מורשת יהדות מרוקו

 

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

המסע של יעקב לחרן – מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שהשבת יב' כסלו – יום עלייתו לגנזי מרומים ה- 15,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

            והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי, בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'. ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום" –

 "כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

          על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

 

 

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח יב' 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן. הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.

 

 

לד. אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא

כתובת:  פיוט על אורך הגלות מיחל ומצפה תשועת ה׳.

סימן: אני רפאל משה.

נועם:׳דחכת לעשוב מן בהא׳.

התבנית: סטרופית קבע כפולת טורים נוסח הקצידה מסוג המלחון.

 מקורות: כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף א ע״א ; כ״י כנ״ל 5091, דף א ע״א;

כ״י בן צבי 2119, דף 5; כ״י סינסינטי 320 MIC, דף כד ע״ב; כ״י ניו-יורק בהמ״ל 8096 MIC, דף 35 ; צפרו תרפ״ט, דף א ע״א.

 

אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא כִּי אֵין בִּלְעֲדוֹ

שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת דַּל וּמַצִּיל עָנִי

 

נִלְאֵיתִי נְשֹׁא עֹל גּוֹי נָבָל בּוֹגְדִים בָּגְדוּ

כִּי כָּל הַיּוֹם דָּוָה מִתִּגְרַת צַר מוֹנִי

 

5 יְרַחֵם עֲנִיָּו עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ

יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וּלְמִפְגָּע שָׁמַנִי

 

רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת צָרוֹת תְּכוּפוֹת נִצְמְדוּ

עֲדִי רֹן וְחֶדְוָה נִדְחָה מִמֶּנִּי

 

פְּלָאוֹת יַעֲשֶׂה בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדּוֹ

10 וּלְמַעֲנוֹ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי

 

אָנָה הָלַךְ דּוֹדִי הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ

וְעַד מָתַי חוֹלַת אַהֲבָתוֹ אֲנִי

 

לְעַם בָּחַר לוֹ יָהּ יָסֵךְ אֱלֹהַ בַּעֲדוֹ

יִרְפָּא מְשׁוּבָתָם עָזִי וּמָגִנִּי

 

15 מִקְדָּשׁוֹ יְכוֹנֵן יִתְעַלֶּה וְיָרוּם הוֹדוֹ

וְשׂוֹטְנַי יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי

 

שֵׁם קָדְשׁוֹ יִתְגַּדָּל נִשְׂגָּב יְיָ לְבַדּוֹ

יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עַד אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי

 

הַנִּדְחִים יְנַחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָּחֲדוּ

20 אֲהוֹדֶנּוּ וְרוֹמֵם תַּחַת לְשׁוֹנִי

 

 

1 -אשפך…ונשא: אשטח תפילתי לפני ה׳. אשפך שיחי לפני: עדה״כ תה׳ קמב,ג. רם ונשא: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ נז,טו. כי אין בלעדו: על פי תה׳ יח,לב ׳כי אין אלוה מבלעדי ה״. כאן: צורת יחיד במקום בלעדיו להתאמת החרוז. 2. שומע…עני: שומע צעקת ישראל ומצילם מגלותם. שומע צעקת דל: עדה״כ איוב לד,כה. ומציל עני: על פי תה׳ לה,י.3. נלאיתי…נבל: עייפתי מלשאת את עול הגויים בגלות, על פי יש׳ א,יד. עֹל: נמשך לפניו ולאחריו. גוי נבל: עם רשע, על פי דב׳ לב,כא. בֹגדים בגדו: הגויים, על פי יש׳ כד,טז. 4. כל היום דוה: שרויה בצער, על פ־ איכה א,יג. מתגרת צר: מהתגרות האויב וממריבתו. מוני: המונה אותי ומציק לי, משורש ינה. 5. עניו…ידו: כינויים לעם ישראל. ירחם עניו: על פי יש׳ מט,יג ׳כי נחם ה׳ עמו ועניו ירחם׳. עם…ידו: על פי תה׳ צח, ז. 6. יראה…די: על פי דב׳ לב, לו. אזלת יד: נחלש כוחם של ישראל בגלות, ויד האויב גוברת עליהם. ולמפגע שמני: שם אותי מטרה לפגיעות האויב, על פי איוב ז,כ וראב״ע שם. 7. רבו משערות: הצרות הבאות עליי רבו משערות ראשי, על פי תה׳ סט,ה. צרות: נמשך לפניו ולאחריו. צרות תכופות נצמדו: הצרות סמוכות ובאות עליי בזו אחר זו בתכיפות. 8. עד…ממני: עד שנסתלקה ממני כל שמחה. נדחה ממני: על פי איוב ו,יג. 9. פלאות יעשה: נפלאות, כמו ׳נגד אבותם עשה פלא׳ (תה׳ עח,יב). בעבור אברהם עבדו: בזכות אברהם, עדה״כ בר׳ כו,כה. ולמענו: מוסב על אברהם ועל ה׳. בנאות דשא ירביצני: הלשון על פי תה׳ כג,ב והנמשל על פי יה׳ לד,יג-טו ׳והוצאתים מן העמים…במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל…תרבצנה בנוה טוב…אני ארעה צאני ואני ארביצם נאום ה״ וראה שו״ט תה׳ כג. 11. אנה הלך דודי: הקב״ה והניחני בגלות, על פי שה״ש ו,א. האפס לנצח חסדו: ׳שמא כלו חסדיו׳ (רש״י) על פי תה׳ עז,ט. 12. ועד מתי: נמשך לפניו ואחריו. חולת אהבתו אני: משפט שאלה או קריאה. ועד מתי חולת אהבתו אני? או – ועד מתי? (הלך דודי), חולת אהבתו אני! עדה״כ שה״ש ב,ה ׳כי חולת אהבה אני׳. 13. לעם…יה: כמו ׳ובך בחר ה׳ להיות לו לעם׳ 1דב׳ יד,ב). יסך אלֹה בעדו: ה׳ יסוכך ויגן עליו, על פי איוב ג,כב. 14. ירְפא משובתם: יקבל את תשובתם ויסלח לעוונם, עדה״ב הושע יד,ה. עזי מגני: כינויים לה', על פי תה׳ כה,ז.     15. מקדשו יכונן: יקים, מלשון ׳והיה באחרית הימים נכון יהיה בית ה׳(יש׳ ב,ב). יתעלה וירום הודו: של המקדש ושל ה׳ 16. ושוטני: אויביי. יקרבו אלי לשרתני: עדה״ב יה׳ מד,טו.17. שם קדשו יתגדל: בעת הגאולה, כמו ׳והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה״ (יחז׳ לח,כג). נשגב יי לבדו: על פי יש׳ ב, יז. 18. ימלך לעולמי עד: עדה״כ תה׳ קמח,י. אחד ואין שני: הלשון על פי קה׳ ד,ח, והעניין על פי קה״ר ד,ח ׳יש אחד זה הקב״ה ואין שני שאין לו שותף בעולמו׳. 19. הנדחים: הגולים, על פי יש׳ כז,יב ׳ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים׳. וינחם…פחדו: על פי תה׳ עח,נג ובהקשר להמשך שם ׳ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו׳. 20. אהודנו: אודה לו. מלה יחידנית במקרא, על פי תה׳ כה,ז. ורומם תחת לשוני: שם ה׳ מרומם תחת לשוני, על פי תה׳ סו,יז.

 

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

 

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

 

 

מראכש; המאה הי״ט

עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי״ח

פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק

הגובה : 26.3 ס׳׳מ ; הרוחב: 21.6 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ^׳ 146, מס׳ 385

(119)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

נינה פינטו-אבקסיס

נינה פינטו-אבקסיס  1971- 22 ביולי 2019 הייתה חוקרת פולקלור והומור ועמיתת הוראה במרכז לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה מתמקדים בלשון החכתיה ובתרבותם של יהודי צפון מרוקו. כלת פרס בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תשע"ה. ופרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת ה"תשע"ח

פינטו-אבקסיס נפטרה ביולי 2019, לאחר מאבק ממושך, במחלת הסרטן. נשמתה עדן.

טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

פעמים 150-152, מכון בן צבי, 2018, עמ 139-162

באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס[noche de panos]והכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.

במאמר זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר – ועל בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עמה ומקומה של שפת הקהילה, החכֵּתייה, הספרדית-היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.

טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק, המכין את החתן והכלה לחתונתם,״ והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה, העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית. על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם, כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליה דגם עיגולים ספירליים, המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה.׳ סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף הן חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ושבמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.

הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצאולה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עת׳ 276-265.

ערב זה נחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו. טקס הנוצ׳ה דה פניוס תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ׳ארון הבגדים היהודי׳ סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות המוצגות כולן ב׳מוזאון ישראל בירושלים. אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה. גילה הדר בחנה אה מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו. יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית. שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי-תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכות^, שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.

אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הבֶּרבֶּרית (traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם כשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה דאן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו בקרב יהודי טיטואן – ושחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי במונחיה של דנט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה'צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם כהגדרתה זיכרון היסטורי-קולקטיבי-קהילתי. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים

ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה, והתצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. סוגיה זו תידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.

היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נדונו במחקר, דורשים דיון נרחב, ובהם סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו, סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס, וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. במאמר זה אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.

נינה פינטו-אבקסיס–  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

  

מנין שנות מלבי ישמעאל בפאס בצפון אפריקה ובספרד, שמזכיר המחבר להלן הם לפי מנין הישמעאלים (כפי מה שנמסר לו ע״פ ה־אלקרטאם, כמובן שהישמעאלים התחילו מנין השנים בשנת 622 לספה״נ 16 ביולי שהוא יום ה־יציאה היג׳רה. ג׳ אב ד״א שפ״ב ליצירה. לפי זה, השנה הראשונה שבה התחיל המחבר לסדר דברי ימי מלכיהם שנת קנ ״ו 156, היתה שנת ד״א חמש מאות שלשים ושלש ד׳ תקל ״ג (773 למספה״נ).

עד שנת תשכ״ו 726 למנין הישמעאלים, ה״א שמונים ושש ליצירה (1325 לספה״נ), משך חמש מאות המשים ושלש שנים.

אגרת יחס פ א כ

פאס נבנתה בשנת 191 לספירת הישמעאלים, ד״א חמש מאות ששים ושמנה ליצי׳(808 לספה״ג).המלבה״ד

 

ואלה המלכים אשר מלכו בפאס וסיפורי עניני מולאי אידריס די זרהון, ומולאי אידריס בנו אשר בנה פאס. כפי מה שבא כתוב בספר אחד של הישמעאלים הנקרא אלקרטאס.

יחוס מולאי אידריס שבפאס, מולאי אידריס בן אידריס בן עבדאללה, בן אלחאסאן, בן אלחאסאן בן עלי בן אבוטאלב. עלי הנ״ז הוא חתן נביא הישמעאלים לוקח בתו פאטימה.

שבעה אחים היו, אחד שמו מוחמד, ואחד שמו יחייא, וא׳ סולימאן, ואחד איבראהים, ואחד עיישא, ואחד עאלי, ואחד אידריס.

מוחמד הנז׳ מרד על מלך הישמעאלים, שהיה שמו אבוזעפר למנסורי לעבאשי שנת קנ״ו(778 לספה״נ) למנין הישמעאלים, ושלח לו המלך חיל גדול אל עיר אלמדינה ונתפס מוחמד וכל אנשי ביתו, ושוב ברח אל עיר נובא, ועמד שם עד מות אלמנסורי הנז' ומלך למהדי בנו, והלך מוחמד בן עבד אללה הנז׳ עד עיר מקק׳ה. וכאשר נתקבצו המון חוגג למקק׳ה כמנהגם, עמד מוחמד הנז' ודבר באוזני העם דברי מוסר וביקש מלפניהם להמליכו, ונתקבלו דבריו והשתחוו לו כל אנשי החגיגה והמליכוהו אנשי מקק׳ה ואלמדינה ושלח ד׳ מאחיו לפרסם המלכות. שלח עאלי לאפריקא והמלכוהו אבל לא נגמר ענינו שמת תכף ונתבטל הענין. ושלח יחיא אל כארשאן ונשאר שם עד מות אחיו מוחמד הנ״ז כאשר נבאר, וברח אל עיר אדילם וחזרו על ידו לדת ישמעאל המון רב והמליכוהו עליהם. וזה היה בתחילת ממלכת הארון אראשיד שהיה מלך בבבל וכל המלכים ישרדו במזרח ואפריקא היו תחת ממשלתו, ושלח הארון ארשיד חיל למלחמה על יחייא ועל ידי תחבולות הביאוהו אצלו והשקוהו סם המות בעורמה ומת. ושלח אחיו סולימאן אל מצרים, וכשומעו כי אחיו מת ברח אל עיר נובאתה, ויצא משם אל אפריקא אל עיר תלמסאן מן המערב, ודר בה גם בימי אחיו אידריס, והיו לו בנים רבים ונקראים צאצאיו עד היום אלשרפא אסלימאניין.

המלך למהדי הנ״ז שלח חיל להלחם עם מוחמד הנ״ז בעיר מקקה, ומוחמד הנז' יצא לקראתו בחיל כבד מאנשי החגיג׳ה וזולתם, ואירע ביניהם מלחמה חזקה כשש פרסאות סמוך למקקה ומת המלך מוחמד בן עבדאללה בן לחאסאן, ואבד חילו ונהרג מהם המון רב והיו למאכל לעוף השמים. והיה זה ביום שבת ח׳ לחדש הנקרא לעיד לכביר שנת קס״ט למספר הישמעאלים. וכאשר מת מוחמד ברחו אחיו איבראהים ואידריס איבראהים ברח אל עיר בצרה (מהעיר הנז' מביאים תמרים לרוב דרך אוניה בלב ים עד ג׳דדא ומג׳דדא מביאים אותם למקק׳ה), ונלחם שם עם שונאיו עד שמת שם.

 

ואידריס ברח למצרים, והיה עמו אדם אחד כעבד כפטרון שמו ראשיד (קבור עמו עד היום בזרהון) והיו ממתחרים ומסבבים בשוקי מצרים, ומדי עוברם ראו חצר נכבדת והיו מסתכלים בה, ויצא, בעל החצר ושיתף עמהם דברי חן וכבוד, והאמינו בו ומסרו לו סודם, ואמר לו ראשיד זה הוא מולאי אדריס בן עבדאללאה בן אלחאסאן בן אלחאסאן בן עלי, ואני רשיד הברחתיו מן המות ורוצה להוליכו לערי המערב, ושמח האיש וגילה להם שהוא בן דודו והכניסם להסתתר אצלו והסתיר עניינם. ונשמעו הדברים אל עלי בן סולימאן שר של מצרים ושלח אל האיש להוציא האנשים המסתתרים אצלו, כי המלך אלמהדי מחפש אחריהם, ונתחסד עמהם, בעל החצר, והבריחם עד תונס, ומשם ברח אלקירוואן, ומן אלקיראוון יצא להמערב אל תלמסאן, ומשם בא אל טאנזא ומשם הלך עד נהר מלוייא, ומשם לסוס לאדנה היא תאפיללת, ומשם לוואד רביע ומשם אל סוס אלאקצא היא סוס הידועה, ומשם עד וואד גון.

וחזר ובא לטאנזא ולא ערבה לו ישיבתה, ובא למדינת וואליל היא זרהון היושבת בהר והיא עיר בינונית מוקפת חומה נשגבה, ובה מים רבים ונטיעות וזתים לרוב, והיה בה שר וגדול מורד במלכות החולק זכות לעצמו שמו עבד אלחאמיד אלוורבי מכת אלמעתאזילא (כת אלמעתאזילא דבר ממנה הרמב״ם בספר מורה הנבוכים ח״א פרק ע״א) וקבלו עבד אלחאמיד בכבוד רב והביאו אל ביתו וגילה לו אידריס סודו ויחוסו ודתו, ונכנסה התלהבות בלבו והשתחווה לו ונתן לו המלוכה. ובהגיע חודש רמאדאן קבץ עבד אלחאמיד שריו ועבדיו וגדולי משפחתו וסיפר להם מענייני אידריס ויחוסו ודתו והשתחוה לו ונתן לו המלוכה. וענו כולם להמליכו והשתחוו לו וקבלו עליהם הדת והתפילה. ועם אלוורבה הם הרבים והעצומים שהיו במערב והם שקבלוהו בתחילה יום ו׳ ד׳ לרמאדאן שנת קע״ב למניינם. אחר כך קבלוהו בני זנאתן ואחר כך כל משפחות האדמה פלשתים וערב מהם זוואגא וזוואווא ולוואתא, וסדראתא, וג׳ייאתא, וואנפזאייאתא, ומכנסאתא וג׳מארא. ובאו אליו מכל מקומות המערב, וקבץ חיל גדול סנהאזא והווארא וזולתם, והלך לתאמסנא היא אסאוייא ומשם לתאדלא. והיו רוב המקומות על דת הנוצרים ועל דת היהודים. והישמעאלים היו בהם מעטים, וכולם חזרו לדת ישמעאל על ידו. ושוב חזר לזרהון בחודש אלחג׳א הנקרא לעיד לכביר שנת קע״ב הנז', ויצא עוד להלחם על שארית המערב ולבראבר הנשארים על דת הנוצרים, והיהודים וואלמזוש, והיו בהרים הגבוהים ונלחם בם והרג מהם רבים עד שנכנסו בדת ישמעאל על כרחם. וחזר לזרהון שנת קע״ג, ויצא עוד והלך לתלמסאן, והיה בתלמסאן מלך מוחמד בן אוזרזאי שמו,. והודה המלכות למולאי אדרים הוא ובני זנאתן שהיו שם, ושכלל תלמסאן ובנה בה זוואמע וכרו'. ובחדש צאפאר הוא הנקרא סאייע לעאסור שנת קע״ד חזר לזרהון.

 

ויהי כשמוע הארון אראשיד מלך בבל את הדבר הזה, שלח משנהו סולימאן אלברמאקן ובידו כלים בסם המות להתחכם להורגו בערמה״ וכן עשה, בא אצל מולאי אדריס, ויאמר לו כאשר הייתי עבד לאביך אהיה עמך, ויספר לו כי בורח הוא מהרון ראשיד, ובחלקלקות לשונו הטהו עד שהאמין בו וקרבהו לעבודתו. ויום מימים נתן לו דבר אחד להריח בו ונפל מתעלף כי טמן בו ארס הממית בריחו, וברח סולימאן הנ״ז, ומת אידריס בחדש סאייע למולוד, ביום הראשון לחודש בערב שנת קע״ז. והימים אשר מלך במערב חמש שנים ושבעה חדשים. וראשיד חבירו ועבדו הנז״ל, רדף אחר סולימאן ואף שהשיגו והריק חרבו כנגדו בנהר מולוייא ופצעו וקטע ידו לא יכול לתופסו וברח לעיראק אל אדונו. ובשוב ראשיד מרדוף אחרי סולימאן ובא אל זרהון ראה והנה אין למולאי אידריס ממלא מקום, כי לא הניח שום בן, זולתי אשה אחד הרה מז׳ חודשים ושם האשה כנזא ממשפחת אלבראבר, וידבר אל העם דברים טובים ויאמר להם המתינו עד שתלד האשה ואם המליטה זכר עליכם לשמור המלוכה לבן אדוניכם, ואם נקבה תלד עשו כטוב בעיניכם, ונתקבלו דבריו.

 

והיה הוא מנהיג את העם, עד שילדה בן והיה דומה לאביו וקראוהו אידריס כשם אביו וקבלו עליהם מלכותו. והיה ראשיד מנהיג את העם ומחנך את הילד, ובהיותו בן שמונה שנים למדו הקוראן ולמדו חוכמות רבות ורכיבת סוסים ויריית חצים בקשת שלא יחטיא המטרה עד היותו בן י״א שנים, ואז המליכו על כל משפחות המערב. לימאם אידרים בן אידריס הנ״ז נולד יום ב׳ שלושה ימים לחדש ראזם שנת קע״ז, גוונו אדום נוטה לשחרות, בינוני בקומתו, יפה תואר עיניו יפות, גופו רחב, אין לו ערקום. יש בין שיניו פירוד הנקרא פלזא, לשנו צח, חכם נדיב, דוקן, גיבור, וכאלה רבות עמו. שם משנהו הנקרא אוזיר, עומיר בני מצעאב לאוזדי מן ערב לאוזדי. ושם השופט הנקרא קאדי עמר בן מוחמד בנו סאעיד. ושם הסופר אבו לחאסאן עבד אללה בן מאליק לאנסרי. בימים ההם היה מושל גדול באפריקא שמו בהלול בן עבד לוואחד, והיה נוטה אחר מולאי אידריס, ושלח לו שר אחד משרי אלמהדי מלך אסאם תחת רשות הארון ראשיד מלך בבל. ושם השר בן אלגלב ופתהו בממון ונטה אחריו והשתחוה להארון אראשיד. וכשהשלים מולאי אידריס י״א שנה וחמשה חודשים הלך ראשיד הנז׳ להשלים לו המלוכה והשתחויה מן הפלשתים וערב וזולתם. ונשמעו הדברים להשר אשר תחת יד למהדי הנז׳ בראהים בן אלגלב שמו, ושלח ושיחד מן הפלשתים משרתי ראשיד בממון, והשקהו סם המות לראשיד הנ״ז וימות בשנת קפ״ח למניינם. ומילא מקומו ראשיד אבו כאליד יאזיד בן אלייאש אלעבדי והשתדל והשלים המלכות והשתחווה למולאי אידריס על כל המשפחות לבראבראייא. והיה זה בתחילת חודש ראביע אלוול ביום ו' שנת קפ״ח למניינם.

 

ואחר שהרבה חיילותיו ונתחזקה הממלכה בידו, צר לו המקום בזרהון ויצא הוא וחיילותיו לבקש מקום אשר יבנה בו עיר אשר תכילהו, והיה מסבב אנה ואנה, ומצא הר אחד הנקרא זאלאג׳ והנאהו ובנה שם מקצת מן החומה. ואתרמי וירד המטר בזעף והפיל החומה, והכיר שהמקום אינו נאות לבנין העיר, וירד לשיפולי ההר ההוא, ובנה שם בניינים ונטע גנות וירד עוד המטר ואיבד הכל. והיה זה שנת קצ״א למניינם ופנה לסובב עד הנהר הגדול הנקרא אשבו, ובחר במקום הנקרא כ׳ולאן, סמוך למקום הנקרא היום סידי חראזם, אשר יש בו מעיינות חמים נובעים, וחפר היסודות שם ועשה הסיד והתחיל לבנות, ושוב נמלך מחשש שמא ישטוף הנהר ההוא את העיר, ושלח עומיר משנהו לתור לו מקום אשר ייטב, ופשפש ומצא בקעה טובה ובה עין מים הנקרא עין עמי׳ר הידועה היום אצל זוואגא, והלך עד המקום הנקרא היום ראס למא, ומצא במקום ההוא ששים מעינות מים, שלושה מעינות מצד מערב ושבעה והמשים בצד מזרח, ומהם יוצא הנהר ושתה מן המים והנאהו (כתב שם כי בנהר ההוא היו נמצאים כעין טיפי הבדולח הנקרא זוהאר, ושווים שוה גרגיר אחד מהם מתקאל זהב. ואומר אני אפשר אודות זה נקרא וואד פאס וואד אלג׳וואהר כי כן כותבין שמו בגיטין) והלך על שפת הנהר הנז׳ עד הגיעו אל המקום אשר בו נבנית פאס, והיה שם כעין יער, ושאל על אנשי המקום ואמרו לו משפחה נקראת בנו לכ׳יר ומשפחה נקראת בנו אירגאש. והלך והגיד הדברים למולאי אידריס, ובא מולאי אידריס עמו עד המקום ההוא ומצא שם זנאתא וזוואגא ובנו אירגאש דרים באוהלים מהם על דת ישמעאל ומהם על דת הנוצרים ומהם על דת היהודים ובנו איגראש היו על דת המאזוש, עובדי האש, והיו נלחמים תמיד זה עם זה ועשה שלום ביניהם. וקנה מהם יער אחד אשר בנה בו עדוואת לאנדאלוס בסף אלפים וחמש מאות דרהם, וכתב השטר אבו לחאסאן הסופר הנז״ל שנת קצ״א.

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- ייסוד העיר פאס ע"י מולאי אידריס

 

ר׳ עקיבא, תלמידו של ר׳ יהושע בן חנניה אמר: ״הכל צפוי והרשות נתונה" האמת היא או ״צפוי״ או ״רשות נתונה״, כי אחד נוגד את השני נדמה לנו לפעמים, לפי המאורעות הבלתי צפויים, כאילו זה מה שהיה צריך לקרות, יש צירופי מקרים שהם בגדר פלא וכאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותם. אבל אם אנחנו מאמינים בחופש בחירה, שהוא מעמודי התווך של היהדות, אי אפשר לקבל את ההנחה שזה היה צריך לקרות, שזה היה צפוי. נכון שיש לנו כמה מובאות בתנ״ך שבאו כביכול לחזק את ההנחה שהכל צפוי. לדוגמה: ״זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב״.רבקה הולכת לדרוש את ה׳ ״ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו… ורב יעבד צעיר״, כאילו כבר ידוע שהמבוגר יהיה נשלט על ידי הצעיר. רבותינו פירשו שזה מיוחס לזמן דוד המלך. ירמיה מעיד שה׳ דיבר אליו לאמור: ״בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך״.זה יותר כמו ציור פיוטי מאשר מאורע עובדתי מהחיים. וכן במשלי: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. ועוד: ״ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל״. יהודים תמימים רבים שקיבלו אמונה זו, שאין מנוס מהגורל שיועד לנו, חדלו לעשות בשביל עצמם ולשפר את חייהם ואת חיי משפחתם. היה לנו שכן שישב בבית ואשתו האיצה בו ללכת לחפש עבודה. הוא היה עונה לה: ״אם ה׳ רוצה לשלוח לי פרנסה, יעשה חור בתקרה וישלח לי פרנסה״. ואשתו כדרכה מקנטרת אותו : ״קום כלאס נבכי עליק (קום כבר אבכה עליך). חור בתקרה י! פה מפיק מרגליות! טפו!! מעיין מים חיים ומלא דיבורים ריקים! בוא אגיד לך יא ריקן, אם יהיה חור כזה בתקרה השכנים ייפלו עלינו והם ואנחנו הלכנו! ואז לא תצטרך פרנסה, כי ייקחו אותך ישר לגיהנום ושם לא יהיה לך זמן לחפש פרנסה אפילו אם תרצה! למה? כי ירדו עליך כל היום בשוטים ויענו אותך כפי שאתה מענה אותנו!! חור בתקרה! מה אתה חושב, שלאלוהים אין מה לעשות אלא לדאוג לבטלן שכמוך? יא ווילי! תעשה בעצמך מה שצריך בלי תירוצים. ׳לכלא דאר בוק׳ (שייחרב בית אביך) ותפסיק את הבלבולים שלך! לא יעזור לך כלום! אוי לי ולמזלי השחור שנפלתי בפוחז כמוך. קום כבר ולך מפה! חור בתקרה ? !״ – ככה הלכה ודיברה עם עצמה ובעלה יושב וכמו לא שומע אותה, רק מפטיר לעיתים: ״תשעה קבין שיחה! טפו!!״ נכון שזה לא קל כשמחשבות רעות מתרוצצות בראש ויש מאבק של האדם עם עצמו, איזו החלטה לקבל. יצר הרע דוחק בך לנטות לרע. האדם מתפתה לפעמים ולא עומדים לו הכוח והרצון לבעוט ביצר הרע ולעשות הטוב. אדם בעל אופי חזק נוטה לנצח את יצרו ולהחליט לטובה. אדם חלש אופי – לא עומד לו כוחו, ונכנע ליצר הרע ואחר כך הוא מתחרט וכועס על עצמו. לכן הוא אחראי ולא הגורל. אמונה עיוורת בגורל ולזרוק יהבך על ה׳ כמו ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך אסורה על פי התורה, כמו שכתוב ״לא תנסו את ה״׳. הפושע יכול לומר – זה היה ידוע מראש שאעשה את מה שעשיתי, זה היה כתוב, זה גורלי, לכן איני אשם! ואולם – אנחנו אחראים למעשינו מפני שיש לנו בחירה חופשית. הכל בידינו לנטות שמאלה או ימינה, לעשות הרע או לעשות הטוב.

אם נשאיר הכל בידי הגורל חיינו יהיו תוהו ובוהו. לכן חייבים מטרה, משמעת ותכנון בחיים. ואם לפעמים יוצא אחרת, צריך לקבל את זה בלי תרעומת ולנסות להפוך את זה לטובתנו ולומר כמו שהיה אומר נחום איש-גמזו ״כל דעבד רחמנא לטב עבד״ (מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה). זו כוחה של אמונה. כמו שלמדנו מדוד המלך עליו השלום ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳׳. צריך להאמין ולקבל הכל ברוח טובה.

המוסלמים מאמינים בגורל שהכל ״מכתוב״(כתוב מראש). בהקשר זה מספרים על שני מוסלמים שנוסעים בפעם הראשונה באווירון. כשהטייס מודיע להם שהם בגובה עשרה קילומטרים בחלל, מוסטפה מתחיל לבכות מפחד שמא האווירון ייפול והוא ימות. אומר לו ידידו מוחמד: ״מה אתה בוכה? אם זה ׳מכתוב׳ וזה יומך למות אין מה לעשות!״. ״אני יודע״, עונה מוסטפה, ״לא על זה אני בוכה, מה אם זה היום של הטייס?!׳׳ המאורעות בחיי באותה שנה כמו באו לשנות לא רק את חיי שלי, אלא גם את אלו של בני משפחתי, בניגוד לכל מה שתכננו, אני והוריי. לי היו תוכניות לימודים, לאבא היו תוכניות עסקים אך הכל השתבש. פעם, בצאתי עם ידידיי, נתקלתי בהפתעה בבני נוער ערבים שהיו מבוגרים מאתנו. לא נרתענו מהם והתפתחה בינינו קטטה גדולה. לא היה בזה מן החידוש, אלא שהפעם הם היו רבים וגדולים יותר ואנחנו מעטים וקטנים. זה מזכיר את ימי חנוכה, לא ? מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים. אני התאבקתי עם ממזר אחד. נתתי מכות וחטפתי מכות ובזמן שהתגלגלתי על האדמה עם הממזר הזה בא ערבי אחר גדול יותר, הנחית אבן כבדה על הברך שלי והשאיר אותי משותק. לא יכולתי לזוז. לשמע המהומה באו ערבים מבוגרים, שנזפו וגירשו את הפרחחים שהתקיפו אותנו ולמעשה הצילו אותנו. היו גם ערבים טובים בינינו! איכשהו, הגעתי בעזרת ידידיי הביתה ומצבי בכי רע. לאחר קבלת פנים ״חמה״ מצד אמא, כדרכה בקודש, הוחלט לקרוא לערבייה שיצא לה שם כידענית, לטפל ברגלי. הערבייה באה, ובעזרת שכנינו הגברים משכה את רגלי בחוזקה כדי ליישר את העצמות, עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את רגלי מגובסת והייתי מרותק למיטה. לא היה גבול לצערי. להתנתק מלימודיי נחשב בעיניי לאסון. ואולם, אמונתי בחיים והאופטימיות שבי – עזרו לי להתגבר. מאז שאני זוכר את קיומי בעולמו יתברך, היה בידי תמיד ספר, כמו נולדתי אתו. הייתי צמא תמיד לדעת וללמוד, לקרוא בלי הפסקה בכל עת מצוא ולקיים את מה שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה׳׳,״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״. כעת יש בידי זמן למלא רצון עז זה ביתר שאת. המשכתי בשיעוריי בעזרת ידידיי שהמשיכו לבקר אותי ולעדכן אותי על השיעורים שלמדו. זאת לא הייתה בעיה. בזמן החופשי שלי התחלתי לבלוע ספרים בעברית ובצרפתית, לעיין ברצינות בספרי תפילה ולעמוד על פירוש המילים שעוד נעלמו ממני. זמן ישיבתי מרותק למיטה בבית התארך. אחרי האישה הערבייה בא תורו של ערבי, שאף הוא רכש לו שם של ״מרפא ומחולל נפלאות״. גם הוא ניסה את ידו ברגלי, והעינויים שלי נמשכו כמה חודשים, עד שלבסוף התמרדתי בהחלטיות גמורה, ובקול בוכים שכנעתי את אמא לקחת אותי לרופא – אבל רופא ממש ולא איזה חובב שאינו יודע מה הוא עושה. מאמינים אתם שבכל עיר ספרו לא היה בית חולים? הייתה רק מרפאה עם אחות והרופא היה מגיע מפאס פעם בשבוע. אף פעם לא הספיק לראות את כל החולים. כשהרופא בדק אותי – צעק וקילל, צרח ונזף קשות באמא! איך נתנה שיקלקלו לי את הרגל! הוא צעק ואמר לה שגרמו לי נזק בעצמות הברך ועכשיו אנו צריכים ללכת לטיפול בבית החולים הגדול בעיר פאס. ככה נהגו. כל מקרה רציני הופנה לעיר פאס.

לרוב אנשי ספרו היו קרובי משפחה בעיר פאס וזו הייתה סיבה טובה לערוך ביקור אצל הקרובים ששמחו תמיד לעזור. העיר פאס הייתה בסך הכל שלושים קילומטר דרומית-מזרחית מהעיר ספרו, אבל הנסיעה אז לפאס נדמתה כנסיעה לארץ רחוקה. אמא טרם אמרה נואש. היא לקחה אותי להשתטח על קברי צדיקים, התפללה ובכתה על קברם שיעזרו לי וירפאו אותי. היא נדרה נדר לתת צדקה במידה והצדיקים ירפאו אותי. כבר בגיל צעיר התחלתי להסתכל על הדברים אחרת, בכל הקשור לעין- הרע, כישופים, אמונות טפלות, מגידי עתידות, נסים וכו'. אמרתי לה שלא ייצא מזה כלום, מאחר שזה מנוגד ליהדות. משהו טוב ייצא רק מטיפול מתאים. אמא אמרה שהצדיקים לא עזרו לי כי אני לא מאמין!

עדתי לה שאני כן מאמין בה' לא ״בבן אדם שאין לו תשועה״, ובפרט אדם מת, ולא חשוב איזה צדיק היה בחייו. צריך לשים מבטחנו רק בה׳ שיחזק אותנו בנפשנו כדי להתגבר ולהבריא. בעיני אמא אני כופר בכוחם של הצדיקים, אולם אין זה נכון. אני לומד את דברי הצדיקים וחי לפיהם כי יש בהם תבונה וחכמת חיים, אבל אני לא מאמין בנסים כאלה ולא סומך עליהם. כך למדתי מהתלמוד וכך השכל הישר אומר לי. שהרי הצדיק לא יקום מקברו ולא ייצור לי ברך חדשה, הלוא כן? לא מתקבל על הדעת!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

הסכמה על ספר "אמרי יושר"

נדפס עם מדרש רבא  וורשא 1876, בלי הסכמה זו)

האח האח ראתה עיני שמעה אזני ותבן לה שמח לבי ויגל כבודי אף גילת ורנן בהגלות נגלות חמדה גנוזה ספונה וצפונה, מגילת סתרים תורה חתומה ניתנה, זה יותר ממאה ועשרים שנה, היתה בקרן זוית מונחת וטמונה, מעשה ידי אומן ספר כתב איש ר״ב וגדול אשר העיר העדינה, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים פאס יע״א קריה נאמנה, הרה וילדה וגידלה שעשועיה חכמות בחוץ תרונה, הלא הוא הח' הש׳ ד״ו סבא דמשפטים נר ישראל החסיד העניו הרב המובהק כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל, בנו של חת׳ הש׳ ד״ו בנן של קדושים גזע ישישים כמה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה בן לאותו צדיק הח׳ הש׳ ד״ו הרב המובהק גוזר ים החכמה לגזרים אבי התעודה כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל גזע ישישים חכמי קאשטילייא המגורשים זלה״ה.

והוא חיבור נכבד וביאור נחמד על מדרש רבא דחמשה חומשי תורה וזה שמו אשר יקראו ספר אמרי יושר שכך קראו הרב המחבר זלה״ה אשר עלה אל האלהים בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושבעים ותשע ליצי' מה נעמו מה יפו מה מתקו ומה נמלצו ומה נמרצו אמרי יושר ישרים משמחי לב עשויים באמת וישר וכתוב יושר דברי אמת ותהי האמת נהדר״ת בפירושים נאים ודקדוקים יפים להבין וליישב דבר דבור על אפניו ולהשיב אמרים אמת.

והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקיט לישנא קלילא  ושונה לתלמידיו דרך קצרה מקצר ועולה אוכל התוך וזורק הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות, על כן היו דבריו מועטים והמה מרובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופות, וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם ואמור יאמר כלך אצל יפות והרוצה ליהנות יהנה בהתישב דעתו לעיין בו במיתון בדרך שמעיינין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו כל הקושיות שיש במאמר ולבבו יבין ויבחן מה הוקשה להז״ל בכתוב והיאך יתישב המקרא כמין חומר על פי׳ דרשתם.

אתם גם אתם כל בני ברית בואו אחי בואו ריעי ועיניכם תחזינה מישרים נכוחים למבין וישרים כאור החמה שבעתים מאירים ומזהירים וישרים כל מעגל טוב להבין לבב נמהרים, שפתותיו דובבות נובבות ונופת תטופנה, והנה תסובנה, ובהיכלי מלכים מאן מלכי רבנן תבואינה, והממלכה נכונה, היתה לראש פינה, כל מבין עם תלמיד בדבריו יפרח כשושנה, ובאמריו תהיה לו עדנה, ופתי יערים ויחכם עוד בעדות ה׳ נאמנה.

ובכן כל אשר יתן לכסף מוצא ויזיל זהב מכיס להביא חבור זה לבית הדפוס להיות מיקרבא הנייתיה על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון עליו שנו חכמים בלשון המשנה כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואגב ריהטא דחיבור הזה יודפס גם ביאור של הרב הנז׳ על מגילת איכה כי שאר המגלות כבר נדפסו עם ספר נמוקי שמואל של הרב מהר״ש הצרפתי זלה״ה נכדו של הרב המחבר זלה״ה, ואני תפלה לנורא עליה יחיש גאולה לעם סגולה, נאם סבא סבא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה, וכמה עקי והרפתקי עדו עליה ונפל בעדביה אתרו עפייה ובדרו אינביה, מנפשיה כרע גחין ומצלי קדם אלהיה דליהוי בסעדיה בסגיאות טוביה, מר קטינא זוטרא וזעירא יעקב כי קטון הוא בן לאותו צדיק הרב המובהק החסיד כי קדוש הוא לאלהיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל זלה״ה.

 

הסכמת חכמי ורבני פאס יע״א שעשו על ספר התשב׳׳ץ

הכתב מכתב אלהים בכל מקום דיין מומחה דגמיר וסביר ובקי ופקיע בדיסקי ויש לו שם בשדה אשר ברכו ה׳ כזית הנטופה הנה ישכיל אל כלאשר יפנה כאלה ביבנה וזמיר עריצים יענה, גמרא גמור זמורתא בפלפולא דאורייתא גלי עמיקתא ומסתרתא וברוה הקדש צפה היושב על כסא ההוראות, למופת ולאות, עשה לו המלך שלמה מלך שהשלום שלו יעשה שלום לו ויחזיק במעוז תורתו הקדושה והתמימה, יקרה ונעימה, כנדגלות איומה, ובשחר נשקפה, הרב הגדול כמוהר״ר שלמה אאליון נר״ו ואחריו כל ישרי לב המישרים אורחותם ומפלסים מעגלותם, אשר ה׳ קורא העומדים על הפקודים, ואל דבר ה׳ חרידים, ה׳ צבאות יגן עליהם עושה שח׳ר עיפה.

האותיות צהלונו כי על יום באנו ולעזרת ה׳ בגבורים יצאנו עת לעשות לה׳ לישע האי צורבא מרבנן גבר חכם בעז ואיש דעת מאמיץ כת כר״י ואילפא יסודתו בהררי קדש הח׳ הש׳ כהה״ר שלום נחמיאש יצ״ו אשר ראינו ראייה חושיית טוב כוונתו הרצויה.

מכתבי מחילה ובירור דברי דלסורין גבר בגובריו בטל את המעוררין

ניסן תנ״ט

לכהה״ר משה בן עטר ניסן שנת תנ״ט

אשירה נא לידידי שירה נבחרה ונחמדת ונכונה.

מיתד ושני תנועות ויתד ושני תנועות ויתד ותנועה.

בפלס בני אל חי תנו זמרה ותודה בשקל ובנגינה.

סי׳ יעקב בן צור

 

ידיד הוגה בדת הנאמנה

עדי נדף שמו הטוב כמו מור

קנות חכמה יקרה מפגינים

בטוב מדות מדובר בו נכבדות

נתיבי דת טהורה מהלכיו

צפונים הם אמריה בלבו

ואל דרך גמילות חסדים

רצון מלכות מאד ימתק לחכו

אלהי נא בחסדיך רחמהו

ויצליח ויפריח בשמחה

וימיו נא יבלה בנעימים

וכי ישאל אנוש רואה לשירי

ואיזהו מקומן של ש׳בחים

 

בפיו תמיד מחודדת שנונה

למרחוק בכל עבר ופנה

הלא בחר ולו שם בתבונה

וגם כל מעשהו באמונה

אשר עורכים למול פניו תחינה

וגם צלל בים תלמוד ומשנה

בכל יום גם בכל רגע ועונה

מאד ירוץ ובוא יבוא ברנה

וראוי הוא שרות עליו שכינה

היה נא לו לצור מעוז וצנה

כשושנה וגם גפן ותאנה

לרוב ימים עדי שיבה וזקנה

למי אתה ואן תלך ואנה

הלא יען למש״ה הם למנה

 

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'- כמוה״ר משה בירדוגו זלה״ה

עמוד 260

לעילוי נשמתה של נינה פינטו אבקסיס, שהלכה לעולמה בטרם עת. יהי זכרה ברוך.

ציר המרחב: מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה

תחילה התקיים הטקס בחודרייה (judería) הרובע היהודי בטיטואן, בירת מרוקו הספרדית. ברובע זה התגוררו רוב יהודי העיר, עד בניית האנסנצ׳ה (ensanche), ההרחבה של העיר, בשנת 1925, וברובע החדש התגוררו בעיקר הנוצרים והיהודים בבניינים משותפים. החודרייה בנויה בצורת מתחם סגור, שעריה ננעלו בשעות הלילה, ורחובותיה צרים. הכלה הולבשה בביתה על ידי המחטה, מלבישה מומחית שהכירה את שלבי התקנת השמלה והתכשיטים. לאחר מכן הגיעו המחותנים ועמם אנשי חברה קדישא – שהיו אחראים לטקסים היהודיים בקהילה – והם נהגו ללוות את הכלה ברחובות החודרייה הגדולה והחשוכה, כשהם אוחזים בבתי נר כבדים ובפעמונים גדולים. יופייה של הכלה, הלבושה בגדים מפוארים ועדויה תכשיטים, אור הנרות וחומם ודנדון הפעמונים פעלו על החושים, ובכך – על פי התאוריה של ארנולד ואן גנp – הטביעו את חותמם על זיכרון הטקס. המשכו של הטקס התקיים בבית החתן או הכלה, וכל הנשים שסבבו את הכלה היו לבושות גם הן בשמלה המסורתית. כאשר טקסי מעבר שנהוג לחוג בקרב המשפחה ובמרחב סגור פורצים את גבולות הבית ועוברים דרך הרחוב, ההכרה בשינוי ובמעבר שחווה הפרט חורגת מן המעגל המצומצם של המשפחה והמכרים אל הקהילה כולה, הנוטלת חלק בתהליך הטקסי ומשמשת כעדה לו.

בתקופת הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912) עברו יהודים רבים להתגורר באזור ההרחבה של העיר, בשכנות לתושבים הנוצרים. בתקופה הזו התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו שלא לבלוט במנהגיהם השונים, בשפתם או בהתנהלותם. הטקסים עברו מן החוץ אל הבית. הטקס התקיים בבית הכלה, ומירעניות סיפרו כי הכלה נהגה להסתובב סביב שולחנות הבית – כסמל להקפות שנעשו ברחובות. נשות המשפחה וחברותיה של הכלה לבשו כל אחת את השמלה הגדולה הפרטית שלה, אם כי בשלב זה הלכו והתמעטו השמלות המקוריות שנותרו בכל בית, וחלק מן הנשים התהדרו בלבוש אירופי־מודרני ולא בשמלה המסורתית. כפי שהיה נהוג בטקסים שהתקיימו ברחובות ליוו המחותנים את הכלה בשירים שנועדו לה, וכן הושרו הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳ והפיוט של שלמה אבן גבירול ׳שוכנת בשדה עם אוהלי כושן, בנוסח מרוקו הספרדית, שיר המכונה בפיהם של יהודי טיטואן ׳לה שוחה׳.

בשנות השישים, עם ההגירה הגדולה לישראל, שוכנו יהודי מרוקו הספרדית בעיקר במעברות ובשיכונים בעיירות הפיתוח בפריפריה; לא עוד הבתים רחבי הידיים שהיו בטיטואן עם חדרי האוכל המרווחים. שינוי המרחב השפיע גם על התנהלותו של הטקס. כך תיארה זאת אחת המידעניות: ׳זה היה עצוב. בבית הקטן באשקלון ליוו אותי לבושה בשמלה מהחדר לסלון, שתי בלטות. שרו שירים וזהו. על השולחן היו כמה עוגיות, אבל לא הייתה hiba הילה, התלהבות׳. אחרות ציינו כי השתדלו לקיים את הטקס בדיוק כמו בטיטואן, אך הבתים הקטנים שבהם גרו המהגרים שזה מקרוב באו אילצו אותן לחפש דרכים לניצול מרחב הבית, כך שיכיל את בני המשפחה והחברים. ׳את כל הרהיטים של הבית דחסנו בחדר אחד, וכך יכולנו לפרוש שולחן ארוך של מטעמים ולארח בדירה הקטנה כמעט ארבעים אורחים׳, סיפרה מידענית אחרת.

בימינו בישראל, בספרד, בוונצואלה, בארצות׳הברית ובארצות תפוצה אחרות הטקס מתקיים בקרב בני הדור שלא נולד בערי צפון מרוקו, והוא נערך בבתים דו-מפלסיים או רב מפלסיים ובגינות הבית של בעלי הטקס או קרובי משפחתם. מלבישים את הכלה בקומה העליונה של הבית, ולאחר הלבשתה באים המחותנים לאסוף אותה מן החדר ומלווים אותה למרחב הגדול יחסית שבו מתקיים הטקס, גינה או חצר, כשהם קוראים פיוטים במנגינה המסורתית. הכלה עוברת בין האורחים מלווה במחותנים ובאנשי הקהילה, ומובאת אל מעין כיסא מהודר (trono). על קיר שמאחורי מושב הכלה תלויים פרוכת ומעילי ספר תורה שהובאו ממרוקו, ושהם חלק מהאוצרות של משפחות לא מועטות; חפצי קודש אלה מעוטרים ברקמת זהב דומה לזו שעל השמלה. בטקסים הנהוגים כיום הנשים הסובבות את הכלה לבושות בשמלות מושכרות או מושאלות, בצבעים שונים וברקמת זהב, והן מזכירות את הנשים שהיו לבושות בערב זה בשמלה הרקומה המסורתית, ומבליטות על דרך הניגוד את האותנטיות והסגוליות של השמלה היחידאית. פייר נורה ציין כי בגדים הטעונים זיקות נוסטלגיות לעבר היסטורי ולמקומות מן העבר הופכים לאתרי זיכרון וממלאים תפקיד בהבניית הנרטיב ההיסטורי – האמתי או המדומיין – של הקבוצה. הבגד המסורתי ממחיש את הדבקות בקבוצה כלשהי ואת הרצון להיבדל מקבוצות דומות ואף לחוש אליטיזם.

המעברים במרחב ממחישים אם כן מעברים בין מסורתיות למודרניות כבר בטיטואן עצמה: המעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר ומן הרחוב אל פנים הבית; וכך גם בישראל במקרים רבים: מעבר מדירת השיכון לבית הדו-קומתי. השינויים באופי הטקס משקפים את התהוות החשש ממגעים בין תרבויות במרחב שהייתה בו הייררכייה בולטת, בין הנוצרים ליהודים בטיטואן, וכן את התהליכים המלווים את משבר ההגירה ואת הצמיחה וההתבססות שלאחריה, וכל זאת תוך שמירה על הלכידות של הקבוצה האתנית.

ציר הזמן:קיצור התהליך הטקסי ושיויים תרבותיים.

ציר הזמן מתמקד בטרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים במונחיו של ויקטור טרנר. הטקס המקורי, כפי שהיה מקובל במרוקו הספרדית נקרא כאמור גם ערב הכלה (noche de novia ), והחובה הייתה לקיימו ערב לפני החופה – אחד מתוך שבעה

ימי טקסים שקדמו לחופה, שהתקיימה תמיד ביום רביעי. נהוג היה להתחתן בטיטואן ביום רביעי מפני שביום חמישי התכנס בית הדין של הקהילה, וכך ניתן היה להצהיר על נישואים פסולים בשל פגם כלשהו. ביום שלישי שלפני החופה התקיימו שני טקסים: אחר הצהריים נהוג היה למרוח את החינה, ובערב – ללבוש את שמלת הנוצ׳ה דה פניוס. גם יום קודם לכן, ביום שני, נהוג היה להלביש את הכלה בשמלה המסורתית, לאחר מכן הפשיטו אותה וליוו אותה אל המקווה, ובערב התקיימה ארוחה מסורתית שהכינה משפחת הכלה. הטקס הנהוג כיום הוא למעשה שילוב של כמה תהליכים טקסיים שהתקיימו בימים שני ושלישי שקדמו לחופה, אך כולל גם מרכיבים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים האחרים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

כחלק מן השינוי באופי הטקס השתנה גם רפרטואר השירים. בעבר היה נהוג לשיר שירים ייעודיים לטקס מעבר זה: שירים המתארים בתקריב את פניה וגופה של האישה ושירים שמפרטים את המאכלים שיש להסעיר בהם את החתן ואת הכלה ביום חתונתם, למשל ׳הכלה בעלת הפנים המאופרות׳(La novia de cara pintada), ׳הפאיפרו (Elpaipero), ׳הללו את הכלה׳(Alabanza a la novia ו׳ארוחת הערב של הארוס׳(La Cena del desposado). בשל ביטול הטקסים הקודמים ודחיסתם לערב אחד שרים כיום בערב אחד גם שירים מן הטקסים האחרים: שירי נדוניה(Ashuar nuevo), שירים לכלה ביום חתונתה, ולמעשה מושרים גם כל השירים הידועים בחכתייה, ובהם שירי חגים, כגון ׳משה יצא ממצרים׳ (Moisés salio de Misraim), שנועד לפסח, ו׳המלכה אסתר (La reina Ester), שנועד לפורים, וכן הרומנסה הידועה ׳ערב אחד של קיץ (Una tarde de verano). למעשה זהו כיום הטקס היחיד שניתן לשיר בו שירים בחכתייה, ולא נועד לכך זמן אחר.

תהליך דומה של הצגת כל המגוון בטקס אחד חל גם באשר לתקרובת. בעבר נהוג היה להגיש בטקס זה בעיקר עוף ממולא ומגוון של עוגיות מרציפן מעוצבות. אך כיום מגישים במקרים רבים בערב זה את כל האוכל המסורתי המוכר ממרוקו הספרדית: פשטידות מסורתיות, קציצות, פסטליטוס (עוגות תפוחי אדמה עגולות, ממולאות בשר ומטוגנות), קוסקוס עם חמברייה (תבשיל מתוק של שקדים, דלעת ובצל), שבלולי קליפות תפוזים מסוכרות, מיני מתיקה ועוגיות מקושטות ומעוצבות.

נינה פינטו-אבקסיס–  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

 

בצלאל אשכנזי

נולד וחונך בצפת ת"ו. אח״כ ישב על כסא הרבבות במצרים, ויהי שם מורו של האר״י דיל. לדגלי המחלוקת עם הבגיד ר׳ יעקב תלמיד, ותר על משרתו ויעתיק מושבו לירושלים בשבת שט״ז לערך. לאחר מות הנגיד הנ״ל חזר למצרים, ויעמד שם בראש רבני העיר. הר״י נג׳ארה מפליג בשבחו. מאגרותיו אשר שלח לו מתחור כי אבי המשורר שגר אליו למצרים כמה העתקות מספדו ״לקח טוב״ להפצה, והיות ולא זכה לגבות את מחירם בחייו, בנו תבעו ממנו, וז״ל: ״יגדיל חסדו ואמתו עם עבדו בן אמתו לגבות לי משם דמי הספרים אשר לאבא מארי ז״ל בידו, ובזה אדע כי מצאתי חן בעיניו״. זמירות ישראל ח״ב. מי השלוח קמב. ע ג היה חשוך בנים, ובסוף ימיו נשא אשה שניה אשר ילדת לו בנים ובנות. בשבת שנ״ב עלה ירושלימה שנית, ויהי מגדולי רבניה עד יום מותו. לפי השערת ר״ש רוזאניס, היה גם ראש  רבני עיה״ק. די״י בתוגרמא ח״ג עמ . 196

 

יחיאל אשכנזי

מרבני שלוניקי בזמן הרב יוסף טיטאצאק, בשנת ש״כ לערך. בסוף ימיו עלה לירושלים. בע״ס קורא הדורות מזכירהו, כחכם חסיד ומקובל. חבר ס'  היכל ה', והוא לקט מכתבי המקובלים, כולל ס׳ השם לר״מ די ליאון, עניניס שונים בקבלה לר״י גיקטאליה ור׳ שם טוב גאון, פזמון בר יוחאי, וקינה על שוממות ההיכל, ודוי, ומדברי האר״י ז״ל. אוצה״סה. ס', 292 קורא הדורות לז. עב.

 

יצחק ביר אברהם אשכנזי

נולד בשנת תרי״ט בירושלים, מת כ״א אלול תרע״ה באלכסנדריה. בנו של הרה״ג אברהם אשכנזי מי שכהן במשרת חכם באשי וראש״ל במשך י״א שנה, לפני הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. ח״ר יצחקוג׳ו, כפי שקראוהו בני עדת הספרדים בירושלים, נתשב לאחד הדרשנים המצוינים בדורו אך הוא לא עשה את תורתו קרדום, וישנא את הרבנות. זמן מה קרא שעורים בתלמוד, בישיבת ״תפארת ירושלים״. עודו צעיר לימים החל מתעסק בצרכי צבור, ויהי לראש המשתדלים לטובת בית החולים ״משגב לדך ושכלולו. כדי להבטיח את קיום

המוסד הזה, נסע בשליחותו פעמים אחדות לחו״ל ובשובו ממסעיו הארוכים, בחרו בו חבריו ליו״ר ההנהלה. בשנת תר״ס היה חבר בועד העדה, ובה בעת שמש כחבר באחד מבתי הדין שעל ידה. גדולתו בתורה משכה אליו את תשומת לבם של כל רבני ירושלים בזמנו ואחר מות הרה״ג הראש״ל יעקב שאול אלישר, הוצעה לו משרתו, אלא מחמת ענותנותו היתרה לא הסכים לה. לרגלי נשאו את הנתינות הצרפתית יצא בראשית ימי מלחמת העולם עם גולי א״י למצרים. שם התחבט והתלבס בסבלו וביםוריו, ובסוף שגת תרע״ה מת באלכסנדריה. חברו הנאמן הרב מרדכי שריזלי, נפטר גם הוא זמן קצר אחריו, בצפת, בחדש אייר תרע״ו.

הוא השאיר אחריו כתבי יד בשו״ת ובפוסקים שלא ראו אור עד היום. רובם נמסרו ע״י בנו לידי הרה״ח יצחק ב״ד מיכאל באדהב. ר׳ תשובותיו בס׳ מעשי איש סי׳ ט״ז. בהמאסף שנה א. סי׳. ב ובכלל הביא שם מדברי אביו הראש״ל ז״ל.

 

ישראל אשכנזי

מרבני ירושלים, בימי הנגיד הרב יצחק הכהן שולל. לפי מקורות שונים היה גם מראשי הישיבה. מוצאו היה מרומי. לפי דברי הנוסע האלמוני משנת רפ״ב, היתה השפעתו רבה וניכרת בצבור. גם תלמידי חכמים מק״ק מסתערבים היו מתאספים ולומדים תורה אצלו. בבואו לירושלים נתפרסם שמו בין זקני הרבנים באה״ק, ומקרוב ומרחוק הריצו אליו שאלות. כמה מפסקיו הובאו בספרי רבני דורו בשו״ת רלב״ח, שו״ת רדב״ז, וכו'.

 

מלכיאל אשכנזי

לפי מקורות שונים בני סמך, היה מיסד הישוב היהודי בחברון בשנת ש׳ לערך. הרב חיד״א כתב עליו: ״שמענו מזקני שער, שהרב היה סבה שיהיו ישראל בעה״ק חברון  ת״ו. והרב בעל השל״ה דף זכ״ר, זכר עשה לשם כבודו וכו'.״—נפסטר שם בשנת שנ״ו. לדברי הר״י שורץ בספרו תבואות הארץ, היה ר׳ מלכיאל הנ״ל חכם גדול וכתב פסקים הרבה גם חבר ס' קטן הנקרא בשם מלכיאל מגן עדן וגיהנם. בתשובות הרב שלמה נרבוני נזכר בשם ״החכם השלם החסיד והקדוש״. ובעת שיסד ישוב אחינו בני ישראל בחברון ישבו אז שם קראים רבים, וכל הצד היהודים אשר ברשות כוללות הספרדים כיום הזה, העזובה והחרבה בעונותינו, מימי מהומות הדמים באב תרפ״ט, הרב הנ״ל קנה מהם. כתב פסקים רבים, דרשות ושו״ת ולא נדפסו. תבואות דהארץ פרק ד. קוה״ד מג. עב.

 

אברהם בן אשר

מכונה אב״א. מרבני אדרינופלה. תלמיד הרב יוסף קארו, ובן זמנו וחברו של מהר״מ אלשיך. ובאחת מתשובותיו שהובאה בס׳ אבקת רוכל למדין, מבואר שהיה רב בארם צובא. בסוף ימיו עלה לאה"ק ויתישב בצפת ושם נפטר.

ח ב ר : פירוש על המדרש בשם אור השכל, שחלק ממנו נדפס בשם מעדני מלך. השאר נמצא בכ״י. אחדות מתשובותיו נדפסו בספרי רבני התקופה. והר״א כרמולי כתב עליו כי פירושו על מדרש רבא לחלק בראשית עם פירש"י נדפס בוינציה ש. שכ״ד והשאר נמצא כיום בגנזי האטיכאן

 

אהרן בן משה בן אשר

מבעלי המסורה האחרונים אשר ממנו החלה תקופת המדקדקים. חי בטבריה בראשית המאה העשירית לספירתם. היה סופר מומחה וכתב תנ״ך בנקוד וטעמים בדיוק דב. שנים רבות יגע בעריכתם עד אשר תקנם והגיהם כיאות. הנוסחא האחרונה היתה לעיני הסופרים המעתיקים שבאו אחריו. הרמבי׳ם שבאר כל הפרשיות הפתותות והסתומות אמד עליו: ״והספר אשר סמכנו עליו הוא חבורו של בן אשר הידוע במצרים, שהוא כולל כ"ד ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו בספר התורה שכתבתי.׳ — הוא כתב גם חקירות בלשון על הנקוד והטעמים. אליו מיוחם הקונטרס דקדוק טעמים. דמב״ם הלכות ם״ת, סדק ח. ד.

 

בחיי בן אשר

נקרא בשם כולל ״רבנו״. מגדולי רבני דורו. חי בסרגוסה, ספרד. נפטר שם בשנת ה"א ק"ב לערך. תלמידו הותיק של הרשביא. וכתב בע"ס יוחסין ״שזה הספר (פירושו על התורה) יצא שמו בכל העולם ועוד עשה ספרים אחדים׳. אוצר ישראל ח"ג עמ .17

 

רפאל אברהם בן אשר

יכונה גס בשם חיים רפאל וכו'. מגדולי רבני ירושלים, בראשית המאה החמשית לאלף הששי. בשנת תקי״ח היה ראש ישיבת יפאר ענוים. אח״כ יצא בשליחות מצוה לערי ח חו"ל לטובת כוללות הספרדים בעיה"ק. רבני זמנו היו אליעזר נחום, נסים משה מזרחי וכו', והוא חתום באחדים מפסקיהם. חבה יתרה נודעה לו ללמודי הקבלה, ויהי ממעריציו הגדולים של מהרח"ו. בספר תולדות גדולי ישראל להרב מ"ש גירונדי ציון, כי התנהג בחייו על פי הספר שערי קדושה למהרח״ו, ובהשתדלותו נדפס הספר הנ״ל בקושטא, בפעם הראשונה, בהיותו שם. בשנת תקל״א נמנה לר״מ ור״מ בירושלים ויכהן במשרתו זו עד יום מותו. בזמנו התפשטו הרעב והמתלות בעיה״ק, ותוך מרבית החללים נפל גם הוא ונלב״ע ביום י״ז מנ״א תקל״ב. חתום שני על הסכמה משנת תק״כ, בענין מסי הגבילה המגיעים לכולל ירושלים. חי בזמן גדולים, ביניהם יזכרו הרב חיד״א, מיוחס בכר שמואל, מרדכי יוסף מיוחס, רפאל יצחק זרחיה אזולאי, אבי חיד״א וכו'. עוד חתום על תקנה אחת משנת תק״ט, האוסרת להיות בירושלים שרוי בלי אשה. תקנות ירושלים מהדורא ב. מא. מת. תח״י ח״ג. עמ . 99

 

שבת אשר ד״ר

מכונה אשרוף, ושם משפתתו לפנים דיבאס. נולד בטטאר פזרדג׳יק בולגריה, בשנת תרל״ז, לאביו אשר בנימין חסיד דיבאס, ולאמו רחל. הוריו דאגו לתנכו, במדת יכלתם המוגבלת. ראשית חנוכו קבל בביה"ם כי״ח בעיר מולדתו. אח״כ השלים חוק למודיו בגמנסיא שבפיליפופולי בשנת .1896 בעת ההיא הופיע על בימת הצבור הלוחם הציוני הותיק יוסף מרקו ברוך, ויחל להוציא את עתונו ״כרמל״ שעורר רשם רב בחוגי המשכילים, והלהיב את לבות בני הנוער לרעיון שיבת ציון. גם הצעיר דנן נמשך אחרי הטפתו, ויהי מראשי מעריציו ותומכיו. בין 1902-1896למד במכללת וינה את מקצוע הרפואה בירת אוסטריה בפרק הזמן הנדון — השנים  היתה  כאבן שואבת לתומכי הרעיון הציוני, בה חי המנהיג הרצל, אשר האציל מהודו, ומהשפעתו העצומה על כל ההיקף. מתוך הכרה ברורה נכנם גם הוא למפעל הקסם, וימצא במשך כל אותן השנים בקרבתו. כתוצאה מההתעוררות ההיא, נוסדת אז בוינה אגודת המתלמדים ה״איספיראנסה״)התקוה( והוא היה בין מיסדיה ומנהיגיה. מוכתר בתאר ד״ר לרפואת חזר בשנת תרס״ב לבולגריה, ויחל עוסק במקצועו. במשך ימי שבתו שם, היה חבר פעיל להסתדרות הציונית בבולגריה. השתתף מאז בכל הועידות, היה חבר קבוע של המועצה הראשית, נשיא ועד החנוך, וחבר פעיל לכמה אגודות לאומיות ומראשוגי מיסדי אגודת ״המכבי״. זכותו עמדה לו להיות הראשון אשד הרים את גם המדד בעיר מולדתו גגד חברת כי״ח, ושיטת חנוכה בארצות המזרת. את מלחמתו המשיך בעקביות עד הנצחון המוחלט. דאג והשתדל להשלטת העברית בבתי הספר. מתוך היות עיר מגוריו חקלאית מטבעה, רכז מנין צעירים יהודים ויטע בלבם חבה לעבודת האדמה, ואח״כ סדרם אצל אגרונום מומחה. הצלחתם נתנה דחיפה ליסוד משק חקלאי בשם ״העתיד״ הקים עד היום, והנמצא תחת פקוחה של ההסתדרות הציונית בבולגריה. כאן מקבלים חנוך והכשרה חקלאית חלוצי ארץ זו, שבשנים האחרונות עלו כמה מהם לא״י. שנים רבות שמש כרופא בתי הספר בבולגריה. היה גם רופא צבאי, וממשלת ארצו כבדתו באות כבוד על שרותו הנאמן. גם ממשלת גרמניה זכתה אותו באות כבוד על שרותו הרפואי לצבאות גרמניה בימי מלחמת העולם. חבתו לא״י לא רפתה ממנו כל הימים, ובשנת תרפ"ה עלה עם בני ביתו אליה ויתישב בתל אביב. מאז החל מתמסר לארגונם של עולי בולגריה בארץ, וכפרי השתדלותו הנמרצת, יחד עם אילו ממוקיריו, נוסד המושב ״בית חנן . נקודה חקלאית זו עתידה לשמש סמל ומופת לאחרות אשר תוסדנה בעתיד. נלב״ע כ׳ אדר תרצ״ג והובל לקבורה במושבה הבולגרית ״בית חנן. אחד מידידיו הקרובים אליו ד״ר שרשבסקי כתב עליו הספד קצר׳ בשם הרופא והאדם, ב״דבר״הוא כנהו:״הרופא ההומני המצוין, האיש העדין והאדיב במדה בלתי רגילה. אהבת האמת העמוקה שהוא הצטין בה, ויחסו הישר אל המקצוע הרפואי עד כדי תמימות של ילד לא ידעו פשרות. ענו עד כדי הליכה בצדי הדרך ובכונה העמיד עצמו תמיד בצל, ובכל זאת חביב היה מאד על הבריות וזכה להערכה גבוהה מאת אלה שהספיקו לחבבו׳ בגלל לבו הטוב ויחסו הער לכל איש שבקש את עצתו״. "דבר" מכ״ד אדר תרצ״ג.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אשכנזי- בן אשר

באדיבותה של חנה בן חמו

זה לא חומר שועלה לויקי רק התמנות העלנו אותם לשם 

כל המקורות מפי  אבי משה בן חמו נכדו שגר באשדוד התמונות והסיפורים

רב שלמה בן חמו אביו של משה בן חמו (שקבור ליד רבי יוסף אבאזיו) היה מוכר בעיר נטיפה

נולד בקטווה ,במרוקו בשנת 1869 לרב יוסף בן חמו ולאמו אסתר בילדותו למד תורה אצל אביו .אחיו ,אברהם נהרג בדרכים ע"י שודדים ,נישא לסוליקה מבית בנישתי בנטיפה ואז התיישב שם.
מדי חודש היה נוסע לענות שאלות בענייני הלכה במרקש .
הוא היה בקשר הדוק עם חכמי מרוקו וכן חכמים שהתיישבו בישראל.
כמו הרב שמעון ועקנין שישב בטבריה ,והתכתבו בינהם בעייני קבלה וכן שלח לנטיפה את רב יוסף אבאזיו שיאסוף תרומות לישיבה ולכולל של טבריה.

הרב יוסף אבאזאיו נשלח כשד"ר למרוקו לכולל של חברון, שם חלה ונפטר בשנת תרע"ד 1914. קברוהו באוהל בעיר לידו קבור בנו של רב שלמה בן חמו – משה בן חמו שנפטר בגיל 32 שהיה תלמיד חכם גדול.

הקבר הפך לעליה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד, כמקום קדוש .

ידועים סיפורים רבים על נסים שאירעו לאחר ביקור בקברו:

על קברו חקוקה מצבה בזו הלשון: "מצבת קבורה הרב הקדוש המלומד בנסים אדמו"ר איש אלוקים קדוש הוא כמוהר"ר יוסף אבאזאיו זצוק"ל שיצא מארץ לחו"ל לדלג על ההרים ולקבץ על הגבאות לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוהר פגעה בו מדה"ד ונתבקש ביש"מ ונם נפשיה ועלה לשמים ש"י תרע"ד לפ"ק עיר נתיפה".

סיפור אחד מוכר על קברו של רבי יוסף אבאזיו ,פועל ערבי ששמר על הבית קברות בנה קיר בין קברו של רבי יוסף אבאזיו לזו של רבי משה בן חמו ,למחרת בנייתו הקיר נפל ,הוא בנה שוב והמקרה חזר על עצמו ,עד שרצה לבנות בפעם השלשית ,בא אליו רבי 

יוסף אבאזיו בחלום ואמר לו :"אל תבנה קיר ביני לבינו כי זה כמו בני ,וזה מפריע לנו ללמד תורה ביחד"

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־000,200 נפש – כ*2.5% מהאוכלוסייה הכללית – מהם כ־000,180 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר בניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו
לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפֵת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפאן- אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות
דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאם היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי
ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוטחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטוך(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איייישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין (Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים (Commissaire-Général
aux Questions Juives) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענתו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שֵמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבד לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי-יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי-יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו
חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטדרט כלפיהם היתה אפסית.  הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום,
מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון-גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה