים מגישים לאורחים לביבות מיוחדות, ספנז'. בצהרים, נערכת סעודת מצווה שאליה מוזמנים קרובי המשפחה, שכנים, אנשי חברה קדישא שמקומם לא נפקד אף פעם, ידידים ותלמידי־חכמים. נוהגים להגיש בארוחת־הצהרים את ה-שכינא (חמין). כן מגישים תבשיל מיוחד עשוי משקדים, צימוקים, ובשר שמן מבושל עם סוכר. בעלי אמצעים מגישים גם אל-כווארי (כופתאות בשר) ותבשיל מיוחד אל-מוך (המוח של הפרה).

בר־מצווה ליתומים ובני עניים

מנהג נאה היה קיים ברוב קהילות ישראל במרוקו והוא, שלחגיגת בר־מצווה של בן עשירים, צורף ילד יתום או בן עניים כדי לקיים מצווה לשמח יתום ואלמנה (דברים, יד כט ועוד). הילד היתום או בנו של העני לא קופח וזכה גם הוא לאותם בגדים ומתנות כולל השעון שקיבל בנו של העשיר. שני החתנים נראו ביום השמחה כמו שני תאומים, והבן היתום או העני לא הרגיש שום קיפוח. היו עוד מקרים שהעשיר ערך בר־ מצווה לשני ילדיו בבת אחת, כי עניין הגיל לא היה חשוב, והוא לקח בהזדמנות זו עוד שני יתומים או שני בני עניים. גם כאן לא נעשתה שום הפלייה בין ילדיו של העשיר לבין אלה של העני.

השבת שלאחר הבר־מצווה נחוגה כמו השבת של החתונה. האורחים שבאו לחגיגות, נשארו לעבור את השבת במשפחה, והתפללו עם חתן הבר־מצווה, אשר עלה לתורה וקרא את ההפטרה. אבל לא כל הנערים קראו את ההפטרה, אלא בני העשירים שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות את המצווה.

טכס הבר-מצווה ומנהגיו

נספחים

דרשות לבר־מצווה

דרשת הבר-מצווה הייתה השיא בחגיגה. בדרך כלל, ״הדרש״(כך כונה) נסב כולו על מצוות הציצית והתפילין וקריאתו נמשכה כחצי שעה ויותר, זאת אם הנער היה בנו של תלמיד-חכם או יתום. אבל אם מול-תפללין היה בנו של אדם רגיל מקרב עמך, הדרשה לא נמשכה יותר מעשר דקות. ה״דרש״ היה מתובל תמיד במילים ערביות ולפעמים הוא חולק, כשחציו בעברית צחה וחציו בערבית. בראשית הדרוש גברה תמיד העברית אך בהמשך באה הערבית. לא נהגו לכתוב תאריך על הדרש, ולא ציון המקום, ולא שמו של הדרשן: הדרושים הוכנו כאמור בידי המורה־המלמד לכלל התלמידים, ורובם ככולם הוחזרו לו אחרי החגיגה. המלמד מסר אחר-כך את הדרשה לתלמיד הבא בתור.

הערת המחבר: המלמד הכיר כל תלמיד ואת הרקע של משפחתו וידע מתי עליו להאריך בדרשה ומתי לקצר. כדאי לציין שהכין יותר משני סוגי דרושים, כי בין תלמידיו היו בני עשירים, יתומים, בני תלמידי חכמים ובני אנשים פשוטים.ע"כ

הפתיחה של הדרוש כמעט זהה בכל המקומות, והבר־מצווה חייב היה לדקלם את דרשתו במנגינה מיוחדת ומוכרת.

נהוג היה במכנאס, שכל נער פתח את דרשתו, במליצה מיוחדת, בעברית צחה (ראשית דברתי), ובה המתחנך למצוות הציג את עצמו לפני קהל שומעיו:

דוגמא א

ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי:

להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי:

כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני,והגיעני,ולעבודתו הדריכני:

ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי:

פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת ככל סיבה, ועילת כל עילה:

אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך:

האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור ורוח חדשה, לעבדך בלב שלם ובנפש חפצה:

למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך,כי אני עבדך:

בתורתך פתח לבי,ורוח נבון חדש בקרבי

אחר כך עובר הנער ומציג את עצמו כשהוא מתנצל על היותו קטן מכולם, ועל אף מיעוט ערכו, הוא מעז לדרוש בפני אלופים, חכמים וזקנים:

אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה'.

צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים. מאמתבם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי,

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברה, ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר מצוה זו והדרה, גודלה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל.

עוד מליצה נאה והפעם מתובלת כולה בארמית: דוגמא ב׳

אתן במדבר ארייש שיט״ ה בשפה ברורה ובנעימה, מי אנכי פתייא אוכמא לא חוזאה ולא חכימא, קטיל קנה באגמא, בר בי רב דחד יומא, יתוש קדמה, להבל דמה, עפר מן האדמה, עד אבוא אל מקדשי אל לפני מלכים

מאן מלכי רבנן.

ואומר עם קוני אביע אומר, אמירה נעימה מנהגן של ישראל תורה תמימה,

כי יגדל הנער ויתחיל להתחנך במצות, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה,עובר לפני התיבה ודורש טוב לעמו,

הני מילי דרבנן.

בראש אמי״ר, נקיטנא רשותא והורמנא מאלהי קדם מעונה, ומתורתו הקדושה עדות ה' נאמנה, שכל ההוגה בה יטעום טעם כישראל שמינא, וספוקי מספקא ליה לחמא ומתנא, ועל ידה תהיה צליחתינו צליחא דרבנן.

הן עתה נקיטנא רשותא, מרבנן סבוראי אלה בני שם דמסקי שמעתתא אליבא דהלבתא, ואחריהם כל-ישרי-לב, ישראל גוי אחד בארץ קהלא קדשתא, והו מקומן של שבחי"ם לנצח נצחים אשרי עין ראתה, צור ישראל ישמרם ובצינה רצון יעטרם, כמוטב תלתא בחרא ובל מעשי ידיהם

יברך,הני ברבי דרבנן.

כל הלשון אומרת מחזיקנא טיבותא,לעטרת ראשי אדוני אבי, אלהים יחנהו ויברכהו לעילא מכל ברבתא, מן שמייא מיהב יהבי מילי חופניה טיבותא,וברוך יהיה בחיי אריכי ומזוני רויחי ובני סמיבי

סמוכים דרבנן

הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 239

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – רשימת העולים מצפרו תרפ"א.

העלייה מצפרו

סיכום…

24 משפחות, 70 נפש, עלו מהעיר צפרו אשר במרוקו בשנת תרפ"א, רק 3 מתוכן, 9 נםשות, חזרו למרוקו עקב הקשיים בהן נתקלו בארץ…אנשי אותה עליה נשארו לשבת בארץ, הם וצאצאיהם זכו להגן על העיר העתיקה בירושלים במלחמץת השחרור, והגיעו לעמדות בכירות במערכת השלטון, בשדה המחקר ובמערכת הצבאית, והם מפוזרים כיום בכל רחבי הארץ.

רשיי הקליטה וניצני מחלוקת בין אשכנזים למזרחיים, נראים כבר בסיפורה של עליה זו, אולם במקביל נראים גם ניצני השלום והאחדות על הבסיס המשותף ולמען המטרה המשותפת אשר לשמה הגיעו העולים מכל רחבי תבל לארץ ישראל.

 

נספח….

רשימת העולים מצפרו תרפ"א.

 

 רובם של העולים מצפרו בעיקר מקבוצתו של מרדכי צבע, לא יצרו קשר עם מחלקת העליה ועל כן אינם מופיעים בין רשימות העולים.

כדי להכין רשימה זו נעזרתי ברשימת העולים שהגיעו לארץ בשנת תרפ"א ואשר מופיעים בארכיון הציוני ועל סמך זכרונו והכרותו של יצחק צבע עם העולים. (בין היתר במסגרת תפקידו כמזכיר ועד העדה המערבית)

מספר פרטים ושמות חסרים ברשימה זו והם מסומנים ב-X.

 

העולים אשר הגיעו בחנוכה תרפ"א

קבוצת עולים זו נרשמה כולה בלשכת העליה, פרט למשפחת זיני.

צבע שמואל-סוליקה ובנימין נרשם כצבע ירד חזרה למרוקו.

צבע מאיר-רבקה וחיים נרשם כסבג ירד בחזרה למרוקו.

נחמני מנשה ורחמה

ראובן ימנה יצחק-אלמנה, בנה היום יצחק עטיה.

פרץ שלמה, רבקה, רחל וסולטנה נרשם כפרס בעת העלייה.

זיני מאיר ויזה לא התייצב בלשכת העליה.

סודרי מימון, פריסאדו, סולה, יעקב, תמר, זהר, נרשם כאסודרי

סודרי משה, לאהע וסטיריקה נרשם כאסודרי

סודרי רינה נרשמה כאסודרי וידאל, אמם של מימון ומושה

 

העולים מקבוצתו של מרדכי צבע.

 

צבע מרדכי, מזלטוב

צבע יצחק, סליקה ויפה

הרוש אליהו, החיה-בתו של מרדכי צבע– חנה ומשה.

הרוש לאה אמו של אליהו הרוש

בן יעיש חיים-ירד בחזרה למרוקו וילד שעבורו אין פרטים.

אביטבול שרה אמה של סוליקה צבע.

אפריאט אלישע, מסעודה, מזלטוב

אלבז מזלטוב – אלמנת הרב רפאל משה אלבז.

אסולין אליהו, מקנין, גרסיה, יקות ויהודה

אסולין גדליה, עישה, שמעון, יונתן ודוד

אסולין משה בנו של גדליה אסולין וסטריאה

אסולין בנימין בנו של גדליה אסולין וימנה

חוטא רפאל התיצב בלשכת העליה ושמשה יונה, יעקב, אברהם ורחל

צבע אהרן נרשם כסבא, התיצב בלשעכת העליה, זהרה שמואל

אזולאי שלום, אשתו, עמרם וסימה אסתר.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – רשימת העולים מצפרו תרפ"א.

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ג'

נתיבות המערב

יד. נהגו להקפיד שהמצות תהיינה ״עגולות״ דוקא:

יד. כן הביא בספר כוס אליהו(עמוד ט״ז) ובספר נו״ב (עמוד קס״ד), והטעם עדה״ס עוגות מצות, וסתם עוגה עגולה היא, והוא רמז שהקב״ה ית״ש אין לו ראשית ולא תכלית וכמצות העגולות, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רס״ח), ובאוצרות המגרב (פסח):

טו.נהגו שהזרוע יהיה צלוי, והביצה מבושלת:

טו.כן המנהג וכמובא בשו״ע או״ח (סימן תע״ג ס״ד), ובמקור חיים לרח״ד הלוי(.סימן קפ״י סי״ב):

טז.נהגו להכין חרוסת בבית, ואלה מרכיביה: אגוזים טחונים, תמרים מרוסקים, שקדים טחונים, צמוקים מרוסקים, תפוחים מרוסקים, קנמון וזנגביל:

טז.כן המנהג, וראה באוצר המכתבים (אלף קכ״ח), ובספר כוס אליהו(עמוד י״ח), ובספר לקט הקציר (עמוד של״ה), ובספר מקור חיים (סימן קפ״ח ס״ט):

יז. נהגו להשתמש לצורך המרור בחסה, ויש נהגו בשורש מר הנקרא חזרת, ויש שמשתמשים בשניהם יחדיו:

יז. כן המנהגים בזה, וראה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שי״א סי״ח), ובספר פה ישרים (עמוד כ״ז), ואפילו שחסה אינה מרה, כיון שהקלחים קצת מרים, וסופה להקשות חשוב מרור, וכן משמע בגמ׳ פסחים:

יח. נהגו רבים להניח על שלחן הסדר שושנים:

יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס״ב), ומקורו מהמדרש על הפסוק כשושנה בין החוחים, מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולה, ואין לך עת יפה לזה כליל פסח ליל הגאולה:

יט. נהגו בתפלת ערבית של פסח כסדר זה: מזמור החג, טוב להודות, קדיש וברכו, וכשחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳ וכו', (וי״א במה מדליקין), לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, ומזמור החג:

יט. כן המנהג וכמובא במחזורים ישנים, והכל ע״פ הכלל, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

כ. נהגו שאין אומרים ״ברכת מעין שבע״, בפסח שחל להיות בשבת, ויש נהגו לאומרה, ונהגו שאין אומרים ״שלום עליכם״ ושאר הסדר, בפסח שחל בשבת:

כ. הנה המנהג פשוט לא לאומרה, וכמובא בספר מקראי קודש בשם הגר״ש משאש, ובספר נתיבי עם (.עמוד רכ״א), אלא שהביא שם שמנהג בית אל לאומרה, ובספר מקור חיים (פרק קפ״ט ס״ז), כתב שרוב קהלות ישראל נהגו לא לאומרה עיי״ש, וכן דעת מרן הגרע״י בספרו יביע אומר (ח״ב סימן כ״ה) שהרבה להוכיח שאין לאומרה עיי״ש, ומ״מ שמענו שהיו מקומות במרוקו שנהגו לאומרה, והבאנו כן כדי שנדע שגם הם אינם קטלי קני באגמא, אלא שמהיות טוב שלא להכנס לסב״ל, להמנע מלאומרה, או לאומרה בלי שו״מ, ובענין שלום עליכם לא נהגו לאומרו כדי שלא ישנו התינוקות, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (,עמוד רע״ח):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ג'

ויקרא-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ויקרא אל משה",

וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח)

משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.

 בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!

איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.

 

ויקרא או ויקר –

ויקר – כל מה שקורה לנו – זה במקרה

ויקרא – מה שקורה לנו, זה מקריאה אלוקית.

 

תהליך הגאולה במצרים ובפורים

 מול תהליך הגאולה בימינו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

א' זעירא במילה "ויקרא",

            רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

 

בחודש ניסן – חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – ירדה אש מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.

בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.

בחודש ניסן הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן נולדו האבות.

בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3333 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים.

בחודש ניסן לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.

בחודש ניסן נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, ע"א).

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו  נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).

 

כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.

גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.

כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.

 

הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).

 

משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.

אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).  

אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

 

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.

"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).  

 

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

 

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".

 

ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.

רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).

ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).

 

בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.

 ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.

כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.

הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".

 

המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.

התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?

 

א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

 

ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".

 

ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

 

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).

לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.

רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).

מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.

 

מידת הענווה של משה רבנו.

 

המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.

 רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".

כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).

 

מוסר השכל: הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}. 

 

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף. משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

 

                                                "ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

 

ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם…  וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.

 

הרמב"ן פותח לנו צוהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

  • סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
  • וידוי – כנגד הדיבור.
  • שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
  • הכרעים – כנגד ידיו ורגליו.
  • זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).

 

 

"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות

בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

"כי יקריב" – מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.

רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".

רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה". כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

 

הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה,  היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.

במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהםורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה.  הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל".  לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.

 

"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאור וכל דבש,

לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).

 

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

 

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך. אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

 

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך "הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער"ערער = רָע + רָע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי)

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אור זרוע בעולם האמת,

לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,

 שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,

אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.

"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

 

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

 

בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

 

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".

 

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.

קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –

וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה). 

 רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).

"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.

אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,

ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. . גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ד'

נתיבות המערב

כא. יש נהגו ללבוש גלימות לבנות הדורות, לכבוד ליל הסדר:

כא. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם משום שבגדי לבן הם בגדי מלכות, ואנו צריכים להראות כבני מלכים, ומאידך יש בו זכר לתכריכין ויום המיתה, כדי שלא תזוח דעתינו עלינו לגמרי, וראה בזה בט״ז(סימן תע״ב סק״ג), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד רע״ד):

כב. נהגו שאבי המשפחה מכריז בקול ובנגינה, לפני כל שלב, קדש, ורחץ, כרפס ובו׳ וכד:

כב. כן המנהג פשוט, וכמבואר בכה״ח (סימן תע״ג ס״ק ל״ב), והביאו בבית היהודי מועדים (סימן כ״ז סב ״ב):

כג. יש שנהגו שרק אבי המשפחה נוטל ידים לטיבול הכרפס, והמנהג פשוט שכולם נוטלים ידיהם:

כג. כן הביא בספר כוס אליהו(עמוד כ׳), ומ״מ המנהג פשוט שכולם נוטלים ידיהם לדבר שטיבולו במשקה והוא הכרפס, ומנהג מרוקו לא להסב בכרפס, וכמובא בעמק יהושע (סימן כ״א):

כד. נהגו בסדר ״יחץ״, לפרוס את המצה האמצעית בצורה ששני החלקים יוצרים אות ה׳, ותוך כדי הפריסה אומרים: כך חצה הקב״ה את הים לשתים עשרה דרכים, כשיצאו אבותינו ממצרים, על ידי אדוננו ונביאנו, משה בן עמרם עליו השלום, וכמו שגאלם והושיעם מהעבודה הקשה לחירות, כן הקב״ה יגאלנו מגלות זו למען שמו הגדול והנורא (ראה למטה בערבית):

כד. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו ובספר אוצרות המגרב (פסח) ובהגדות שונות, והרי הנוסח בערבית: הַגְדָא קְסְם אֵלָאהּ לְבְחֵר עְלָא טְנָאשׁ לְטְרִיק, חִית כְרְזוּ זְדוּדְנָא מֵן מָאסַר, עְלָא יֵד סִידְנָא וּנְבִינָא ״מוּסָא בֵן עַמְרַם״, חִית פְקְהוּם וּגָאתְהוֹם מְלְכְדְמַא צְעִיבָא לְרַראחָא, הָאגְדַק יִפְקְנָא מֵן הָאד לְגַלוּת וִיגִ׳יְבְנָא לְירוּשָׁלַיִם לְעְזִיזָא עְלִינָא, לְמַעַן שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַנוֹרָא:

כה. יש נהגו שאבי המשפחה נעלם באיזהו שלב מהחדר, ושב כשהוא נשען על מקל, ועל כתפו האפיקומן צרור, והמסובים שואלים אותו ״מאין באת״, והוא משיב, ״מיוצאי מצרים אני, וזה עתה בקע ה׳ את הים, ובני ישראל זכו בכסף וזהב של המצרים, וכיון שלא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, ויצאו עם עוגות מצות כי לא חמץ״, (ומראה להם את המצה שעל כתפו), ואחרי דו שיח זה כולם אומרים בקול ובנעימה: ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״, או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח״:

כה. כן המנהג, והובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), וכל זה כדי להמחיש ביתר שאת את יציאת מצרים, לקיים מה שנא׳ בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והדברים עתיקים, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ד'

Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana

une-histoire-fe-familles

BOUCHARA

Nom patronymique d'origine arabe, sumom devenu nom patronymique indicatif d'une caracteristique physique: textuellement l,homme au poil, le poilu, le chevelu. Ismael Hamet precise qu'il s'agit du poil place de facon tres particuliere, comme sur le nez, sur une paupiere et plutot sur un grain de beaute ou une tache de la peau. Malgre cette origine typiquement arabe, la celebre famille Bouchara d'Algerie qui a domine la vie de la communaute au milieu du XVIIIeeme et au debut du XlXeme siecle, etait originaire de Livoume comme la famille de rabbins de Tunisie qui porte un nom semble-t-il proche: les Bocara. C'est qu'en fait cette famille originaire du Maghreb, s'etait comme nombre d'autres families families de la region, installee a Livourne au XVIeme siecle, repondant a l’appel du prince de Medecis. Pour donner a sa capitale Florence un acces la mer, le prince de Toscane avait proclame en 1593 dans sa celebre "Livornina" que les marchands juifs de Berberie et les descendants des expulses d'Espagne qui accepteraient de venir peupler le nouveau port, seraient assures de la liberte religieuse et beneficieraient de grands privileges economiques. L'appel rencontra des echos tres favorables et en quelques decennies Livoume devint le plus actif des ports italiens. Avec le developpement du commerce, nombre de negociants livoumais devaient un siecle plus tard commencer a essaimer dans les ports mediterranneens, en particulier a Tunis et Alger. Le nom est atteste en Algerie a partir du debut du XVIIIeme siecle. Au XXeme siecle, nom peu repandu porte, sous cette forme presque uniquement en Algerie (Alger, Oran, Constantine, Guelma, Setif, Saint-Amaud) et tres peu au Maroc (Casablanca) et en Tunisie (Tunis).

 

ABRAHAM: Le premier membre connu de la famille, fondateur de la dynastie qui marqua la vie de la communaute d'Alger au XVIIIeme siecle. Commercant, il arriva de Livourne a Alger en 1712 et y etablit une maison de commerce international principalement liee a sa ville natal e. Le port italien etait devenu depuis la fin du XVIeme un grand centre juif dont les commercants ont ensuite essaime dans tous les ports mediteraneens, de Mogador au Maroc a Alexandrie en Egypte, en passant par Alger et surtout Tunis. Rapidement il prit de l’ascendant sur la communaute en raison egalement de sa formation de rabbin et en devient le Mokadem, le chef.

 

YAACOB RAPHAEL: Fils d'Abraham, il succeda a son pere a sa mort en 1735 a la fois a la tete de la maison de commerce et comme Mokadem nomme par les autorites pour etre leur representant aupres de la communaute juive, poste qu'il occupera jusqu'a sa mort en 1768. Il developpa encore plus l'affaire familiale, devint consul a Alger de la principaute italienne de Raguse en Sicile meridionale. Mais c'est sur le plan communautaire qu'il se distingua le plus en favorisant les etudes – il financa la Yechiva de rabbi Yehouda Ayache et la publication de son livre, "Lehem Yehouda". Mais 1'exces de richesse et de pouvoir, la montee de nouveaux riches rendus prosperes par le grand developpement du commerce avec les pays europeens, entraina une tres grave crise morale des couches dirigeantes. L'autorite des rabbins, dependant economiquement de la nouvelle classe de dirigeants soutenus par les autorites, etait bafouee au point que quatre d'entre eux deciderent de ne plus juger et que les deux plus grandes autorites rabbiniques, rabbi Yehouda Ayache et apres lui rabbi Yaacob Benaim deciderent de quitter Alger. Parmi les facteurs de cette crise sans precedent au Maghreb, l'intervention intempestive du Mokadem, avec l'appui de son frere, le rabbin Yossef Bouchara, dans le cours de la justice rabbinique. C'est ainsi par exemple qu'il contraignit un notaire a falsifier un testament en faveur d'un proche de sa femme. De 1758 a sa mort en 1768, il s'opposa de tout son poids a l'application du testament original authentique.

 

YEHOSHUA: Sur l'etendue et la signification quotidieime de cette crise spirituelle l'aventure exemplaire de ce representant de la toute-puissante famille. Un jour Yehoshoua demanda en mariage une jeune fllle du peuple, proche parente du grand rabbin rabbin Yehouda Ayache. Ses parents angoisses – impossible de refuser et de se heurter a une aussi puissante famille, mais impossible egalement d'accepter, le jeune homme ne respectant pas les preceptes religieux – s'adresserent a rabbi Yehouda qui demanda un temps de reflexion. Le lendemain en se reveillant, il ouvrit la Bible et tomba sur le passage du prophete Isaie recommandant "ne le rejettez point car il porte en lui la benediction". Il y vit une reponse du ciel et donna son accord a ce mariage. Et effectivement quelque temps plus tard, le jeune homme sauva la communaute des mains d'un rebelle fanatique musulman qui ne revait que de la detmire, en l’empoisonnant, deguise en Berbere.

 

 YOSSEF: Fils d'Abraham. Frere de Yaacob-Raphael, il resta a Livoume comme representant de son pere Abraham et ne s'installa a Alger qu'en 1735. Dans la tradition familiale, il allia la rabanout aux affaires. Grand erudit verse dans les textes, il edita et prefaca le livre de rabbi Yehouda Ayache, "Vezot leyehouda" (Zalsbach, 1776).

 

ABRAHAM: Fils de Yaacob Raphael, il succeda a son pere a sa mort en 1768 et restera Mokadem des juifs d'Alger jusqu'en 1800, lorsqu'il fut depose en faveur de Naftali Boujenah. II developpa les relations commerciales avec les Etats-Unis dont il fut le representant a Alger jusqu'a ce que Washington lui prefere les Boujena-Bacri, mieux en cour avec le dey. Rabbin, il est l'auteur d'un traite connu, "Brit Abraham".

 

CHARLES: Un des heros de la resistance juive a Alger au cours de la guerre. Peu apres la debacle de l'armee francaise en mai 1940 trois jeunes Juifs, Andre Temime, Emile Atlan et Charles Bouchara, qui ne se resignaient pas a la defaite de la France, avaient organise un groupe clandestin de resistants. Pour dejouer la vigilance de la milice, ils louerent une salle de gymnastique au centre d'Alger et se choisirent comme moniteur Geo Gras, un patriote francais non-juif au-dessus de tout soupcon et qui ne se doutait de rien, en bons termes avec la Legion de Vichy. Ce camouflage parfait ne fut jamais evente et la salle Geo Gras devint le centre d'entrainement de la resistance juive dont on connait les exploits dans la prise d’Alger la veille du debarquement americain du 8 Novembre 1942 (voir Jose Aboulker). Il paricipa sous le commandement de Jacques Zermati a la prise et a la neutralisation de la Prefecture. Au lieu d'etre decores, les resistants furent on le sait sacrifres aux intrigues entre les Americains et les rescapes de Vichy. Fin novembre 1942, il fut arrete avec d'autres resistants pour affichage de papillons gaulistes. Liberes quelque temps apres, ils furent mobilises et envoyes sur le front tunisien, mais pas dans les unites combattantes alors encore interdites aux Juifs. Ce n'est qu'en Octobre 1943 que le general De Gaulle annula tous les restes de la legislation anti-juives, retablissant les Juifs algeriens dans leurs droits de citoyens francais a part entiere.

 

BOUCHOUCHA

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularite physqique: celui qui a une toupe de cheveux au sommet du crane, a rapprocher du patronyme tres repandu au Maroc Suissa. Le fait que ce nom soit porte par des Juifs recele un mystere difficilement explicable, la tradition rabbinique interdisant aux hommes de marcher tete nue, alors que le port de la choucha est tres repandu parmi les mystiques musulmans, en particulier berberes. Au XXeme siecle nom tres peu repandu porte en Algerie, principalement dans le Constantinois (Constantine, Gulema, Saint-Amaud, Setif).

 

BOUGANIM

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner, en raison de I'ambiguite de sa francisation. Il semble bien que l'origine soit Aboughanem, textuellement le proprietaire du betail. Sans etre directement eleveurs, les Juifs etaient tres impliques dans l'elevage du gros et menu betail sous forme de commandite. La seconde explication, avancee par Laredo se base sur l'origine berbere du mot qui signifie: le proprietaire du roseau, et par extension le proprietaire de la flute faite dans les campagnes marocaines de roseau seche, le joueur de flute. Autre explication toujours basee sur l'origine arabe: derive de Ghanim, le victorieux, celui, qui s’empare d'un butin qui fait une prise. C'est sous cette forme et dans ce sens qu'il est porte comme prenom d'homme chez les Musulmans. Un village du territoire de la tribu berbere des Zennane dans les environs de Marrakech, porte effectivement ce nom. Au Maroc, le berceau de la famille est dans la rergion du Sous, dans le village d'Oufran repute pour son cimetiere decrit comme le plus ancien de l'histoire des Juifs du pays. Trop excentrique, ce non ne figure pas effectivement sur la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle, basee essentiellement sur les patronymes des communautes du nord. II semble que le patronyme Ganem porte en Tunisie ait la meme racine, mais nous l'etudierons separement. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte au Maroc (Mogador, Safi, Casablanca) et en Algerie (Alger, Setif).

AMI: Educateur et ecrivain israelien de langue francaise, ne a Mogador en 1951. Apres des etudes a 1'ENIO il monta en Israel ou il etudia la philosophie. Actuellement directeur du service des ecoles et charge de la redaction des programmes d'etudes juives pour les ecoles de l'Alliance Israelite Universelle. Il fut a la fin des annees 1960 detache par l'Agence juive comme eductaeur aupres des Eclaireurs Israelites de France. Son premier livre "Recits du mellah", chronique tendre et ironique de la vie dans le mellah de Mogador, parut a Paris en

  1. Le second livre, "Le cri de I'arbre" retrace la souffrance de " de l'arbre qu'on

abat", metaphore pour les difficultes d'integration des olim du Maroc dans la Terre Promise dans les annees cinquante (Tel-Aviv, 1983). En 1990, il publia a Paris un essai, "Le Juif egare". A l'occasion de la commemoration du 500eme anniversaire de l'expulsion des Juifs d'Espagne, il edita a Jerusalem un recueil critique de textes sur le patrimoine sepharade; "L’or et le feu" et en 1996 il publia a Paris. "Le rire de Dieu", et "Jerusalem: sites et sources"; "La rime et le Rite" (Paris, 1996).

 

BOUHADANA

Nom patronymique d'origine arabe indicatif d’un trait de caractere: textuellelemt le pere de la tranquilite, l'homme qui apporte la paix et par extension l'homme calme, tranquille. pacifique. Autre orthographe: Bouadana. Au XXeme siecle nom peu repandu, porte au Maroc (Mogador, Tanger, Mazagan, Casablanca, Tetouan, Seffou, Rabat, Marrakech) et en Algerie (Oran, Alger, Mostaganem, Tebessa).

 

MOCHE: Commercant a Mogador, il fut parmi les donateurs pour la publication du livre de son compatriote rabbi Yossef Knafo sur les rites de la circoncision " Sefer ot brit kodech", publie a Livourne en 1884 

 

  1. DAVID: Rabbin a Mostaganem dans les annees vingt et trente.

 

Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון

נתיבות המערב

כו. יש נהגו שצוררים את המצה כמפה, ומניחים על שכמם ורצים אנה ואנה, וצועקים: ככה יצאו ישראל ממצרים, צרורות בשלמותם על שכמם, ובני ישראל עשו כדבר משה:

כו. כן מנהג מראקש וסביבותיה, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קס״ד) והוא כנ״ל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ג):

כז. נהגו לומר לילדים, אם לא תרדמו תזכו לראות את אליהו הנביא:

כז. כן הביא שם באוצרות המגרב (פסח), וכ״ז כדי שלא ישנו וישמעו את קריאת ההגדה, שזה עיקר המצוה של והגדת לבנך, ולהחדיר בהם כי אנו מאמינים בו בכל עת שיבוא, ובפרט הלילה עת גאולתנו ממצרים:

כח. נהגו אחרי היחץ לטמון את האפיקומן מתחת למפת השלחן, ואין מנהג אצלנו לגנוב אפיקומן כיתר העדות:

כח. כן המנהג פשוט, ומובא בהגדות ישנות, וכן הביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) וכן פשיטות דברי הרמ״א (סימן תע״ג ס״ו), וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ב):

כט. נהגו כשמגיעים לסדר ״מגיד״, לפני תחלת קריאת ההגדה, מגביהים את הקערה, ומסובבים אותה על כל אחד מבני המשפחה לפי סדר הלידה, ותוך כדי זה אומרים כולם בנעימה מיוחדת: בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין. ב׳ פעמים לכל אחד:

כט. כן המנהג פשוט, והוא מהמנהגים החשובים של ליל הסדר, המרבה שמחה ואחוה בין בני המשפחה, והביאו בספר נהגו העם (פסח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד שי״א), ובספר עמק יהושע, וטעמו זכר לענני כבוד, וגם כדי לעורר את בני המשפחה, לרבות התינוקות, ובנו״ב (עמוד קס״ד) הביאו, וכתב הטעם זכר למשארותם על שכמם, ודורשי רשימות מצאו רמז למנהג זה בתהילים (כ״ו) ארחץ בנקיון כפי ״ואסובבה״ את מזבחך ה׳, מזבח״ך ר״ת מצה, מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, חזרת, כרפס, שהם תכולת הקערה כידוע, וראה בזה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ד), וראה גם באוצרות המגרב (פסח) שמביא כן ממעגל טוב להחיד״א:

ל. יש נהגו שכל אחד מהמסובים מגביה את המצה החצויה לנגד עיניו, ואומר בנעימה את ״הא לחמא עניא״ כולו:

ל. בן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וטעמו לעורר את בני הבית וכנ״ל:

לא. נהגו לשתף את כל המסובים בקריאת ההגדה, כשכל אחד קורא קטע בנעימה, וכולם אומרים את הסיום יחדיו:

לא. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, וטעמו כנ״ל:

לב. נהגו בקטעים: ״מה נשתנה״, ״עבדים היינו״, ״והיא שעמדה״, ״בכל דור ודור״, ״וברכת גאל ישראל״, לומר אותם כל המסובים יחדיו:

לב. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והטעם כדי לבטא את חשיבות הקטעים הנ״ל, שיש בהם שבח ותהלה לבורא גואל ישראל, וברוב עם הדרת מלך:

לג. נהגו שאין אוכלים ״צלי״ כליל פסח:

לג. כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו (עמוד שי״א):

לד. נהגו שאין אוכלים את ״הזרוע״ כלל, והעצם נשמר כל השנה, ואת הביצה אוכל בכור המשפחה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (פסח) ובספר עמק יהושע, והטעם משום חיבוב מצוה ושיירי מצוה המעכבים את הפורענות, ובענין הביצה, כן הביא באוצרות המגרב (פסח) עיי״ש:

לה. נהגו בסוף הסדר, להדביק מעט מהחרוסת על כתלי הבית:

 לה. כן הביא שם בנהגו העם, והטעם כנ״ל:

לו. נהגו לתרגם את ההפטרה של יו״ט א׳ של פסח, וכן ההפטרה בשבת חול המועד:

לו. כן הביא שם בנהגו העם, ותרגום זה יש שקראוהו ״דהיר״, ונמצא בספר ארבעה גביעים:

לז. נהגו שאין אוכלים ״אורז״ בפסח:

לז. כן המנהג פשוט, והביאו בשו״ת ה ריב ״ע (ר׳ יעקב אבן צור) וכן כתב בספר נהגו העם (פסח), וכן כתב באוצר המכתבים (ח״ב סימן תשס״ח), וכן כתב בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר בשם גדולי חכמי מרוקו, (ראה שם בח״ב עמוד כ״ט), וראה באורך בזה באוצרות הפוסקים (הל׳ פסח):

לח. נהגו שאין אוכלים ״קטניות יבשים״ בפסח, ויש שנהגו להקל בדבר, ובקטניות לחים המנהג להקל, וכמו כן יש שאינם אוכלים חומוס בפסח:

לח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ק״ס), ובספר נהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), ובקיבוץ מנהגים לר״ש דנינו (פסח), ובענין חומוס הביא כן בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן מ״ב), וכן מנהג אלג׳יר, והטעם משום ששמו כשם חמץ:

לט. יש נהגו שלא לשתות ״תה״ בפסח:

לט. כן מנהג רבים, ומובא בנו״ב (עמוד קס״ג) ובספר ליצחק ריח (אות פ׳ סי״א), ובספר מגן דוד (סימן ב׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובנהגו העם (פסח ס״י):

מ. יש נהגו שאין משתמשים ב״סוכר״ בפסח:

מ. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מא. יש נהגו שאין משתמשים ב״שמך׳ בפסח, ומשתמשים במקום זה בשומן:

מא. ראה במקורות הנ״ל (באות ל״ט):

מב. יש נהגו שאין משתמשים ב״שום״ בפסח, והמנהג פשוט להשתמש בו:

מב. כן יש שנהגו, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד ל״ב), והמנהג פשוט להקל, כי על ״שום״ מה לא נאכל ״שום״:

מג. יש נהגו שאין משתמשים ב״זעפרן׳ בפסח, ויש שהקילו כדבר:

מג. כן יש שנהגו, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(פסח), ואלו בספר מים חיים (סימן קס״א) פסק להקל עיי״ש:

מד. נהגו שאנשי חכרא קדישא מתדפקים ביו״ט ראשון של פסח, על פתחי הבתים ואוספים מצות לעניים:

מד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק׳) והוא מתפקידים הרבים המוטלים על הח״ק:

מה. יש נהגו בקידוש של יו״ט בשחרית, לומר אה הנוסח הארוך, וכקידוש הלילה:

מה. כן נהגו באיזה קהלות במרוקו, וראה בספר נר לעזרא (סימן פ״ט) שטרח ומצא בגדולי הראשונים סמך למנהגם עיי״ש:

מו. נהגו במנחה של יום טוב, אחרי קדיש תתקבל לומר מזמור החג:

מו. כן המנהג פשוט, ומצוין במחזורים ישנים:

מז. נהגו לברך על ההלל אף שהוא בדילוג ״לקרוא את ההלל״, וכנהוג בראש חודש:

מז. כן המנהג, וראה בזה באורך במנהגי ראש חודש ומשום בארה, וראה בשו׳׳ת יחוה דעת להגר״י חזן (ח״א סימן י״א) ובשו״ת תבואות שמש (סימן ס״ו) ובאוצרות הפוסקים (דיני פסח):

מח. נהגו לברך ברכת האילנות ברוב עם בחול המועד, ויש נהגו בזה בשביעי של פסח:

מח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח) ועושים זאת ברבים משום ברוב עם הדרת מלך, ורבים מדכרי אהדדי, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד י״ח):

מט. נהגו הנערים לשחק באגוזים בחול המועד פסח:

מט. כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ס), והוא על דרך הכתוב (שיר השירים פ״א) אל גנת אגוז ירדתי וכד שנדרש על ישראל במצרים:

נ. יש נהגו בליל שביעי של פסח לומר הלל הגדול (הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו) כולו, במקום ההלל:

נ. כן הביא בספר נהגו העם (פסח), וכתב מקור לדבר מהמגן אברהם (או״ח סימן תקע״ה סקי״א):

נא. נהגו במוצאי חג של פסח לעשותו יום טוב, ושמו ״המימונא״, ובה מרבים במטעמים ודברי מתיקה:

נא. כן מובא בספר נהגו העם (ספח), ונו״ב (עמוד ל״ב), והוא מנהג קדום, י״א שהוא לשון מזל וי״א לשון אמונה, וי״א שאבי הרמב״ם רבי מימון ז״ל נפטר באיסרו חג דפסח, וסיים שם בנהגו העם וזה לשונו: ואוי לעינים שכן רואות, שהפכו מנהג זה לחגיגות והילולות ופריצות והם ממיטים חרפה על קהלה קדושה, ועל כיוצא בזה נאמר מנה״ג אותיות גהנ״ם, וטוב להם לשוב למורשת אבות לטוב להם ולבניהם, וכל המשנה ידו על התחתונה עכ״ד, וישמע חכם ויוסף לקח, ויזכר לטוב כב׳ הרב אליהו רפאל מרציאנו יצ״ו, אשר ערך ותיקן תיקון לימוד מיוחד לליל המימונא, ושם בספרו הנקרא ״חג המימונה מקורות והליכות״, אפשר למצוא מטעמים נפלאים בענין זה ודפח״ח:

נב. נהגו כשאבי המשפחה נכנס הביתה במוצאי החג (ליל המימונא), בא כששבולי חיטה בידו, וטופח בהם על כל אחד מבני המשפחה ואומר:כל ישראל יש להם הלק לעולם הבא, שנאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלאת אבן ויהלום, תקודש היום אדון העולמים, אשר זיכתני לבוא עד הלום, כן תזכני עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, כל קטע במנגינה שלו, ומסיימים באיחול המפורסם ״תרבחו' ותסעדו״ (תזכו ותחיו):

נב. כן המנהג פשוט, וכ״ז לסימנא טבא, ונאמרים משניות ופסוקים המבשרים את חג מתן תורה, ובכך קושרים את חג החירות לחג מתן תורה, וללמדנו שעם ישראל אינו בן חורין אלא א״כ עוסק בתורה:

נג. נהגו בליל המימונא לבקר איש את רעהו, ומאחלים זה לזה ״תזכו לשנים רבות״ ומשיבים ״לשמור ולעשות״, ומרבים אהבה ואחוה שלום ורעות, וכן נהגו לילך אצל חכמים וכהנים להתברך מפיהם:

נג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פרחי שושנים (פסח), והוא להרבות שלום ורעות בין כלל ישראל, לקיים מה שנאמר, ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום:

נד. נהגו רבים בצאת החג, ללוש עיסה ולהכין מופליט״א לכבוד היום:

נד. כן המנהג ומובא בספר פרחי שושנים (פסח אות ב׳), והטעם על פי המובא בכה״ח (סימן תצ״א סקי״א) שהגאון מוילנא היה משתדל במוצאי חג פסח לטעום חמץ, וכ״ז כדי להוכיח שכל מה שעשינו משום גזירת הבורא יתברך, ועיין בבית היהודי מועדים (סימן ל׳ ס״ט), במקורות, שהביא בשם טעמט המנהגים, שרבי חיים מצאנז היה עושה הבדלה במוצאי החג על בירה עיי״ש, וכן העיד הגר״י מונסוניגו על אביו, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (פסח):

נה. יש נהגו להכין לכבוד המימונא עסה, ותוקעים בתוכה פולים ירוקים, שבולים, תמרים, ומטבעות כסף ומניחים כד חלב על השלחן:

נה. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ל״ב) ובנהגו העם(פסח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והכל לסימנא טבא:

נו. יש נהגו להקפיד במוצאי חג פסח, שאין מוצאים שום דבר מן הבית:

נו. כן הביא בנו״ב(עמוד ל״ג), וקבלה בידם שאין בזה סימן טוב עיי״ש, וכן יש מנהג בזה במוצאי שבת:

נז. נהגו רבים באסרו חג של פסח, השכם בבוקר יוצאים לשפת היום או לשפת הנהר, ורוחצים שם ידיהם ורגליהם, ויש נהגו לצאת עם בני ביתם לגנות ופרדסים ויושבים ומהללים לה׳ ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים:

נז. כן הביא בנו״ב (שם) והוא וכר לאבותינו שעברו בתוך הים ביבשה, וראה בזה פרטים ומנהגים בספר אוצרות המגרב (פסח):

נח. יש נהגו שאין עושים מלאכה, באסרו חג של שלשת הרגלים.

נח. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ל״ד), והטעם שהרי ידוע שאסרו חג נקרא בלשון חז״ל ״ברא דמועדא״, שקרבן שלמים נאכל בו כידוע, וראה בכה״ח (סימן תצ״ד):

נט. יש נהגו לומר ביום אסרו חג בתפלה, ״ברוך הבא בשם ה׳״, במקום ההלל:

נט. כן הביא בנהגו העם, והטעם כנ״ל בסעיף הקודם, ולכן קוראים בו מעין הלל:

ס. נהגו לברך על המצות אחרי פסח, ״בורא מיני מזונות״, ויש נהגו לברך עליהן ״המוציא לחם מן הארץ״:

ס. כן המנהג וכמובא בשו״ת שער שלמה (סימן ל״ו), וכן הסיק באוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ס), ובמקור חיים (פרק פ״ג ס״ו) וכן מסקנת מרן הגרע״י הובאו דבריו בילקוט״י ח״ג(סימן קס״ח ס״ג), אולם בשו״ת שמש ומגן, ובשו״ת יפה שעה, כתבו לברך המוציא עיי״ש, וראה באורך במקורות הילקוט״י הנ״ל

סא. יש נהגו שאין אוכלים חמץ עד אחרי אסרו חג, ויש נהגו להחמיר שאין אוכלים חמץ שבוע ימים אחרי פסח, ויש נהגו להקל וכבר במוצאי החג הכינו דברי חמץ וכנ״ל:

סא. כן הביא בספר נו״ב, והובאו דבריו באוצרות הפוסקים (פסח) ומנהגי ישראל תורה הם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-פרק האחרון

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות.

חלוצים בדמעה

פחות משנה לאחר שיהודי צפון־אפריקה ליוו מרחוק את אחיהם שרידי השואה בדרכם לארץ־ישראל באניות קטנות ורעועות, והנה הם עצמם, בעזרת שליחי המוסד לעלייה ב׳, עלו על אניות כאלו והפליגו בהן ארצה, ובראש העולים אנשי תנועות הנוער הציוניות.

בהיותי במחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, קיבלנו חברי ואני את פני המעפילים שבאו באניית ההגנה ״יהודה הלוי״ ואחרות, אך אלה היו רק סנוניות העלייה הראשונות מן המגרב, כי ב־1948, תוך הקמת המדינה ובשנים שלאחריה, גאו והלכו גלי העלייה מצפון־אפריקה בכלל וממרוקו בעיקר. עולי מרוקו באלפיהם ואחר־כך ברבבותיהם החלו למלא את הערים והמעברות ובראשית שנות החמישים גם את מושבי העולים הראשונים אשר הוקמו ברחבי הארץ. יחד עם המתיישבים החדשים גיששו גם המושבים את דרכם החדשה האפלה. ידענו מה אנו רוצים: לקבץ גלויות, להושיב את בני ישראל על הקרקע ולעשותם לחקלאים מצליחים, אך חוץ מכך ידענו רק מעט מאוד. לא ידענו כמעט דבר וחצי דבר על המבנה החברתי והמשפחתי של העולים. ידענו כי משפחותיהם ענפות וגדולות, אך יחסי הגומלין בתוך המשפחה המורחבת היו לנו חדשים וזרים. חדשים היו לנו גם המנהגים והמסורות, הלכות התפילה והחגים ואפילו מנהגי האכילה והשתייה.

בראשית שנות החמישים עשינו אנו, המיישבים, שגיאות רבות והמתיישבים (וגם אנו) סבלנו והתייסרנו מאוד.

עם המכשולים, מדעת או שלא מדעת, שעמדו בדרכם של המתיישבים מיהודי המגרב (וזה נכון במידה לא־קטנה גם לגבי עולים באותה תקופה מארצות אסלאמיות אחרות) אמנה רק את העיקריים:

התפרקות והתפוררות המשפחה הפטריארכלית ואובדן כמעט מוחלט של הסמכו­תיות של אב המשפחה הגדולה והמורחבת שהיתה בה גם הרבה ברכה; עימות בתוך משפחת הגרעין(אבא, אמא, ילדים) שנכפה על העלייה בגלל המציאות הקשה בארץ;

קטיעת לימוד השפה הערבית, שהיתה שגורה בפי עולי המגרב וילדיהם בבתי־ הספר לכל דרגותיהם. לו הלימוד היה נמשך היתה לרבבות ילדים שפה שנייה חשובה וחיונית;

ההלם החזק ממילא של הקליטה הראשונית, שקיים אצל כל יחיד ואוכלוסייה של בני־אדם העוברים מארץ לארץ, הוגבר כאן על־ידי ה״שיבוץ״ וה״חלוקה״ של אוכלוסיית העולים למפלגות ולתנועות פוליטיות, שהיו זרות לעולי המגרב. פתאום גילו העולים שהם ״שייכים״ למפלגה פלונית ולתנועה פלמונית כמעט בעל־כורחם, ושייכות כפויה זאת קבעה לא במעט את מיקומם וישובם הגיאוגרפי, שכן הכוונה לשכונות ולמושבים נעשתה על־פי התנועות הפוליטיות.

ב־1954 הוטלה עלי המשימה של הקמת חבל לכיש. את מאות המשפחות הראשונות מעולי צפון־אפריקה ריכזנו בחורף של אותה שנה במעברות סמוכות לחבל לכיש שהיה אמור להתאכלס ב־1955.

באותם הימים אני רושם:

״במעברה הגדולה והשוקקת חרובית שבצפון החבל כבר החלו שליחי ׳התנועות, לגבש ׳גרעיני התיישבות׳. שתי תנועות פעלו שם-׳תנועת המושבים/ שכבר גילתה זה שלוש־ארבע שנים פעילות והתנדבות רבה בעבודה בין העולים, ותנועת המושבים של ׳הפועל המזרחי/ שצביונה דתי מובהק.

שתי התנועות עטו על נפשות העולים החדשים. ראשי תנועת המושבים, החילונית ביסודה, הבינו עד מהרה כי הם חייבים לסגל עצמם לחיים הדתיים והמסורתיים של העולים מארצות המזרח התיכון, והם חיפשו בקרב המתיישבים הוותיקים אנשים שומרי מסורת, שיוכלו לעבוד בין העולים. לתנועת המושבים של 'הפועל המזרחי׳ לא היו, כמובן, קשיים מסוג זה.

שתי ׳התנועות' התחרו ביניהן במרץ רב. כל אחת ידעה, כי ככל שתרבה נפשות כן ירבו סיכוייה לקבל מאתנו ׳משבצות׳ וליישב בהן את ׳הגרעינים׳. עניין ה׳גרעינים׳ היה לכאורה המשך למסורת הגדולה של ההתיישבות בתקופה שבטרם מדינה, כאשר שליחי התנועות ההתיישבותיות היו יוצאים לגולה ומשפיעים על בני הנוער להצטרף כחלוצים ל׳גרעיגי הכשרה׳. אך עתה היתה המציאות שונה לגמרי: יהודים באו באלפיהם ורבבותיהם, על זקניהם, נשיהם וטפם. הם לא עמדו כלל על ההבדלים הדקים שבין ה׳תנועות׳ ולא התייחסו למבנה האידיאולוגי של מושב העובדים. הם ידעו דבר אחד: כי עלו לארץ אבותיהם, לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

הפעולה ׳התנועתית׳ בקרב עולים אלה נשאה אם כן אופי שונה לגמרי מפעולות השכנוע וההסברה שהיו אופייניות לתנועות החלוציות בעבר. שליחי התנועות למדו מהר כי עליהם להקדים ולהעלות בחכתם את ראשי המשפחות הגדולות והחשובות. כאשר שוכנע ראש המשפחה-הלכו כל בני המשפחה אחריו.

העולים מצדם תפשו מהר כי הם ׳מבוקשים׳ וכי יש להם ׳מחיר׳.

כדי להמעיט מן החיכוך והתחרות שבין שתי התנועות וכדי שלא להרבות במריבה ובמל­חמות יהודים, הגענו לידי הבנה והסכם בלתי־כתוב, כי נשאיר את מעברת חרובית כמרחב פעולתה של ׳תנועת המושבים/ ואילו מעברת משואה במזרח החבל תישאר ל׳הפועל המזרחי׳.

לקראת העליות על הקרקע התעוררו שליחי תנועת המושבים לפעילות נמרצת יותר בין יהודי חרובית. ה׳גרעין׳ הראשון שנוצר שם היה קבוצת יוצאי מרוקו, בני הכפר בוגמז שבדרום הרי האטלס.

יהודים אלה, עבדקנים לבושי גלביות חומות ולבנות, זקניהם שחורים ועיניהם כגחלים; הגברים הצעירים חזקים ובריאים, כולל בעלי משפחות מרובות ילדים, ונשיהם לבושות צבעונים, כמנהג היהודים שחיו בין שבטי הברברים. יהודי בוגמז הגיעו ארצה מחיק תרבות עתיקת יומין; הם ואבות־אבותיהם ישבו בין שבטי הברברים, בעמקים מוריקים שבמורדות הדרומיים של הרי האטלס המכוסים בשלג עולמים, בכפרים ציוריים, שכל אחד מהם מוקף בחומת לבנים אדומות ונשלט על־ידי ׳הקסר' הוא המבצר הנישא של שליט המקום.

בני הכפרים הברברים חיו על חקלאות דלה, רובה מטעי תמרים ; אך התושבים הברברים היו גם לוחמים גאים ופרשים מצוינים. היהודים השתלבו בנוף היפה והפראי הזה במשך דורות־על־דורות, אולי מימי בית שני, והתמזגו בו להפליא. בחברה זו מילאו תפקיד מוגדר, הם היו בעיקר בעלי־המלאכה: סנדלרים, חייטים, חרשי הברזל והנחושת, צורפי הכסף והזהב, וכמובן גם הרוכלים וסוחרי הבדים הצבעוניים והתכשיטים בבזארים המוצלים שבכפרים ובעיירות.

האקלים בהרי האטלס נוטה לקיצוניות. שלג וכפור בחורף; חום מדברי לוהט בקיץ. האקלים והנוף גם הם נתנו את אותותיהם ביהודים ובלבושם. פניהם צרובי רוח, שמש ושלג, אין בהם אף סימן מרכרוכיותה של העיר: הגברים גברים כהלכה, הנשים נשים כהלכה. בבית שולט הגבר ללא עוררין. המשפחה גדולה ופטריארכלית. ההייררכיה ברורה והמשמעת חזקה. ׳החכם' של העדה הוא הפוסק האחרון בענייני דת ואישות.

על יהודים אלה פשטו עתה שליחי התנועות שלנו״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר