מורשת יהדות מרוקו

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

 

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

 

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

 

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

 

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

 

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

 

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

 

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

 

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

 

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

 

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

 

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

 

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

 

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

 

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

נאם הרב יחיא ן׳ הרוס יחשלי״א

ע״ע הטרפיות

מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! מורי ורבותי!

אחרי ראותי את דברי גאון עוזנו, הרב הגדול המפורסם, מוהר״ר שאול אבן דאנן יחש״ל בהפתיחה לאסיפה השנתית הראשונה, דברים נכונים ומצודקים שעיקר חלוקת קדמוננו ז״ל בערי מארוקו היא, מפני עבירת הדרכים וכו׳ דפח״ח אז אמרתי הנה באתי בדרכו הישרה להציע לפ׳ מעלתכם שאלתי כדרך התלמיד לרב ובטרם כל מאמרי אודה ואשא אל אל בפי שהטיב לנו חסדו והזמין לנו מליץ טוב ומטיב דורש טוב לעמו, המפקח הראשי האמתי, אדון מ׳ בוטבול יחשל״א.

רבותי!

הן אמת כי ידעתי בעצמי שאין בי לא חכמה ולא תבונה לדבר בפני הרבנים המומחים העי״א. עוד בה, כי צעיר אני לימים וידוע בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, אך לא על עצמי סמכתי, אלא על ה׳ בטחתי, ומאד חשבתי ע״ד כבוד שמו, יה״ר שיתקדש שם ה׳ בעולמו, ותורתנו הק׳ והנצחית תתעלה ותתרומם לעד ולעולמי עולמים כמאז ועד עתה ועד עולם.

איך שיהיה, דורנו זה שואל ודורש ומבקש ממעכ״ת למצוא פתח תקוה ולגדור את הפרצה כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, דברים העומדים ברומו של עולם, כמ״ש הרמב׳׳ם ז׳׳ל הלכות ממרים פ׳׳ב הל׳ ה׳ משם בארה. ולא יכולתי לספר לפני מעכ׳׳ת מה שעבר עלי, הרבה מרורות שבעתי מעניני יבום וחליצה אשר כל השומע ישתומם, יען כי לא עת עתה לישא וליתן בדברים שאינם מן הענין כמ״ש בחקי התקנון סעי׳ ז׳ וד״ב.

אשע״כ על עסקי עתה באתי על מה שהרושתי מן ב״ד הגבה תכב״ץ להציע לפני רבותי שיהיה מנהג א׳ שוה בכל ערי מארוק בענין הטרפות, והוא מנהג מקנאס שהוא המפורסם ומוסכם עפ״י רוב גאוני קדמונינו זצוק״ל ועליהם מתנהגים רוב ערי מארוק כידוע.

הב״ד העוסק בס׳ ואל תאמר קבלו דעתי, אדם להבל דמה, עפר מן האדמה תקות אנוש רמה, והוא הצעיר יחיא ן׳ הרוס.

אחרי נאומו הציע הרב שאול אבן דנאן יצ״ו מה שראוי לעשות בענין זה של הטרפיות וכה דבריו. דברי הרב נאמנים וראוי לנו לתקן כי מטרתנו היא, גם יש דברים במנהגים אלה אשר ראוי לבטלם ולא עת לבארם. ואנכי אסיים דברי הרב, ולבאר מה שראוי לעשות עכשו בזה.

בזמן קרוב תיעשה אסיפה מיוחדת פה רבאט, לכך, כוללת ששה שוחטים מומחים, אחד מעיר: מראקש, קאזאבלאנקא, רבאט, מקנאס, פאס, אוזדא, ־המה ידונו על ככה וכה יעשו.

א – יבררו כל המנהגים שאינם שונים בכל הארץ.

ב — יחוו דעתם גם באיזה מנהגים אשר לא טובים בעיניהם מאותם השוים בכל מארוק. (ואם חלוקים יהיו בדעתם יבארו היטב דעת כל אחד מהם בכתב.)

ג – הכל יהיה בכתב בבאור קצר, ובעת האסיפה הר״ל יוגש הכל לפני מועצת הרבנים והמה יגזרו אומר מה לעשות.

תזכיר של השוחטים יושלח לכל הרבנים טרם בא זמן האסיפה לעיין בו.

ב״ד של העיר או הדיליגי יבחרו השוחט המומחה.

ההוצאות הנצרכות לנסיעה וכו׳ ישתלמו מקופת הקהל ז״א שכל עיר שתשלח השוחט תשלם לו הוצאותיו מקופת הקהל.

ההצעה הזאת נתקבלה ונוסך בה באורים אלה:

*האסיפה תהיה יום ב׳ לח׳ שבט הר״ל.

*ע״ד ההוצאות אמר האדון בוטבול שנזמין את האדון יצחק דהאן המזכיר הכללי של ״מועצת הקהלות״ הישראלית במארוק לשתפו בדבר ההוצאות הנז׳. וכן היה בא הא׳ הנז׳ והסכים שכל וועד של קהלה ישלם הוצאות המומחה הקרוא לאסיפה.

*האסיפה תהיה באולם ב״ד הגבה, ורבני הב״ד המה ישגיחו וינהגו את העבודה בהתאם להצעה שנתקבלה.

* ראב״ד יודיעו לשוחטים הנבחרים לאסיפה, שבעירם להיותם מוכנים לעבודת האסיפה הזאת כמ״ש בהצעה.

אחר הציע הרב חיים סירירו יצ״ו מה שנוגע לענין זה על אודות השו״ב וכה תמצית אמריו.

הוא גלה את אי־הכשרתם של כמה שו״ב הידועים לו בין בבהמות בין בעופות

הוא ערער על הסמיכות שבידם והרגיש על ההכרח לבחון את כולם לפני הב״ד, ולתת בידם תעודה מאת הב״ד, אשר בה דוקא יוכלו לשמש במשרה זו.

הצעה זו נתקבלה ברצון לפני הרבנים והמה גזרו אומר החלטה זו.

א – כל שו״ב בין בבהמה בין בעוף צריך להבחן מחדש בב״ד המחוזי בשבט ה״ק ולקבל תעודה משם מטעם הב״ד הגבה.

ב – תעודה של שו״ב תהיה מב׳ מדרגות, הא׳ בתואר שו״ב סתם ובה ראוי לשרת במשרה זו. הב׳ בתואר מומחה גמור לענינים גבהים במשרה זו.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-ע״ע הטרפיות

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

 

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

 

5. 5. צבאות ערב עמדו לקרב ־ שיר על ניצחון צה״ל במלחמת ששת הימים

הפיוט נכתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שנודע גודל הניצחון של צה״ל על צבאות ערב ולאחר שהתמוגגה החרדה הרבה שאחזה בעם בשבועות שלפני המלחמה. השיר כולל שתי חטיבות מובחנות היטב: האחת מציגה את תיאור האירועים ערב המלחמה ובמלחמה עצמה (טורים 14-1), והשנייה מביאה את פרשנותו האישית של המשורר על שורשי המלחמה ועל תוצאותיה המפתיעות ואף הפלאיות(29-15). בחלק הראשון המשורר מעלה את האיומים המחרידים שהשמיעו הערבים כלפי ישראל לפני המלחמה (4-1), את המזימה שזממו נגד ישראל מדינות ערביות קרובות – מצרים, סוריה, ירדן ועיראק (7-5) – ורחוקות, מרוקו ואלג׳יריה, ששלחו גם הן גייסות למלחמה (9-8), את מעשי התוקפנות של האויבים (12-10) ואת מטרות ההשמדה והלעג שלהם (14-13). בחלק השני של השיר המשורר מסביר את חוסר הפחד של הערבים לצאת למלחמה ואף את להיטותם לכך על פי אמונתם העיוורת בגורל כפי שציווה להם כביכול נביאם בקוראן, גם כשהם יודעים שסיכוייהם לנצח קלושים (19-15), ואת אחריותו האישית של נאצר למלחמה, משום שהיה ״דיקטטור מבעית״(21-20) שסמך על עזרת הסובייטים, שאף שלחו מטוסים למצרים (22), והחריד את כל עמי העולם לגורל ישראל (23). אשר לניצחון המזהיר של צה״ל על כל צבאות ערב, הוא לא יכול היה להתקיים בלא התערבותו הישירה של אלוהי ישראל למיגור אויבי עמו ולהורדת קרנו של מנהיג הערבים כתוצאה ממפלת צבאו(29-25).

השיר בנוי במתכונת מעין־אזורית. הוא כולל סטרופת פתיחה בת ארבעה טורים תלת־צלעיים המשמשת מדריך וחמש סטרופות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים ושני טורי אזור תלת־צלעיים.

תבנית החריזה ששתררתקקתצצת, אבאבאבפפבעעת, גדגדגדססדננת, הוהוהוממוללת, זחזחזחככחיית.

המשקל: בטורים הדו־צלעיים תשע או עשר הברות בדלת וחמש הברות בסוגר; בטורים התלת־צלעיים ארבע או חמש הברות לצלעית. אשר ללחן, זהו אחד מן המקרים הבודדים של לחנים שחיבר רד״ב עצמו בהסתמכו כנראה על מלודיות של שירים קיימים. על כל פנים במקורות השונים אין מציינים ״נועם״ קודם כלשהו ללחן זה אלא רק את המודוס של המנגינה – ״חגאז״ או ״זידאך. הלחן של השיר שימש את רד״ב גם בגרסה הערבית של השיר (שד״ה, 341-340), שתובא בסמוך, וכן בשיר ערבי־יהודי שהוא חיבר על ערכי התשובה ״ליך, יא רבי, נציח מן קלבי״ [=לך, אלי, אקרא מעומק לבי] (שם, 343-342).

 

המקור: שד״ה, עמ^׳ 338־339. ראה גם חזן, השירה העברית, עמ׳ 352-351.

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

 

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

 

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

 

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

 

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

 

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

 

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

 

 

מקורות וביאורים

1-עם קול פחדים: והשמיעו איומים מחרידים על חורבן ישראל.

2-בת ציון: כינוי מקראי שגרתי לעם ישראל בלשון הפיוט; למרות עליון: ומרדו בכך באל עליון, על פי תהלים עח, יז; מושיב יחידים: שהחליט ליישב מחדש את ישראל בארצו, על פי תהלים סח, ז.

3-דוב נזעם: דוב העומד לתקוף; פערו לועס אל היהודים: ניהלו מבצע תעמולה והשמיעו דברי איומים כלפי ישראל.

4-ונתנם אובדים: השאיר אותם חסרי ישע לאחר שהביסם.

5-כשתי מפלצות: משום שהשמיעו איומים מחרידים ונקטו פעולות צבאיות מבהילות.

6-לאכול את יעקב: להשמיד את ישראל, על פי ירמיה י, כה; נוסדו: התייעצו ותכננו פעולות איבה, על פי תהלים ב, ב; טכסו עצות: מלשון חז״ל.

7-לפרץ פרצות: להשתתף במלחמה נגד ישראל, על פי איוב טז, יד ומקורות מקראיים נוספים.

8-קפלו ארצות: מרוקו ואלג׳יריה דילגו מעל המרחק הרב ושלחו גייסות למלחמה, כאילו קיפלו והקטינו את המרחק.

9-לטרף טרף: לחסל את מדינת ישראל, כהצהרת התוקפים, על פי מקורות שונים ביחזקאל; ללא הרף: בלא הפוגה, במכה אחת; יצאו מחרידים: יצאו בהצהרות מחרידות ובכוונות זדון.

10-מנדינו: עמים העוינים לנו. הכוונה למדינות הגוש הסובייטי ובראשן ברית המועצות שתמכו בערבים, על פי ישעיה סו, ה; לבשו חרדות: ניהלו תעמולה משתלחת, מלאת איומים מחרידים ומבהילים, על פי יחזקאל כו, טז.

11-הרבו לידות: השליכו פצצות רבות.

12-עברו כל מדות: לאין שיעור, על פי ישעיה מה, יד בשינוי משמעות.

13-כעל צאן אובדות: קלות לטרף. הערבים חשבו שלא יקשה עליהם לגבור על צה״ל.

14-אוי לשיות: הערבים היו בטוחים בניצחונם, שכן היו רבים לעומת ישראל; לחיות הם מעתדים: האויבים היו בטוחים שיהרסו וישמידו את ישראל ויחלקו ביניהם את השלל הנשאר.

15-לבנה של הגר: ישמעאל, כינוי שגרתי לערבים ולמוסלמים בשירת הפיוט; מבנה הסמיכות הכפולה אינו שגרתי בהרכב זה, והוא כנראה חידוש של המשורר.

16-כי מסור הוא לגורלו ובידו סוגר: הערבים והמוסלמים מאמינים אמונה עיוורת בגורל, ואינם מנסים להפעיל את רצונם החופשי ואת שכלם.

17-כך הורהו: כך כתוב לטענת המשורר בתורת האסלאם, בקוראן; נביא שלו: הנביא מחמד; יום בו נתבגר: לאחר שהערבים קיבלו את דת האסלאם.

18-ולכל תגרה…: הערבים מוכנים לצאת לכל קרב אף אם הם יודעים שהוא אבוד מראש.

19-זה גורלי: האמונה המוסלמית העיוורת בגורל.

20-דקטטור מבעית…: הכוונה לנאצר, שעמד בראש המלחמה נגד ישראל.

21-אוי ליום הקדיש…: מחשבתו של נאצר, שהיה בטוח שיצליח לגבור על ישראל בהיותה טרף קל; הקדיש קרואיו: אסף את הצבאות שעמדו להשתתף במלחמה, על פי צפניה א, ז.

22-חיל אדום: הכוונה לצבא הסובייטי, הצבא האדום, ששלח עזרה למצרים; במרום המריאו: בעת המלחמה המריאו מטוסים סובייטיים למצרים.

23-עד כ׳ חרדו: העמים בעולם חרדו מן הסכנה שבה הייתה נתונה ישראל ערב מלחמת ששת הימים; עמים נדו: על פי איוב ב, יא.

24-סוף: לבסוף; אלפי גדודים: צבאות חזקים וגדולים.

25-אם לא כי: הרי זה מפני ש…; שוכן עד נצח: כינוי לאלוהי ישראל, על פי ישעיה נו, טו; קנא לעבדו: בא לעזרת ישראל, על פי מקורות מקראיים רבים.

26-עז המצח: השחצן, שיש בו מידה של עזות מצח, מלשון חז״ל.

28-יום אידם: יום תבוסתם ומפלתם, על פי מקורות מקראיים שונים בנביאים; נגידם: מנהיגם. הכוונה לנאצר; רד ממעמדו: ירדה קרנו ואבדה יוקרתו בעולם כתוצאה מתבוסת צבאו.

29-הכניעו זדים: הביסו את הצבאות שהקיפו את ישראל עם כוונות זדון.

 

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

מתורגם ומוער .

 

אוחילה לאל יחיש ישועה

מחבר: רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם אלבאז).

מקור: שיר ידידות – קצירה לפרשת בא.

אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה, .יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ.

אֶרֶךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה, נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים.       

 

נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֶׂה רִשְׁעָה, פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ.

תִּרְדֹּף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה, לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים.

 

יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה, חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה, לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים.

 

יִרְעַם בְּקוֹלוֹ, כִּי עָלָה כַעְסוֹ.

אֶת עֹל סִבְלוֹ, נִלְאֵיתִי נְשֹׁא.

כָּל קִצִּין כָּלוּ, חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ.

רָאָה עֲנִיֵּי כִּי עֵת לְחֶנְנָה, בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.

אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים.

 

פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה, חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה.

אִישׁ לְבַצְּעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה, אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים.

 

אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

לֹא נוֹךֵעַ כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים.

 

בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל.

אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

אָב וָאֵם יַמְרֶה, כְּבוֹדָם חִלֵּל.

 

לֹא  יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים, אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ.

בַּת בְּאִמָּהּ            קָמָה יָדָהּ תָּרִים, כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים.

 

מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ.

שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים, חָכָם חֳרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים.

 

שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים,  יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.

וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים, מֵסִיר שָׂפָה לַנֶּאֱמָנִים.

 

יֹקֶר יַאֲמִיר, מָצוֹק וּמָצוֹר.

חָזָק מִשָּׁמִיר, וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר.

שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר, עָזוּב וְעָצוּר.

 

הָעָם בָּחַרְתָּ לָךְ לְנַחֲלָה, הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה.

דְּלָא כְּמָאן אַזְּלָא מִדַּלְדְּלָא, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים.

 

לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה, נוֹרָא עֲלִילָה, קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלְעָה.

תַּעֲלֶה לָהּ  רְפֻאוֹת תְּעָלָה, וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים.

 

תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נָעֲלָה, יוֹרֶה דֵּעָה  יָבִין שְׁמוּעָה.

רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה, אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים.

 

אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא, תְּנַשֵּׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. .

יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה, גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים.

 

רבי רפאל משה אלבאז

1896-1823

נולד לאביו המשורר רבי שמואל אלבאז, בעיר צפרו שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ומלומדים חשובה. בגיל צעיר התייתם מאביו, ולמד תורה אצל דודו רבי עמרם אלבאז. מאוחר יותר, בהיותו כבן 28, נתמנה לרב ודיין של עיר הולדתו. לא היו לו ילדים עד יום מותו, ולכך אימץ בת, שלה הוריש את נכסיו.

את חייו הקדיש לספרות ושירה, ושיריו הרבים פרוסים בספר 'שיר ידידות' המושר על ידי קהילות יהודי מרוקו בשבתות החורף.

מלבד זאת הותיר אחריו ספרים רבים: 'הלכה למשה' שו"ת בארבעת חלקי השלחן ערוך; 'עדן מקדם׳ על מונחים ביהדות, בו מתאר אף מנהגים רבים מקהילות יהודי מרוקו; ׳כיסא המלכים' בו סוקר את המלכויות השונות מבריאת העולם ועד ימיו; ’עטרת פז' על חכמת הנסתר, ועוד ספרים רבים.

נפטר ביום כ״ב תמוז תרנ״ו (1896), ונטמן בבית העלמין בעירו צפרו.

 

על השיר

פיוט זה, חיברו המשורר הנודע רבי רפאל משה אלבאז, שחי בעיר צפרו במאה ה־19, והתפרסם בכינויו: הרמב״ם אלבאז; הרמ״א. את שמו חתם בראשי הבתים: אני רפאל משה.

בפיוט זה מתאר המשורר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו. בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים על הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, הרי שפיוט זה נותן ביטוי גם לזווית מבט נוסף על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דתית. תיאוריו הקשים, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח, כמו: ׳ אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

׳, בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל. אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

 

לכאורה יש בפיוט זה כדי להוכיח את עם ישראל על מצבם הרוחני הירוד, שאיבדו את כל הערכים והמוסר. אלא שבפועל, באופן מפתיע, פיוט זה אופטימי למדי, ונערך לאור מקורות ספרות של חכמינו ז״ל, שבדור עקבתא דמשיחא, כלומר בדור בו עקבי המשיח כבר נשמעים והנה הוא סמוך ונראה: ׳דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו׳ (סנהדרין צז, א). הרי שמחבר הפיוט מבהיר כי אכן הדור כולו חייב, אך עתה הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עמו את הגאולה השלמה.

פיוט זה מזכיר בתוכנו את המעשה המובא בתלמוד (מכות כד,ב), כשרבי עקיבא עלה להר הצופים יחד עם חכמים נוספים, וראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. מחזה מבעית זה גרם לחכמים לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. כששאלוהו לפשר כך, השיבם: ״נאמר בנביא ׳ וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.׳(ישעיה ח, ב), והרי אוריה חי בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה בתקופת בית המקדש השני, ומדוע מזכירם הנביא כאחד?! אלא שתלה הכתוב את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר ׳ לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.׳ (מיכה ג, יב); ובזכריה נאמר ׳ עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם׳(זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, חששתי שלא תתקיים נבואתו של זכריה, אך עתה שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים״. על כך השיבו לו החכמים: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!״.

כך גם בתיאוריו של מחבר הפיוט, שמתוך מצבם הירוד של עם ישראל, מנחמם שזהו הסימן לבוא הגואל, במהרה בימינו אמן.

 

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

                     "בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

 

 

 

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק: מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם: במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

                                                                   

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך – כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

                בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים" מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים,

ושנה טובה ומבורכת.

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת למכירה והפצת הספר "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל, יליד טלמסאן שבאלג׳יריה עלה לא״י בגיל שלשים שנה וגר בירושלים שנים אחדות לפני עלות רבנו עובדיה מברטנורא אליה. בשנת רל״ט נבחר לראש מתא וראש מתיבתא בירושלים, אך הוכרח להמלט למצרים מפני נטל המסים שהטילו הממלוכים על יהודי ירושלים, וחייבו את מנהיגיהם לפורעם. עם הרב יהונתן נמלטו עוד הרבה יהודים מירושלים, והוא השאיר את ביתו לרבנו עובדיה מברטנורא לגור בו.

 

במכתבו הראשון מירושלים, בשנת רמ״ח (1488) מספר רבנו עובדיה מברטנורא לאביו שנשאר בחו״ל, על ר׳ יהונתן שולל ״הנגיד היושב במצרים הוא רודה בכל היהודים אשר תחת ממשלת מצרים ויש לו כח מאת הממשלה, לאסור ולהכות… כטוב בעיניו לכל איש אשר ימרה את פיו מן היהודים אשר בכל הקהלות סביב. והוא ממנה דיינים בכל קהל וקהל, ואשר הוא היום נגיד, ישב בירושלים ימים ושנים רבות וברח מירושלים מפני ״הזקנים״ (השייכים) [״השייכים״ בימים ההם, היו היהודים הזקנים הממונים מטעם הממשלה לגבות את המסים מאחיהם, כמו המוכתרים בימי התורכים — א. א.]והמלשינים והמוסרים אשר היו שם ושמו ר׳ נתן הכהן, שולאל, והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן והוא מארץ ברבריאה״ (אפריקה הצפונית).

בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא למצרים בדרכו לא״י, כיבד אותו הנגיד ר׳ יהונתן שולל כבוד נפלא והיה מחבב אותו כאב לבן, והוא דבר על לבו ״שלא יתישב בירושלים מפני המוסרים והמלשינים שבה!^, ו״שכל הרבנים והחכמים שבירושלים, אשכנזים וס­פרדים ברחו ונמלטו על נפשם כי לחצום ״הזקנים״ היושבים בעיר הקודש לחץ גדול, וכל היהודים אשר נקבצו בירושלים, כי קרוב לשלש מאות בתים שהיו בה נשמטו אחד אחד ונדדו והלכו מפני כובד המסים והעולות אשר הטילו עליהם הזקנים יושבי הארץ״.

 

ובמכתבו השני לאחיו, כותב רבנו עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ט: אני יושב בבית אדוננו הנגיד, כי הפקיד אותי על ביתו פה בירושלים״.

הרב יהונתן הכהן שולל רבה של ירושלים נפטר במצרים ביום כ״ד באייר רס״ב, ונקבר שם.

בכתובה עתיקה שתצלומה נמצא באוסף הצלומים של שוקן, מתואר הרב יהונתן שולל בתוארים כאלה: אדוננו נגידנו, הודנו והדרנו, צניף תפארתנו ועטרת ראשנו, חמדת לבבנו דגל מחנותינו, מנהיג קהלותינו משוש זמננו, נשיא השם בתוכנו, מעון התום והצדק, מחזיק הבדק, נגיד הנגידים, ידיד הידידים וגדול ליהודים, האהוב המעולה, הכהן המעולה, החכם המופלא בכתם אופיר לא יסולא, הנגיד הגדול המעוז הגדול, הרב המובהק הפטיש החזק, דגל הרבנים ישמרו שוכן מעונים, האל חכמה ותבונה בלבו נתן, הוא מורנו ורבנו אור עינינו יהונתן, ויזכה לסעודת לוייתן, תכון ממשלתו לנצח אנ״ס (אמן, נצח, סלה)״ .

תעודה רבת־ערך לתולדות הרב יהונתן שולל מצא המנוח הרה״ג יעקב משה טולידאנו ז״ל בג׳ובר שבדמשק, בסוף ספר כתב־יד עתיק ״כתר תורה״ ופרסמה ב״העולם״ (שנה א/ גליון מ״ג) ובה נאמר: '״לזכרון, נולדתי אני נתן הכהן שולאל ש׳ הקצ״ז לבריאת עולם, יח׳ בחדש אב״. ״נתבקש בישיבה של מעלה אדוני הנגיד, כמוהר״ר נתן הכהן שולל זלה״ה, בליל ב׳ שתי שעות קודם היום, לט׳ לספירה, והוא כ״ד אייר שנת רס״ב ליצירה, ונהג שררת הנגידות במצרים י״ח שנה, ונקבר בין הנגיד כה״ר יוסף זלה״ה ובין אלחכים עבד אלולי (לפי דעת המנוח אליעזר ריבלין, צריך לאמר: עבדאלה והוא הרופא עובדיה). ועל שלשתם מוקף גדר בנוי מאבנים, לבל יכנס שום אדם ולא לזולתו״.

 

ההועלו עצמותיו של הרה״ג נתן שולל לירושלים ?

על ענין זה נחלקו הדעות, הרב מימון(פישמאן) בחוברת ״הנגידות בישראל״ (עמוד נ״ה) סובר שעצמות הרב נתן שולל לא הועלו לירושלים להקבר בה מפני שלא צוה להעלות את עצמותיו, אולם, הרב ר׳ אריה ליב פרומקין סובר ששנים אחדות אחרי פטירת הרב יהונתן שולל במצרים, והשתקעות הרבנים ר׳ יעקב בירב ור׳ לוי בן חביב בא״י, הטבת המצב בא״י, התקוות הגדולות לישועה, עורר הנגיד ר׳ יצחק שולל את שאלת העלאת עצמותיו של רבה של ירושלים, ועפ״י הוראת זקני הרבנים בירב ורלב״ח הוסכם להעלותן וכן היה. רבנים אלה לא היו מצווים להעלות עצמותיו של אדם, ובפרט רב בישראל, אילולא היה מצווה לפני מותו להעלות את עצמותיו, בפרט בימים ההם שהמרחקים היו עצומים, ההוצאות מרובות והנסיעה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

החוקר המנוח ר׳ אליעזר ריבלין, במאמרו ב״התור״ תרפ״ז ובחוברתו: ״הנגיד ר^, יהונתן הכהן שולאל בירושלים״ תיאר את דמותו הרוחנית של רב גדול זה ושעור קומתו וקדושתו, והביא תשובה אחת שהשיב לגולה ונדפסה בספר ״זקן אהרן״ לר׳ אליהו הלוי ולא עמדו עליה כותבי התולדה הראשונים.

 

התשובה ההיא נשלחה לעיר אחת בה התקוטטו שתי משפחות על דבר לעז של פסול משפחות, ואחרי שכל גדולי הדור בזמן ההוא ובדור שלפניו הר״י קולון, ר״מ דלמידיגו ואחרים התענינו בזה, פשטה המחלוקת מסביב לריב זה במדה גדולה, ואז שלחו לירושלים שליח מיוחד הוא ר׳ יעקב הלוי, אל הנגיד ר׳ יהונתן, ומתשובתו לגולה בולטת אישיותו ותקיפותו וגם השפעת הנגידות שהיתה עדיין בתקפה גם מצד המוסרי וגם מצד הממשלה.

והנה קטעים אחדים מאותה תשובה, שנכתבה בסגנון מיוחד, ובה בולטת אהבת יש־אל והשלום ועוז ירושלים וקדושתה: ״וכן אני גוזר בגזרת חרם ונדוי ושמתא על כל מי שיוציא הלעז… ואיני גוזר על מה שנעשה בשגגה, אלא על מה שייעשה עוד, שלא יזלזלו עוד המשפחות הללו ביחס חבריהם, ולא יעיזו פניהם כנגדם לקרותם בשם רע.

ואם יהא רצון מלפניהם שישימו שלום ביניהם… ינצלו כלם… ולפיכך עצה טובה אני משמיען שלא יחזיקו במחלוקת, ובוטח אני בהן שישאו פנינו בדבר הזה בפעם הזו מבלי שנוסיף להעניש יותר, שכיון שאנן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן, ומאי דגזרינן לא גזרינן אלא מדינא, לכן טוב להון לקבל גזרתין וכל מאן דבעי למעבד יקרא לארץ ישראל דאנן עלה ומקבל עול מלכותא דרקיע דידי… ואף אם אינו מקבל עול מלכותא דארעא דידה חזי ליה לקבל גזריתן, ומי שלא יקבל ברצונו יקבל בעל כרחו, שמן השמים יסייעונו… רחמנא יתן לכם שלום, וישים לכם שלום, ויטע בין המשפחות האלו שלום, ויסלק שנאת־חנם מביניכם ומבין כל ישראל, ויתן להם חנא וחסדא, ויבנה בית מקדשא, בחייכון וביומיכון וכן יהי רצון, אנ״ס״(אמן, נצח, סלה).

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

האוניברסיטה העברית בירושלים

המבוא

1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ

 

איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.

האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.

 

שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.

על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.

 

2. 2. תוכן האיגרות

האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).

 

המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).

לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.

איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.

איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).

 

איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.

איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.

באיגרת ה אין נתוני קולופון.

איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).

האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.

 

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

ה. בין מהדורת הדפוס לנוסחות הפיוט שבכתב יד

ציינו לעיל ששני הפיוטים לשבת חנוכה – ״אני היום אברך״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ו״מי כמוכה״ לר' ידידיה בנו – נדפסו יחד וראו אור בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבית הדפוס של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס. מדובר בארבעה עמודים בגודל 16×23 ס״מ כל אחד.

אין ספק שהנוסח הנדפס מבוסס על כתבי יד אוטוגרפיים שהיו בידי המהדיר, ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג], מצאצאי הפייטנים. השירים אינם מנוקדים, והצורה הגרפית אינה מדעית. בהדפיסו פיוטים אלו קבע לו המהדיר להוציא אותם מתהום הנשייה ולשלבם בתוך התפילה הציבורית, מה שכנראה היה ייעודם הראשון. ואכן יש להכיר תודה לרב ידידיה מונסונייגו [ג], כי הרי מטרה זו הושגה, היות שעד השנים האחרונות המשיכו לקרוא, לפחות בבית הכנסת שבו התפלל הרב, את שני הפיוטים בשבת חנוכה. כך גם אנו התוודענו אליהם.

מהדורה זו של הרב שימשה בסיס למהדורה המובאת להלן. ואולם לאחר השלמת המאמר הגיעו לידיי שני כתבי יד נוספים המכילים את הפיוט ״מי כמוך״ בחילופי נוסחאות אחדים: האחד נמצא באוסף התעודות וכתבי היד מצפון־אפריקה שבספריית אוניברסיטת ייל בארצות הברית, והאחר בקובץ השירים ״נאות מדבר״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, שעותק ממנו נמצא אצל הרב משה עמאר. אציג כאן השוואה בין מהדורת הדפוס לבין שני כתבי היד האלה.

1. 1. מהדורת הדפוס וגרסת כתב היד שבספריית אוניברסיטת ייל

במסגרת סדנת החוקרים שהחלה בחודש תשרי תשע״ג(אוקטובר 2012) בספריית היודאיקה שבאוניברסיטת ייל בניו הייבן שבארצות הברית איתרתי בתוך צרור של תעודות העתק של הפיוט ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו. סימנו בקטלוג הספרייה.1825.0407 MS.הפיוט כתוב בשלושה דפים לא ממוספרים. מידות כתב היד הן 13×9 ס״מ. לשלושת הדפים מצורפים עוד שני דפים באותו גודל. בדף אחד מכתב קצר השופך אור על נסיבות העתקה, וזה פענוחו:

נחל נובע מקור חכמה, האח אמרה נפשי, הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול רבי] רפאל אבן־צור נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו], יאיר כאור השמש בגבורתו. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] ת״ר [תפארת רום מעלתו ונשי[קת] פני הקדש, בעוצם התם, כמאן דתני אהבה, ונוה צדיק בידך, וקרוביך כשתילי זתים סביב, על דברת ״מי כמוך״ שחבר מור זקני שתגיע לידך. ובבקשה ממך, אל תמהר עלי, על ״עט סופר״, לפי שאתה יודע שכל זמן שאבי שבור, אני הוא בעל הבית. ועוד, יש לנו שמחת בן דודי. ובבקשה ממך שתשלח לי ״לשון למודים״ עם אחד מן יא״ר [ידידינו אהובינו ורעינו], [את ראשי התיבות יא״ר אפשר לפענח גם ״ידיד [נפשי] אב רהמך, ביטוי המתועד באיגרות של חכמי מרוקו] ואעתיקו, ואחזיר אותו לך. ועשה עמי זמן אמתי אחזיר אותו לך, לפי שאתה יודע שלא יש לי אפ [לו] לשון טוב מאוד, במה נשלח אגרות ליא״ר [לידידי אהובי ורעי], ותהיה רגיל לשלח לי לשונות טובות, וסגולות וחדושים ומדרשים ופיוטים. וכל מה שתאמר אלי אעשה, בלא שום טענה כלל. ואף אני אשלח אגרות נחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים. ותהיה רגיל להשיבני דבר מהרה, ולא עכבא, ודבר בעתו מה טוב.

בשלהי בסיון המוכתר בכתר תורה. יום רביעי בשבת, שנת וענתה בי צדקתי [=תר״ד/1844] בסדר ׳ואני אברכם׳, ואין להאריך וש״ר [ושלום רבן. [חתימת המוען – יהושע(?) מונסונייגו]

בעמוד השני כתובה במאוזן כתובת הנמען:

רב נהורא נהירו דעיינין הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול] רפאל אבן־צור נר״ו(נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו] יאיר כאור החמה אשו״ש [אתה שלום וביתך שלום] באל״ש [בכל(!) אשר לך שלום] קרוב״ץ [קול רינה וישועה באהלי צדיקים].

מהכתוב בראש האיגרת אנו למדים שהרב רפאל אבן־צור פנה לנכד המשורר בבקשה שיעתיק למענו את הפיוט ״מי כמוך״, והלה נעתר לבקשתו. בסוף האיגרת השולח מתנצל על שלא הספיק, בשל סיבות משפחתיות, להעתיק את החיבור ״עט סופר״, ומנצל את ההזדמנות לבקש מהנמען שישלח לו גם את קובץ ״לשון לימודים״. אמנם נשאלת שאלה באשר לזהותו של הנמען – ר׳ רפאל אבן־צור. לפי המקורות ההיסטוריים והתעודות שבידינו, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה חיו שני רבנים שנשאו את השם ר׳ רפאל אבן־צור בן שלמה: אחד פעל בפאס והאחר במכנאס. לא ברור לאיזה מהם היה מיועד המכתב דנן. לדעתי, ענייננו ברבה של מכנאס ולא בעמיתו, שעתיד היה לשמש אב בית דין בפאס. באותה תקופה לא נהגו ״לשלוח״ מכתבים בתוך אותה עיר. לו היה הנמען הרב אבן־צור מפאס, היה יכול לצעוד כמה צעדים בשכונה היהודית ולקבל את מבוקשו. ועוד, המוען – נכדו של המשורר ומנסח המכתב – מעטר בפתיחת האיגרת את הרב רפאל אבן־צור בתארים מכובדים ובדברי שבח: ״נחל נובע, מקור חכמה, החכם השלם והותיק״. והרי אנו יודעים שהרב רפאל אבן־צור מפאס נולד בשנת תק״ץ (1830), כלומר היה בן ארבע־ עשרה שנה בעת כתיבת הדברים, ואיך יעלה על הדעת שבגיל כה צעיר יתואר ״החכם השלם והותיק״?

הרב רפאל אבן־צור ממכנאס שימש דיין ומורה צדק בתקופה זו. מצאנוהו חתום, עם דיינים אחרים, על מספר תקנות שהוכרזו בקהילה בשנים תרי״ד-תר״ן(1854- 0 9 18). אם נביא בחשבון שבתחילת שנות החמישים הוא נמנה עם דייני העיר, סביר להניח שבשנת תר״ד(1844), שנת הכתיבה של האיגרת דנן, הוא שימש כבר ברבנות ויצאו לו מוניטין. לא ידועים לנו מועדי לידתו ופטירתו של הרב אבן־צור ממכנאס, אולם לאחר שנת תר״ן(1890) שמו אינו מופיע עם הרבנים החתומים על התקנות, פרט הרומז אולי שלאחר תאריך זה כבר לא היה בחיים.

מסמך זה טומן בחובו עדויות מעניינות על חיי החברה היהודית במרוקו ועל ההיבטים התרבותיים שלה. כך למשל נפרשת לפנינו עדות על הקשרים הבין־קהילתיים, על חילופי חיבורים בין תלמידי חכמים ועל יחסי רעות בין רבני פאס לרבני מכנאס – אם אכן מדובר ברבי רפאל אבן־צור מעיר זו – המוכרים לנו גם ממקורות אחרים, בעיקר מתוך ספרות השו״ת והתקנות. האיגרת משקפת נאמנה גם את האווירה האוהדת לפיוט העברי ולכתיבה האיגרתנית המליצית שהעריצו חכמי מרוקו במיוחד: ״תהיה רגיל לשלוח לי לשונות טובות [=נוסחים של איגרות מליציות] […! ופיוטים […] ואף אני אשלח אגרות ניחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים״.

על סגנונן ועל מבנן הספרותי של איגרות חכמי מרוקו ראו חזן, מקאמה; הנ״ל, לשון: הנ״ל, האיגרת. על הכתיבה האיגרתנית המליצית המחורזת של הרב רפאל אהרן מונסונייגו ראו ניתוחן המעמיק של חיטין־משיח ולביא, נאות מדבר; וראו גם ממן, פתשגן.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה

דברי סיכום ודברי חתימה

בעיון הזה ציינתי והדגמתי את השינויים שהמסורות עברו במרוצת הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים; דיברתי על החיבור בין חקירת מסורת הלשון וחקירת הלשון היהודית בכלל; אחר כך עסקתי בפירוט יתר במסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ובלשונות הדיבור שלהם. כאן הודגם באמצעות בירור עניינם של שבעה יסודות עבריים שנכנסו ללשונות היהודים, ובמיוחד לערבית היהודית במגרב, מה עשויה להיות תרומת המרכיב העברי בלשון היהודית לתולדות הלשון העברית; וכן הודגשה היטב חשיבות הממצאים שנשמרו באזורי פריפריה בגלל שמרנותם של אזורים כאלה.

 

ברור, כי חקר מסורת הלשון של כל קהילה מקהילות עם ישראל וחקר הלשון היהודית שהיא דיברה בה הם תחומים נבדלים. אבל יש ויש ביניהם נקודות מגע לא מעטות. למשל, בהרבה קהילות מערכת ההגיים של מסורת הלשון העברית ושל לשון הדיבור היא אחת או שמערכות ההגיים של שתיהן קרובות ביותר זו לזו. ויותר מכול, המרכיב העברי והארמי שחדר ללשון הדיבור בכל סוגותיה ובכל טיפוסיה הוא החוליה המקשרת ביניהן. המרכיב הזה הופך בחלקו להיות מותך ומשוקע בתוך הלשון הקולטת, ובחלקו נשאר יסוד משובץ לעת מצוא בפי הדוברים והכותבים.

 

חקירתו של המרכיב העברי בלשון היהודית היא פרק חשוב בחקירתה של הלשון הזאת, אבל הוא חשוב גם בחקירתה של מסורת העברית שהילכה בקהילה הנחקרת בכל הדורות. פעמים הרבה שתולדות הלשון העברית בתקופות קדומות יוצאות גם הן נשברות ממחקר המרכיב הזה, על ידי עיונים דיאכרוניים בו ועל ידי השוואתו לממצאים שהילכו בקיבוצים יהודיים אחרים.

 

נספח

אני מבקש להוסיף כאן דברים לעניין הגיית השווא. הגיית השווא אחרי ״תנועה גדולה״

ציינתי לעיל כי השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בכל הקהילות במרוקו כשווא נח. מימושו כשווא נע בקהילות המרכזיות – ש בפי בעלי הגייה מסורתית או [I] בפי בעלי הגייה מודרנית – בא לעולם בתקופה מאוחרת, עם בואם של מורים ושל ספרי דקדוק שלימדו כי זה הוא שווא נע. את ההגייה הזאת שומעים בדורנו בפי רבים, אם כי גם ההגייה המקורית עדיין שרירה וקיימת. ההגייה החדשה מוצאת את ביטויה בכתב בסידורים ובחומשים שנדפסו בדור האחרון. אציין כדוגמה את הסידור והמחזורים של הרב מאיר עטיה, שהוא מסרן ידען של כל מה שהילך בערים הגדולות, בהן רבאט, מראכש, פאס ומכנאס(הוא אסף נתונים רבים ומעניינים גם ממנהגיהן וממסורותיהן של קהילות אחרות).

עטיה מציין כל שווא נע בשתי נקודות גדולות, ואת השווא הנח – בשתי נקודות קטנות יותר, כדרך שעשו מהדירים אחרים בדור האחרון. בעיון הזה אביא דוגמות מהמחזור לפסח. למשל, בשתי מילים בפסוק הראשון של קריאת שמע אנו רואים שניקד כך: וְאָהַבְתָ – השווא הראשון צוין בשווא נע והשני בשווא נח, לְבָבְךָ – שני השוואים צוינו כנעים, זה שבראש המילה וזה שאחרי ״תנועה גדולה״."

 

אם אני צודק, שגם במסורתו של מאיר עטיה השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בשווא נח, מן הדין שתימצא לכך ראיה במסירתו. היינו, יש לצפות שבהיסח הדעת תהיינה דוגמות מובהקות שהשווא הזה נהגה בפיו נח, בלי שציינו כנע. אכן יש ראיה מכרעת להגיית השווא הזה כנח. הנה שתי דוגמות שיספיקו להראות את הדבר הזה: בקטע ״למבצע על ריפתא״(=לבצוע את הלחם) מפיוטו של האר״י לליל שבת, הנאמר לפני הסעודה, באות שתי צורות בינוני פועל של בניין קל: נָקְטָא(״תרץ יו״דין נקטא״) ונָגְדִין(״ונגדין נחליא״). אבל זה אינו הניקוד אצל עטיה. הוא ניקד את הנו״ן בשתי המילים בפתח: נַקְטָא, וְנַגְדִין.

 

מסתבר, שהוא או מורהו לימדו את עצמם ששווא אחרי ״תנועה גדולה״ בעברית הוא שווא נע והתחילו להגות אותו כשווא נע, ועל כן ראה עטיה לציינו ככזה בסידורו ובמחזוריו. עם זאת, הם לא לימדו את עצמם(כמתחייב!) שהכלל תופס גם בארמית. כאן המשיכו להגות את השווא הזה כשווא נח, ועל כן עטיה ניקד את התנועה לפניו בפתח במקום בקמץ, ונמצא מלמד באופן ברור ביותר שהשווא הזה הוא שווא נח כהגייתו. לשון אחר, ניקודן של המילים בארמית מסגיר את הגייתו הקודמת של שווא אחרי ״תנועה גדולה״ במסורת של מאיר עטיה ושל אחרים. מסורת ההגייה שלהם בעברית עיברה את צורתה, אבל בהגיית המילים הארמיות השינוי הזה לא קרה.

 

עוד על הגיית השווא כ־[a]

ברור, כי הסוגיה הכוללת שנידונה והודגמה לעיל – הגיית השווא כ־[a] – מחייבת זהירות מרובה. אין ללכת שבי אחרי כל דוגמה בלי בירור יסודי שלה. אפרש את דבריי בעזרת דוגמה נוספת, הנראית דוגמה לא בטוחה בעליל. אני רואה להביא אותה בהקשר הזה כדי להראות את משנה הזהירות המתחייב בעיון כזה. מדובר בצורת פועל אחת המצויה בפיוט ״ידידים יוצאים״. פיוט זה היה נאמר ביום הראשון של חג הפסח בשעת קריאת התורה בתאפילאלת ובמקומות אחרים בדרום־מרוקו עד הדור האחרון לישיבת היהודים שם. והוא היה נאמר אף בבית הכנסת של התושבים בעיר פאס  ובמקומות אחרים בקהילות של ערי הצפון עד תקופה מאוחרת ביותר.

 

הפיוט הוהדר שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות, תחילה בידי שלמה אלקיים, אחר כך בידי ולאחרונה בידי מאיר אלעזר עטיה. לענייננו חשובה צורת פועל אחת בפיוט הזה. את הטורים ב ו־ג של הבית הראשון פותחים שני פעלים (ההדגשה שלי):

עשו פסח ככתוב בתורת דר מרומים קחו צאן מבעשור במאמר צור עולמים.

בתאפילאלת היו קוראים עָשׂוּ, קָחוּ, ונהגו לתרגם אותן לערבית בצורות עבר: עמלו/3emlu, כאדו/xadu מאיר עטיה מנקד אותן במחזורו כצורות ציווי: עֲשוּ, קְחוּ. אינני חושב שמאיר עטיה בדה את הניקוד הזה, אף שמעתיו מפי עד נוסף. והגם שלא מצאתי אפילו מסרן אחד שיאמר לי שתרגמו את הצורות האלה לערבית בצורות ציווי: עמלו 3emlu, כודו/ xudu הקריאה של המילים כצורות ציווי הייתה נוהגת.

לכאורה, יש מקום לומר שמא הקריאה בתאפילאלת עָשׂוּ, קָחוּ מכוונת בעצם לצורות עֲשו, קֲחו. כמסירה שהביא מאיר עטיה, בהגייה רגילה של השווא בצורה קחו כ־I. אפשר אפוא לומר שהבנת הצורות כצורות עבר במסורת תאפילאלת עלתה, משום שהחטף בעי״ן והשווא בקו״ף שהיה נהגֶה [A] נתפרשו לבני המקום כקמצים.

 

עם זאת, אני סבור שאין להרחיק לכת ולהניח שהקריאה קחו בתאפילאלת היא בעצם קֲחוּ. נראה לי, שמשקלה של הקריאה עָשׂוּ, קָחוּ, הנתמכת בתרגומה לערבית בצורות עבר נסתרים במסורת תאפילאלת, אינו פחות ממשקלה של הקריאה עֲשׂוּ, קְחוּ. ואולי אפשר לומר שלא נטעה כשנאמר כי הדיבור על פסח מצרים בפיוט ״ידידים יוצאים״ – שנאמר עליו בפסוק ״דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בְּעָשׂר לחדש הזה ויקחו להם שה לבית אָבֹת שה לבית״(שמות יב 3) ובמשנה ש״מקחו מבעשור״(פסחים ט, ח) – הוא על דבר שנעשה בעבר: ״עָשו פסח ככתוב […], קָחוּ צאן מבעשור […]״, כפי שמוסרת מסורת תאפילאלת, ופחות אמירה בלשון ציווי, כפי שאומרת המסורת האחרת. כללו של הדבר לא כל תנועת [A] הנראית מימוש של שווא היא באמת כזאת.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספו יחידות הדיור ־ קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב אר המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש. סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית ( מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ״סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות או פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

עם עובד-1996

משעמד בפני הבעש״ט ״עניין פיקוח נפש גדול״ נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש, ולכוון מחשבותיו בתפילה – ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר־מכן, משעמד אותו ״פיקוח נפש גדול״ בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על ר׳ משה ליב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער בו אירע הכול – וצריך להיות די בכך, ואכן, די היה בכך. אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כיסא הזהב בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את המעשה נוכל לספר. ואכן מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.

[גרשם שלום ״החסידות – שלב אחרון״]'

פרקים כתורת החסידות ובתולדותיה, ירושלים תשל״ח, עמ׳ 50. רעין הסיפור נמצא בקובץ החסידי על ר׳ ישראל מרוזין – כנסת ישראל, ורשה תרס״ו, עמ' 23.

 

פתח דבר

הדחף שהביאני לכתוב את פרשת ״תימני כנרת״ ניעור בשעה שפנתה אלי אילת הלר כשהבינה את הסרט ״דקל שפל צמרת״ וביקשה ממני לתת מעין עדות היסטורית על מה שהיה שם. בעדותי בסרט שללתי את האפשרות שתימני כנרת גורשו. הסברתי כי מה שעשה בנציון ישראלי וקבוצת כנרת לתימני כנרת יכול היה להיעשות גם לעולים ממזרחה של אירופה, ואכן כפי שיראה הקורא הבאתי דוגמאות לכך בגוף העבודה. אודה, שהיתה זאת איוולת מצדי לחוות את דעתי בסרט ״דקל שפל צמרת״. איוולת, משום שלא ידעתי נושא זה על בוריו. מוסר־הכליות שליווה אותי מאז פירשנתי בסרט הנ״ל, הביאני לכך שאלמד נושא זה כהלכה.

בשלבים הראשונים של הכנת הסרט הכרתי את עמנואל מודחי, שהיה התחקירן של הסרט ומבניהם של תימני כנרת. בשיחות שניהלנו עלה נושא כתיבת ספר על פרשה זו שאותו יזם. עמנואל הציע לי לכתוב את הספר, הסכמתי בתנאי שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטות אותי מדרכי. עמנואל מודחי ששקד שנים אחדות על איסוף חומר על תימני כנרת, הואיל בטובו להעמיד לרשותי את כל החומר הנאסף, ועל כך תודתי לו ולמסירותו. דומני כי יותר מכל אדם שקד עמנואל(עמי) מודחי על ליקוט שקדני של כל פיסת מידע ועשה דברים הרבה למען לא יאבד זכרם של תימני כנרת. ראויה אף שקדנותו זו לציון, להוקרה ולהערכה.

בניהם של תימני כנרת, נתנאל מרגלית ובנציון מנצור אף הם לא חסכו ממני דבר לא בחומר שהיה בידם ולא בעדויות שנותרו במשפחתם. ראויים בניהם של תימני כנרת לברכה על שלא ניסו אפילו פעם אחת להטריח אותי לא בעצות ולא בשאלות והניחו לי לעבוד כפי דרכי.

ספר זה מתועד אולי במידה רבה יותר ממה שנהוג. אולם מפאת רגישותו של הנושא סברתי כי מן הראוי שלא אחסוך בתיעוד וזאת כדי שהקורא יהיה שותף לי בדרכו שלו בפרשנותם של המאורעות. הנושא שלפנינו אינו ״עדתי״ במובן המקובל היום איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא. היתה בכנרת התנגשות נוראה בין אורחות חיים, תפישת עולם ואידיאולוגיה בלתי־מתפשרת הניסיון שעלה יפה מצדו של בנציון ישראלי להשליט את תפישת עולמו בכנרת הוליד הצלחות ובצדן עוולות. כששוחחתי עם אהרן שידלובסקי לפני שנים רבות הוא אמר לי בפשטות כי בנציון היה עושה זאת לכל מי שלדעתו לא היה מתאים לכנרת. משלמדתי את החומר נתאמתה לי אמירתו של שידלובסקי ונתחוורה כל צורכה. והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים ״קשים״, קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים?

בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא קצר״הרוח עלול לחשוב כי הוא ״האשם״ במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת. אולם כיוון שבנציון היה הפעיל והדומיננטי שבחבורה זו וכיוון שהוא אשר חתום על מסמכים רבים הקשורים לפרשה זו והוא אשר ניהל את המשא ומתן, שמו מוזכר תכופות בספר זה. אם עולה מספר זה אשמה כלשהי אין להטילה על כתפיו בלבד, כי כאמור אין בנציון אלא מייצגה של קבוצת כנרת.

ספר זה עצבות שורה עליו ועולה מבין שורותיו. עצבות זו באה לעולם מתוך קריאתם של המסמכים וניתוחם. יש וחשבתי שטוב לו לספר זה שלא נברא משנברא, אך משנברא יילך לדרכו בעצבותו אך ירבו בו הקרעים, כמאמר ש״י עגנון: כשספרים נקראים הם נקרעים וכשאינם נקראים אינם נקרעים.

א. סיפורם של אלמונים

מה שאירע, תחילתו בשנת תרע״ב היא שנת 1911 למניין המקובל. מה שאירע אינו מן הדברים שמשנים כביכול סדרי עולם או סדרי אומות. אין עניין זה נוגע אלא לקומץ קטן שאין בו להשביע חוקרי היסטוריה. הסיפור שאני בא לספר, אינו על כלל האומה היהודית ולא על פזורה מפזורותיה. הדברים שאני כותבם כאן אינם נוגעים אלא לעשר משפחות מגולת תימן. הוא סיפורן שלהן מאז טולטלו כשסערה רוחם בדחף משיחי והביאה אותם אל הארץ הנכספת, ארץ ההבטחה האלוהית. ארץ שנאמר בה לאביהם, לאברהם, ״אל תירא, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד״ (בראשית ט״ו א׳).

סיפור זה אינו אלא מיניאטורה היסטורית, משהו העשוי להיחשב בעיני ההיסטוריונים כשביל היורד מדרכי המלך של ההיסטוריה היהודית ומוליך לצדי צדדיה הלא מכריעים. סיפורן של משפחות אלו אינו שייך לזרם המרכזי של העשייה הלאומית. מבין ראשי המשפחות או מבניהן לא היו אף לא קמו, לא הוגי דעות ולא סוללי נתיבות חדשות, לא בתולדות האומה ולא בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. אף לא אחד מהם, מאלו שעלו מתימן בשנת תרע״ב ונתגלגלו כמה וכמה גלגולים עד שהגיעו לחופה של הכנרת, לבקעת גינוסר, לא כתב לה שיר. כרבים אחרים מבוני היישוב, היו כמאמר המשורר ״ענווי עולם״. איש מאלה שהוציאו שמונה־עשרה שנה לחופה של הכנרת לא זכה להיזכר בספרים המספרים בשבח גואלי עמק הירדן ומייבשי ביצותיו, אלו שהפכו עמק עכור לפתח תקווה.

סיפור זה שאני מספרו הוא סיפורם של אלמונים אשר לא באו בסוד הברית והיחד, לא של התנועה הציונית ככלל ולא של מפלגה ממפלגות הפועלים של אותם ימים. וכיוון שלא באו בסוד הברית והיחד, לא היו אלא יהודים סתם שחייהם ומותם כשל יהודים סתם, חיים שאין בהם לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי. אכן, אין לכחד, עלייתם לא באה מתוך דחפים לאומיים שביקשו לשנות סדריה של ההיסטוריה הלאומית או סדרי עולמה ואורחות חייה. הם עלו לארץ־ישראל כיוון שביקשו לחיות בארץ המובטחת להב ולאבותיהם ולמצוא בה נחת. הם עלו לארץ שלא ראתה נחת מאז אותה הבטחה אלוהית ועד היום הזה.

סיפור זה, תחילתו אי־שם בתחילת המאה וסופו בתחילת העשור הרביעי. סיפור שלכאורה יש לו תחילה ויש לו סוף. זהו סיפורן של עשר משפחות שבאו, כאמור, לבקעת גינוסר, לחוף הכנרת, לבית ״המוטור״ ונאבקו על חייהם דבר יום ביומו כעשרים שנה, כמאמר הכתוב ״בנפשו יביא לחמו״. מעשה שבהשקפה ראשונה, יש לו תחילה ויש לו סוף, שכן מאחר ולא מצאו מקום של נחת בכנרת, ויום קשה נרדף בידי קשה ממנו, קמו אלו ששרדו, השארית הנשארת, ועקרו בעל־כורחם למרמורק שליד רחובות וכאן מצאו מעט נחת. סיפורם תם אך לא נשלם. מה שנראה כשוליים הפך למשל. אין לכחד שמה שרואות עיני הבנים בימים אלו אינו דומה למה שחשו אבותיהם, הן באותם ימים כשעמלו לחופה של הכנרת והן בשעה שגלו מחופה של הכנרת ונתיישבו במרמורק. שונה הוא מראה העיניים ופרך הגוף תכלית שינוי, ממשמע אוזן והגדה שהיא איש מפי איש, מאומד ומשמועה. כן אין לכחד שפעמים, ממרחק הזמן, נראים הרים כצל וצל הרים כהרים. ומה עוד כאשר היצרים גוברים על התבונה ונמצא – שהאמת נעדרת.

אני בא לכתוב את סיפורם של ״תימני כנרת״ – כך הם נקראים בדף ההיסטוריה שלהם שטרם נכתב – מתוך מה שמגידים לי הכתובים.

הכתובים שנותרו יש לדקדק בהם ולקרוא שיטין ובין השיטין. לקרוא גם את שאינו כתוב. כי לעתים מזומנות היעדר דבר מן הכתוב מלמד לא פחות ממה שהכתוב מגיד. אסתייע בעבודתי לבד מן התעודות המקוריות, בעיתונות בת התקופה, בדברי זיכרונות שנכתבו הן בידי אנשים שחיו באותה תקופה ובתוכה והן בדברי זיכרונות שנכתבו על אנשים שפעלו בתקופה זו. בכתיבתי אסתייע אף בדברי זיכרונות שבעל־פה שנרשמו מפי אנשים שכבר הלכו לעולמם, או מפי אלו החיים עמנו היום. אני יודע כי יש להיזהר זהירות משנה בעדויות שבעל־פה, קל וחומר בעדויות שהושמעו שנים רבות אחרי המעשה. דרכן של השנים החולפות שהן מחריפות את המראות וצובעות אותם בצבעים אם עזים־כהים, אם בצבעים רכים־בהירים. שר השכחה אף הוא שולט במערכת הזיכרונות ואין הוא משכיח דווקא את הטפל. אין אני בא להיות לא קטיגור ולא סניגור, אף לא דיין ושופט; אלא כמי שמבקש לרדת לחקרי המעשים שהיו אז, להבינם, לנסות לפרשם ולהביאם לפני הקורא. אין אני יכול להיות שווה־נפש לכל מה שהיה, כי כתיבה היא בין היתר מעורבות רגשית. אך לא אעוות את הישר ולא אשא פנים.

אמרתי לעיל כי ״פרשת תימני כנרת״ יכולה שתהיה משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית שטרם סיימה את התהוותה, וספק בעיני אם אי־פעם תסיים תהליך זה. ״פרשת תימני כנרת״ עשויה ללמדנו על תפישות עולם, מצוקות נפש, על ערגה למלאות ההוויה שלא נתמלאה, וחסרונה של מלאות זו מורגש ורוחש עד עתה.

אין אני בטוח כלל וכלל שבסיימי לכתוב את קורותיהן של עשר ־משפחות הללו תימצא תשובה לכל אלה התוהים ושואלים לפשרה של פרשה זו. איני בטוח שגם לאחר שאפרש את סדרם של המאורעות תימצא הסכמה והארץ תשקוט. אני כותב דברים אלו למען יעמדו הדברים לדור הבא אחרינו, ואולי למען יעמדו ימים רבים ובתקווה חרישית שיבוא יום והארץ תשקוט.

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני