ארכיון חודשי: ספטמבר 2021


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

«כל משכיל הוא משורר לעת מצוא״. המשורר הוא משכיל שמגלה ידע בחינוך ובתרבות מסורתיים. המורשת היא ערש לידתו והורתו. המשורר משתמש במובאות מהמקרא 'ממקורות חז"ל ־ משנה ותלמוד, זוהר וקבלה, דרוש ומוסר ועוד. ממקורות אלה הוא לוקח לצרכי כתיבתו דימויים ורעיונות, מטבעות לשון וצירופי לשון, פסוקים ושברי פסוקים; כל אלה נשזרים בגוף הפיוט והכתיבה מקבלת קישוט מיוחד ויפה יותר. השימוש במובאות המקראיות ובשיבוצים ממקורות חז״ל היו זכרונות שהזינו את המשורר בכתיבתו וחידדו את המסר הפיוטי שרצה המשורר להדגיש. החינוך הבסיסי התורני מבליט את תבנית נוף חינוכו שקיבל המשורר בילדותו ושנספג עד מהרה בבחינת ״גירסא דינקותא״. בקיאותו כי רבה עזרה לו בכתיבה והעשירה אותה.

המשורר היהודי במרוקו, כמו אבותיו הקודמים, נעזר בסגנון הכתיבה של המשרר היהודי הספרדי מאנדלוסיה שהתפתח בתקופת ״תור הזהב״ במאות ה־ 12־10. מקורו של הסגנון היהודי הספרדי היה מהשירה הערבית שהשפיעה רבות על הכתיבה של משוררי ספרד.

ראשית דבר המשורר היהודי ממרוקו כתב את הפיוט בצורת שיר ״אזור״ (״מוואשח״) זהו שיר בן שלושה עד שישה בתים, כאשר כל בית מסתיים בצלע החוזרת על עצמה. בחיבור שיר ״אזור״ יש עצמאות והיתר למשורר להשתמש בחריזה ובמשקל כנראה בעיניו. החרוז בפיסקה המסיימת חייב להיות שונה מהחריזה בכל בתי ה״אזור״, הצלעות בכל בית קצרות מהרגיל, וכל בית כלל עד עשר צלעות.

המבנה שהשתמשו בו המשוררים היה מבנה פרוזודי ־ כתיבת המילים תוך נתינת הדעת אל צליל המילים, החרוז והקצב. מבנה זה בפיוט הפך לנחלת הכלל בקרב יהודי המזרח.

בהשפעת השירה הערבית התחילה התפתחות שירי האזור העבריים במאה ה־10, ושיאה היה במאות ה־12־11. במבנה של שירי ה״אזור״ השתמשו גם המשוררים הידועים: ר׳ שמואל הנגיד, ר׳ שלמה אבן גבירול, ר׳ משה אבן עזרא, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם אבן עזרא ועוד לאחר גירוש ספרד, אומצו שירי ה״אזור״ גם ע״י המשוררים היהודים ממרוקו. צורת שירי ״האזור״מופיעה רבות בפיוטים של ״שירת הבקשות״, והיא מהווה בה רוב מבין כלל פיוטי ״שירת הבקשות״.

פיוטי ״הבקשה״ ־ אין זו מילה המעידה על צורה ספרותית. פיוטי הבקשות אינם כוללים יסודות שיריים חוזרים, אלו הם פיוטים בעלי תוכן רוחני. בתחילה היו אלה שירי קודש מסוג הסליחות שהיו קיימים עוד בבבל. סוג זה של בקשות טופח גם ע״י משוררי ספרד ופיטני הקבלה של צפת.

הבקשות נכתבו בגוף ראשון והם הלכו בעקבות מזמורי התהלים שבהם המשורר שופך את ליבו, מבטא את הגיגיו ואת רגשותיו ומשיח את עיקרי קשריו עם אלוקים, עם החברה ועם העולם. כאן עסק התוכן בייסורי הגלות, בציפיות למשיח ולגאולה, בכיסופים לארץ ישראל, בשבחו ובגדולתו של ה׳ ועוד.

סוג זה של פיוטים, העומד בבסיסו של מנהג ״שירת הבקשות״, נמצא ראוי להיכלל בסידורי התפילה של יהודי צפון־אפריקה. כך אנו מוצאים את הבקשות הבאות בתפילת ראש השנה ובתפילת יום כיפור: ״שפל רוח, שפל ברך וקומה״, ״ה׳ יום אערוך לך תחינה״, ״לך אלי תשוקתי״ ו״אלקי אל תדינני במעלי״ שחלקם חוברו ע״י המשוררים מתקופת ״תור הזהב״: ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ יהודה הלוי. הבקשות המיוחדות של משוררים אלה אומצו בחום רב ע״י יהודי מרוקו וצורפו למחזור התפילה.

מי היו מחברי הפיוטים?

כאמור, ״כל משכיל הוא משורר״. יוצא אפוא כי המשוררים ביהדות מרוקו רבים הם. יהודי מרוקו חיברו מעל ל־4.000 פיוטים. ניתן לזהות לא פחות מ־522 אנשים שכתבו פיוטים המופיעים ב־ 87 קבצים שונים. בערים רבות היו קובצי פיוטים, שבהם נעשה שימוש בקהילה, ולעתים הם לא נודעו מחוץ לקהילה. המשורר במרוקו משמש בתפקידו לא רק ככותב את מילות הפיוט, אלא גם ככזה שהרכיב על הפיוט את הלחן מהסביבה הערבית והוא אף מבצע את הפיוט. כך מאמץ הקהל בקהילה את הפיוט המושר בבית־הכנסת, בטקסים ציבוריים או אישיים.

א. מחברי הפיוטים היו רבנים וחכמים, שעסקו בענייני הלכה, קבלה או, נודעו כעושי ניסים. הללו היו מוכרים בקהילה שבה הם חיו ולעתים, אף זכו להימנות בין הדמויות המוכרות והנערצות בכל מרוקו בתקופתם וגם לאחריה. כך אנו מוצאים שחלקם אף ערכו קובצי פיוטים בדיואן פרטי משלהם:

  1. 1. ר׳ חיים פינטו־ חי ופעל במוגדור. היה ידוע כעושה ניסים ומקובל. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים ב״שיר ידידות״. נפטר ב־1845. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל.

ר׳ יעקב אבוחצירא חי ברוב זמנו בתאפילאלת שבמזרח מרוקו. מקובל וידוע בניסים, היה גם פרשן ודרשן, חיבר את הספרים ״פתוחי חותם״ על התורה ״דורש טוב״ על דרשות במוסר ועוד חיבורים נוספים. כתב את ספר השירים ״יגל יעקב״. נפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1880.

ר׳ שמואל אלבאז: חי ופעל בספרו בין השנים 1844־1789. חיבר ספר דרשות ספר קינות לנפטרים, וכן ספר שירים ״נועם שיח״. 3 קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״. בנו ר׳ רפאל משה אלבאז(1893־1823) היה פורה בחייו. כתב 19 חיבורים שהמוכרים ביניהם היו ספר הפיוטים ״שיר חדש״ ובו 54 פיוטים, וב ספר שו״ת ב־ 4 חלקים.

משוררים מקצועיים שכתיבת השירה טבועה בהם מתמיד. חלק מהם התפרסם בזכות כתיבת השירה והם עסקו אך ורק בזה. היו אף אחדים מהם שהתפרנסו מכך. אחריב עסקו בתחומים אחרים, והכתיבה היתה עניין נוסף אצלם:

הערת המחבר: ידוע, כמובן, כי חלק מהמשוררים בספרד ואף במרוקו התפרנסו משירתם. חיים שירמן במבוא לספרו ״השירה העברית בספרד ובפרובאנס״ כותב על אותם משוררים שכתבו מתוך רצון להתפרנס מכתיבת ידם, והוא אומר כך: ״גורלו של המשורר היה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של הנדיב: שהרי שכר היצירה הספרותית, לא היה מובטח למחבר כלל. רצה הנדיב, והיה גורע ממנו או מעכב את שליחתו עד אין קץ, או אינו משלמו כלל… המשוררים המקצועיים נתפרנסו בדוחק מיצירותיהם, והרבה מהם קבלו על גורלם המר״. עוד על כך ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 9־8. ע"כ

ר׳ דוד בן אהרון בן חסין: משורר ידוע שחי ופעל במקנס בין השנים 1792־1722 כתב את ספרו ״תהילה לדוד״, ובו מעל ל־200 פיוטים. הפיוטים שכתב מושרים בקהילות המזרח עד היום.

ר׳ יעקב אבן צור(יעב״ץ): חי ופעל בפאס בין השנים 1753־1673. חיבר את ספר השירים ״עת לכל חפץ״, ובו מעל ל־400 שירים. חיבר את ספר השו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״.

ר׳ דוד אלקיים: חי ופעל במוגדור בין השנים 1941־1851. כתב פיוטים רבים והתפרסם בעיקר בזכות 23 הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״. אמן בתחומים רבים נוספים.

״שידת הבקשות״

ר׳ שלמה חלוואה: חי ופעל במקנס במחצית השניה של המאה ה־18. חיבר מעל ל־ 200 שירים, התפרנס מהכתיבה.

ר׳ דוד בוזגלו: חי ופעל בקזבלנקה ובקרית־ים בין השנים 1975־1901. האחרון מבין המשוררים ענקי היצירה במאה ה־20. משורר פורה שכתב מעל ל־200 שירים ופיוטים. פיטן ידוע, תרם רבות לחיזוקה של מסורת ״שירת הבקשות״.

רשימה זו הינה חלקית בלבד. מובן שקיימים משוררים רבים שעסקו בכתיבת פיוטים במהלך חייהם, ושתרמו רבות להתפתחותו ולעושרו של הפיוט אצל יהודי מרוקו.

חובבי שירה הנקראים ״מולועין׳ שהביעו את רחשי ליבם ואת רגשותיהם בשירים שכתבו. חלק מהמשוררים מוכרים בשמם המלא ומופיעים ב״שיר ידידות״ כמחבריהם של פיוט אחד או קצידה אחת בלבד. לעתים, המדובר במחברים אלמונים שמלבד ציון שמם(הפרטי או לעתים השם המלא) אין אנו יודעים עליהם דבר. שמות שונים, שנותרו עלומים, אותם אפשר למצוא בקובץ ״שיר ידידות״: ״שמואל אלבחר״, ״שלמה זריהן״, ״שמעון״ ועוד שמות דומים.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"טסגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

סיום המאמר של  הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

 

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

 

תחייה מחדש או זכות ההגדרה: יוון ואיטליה בשבתו באיטליה ובאי קורפו, על פרשת הדרכים בין איטליה ליוון, חזה ביבאס בנחשולי עלייתה של הלאומיות ובתהליכי היווצרותן של תנועות לאומיות חדשות. בשנת 1821 מרדו היוונים בשלטון העות'מאני, וב-1822 הכריזו על עצמאות. המרד, שנמשך עד 1832, נחל הצלחה. עבור ביבאס, וגם עבור אלקלעי, הייתה זאת מציאות סמוכה ונראית שהיו לה משמעויות חברתיות וכלכליות. עד תחילת המאה התשע עשרה שלטו העות'מאנים ביוון, חצי אי הסמוך לקורפו. בתקופתו היה קורפו בשליטה בריטית, אך רוב תושביו היו יוונים שעמדו בקשרים תכופים עם יוונים ועם שלטונות יוון. ביבאס החל לשמש רב הקהילה ערב הקמתה של יוון העצמאית. עד 1839 כבר הייתה דעתו מגובשת שבהתקוממות זו יש דגם הגיוני למרידה יהודית בארץ-ישראל וכלפי אותה רשות שלטונית עותימאנית, דעה שביטא בשיחותיו עם המיסיונרים הסקוטים.

ביבאס זיהה אצל המתקוממים היוונים עצמה נפשית ורעיונית של לאומיות עתיקה-חדשה, קרובה ללאומיות היהודית במבנה ההיסטורי המהותי. היוונים המודרניים הסתמכו על הקדום בחתרם אל עצמאות מדינית מחודשת. ההשוואה בין התרבות היהודית לתרבות יוון הושתתה על תורי הזהב שלהן בעת העתיקה (שמהם שאבו תרבויות צעירות שקמו לאחריהן), ועל הטענה לחירות של יושבי ארץ שנכסי התרבות הקדומים שלה נשלטים בידי אומת כובשים חדשה: העות'מאנים. ביבאס הסביר בבהירות לסקוטים כי לאחר שימרדו באימפריה העות'מאנית, שסדקיה נפערו לנגד עיניהם של מתבוננים רבים בעשור הרביעי של המאה התשע עשרה, על היהודים להקים ריבונות משלהם, כפי שעשו היוונים. ייתכן ששמע על פועלה של אגודת ׳איטליה הצעירה׳, שהקים גיוזפה מנציני ב-1831 והייתה מופע מקדים למהפכות ׳אביב העמים׳ בשנים 1848- 1849. לא מן הנמנע כי רעיונות חברי האגודה הפרו את משנתו של ביבאס, ששהה כאמור בליבורנו שנים רבות. כפי שציין ישראל קלויזנר, ייתכן כי משנתו הושפעה במידה לא מבוטלת ממאבקיה העקובים מדם, לשלביהם, של תנועת התחייה האיטלקית (Risorgimento), לאיחוד כל חלקי מרחב התרבות האיטלקי תחת ישות שלטונית אחת.53 ביבאס הכיר מקרוב יהודים, יוונים, איטלקים, דהיינו קבוצות אתניות שלהן היסטוריה מאז העת העתיקה והן בעלות מסורת תרבותית רבת דורות, הנשמרת בגאווה ובקנאות, לעתים מתוך הכרח או בלית בררה, וכעת, בעקבות תמורות המודרנה, התרחבות האוכלוסין ועליית רעיון הלאומיות באירופה הן ניצבות בפני פרשת דרכים מהותית. עקב כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר בארצות לחזור אל מולדתו הקדומה.

מאבק המעצמות או תהליך הגאולה: בין הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית

במשנתו המדינית של ביבאס שזורות יחדיו שתי תובנות שונות במהותן בשני ממדים: בממד הראליה הפוליטית ובממד החזון והאמונה. בממד הראליה הפוליטית: הערכת הממלכה המאוחדת ככוח מדיני עולה שידביר את שלטונם של העותימאנים בארץ-ישראל ביום מן הימים. בממד החזון והאמונה: ציפייה כי הבריטים יהיו המעצמה האירופית שבחסותה יקימו היהודית רשות ריבונית עצמאית בארץ-ישראל. ביבאס היה נתין הממלכה המאוחדת, והיה גאה בזאת. בראשית המאה התשע עשרה התגברה פעילות שליחי הממלכה המאוחדת במזרח התיכון ובכלל זה בארץ הקודש. ראשי הממשל הבריטי שלחו לארץ-ישראל אישים מוכשרים בתפקידי ייצוג מדיני או כמורה, ואלה הגבירו את כוח הממלכה באמצעות חקר הארץ וכינון מגעים עם תושביה. למשל, הצי המלכותי היה לעזר העותימאנים נגד גייסותיו של מוחמד עלי ב-1840. הפעילות המדינית הגלויה כללה הצהרות אוהדות לעניין היהודי בארץ-ישראל ובהן הצהרות בעל פה ובכתב של ציארלס הנרי צירצייל, איש צבא וקונסול בריטניה בדמשק ב-1840. בקיץ 1841 כתב צירצייל איגרת נלהבת למונטיפיורי על חשיבות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל, שבה יקימו אוטונומיה או ריבונות יהודית בחסות מעצמה אירופית.

ביבאס ניחן במודעות לתמורות הללו במדיניותה של הממלכה המאוחדת, שבבירתה ביקר. התמורות חיזקו את הגותו ואת חזונו. מנקודת המבט של חקר המגמה הבריטית בארץ-ישראל, עשויה משנתו של ביבאס להיכלל בה, שהרי הייתה אחת מגל הכרזות פומביות ופרסומים של נתינים בריטים למען הקמת מדינה יהודית. גם משנתו של הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, העמידה במקום הראשון את הממלכה המאוחדת. הרב אלקלעי גרס שהקמת הריבונות היהודית בארץ-ישראל תהיה בעזרתה.

מדינה יהודית וצבא יהודי בארץ-ישראל

בשורתו העיקרית של ביבאס, כפי שנתפסה בהיסטוריוגרפיה, היא ההכרה וההכרזה בנחיצות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל בדרך הטבע והקמתה של ריבונות יהודית בה. הוא הציג אותה בגאון הן לפני תלמידי חכמים, כגון הרב אלקלעי, הן לפני גויים נתיני הממלכה המאוחדת הנושאים תפקיד רשמי כשליחיה של הכנסייה הסקוטית. קשה לשער מה היה עומקה והיקפה של השפעתו על בני דורו, הן של דבריו שבעל פה אל ההמונים שפגש בנתיב מסעותיו באירופה ובאימפריה העות'מאנית, הן אמריו שהובאו בספריהם של שומעיו וזכו לתפוצה רבה. יש שראו גנאלוגיה רעיונית, כלומר זרימתם וגלגולם של רעיונות מדור לדור, מאמצע המאה התשע עשרה עד סופה, ממשנת הרב אלקלעי אל הציונות המדינית של בנימין זאב תיאודור הרצל. ואם ביבאס היה רבו הנועז של אלקלעי, אזי אותה גנאלוגיה מתחילה ממנו.

ביבאס דיבר על הנחיצות בכוח יהודי צבאי כה חזק ומשוכלל שיוכל למגר את השלטונות העות'מאניים השולטים בארץ. שיחותיו עם הסקוטים נסבו על קשת נושאים שהוא היה אמון עליהם בהיותו הוגה דעות, דרשן ותלמיד חכם מוערך אצל תלמידי חכמים בני דורו: מצבו של עם ישראל מהעת העתיקה ועד תקופתו, מוצא היהודים, רעיון הבחירה של עם ישראל וייעודו בקרב העמים, שיהיו לו אמצעים מתאימים כדי שיוכלו לשלוח נציגים, כמו הסקוטים מראייניו, להפיץ את דברה של האומה ברחבי העולם. רעיונו זה מלמד על קווי דמיון מהותיים בינו לבין מראייניו, הנודדים והחוקרים, ואולי אף אוספי מודיעין למדינתם, שהרי הוא עצמו היה כמותם, אבל למדינה שאינה קיימת אלא רק במחשבותיו.

עיתוי המפגש בין הרב ביבאס לבין שני כמרים מיסיונרים בראש השנה של שנת ה'ת״ר, ביום הדין, אינו מובן מאליו. לכאורה אין זה שכיח שרב פוסק ידוע ומוכר לרבים יבלה את החג עם נכרים, כמרים ומיסיונרים במוצהר, הנעזרים במקומות הגיעם במיסיונרים מקומיים וביהודים מומרים. אבל אין תמה באשר לעצם נכונותו למפגש, שהרי ביבאס התראיין ב-1844, אצל איש הדת הנוצרי והמיסיונר הסקוטי גיון גיפרי סטימרק שבא לקורפו. ייתכן שהמפגש נקבע בראש השנה משום שעתותיהם היו קצרות, או משום שלא מצאו מועד אחר, ובשל החשיבות שראו במפגש.

המיסיונרים הסקוטים מסרו בחיבורם על דבריו לקהל יהודי, על הצורך ׳להתאמן בנשק ולהוציא את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח. כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם המה׳. והם מציינים: ׳הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים כאן ובמקומות אחרים. האיש הצעיר דיבר בהערצה גדולה עליו [על ביבאס], על הצעותיו, ובעיקר על זו האחת, שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, שכך הם עשויים לכבוש את פלשתינה מידי הטורקים בניהולו של משיח, כמו שהיוונים תפסו את ארצם׳.

צבאיות יהודית הקשורה לראליה הפוליטית בת זמנו הייתה כנראה במחשבותיו במשך תקופה ארוכה. לחיבורו על אתרוגי קורפו קרא כאמור אנשי חיל. בדרשתו בבית הכנסת בלונדון, ב-21 ביוני 1840, הזכיר ביבאס את היהודים המשרתים בצבאות צרפת ופולין, נאמנים למדינותיהם ונהנים משוויון זכויות בממלכה המאוחדת. דבריו על התחמשות ותפיסת ריבונות בארץ-ישראל, ראויים להיקרא עם דבריו על הגודל הקריטי של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל שיקבע את מהלך הגאולה של האומה, ובמילים אחרות, מספר יהודים מינימלי הוא מכריע לפתיחתו של שלב חדש בתולדות האומה וכפועל יוצא מזה של העולם. כך כתב אלקלעי בשמו בספרו: ׳ושמעתי מפי קדוש הרב הגדול מעוז ומגדול הר״ר [הרב רבי] יהודה ביבאס נר״ו [נטריה רחמנא וברכיה: ישמרהו האל ויברכהו], שזהו שנאמר במלאכי: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7), ר״ל [רוצה לומר] שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ-ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בינינו חייבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף [22,000 נפש] כדי שהקב״ה ישרה שכינתו עליהם […] יראה סימן טוב לנו ולכל ישראלי.

כעשור לאחר פטירתו של ביבאס ב-1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר: דרישת ציון, ובו כתב על תכניתו ליישוב ארץ-ישראל: ׳להכין שם שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים, אשר ישְׁלָיוּ אוהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פילצייא ארדונג [ביידיש: סדר משטרתי] להשמידם, ומושלי הארץ יעזרו לזה כנודע'. אולם אמירות ברורות ועדכניות על ריבונות יהודית ועברית בארץ-ישראל, ובמילה אחת: מדינה, ועל כוח יהודי חמוש, קרי: צבא, שיעמוד לרשותה, הופיעו לאחר 1881, אצל אנשי העלייה הראשונה, ובעיקר אצל אנשי תנועת ביל״ו.

סיכום

הרב ד״ר ביבאס היה מראשוני מבשרי הציונות במאה התשע עשרה. בשער בת רבים הוא ידע להציע הצעות מעשיות להקמת ריבונות יהודית בארץ-ישראל המבוססות על המסורת היהודית עתיקת הימים בהקשר הרעיוני והמדיני של תקופתו. ביבאס הוא מבשר הציונות, אף שראוי גם לשייכו אל שלל מערך מאמצים נמרצים של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל, שהתגברו משנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה. הצעותיו ופועלו של ביבאס מוארות בהקשר למגמות ההתפשטות של האימפריה הבריטית, שהוא היה אחד מנתיניה. הצעותיו בקעו מתוך המורשת היהודית, ומעולם לא הוצאו מן ההקשר המסורתי, אולם נופן נטה ואף התערה בתמורות התקופה המובהקות, ובייחוד בתמורות הרעיוניות, כגון השכלה ולאומיות, הקשורות זו בזו.

בהגותו הציב ביבאס יעדים חדשים ליהודים כאומה. הוא ראה ביהודים אומה שהתארגנותה החדשה היא מחויבת המציאות ותכלול הקמת ריבונות יהודית חדשה בארץ-ישראל. הוא דגל בהשכלה ובלימוד מדעים והיה מבשר מדיני וצבאי, ולמעשה גם חוזה, שכן הוא לא רק הציע אלא גם חזה את הבאות. הגם שהיה רב קהילה ופוסק הלכה לכל דבר ועניין במונחי זמנו וזמננו, הוא הציע ארגון רעיונות תקדימי, ששימש, כשנות דור לאחר פטירתו, לארגונה של תפיסת עולם יהודית לאומית חדשה.

סיום המאמר של  הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

החתונה היהודית במרוקו
  1. 4. שירי חתונה

ביום שלישי בלילה, כשעומדת הכלה ללכת למקווה, הנשים והבנות עומדות מסביב לשולחן מרובע. יהודייה זקנה שמוצאה מצפרו עומדת באמצע החדר, לוקחת בידה מטפחת משי ומתחילה לשיר ולרקוד לכבוד הגברים והנשים שמעניקים לה מתנות כסף:

תודה, הו גברתי!

תודה עבור מטבע הגרוש של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע החאסאני של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע הפסיטה של זאת, הו גברתי.

גרוש אחד חסר למטבע הריאל, הו אלי, השלם לה אותו.

תודה עבור מטבע הריאל של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור מטבע הפרנק של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור הכובע של זה, הו מילאלה.

 

ביום שלישי בלילה, כשיוצאת הכלה למקווה, הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים ושרות לה:

הנה הנר הגיע אליה, חמותה שלחה לה אותו.

 

הו שחיינים, אצעדת גברתי נשטפה במי הנהר.

 

לקח אותה, לקח אותה, החתן הוא אדוניה.

לקחה אותו, לקחה אותו, הכלה היא אדוניו.

 

הו בן דודתי! הראה לי את בית הרופא; עיניך פצעוני, אני ילד קטן.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

הו כלה גברתי, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר עם ידידיו.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

 

ביום רביעי בבוקר עם שחר באות נשים זקנות לבית הכלה ומושיבות את הבלה על כיסא, עורכות לה טקס אזלומין ושרות לה:

סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה פונה לביתה.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו כל טוב, על שנתן את בתו [לבחור צעיר.

הגידו לאביה: הו נוצרי! על שנתן בתו לאיש זר.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו סבל, על שנתן את בתו לראש ההר.

הו ביתה! הו בית אביה! לא חטבה עצים ולא שאבה מים.

זאת הילדה יקרה לי, תלד ילדים ואימה תגדל אותם.

בית של שמחה הוא בית שיש בו בנות, מלא היה ותוך שעה [התרוקן.

הו כלה, אל תבכי, אל תזילי דמעות מעינייך

שעה שהרבנים יחזיקו לך את ידייך.

 

בשהזקנות עורכות את טקס ״סרקי, סרקי״ לכלה [טקס אזלומין] נאספות הבנות והרווקות ליד שולחן ומתחילות לתופף עליו ולשיר, ואתן זקנה שמתחזה כאילו היא בהיריון שעה שהיא נושאת כרית על בטנה.

  1. 1. — הו סבתא ואימא איטו!
  • הו סבתא, הנה הגיע החודש הראשון!
  • הו סבתא ואימא איטו!
  • הו סבתא, הנה הגיע החודש השני!
  • הו סבתא ואימא איטו!
  • הו סבתא, הנה הגיע החודש השלישי!
  • הו סבתא ואימא איטו!
  • הו סבתא. הנה אחזוני צירים!
  • הו סבתא ואימא איטו!
  • הו סבתא, סגרי את הדלתות.

הו סבתא ואימא איטו!

  • הו סבתא, התפללי עליי!
  • הו סבתא ואימא איטו!
  •  
  1. 2. אויה לי! הו גברתי, מה היה לי?

לחייך בצבע ורוד, כוס בדולח מלא חלב ריחני.

אויה לי! אתמול חזר מנסיעתו הארוכה ושם ידו על לחייה.

אויה לי! ראש יקר זה ראוי למטפחת ירוקה ולמשפחת [חדשה עם שולי זהב.

אויה לי! רגל יקרה זאת ראויה לנעליים ירוקות [ולאצעדה חדשה.

תרגם מערבית יהודית, העיר וערך: יוסף שיטרית

 

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים

ברכת כהנים: מצוות עשה מן התורה שהכהנים יעלו על הבמה שליד ארון הקודש לברך את העם(פרשת במדבר ו׳ פסוקים כד-כז) יברכך הש״ם וישמרך, יאיר הש״ם פניו אליך ויחנך, ישא הש״ם פניו אליך וישם לך שלום״.

הכהנים נושאים את ידיהם כלפי מעלה, בשעת הברכה הכהנים פורסים את כפיהם. בבית המקדש היו מברכים הכהנים את העם יום יום בשחרית על מעלות האולם שבין המזבח וההיכל.

ברכת הכהנים נוהגים בבתי כנסת עד היום וזה סדר הברכה ומנהגיה: בחזרת השליח ציבור בברכת ״רצה״ שבתפילת העמידה חייבים הכהנים שבבית הכנסת לחלוץ נעליהם ולעלות לדוכן, אחרי שהלווים יצקו מים על ידיהם, כשפניהם לארון הקודש. הם מכסים את פניהם וידיהם הנישאות למעלה בטלית, לאחר מכן הם מפסקים אל אצבעותיהם ומכוונים לעשות 5 אווירים בין אצבעותיהם, כלומר רווח בין אגודל לאצבע ובין אמה לקמיצה בשתי הידיים, ורווח בין אגודל לאגודל. הכהנים על דוכנם מברכים בצוותא: ״ברוך אתה ה׳ אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״. בשעת הברכה מפנים הם את פניהם המכוסים בטלית לקהל.

בפרוס המתפלל לש״ם כפיים עם אצבעותיו פרודות, הוא מראה שהוא נקי כפיים ולא דבק כלום בין אצבעותיו.

החזן מקריא מילה במילה מברכת הכהנים והכהנים חוזרים אחריו. נהגו שלא להסתכל בכהנים העומדים על דוכנים; לאחר הברכה מפנים הכהנים את פניהם שוב כלפי ארון הקודש, מורידים את הטלית מעל ראשם ואומרים תפילה קצרה: ״רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש״. אמרו חכמים (במסכת ברכות(ה-א) כל הרואה חלום בשנתו ואינו יודע מה ראה, יאמר בשעת ברכת כהנים תפילה מיוחדת: ״רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלמתי ואיני יודע מה. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה״.

נוהגים שכל בני המשפחה מתכסים בשעת ברכת כהנים תחת טליתו של ראש המשפחה,

כדי שתהא הברכה שורה על כל המשפחה.

בית הכנסת: הבית הקבוע לתפילה, לתלמוד תורה ולצרכי ציבור. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש. עוד בימי הבית השני נקבעו בתי כנסת רבים בירושלים ואפילו על הר הבית ובערי השדה. ישוב שיש בו 10 יהודים(מניין) חייב להקים בית כנסת. בית כנסת חייב להיות גבוה משאר הבתים סביבו. בבית כנסת צריכים להיות חלונות, שכן אמרו חכמים: ״אל יתפלל אדם אלא בבית כנסת שיש בו חלונות״ (מסכת ברכות פרק לד-ב). מתפללים לצד מזרח(לכוון ירושלים) ושער בית הכנסת במערב. חייב אדם להפתלל בבית כנסת שבמקומו, וכל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו נקרא שכן רע (ברכות ח-א). אין נכנסים לבית הכנסת בבגדים ובנעלים מטונפות, ולא בגילוי ראש, בנשק ובסכין — מפני הכבוד. במרכז בית הכנסת עומדת הבמה (התיבה) לקריאת התורה, לתפילת החזן ולהכרזות שונות; וכך סדר הישיבה בבית הכנסת: הזקנים הרבנים והנכבדים יושבים בכותל המזרחי, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכל העם פניהם כלפי ארון הקודש. לנשים בונים ״עזרת נשים״ מאחרי בית הכנסת או מעליו, ונוהגים לעשות לה מחיצת וילונות. המתפללים נוהגים לנדב כסף לצורכי הציבור והחזקת הבית, וכן מנורות ורמונים לספרי תורה. מנהג עתיק הוא לנדב לבית הכנסת שמן למאור, יין לקידוש ולהבדלה.

כהנים; זרעו של אהרן, הכהן הגדול הראשון בישראל(במדבר ג־ו). הכהנים היו בימי המשכן ובית המקדש עובדי ה׳ ושומרי משמרתו. הם התקיימו ממחנות כהונה. כ״ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו שהן חלקי הקרבנות החזה והשוק של זבח שלמים (ויקרא פרק ז פסוקים ל־לב) הזרוע הלחיים והקיבה(דברים פרק י״ח פסוק ג) תרומת הדגן התירוש והיצהר וראשית גז הצאן חמישה שקלים של פדיון הבן, ועוד…

אסור לכהן להיטמא למת(חוץ מלשארו הקרוב אליו: לאמו, לאביו, לבנו, לבתו, לאחיו ולאחותו הבתולה (ויקרא פרק כא פסוק ב) ולשאת אשה גרושה, זונה וחללה.

הכהנים לבשו בגדי קודש מיוחדים והכהן הגדול לבש שמונה בגדים בשעת עבודתו והם 4 של הכהנים הרגילים ועוד: מעיל, חושן, אפוד וציץ זהב על ראשו.

שושלת יחוסם של הכהנים נמשכת עד היום ורבים הם היהודים שמוצאם מזרע אהרן, על פי מסורת מאב לבן במשך כל הדורות, כי הכהנים שומרים את שם משפחתם. כיום הכהנים עולים ראשונים לתורה, עולים לדוכן לברך את ישראל ופודים הבכורות.

הארון: ארון הקודש בשביל ספרי התורה: עומד בבתי כנסיות בכותל המזרחי. נקרא גם ״ההיכל״. נוהגים לכסות ארון הקודש בפרוכת מעוטרת ציורים מסורתיים כגון: אריות השומרים על שני לוחות הברית, סמלים הלקוחים מדברי חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״(אבות ה־כ). לפני תפילות מיוחדות פותחים את הארון והקהל אומר: אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו. לפני קריאת התורה פותחים את הארון להוצאת ספר תורה והקהל קם על רגליו בתפילה. בשבת חזון ובתשעה באב מורידים את הפרוכת והארון עומד מגולה כסמל לצערה של השכינה.

בבתי כנסת רבים משמש ארון הקודש דוגמא לאמנות יהודית מסורתית.

הפרוכת המכסה את הארון היא לרוב נדבת אנשים לזכר קרוביהם שמתו ונהרגו.

החזן: הוא שליח הציבור הקבוע, העובר לפני התיבה בבית הכנסת. החזן צריך שיהיה פרקו נאה, שפל ברך, מרוצה לעם ויש לו קול ערב ובקי לקרות(תענית טז-א). אין ממנים חזן מי שאינו הוגה כראוי את האותיות. אין ממנים חזן על פי השלטון; אפילו יחיד יכול לעכב חזן ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן. כשכועסים על החזן — אין עונים אחריו אמן. בגדי חזן צריכים להיות נקיים וארוכים שלא יראו רגליו, יכנס לבית־כנסת ראשון ויצא אחרון.

שליח ציבור צריך להיות מקובל ואהוב על הקהל.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-Benedictions des Cohanim

BIRKAT COHANIM C'est une des mitsvot particulières aux Cohanim qui sont tenus de bénir l'assistance: "que Dieu te bénisse et te garde, Dieu éclairera pour toi son visage et aura pitié de toi, que Dieu se tourne vers toi et t'apporte la paix״. Au moment de cette bénédiction les Cohanim lèvent les mains au ciel en écartant les doigts. Au temps du Temple les Cohanim bénissaient le peuple tous les matins du haut des escaliers qui séparent l'autel du Heikhal

La bénédiction des Cohanim a survécu à la destruction du Temple et se passe ainsi: au moment où l'officiant au cours de la Hazara, arrive au passage "Rétsé", les Cohanim présents à la synagogue ôtent leurs souliers, et montent sur l'estrade après avoir lavé les mains seuls, ou avec l'aide des Lévy, s'il s'en trouve. Le visage tourné vers la niche où se trouvent les Rouleaux de la Loi, les Cohanim se couvrent la tête de leur talit maintenu au bout par les doigts écartés. Les Cohanim récitent ensemble la bénédiction: "Béni sois-tu !'Eternel qui nous a sanctifiés de la sainteté de Aharon et nous a commandés de bénir son peuple Israël avec amour״. Les Cohanim doivent avoir le visage, couvert du talit, tourné vers le public. L'écartement des doigts symbolise que le prêtre vient les mains propres et qu'il n'y a rien d'attaché à ses doigts, rien entre les mains.

L'officiant récite mot par mot la bénédiction et les Cohanim reviennent sur chaque mot. La coutume est de ne pas tourner le regard vers les Cohanim au moment de la bénédiction. Après la bénédiction les Cohanim se tournent de nouveau vers le Heikhal, ôtent le talit de la tête et récitent une courte prière: "Eternel maître du monde, nous avons fait ce que tu nous a commandés, de même tiens les promesses que tu nous a faites, jette un regard de ton siège vers le peuple d'Israël et bénis-le ainsi que le pays que tu nous a donné, comme tu en as fait serment à nos pères, une terre où coule le lait et le miel״.

Nos Sages ont dit dans le Talmud (Masaékhet Brakhot) "tout celui qui fait un rêve inexplicable doit réciter une prière au moment de la bénédiction des Cohanim: "Eternel notre Dieu, je t'appartiens, mes rêves t'appartiennent, j'ai fait un rêve et je ne peux me l'expliquer. Que mes rêves soient de bon augure pour moi et pour tous les enfants d'Israël״. Il est de coutume pour tous les membres de la famille de se couvrir du talit du chef de famille au moment de la bénédiction pour qu'elle s'étende sur toute la famille.

LA SYNAGOGUE. A la fois lieu de prière, d'études et de rencontres publiques. Les premières synagogues ont été édifiées au cours du premier exil à Babylone qui suivit la destruction du Premier Temple. Au cours du Second Temple de nombreuses synagogues furent construites à Jérusalem et dans les villes de province. Toute communauté de plus de 10 fidèles se doit d'avoir sa propre maison de prières. La synagogue doit être plus élevée que les autres bâtiments qui l'entourent. La synagogue doit avoir plusieurs fenêtres car nos Sages ont dit "il est interdit de prier dans une synagogue qui ne comporte pas d'ouvertures (Massékeht Brachot, chapitre 24:2). La direction est vers l'Est (vers Jérusalem) et l'entrée doit être tournée vers l'Ouest. Chacun est tenu de prier à la synagogue et celui qui s'abstient de s'y rendre est réputé "mauvais voisin״ (Brakhot; 8:1). Il est interdit d'entrer dans la synagogue avec des vêtements sales ou la tête découverte, ou de porter une arme. Au centre de la synagogue la bama (chaire) pour la lecture de la Torah, où se tient l'officiant et d'où le rabbin fait son sermon et d'autres déclarations. L'ordre de préséance dans la synagogue: les rabbins et les vieillards s'asseoient à l'Ouest (Mur Occidental), le visage tourné vers le public et le dos au Heikhai Le reste des fidèles ont le visage tourné vers l'arche de la Loi (Aron Hakodech). Pour les femmes la 'Azara, bâtie en dehors de la synagogue ou à l'étage et séparée par un rideau, ou cloison. Les fidèles font des dons pour l'entretien du lieu, son éclairage et l'acquisition de Rimonim (clochettes) pour le Sefer Torah. Au Maroc la tradition est d'offrir de l'huile pour l'éclairage, du vin pour le Kidouch et la Habdala.

3) LES COHANIM. Ce sont les descendants de Aharon, le premier Grand Prêtre: "Fais approcher la tribu de Lévi et mets-la en présence de Aharon le pontife pour qu'ils l'assistent" (Les Nombres, 3:6) Au temps du Temple les Cohanim assuraient le service du Temple et recevaient des dons du peuple. 14 donations ont été prévues pour Aharon et ses enfants sur les animaux sacrifiés: "la graisse qu'il mettra sur la poitrine, la poitrine pour en opérer le balancement devant !'Eternel. Le pontife fera fumer la graisse sur l'autel, mais la poitrine sera pour Aharon et ses fils" (Le Lévltique, 7:30-32); "Voici le droit dû aux pontifes par le peuple, quiconque tuera une bête, soit de gros soit de menu bétail: il en donnera au pontife l'épaule, les mâchoires et l'estomac" (Le Deutéronome 18:3). "Les prémices de ton blé, de ton vin, de ton huile, les prémices de la toison de ton menu bétail, tu les lui donneras" (Deutéronome, 18:3).

Le Cohen doit éviter toute souillure que provoque la présence d'un cadavre, il ne doit donc pas se rendre au cimetière (à moins qu'il ne s'agisse du décès de ses parents les plus proches: père, mère, fils, fille, frère, soeur vierge). Etant donnée la sainteté de sa fonction il lui est interdit d'épouser une divorcée, une prostituée ou une femme de mauvaises moeurs.

Au temps du Temple les Cohanim s'habillaient de vêtements somptueux et le Grand Prêtre en portait huit, à savoir les quatre vêtements communs à tous les prêtres, plus une tunique, un bouton, un diamède d'or et un pectoral.

Bien que les Cohanim aient perdu leurs privilèges de prêtrise avec la destruction du Temple, Ils continuent à veiller jalousement à leur titre de descendants de Aharon jusqu'à nos jours.

Ils ont conservé toutefois trois prérogatives: monter premier à la lecture de la Torah, bénir le peuple à la synagogue et racheter les premiers-nés.

 

L'ARCHE DE LA LOI. Le Aron Hakodech est la niche où sont gardés les Rouleaux de la Loi à la synagogue. Il est situé à l'Est. Le Heikhal{c'est ainsi qu'on l'appelle au Maroc) est généralement recouvert d'un rideau ou Parokhet, le plus souvent en velours orné de motifs traditionnels dont le plus répandu est celui des deux lions gardiens des Tables de la Loi, symbole emprunté aux Maximes des Pères: "Sois hardi comme le léopard, léger comme l'aigle, agile comme le cerf et fort comme le lion pour exécuter la volonté de ton Père qui réside dans les deux" (Pirké Abot, 5:20). Pour la lecture de la Torah on ouvre solennellement le Heikhal et le Rouleau de la Loi est promené sous les chants des fidèles jusqu'à la bama. Mais le Heikhal est laissé ouvert à certaines occasions solennelles et pour certaines prières, les fidèles récitant alors "Notre Père ouvre la porte du ciel à nos prières"; Deux fois l'an à l'occasion du deuil du chabbat Hazon et du 9 Ab, on a coutume d'enlever le rideau pour laisser le Heikhal nu, symbole de la souffrance de la Chékhina. Cette parokhet est le plus souvent offerte à la synagogue par une famille qui veuf ainsi Immortaliser le souvenir d'un cher disparu.

La construction et l'ornementation du Heikhal dans toutes les communautés constituent quelques uns des sommets de l'art juif.

 

LE HAZAN. C'est l'officiant, textuellemt le Chaliah Tsibour, l'envoyé du public. Il doit donc allier à la respectabilité d'un certain âge, une voix agréable (Ta'anit, 16:1), une excellente prononciation et la faveur du public qui l'envole.

Il ne peut être Imposé de l'extérieur, même pas par les autorités. Les protestations ne seralt-ce que d'un seul fidèle peuvent le disqualifier, et en cas de litige la meilleure forme de révolte du public contre l'officiant est de refuser de répondre amen à ses prières!

Le Hazan doif arriver à la synagogue avec des vêtements propres et longs couvrant les pieds. Il doit donner l'exemple: être le premier à arriver et le dernier à sortir.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-Benedictions des Cohanim

ליקוטים לפרשת וזאת הברכה מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

 

ליקוטים לפרשת וזאת הברכה מאת יצחק פריאנטה

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל[לג/א]אומר אהבת חיים ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאין העולם מתקיים אלא בזכות תורה וברכה , כמו שכתוב כי שם צווה השם את  הברכה חיים עד העולם והמברך מתברך, וכתוב הני כי כן יבורך גבר , והביא במסורה שלוש פעמים וזאת הברכה, וזאת  התרומה, וזאת התורה רוצה לומר החוט המשולש לא במהרה ינתק, כל פרקמטיא של משה הייתה בזאת ובוטח בזכות שלושה אבות זאת ראשי תיבות זכות אבות תמיד אם קימתה וזאת התרומה ונתת מעשר ותרומה וצדקה, השם יזכה אותך לזאת השני דהיינו וזאת התורה, וכל המקים את התורה מעוני סופו לקימה בעושר וזאת השלישי דהיינו וזאת הברכה זה השפע- וזאת הברכה

וזאת הברכה ממשיך אהבת חיים ואומר כתוב בספר שמנה לחמו שבשעה שברך משה את השבטים לא ברכם כסדר תולדותם ולא כסדר דגליהם אלא ברך אותם על סדר מה שעתיד להיות לימות המשיח ואיך ינחלו ישראל את הארץ והחיל מראובן לא מפני שהוא הראשון אלא מפני שהוא עתיד לבוא במלחמה בראשונה במלחמת גוג כדאיתא באדרא ובזוהר הקדוש פרשת ויחי שעתידים לעורר מלחמה בארץ ישראל בזמן שיתגלה המשיח אז יצאו שבט ראובן ויעשו מלחמות בעולם וינצחו ויתגברו על האומות, ולכן ברך אותם משה.

וזאת הברכה. אומר בעל התורים לעי"ל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל וסמיך ליה וזאת הברכה לומר אני מסכים על ברכתם וזאת הברכה. בגי" [זו היא התורה] כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלוהים. ראשי תיבות[מאה]  וסופי תיבות [משה] וזהו ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים שאמר תנו לו [ק] ברכות בכל יום וכל ברכה וברכה [י] זהובים הרי אלף לכך אמר יוסף ה" עליכם ככם   אלף פעמים משלי ויברך אתכם משלו, הפסוק מתחיל ב [ו] ומסיים ב [ו] לומר שבירך 12 שבטים.

וזאת הברכה אומר רבנו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והנה יש להתבונן מה טעם אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד, היה לו לומר בלשון רבים "ואלו הברכות אשר ברך משה" , שהרי משה ברך את שנים עשר השבטים באופן פרטי, לכל שבט ברך ברכה אחרת המיוחדת לו. ונראה לי כי משה רצה להמשיך אור הברכה על ישראל מבחינת ארבעה שמות הקדושים הרמוזים בסוד ארבע העולמות הקדושים, האצילות הקדושהבריאה אשר הוא סוד עולם הכיסא, היצירה סוד עולם המלאכים והאופנים, ועולם העשייה אשר הוא סוד עולם חיות הקודש, וארבעה שמות אלו עולין בגימ" [רל"ב] כמניין תיבת הברכה. עוד נלמד כי משה רצה להמשיך עליהם אור מסוד האחדות העליון הפשוט והגמור בתכלית האחדות. ולפיכך אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד.

אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך[לג/כט] אומר אהבת חיים איזה חרב זה? וכי יש חרב לקדוש ברוך הוא? כמו שאנחנו מזכירים בליל הסדר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים וגם בישעיה [כז/א] כתוב ביום ההוא יפקוד השם בחרבו הקשה הגדולה והחזקה על לוויתן נחש בריח ועל לוויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים . הזכיר כאן שלושה אופנים הקשה כנגד לוויתן נחש בריח זה ישמעאל שמתקשה על עם ישראל כול ימי גלותנו . הגדולה כנגד לוויתן נחש עקלתון וזה כנגד אדום אומה גדולה שנקמה בישראל, וחזקה אלו שאר אומות שהתחברו עמהם יחד וקרא אותם הנביא התנין אשר בים . עוד כתוב כי רוותה בשמים חרבי על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט פה גם כן הזכיר חרב עבור שעשו חרם על ישראל שלא למכור להם שום דבר ועל זה יביא אותם למשפט. עוד כתוב חרב לשם מלאה דם הודשנה מחלב וכמו זה יש  הרבה חרבות בתורה בנביאים ובכתובים וכולם לשון נקמה שהטיח לנו הקדוש ברוך הוא שיושיענו. וזה שאמר משה עם נושע בשם . מכול זה למדנו מוסר גדול שאנחנו צריכים להתחזק באמונה ולחזור בתשובה וכשיבואו בני ראובן ויצאו למלחמה נזכור ברכתו של משה.

יחי  ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר [לג/ו]אומר רבינו בחיי  ועל דרך הקבלה הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימת שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה , וזהו שתרגם אונקלוס  ומותא תנינא לא ימות , וגלה לנו בזה כי הנשמות  מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהינום ,וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או ענשה בגיהינום הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במידה כנגד מידה, והגלגול הזה נקרא אצל חז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחילת [מסכת תענית ב] בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא.

וזאת ליהודה ויאמר שמע השם קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה [לג/ז]אומר רבינו בחיי וזאת ליהודה היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כוח הניצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר [תהילים כז] אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר ועוז מלך משפט אהב, וכתיב משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכול המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנציח מזמור לדוד , יודה לקדוש ברוך הוא כי הוא המנציח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין ניצוחו אלא מצד המידה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במידה ההיא ושפך דמים רבים על כן לו הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלומו בנו שהיה איש השלום מחזיק במידת הצדקה, כעניין שאמר וצדקתך לבן מלך.

וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה [לג/ה] אומר רבינו בחיי ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה [בת קול] [אורים] [ותומים] ורוח הקודש] נבואה, וכולן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכולם נמשכות מן המידה נקראת צר, וזהו [איוב כט] צדק לבשתי וילבישני והנני מבאר לך מכאן ארבע מדרגות הללו הראשונה בת קול ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, בנין אב משני כתובים ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם , וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכול נאמר בהשגחה מכוונת וחוכמה יתרה, וחכמי האמת שכול דבריהם מיוסדים על אדני חוכמה וספיר גזרתם קיבלו כן מהנביאים עד משה מסיני וכן  בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה לפי שהקול הזה המגיע לאוזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו [שמות טו] והיה אם שמוע תשמע לקול השם אלוקיך, וכן עוד [במדבר ז] וישמע את הקול מדבר אליו והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאוזני השומע כמידת הכיסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כיסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה מלמטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמידת הכיסא, ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשים בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך [לג\י] אומר הזוהר הנגלה אמר הרועה הנאמן: אין דבר בעולם המבטל מיתה כקטורת, שהיא קשור דין ברחמים, עם ריח ניחוח שבאף. תרגום קשר- קטירו. ואמר המאור הקדוש [רבי שמעון]: מאחר שהתפילה היא הקרבן, כל האומר " פטום הקטורת" אחר תהלה לדוד, מבטל מיתה מהבית.

ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן [לג/כב] אומר שמנה לחמו שהשם אמר לו דן את ישראל, וזהו שמשון שהיה משבט דן וכן ברכו גם כן יעקב [בראשית מט/טז] דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל גור אריה אותיות [הורג ארי] , הוא שמשון שהרג את הארי. [גור אריה] בגמ" בנזיר מן הבטן יזנק מהבשן שזינק לו מים מן שן הלחי. [יזנק מהבשן] בגמ" הוא הנס במים מהשן יזנק אותיות [נזיק] והוא מלשון נזיר.

תבואתה לראש יוסף [לג-טז] אומר רבי מימון בן עטר בסיפרו טעמי המקרא " תבואתה" כתיב יתיר ה. הטעם נראה לי בס"ד על פי שאמרו חז"ל שחמישה גוונין של עין הרע הם: עינא סומקא,עינא אוכמא,עינא ירוקא,עינא חיוורא,עינא לבנה, עד כאן. והנה כאן בשביל שלא תשלוט ביוסף עיו הרע מחמשת עינא בישא נכתבה האות "ה" יתירה בתיבת "תבואתה" שמספרה 5 לרמוז לברכתו להנצל מחמשת מיני עין הרע הוא וזרעו. וכמו שברכו יעקב אביו: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" וכמו שאומרים בזה הקדמונים כדי שלא תאחוז בהם עינא בישא אומרים: אנא מזרעא דיוסף קאטינא דלא שלטה ביה עינא בישא. [דברי המחבר] מהמאמר הזה של רבינו  מימון בן עטר ניתן ללמוד למה כל עדות המזרח במסורת מדור לדור מאמינים במספר נגד עין הרע משתמשים בתכשיט בצורת יד המסמל מספר 5 וכל דבר אחר המזכיר את המסר הזה כנגד חמישה גוונין של עיו הרע.

עמים הר יקראו יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול [לג/יט] אומר אור החמה יתכן שנרמז כאן ענין שאנו רואים אותו בימינו אלה, ואומר עמים הר יקראו היינו עמי ערב יקראו ויטענו שהר הבית שייך להם. שם יזבחו זבחי צדק יאמרו כי שייך להם בצדק. כי שפע ימים יינקו התוקפנות והחוצפה שלהם נובעת מכוח שפע, רמז לנפט הרב שיונקים אותו מבטן האדמה הרבה מאוד כמו ימים. ומסיים ושפוני מלשון סוף טמוני חול רוצה לומר יפסידו במערכה ויקברו ויטמנו בחול. עיין במדרש רבה בראשית [עט/ז] ששלושה מקומות אין אומות העולם יכולים לטעון ששייכים להם/ בית המקדש/מערת המכפלה/קבורת יוסף.

ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך [לג\יח] אומר הזוהר הנגלה ויששכר באהליך פתח רבי שמעון ואמר:להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אשרי בני העולם העוסקים בתורה אהוב למעלה ואהוב למטה, ונוחל בכל יום ירושת עולם הבא. זהו שאמר הכתוב: להנחיל אהבי יש. מהו יש ?- זה עולם הבא, שמימיו אינם נפסקים לעולם, ונוטל שכר טוב העליון שאין אדם אחר זוכה בו. ומה הוא ?- יש. ולפיכך מרמז לנו השם יששכר שהיה עוסק בתורה: י"ש שכ"ר– השכר לעוסקים בתורה.

ברוך מרחיב גד וכו… וירא ראשית לו [לג/כ/כא] אומר אור החמה  דרכו של עולם מי שמתעשר ומשתנה מצבו לטובה ולהצלחה הוא מתחיל לסטות מדרך היהדות המקורית שהייתה לו בהיותו כאחד העם לפני שהתעשר, ולכן יוצא שכרו בהפסדו. ויש לו לאדם גם אחרי השינוי לטובה שיראה את המצב הקודם שהיה נתון בו ולא יסטה מדרכו הראשונה, וזהו שאמר ברוך מרחיב גד היינו מי שזכה והתברך שהקב"ה הרחיב לו ושיפר מצבו, יש לו לדעת ולראות ראשית לו שיסתכל ויביט לראשית לו, מה שהיה קודם לכן ולא ישנה את דרכו ואורך חייו ואז תהיה לו ההרחבה לברכה ויש עוד להוסיף ברכה במה שידוע שתיבת גד בארמית פירושה מזל והיינו גם מי שהתברך שהרחיבו לו המזל לטובה לא יסור מדרכו .

נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה" [לג-כג] ראשי התיבות של "נפתלי שבע רצון הם אותיות "נשר", והוא רמז לכך שנפתלי היה מזדרז בכל מאודו לקיים את מצוות ה" יתברך, והיה קל כנשר לעבודת הבורא, ולכן גם הקב"ה השיב לו כגמולו הטוב ונתן לו שפע רב מלא ברכת השם.

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותיך תדרוך [לג/כט] אומר אור החמה  יש לפרש על פי שכתב הגאון החתם סופר כי כל מלאך יש בסופו [אל] כמו מיכאל/ גבריאל/ רפאל ועוד והכוונה בזה שהם מקבלים כוח ועזר אלוהים. גם עם ישראל סופם [אל] אלא שאצל ישראל זה בהיפך שהם נותנים כוח ועזר לאל על ידי מצוותיהם ולימוד התורה כמו שנאמר תנו עוז לאלוהים על ישראל גאותו [תהילים סח/לה] ובזה פירש הפסוק אין כאל ישורון הכוונה תיבת [אל] הכתובה בתיבת ישראל אינה כמו של המלאכים שמקבלים כוח מאלוהים , אלא בהפך רוכב שמים בעזרך השם רוכב שמים מחכה לעזרך שתעזור לו בקיום התורה והמצוות. וזהו שאמר אשריך ישראל, תיבת [אל] הכתובה בישראל, מי כמוך שאינה כמו של המלאכים אלא עם נושע בשם, מגן עזרך שאתה נותן מגן ועזר לשם על יד הפעולות הטובות שיש לך.

ויאמר השם אליו זאת הארץ וכו…לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא  תעבר[לד\ד]  בארץ ישראל קמים בתחיית המתים קודם מתי חו"ל בכמה שנים[מדרש בראשית רבה צו/ז] ואם הנקבר בחו"ל יש לו אחד ממשפחתו שחייב באבלותו נקבר בארץ ישראל גם הוא יקום בתחיית במתים עם מתי א"י הגם שהוא בחו"ל ,ואפשר לומר שמשה התאווה לארץ ישראל כדי שיקום בתחיית המתים קודם מתי חו"ל, ולזה אמר לו השם זאת הארץ לזרעך אתננה, ומאחר שזרעך ומשפחתך נכנסים לארץ גם אתה תקום בתחיית המתים עמהם קודם מתי חו"ל.

לבנימין אמר ידיד ה" ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן [לג\יב] אומר ילקוט שמעוני לבנימין אמר ידיד ה". חביב בנימין שנקרא ידיד למקום שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם זה אוהבו. ששה נקראו ידידים. הקב"ה נקרא ידיד שנאמר [ ישעיה ה] אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר [ירמיה יא] מה לידידי בביתי. בנימין נקרא ידיד שנאמר ידיד ה" ישכן לבטח. שלמה נקרא ידיד שנאמר [ שמואל ב\יב]וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה. ואומר וה" אהבו. ישראל נקראו ידידים שנאמר [ירמיה יב] נתתי את ידידות נפשי בכף. בית מקדש נקרא ידיד שנאמר [תהילים פד] מה ידידות משכנותיך. יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידידים בחלק של ידיד. יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנה בית המקדש ידיד בחלק בנימין שנקרא ידיד להקב"ה .לכך נאמר ידיד ה". ישכון לבטח עליו אין בטח אלא [רוחצן] [ישוב] שנאמר [שם כו] וישבו במדבר לבטח וישבו ביערים.

ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו [לג\כד] אומר רבינו מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא קשה לי על מה שאמר " יהי רצוי אחיו " וכי רק אשר צריך להיות רצוי לאחיו ושאר השבטים אונם צריכים להיות רצויים זה לזה. אמנם הטעם נראה לי מחז"ל האומרים : ששמו של אדם גורם על מזלו. והנה משה ראה וידע ששם [אשר] הוא שם אושר ושמו גורם לאושר והצלחה כמו שפירש רש"י שאין בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר: והיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקונן והיו בנותיו  נאות והיו נשואות לכוהנים גדולים והנמשחים בשמן זית שהייתה ארצו מושכת שמן כמעין. ואולי דבר זה יגרום קנאה ושנאה בין האחים כלפיו. לזה נתחכם משה בברכתו לאשר שיהיה רצוי לאחיו לאמר שאף על פי עם רוב ההצלחה שתהיה לו יהי רצוי לאחיו ושלא יתקנאו בו ובזה תהא ברכתו שלמה.

ויעל משה מערבות מואב אלהר נבו ראש הפסגה אשר עלפני ירחו ויראהו האתכלהארץ את הגלעד עדדן [לד\אאומר שמנה לחמו נבו ראש הפסגה אשר ראשי תיבות [אהרן] למפרע, שהלך למות באותה מיתה שמת אהרן אחיו, וגם משה נתאווה לה. " ראש הפסגה", האותיות שאחר ראש הוא [שבת] והאותיות שקודם הפסגה [דבעדן], שעלה לשבת במקום ראש הפסגה שבעדן, להתענג שם ביום שכולו שבת, ועתה אל תתמה לא עלה משה לשמים כמו שעלה אליהו, כי מדרגת משה היה גדול הרבה יתר מאוד ממדרגת אליהו הנביא, כי אליהו עלה בסערה השמים על ידי רכב וסוסי אש [מלכים ב ב\יא], אבל משה היה לו כבוד ויקר יתר מזה, שהקב"ה כביכול והשמים והגן עדן ירדו אליו על הר נבו, ומשה עלה לגן עדן בחייו, וכבוד ה" בעצמו ואספהו שם, ומה שכתוב וימת משה, לפי ששם נגנז ונעלם מאתנו, קורא להגניזה והעלמה מיתה אבל באמת לא נדע האיך מת והאיך נקבר, כי באמת לא מת ולא נקבר, רק נגנז ונעלם מאתנו, לכן כתיב ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, רוצה לומר שלא ידע איש את אופן מיתתו ואופן קבורתו, לכן כתיב את " קבורתו" ולא כתיב "קברו "לבד, היה צריך לכתוב ולא ידע איש את קברו, אבל נאמר קבורתו, רוצה לומר אופן ודרך קבורתו, מאחר שלא מת רק עלה עם גופו לראש הפסגה שבגן עדן של מעלה, כי גם בחייו ירד הקב"ה והשמים על הר סיני, ומשה עלה אל האלהים [שמות יט\ג] בגופו בחייו, מכל שכן בעת מותו שעלה ונתעלה יותר ועלה לראש הפסגה שבגן עדן להתענג שם בנועם ה" ובעונג שכולו שבת.

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה" פנים אל-פנים [לד\י] אומר הזוהר הנגלה שנינו: באותה שעה שהגיע זמנו של משה נביא האמת לרדת לעולם, הוציא הקב"ה רוח קדושה מגזרת ספיר של האבן הטובה שהייתה גנוזה ברמ"ח עטרות, והעמידו לפניו, והפקידו על כל אשר לו [בכל האוצרות העליונים]. ונתן לו מאה ושבעים ושלושה מפתחות [ב פעמים אלהים עם הכולל], ועטרו בחמש עטרות [של חסד], וכל עטרה ועטרה עולה ומאירה באלף עולמות המאירים, ומאורות [ מצד הגבורה] הגנוזות בגנזי המלך-הקדוש העליון. אז העבירו בכל המאורות [ ספירת הבינה] שבגן עדן, והכניסו בהיכלו, והוליכו בין כל חילותיו וצבאותיו. אז הזדעזעו כולם, פתחו ואמרו: העלו מסביבו, שהרי הקב"ה עורר רוח לשלוט ולהרגיז עולמות [מפחדו]. יצא קול ואמר : מי הוא זה שכל המפתחות האלה בידיו? פתח קול אחר ואמר: קבלו אותו בניכם, הוא עתיד לרדת בין בני האדם, ועתידה התורה, אוצר האוצרות, להימסר בידו, ולהרעיש העולמות שלמעלה ושלמטה על ידי התורה. באותה שעה רגשו כולם לכבודו והלכו אחריו. פתחו ואמרו הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים.

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל [לד\יב] אומר הרב אליהו אדלר שמות הפרשיות של חומש דברים הם רמז לכמה דברי מוסר. אומר משה: [אלה הדברים] אשר אני מדבר אליכם [ואתחנן] אליכם שתשמרו לעשותם, [עקב וראה] למען תראו כי יש [ שופטים] בשמים, "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" , והרי סופך [ כי תצא] מן העולם הזה [ ותבוא] לעולם הבא, מקום [ שאתם נצבים] ליתן דין וחשבון לאחר [ וילך] שהולך האדם לבית עולמו. לכן [האזינו] לדברי ותקוים בכם [ וזאת הברכה].

משה לעיני כל ישראל אומר שמנה לחמו ראשי תיבות של משה לעיני כל ישראל [מלכי] וסופי תיבות [הילל],שמשה היה מלך ראשון לישראל, כמו שכתוב ויהי בישורון מלך, ועל ידי תורת משה הקב"ה הוא מלכי וגואלי, והוא יתברך מלכנו וגואלנו, וכמה שהיה משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, כן היה גם כן הילל עניו בדורו, ושיצא עליו בת קול שהוא ראוי לנבואה כמו משה כדאיתא [סנהדרין יא\א] והיה חי גם כן מאה לעשרים שנה כמו משה וארבעים שנה למד תורה וארבעים שנה פרנס את ישראל והיה נשיא בישראל כמו משה. [ דברי המחבר ראיתי בעוד ספר  ליקוטי אליהו של הרב  אליהו אדלר שבנוסף להילל היה גם רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כך היו 4 במספר שחיו 120 שנה פרנסו את ישראל 40 שנה ולמדו תורה 40 שנה ] והתורה מסיימת באות [ל] ומתחילה באות [ב], כי זה תכלית כל התורה רק ללמוד וללמד, וליישב תמיד בבית המדרש וללמוד ולהגות בה יומם ולילה, וכן צווה גם כן הקב"ה ליהושע אחר מיתת משת רבינו [יהושע א\ח] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.

לעיני כל ישראל  [לד\יב] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו האות האחרונה של התורה [ל], והאות הראשונה [ב] אותיות [לב] ללמדך, עיקר הכלי לקבל ולקלוט אור תורה, הוא הלב וטהרתו,ראשי תיבות לעיני כל ישראל [כלי].

לעיני כל ישראל [לד-יב] לעיני כל ישראל סופי תיבות עולים בגימטרייה 70 ורמז להם בזה משה רבינו ששבעים פנים [70] לתורה, וכל אחד יכול לפרש את התורה ובלבד שיכוון לאמת.

חסלת פרשת וזאת הברכה. נשלמו חמשה הספרים האלה אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל. ואלפי ברכות והודאות לאל. אשר גומלני ברחמיו וברוב חסדיו ויבא אשר לבבי שואל. והוא למען שמו יואל, ובא לציון גואל. במהרה בימינו יעמוד מיכאל, לבנות הבית והאריאל. ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל  [לז\כח] וידעו הגויים כי אני השם מקדש את ישראל בהיות

מקדשי בתוכם לעולם. וברוך ה" אלהי ישראל מן העולם ועד העולם [מקראות גדולות]

      י  צ  ח  ק       פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 

 שמחת תורה:  מספר אמרי פינחס1עטרת ישועה

בשמחת תורה על ידי ההקפות והריקודים שעם ישראל מקיפים את התורה ביום הזה הם מפילים את כל  חומות הטומאה שהיו סביבם מחמת עוונותיהם ובזכות השמחה זוכים לתקן אפילו את העוונות הגדולים והחמורים ביותר,ואדרבה בזה הם זוכים להקיף את עצמם בחומות של קדושת התורה שהיא מגינה ומצילה. ההקפות והריקודים שישראל עושים לכבודה של תורה,מעלתם גדולה עד מאוד, והקב"ה בכבודו ובעצמו יורד לארץ עם כל פמליה של מעלה לראות בשמחתם של ישראל בניו. ואף האבות הקדושים אברהם,יצחק ויעקב באים עימם, וכל הנשמות מצטרפות ובאות לראות את בניהם ויוצאי חלציהן שמחים בשמחת התורה.הקב"ה גוזר עליהם שפע של פרנסה טובה וברכה מרובה בגשמיות, ורמז לזה תמצא בסופי התיבות של המילים " והיית אך שמח"  [חתך] שהוא שם קדוש של הממונה על הפרנסה, והוא נרמז גם בסופי התיבות של המילים: פותח את ידך" [חתך]אחת ההוכחות המדהימות ביותר שמראה שספר התורה הוא מקשה אחת מוצנת כאן לפנינו. אפשר לשים לב לאחידות הספר מעצם האינטגרציה בין האותיות בכל חמשת חמשי התורה.הרב מרדכי ארם צובה "הפקדון"

ספר בראשית

מהאות" ת "הראשונה של ספר בראשית נספור 49 אותיות [7כפול 7] נקבל את האות "ו ", נספור 49 אותיות נקבל את האות "ר", נספור 49 אותיות נקבל את האות" ה" , קבלנו את המילה "תורה".

ספר שמות

בספר שמות מהאות "ת"הראשונה ובדילוגים של 49 שוב נקבל את המילה "תורה".

ספר במדבר

בספר במדבר מהאות "ה" הראשונה נספור בדילוגים של 49 אותיות נקבל את המילה "תורה" בהיפוך.

ספר דברים

וכמו כן בספר דברים מהאות "ה" הראשונה של המילה "התורה" נספור בדילוגים של 49 אותיות נקבל את המילה" תורה" בהפוך.

La famille Marciano -La famille L’herher

debdou-1-090

La famille L’herher

Noble et distinguée, la famille L’herher possède un lien de parenté avec la famille Ben Ako. Son nom figure non seulement dans L'epitre généalogique de Fès (Cf. Fès véhakhaméha, p. 137-138) mais aussi dans le document historique que constitue le mandat émis à Rabbi Avraham Marciano Z.TS.L, de Jérusalem.

Rabbi Moche Marciano (surnommé L’herher)

Ce rabbin fur le pilier central de la famille. Il fut le soutien et la pierre angulaire de celle-ci. Il fut un homme au charisme exceptionnel. Le nom de son fils est :

David          

 

Rabbi David Marciano L’herher

Notable distingué et trésorier scrupuleux, cet homme incarna l’image d’un être très dévoué aux siens. Ses

enfants se nomment :

Elazar (surnommé Aouïzer)-Yaâkov (surnommé Ako)-Ben (surnommé L’chguer)-Avraham (surnommé Bibi)-David (surnommé Alouga)       7

 

Rabbi Yaâkov Ako Marciano L’herher

Cet homme fut un grand érudit de la Torah. Il fut un rabbin illustre et un juge expert, qui «édicta un certain nombre de règles pour le mieux-etre de ses contempo rains et de son peuple». Son fils se nomme :

David         

 

Rabbi David Marciano L’herher

Ce rabbin fut un érudit d’un calibre exceptionnel. Étudiant sagace et assidu, il ne mâcha jamais ses mots. Ses enfants s’appellent :

Yossef-Moche     

 

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Cette personne fut un homme de bien qui appliqua à la lettre les commandements de D-ieu. Son fils est :

David         

 

Rabbi Moche Marciano L’herher

Cet être jouit d’une réputation solide, que la mort même ne lui ôtera pas. Il eut un esprit fin et spirituel. Le nom de ses enfants fut :

Yossef-David-Chlomo  

 

Rabbi David Marciano L’herher

Cette personne fut un homme brave et vaillant. Il s’appliqua à rendre les derniers hommages aux défunts. Son fils se nomme :

Itshac

 

Rabbi David Marciano L’herher

Cette personne fut un homme de grande envergure. Les secours qu’il administra furent inestimables. Le nom de ses enfants fut :

Chlomo-Moché-Maha   

 

Rabbi Chlomo Marciano L’herher

Cette personne fut un être raffiné et délicat qui n’a pas laisse de progéniture.

 

Rabbi Chlomo Marciano L’herher

Ce rabbin fut un des rares élus qui» à son époque, parvint à gagner la Terre Sainte. Il conserva sa vie durant une excellente réputation.

Son fils se nomma : Avraham     

 

Rabbi Moche Marciano L’herher

Ce rabbin fit preuve d'une intelligence vive. II assuma honnêtement sa fonction de trésorier en toute intégrité et sa condition de notable de façon fort habile. Actif et plein de compassion, il se fit l’interprète du peuple et prit soin des morts de la communauté. Ses fils se nomment :

Yossef-Itshac      

 

Rabbi Avraham Marciano L’herher

Ce rabbin fut un Sage éminent, délégué par les communautés de Jérusalem pour percevoir des fonds à l’extérieur du pays. Trésorier fidèle et personnage profondément pieux, il est d’abord et avant tout juge siégeant au tribunal rabbinique de Jérusalem, et le guide d’une com­munauté séfarade implantée en Israël. (VoirAmal véréoût rouah de Rabbi Y’hya Kapah.) Ses enfants s’appellent :

Moché-Hayim-Batchéva-Simha        -Hanna       

 

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Ce rabbin fut un personnage hors du commun, très affable et courtois. «Un prince et ministre honnête et scrupuleux, qui se dévoua à la communauté sans attendre aucune récompense» (Tel fut l’éloge qui lui fut décerné dans le contrat de mariage de son petit-fils.) Né en 1800, il décéda en 1870 (dates approximatives). Le nom de ses enfants fut :

Aharon-Moché-David-Yaâkov-Yéhouda-Avraham       -Chlomo-Stira-Saouda Aouïcha-Maha-Mrima        

 

Rabbi Itshac Marciano L’herher

Cette personne fut un joyau rarissime, un homme pieux, à l'affut de toute bonne action et très méticuleux sur les règles de bienséance. Ses enfants se nomment :

Yosscf-Chimon-Rahamim-Aharon-Mrima-Louïha-Maha-Aouïcha-Saâda-Freha

 

Rabbi Moché-Hayim Marciano L’herher

Cette personne fut un homme entreprenant et au reste fort bien éduqué. II fit beaucoup de bien autour de lui. Le nom de ses enfants est :

Chlomo-Meïr       

 

Rabbi Aharon Marcîano L’herher

Cette personne fut un philanthrope qui eut un grand tact. La synagogue L’herher fut érigée grâce à son concours. Ses filles se nomment :

Mrima-Stira        

 

Rabbi Moche Marciano L’herher

Cette personne fut prodigieusement lucide et non moins hospitalière. De plus, cet homme posséda un grand art oratoire. Le nom de ses enfants fut :

Chmouel-Eliahou-Yossef        -Mordékhaï-Rafael         -Aouïcha-Louïha

La famille Marciano –La famille L’herher

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

אחת מפעולותיו החשובות של ״מכון בני יששכר״ ושל מנהלו העובד, ללא לאות, היא פתיחת הספריה הספרדית בירושלים בשנת 1986, בה רוכזו מספר רב של ספרים נדירים והניתנים לרכישה רק בספריה עצמה , לכן מבקרים מכל קצות העולם, פוקדים היום את המכון והספריה ורוכשים ספרים יקרי־ערך אשר חלק ניכר מיוצאי ספרד וצפון־אפריקה מעוניינים להכיר את יצירות רבותינו הקדמונים מכל ארצות צפון־אפריקה.

לבד מספרי שירה רבים שיצאו עד כה, התווספו עתה קובצי פיוטים וקינות חדשים שיצאו בשנים האחרונות, ביניהם אפשר למנות: ״אעירה שחר״־ ג׳ חלקים, ״מאיר השחר״־ב׳ חלקים, ״שירי דודים השלם״, ״זקן אהרן״, ״יגיל יפרח״, זאת מלבד עשרות ספרים, ביניהם: ספרי פיוטים, בקשות, תחינות, תוכחות וקינות שיצאו במשך לפני עשרות ומאות שנים. נזכיר רק כמה אחדים ידועים: תהלה לדוד, מאת ר׳ דוד חסין; עת לכל חפץ מאת ר׳ יעקב אבן־צור; צלצלי־שמע, מאת ר׳ משה בן צור; ישמח ישראל מאת חברת יחזקאל; שיר חדש, מאת ר׳ רפאל משה אלבאז; הטיבו נגן, מאת ר׳ רפאל אדרעי המכונה אלפאסי; יגל יעקב מאת ר׳ יעקב אביחצירה, קול יעקב מאת ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם« ועוד.

״אעירה שחר״-מהדורה מנוקדת ומפורטת בשלושה כרכים של ״שיר ידידות״ מאת הרב רפאל חיים שושנה. הנ״ל חיבר כבר ספר שירים בשם רחש לבי דבר טוב (רח״ש בר״ת רפאל חיים שושנה). המחבר היה מאוד בקיא בחכמת הדקדוק והיה גם מומחה בשירה האנדאלוסית כבשירה העברית. היה אב בית דין בבאר־שבע.

״מאיר השחר״ ו״שירי דודים השלם״ מאת הפייטן הרב מאיר אלעזר עטיה. אשר הקליט את כל קובץ ״שיר ידידות״, כל פרשה בקלטת אחת. בקובץ שירי דודים הובא הסבר מעניין על ה־אלא האנדאלוסית. הפייטן הרב עטיה הקים עמותה בשם קרן אהבת קדומים בגבעת אולגה בחדרה בה היה תושב המקום. לקרן זו יש היום מספר סניפים פעילים מפוזרים בכל רחבי הארץ במטרה להגביר את מודעות השירה והפיוט בקרב יהודי מרוקו. הרב עטיה הוא גם ראש כולל בירושלים ובקיא במכמני השירה של יהודי מרוקו;מקורות השירה, .

זקן אהרן – קובץ שירים, פיוטים, בקשות וקינות מאת הרב אהרן בן סמחון השני, ממכנאס. הקובץ יצא לאור על־פי כתב־היד שהיה ביד זרעו, בהוצאת אורות המגרב, בשנת תשנ״ב. (המחבר הוא מצאצאי הרב הזה).

״יגיל יפרח״ קובץ שירים, פיוטים ובקשות. המחבר: יוסף יפרח מחיפה היה חזן, פייטן, משורר, נגן וזמר. נפטר בחיפה בשנת 1982 .

אולם מבין כל ספרי הפיוטים שיצאו עד כה, הספר שיר ידידות  הוא הספר אשר שמו יצא לשם ולתהילה והוא המוערץ ביותר בכל הקהילות היהודיות בכל רחבי מרוקו, הוא גם מהווה ביטוי נאמן לשירה האנדאלוסית העתיקה. גם השתמר טוב אצל הפייטנים היהודים במרוקו והיום כולם הולכים לאורו ואפילו ערבים היו באים לשאול את היהודים במרוקו, על ניגון זה או אחר שאינו קיים בתוים, אלא בזיכרון.

שיר ידידות

אחד המפעלים בתחומי השירה, שיצרו יהודי מרוקו, שהיו בקיאים במכמני ורזי השירה והפיוט, הוא הספר ״שיר ידידות״ אשר חולק לפי פרשות התורה הנקראות בעונת החורף, היינו מצאת חג הסוכות, מפרשת בראשית ועד לשבת זכור ובמכנאס עד שבת הגדול. כל פרשה בנוייה על משקל מסוייס המותאם להפליא לשירה האנדאלוסית, במבנהו ובקצב שלו, כל פרשה, מתחילתה ועד סופה הולכת לפי אותו קצב ולפי אותה מנגינה כאשר המעבר מקטע לקטע אינו מורגש כלל וכלל, תוך שמירה על הקצב והמשקל לאורך כל הדרך. כל פרשה או מערכת מתחילה בבקשה המותאמת לאותה דרך (טריק), מעין מבוא ליצירת הקצב והנגינה.

לפני פרסום הספר ״שיר ידידות״, טכס הבקשות היה על־פי הספונטניות והמומחיות של המנסה (הפייטן הראשי) שיזם שיר או פיוט לפי ההשראה והיוזמה שלו. שיטה זו הייתה דווקא קיימת בקרב הפייטנים וחובבי השירה של יהודי מכנאס, אולם מאז יצא לאור ״ שיר ידידות״, טכס הבקשות קיבל צורה ותוכן קבועים לפי משקל ודרך חדשה, אך לא כן היה במכנאס, שם המשיכו תמיד להסתמך על ״מומחיותו״ של המנחה ולפי

״שיר ידידות״ – המהדורה הראשונה יצאה במראכש בשנת תרפ״א(1921) מאת: דוד אלקיים, דוד יפלח וחיים אפרייאט. העורך והמו״ל: חיים עטאר, המדפיס היה אפרים לכסלאסי. אח׳׳כ יצאו שלוש מהדורות בירושלים־תשכ״א, תשכ״ח תשל״ט. מהדורה נוספת מהדורתו של ר׳ חיים שושנה יצאה לאור תחת השם ״אעירה שחר״, מנוקדת ומפורטת. על תולדותיו של ר׳ דוד אלקיים ושני עמיתיו בגין הוצאת המהדורה הראשונה, ראה מאמרו של י. שטרית בספר ״מקורות השירה״ עמ׳ 199־210; על קוים לדמותו של ר׳ ד. אלקיים, ראה מאמרו של ר׳ מרדכי זעפרני, מקורות השירה, עמ' 225 ;זעפרני, שירה, ע׳ 169 מציין כי ״שיר ידידות״ יצא במראכש בשנת תרע״ג(1913), תרפ״א, אח״כ בירושלים : תשכ״א, תשכ״ח;שירי דודים בהקדמה;בני מלכים, הדפוס העברי במרוקו, עמ׳ 165.

ח. דהן, בספרו מקורות השירה, עמ׳ 22 מציין כי נגן צרפתי נודע, סיפר לו שבאקאדמיה למוסיקה בפריס, ניסו לקבוע תוים לשירה האנדאלוסית ״אל־אלא״, ולא הצליחו מפאת הסלסולים הרבים שבה;שירי דודים השלם, עמי לט סובר ששירה זו עתיקת יומין וקיימת למעלה מאלף וחמש מאות שנה, ולפי דעת המשוררים הותיקים, מתייחסת לשירת הלויים בזמן המקדש ומוסיף ומביא ארבע הוכחות נוספות: א. ב. ג. ד.)

הדרכתו והפתיחה בה פתח את הבקשות, הלכו הם אחריו, אולי משום שלא היו מתמצאים היטב ברזי ״שיר ידידות״, כי אם בספר ״ישמח ישראלי׳ שאינו מסודר די צורכו, אבל העליה ההמונית מצפון־אפריקה לישראל וחיסול הגולה כמעט, הביאה עימה הרבה פייטנים ויחד עם הצעירים שנולדו וגדלו כאן בארץ, הולכים כולם היום על פי ״שיר ידידות״ שהוא ״ספר הספרים״ של ספרי הפיוטים.

גם הפייטנים הצעירים והחדשים שקמו בשנים האחרונות , מבין יוצאי העיר מכנאס, זנחו את ״ישמח ישראל״ ואינם מסתכלים כמעט עליו או מעיינים בו, כי אך ורק בספר ״שיר ידידות״.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.

קהילות תאפילאלת-מעגל האדם
קהילות תאפילאלת-מעגל האדם

ה. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תרפ״ט/1929

  1. מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (1) מ. נזרי
  2. שם החתן: ר׳ יוסף בן מכלוף סמול
  3. שם הכלה: אסתר בת יחייא סמול
  4. פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה.

חתימות: אין.

 

ו. כתובה דאירכסא (חידוש לשטר כתובה שאבד) — סג׳למאסא תרצ״ה/1935

אותה כתובה קודמת של החתן והכלה הנ״ל בכמה שינויים (ההסבר לכפילות ולשינויים הוא אבדן זמני של הכתובה הראשונה).

השינויים: א) תאריך מאוחר תרצ״ה/1935 (במקום תרפ׳׳ט/1929). ב) השמטת פתיחה חגיגית א׳. ג) שינוי כתב וקצת נוסח. ד) חתימת עדים: יהודה סמחון ומסעוד מלול. (בכל הכתובות אין עדים). ה) אישור החתימות: בנוסח ׳נתקיימו אצלי החתי[מות] הנ״ל ולרח״פ (= ולראיה חתמתי פה) ע״ה מאיר אביחצירא בצירוף חותמת הרב מאיר אביחצירא דמו״ץ (דיין מורה צדק) למטה וחותמת מבוילת למעלה. (בדרך כלל אין אישור חתימות). יש נוסח מיוחד בכתובה דאירכסא (ראה בהמשך אולם כאן הנוסח כמעט רגיל (מפיו של ר׳ מסעוד מלול).

 

ז. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תרפ״ט/1929

  1. מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 101 gr
  2. שם החתן: ר׳ יוסף בן אברהם אנזרי
  3. שם הכלה: עזיזא בת יעקב מלכא
  4. פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.

> חתימות: אין.

 

ח. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תש״ט/1949

  1. מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 544K / 901 8°
  2. שם החתן: מסעוד בן אברהם דוד ויוסף
  3. שם הכלה: שרה בת משה דוד ויוסף
  4. פתיחה כפולה בתוספת ׳בס״ד׳ א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.

חתימות: אין.

 

ט. שטר כתובה לגרושה — סג׳למאסא תש״ט/1949

מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (2) מ. נזרי

שם החתן: ר׳ דוד בן יצחק נזרי

שם הכלה: שמחא בת ר׳ דוד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ בן ר׳ מסעוד בן ר׳ יעקב אביחצירא

פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. פתיחה זו כתובה בשני עיגולים מימין ומשמאל. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה (עיגול אמצעי). חתימות: אין.

הרבנית שמחה בת תשעים מתגוררת בדרום במושב ׳שדה צבי׳ וזכיתי לבקרה ביום כ׳׳ב בניסן תשס״ט. היא נתאלמנה שלוש פעמים ולא הותירה צאצאים (מפיו של מר שלמה נזרי, נוה שאנן, חיפה).

 

תעתיק הכתובה:

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה

בשלישי בשבת ששה ימים לחודש ניסן המ״ב (= המלומד בנסים) בשנת חמשת אלפים ושבע מאות לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.

איך השם הטוב והמרומם הגביר ונעלה לשם טוב ולתהלה החתן המפואר רבי דוד בן יצחק הידוע ה׳ן (הנקרא) נזרי אמר לה לכלתא נעימתא דא שמחא בת הרב הקדוש והטהור. מנורת המאור. הרב המופלא. פלג אלהים מלא. חסידא קדישא ופרישא. ולכל דבר שבקדושה. מקודש מבטן ומלידה.

לתורה ולתעודה. בנן של קדושים. אראלים ותרשישים. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבי דוד זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. בן לאותו צדיק. הרב הגדול. מבצר עוז ומגדול. מדברנא דעמיה. ונהורא שרא עמיה. הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין. המנורה הטהורה. אספקלריא המאירה. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבי מסעוד זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. בן לאותו צדיק. יסוד עולם. אין דבר ממנו נעלם. הנשר הגדול בעל כנפיים. קדוש שקידשוהו שמים. חד בדראי. בוצינא דנהוראי. הגאון הקדוש קודש קדשים.

המלומד בנסים. המפורסם בשמו ובמעשיו. רכב ישראל ופרשיו. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבינו יעקב זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. זכותם תגן עלינו אמן הידוע הן אביחצירא הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יא׳ודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה דאינון תריסר ופלגא זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת שמחא כלתא נעימתא והוות ליה לרבי דוד חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם. דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה. ודא נדונייא דהנעלת ליה שמחא כלתא נעימתא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

עמוד 136

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.

"וזאת הברכה"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

גדולתו של משה רבנו – לאור ברכתו הלבבית לעם ישראל,

וחג שמחת תורה שמח – חג המהווה את שיא חגי תשרי.

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

"וזאת הברכה"מסיימת את ספר דברים, וחותמת את ספר תורת אלוקים אמת – חיים עד עולם.

"וזאת הברכה" קצרה במניין מילותיה ואותיותיה. היא מכילה מ"א פס', ואין בה מצוות.

"וזאת הברכה" נקראת בחג 'שמחת תורה', בניגוד לשאר הפרשות הנקראות בשבתות.

 

"וזאת הברכה"   "כברכת יעקב. 'איש האלהים'. להודיע כי בנבואה ברכם" (רבנו-אברהם-אבן-עזרא)

"וזאת הברכה" "אחר תוכחת 'האזינו', חזר וברכם… לפני מותו. 'זאת השירה – זאת הברכה" (רשב"ם)

"וזאת הברכה"   "ברך אותם בעין טובה – ברכה מעולה שאין למעלה הימנה, ממקור הברכות". "אביר יעקב"

 

"וזאת הברכה" משה חיזק את ברכתו: א. "איש אלהים, צדיק גוזר וה' מקיים". ב. לפני מותו ("בבא מאיר")

"וזאת הברכה" הפרשה מתמקדת בשני נושאים: א. ברכת משה רבנו לעמ"י לפני מותו. ב. קבורתו ע"י ה'.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק':"ואומרו 'ה-ברכה' בה"א {הידיעה},

 מעידה התורה – שהיא הברכה המעולה והמשובחת – יותר מכולן".

"איש האלוקים" – "כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב,

 אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים… ויוכל לעמוד בדין".

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה,

אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דב' ל"ד, י).

רבנו-אור-החיים-הק': "ולא קם – עד עתה. ואומרו 'עוד'– ולא יקום עוד כמוהו".

ואומרו בישראל – רמז שכל השגת נבואתו, היתה באמצעות ישראל".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את ברכת משה רבנו לעם ישראל, ברכה שנאמרה ברוח הקודש ומתוך אהבה, ברכה שבגינה זכה לתואר "איש האלהים" בטרם עלייתו בסערה השמימה, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "שלא זכה משה שיקרא 'איש אלהים' – עד שברך את ישראל.

 והוא מה שאמר 'וזאת'. פירוש: מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה}. כשהוסיף 'זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל' – בזה נקרא 'איש אלהים".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מאיר ברוח קדשו, שתי הארות לפס':

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים – את בני ישראל לפני מותו":

א. "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת העניין.

ב. עוד צריך לדעת, לאיזה עניין נאמר כל הכתוב וכו'".

כלומר, מדוע פרשתנו מתחילה עם וא"ו החיבור? שנית, כל הפס' הראשון כביכול מיותר, היות וכבר בסוף פרשת 'וילך' נאמר שמשה רבנו עומד לפני מיתתו: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום…". (דב' ל"א, ב')

 כמו כן, גם בסוף פרשתנו נאמר: "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב, על פי יהוה" (דב' ל"ד, ה').

 

וכלשון קדשו: צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת ענין. עוד צריך לדעת, לאיזה ענין נאמר כל הכתוב? אם להודיע המברך והמתברך, הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה. אם היה מתחיל מפסוק 'ויאמר יהוה, מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו, מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו, שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן". 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובות מפורטות ומעמיקות,

לשתי השאלות הנ"ל:

 

התשובות מתייחסות לפס' הראשון הפותח את הפרשה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את הגדולה לה זכה משה רבנו המכונה "איש האלהים", בגלל מידותיו התרומיות עליהן עבד בימי חייו. רבנו מדגיש שמשה רבנו לא נולד עניו, אלא הוא עבד על מידה זו. וכדברי קדשו: "והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד – האלהים היה ירא, והוא אומרו: "איש האלהים".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: משה רבנו ברך את עמ"י מתוך אהבה, למרות שהם גרמו לו בפרשת 'מי מריבה' שלא יכנס לארץ, וכדברי קדשו:  "לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו, זאת הברכה". רבנו גם מדגיש, שבגלל זה זכה להיקרא "איש האלהים". וכדברי קדשו: "עוד ירמוז באומרו "וזאת", על דרך אומרם ז"ל: שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין ד' סיבות שגרמו לברכת משה רבנו להתקיים בעם ישראל:

א. הברכה באה מאיש צדיק כמשה רבנו. ב. היותו "איש אלהים" – הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים. ג. בברכה, הוא צירף את השכינה. וכדברי קדשו: "אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל", דבר אותו לומד רבנו מהמילה "את" בני ישראל. ד. "לפני מותו" – זמן של עת רצון.

רבנו מסכם את הסיבות: "ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק': "איש האלהים" – "איש המיוחד לאלהים, שלא קם ולא יקום כמותו" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק'  גם לומד מהסמיכות של: "איש האלהים" לביטוי "את בני ישראל" – להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם" כדברי קדשו.

רבנו-אור-החיים-הק'  – משה רבנו יכול לעמוד לדין מכוח מידת הדין, בניגוד לאחרים הזקוקים לרחמים. וכדברי

קדשו: "והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

רבנו-אור-החיים-הק' "ברכתו – תוספת על ברכות הראשונים {האבות}. והוא מה שרמז במאמר "וזאת". כדברי ק'.

 

לאחר הסבר תשובות רבנו-אור-החיים-הק' בלשוננו,

מובאים לפניכם דברי קדשו במלואם, וכלשונם הטהור.

 

כדי להקל על הלומד את לשונו הטהור,

הארנו, עימדנו והדגשנו קטעים נבחרים מהפירוש.

 

וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח 'איש האלהים', מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה אמר הכתוב: החלט הגזירה על משה למות, כאומרו: "עלה אל הר העברים וגו', ומת וגו'. ואם כן יאמר האומר: כי זה משה האיש, טינה תהיה בלבו על מיתתו, אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחוץ לארץ, ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קרבת הלב היא נמנעת על כל פנים. לזה בא דבר ה' בתורתו, והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו, עוד לו זאת הברכה וגו'
ולזה אמר וזאת בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך, והבן.

וגמר אומר "לפני מותו", פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק  הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא, אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו, במה שכתב וא"ו בתחילת תיבה {ו-זאת}, להעיר על מה רב גודלה.

 

 עוד ירצה באומרו "וזאת" וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים: אברהם בירך את יצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לבניו. וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל, דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך מה שפירשו ז"ל (ספרי זוטא. במ' י ל"ו) בפסוק: "יהוה אלהי אבותיכם – יוסף עליכם ויברך אתכם וגו' (דב' א, י"א),  הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן, כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים. והוא מה שרמז במאמר "וזאת".

 

ואומרו ה-ברכה בה"א {הידיעה},

מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן,

וגמר הכתוב לומר הדברים, שבהם תתעלה על כל ברכה:

 

א. "אשר ברך משה" – וידוע הוא מעלתו וכו'.

ב. "איש האלהים" – וצא ולמד מה עצמו רז"ל לדרוש בתיבה זו (אבות דרבי נתן נוס"א  לד. עשרה שמות נקרא נביא: ציר, נאמן,  עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלהים), עד שהגיעו לומר שהוא על דרך 'איש נעמי' (רות א, ג). והכוונה שמשה היה גוזר, וה' מקיים, והבן…

ג. "את בני ישראל" – שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותה, אלא על בני ישראל. כי התקבצו כוחות הקדושה, שהם במספר ס' ריבוא.

ואומרו "את בני ישראל", ולא הספיק לומר 'בני' {בלי המילה 'את'}, אולי שנתכוון לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי – שהיא השכינה – שהיא עם ישראל, אפילו בצרה כתיב: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו). וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה – שהוא השושבין לברכה עמהם.
ד. "לפני מותו" –  כי הגם שגדול ערך משה, תוסף רוחו וכוחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו.

 ולצד הד' טעמים – הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם – באומרו: "וזאת הברכה".

 עוד ירמוז באומרו "וזאת" על דרך אומרם ז"ל:  שלא זכה משה שיקרא "איש האלהים", עד שבירך את ישראל. והוא מה שהעיר באומרו "וזאת". פירוש, מלבד כל אשר פעל ועשה מהאושר {דרגת שלמות, לה זוכים יחידי סגולה},  כשהוסיף "זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל"  – בזה נקרא "איש האלהים".

"איש האלהים". יתבאר הכתוב על דרך אומרם  ז"ל וזה לשונם: אם יבוא  הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם, יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו. עד כאן. (ערכין יז ע"א). הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד: "ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי" (תהלים קמג ב). פירוש: כל צדיק שיקרא חי. וכאן הודיע הכתוב, כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב, אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים.

והוא אומרו: "איש האלהים". ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין  – יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר".

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו, כי כל התעצמותו במידות הטובות הידועות לו, לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו, לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז"ל (יומא כב ע"ב): שאול באחת ועלתה לו, ודוד כו', כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות. ולזה באחת ששגג, יצתה ממנו המלוכה. לפי טבעו משערים בני עליון. שאם היה כטבעו של דוד אדמוני, היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה, יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן {סבלן} מטבעו, לזה העידה התורה עליו, שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת "איש", היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו "איש האלהים "

עוד ירמוז על זה הדרך {"איש האלהים"} איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמות

 ונתכוון הכתוב בסמיכות "את בני ישראל" למאמר "איש האלהים" –  להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל. פירוש:  באמצעות מה שטרח בהם ומה שנסבל מהם.

והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם – השיג מדרגה זו: ליקרא "איש האלהים".

 

"חג הסוכות תעשה לך…

ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בר"ה וכיפור,  

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת: "והיית אך שמח".

 

א.  מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציווה בהן –

                       עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח, ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמיתית בקיום מצוות חג הסוכות.

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה"המחזיק, מחזק וחותם את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד ע"פ תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגנו" (ת. פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ר"ה וכיפור, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגנו", המאיר כאור יום = "ליום חגנו".

 

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפס' הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

השלישי: "שבעת ימים תחוג ליהוה אלהיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצוה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב:

 "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (ת. י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

 

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו ב"י לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

 

החיד"א שואל: מדוע נאמר בפס': "כי בסוכות הושבתי" ולא "הולכתי", שזה יותר מתאים?

תשובה: עמ"י לא הלך, אלא התיישב – וענני כבוד הסיעו אותו לאחר כבוד, מבלי להתאמץ ע"י הליכה.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם ע"ה מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה: "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני יהוה אלהיכם".

 

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כ"כ, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השוה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

 

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות ליהוה… ושמחת לפני יהוה אלהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית"מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעמ"י ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בנ"י לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבר"ה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} יהוה".

יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

 

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר  יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים".

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב", רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עמ"י בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעמ"י, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

כנ"ל מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

 

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כג, מב).

את הפס' הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו. שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בשמחה.

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעמ"י, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

להתבשם באור החיים – לשמחת תורה.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולדנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולדנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – נו = לא.


רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגודת ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" ע"פ פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לישיבה של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

"שישו ושמחו – בשמחת התורה"

הרב משה אסולין שמיר.

 

"חזק חזק ונתחזק".

בברכה הנ"ל נחתום בעזהי"ת את ספר דברים – משנה תורה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד,

 שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצוה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו –  ויהוה יעשה הטוב בעיניו" (שמ"ב י, טו).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק:

 א. בעד עם ה'. ב. בעד ערי אלהינו… כי תשועת יהוה צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנוה המחשבתית {לשם ה'}.

 

גם אצל יהושע בן נון נאמר:

 "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי…

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה…

הלא צויתיך חזק ואמץ…" (א, ז – ט).

 

 

 

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאתם וראשיתם של השדים

סיפור בריאתם וראשיתם של השדים ואבי השדים ועבודת אלוהים של השטן עליו המאֵרה

אמר וַהְבּ: וכאשר ברא אלוהים את אש־הלהט, היא האש שאין לה חום ולא עשן, יצר ממנה את אבי השדים (אלגַ׳אן), כמו שנאמר: ״ואת השדים (ג'ן) בראנו קודם לכן מאש סופת המדבר הלוהטת״ (סורה 27,15).[ وَالْجَآنَّ خَلَقْنَاهُ مِن قَبْلُ مِن نَّارِ السَّمُومِ 27] [עוד] אמר [המסרן]: ואלוהים עשה אותו ברייה עצומה וקרא שמו מארג׳, וברא ממנו את אשתו וקרא שמה מארג׳ה. בא ג׳אן אליה, והיא ילדה לו ילד ושמו ג'ן, וממנו נסתעפו שבטי השדים וביניהם השטן(אִבְּלִיס) הארור. [ועוד] אמר [המסרן]: לאבי השדים נולדו זכרים, ולשדים – נקבות, והיו משיאים זכר לנקבה, עד שהיו לשבעים אלף שבטים. אחרי כן רבו במאוד מאוד עד היותם כחול אשר על שפת הים. נשא אבליס אישה מצאצאי אבי השדים {20}, ושמה רוּחַא בת שַׁלשׁאאִיל בן אלגַ׳אן, והיא ילדה לו את בַּלאקִיס ואת קטרבה בבטן אחת, ואת פקטס ופקטסה בבטן אחת. רבו צאצאי אבליס עד מאוד, עד כי אי־אפשר היה לספרם מרוב, והיו מהלכים נכחם ללא מטרה, כזחלים, כנמלים, ביתושים, כארבה ובעופות, והיו שוכנים במערות, בחורבות, במצולות, על גבעות, בדרכים, במזבלות, במכלאות, בבארות, בנהרות, במרתפים, במנהרות ובכל מקום מתועב ואפל, והארץ מלאה אותם. אחרי כן הופיעו בדמות בהמות, פרדות, חמורים, גמלים, בקר, צאן, כלבים וחיות טרף. וכאשר מלאה הארץ בצאצאי אבליס הארור, שיכן אלוהים את אבי השדים באוויר, מתחת לשמים, ואת ילדי השדים שיכן ברקיע התחתון, וציווה עליהם לעבדו ולציית לו, כמו שנאמר: ״לא בראתי את השדים ואת בני האנוש כי אם למען יעבדוני״(סורה 51, 56).[ وَمَا خَلَقْتُ الْجِنَّ وَالْإِنسَ إِلَّا لِيَعْبُدُونِ 56]

[עוד] אמר [המסרן]: אז התגלה אלוהים יתעלה אל המלאכים לאמור: ״שני משכנות בראתי: האחד מרחמיי והאחר מחרון אפי; הביטו נא אליהם״. נעצו המלאכים את עיניהם בגיהינום, הביטו אל עמודיה, אל מדוריה ואל מיני עינוייה, וביקשו מאלוהים להודיעם למי נועדה. דובב אלוהים את הגיהינום אשר אמרה: ״אנוכי נבראתי לשמש משכן ומקום עינויים לבוגדים ולמכחשים בייחודו של אלוהים יתעלה״. אחרי כן הביטו אל גן העדן ואל מה שהועיד אלוהים בו ליושביו, ואמרו: ״אלוהינו, למי בראת משכן זה?״. ציווה אלוהים יתעלה על גן העדן לדבר ולהשיב, והוא דיבר לאמור, כמו שנאמר: ״המאמינים יעשו חיל״ (סורה 23, 1). אז אמרו המלאכים: ״למעננו נברא [גן העדן], שהרי אנו המאמינים״. הוסיף גן העדן לאמור: ״הם הענווים בתפילתם, והאוטמים את אוזנם מפני לזות שפתיים, והמקיימים את מצוות הצדקה (זכאת), והשומרים על תומת ערוותם, למעט עם נשותיהם או עם השפחות אשר בבעלותם, ועל כך לא יגונו – ואולם, החומד מעבר לכך, כל אלה פרוצים הם – והשומרים נאמנה על פיקדונות וחוזים, {זג} והמקפידים על תפילתם, הם היורשים, אשר יירשו את פרדסי גן עדן, ושם יהיו לעולמי עד״ (סורה 23, 10-2). אז ידעו [המלאכים] אל נכון כי [גן העדן] נברא למען זולתם. אחרי כן אמר להם אלוהים יתעלה: ״את המשכן הזה בראתי לשומעים בקולי, מקרב צאצאיו של זה שעתיד אני לברוא כמצוותי ובידיי, ולהפיח בו מרוחי, ולצוות על מלאכיי להשתחוות לו, ואעדיפהו על כל ברואי,״.

אמר [המסרן]: והשמים היו מתפארים בפני הארץ ואומרים לה: ״אלוהינו רוממנו מעלייך, שהרי אנו הבריאה העליונה. אנו מקום משכן המלאכים, ובנו כס הכבוד, הכיסא והקולמוס, השמש, הירח והכוכבים, ובנו גנזי הרחמים, וממנו יורדת ההתגלות אלייך״. אמרה הארץ: ״אלוהיי, אותי פרשת להיות ארץ, ובידיי הפקדת הצמחת עצים ושאר צמחים ומעיינות, ועל פניי כוננת הרים ועליי יצרת מיני פירות. והנה שמים אלה מתפארים בפניי במלאכים אשר בראת בהם, המשבחים לך. ואני, תקפתני בדידות, שהרי על פניי אין בריות שיזכירו את שמך״. אמר [המסרן]: אז יצאה בת קול אל הארץ לאמור: ״הסכיתי, כי הנה בורא אני מאדמתך דמות שאין דוגמתה ליופי, ונתתי בה שכל ולשון, ולימרתיה מידיעותיי, והורדתי אליה את מלאכיי. אחרי כן אמלא בה את בטנך וגבך ואת מזרחך ומערבך. התפארי אפוא, ארצי, בפני שמיי על כך״. שקטה הארץ, והיא צחה ונקייה, כמו הייתה כסף הזוהר בצחותו.

השקיפו בני אלג׳אן אל הארץ ואל חיות הפרא והטרף והשרצים אשר עליה, וביקשו מאת אלוהים להורידם אליה. נענה להם אלוהים בעניין זה, ובלבד שיעבדוהו ולא ימרו את פיו. נתנו הללו את הבטחתם לכך וירדו, והם שבעים אלף שבטים, ועבדו את אלוהים יתעלה עבודת אמת זמן רב. אחרי כן החלו פורקים עול ושופכים דמים, עד כי שיוועה הארץ לאלוהים כי יצילה מהם, ואמרה: ״אלוהיי, עדיפה עליי בדידותי משיהלכו על פניי אלה הפורקים את עולך״.  אמר [המסרן]: אז התגלה אלוהים יתעלה אל הארץ לאמור: ״הסכיתי, שהריני שולח אליהם שליח״. אמר כעב אלאחבאר: ראשון הנביאים ששלח אלוהים אל בני אלג׳אן היה עאמר בן עמיר בן אלג׳אן, והרגוהו. אחריו שלח אליהם את צאעק בן נאעק בן מאךד, והרגוהו. שלח אליהם עוד שמונה מאות נביאים במהלך שמונה מאות שנים, נביא בכל שנה, והם הוסיפו להרגם. וכאשר התכחשו לשליחים, התגלה אלוהים יתעלה אל בני השדים אשר בשמים וציווה עליהם כי ירדו ארצה ויילחמו בבני אלג׳אן אשר בה. ירדו, ועמם אבליס הארור, ונלחמו בבני אלג׳אן, עד אשר כינסו אותם בבקעה אחת בארץ, שם עבדו את אלוהים עבודת אמת. אך עבודת אלוהים של אבליס, עליו המארה, הייתה רבה מעבודתם, ומשום רוב עבודתו זו העלהו אלוהים אל הרקיע התחתון. עבד [אבליס] את אלוהים שם אלף שנה, עד כי כונה בשם ״עובד אלוהים״ (אלעאבד). אחרי כן העלהו אל הרקיע השני, וכך הלאה, עד שהעלהו אל הרקיע השביעי. יש אומרים שהוא היה ביום שבת ברקיע התחתון, וביום ראשון ברקיע השני, וביום שני ברקיע השלישי וכך הלאה, עד שהיה ביום שישי ברקיע השביעי. הוא עבד אפוא את אלוהים יתעלה בכל רקיע יום אחד, וכל יום מימים אלה היה אז בשיעור אלף שנה. לפיכך היה אבליס, עליו המארה, במעמד רם ונישא בעיני המלאכים, ועת עברו לידו גבריאל ומיכאל ושאר המלאכים, היו אומרים איש לרעהו: ״אכן, נתן אלוהים לעבדו זה כוח לציית לו, במידה שלא נתן לאיש מן המלאכים״.

אמר [המסרן]: אחר זאת, וכעבור זמן רב, ציווה אלוהים יתעלה על גבריאל לרדת ארצה ולקחת מלוא החופן אדמה ממזרחה ומערבה, ממישוריה והריה, למען יברא ממנה ברייה חדשה, אשר יעשה אותה הטובה שבבריות כולם. נודע הדבר לאבלים, עליו המארה, ירד ועמד באמצע הארץ ואמר לה: ״הוי ארץ, להשיאך עצה באתי״. אמרה הארץ: ״ומה עצתך, ראש הסגפנים?״. אמר: ״חפץ אלוהים לברוא ממך ברייה אשר יעדיף אותה על כל בריותיו, ואני ירא פן תמרה אותה ברייה את פי אלוהים, ויענישה בעונש גיהינום. וכבר שלח אלייך את גבריאל לקחת חופן [ממך לשם כך], והיה כאשר יבוא אלייך, השביעיהו לבל ייקח ממך מאומה״. אמר [המסרן]: וכאשר ירד גבריאל, עליו השלום, קראה לו הארץ לאמור: ״הוי גבריאל, [נשבעת אני] בשם מי ששלחך אליי; בל תחפון ממני מאומה, כי יראה אני פן יברא ממני ברייה, וזו תמרה את פיו ויענישה בעונש גיהינום״. אמר [המסרן]: הזדעזע גבריאל משבועה זו, שב ולא לקח ממנה מאומה, וסיפר זאת לאלוהים יתעלה, שהוא היודע כול. שלח אלוהים יתעלה את מיכאל למען יביא לו את החופן, ומצבו היה כמצב גבריאל. שלח את עזראאיל, מלאך המוות, וכאשר עמד לקחת ממנה מלוא החופן השביעה גם אותו, כפי שהשביעה את גבריאל עליו השלום. אמר לה מלאך המוות: ״חי עוזו ותפארתו של ריבוני, לא אמרה את פיו בדבר אשר ציווני״. אז לקח ממנה מלוא החופן, מכל אזוריה: המתוקים והנאים, המלוחים והמרים, הטובים והמאוסים, ומכל גוניה, וכך נבראו כל בני האדם מאותו החופן. ובשוב מלאך המוות עם החופן, עמד על מקומו ארבעים שנה ולא הוציא הגה מפיו. אז הגיעתהו הקריאה מאת אלוהים יתעלה: ״הו עזראאיל, מהו הדבר אשר עשית?״, אף שהוא [כלומר, אלוהים] היודע כול. סיפר לו [מלאך המוות] את הקורות אותו עם הארץ, ואז אמר אלוהים: ״חי עוזי ותפארתי, ברוא אברא ממה שהבאת בריות, והשלט אשליט אותך על נטילת נשמותיהם משום מיעוט רחמיך״. שם אלוהים יתעלה את מחצית אותו חופן בגן עדן ואת מחציתו בגיהינום, כמו שנאמר: ״אני אלוהים הגוזר דין, ואיש לא יגזור דין עליי״.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאתם וראשיתם של השדים

Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal

Memoires marranes

De fait, Mario Saa s'etait informe aupres du pere Francisco Manuel Alves, abbe de Baqal, auteur des Memorias Arqueologico-historicas do Distrito de Braganga, oeuvre monumentale comptant onze volumes, dont le cinquieme, precisement consacre aux Juifs de Bragance, est publie au cours de la meme annee 1925. Or Francisco Manuel Alves, homme d'Eglise, se situe en quelque sorte aux antipodes de l'« integraliste» Mario Saa: car il est aussi un authentique savant, directeur du musee de Bragance, un chercheur qui pendant des decennies mena enquete sur le terrain, collectant une somme encyclopedique de materiaux archeologiques, historiques et ethnographiques, faisant preuve en outre d'un rare esprit d'ouverture et de tolerance. C'est ainsi que le volume V des Memorias comporte, entre autres, la liste des mille sept cent cinq personnes, hommes et femmes, originaires de la région de Bragance, qui furent condamnées par l’Inquisition pour délit de judaïsme. Francisco Manuel Alves dédie le volume à l’un de ses amis, José Furtado Montanha, dont de toute évidence il savait le crypto-judaïsme. Dans une lettre adressée à son ami au cours de sa recherche, en 1921, il lui faisait part de ses craintes quant aux réactions que le contenu de son ouvrage pourrait provoquer auprès de « certains fana­tiques actuels », et il ajoutait même : « O José, l’étude de cette question m’a mis dans une disposition telle que je regrette presque de ne pas être juif. »

Les publications que l’on vient de rappeler prenaient place dans une conjoncture particulière : depuis quelques années le capitaine Artur Carlos de Barros Basto avait entrepris 1’« Œuvre de Rédemption », afin de développer parmi les marranes portugais un mouvement de retour au judaïsme. Il était né en 1887, près de Porto, de père crypto-juif et de mère chré­tienne. Dans son propre itinéraire religieux, il s’était tout d’abord heurté au refus de la communauté de Lisbonne, de sorte qu’il avait dû s’adresser, en 1921, au rabbin de Tanger, qui accepta sa conversion. Peu après, en 1923, réunissant quelques immigrés ashkénazes et des crypto-juifs venus de l’intérieur, il fonda la communauté juive de Porto, Mekor H’aim («Source de vie»). Les appels de Barros Basto, bientôt soutenu par Samuel Schwarz, en vue d’une aide des communautés juives du monde occidental, obtinrent dès 1926, de l'Alliance israélite universelle et de l’Anglo-Jewish Association, envoi d’une mission d’étude confiée à Lucien Wolf, journaliste et diplomate auprès de la Société des Nations. Celui-ci se rendit à Belmonte, Guarda, Covilhâ et Porto, puis rédigea a son retour un rapport extrêmement favorable à 1’« Œuvre de Rédemption » : l’aide aux marranes du Portugal, plaidait-il avec émotion, s’imposait aux communautés juives d’Europe et d’Amérique comme un devoir sacré :

De temps en temps nous avons été pris d’enthousiasme à propos d’autres ramifications plus ou moins douteuses du judaïsme, comme les Chinois juifs de Kai-feng-fu, les Falashas d’Abys­sinie, les Juifs noirs de Cochin et les Dagatou de Tombouctou. Mais ces marranes sont bien plus proches de nous. Ils sont partie intégrante de l’histoire juive européenne, proches parents des congrégations séfarades d’Europe et d’Amérique, et des­cendants d’hommes et de femmes qui ont mené un combat héroïque pour la défense du judaïsme, ce pour quoi leurs coreligionnaires ne leur témoigneront jamais suffisamment leur admiration et leur gratitude. Nous avons une dette à leur égard, que nous ne pouvons écarter n.

Le rapport de Lucien Wolf aboutit à la création du Portuguese Marrano Commitee, à Londres, pour rassembler l’aide morale et économique au prosélytisme juif parmi les marranes portugais. La nouvelle de leur découverte suscita un véritable intérêt international, comme l’attestent les visites au Por­tugal de personnalités telles que Paul Goodman, de Londres, auteur d’une History ofthe Jews (1911) ; Lily Jean-Javal, journaliste et poétesse, qui rendit compte de son voyage dans Sous le charme du Portugal (1931) ; Cecil Roth, qui achevait son Histoire des marranes (1932), ajoutant un épilogue sur «Les marranes d’aujourd’hui»; ou encore, en 1931, le rabbin de Salonique, Baruch Ben-Jacob, qui devant tous ses auditoires prononça ses sermons en ladino ; il rencontra Francisco Manuel Alves à Bragance, Samuel Schwarz à Covilhâ et conclut son périple en comparant Artur Carlos de Barros Basto à Judas Maccabée.

De fait, celui-ci déployait une énergie impressionnante afin de mener à bien « l’Œuvre de Rédemption », d’où résul­taient de premiers succès. C’est ainsi qu’en 1927, à l’instar de celle de Porto, fut fondée la communauté juive de Bra­gance, où nous retrouvons José Furtado Montanha, qui en fut le premier président. Barros Basto effectua ensuite une tournée apostolique dans la région du Nordeste, passant par Macedo de Cavaleiros, Mogadouro, Vilarinho, Lagoaça, Moncorvo, s’efforçant d’instaurer dans chacune de ces loca­lités les linéaments d’une organisation juive. Deux ans plus tard, en 1929, vint le tour de la communauté de Covilhâ, dont l’assemblée générale était présidée par Samuel Schwarz. Une autre communauté fut également constituée en 1931 à Pinhel, près de Guarda. – A Porto même, suivant les recommandations du rapport de Lucien Wolf, avait été ouverte une école destinée à l’instruction religieuse de jeunes gens qui, de retour dans leurs localités d’origine, auraient eu pour mission de diffuser 1’«Œuvre de Rédemption» auprès des populations crypto­juives. Devenue en 1929 la Yeshiva Rosh Pinah, elle accueillit jusqu’en 1938 plus de quatre-vingts élèves, en régime d’internat gratuit, pour une scolarité de trois ans ; la liste de ces étudiants indique qu’ils venaient le plus fréquemment de Bragance, de Belmonte, de Pinhel, d’Argozelo, de Lagoaça, de Vilarinho ou de Covilhâ. – Ce n’est pas tout. Afin d’entretenir un lien régulier avec les crypto-juifs dispersés dans le pays, Barros Basto assura également, à partir de 1927, la publication d’un périodique, Ha Lapid («Le Flambeau»), dont le projet était annoncé dans le premier numéro :

Si Dieu béni approuve notre œuvre, nos efforts assureront, dans un bref délai, le rachat rédempteur de milliers de Por­tugais qui, au nord du Tage, vivent spirituellement avec de vagues réminiscences de la religion de leurs ancêtres.

Enfin, grâce aux contributions financières recueillies, Barros Basto entreprit la construction à Porto d’une synagogue aux plans grandioses, afin d’en faire comme la « cathédrale» des mar­ranes du nord du Portugal. La première pierre en fut déposée, en juin 1929, par le représentant de la communauté juive de Lisbonne, Moses Bensabat Amzalak, qui prononça lors de la cérémonie un discours à la mémoire des martyrs crypto-juifs condamnés par l’Inquisition. Les moyens réunis étant inter­mittents, la synagogue ne fut inaugurée qu’en janvier 1938. Or ce qui paraissait le couronnement de l’œuvre d’Artur Carlos de Barros Basto advint à un moment où celui-ci, depuis plu­sieurs années, se heurtait à de graves difficultés, tandis que s’annonçait l’échec de son action.

Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir-Qaddich

Agadir-Joseph-Dadia

Des membres de la famille, aisés et nantis, s’occupaient de ma mère pour lui apprendre les bonnes manières, comment être une épouse exemplaire et une mère adorable pour ses enfants.

Elle s’est mariée venant à peine d’avoir seize ans. Elle était une femme moderne qui aimait la musique et allait voir des films au cinéma. Ce sont ses frères qui ont souhaité son mariage, le futur époux étant bien connu de tous et gagnant bien sa vie en tant que fournier, patron de trois fours à pain. Je me souviens des vêtements de luxe qu’elle portait. A chaque mariage, on venait lui demander de prêter sa robe de mariage à la future mariée. De même pour la circoncision de prêter un beau trousseau pour la cérémonie du prophète Elie.

Mes tantes paternelles Zhor et Hbiba ont appris à maman comment coudre et confectionner des vêtements. Mes tantes avaient chacune une machine à coudre. Elles fabriquaient des vêtements pour les berbères qui venaient les voir sur la Place des Ferblantiers, sous des parasols de fortune. Ces berbères venaient de leurs montagnes s’approvisionner à Marrakech. Je me suis toujours demandé que, sans ces montagnards, la Ville Rouge serait probablement restée une petite bourgade au pied des monts enneigés du Haut Atlas de Marrakech.

Il y a eu des moments difficiles où mon père gagnait moins bien sa vie dans son four à pain, à la suite des nombreux départs en Israël. Le mellah se vidait petit à petit et beaucoup de ses clients émigrèrent vers la Terre promise tant espérée et attendue.

Maman en tant qu’une sainte dévouée et courageuse, celle dont parlent le Livre des Proverbes, Michlé, prit sa machine à coudre et, comme une élève appliquée, elle fabriqua des vêtements à vendre. Elle confectionnait de simples vêtements amples à l’intention des montagnards.

Maman avait des amies d’enfance, titulaires du Certificat d’Etudes Primaires. En maintes occasions, j’ai eu à l’accompagner chez elles. J’ai été toujours frappé par l’accueil chaleureux, affectueux et respectueux qu’elle recevait. Et avec beaucoup d’égards. Cela me surprenait à chaque fois, d’autant qui lui est arrivé de ne pas avoir vu ses amies depuis de longues années. Cela ne peut s’expliquer que par les liens solides que mes grands-parents maternels avaient avec d’autres familles du mellah de Marrakech. Famille respectée et respectable de mes grands-parents, elle a été en relation avec des familles distinguées et de renom, oulad el hsseb et oulad l’ârad. Les familles de qualité reconnaissent leurs pairs. J’ai eu à rencontrer à Paris ces dames de bonne famille qui avaient connu maman. L’une d’ellles m’a raconté que ma mère me portait dans mon berceau chez elle. Cette honorable dame me berçait en attendant le retour de ma mère partie faire des courses en dehors du mellah. Nos anciens voisins de la Rue Corcos sont restés nos amis pour toujours, el mhebba ouzouria.

Il n’est pas toujours facile de raconter des souvenirs, enfouis en nous depuis tant d’années. Mais je ne me décourage pas à le faire ni de renoncer à l’écrire. J’essaie à ma façon de témoigner et de transcrire ce que j’ai vécu ou entendu. Ce n’est pas simple. Les souvenirs jaillissent tout d’un coup. J’ai oublié beaucoup de choses. D’autres membres de la famille me rappelleront des souvenirs vécus, aujourd’hui oubliés. Je creuse avec abnégation, sillon par sillon, le terreau de ma mémoire. Je ne fais qu’écrire ce qui se présente à moi, sans chronologie, voire même dans un ordre dispersé. Je tente d’apprivoiser mes souvenirs ou de les domestiquer, ce qui me permettra de les ordonner comme un récit ou une narration. Il n’est nullement question de les classer ou de les cataloguer. La source des souvenirs jaillit et il faut boire de son eau pour retrouver un bonheur oublié, faisant partie de nous-mêmes, intégralement. C’est cela qui nous a permis de vivre et de voir clair dans nos chemins tortueux, semés d’embûches.

Dans ce récit, tout se mêle, tout s’emboîte, s’entrecroise, s’interpénétre, et le fil des années n’est pas un chemin droit. Certains souvenirs que je garde de mama Messaouda remontent à l’arrivée des troupes américaines à Fédala le 8 novembre 1942. Un soir, chez elle, sous un grand éclairage de lampes, je voyais là de jeunes soldats juifs américains. D’autres souvenirs restent vagues, depuis la date de ma scolarisation courant 1948 à l’Ecole Primaire Yéchoua Corcos, dirigée par Alfred Goldenberg. Et tous les souvenirs prendront fin le soir de son enterrement à la sortie de Yom Kippour, jour où elle est décédée tôt le matin, de surcroît un shabbat cette année-là.

Le roi David est né un jour de shabbat et il est mort un jour de shabbat. C’est dire l’importance de l’évènement.

On est venu réveiller maman aux aurores. Elle est partie en larmes, le cœur serré. A moitié réveillé, j’ai entendu le triste message que maman venait de recevoir. Commençait alors pour nous tous une longue journée de jeûne et de prières, dans la peine et le désarroi.

L’oncle Meyer a attendu la fin de Kippour pour venir d’Agadir à Marrakech en taxi avec sa famille. Il arriva après l’enterrement. Dans notre tradition, nous enterrons nos morts le jour même de leur disparition.

Je me souviens que beaucoup de personnes sont venues assister aux cérémonies rituelles de l’enterrement. Le cimetière a été envahi par l’ombre des personnes qui suivaient le cortège funèbre en s’éclairant de lanternes. Dans la grande salle tout au fond du cimetière, Rabbi David Qadoch, Hanaguid ««-Marrakech, prononça une homélie. Assis recueilli au milieu des fidèles, j’ai été surpris d’entendre qu’il connaissait ma grand-mère, rappelant ses mérites. Les paroles du Rabbin m’ont ému vivement, et j’étouffais mes larmes tant il ne tarissait pas d’éloges sur ma grand-mère, de mémoire bénie. Je me disais dans mon for intérieur que le Rabbin savait bien qui était ma grand-mère. Il disait des choses qui correspondaient exactement aux nombreuses qualités de ma grand- mère.

A une période donnée, j’allais chaque soir dormir chez ma grand-mère car elle avait peur de se retrouver seule la nuit dans sa chambre. C’était le vœu de ma mère. L’oncle Mardochée habitait avec sa petite famille dans une grande chambre près de celle de ma grand-mère. Une fois scolarisé, c’est mon frère Gabriel qui a pris la relève.

Courant mai 2005, j’ai esquissé un poème à la mémoire des membres de la famille décédés. J’ai intitulé ce poème Qaddich.

 

Le qaddich est une prière que l’on récite habituellement en pieux souvenir de nos morts.

Qaddich : « Il n’existe pas plusieurs sortes de qaddish comme on le croit. Notre tradition liturgique connaît un qaddish de base, le qaddish qui clôture la prière du chemonéésré, le qaddich titqabal, auquel on a ajouté ou retranché certaines phrases. Le qaddich yatom = « des orphelins » a été tronqué de la phrase titqabal ; au qaddich dé rabbanan, récité après une étude de la Tora orale, on a ajouté la phrase al Israël véal rabbanan = « en faveur d’Israël et de nos sages » ; le demi- qaddish introduit une prière ou clôture une partie d’un office. Enfin le qaddich de tich’a be av ou qui suit une inhumation est qaddich dé ithadta = « du renouvellement », comporte une phrase dans laquelle on mentionne la résurrection des morts, la reconstruction du Temple et l’abolition de l’idolâtrie. Nous avons donc en dehors du qaddich titqabal, quatre autres qaddish : – 1) qaddich yatom – 2) qaddich dé Rabbanan -3) Hatsi qaddich – 4) Qaddich dé ithadta. Quelle qu’en soit la variante, le qaddish se veut une louange dithyrambique de D.ieu – dix synonymes de glorification sont utilisés en écho aux dix paroles avec lesquelles Dieu créa le monde et aux dix commandements – l’expression de l’espérance messianique et de l’avènement du royaume de D.ieu sur terre, garant de la paix et de la rédemption universelle. Rédigé en araméen afin d’être compris par la majorité du peuple qui ignorait l’hébreu, il a été conservé dans cette langue certes par conservatisme, mais aussi parce que l’on considère l’araméen comme la deuxième langue sacrée après l’hébreu. La phrase d’ouverture s’inspire d’Ezéchiel, chapitre 38, vision terrifiante de la guerre de Gog et Magog, qui se termine par le verset 23 : véhitgadalti, véhitqadachti, = « je me grandirai, je me sanctifierai ; je me ferai connaître aux yeux de nombreuses nations ; ils sauront que c’est moi l’Eternel ! » C’est cette phrase qui constitue la tonalité principale du qaddich. Dans le paragraphe de tête, le nombre de mots, très précis, est en rapport avec le nom de D.ieu : les quatre premiers mots correspondent aux quatre lettres du tétragramme ; les dix suivants correspondent aux lettres du tétragramme développé, soit vingt-huit mots (depuis yéhé cheméh rabba jusqu’à da amiran be aima). C’est, au pied de la lettre, l’agrandissement du nom de D.ieu, le sens littéral de la phrase d’Ezéchiel : véhitgadalti = « je me grandirai ». Cf. Rabbin Claude Brahami, Chavouot, page 19 et page 20, Editions SINE-CHINE 16, Avenue des Violettes 93220 Gagny, Troisième édition – Octobre 2000. A ces développements hautement judicieux, j’ajouterai : le qaddish a été composé en Eretz-Israël et de là il a été utilisé dans tous les pays de la Diaspora. Dans Seder Rab Amram Gaon (mort à Hébron en 792) se trouve le qaddich que nous récitons dans les cimetières ou après la lecture finale d’un Traité du Talmud.

La période gaonique recouvre 450 années environ, de 589 à 1038 de l’ère usuelle. Le 1er gaon (nom du chef de la yesibah)) est Rab Hanan ; et le dernier, Rab Hay gaon, chef de la yesubah de Pumbedita. Cf. Haim Zafrani : Pédagogie juive en terre d’Islam, ouvrage publié à Paris en 1969 par la Librairie d’Amérique et d’Orient Adrien Maisonneuve, page 15.

En hébreu, nous trouvons l’équivalent du qaddish dans Psaumes 113 :2 ; Psaumes 72 :12 ; le terme qadichin se trouve dans Daniel 4 :5,

6 et 15 ; Daniel 5 : 11 ; expressions se rapprochant : Ezéchiel 16 :12 ; Josué 24 :19 ; I Samuel 6 :20 ; Isaïe 5 : 16 ; Qaddachin, Qaddichaya, cf. Onqélos et Jonathan Ben Ouziel sur Nombres 31 :50 ; Sofrim 10 :7 : Le qaddish se dit toujours en présence de dix personnes et jamais s’il y a moins de dix personnes. A Kippour 2018, là où j’ai prié à Lorient, le soir nous n’avons pas dit qaddish car il n’y avait pas le quorum de dix personnes. J’ai noté dans l’un de mes carnets qu’il y a cinq catégories de qaddishim que la Rabbin Claude Brahami a bien expliqué. J’ajouterai que le qaddish dans sa formule complète se dit à la fin de l’office de prières ; que le qaddish hagadol se dit après tsidouq haddin.

D’autres références à consulter pour qaddish : Babli Bérakhot 57a ; Babli Pessahim 117a ; Babli Sota 49a ; Yéroushalmi Méguila chapitre 1 halakha 11 in fine ; Zohar Téhillim 32, 1 ; Rachi sur Psaumes 1:1. Le nombre 10 renvoie aux 10 sefirot. Selon une autre opinion, le nombre 10 renvoie à 10 personnages : 1- Adam ; 2- Malki Tsédeq ; 3- Abraham ; 4- Moché ; 5- David ; 6- Salomon ; 7- Asaf ; 8- Trois fils de Qorah.

 

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir-Qaddich

Page 59

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר