מורשת יהדות מרוקו

ההיית או חלמתי חלום

יהודה נוני

תימני כנרת-פרשת התיישבותם ועקירתם-  1930-1912

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספר יחידות הדיור – קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב את המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש.

סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים "סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות את פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

אבי המנוח ששאף בכל לבו להרחיב את הישוב היהודי ביפו, בא במשא ומתן עם העסקנים הצבוריים של אותו זמן שכבר הלכו לעולמם האדונים האלה ראובן בלטנר, ד“ר שטין, שמעון רוקח ע”ד הקמת שכונה יהודית על אדמתנו, כדי לאפשר לכל יהודי להקים לו דירה משלו, והציע אדמה חנם. אולם המנוח בלטנר התנגד להצעה לחלק את האדמה חנם כי אם למכור אותה בזול מאוד בסך גרוש או חצי גרוש האמה ובלבד לא להרגיל את הקהל לקבל נדבות. הוא הרכיב ועד של ארבעה חברים מה“ה בלטנר, שטיין, רוקח, ואבי ע”ה ובסוף נוסף להם גם מר ישראל פרלקרוט שיחי' והקציבו לשם בנין דירות חדשות את המקום היותר מורם באדמתנו וקבעו מחיר של שתי עשיריות לכל אמה, שהסכום הכללי השתלם לשעורין. ערכו תקנות וקראו לשכונה החדשה “נוה-צדק”. הסכומים התאספו בין החברים בסך חצי מג’ידה לכל שבוע מכל חבר, ושמשו להקמת שמנה דירות לשנה. (כל דירה הכילה שני חדרים ומטבח). את הדירות היו מגרילים ומי שהיה זוכה היה קונה והמגרש בתור קנין שלו עדי עד. לפי השמור בזכרוני הגיע אז לאבי בעד האדמה הזאת סך מאה נפוליון זהב בערך, לפי חשבון של שתי עשיריות לכל אמה שהיו צריכים להשתלם חלק חלק מדי שנה, אולם אבי סרב לקבל את הכסף תמורת האדמה אלא הקדישו לשם בנין בית כנסת לאות הודיה ושמחה על שזכהו הקב"ה להגשים את שאיפתו בדבר הקמת שכונה יהודית והרחבת הישוב העברי.

באותו זמן התקשר אבי המנוח עם אדריכל ארמני שהיה יחיד בעירנו, קרקש שמו, שסדר מדידה כללית לאדמתנו, ערך תכניות הן לאדמה השיכת רק לנו והן לזו שבשותפות עם אמזליג ומויאל. בלוותי את האדריכל מדי יום ביומו לשעה קלה, בכדי להראות לו את הגבולים שבינינו לבין השכנים נמשך מאד לבי אחרי העבודה הזאת והייתי מסתכל לעבודות האדריכל בכל פרט ופרט נקודה ונקודה. עד שניסיתי בעצמי לערוך תכנית, שעלתה בידי יפה. זכורני, שהאדריכל בבאו לקבל את משכורתו מידי אבי, אמר לו: “אני התניתי אתך, לערוך בעד סכום זה תכניות ולמדוד את האדמה והנה גם למדתי את בנך שלווה אותי במשך כל זמן העבודה ואם תשלחהו לבית ספר להשתלם מובטחני שיוכל להיות אדריכל טוב” – ואמנם גם ידיעותי המעטות שרכשתי בהלכות האדריכליות, הביאו לי תועלת מרובה וביחוד לתועלת הישוב העברי, שהתחלתי להתמסר בכל כחותי ומרצי להקמת בנינים חדשים.

בשנת 1896 התחלתי לחלום ע“ד הקמת בנינים כדי להגדיל את הישוב. הרהרתי, אדמה יש לנו, חמרי בנין וגם תכניות אני יכול לעשות וכיצד נוכל לשבת בחבוק ידיים, מבלי לפעול על שדה הבנין? ואמנם כעבור זמן לא היה זה עוד בחזקת חלום כי אם מציאות ממש. מדי יום ביומו הייתי עורך תכניות בכוונים שונים ומתאימן למגרש זה או אחר, עד שאבי ואחי התחילו להתענין בכל תשומת לבם בעבודת הבנין. ראשית בניתי את שתי הדירות שמול ביתנו ובית החרושת למרצפות. כעבור שנתים בערך, סדרנו חלופין עם המכונן הא' שטיין המנוח, נתנו לו אדמה בנוה שלום ע”י תחנת הרכבת ולקחנו מאתו תמורת זה את הבית בנוה צדק ששמש אז בית חרושת למכונות. הרסתי את הבנין ובניתי במקומו שתי דירות הנמצאות באותו המקום עד היום. תשוקתי לבנות התגברה בי מאד. סדרתי לי ארון מכשירים למדידות האדמה שלנו ושל שותפינו ועריכת התכניות של האבא נמסרה לידי והנהלת המכירה והקניה של קרקעות, יחד עם אחי המנוח אברהם חיים. למרות מה שהייתי מוכר מאדמתנו מגרשים לפרטים רק בהתיעצות עם אחי המנוח מר אברהם חיים ע“ה. במשך הזמן נהייתי לאדריכל לא מדופלם. תכניות לרוב היו לי מן המוכן בבית שעשיתי בעצמי, הזמנתי קטלוגים לבנין בתים שונים מחו”ל וגם מכשירים למדידת אדמה הבאתי מאירופה. כל מגרש שהייתי מוכר חובתי היתה למדוד מקודם את המגרש ולמסרו לידי בעליו כשהוא מסומן בגבוליו לארבע רוחותיו. הקונה היה מתיעץ עמדי על דבר אפני הבנין ולפי איזו תכנית ובנה אחר כך לפי הערותי, עד שגם אלה שהיו בונים בתים לא על אדמתנו גם כן באו אלי לדון עמי על דבר בניניהם. מסבת היותי טרוד ביום בעסקי המרובים פנו אלי האנשים בלילות לביתי, הייתי שומע דבריהם, נותן להם עצות, עורך תכניות ומציין להם את הסכום שיעלה הבנין, לפי נסיונותי ומומחיותי. כך התמסרתי לעבודות בנין בכל נימי נפשי מתוך אידאל לסייע להגדלת הישוב היהודי ביפו. את עבודותי אלו עשיתי מתוך אהבה כי דבקתי בעבודה ושנאתי את הבטלה.

צעיר הייתי ולא היתה לי אז הזכות להתערב בענינים צבוריים. הם התנהלו אך ורק בידי זקני העדה והחשובים שטפלו במסירות בכל מיני דברים של חסד וצדקה. אולם, גם לבי נמשך לעשות טוב עם כל קשה יום ומר נפש כי כמעט כל האספות של ועד העדה היו בביתנו או בבית הכנסת שלנו ולפעמים היו מרשים לנו להיות נוכחים ולשמוע ולהבין על מה מדברים ומתוכחים. מה השהיה משריש בקרבי רוח אהבה לפעולות החסד. בכל זאת הייתי משמש עוזר להגשמת פקודות הועד יחד עם עוד כמה צעירים מבני גילי. מקרה אחד נשתמר היטב בזכרוני, שמלאנו בו הצעירים תפקיד חשוב. באחד מימי החורף של שנת 1891 נודע בעיר שאניה רוסית נתקלה בסלעי החוף לצד העג’מי ונאחזה בהם מבלי מוצא. כל יפו נהרו להראות במחזה הזה ובפרט אלה שלא ראו מימם אניה טובעת וזה בשבילם כאחד מפלאי הטבע. מרחוק נדמה, שהאניה עומדת על היבשה משום קרבתה היתרה אל החוף. הים סער בכל תקפו והאניה טלטלה על משברי הגלים. כשהגענו קרוב למקום המאורע ראינו שהצד המזרחי של האניה הפונה לעיר העתיקה מתרומם והצד המערבי הפונה לים מתנמך והגלים מתרוממים בקצף ועולים על האניה ויורדים בזעם וריר לבן להם… על האניה נראה מחזה עגום, הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הספון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר. מרחק האניה מהחוף היה כמאתים מטר, התבוננו אל גורל הנוסעים הנקבצים אשר ידיהם היו שלוחות בדפני האניה וחבליה, מפחד ואימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה, שלה [שלא] יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה.

מהערבים נודע לנו שאניה זאת רוסית היא ושמה “ציחצוב” ובה נוסעים יהודים שעלו לארץ על מנת להאחז בה. בשמענו זאת נמלא לבנו רגשי רחמים ושבנו מיד העירה להודיע על המקרה לועד העדה ולאבא שהיה אז ראש הועד. עינינו זלגו דמעות בתארנו את גורל הנוסעים. אבא קרא מיד לאחדים מועד העדה ה"ה האלה: ר' נסים כהן חנוך יוסף משה ושמש בית הכנסת, הביאו חמורים ורכבו אל החוף כשהרבה יהודים מבני הארץ נהרו אחריהם. על החוף ראה אבי תמונה מזעזעת: קהל גדול מתושבי העיר עומד על החוף ומסתכל באניה השוקעת לאטה. אנשי צבא עמדו על המשמר מוכנים לכל פקודה שתבוא ושועת הנשים והטף מעל ספון האניה עלתה השמימה. אבא שאל מהצבא על מה הם שומרים וענו כי קבלו עוד בחצות הלילה פקודה מהקימקם לשמור על האניה והרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש, עד שיבואו הקונסול הרוסי והקימקם יחדיו אל מקום המאורע.

אבא שלא יכול לראות בגורל האנשים שבאניה, סבלם וענוייהם, לא הבין כיצד מרשה הממשלה לעצמה לחכות מבלי לגשת להצלת הנפשות האומללות שבאניה, התחיל להוכיח את הצבא על זאת, אולם ראש החיילים ענה לו, כי לא יוכל לעשות דבר בלי פקודה. גם סוכן האניה גבריאל סמורי הודיע שאין רשות למי שהוא בכל פעולה מבלי לקבל פקודה מיוחדת מהקונסול הרוסי והקימיקם. כל זה לא נתן ספוק לרוח אבי הנדכאה והזמין מלחים בשכר שהעמידו אהלים אחדים ושמו בהם מחצלות, כסאות, כדי מים וכו', להיות מוכנים לשמוש הנוסעים ברדתם מן האניה. הוא שלח מאתנו הצעירים העירה להביא מחם, טה וסוכר, יין וקוניק שיהיו להשיב נפשם. אחרי שסדר אבי את כל העזרה הדרושה לקבלת העולים על החוף טרם שיביאום הביתה או לאכסניותיהם, התחיל לטכס עצה באיזה אופן להצילם. סירות קטנות אינן יכולות לגשת לאניה כי הים סוער והתרופה היחידה היא לפי הוראות מביני דבר שמלח אחד יטפס ויעלה על האניה ובעזרת מלחי האניה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאניה ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף. המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים יקשרו וימתחו, יקשרו כסא לשני החבלים האלה אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באניה וסופו נאחז בידי המלחים. באניה מושיבים בכסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכסא בחבל אל החוף ורק בדרך זו יכולים להציל את הנוסעים הצפויים לצלול בתהומות הים. אם אפשר היה לחכות למחרתו, היה אולי [הים] נח מזעפו והנוסעים יכלו לרדת מהאניה ולבוא בסירות אל החוף. אבא השתומם מאד על אחורו של הקימיקם. הוא אמנם יכול היה לזרזו שיבוא בהקדם לחוף, אבל מה יעשה מבלי נוכחותו של הקונסול הרוסי. הקונסול היה רגזן וזעום, ומי יודע אם בגללו לא יאבדו הנפשות המסכנות.

כאובד עצות רץ אבי ממקום למקום ולא ידע מנוחה לנפשו הסוערת. הוא מהר לאהלים לראות אם הכל מוכן לקבלת הנוסעים האובדים. הזמין את אחד העוסקים בתעשית מטות, סדינים מכסות וכו' שיביא מכל אלה לאהלים שמא יצטרכו העולים לישון הלילה באהלים מרוב עיפות ותלאות.

שעת הצהרים הגיעה והקונסול הרוסי טרם בא. אבי הביט אל האניה במשקפת וראה את הצער על פני הנוסעים ולא יכול להבליג על רגשותיו. הוא נסע מיד העירה אל הקונסול האנגלי סניור חיים אמזלג וספר לו את כל המקרה ובקשהו ללכת מיד לידידו הקונסול הרוסי ולזרזהו לסדר את הגשת העזרה להצלת הנוסעים האומללים. סניור אמזלג נענה מיד לבקשת אבי ונסע לקונסול הרוסי והצהיר כי הוא מוכן לעזור לו בכדי להביאם אל החוף.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

ז-313

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.

 

שירי דודים השלם

דגולים משלו­

 שיר — לכבוד נצחון ישראל

לחן — גוּלוּלִי מָאלוֹ

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פתיחה — מוואל סיכּא

 

פִּזְמוֹן — דְּגוּלִים מָשְׁלוּ, הוֹלְלִים חָדְלוּ,

וּגְבוּלוֹתֵינוּ שׁוּב, הַיּוֹם נִגְאֲלוּ…

עַם רִיב וּמְדָנִים, לָעַד חֻסָּלוּ…

דִּיר סֻגָּר, אֶל מוּל גְּדִיָּה, כִּי בֵּין קֵדָר, שָׁם נַפְשׁוֹ חִיָּה

הַיּוֹם בּוֹ דָּר דָּר עֲלִיָּה וְשָׁם יִרְבָּץ כִּכְפִיר וּלְבִיָה

פִּזְמוֹן

 

נִרְעָשִׁים, בָּרְחוּ לַמִּדְבָּר עִם נְחָשִׁים וְעִם חַיְתוֹ בָּר

מִתְיָאֲשִׁים, בְּלֵב נִשְׁבָּר וּכְנִדָּחִים הָעוֹרְקִים צִיָּה

פִּזְמוֹן

 

קָהָל רַב, פָּשְׁטוּ אֶת מַדָּם, וּבְתוֹךְ קְרָב, הֵרִימוּ יָדָם

אִישׁ לֹא קָרַב, לְהַחֲרִידָם כִּי עֵין צַהַ"ל עָלָיו, צוֹפִיָּה

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- דגולים משלו­

^{תוך כדי כך גילה ויסוצקי כי עדיין לא נואש מלשלוח לארץ את סטרבולסקי. את הסתירות בעמדתו הוא ניסה להסביר לפינסקר במכתב ללא תאריך, אך לפי הקשרו ומיקומו בספר המכתבים שלו הוא מנובמבר 1885, כלומר כארבעה חודשים לאחר שובו משליחותו בארץ ישראל.}

^{בתחילת מכתבו הוא כתב כי מר סטרבולסקי עומד לצאת לשליחותו שלו בארץ הקודש, וזה הזמן להסביר לפינסקר ״אודות ה׳ מויאל״. ויסוצקי הודה כי ״הרביתי בשבחו של האדון הזה ותארתיו בתור האדם המעולה״, אלא שכמו שכתוב במקורות – כבדהו וחשדהו. ״כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל כאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים. עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא, וכבד [קשה] לנו לבוא על תכונתו״. בהמשך מכתבו התנצל ויסוצקי שמיהר למנות את מויאל לפני שעזב את הארץ והסביר שעשה זאת מפני לחץ זמן והסיבות הבאות: ״לא נמצא לי שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידיו את ההנהגה הראשית, ולולא נמצא לי ה׳ מויאל, אזי לא יכולתי לעזוב את יפו ולהשאיר הכל תלוי על בלימה״. סיבה שנייה קשורה למכתב שקיבל מוורשה, ובו נכתב כי מר סטרבולסקי לא יכול לצאת לדרכו לפני סוף הקיץ, ומשום שמר ארלנגר, עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, הפקיד את כל כספי הברון שנשלחו לארץ בידי מר מויאל, ״חשבתי לנכון כי אין סכנה אם אפקיד בידו גם את כספנו״, וזאת לתקופה קצרה מאוד, ״עד בוא ה׳ סטרבולסקי שמה״. עתה, כאשר נתברר כי מר סטרבולסקי עומד לצאת ליפו – כך המשיך וכתב ויסוצקי לפינסקר – ״עלינו להתייעץ בידי מי נמסור הנהלת החשבונות וכתיבת המכתבים לועד המרכזי״. דעתו הייתה ברורה, אך הוא כתב אותה בזהירות: ״מצדי מסופק אני מאד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל ביד ה׳ מויאל״.}

^{הסבריו של ויסוצקי לספקותיו אלה נבעו משתי סיבות, וראוי להשאיר את ההנמקות לו: ״ס פ ר ד י [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה היא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל הענינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה. שנית, מטעם הדבר אשר הזכרתי במכתבי הקודם, כי הוא אוהבו וידידו של הדירקטור הירש, אשר דבריו נשמעים מאד לחברת כל ישראל חברים, ויש לחשוש כי יהיה האיש הזה לשטן לנו בעת תמצא ידנו ליסד קולוניה חדשה. מלבד זה לא טוב היות כל ענינינו מסורים בידי איש אשר לא נוכל לבחון ולבקר מעלליו כראוי, כי אם יהיה מר סטרבולסקי סר למשמעתו, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גבו לחקור משפטו והליכותיו. ובלי בקרת אין לנו לסמוך על שום איש בכסף הקדשים [כספי חובבי ציון], ואפילו אם הוא עשיר גדול ומוחזק לאיש נאמן כה׳ מויאל״. הטענה נגד מויאל, שבגלל קשריו עם מנהל מקווה ישראל וחברת ״כל ישראל חברים״ הוא עלול לפגוע בהקמת מושבה חדשה של חובבי ציון, תמוהה בלשון המעטה, ויש כאן השחרת פניו של אדם שכבר התנסה בהקמת מושבה חדשה (עקרון) וסייע לשלוש מושבות נוספו־. (גדרה, פתח־תקווה ויסוד המעלה).}

^{בהמשך מכתבו שוב חלה תפנית בדברים, וויסוצקי מציע לפינסקר להשאיר בידי מויאל את ״ההנהגה הראשית״. תפקידו יהיה ״גזבר ונאמן על המעות [הכספים], יועץ ראשי ומבקר מעשי סטרבולסקי״. אשר לסטרבולסקי, הציע ויסוצקי שהוא יהיה ״מנהיג החשבונות ומנהל הקורספונדנציה [התכתובת] עם הועד המרכזי״. יתר על כן, בכתב המינוי של סטרבולסק־ ייכתב שהוא ״נתמנה לעוזר הראשי למנהיג הראשי בכל שלוש הקולוניות״. מויאל יפקח על התנהלותו ו״סטרבולסקי מחויב לתת לפני ה׳ מויאל דין וחשבון על כל מעשיו״. קשה שלא לתמוה באשר לבעד ולנגד של ויסוצקי, לעיתים בתוך משפט אחד. ויסוצקי הניח כי מינויו של סטרבולסקי לא יהיה לרצון למויאל, שכן את העבודה המעשית במושבות יעשה הוא ולא מויאל, וגם התכתובת עם הוועד המרכזי של חובבי ציון תיעשה על ידו. הוא אפילו העלה אפשרות שמויאל יתפטר מתפקידו בשל הצרת צעדיו. מיד אחר כך, כדרכו, הביע את התקווה שמויאל לא יעשה זאת, משום ״תבונתו האמיתית״ וגם משום שחובבי ציון זקוקים לו – ״פעולותיו ועצותיו נחוצות לנו במאד מאד״. בסיום דבריו הציע ויסוצקי לפינסקר לנקוט לשון עורמה: ״מובן מאליו שהתעודה [המטרה, המשימה] שתנתן לה׳ סטרבולסקי צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה' מויאל שום סימן וצל ספק בו ובמעשיו״.}

^{בסיכום נקודה זו יש לציין כי המכתב האמור אינו מעמיד את ויסוצקי באור חיובי במיוחד. הוא מתגלה בו כפוליטיקאי המזגזג בין עמדות שונות ומבקש להחזיק את החבל בשני קצותיו. המעניין בפרשה זו הוא סופה: כפי שכבר צוין, סטרבולסקי לא הגיע כלל לארץ ישראל, וכך נמנעה, ככל הנראה, התנגשות בינו לבין מויאל.}

^{לסיום, מן הראוי להביא שלוש תגובות על מינוי מויאל בשני הקצוות של פעילות חובבי ציון: ברוסיה ובארץ ישראל. התגובה הראשונה הייתה של פינסקר, שכתב בתחילת שנת תרמ״ו מכתב לש״י פין, מפעיליה הבולטים של תנועת חובבי ציון, כי ויסוצקי מילא את שליחותו בארץ ישראל ״באמונה וישרת לבב״, ובייחוד הוא ראוי לכל שבח ״במצאו לנו ביפו איש ישר ועשיר, בעל נסיון וכביר כח ולב וגם מעורב בדעת עם הבריות ומכובד אצל מושלי המקום, את ה׳ אברהם מויאל, שיביא את כל ענינינו אל הפעולה״.}

^{תגובה נוספת הייתה של אריה לייב לבנדה, סופר שעשה מאמצים רבים לשלב את היהודים בחיי העם הרוסי, התאכזב קשות מיחסה של האינטליגנציה הרוסית לפרעות 1881 ביהודים והצטרף לראשוני חובבי ציון. במכתב לפינסקר מ־11 בספטמבר 1885, השתלח לבנדה בצורה בוטה בעסקנים הארצישראליים, שאותם הזכיר בשמותיהם: ״כל אותם פינסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם״, שהם לדעתו חדלי אישים, ״אנשים שאינם ישרים, רודפי בצע״. הוא הביע את הדעה שעל הנהגת חובבי ציון ברוסיה לנתק את הקשר איתם, ועליה להגביל את עצמה לקשר רק עם אדם אחד: אברהם מויאל. ייתכן שיהיה צורך לצרף אליו ״איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח שלנו״. כל אותם ״עסקנים״(הגרשיים במקור) מהוללים, כל כולם ״אין בכוחם להביא לענייננו אפילו משהו דמוי תועלת… עלינו לצפצף עליהם וסוף [פסוק]״.}

^{אלפי קילומטרים משם, בירושלים, ראתה אור תגובה חיובית למינוי מויאל מכיוון בלתי צפוי דווקא: אליעזר בן־יהודה, שנפגע קשות מביטול התכנית לייסד שני ועדים של חובבי ציון, בירושלים וביפו. הוא, שכזכור עמד לקבל מינוי של מזכיר הוועד הירושלמי בשכר נאה, מצא עצמו מובטל עם החלטתו של ויסוצקי לוותר על הקמת שני הוועדים ולמנות את אברהם מויאל לנציג יחיד של חובבי ציון.}

^{־בכל זאת, בעיתונו הצבי ראו אור דברי שבח למינוי, בבחינת ״האדם הנכון במקום הנבוך. אדם שחתם באות ר' שיש להעריך שלא היה זה בן־יהודה עצמו, אם כי הדברים נכתבו ללא ספק בביכתו, כתב כי ק״ז ויסוצקי, לאחר שלמד על מעשיו והצלחותיו של מויאל במושבות החדשות, פנה אליו והציע לו מינוי של אחראי לפעילות חובבי ציון בארץ ישראל. לדעת הכותב, ״ראוי ה' מויאל לתודה ולתהילה מאת כל איש אשר לבו לציון. הוא־הוא אשר יעמוד למגן ולמחסה ליושבי המושבות כפעם בפעם וכל הדבר הקשה יביאו אליו וינחם ברוח חכמתו ובעצתו״.}

^{הכותב חזר וסיפר לקוראים על חלקו המרכזי של מויאל בהקמת המושבה עקרון, כשנתיים וחצי לפני כן: ״הוא עמל הרבה מאד בהוסדות המושבה ע׳ [עקרון], אשר הוא יסדה והוא גם הציב דלתיה. ימים וירחים ישב האיש באהל קטן ודל נטוי בשדה לחורב ביום ולקרח בלילה, כמה פעמים גם את השבת שבת שם, עת אשר היכל עדנים ועונג משפחה חכו לבואו בעיר, ולא זז משם עד ראותו את ע׳[קרון] על תלה בנויה ושלום לה מסביב, וכל העובר על פני המושבה וראה גנים פרדסים ובתים בנויים יזכור את האיש הנכבד הזה את ה׳ אברהם מויאל ולבו ירחש לו רחשי כבוד ותהילה, כי רק למען עמו וארצו אשר אהב עשה כל אלה״.}

^{ר' המשיך וכתב כי מויאל עשה את מעשיו בצניעות, ללא ״תהלות ותשבחות״, והוא ״פועל אמת״, ולכן טוב עשה ק״ז ויסוצקי במנותו אותו, כי ״לב חובבי ציון באמת ירחש לו תודה על רוב פעולתו ועל גודל צדקתו״.}

^{לאחר שבוע וחצי חזר הצבי ושיבח את ויסוצקי על שבחר במויאל להיות ״סוכן חברת חובבי ציון״ ובאמצעותה "לעזור בכל מעשיה לטובת המושבות אשר נוסדו על ידי אחינו״, וכל איש אשר לבו לציון מברך את מר מויאל על הסכמתו ליטול על עצמו את התפקיד הקשה והאחראי הזה.}

^{מתחרהו של הצבי, העיתון חבצלת, אף הגדיל לעשות. ערב סיום מסעו בן שלושת החודשים בארץ, שיגר ויסוצקי מכתב לעורך העיתון, ישראל דב פרומקין, ובו תיאר בקצרה את פעולותיו, שבמרכזן קימומה וחיזוקה של פתח-תקווה ומינויו של מויאל ל״משגיח הראשי״ על פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, לגזבר ו״סוכן ראשי״ ו״לראש וראשון בדבר עניין היישוב בכלל״. במכתבו ביקש ויסוצקי מאנשי המושבות בפרט ומיהודי הארץ בכלל, שבכל עניין ונושא הקשורים לחובבי ציון, יפנו אך ורק לאברהם מויאל, והוא אף צירף את כתובת הדואר שלו: A. Muyal, Jaffa.}

^{פרומקין שיבח את ויסוצקי וציין כי ״בחירתו בהגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל לראש וראשון לכל דבר הנוגע לישוב אה״ק [ארץ הקודש] מוצלחת הייתה. האדון מויאל הנהו איש כשרונות נכבד בעמו ודבריו נשמעים באזני פקידי הממשלה ביפו, והוא חובב עמו וארצו, טוב ומטיב לרבים, ועוסק תמיד לטובת בני עמנו שלא על מנת לקבל ממון או כבוד. ויש תקוה כי חפץ ה׳ יצליח בידו לרומם קרן המושבות ולהביא ישע לעובדי אדמת הקודש״. בסיכום ביניים של פעילות חובבי ציון בארץ ישראל, שנכתב ב-1886, צוינה לטובה ״המלאכות [השליחות] של ויסוצקי״, משום שהיא קידמה את היישוב. הישגה העיקרי היה ״התמנות ה׳ מויאל למנהיג ומנהל את ענין הישוב. [בכך] כבשה המלאכות [שליחותו של ויסוצקי] את הדרך [ההדגשה במקור] לפני בעלי הישוב הבאים אחריה וזאת תהלתה ותפארתה לדור אחרון״.}

^{ממרחק השנים עשה אחד מחובבי ציון ברוסיה, יהודה לייב אפל מווילנה, סיכום לגבי פועלם של החובבים בארץ ישראל, בראשית הדרך, והקדיש קטע גם למינויו של מויאל: ״שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ ישראל, היה במושבות, ראה והתבונן, חקר ודרש אחרי כל העניינים והמעצורים ביד הצלחתן, יסד שני ועדים, האחד בירושלים ששימש רק לנוי בעלמא, כי בריחוק מקום מהמושבות לא יכלה פעילותו להיות פוריה, והשני ביפו בקירוב למקום המושבות. אבל שני הוועדים ביחד לא יכלו למלא את החסרון היחיד – חסרון מנהל שאפשר יהיה למסור לידו את העניין בלב שלם ובטוח. לבסוף עלה בידי ויסוצקי למצוא את אשר ביקש – וזה היה הסוחר הספרדי אברהם מויאל שישב ביפו. זה היה איש נכבד ובעל מרץ, נשוא פנים גם בעיני שרי הממשלה, איש רב פעלים וחובב ציון בכל לבו ונפשו.}

^{״את אלעזר רוקח השאיר ויסוצקי בארץ בתור מזכיר, כי מויאל עמד על כך בתוקף, באמרו כי נחוץ לו סופר אשר יכתוב את כל המכתבים בעניין יישוב ארץ ישראל בכתב רש״י, למען יוכל הוא לקרוא אותם בעצמו, ולדעת מה שכתוב בהם, כי אין רצונו לשמוע מפי מתורגמן ודבר שלא יקרא בעצמו לא יחתום שמו עליו״.}

^{גם במחקרים מאוחרים הרבה יותר נחשבת החלטתו של ויסוצקי למנות את מויאל לתפקיד נציג חובבי ציון בארץ ישראל, לאחת הטובות שלו. כתבה על כך חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב: ״לכל הדעות הייתה בחירתו של מויאל מעשהו המוצלח ביותר של ויסוצקי בארץ. למויאל הייתה גישה רחבת אופקים להתיישבות, והוא מצא כי אין לטפל במושבות טיפול פילנטרופי, אלא לבססן כגרעין להתפתחות גדולה לעתיד. הוא גם התייחס למתיישבים כאל נושאי רעיון הראויים להוקרה ויותר מכל עודד את הביל״ויים״.}

^{פינסקר, מתברר, לא התרשם מהזיג-זג של ויסוצקי בעניין מויאל ונתן את אישורו למינויו לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל. למרבה הצער, פעולתו של מויאל בתפקידו זה הייתה קצרה, שכן בתום חצי שנה ראשונה הוא חלה ונפטר. גם בתקופה קצרה זו הרבה לעשות, ודיווחיו לפינסקר מעידים על כך.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל}

מנהגי חברה קדישא המוזכרים בסכגרי הגאון הרב שלמה הכהן

צבאן זצ״ל

נשאלתי מאחד מחברת גומלי חסדים ברחיצה שמנהגם במי שמת זקן ורגליו כמושים שבעת הרחיצה באים לפשוט את הרגל ולפעמים אינם יכולים ומשברים את רגליו ונשמע קול השבר ואמר שמוכרחים לעשות כן כדי לנקותו אי שפיר עבדי.

והשבתי לו דלאו שפיר עבדי שזה בזוי גדול למת ואם רבותינו הקפידו על בזיונו של מת ואמרו יום טוב שני שמוהו כחול לגבי המת ועוד אמרו אין נוהגים קלות ראש בבית הקברות מפני כבוד המתים ואיך אנו לא נקפיד על בזיונו ועיין בסימן ת״ג ס״ו וז״ל אין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את הגידים ואם בליקוט עצמות אמרו כן כ״ש כשכל הגוף שלם והנשמה עומדת מלמעלה ועיין באה״ט של מוהר״י טיקטין וז״ל וכל מעשה ועניני המת יהיו בצניעות כאלו הוא חי שלא יתבזה כי הנשמה מכרת בכבוד הגוף ובבזיונו ע״ש ויכולים הם לרוחצו ולנקותו כשהוא מוטה או על צדו או באופן אחר ואם יש להם טירחא יתירתא ישלם השם פעולם.

(ויאסוף שלמה, יריד, סי׳ י״ב).

זה כמה שנים מימי קדם בתי קברות אשר בעירנו חדשים גם ישנים פרוצות אין חומה ועד כה בשנת פר״ת עזרני השם ודברתי על לב יחידי סגולה לבנות להם חומה סביב והעיר השם את לבבם ונתנו לכסף מוצא עד שהקיפום חומה סביב שנבנית סמוכה לבית הקברות סביב ויש מקומות שקיר החומה בנוי על הקברות אם יכולים הכהנים לילך סמוך לחומה ממש או צריכים הם שום הרחקה.

לענ״ד דהמקומות אשר הם סמוכות לקברים רק שהקיר אינו בגוי על הקבר ממש א״צ שום הרחקה הגם שפסק מרץ בסי׳ שע״א וז״ל אסור לקרב בתוך ד״א של מת או של קבר ובו׳ אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות יו״ד טפחים א״צ להרחיק ממנו אלא ד״ט ולכאורה נראה דבמקום שהכותל הוא אצל הקבר צריך הרחקת ארבעה טפחים ואסור ליגע בכותל.

 

אלא דיש לחלק דהתם מיירי דהמחיצות בנויים על הקבר אשר המת בתובם ויש קירוי על המחיצות ויש בו חלל טפח על טפח ברום טפח דקי״ל שהטומאה מתפשטת בבל הקבר ומטמא מגבו ומצדדיו ואף מקום שאין כנגדו המת דלא מיקרי טומאה רצוצה עיין להרב״י סי׳ שע״ב בזה. ואף גם זאת הוא דצריך הרחקת ד׳ טפחים דוקא אם אין במחיצות שסביבו פותח טפח וסתומים מכל צד אבל היכא שהמחיצות יש בהם פותח טפח דהטומאה יוצאה ממנו א״צ שום הרחקה ומותר ליגע בכותל עצמו וכמו שבתב מור״ם סוף סי׳ שע״א וז״ל ומותר לכהן לעמוד אצל הבית שיש בו מת ומותר ליגע בכותליו ובלבד שלא יהיה שום דבר שמאהיל עליו ע״ב.

וכן מצינו הדבר מפורש בהרב״ח בסוף סי׳ שע״א וז״ל ומיהו דוקא כשהמחיצות הם סתומים מכל צד וכו׳ הו״ל קבר סתום ומטמא כל סביביו עד ד״ט ואצ״ל דאוסר לנוגע בכל כותליו אבל אם יש לו פתח שלא נסתם א״צ להרחיק כלל ומותר אף לנגוע אף בבותליו יעו״ש. ומב״ש בנד״ד שהכותל בנוי למעלה ע״ג הקבר בסמוך לו וכל בית הקברות מליאה חלל ואויר שא״צ שום הרחקה מן הכותל ומותר ליגע בכותל עצמו.

אכן במקום שקיר החומה הוא בנוי ממש על חלל הקבר הא ודאי הכהנים צריכים להרחיק ד״ט ומכל שבן שאסור לנגוע בכותל ולכן אותם המקומות שהחומה בנויה על הקברים צריכים לעשות להם ציונים כדי שלא יהיה מכשול טומאה לכהנים שהולכים דרך שמה.

(שם, סי׳ י״ח).

נשאלתי מנגיד החברה במעמד כל חברת גומלי חסדים מהו לקבור אדם בנוני אצל ת״ח אחד דהיינו שהיה מ״ת וש״צ וגם היה משתדל באורחים הבאים ליטפל בהם באכילה ושתייה ולינה בגופו והוא מוחזק בעיניהם לצדיק.

לכאורה נראה דיכולים לקבור בינוני עם צדיק שהרי כתב בסי׳ שס״ב דאין קוברים רשע אצל צדיק וכו׳ וכן אין קוברים צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג ע״ב ועיין להט״ז שכתב שצ״ל צדיק וכ״ש בינוני אצל חסיד יעו״ש משמע דדוקא רשע אצל צדיק הוא דלא אבל בינוני עם צדיק קוברים ובן משמעות דיוקא דסיפא דדוקא בינוני אצל חסיד מופלג הוא דלא אבל בינוני עם צדיק קוברים.

אלא דנראה לומר דכל שהם שני מדרגות אין קוברים אותם זה אצל זה ולכן גם בינוני עם צדיק לא מצו ודמי להא שכתב מרץ דאפי׳ רשע חמור אצל רשע קל לא מצו וכן ההוא דאין קוברים צדיק אצל חסיד דלא הבא נמי לא שנא דהתם נמי קרובים זל״ז במדרגתם וכיון שמחולקים במקצת לא מצו הכא נמי כיון שמחולקין במקצת לא שנא והא דנקט ברישא דאין קוברים רשע אצל צדיק כדי לאשמועינן דאפילו רשע חמור עם רשע קל להבי נקט רשע ברישא ג״ב ובסיפא אגב דנקט דאין קוברים צדיק אצל חסיד סיים במילתיה דב״ש בינוני אצל חסיד אבל הו״ה בינוני אצל צדיק דלא ועיין להשד״ח מ׳ אבילות אות קס״ד וז״ל כתב מסגרת השולחן וכר ולא ראיתי מקפידים ע״ז ולא ידעת מה טענה היא זו לדחות ולזלזל ח״ו בהלכה פסוקה ובל הפוסקים וכו׳ וכתב החת״ס סי׳ שמ״א דזה הלל״מ והולכים בספיקו לחומרא יעו״ש ופשיטא דצריך לדקדק בזה ואם אין אתנו יודע רבות מחשבות בלב איש האדם יראה לעינים ולא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ׳׳ל יעו״ש ונראה דשיעור ההרחקה הוא שיעור קבר אחד עיין בחכמת אדם כלל קנ״ד (שם סי׳ י״ט).

 

נוסח מצבות בבית עלמין הישן המוזכרות בקונטרס יחס דבדו לרב שלמה הכהן־צבאן זצ״ל שנעתקו בשנת תרפ״א

החכם כמוהר״ר יוסף בן שמעון נלב״ע שנת תפ״ד

 יעקב בן משה הכהן….

החכם רבי שלמה בן שמעון שנת הוגנ״ת…

 יעקב הכהן…

יוסף בן אברהם החסיד…

 כמוהר״ר יצחק בן דוד הכהן זלה״ה ש׳ שמע ישרא״ל…

 החסיד כמוהר״ר יצחק בן משה הכהן ש׳ תקע״ט…

כמוהר״ר מרדכי בן משה הכהן תקע״א זלה״ה…

 כמוהר״ר משה בן צולטאן ש׳ תקע״א מרדכי בן משה הכהן…

דוד בן משה בן סוסאן ש׳ תצ״ד…

דוד בן נסים נלב״ע ש׳ התקנ״ג…

משה בן יוסף בן חמו שנת התק״ע…

יעקב שנת תע״ב…

יצחק בן חמו ש׳ ת״ק…

 שלמה בן חיים הכהן שנת תקע״ו…

 ר׳ יוסף בן משה הכהן שנת תק״ו…

 

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

מה בין שירה לפיוט?

א-לאחר גירוש ספרד, משוררי מרוקו עברו יותר לכתוב שירת קודש ופחות שירת חול. חיי היהודים במרוקו לאורך כל התקופות היו חיים קשים. השושלות השונות שעלו לשלטון נתנו יחס משפיל לשאינם ערבים. טבעי ששירתם של יהודי מרוקו תעסוק בנושאים דתיים לאומיים, כגון יחסי אדם ואלוקים, יחסי עם ישראל ואלוקים, מעמד עם ישראל ומצבו בגלות. המשוררים כתבו, בתהייה רבה, על שבט אפו של אלוקים שניחת עליהם.

בכתיבת פיוטיהם הדתיים בחרו הפיטנים בביטויים ובציורים שנעשו לקנין הצבור מדורי דורות. במקום אשר אתה רואה את ענוותנותם, שם אתה רואה את גדולתם. הם המעיטו בביטויים המתארים את היחיד והרבו בביטויים המתארים את רוח הכלל. הם ראו בכל אירוע הסטורי קשה שקרה להם ־גזירות, פוגרומים, גירושים ־ ביטוי לרצון האל ולסבל הגלות על חטאי העם. מתוך תחושת משבר הגירוש הם פרקו את צערם ואת כאבם על סבלות העם תוך המתנה לגאולת ה׳ ולמשיח שיבוא.

ב-בדמויים של אהבה, של חשק, של יין ומשתאות המופיעים בשירת החול נעשה שימוש, מעתה, בשירת הקודש בדמות אהבה לה׳ ולתורה, אהבה שבין האל לעמו. הדימויים האלה מופיעים בפיוטים רבים:

״הב נרדה לגן, נאכל מגדים שם/ ובחיק יפת עין תשכב וגם תישן״(ר׳ שלמה אבן גבירול). דמוי לשכינה השרויה בקביעות עם כנסת ישראל.

״רעיה חמודה וכבדה, לחיה ינוצץ כברק/ יפה כמו אודם פטדה, ובלי כחל ופקס ושרך״ (ר׳ סעדיה שוראקי). תארי יופי המציינים את שלמותה של התורה.

״שם תשכבי עמו, תתענגי לעד/ תבלי ימייך בגילה ורננה״ (מנדיל). צפיה לנחמה בו יחיה עם ישראל בארצו של ה׳.

ג-הפיוט הוא יצירה שירית־דתית, שנועדה מלכתכילה לקשט את התפילה ולהוסיף לה נופך חגיגי.

במובן הרחב הפיוט הוא מכלול היצירות שנתחברו מהמאות הראשונות לספירה לעיטורן של התפילות ושל טקסים דתיים אחרים. היוצרים הגדולים שפעלו בספרד למן המאה ה־ 10 הביאו את שירת הקודש העברית לשיא של אמנות. חלק מהפיוטים החליפו חלק מנוסחאות הקבע של תפילות שונות, ובכך הובטח גיוונן של תפילות החובה, בעיקר בשבתות ובחגים. כך במרוצת הזמן, הפך הפיוט ליסוד בולט גם בטקסים דתים צבוריים, משפחתיים ואישיים.

כך אנו מוצאים פיוטים שחיברו יהודי מרוקו בשני מעגלים:

1-מעגל חיי אדם ־ פיוטים לברית מילה, לפדיון בן, לבר־מצוה, לחתן וכלה, לקינות ולהספדים.

הערת המחבר: :: במעגל חיי אדם אפשר להזכיר את ר׳ דוד חסין שכתב את ׳׳אערוך מהלל ניבי׳׳ לברית מילה ואת ׳׳אלוקים חי נורא אתה״ לבר מצוה. משורר פורה זה כותב גם את ׳׳יחידה רעיה׳׳ לחתונה. את הנ׳׳ל אפשר למצוא בי׳תהילה לדוד׳׳ לר׳ דוד חסין(עמ' ל׳׳א ול׳׳ג) וב׳׳שירי דודים השלם׳׳ למאיר אלעזר עטיה (ראה מפתח הספר בע׳׳מ 420). עשרות קינות שנכתבו ע׳׳י משוררים ממרוקו,אפשר למצאם בסדור התפילה לצומות ׳׳קול תחינה׳׳ ובולטים ביניהם: ׳׳ברוב יגוני׳׳ של ר׳ ברוך טולדנו (נפטר ב־ 1712), ׳׳מי זה במר יפצהו פיהו׳׳ לר׳ יעקב אבן צור, ׳׳מרפא אל ציר נאמן׳׳ לר׳ יצחק מנדיל (פאס, מאה 17).ע"כ

2-מעגל השנה ־ פיוטי סליחות וימים נוראים, פיוטים לשלושת הרגלים, לחגים(חנוכה, ט״ו בשבט, פורים), ולשבתות.

הערת המחבר: במעגל השנה אנו מוצאים את הפיוט ׳׳סוכה ולולב׳׳ שחובר ע׳׳י ר׳ משה אדהאן (נפטר ב־1733), ׳׳אשורר שירה׳׳ לשמחת תורה שחובר ע׳׳י ר׳ ברוך טולידנו, ׳׳יום זה נהלל׳׳ לפסח של ר׳ דוד חסין, ״נרדי נתן ריחו׳׳ לשבועות שנכתב ע״י ר׳ אברהם בן מוסא. ב״שיר ידידות״ בפרשת ׳׳זכור׳׳ אפשר למצוא עשרות פיוטים לפורים שנכתבו ע״י משוררים במרוקו ובעיקר ע״י ר׳ דוד חסין( ״תהילה לדוד״ עמ׳ כ״א ־ כ״ג). לרשימה זו אפשר לצרף את שיריו של המשורר הפורה, ר׳ דוד בוזגלו מתוך ״שירי דודים השלם״. ב״שיר ידידות״ משובצים בקשות רבות לשבת שחלקם נכתבו ע״י יהודים ממרוקו.ע"כ

משוררי מרוקו כתבו גם פיוטים חינוכיים, הסטוריים וחברתיים. השירה התפתחה גם דרך שירי שבח שחוברו לכבודם של נדיבים שהזמינום במיוחד, או שחוברו לכבודם של אנשים חשובים כמו שליחים דרבנן(שדר״ים) שהגיעו למרוקו לאסוף תרומות. אלו הם שירי שבח חילוניים שהושמעו בעת מעמד התורה בפני כלל הציבור ובכך, הם התקרבו לשירת הקודש.

הערת המחבר: דוד חסין כתב שיר שבח לכבודו של השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן ״אערוך שיר מהללי״. ראה גם ב״שיר חדש״ לר'- רפאל משה אלבאז שכתב את ״אערוך שירה חדשה״ לכבוד התנא הקדוש ר׳ שמעון בר יוחאי(עמ׳ ל״ד־ ל״ה).ע"כ

הפיוטים שכתבו המשוררים במרוקו הפכו להיות כלי ביטוי למצוקות הגלות ולתקוות הגאולה. באמצעי זה הביאו לידיעת בני הקהילה מצד אחד, את שמחת היחיד והציבור ומצד שני, את תוגתו ואת אבלו של הפרט והכלל. הנושאים שעליהם כתבו יותר מכל היו המצוקה הגלותית, הגאולה והכיסופים לא״י. פיוטים אלה היו הכרח נפשי וחברתי של המשוררים. בכתיבתם הם מצאו נחמה ורוגע בתנאי הקיום הקשים בתוך עולם ערבי עוין.

– דוד חסין כותב קינה ״ארים קול יללה״ על מות שבעה מיהודי מקנס (״תהילה לדוד״ עמי פ״ז).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט -מה בין שירה לפיוט?

על רצח שבעה מבני

קנז. אָרִים קוֹל יְלָלָה

הקהילה.[קהילת מכנאס]

93 – ארים קול יללה

 קינה היא קוננתיה בשנה הנזכרת ( תקמ"ג – 1783 ) אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו – קהילת מכנאססימן אנכי דויד

 

קנז. אָרִים קוֹל יְלָלָה

על רצח שבעה מבני הקהילה.[קהילת מכנאס] קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור, כל הטורים דו-צלעיים. הצלעות הראשונות של טורי האזור חורזות עם הצלעות השניות של טורי הענף.

חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.

משקל: שש-שבע הברות בכל צלע.

כתובת: קינה היא קוננתיה בשנה הנז״ל(תקמ״ג) אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו.

וקוננתי תמרור ׳ארים על שפאים׳.

סימן: אנכי דויד (והאלף כפולה).

מקור: א־ סז ע״א; ק- פז ע״א.

 

אָרִים קוֹל יְלָלָה / מִסְפֵּד וְתַמְרוּרִים

בְּיָד בְּנֵי עַוְלָה / אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים?!

 

אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ / אַל תִּשְׁקֹט אַל תֶּחֱרַשׁ

אוֹיֵב בָּא בִּגְבוּלֵךְ / פִּרְצָה גְּדוֹלָה פָרָץ

5 טָרַף רָמַס דָּרַס / בְּנֵי אָדָם נִבְחָרִים

רָצַח וְגַם יָרַשׁ / וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים

 

אֶרֶץ אַל תְּכַסֶּה / דָּם נְפָשׁוֹת נְקִיִּים 

רַע מַעֲלָלִים קָשֶׁה / שָׁפַךְ דָּמָם כַּמַּיִם

חָלוּ בָּם יָדַיִם / יְדֵי זָרִים אַכְזָרִים

10 רַגְלֵיהֶם בִּנְחֻשְׁתַּיִם / וִידֵיהֶם אֲסוּרִים

 

נְקָמוֹת, ה' / אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ

כִּי מוֹנַי בַּהֲמוֹנָי / חַרְבָּם צַוָּאר הִגִּיעַ

כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ / יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים

תִּצַּל אֹזֶן שׁוֹמֵעַ / לֹא אֲלֵיכֶם כָּל עוֹבְרִים

 

15 כַּפָּה רֹאשׁ וְאַגְמוֹן / כָּרַת צַר בְּמַזְמֵרוֹת

דַּשָּׁם כְּהִדּוּשׁ כַּמּוֹן / בִּפְצָעִים וַחֲבוּרוֹת

הַשְׁבִּיעָם מְרוּרוֹת / הוֹרִידָם לִצְעִירִים

בְּאֶחָד הַבּוּרוּת / הַמִּבְּלִי קְבָרִים ?!

 

יָהּ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת / גָּלוּת זֶה הִכְבִּיד אָרָךְ

20 אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת / אִישׁ צַר וְאוֹיֵב עָרָךְ

 חֵץ עֲלֵיהֶם דָּרָךְ / גְּזָרָם לִגְזָרִים

קָדְקֹד מֹחָם פָּרָךְ / וּשְׁחָטָם כְּמוֹ פָּרִים

 

דָּבָר זֶה הַנְּהִיָּה / אוֹ הַנִּשְׁמָע כָּמוֹהוּ ?!

לְעַלְמֵי עָלְמַיָּא / לְמִי עוֹלַל אַשְׁוֵהוּ 

25 יוֹם עֶבְרָה יוֹם הַהוּא / חָשְׁכוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִים

שֶׁמֶשׁ סַהַר כָּהוּ / צַלְמָוֶת לֹא סְדָרִים

 

וְהָשֵּׁב לִשְׁכֵנֵינוּ / שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם

אוֹיְבֵינוּ צָרֵינוּ / זֵדִים הַבּוֹגְדִים רֵיקָם

מֵהֶם תִּנְקֹם נָקָם / הַחֲרֵם תַּחֲרִים 

30 דַּם עֲבָדֶיךָ יֻקָּם / אוֹיְבֶיךָ כִּיקָר כָּרִים.

 

ה' צַדִּיק אַתָּה / וְיָשָׁר מִשְׁפָּטְךָ

יָפֶה דַּנְתָּ חִיַּבְתָּ / כָּךְ נִגְזַר לְפָנֶיךָ

נִבְלַת עֲבָדֶיךָ / נָתְנוּ אוֹיְבִים וְעָרִים

בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ / לְחַיְתוֹ יְעָרִים

 

35 דָּמָם לֹא תְּנַקֶּה / וְדַם זַרְעִיוֹתֵיהֶם

וְכוֹס רַעַל תַּשְׁקֶה / לְשׁוֹלְלֵיהֶם הוֹרְגֵיהֶם

נַחֵם נָא אֲבֵלֵיהֶם / אֶל חַי יוֹצֵר יְצוּרִים

וְיִהְי"וּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרִים

וְחֵלֶק טוֹב תֵּן לָהֶם / עִם צַדִּיקִים יְשָׁרִים

 

בני עולה: על־פי שמ״ב ג, לד. איך נפלו גבורים: על-פי שמ״ב א, כ. 3. אלחים… תחרש: על־פי תה׳ פג, ב. 4. בגבולן: בקהל ישראל. פרצה גדולה פרץ: ביצע מעשי הרג והרס. 5. טרף ורמס: על־פי מי׳ ה, ז. בני אדם נבחרים: על-פי דב׳ ז, ו. 6. רצח וגם ירש: על-פי מל״א כא, יט. וישת לו עדרים: אסף ערמות של רכוש, על-פי בר׳ ל, מ. 7. ארץ… דם: על-פי איוב טז, יח והיא תפילה לנקם. דם נפשות נקיים: על־פי יר׳ ב, לד. 8. רע מעללים קשה: אויב קשה ואכזר, על-פי שמ״א כה, ג. שפן דמם כמים: על-פי תה׳ עט, ג. 9. חלו בם ידים: על-פי איכה ד, ו. חלו: פשטו ידיהם בהם (איכ״ר ד, ט). 10. בנחשתים אסורים: קשרו ידיהם ורגליהם בשלשלאות, על־פי שופ׳ טז, כא. 11. נקמות… הופיע: קריאה לה׳ לנקום נקמת עמו, על־פי תה׳ צד, א. 12. כי… הגיע: חרבם של מוני הגיע עד צואר בהמוני. מוני: אויבי. בהמוני: בקהל ישראל. צואר הגיע: על-פי יש׳ ח, ח. 13. יזובו מדוקרים: דם רב זורם מגופותיהם המבוקעות, על-פי איכה ד, ט. 14. לא אליכם כל עוברים: על-פי איכה א, יב. 15. כיפה ראש ואגמון: משל לנבחרי העם, על-פי יש׳ ט, יג. כרת צר במזמרות: מיתה קשה ומשונה. 16. דשם כהדוש כמון: כתש אותם כמו שכותשים תבלין הכמון, על-פי יש׳ כח, כז. 17. השביעם מדורות: על-פי איכה ג, טו. הורידם… הבורות: את הצעירים שבהם, הילדים, השליך לתוך אחד הבורות. 18 המבלי קברים: גם לקבורה לא זכו, כאלו אין קברים, על־פי שמי יד, יא. 19. יה אלהי הרוחות: כינוי לקב״ה, על־פי במ׳ טז, כב. גלות… ארך: ה׳ האריך גלותנו והכביד צרותיה עלינו. 20. את… ערך: אלו שבעת הקרבנות מן הקהילה שהרג האויב. את שבעת המזבחות ערך: על-פי במ׳ כג, ד. איש צר ואויב: על־פי אס׳ ז, ו. 22. פרך: פורר וריסק. 23. דבר… כמוהו: דברי השתאות ותמיהה על המחזה האכזרי, על-פי דב׳ ד, לג. 24. לעלמי עלמייא: באיזה מקום או זמן? למי עולל אשוהו: למי ארע כך כדי שאוכל להשוותו אליו, וראה: באיכה א, יב. 25. יום… ההוא: יום של פורענות, על-פי צפי א, טו. חשכו… סדרים: זהו יום של ליקוי מאורות. 26. שמש סהר כהו: השמש והירח כהה אורם. צלמות לא סדרים: חושך ואי סדר, צילו של מות מרחף על הכל… שינו סדרי מעשה בראשית. על-פי איוב, כב. 30-27. בקשת נקם מן הגויים. 27. והשב חיקם: פרע ונקום בהם פי שבעה ממה שחוללו, על-פי תה׳ עט, יב. 28. זדים: רשעים. הבוגדים ריקם: הגזלנים והחמסנים (רש״י), על-פי תה׳ כה, ג. 29. החרים תחרים: השמידם שעל-פי דב׳ ז, ב. 30. דם עבדים: דם ישראל השפוך, על-פי תה׳ עט, י. יוקם: ינקם. אויביך כיקר כרים: אויביך ה׳ יכלו ויאבדו, כאור ענן בוקר שאינו מתקיים, על-פי תה׳ לז, כ. 32-31. צידוק הדין. 31. צדיק… משפטיך: מנוסח צידוק הדין, על-פי תה׳ קיט, קלז. 32. יפה… חיבת: על-פי עירובין יט ע״א. 34-33. נבלת… יערים: כל זה נגזר לפניך. 33. נבלת עבדיך נתנו: על-פי תה׳ עט, ב. וערים: אויבים, על-פי שמ״א כח, טז. 34. גשר… יערים: על-פי תה׳ שם, ב. ודם זרעיותיהם: דם צאצאיהם, על-פי בר״ר כט, ט ׳קול דמי אחיך זועקים׳(בר׳ ד, י) ׳דמו ודם זרעיותיו.36. לשולליהם: לבוזזיהם, שלקחו כל שללם. 37־39. נחם… וישרים: סיום בניחום אבלים ובעילוי נשמות. 38. ויהיו… צרורים: נשמותיהם תהיינה גנוזות תחת כסא הכבוד לעולם הבא על-פי שמ״א כה, חט. שבת קנב ע״ב. 39. וחלק… וישרים: תן להם חלק טוב לעולם הבא עם שאר צדיקים וישרים.

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

           ונתנו יהוה אלהיך בידך…" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות. דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

• "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט),

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

• "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

 

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה  ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א: "כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור: המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף מאוד.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

הרמב״ם כותב בהל׳ רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר. לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.