אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
אעירה שחר
העיד הרה״ג הרב משה שלמה עאמר שליט״א בהספד שספד לו בהלויתו שמנהגו של רבנו ברוב הפעמים, היה ־ לקום לעבודת ה׳ בעוד לילה, ועם כל זה תמיד היה אומר למי שהיה רוצה לעכבו בשיחה: ׳אין לי זמן', ׳אין לי זמן׳.
וכאב את בן ירצה
סיפר הרה״ג רבי יצחק ועקנין שליט״א רבה של העיר מעלות שידוע לו על דיון שבא לפני רבנו זצ״ל על מאורסת המיועדת לינשא בעוד כמה ימים ונתעורר אצלה חשש איסור בנשואין, ורבנו כששמע זאת נתן כל מחשבותיו עיתותיו לבדוק האם יש צד ואופן להתירה לינשא, וכמה לילות רצופות כמעט ולא ישן רבנו עד שהוציא פסק הלכה לגבי אותה הכלה.
ומגלין לו רזי תורה
מעשה שהיה באדם שנשא אשה ולא נפקד ממנה בבנים, ונשא את (אחותה ונולדו לו ממנה כמה בנים, והבנים נשאו נשים ונולדו להם כמה בנים, ופתאום אחד מן הבנים גילה שנישואי אביו היו אסורים, פנה לבית הדין בעירו ואחרי בדיקות וחקירות ובירורים הודיעו לו שאסור הוא וכל משפחתו לבא בקהל, ומי שעליו לעשות, זה לקחת גויה שמעונינת להתגייר ולקנותה לשפחה ואחר כך לגיירה ולישא אותה. הדברים נודעו לאחד ממקורבי רבנו, והציע למשפחה להביא את הענין לפני רבנו, רבנו נכנס לעובי הקורה וזימן את מקרובי המשפחה שכנים של אותה המשפחה מהארץ ומחו״ל לבירורים קדחניים, עד שנתברר שזו האישה היא לא אחותה כלל לא מאב ולא מאם אלא סך הכל אימצוה בבית הוריה, (בזמן שאפי׳ אותו הבעל ואשתו הראשונה לא ידעו דבר זה) ואז הודיע רבנו לאותה המשפחה ולאותו הבית דין כל מה שנתגלה. והתירום לבא בקהל. (המדובר הוא בעשרים ואחד נפשות שהיו בספק איסור) (שמעתי זאת מעוזרו של רבנו מר י. בן לולו נ״י)
בנדון קשה מאוד שדנו בו ביה״ד בחיפה, ואחריהם דנו בו הראש״ל בקשי דורון, וביה״ד המיוחד לענייני משפחה בירושלים הגר״ע בצרי והגר״ש פישר והגר״נ גולדברג שליט״א, ובסיכומו של דבר כותבים: ולצערינו לא מצאנו היתר, ואולי בי״ד אחר ימצא היתר, ועל כן יש להעביר את התיק לרה״ר לירושלים לרב משאש שליט״א. וכותב רבנו ״והנה מתחילה עלה בדעתי שלא להזדקק לתיק זה שעבר לפני הרבה בתי דינים, ובפרט לפני ביה״ד המיוחד וכולם לא מצאו היתר. ושוב חזרתי בי, שזה דומה לחולה שאומרים עליו מן השמים שיתרפא ע״י רופא פלוני דווקא, ובפרט שאני פסקתי הרבה פעמים בענין תיקים של ממזרים שנמסרו לי מהרבה בתי דינים לטיפולי, וגם מהראש״ל הגרע״י שליט״א, והצלנו אותם אני והראש״ל. ויש בזה מצוה רבה למצוא פתח להתירם עפ״י דין, שעל הממזרים נאמר ׳ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם', שאלה הצאן מה עשו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהנה.? גם לפי הכבוד שעשו לי ביה״ד המיוחד ראיתי חובה לעצמי לקבל התיק בשמחה ולמסור עצמי לעבודה, וה׳ יתברך יהיה בעזרי ויפתח ליבי בתורתו לדון דין אמת ולא אכשל בדבר הלכה… סוף דבר הבן הנולד כשר הוא לבוא בקהל. וכיון שהענין חמור אני שולח את פסק הדין לרה״ג הראש״ל שר התורה מוה״ר עובדיה יוסף שליט״א לחוות דעתו. וזו הסכמת הראש״ל שליט״א (בקיצור) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך ויישר כוחו דמר הדרת גאונו בכחא דהיתרא שלו, יפה דן יפה הורה ואף ידי תיכון עמו. בברכת התורה עובדיה יוסף. (שמש ומגן ח״ג/רלד- רלז) וכן מוצאים אנו מציאות זו בכמה וכמה תשובות, כגון בשמש ומגן ח״ג/רכח/רלא כותב רבנו ומכיון שהוא ענין חמור צריך אני להסכמת פאר הדור הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א. ומרן הגאון הרב עובדיה יוסף במכתב חוזר כותב לרבנו: לכבוד ידיד נפשי וידיד עליון, מלא רוח חכמה ובינה דנחית לעומקא דדינא הגאון הגדול כמוהר״ר… ולכן יש להתיר בנדון זה ולא יעדי מינן זיוה ״קריה. בברכת התורה ובאהבה רבה ־ עובדיה יוסף.
כשהיו באים לפני הרב הראשי לישראל אליהו בקשי דורון שליט״א, ענינים הקשורים לתושבי ירושלים, לא היה רוצה לעיין בהם, והיה אומר: שהרב משאש הוא בעל הדברים, וראוי שהוא יטפל בתיק. (שמש ומגן ח״ג/רעו) גם שאלות בענין ממזרות, שהגיעו לגאון ־הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט׳׳א אב״ד ירושלים ומח״ס שו״ת ציץ אליעזר, פעמים רבות מפנה אותם לרבנו זצ״ל. (שמש ומגן ח״ג/רצב)
בהיתר שהסיק רבנו בתשובה על שאלה שנשאל מלונדון כותב לו האב״ד דלונדון ״ועל פי פסקו של כת״ר שליט״א התירו של משפחות בישראל שמתקרבות לתורה וליהדות, ואין קץ לשכרו״ (שמש ומגן ח״ג/רצא)
יום שמחה
רבנו היה תקיף בדין בבחינת "יקוב הדין את ההר" ולא חת מפני איש, ואפילו כאשר אחד מבעלי הדין היה מקורב למלכות או לממשלה לא קם ולא זע ממנו. ופסק את הדין לפי מה שיסייעוהו מן השמים, ללא הטיה ימין ושמאל, לאמיתה של תורה. וכשהיה מתיר עגונה לינשא, או התיר איש או אשה וכ״ש משפחה. היה אומר שבשבילו זהו יום שמחה, והיה שמח באותו היום שמחה גדולה. (וודאי שההיתר היה עפ״י מקורות נאמנים על פי התורה, ועפ״י עדויות וחקירות עד היכן שהיד מגעת כמעט מעל לכוחות אנוש)(מעוזרו האישי מר יוסי בן לולו נ״י)
כארז בלבנון ישגא
ידיעה זו ׳שהמשפט לאלקים הוא׳ היתה בעיני רבנו לעמוד ברזל, יסוד מוסד ומציאות חיה, ולכך כשהיה צריך לאסור נשואין היה קשה כארז, כפי שרואים דוגמא לזה בתשובה בענין כהן שנשא קתולית, והיה לו ממנה שתי בנות, ושוב חזרו בתשובה ועלו לארץ וגרו בבני ברק. האשה והבנות עברו תהליך גיור כדת וכדין, והאשה כבר בת נ׳ ומקיימים כל המצוות כראוי, רק יש להם צער להיפרד, באומרם שזה ישפיע עליהם לרעה ברוחניות ובגשמיות, והרב השואל מצדד להתיר. רבנו בתשובה ענה לו: שהדבר ברור שחובתו ליפרד ממנה… ומה שחושש כבודו שיחזור לסורו, הרי זה יוסיף לאמת שאין תשובתו תשובה ואין גרותה גירות, ואין לחוש להם כלל. (ח״ג/רכד).
ובענין אחר כותב: ואין לי כוח לשאת באחריות גדולה על שכמי להתיר אותם והם אסורים מדברי סופרים, וצריך לחתור חתירה למצוא ספק אחר חזק, כדי שיצטרף עם הספק הקיים לעשות ספק ספיקא, אבל לפי מצבם העכשוי אין בכוחי להתירם. (שם בעמוד רסב/ג)
גם בספור נוסף המצריך היתר נשואין לזוג עם שלושה ילדים שעשו תשובה גמורה. כותב רבנו שכיון שהזוג עשו תשובה ורוצים לעמוד על האמת, צריכים הם ליפרד זה מזה בגט כשר, ובזה תתקבל תשובתם, ולא ימשיכו כל ימיהם להיות באיסור, והשי״ת יחוס וירחם עליהם וידריכם בדרך הנכונה. וממשיך רבנו ומספר שכשהיה בצרפת הראו לו שכעין תשובתו שפסק לאסור, כן אסר במפורש הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע״א בשו״ת יורו משפטיך ליעקב ושכן פסק בשרת מהר״א ששון. (ח״ג רמה/רמו)
זאת חוקת התורה
וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ עמ׳ רסד "אין להתיר עגונה ללא מקורות הלכתיים, אפילו תישאר עגונה כל חייה, כי היא מצות ה׳ ולא נתכנו עלילות, ואין להרהר אחר מדותיו וגזירותיו יתברך.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
משהעובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
פעילות ציבורית
בפעילותו הציבורית שימש מזכיר הקהילה, ודאג לצורכי קהילה שהיו בה קבצנים רבים. הוא התמודד בשיתוף פעולה עם הרב דאנון באיזון תקציב הקהילה שכלל מסים שונים כמו מס אישי ומס הגאבילה. הוא עודד את חתנו לפעול נגד תופעת הפריצות ששררה אצל נשים יהודיות בדמשק. למעשה אלמאליח תרם רבות לתפקוד החכם באשי הרב דאנון. הוא ראה בחמיו אישיות מתאימה לעשייה ציבורית ולשיקום הקהילה בדמשק. 21 לאחר שלוש שנים החליט לחזור לארץ משתי סיבות: האחת – סכסוכים בין העדה בדמשק לבין ועד בית הספר שבראשו עמד, והשנייה – קבלתו למשרת ניהול חדשה בבנק אנגלו־פלשתינה
The Anglo Palestine Co בעזה בזכות ידיעותיו את השפות הערבית והצרפתית וקשריו עם הערבים.
להלן דבריו מתוך ריאיון בעניין סיום תפקידו הציבורי בדמשק:
המראיין:
"הסכסוכים האלו על רקע אישי – סתם, או על איזה שהוא רקע אידיאולוגי"?
תשובה של אלמאליח:
לא. הסכסוכים האלו היו בין וועד העדה, שבראשו עמדו אנשים מהדור הישן; ובין וועד בתי הספר שהיה במובן ידוע ציוני, ורצה לנהל את בתי הספר ברוח ציונית. אז התחילו סכסוכים ביניהם. כמובן, קצת על רקע אידיאולוגי, מכיוון שהוועד של בתי הספר רצה להנהיג את השפה העברית ואת הלימודים העבריים, וועד העדה שלא ראה ולא הביט בעין יפה על השינויים האלה אז היו סכסוכים. כשראיתי שיש סכסוכים אמרתי והיתה לי כבר הצעה מושכת של ההנהלה של בנק אנגלו פלשטין בארץ – ישראל אז קיבלתי עלי את התפקיד, והתפטרתי משם, ובאתי לארץ – ישראל, ליפו.
הסיבות לעזיבתו את דמשק מלמדות על רצונו להתקדם בחייו, ובמשרת מנהל הבנק הוא ראה הצעה מפתה. מלבד זאת נראה ששבע מניהול הקהילה בדמשק בשל ההתנגדות לרוח הציונית.
מהאמור אנו למדים על המפגש הראשוני של אלמאליח בן ה־ 26 עם הקהילה והנהלתה, ועל פעילותו בתחום החינוך ותרומתו לקהילה. צבי זוהר במחקרו על אודות החינוך בדמשק כתב דברים על מפעלו החינוכי של אלמאליח: "נראה כי המפעל החינוכי שהתחיל] אלמאליח[ בו היה קורס, לולא נכנס בעובי הקורה ברוך פאיס". וממחקריו של ירון הראל
על אודות מינוי רבנים ראשיים והדחתם בבגדד, בדמשק ובחלב למדים על החשיבות של נוכחות אלמאליח לצד חמיו:
"יוצא הדופן הוא אולי הרב יעקב דאנון בדמשק, אולם ראוי לזכור כי פעילותו עשתה פרי רק כל זמן שחתנו אברהם אלמאליח פעל לצדו. משעזב אלמאליח את דמשק דעכה פעילותו של הרב דאנון לחלוטין." מדבריהם למדים על מנהיג פעיל וכריזמטי שפעל רבות ובזמן קצר למען קידום החינוך ושיפור מצבם של יהודי דמשק, דבר הסותר את דברי החוקרים ששמעתי במהלך כנסים ושהמעיטו בתרומתו של אלמאליח ליהודי דמשק.
מפגש שני: פעילות לאומית־ציונית
ב־ 24 ביוני 1919 יצא אלמאליח בשליחות ציונית מטעם 'ועד הצירים'. מטרת שליחותו: הכנת יהודי סוריה למפגש עם ועדת קינג־קריין האמריקאית )להלן, וקק"א(. ועדה זו נשלחה מטעם חבר הלאומים לבדוק את שאיפות המקומיים באזור. אלמאליח הכין דו"ח של השליחות שממנו אפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בסוריה והתארגנותה למפגש עם הוועדה.
הדו"ח של אלמאליח תרם למחקר ההיסטורי בשתי דיסציפלינות: האחת עוסקת במזרח התיכון, קרי חקר עמדת הפלשתינאים, ערביים מוסלמים ונוצרים, כלפי עתיד האזור שחקר אליעזר טאובר. מסקנתו של טאובר מלמדת על רצונם של חלק מערבי א"י בחסות זרה, ולעומתם הסורים שאפו לעצמאות או חסות זרה; והשנייה עוסקת במחקריו של ירון הראל על תולדות הציונות בדמשק, הראל התמקד בפעילות של דוד ילין מטעם ועד הצירים וקהילת דמשק, ובביקורו של אלמאליח בדמשק. האם אלמאליח השיג את מטרותיו בדמשק ? על תרומתו למען חיזוק הלאומיות ושפה משותפת של ועד הצירים עם יהודי דמשק כדי להציג את דבריהם בפני וקק"א באופן אחיד כותב ירון הראל את הדברים הבאים:
ואכן היתה הופעת חברי המשלחת ברוח התנועה הציונית ועל פי הנחיותיו של אלמאליח. מטרת ועד הצירים הושגה. ההשקעות הרבות בדמשק נשאו פרי מעבר למצופה. חשיבותה העיקרית של הופעת משלחת אנשי דמשק בפני הוועדה היתה בראש ובראשונה ביצירת הרושם כי קיימת באזור חזית יהודית רחבה, ומה שחשוב יותר, אחידה בדעתה.
אם כן אבדוק את המשך ביקורו בקהילה היהודית בחלב, יש לציין שבדרך לחלב הוא נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בבירות מאותה סיבה שנפגש עם יהודי דמשק.
בחלב היהודים כמו הערבים עסקו במסחר ולא היה להם פנאי לעשייה ציבורית ופוליטית. בתחום הכלכלי השווה אלמאליח את ערבי חלב ליהודי חלב, להלן דבריו: "ומצב כזה שורר גם בן אחינו היהודים בחלב. אחינו אלה שהתעשרו ]עושר[ רב מאוד, שקועים גם הם במ"ט שערי מסחר. אין הם פנויים לענינים ]לעניינים[ צבוריים ]ציבוריים[ ומכל שכן לענייני פוליטיקה. פחדנים הם מטבעם ובכל ענין ]עניין[ שאינו נוגע ישר למסחר אינו מענין ]מעניין[ אותם כלל וכלל". לעומת דבריו, ירון הראל, במאמר על מצבם הכלכלי של יהודי חלב, טען שרוב בני הקהילה היו עניים מרודים. משכילים היגרו למקומות אחרים, דבר שצמצם את המגזר הכלכלי הגבוה והבינוני. ייתכן שאלמאליח ראה את המצב הכלכלי אחרת ממחקרים עדכניים והתכוון ליהודים העשירים משכונת ג'מיליה.
מתוכן הדו"ח נראה שלאלמאליח היה בתחילה קושי בארגון ובהכנת יהודי חלב לעמוד לפני וקק"א יותר מאשר לקהילות היהודים בדמשק ובבירות. הוא ציין את הסיבות לקשיים: האחת – יהודי חלב לא התעניינו בפוליטיקה, השנייה – סכסוכים פנים קהילתיים גרמו ליצירת שתי קבוצות מפאת שאלת הרבנות. השלישית – לאחר פרעות הערבים בארמנים חששו היהודים לעסוק בפוליטיקה והעדיפו להישאר בסטטוס קוו עם הערבים, וסטטוס קוו זה בא לידי ביטוי בחיי מסחר ושלום. הרביעית – לחץ הערבים בחלב על יהודיה באמצעות פעילים שביקרו בבתי היהודים והכריחו אותם להסכים לחתום על החלטות הקונגרס הסורי שכללו: התנגדות להגירת יהודים לפלשתינה, לציונות, לבית הלאומי וליישוב בא"י, וכן התנגדות לחלק את סוריה לשניים. והחמישית – התוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה יריבות המעצמות על קבלת המנדט באזור. דבר זה יצר רוב נוצרי פרו צרפת ורוב מוסלמי פרו אנגליה. מדבריו משתמע הצורך התמודד עם קהילה מפורדת החוששת מהשפעות לוקאליות שיכלו לגרום נזק ליהודים ושלא אהדה את הציונות. ולכן פנה לראשי שתי הסיעות בקהילה וביקש מהם לוותר על אינטרסים אישיים, כדי להגיע להסכמה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל.
ביום שבת י"ד בתמוז תרע"ט, כינס אלמאליח לאספה עשרה חברי ועד העיר ונכבדי העדה משתי הקבוצות בבית הספר כי"ח. בכינוס נאם על המצב ששרר במרחב הארץ־ ישראלי־סורי, וניסה לשכנע אותם בדבר שאלת א"י. הוא ביקש מהם להיות מאוחדים עם שאר יהודי העולם. למרות הקשיים שנסקרו לעיל, אלמאליח לא חש התנגדות מצד אנשי הקהילה, היות ויהודי חלב היו ברובם דתיים ואוהבי א"י:
ואת האמת עלי ]עליי[ להגיד כי ההתענינות ]ההתעניינות[ מצד הנאספים בכל דברי היתה ]הייתה[ גדולה מאד ושום התנגדות לא מצאתי אחרי שכלם ]שכולם[ כמעט הם יהודים דתיים, בעלי רגש לאומי חזק מאד, אוהבי א"י ומוסדותיה ולכן קל מאד היה להשפיע עליהם, ההתבוללות לא תקעה פה יתד בין הדור הישן כמו בבירות למשל, ולכן כל מלה לטובת א"י ]ארץ ישראל[ חודרת עד עמקי לבם. באספה הוחלט למנות תשעה חברים שיביעו את דעת יהודי חלב בשאלת א"י ויבקשו להעביר את שאלת המנדט על סוריה לחבר הלאומים. אלמאליח דיווח שדברי האספה הגיעו לאוזני ראשי הסיעות המוסלמיות בעיר. הם באו לראשי העדה היהודית והזהירו אותם להשיב תשובות נגד סוריה עד כדי רמזים שאם הם יהיו נגד סוריה נשקפה להם סכנה. ראשי העדה היהודית חששו ולכן נפגשו שוב. בפגישה השנייה שבה נכחו כשישים איש, הם הגיעו להחלטות ביחס לשאלת א"י שכללו התנגדות להחלטות הקונגרס הסורי ובקשת חסות מנדטורית מאמריקה ומאנגליה. הם בחרו ועדה שהורכבה משלושה אנשים, כדי לחבר תזכיר שהוגש לוקק"א. להלן שמותיהם כפי שהופיעו בדו"ח: "מר פרחי מנהל בי"הס ]ביה"ס[ של האלינס ]האליאנס[ , מר כהן סוחר ואני ]אלמאליח[ לחבר את התזכיר שיוגש לועדה ]לוועדה[". וכאן נראה שראשי הקהילה סמכו עליו, דבר שהקל על הכנתם לעמידה לפני הוקק"א.
אלמאליח הוסיף שנבחרי ציבור יהודים, ביניהם ראש העדה וחבר במועצת המלך רחמים נחמד וחבר העירייה אברהם כהן, נדרשו לחתום על תזכיר ממשלתי ובתוכנו באה לידי ביטוי ההתנגדות לבית הלאומי, להגירה יהודית לא"י ולציונות. נבחרי הציבור הודיעו על פיטורים אם יכריחו אותם לחתום על התזכיר הממשלתי, משום שהוא נגד את דעותיהם. ועל כן הגיעו לפשרה שכללה את חתימתם בהסתייגויות שכללו התנגדות לשאלת א"י, צידוד בבית לאומי ליהודים והגירת יהודים לא"י על בסיס זיקת היהודים לא"י מקדמת דנא. חברי הממשלה הערבית התייצבו מול הוקק"א והציגו בפניהם את הסכמתם להחלטות הקונגרס הסורי, מלבד דבריו של עמיתם היהודי נחמד. לדברי אלמאליח נחמד הגיב והוסיף על דבריהם "וקדש ]וקידש[ שם שמים". בהמשך התייצבה הוועדה היהודית מול הוקק"א. היא הגישה את התזכיר שהביע את רגשות היהודים בחלב כלפי א"י. מתוכן התזכיר למדים על ציוניותם הדתית של יהודי חלב: הם ציינו תפילות יומיות המבטאות את רצון היהודים במשך דורות רבים לחזור לארץ ובפרט לירושלים, תקווה ואמונה משיחית לשוב אל ארץ האבות, שאיפה לתיקון העוול שנעשה ליהודים במשך אלפים שנה, קרי ניתוק העם היהודי מארצו, בקשה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי ובפרט לאחר הצהרת בלפור ) 1917 (, שאליה התייחסו ברגשי שמחה. כן הביעו את רצונם לחיות תחת חסות בריטית והתנגדו לשוללי ההגירה היהודית לא"י, הם טענו שעל הארץ להיות בגבולותיה ההיסטוריים, דמוקרטית וללא קשר טריטוריאלי ומנהלי עם סוריה, ולקיים קשרי ידידות עם ארצות שכנות. ב־ 31 ביולי 1919 חתמו על התזכיר תשעה חברי ועד העדה החלבית.
עם סיום שליחותו מטעם ועד הצירים נשאר אלמאליח בחלב להרצות לפני נכבדי הקהילה בבית הספר כי"ח. בהרצאתו עסק בנושאים הבאים: התנועה הלאומית, חיבת ציון, הציונות המדינית, וספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן ייסד אגודה ציונית בשם התחייה' שבראשה היה ועד של 12 חברים. הוא הבטיח להם שוועד הצירים יעזור להם באופן פעיל ונמרץ. לאחר ביקור במוסדות החינוך ומוסדות החסד בחלב חזר לירושלים.
להלן מסקנות שליחותו המופיעות בעמוד האחרון של התזכיר:
א. הערבים התנגדו לציונות, להגירה יהודית לא"י ולהקמת בית לאומי.
ב. לבנון וכל הסיעות שצידדו בצרפת לא התנגדו להגירה יהודית.
ג. כל היהודים, גם אלה שלמראית עין התבוללו, תמכו בדרישות ועד הצירים.
ד. הוועדה האמריקנית שללה את הפצת דברי הערבים בדבר התנגדות כל העדות היהודיות בסוריה לציונות.
ה. אלמאליח פנה לוועד הצירים בדבר הצורך לעבוד באופן שיטתי בקהילות היהודיות בסוריה באמצעות נואמים ציונים יודעי צרפתית וערבית מא"י, שהיו צריכים לתת מידע ולהסביר את השאיפות הלאומיות, כן הדגיש את הצורך לדאוג לחינוך הילדים, מכיוון שהם דור ההמשך.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Michel Pariente (parmi les premiers recrues) raconte: J'ai ete recrute dans la branche Gonen de la Misgueret en 1956. On m'avait dit que notre objectif etait double: assurer la security de la communaute juive et recueillir les informations pour la garantir. J'ai mis sur pied une cellule composee du meilleur element de la jeunesse juive de Fes. Nous avons loue une chambre pour nos activites ou nous nous sommes familiarises avec le maniement d'armes. Nous avons discute des methodes d'evacuation des juifs en cas de necessity.
Le jour de Kippour, nous avons etabli notre premiere cache d'armes. C'etait dans un fut bien ferine, cache sous l'escalier de la maison d'un des membres de la cellule.
L emplacement avait été choisi de manière à nous issurer le contrôle complet de son environnement. Au commencement de l'opération "Klou", j'ai organisé ma cellule pour nous rendre à Meknès. Les faux passeports avaient été cachés dans un grand paquet de savon Tide". En route pour Meknès, nous avons été arrêtés par des gendarmes. Je me suis présenté comme l'agent des produits "Tide", expliquant que je me rendais pour affaires à Meknès. Un des gendarmes avait lorgné le grand paquet de savon et me demanda de le lui donner. Je lui ai gentiment expliqué que c'était impossible, s'agissant d'un échantillon de travail, lui promettant toutefois à mon prochain passage de lui donner un carton entier. Et j'ai tenu parole.
Au prochain voyage, je cachais à nouveau les faux passeports dans la même boîte, et je remettais au commandant du barrage le carton promis.
Les hommes de Fès ont également apporté leur soutien à la Makéla. Ils transportaient les olim dans leurs véhicules privés vers Nador et Ouad-Lo, et de là ces olim passèrent de nuit la frontière vers les enclaves espagnoles. Je me souviens particulièrement de l'un d'eux, Salomon Serfaty, une des premières recrues. Il ne devait jamais refuser de participer à une opération et sa voiture était toujours la première à notre disposition. Salomon était bijoutier et avait un magasin à Fès fait il avait donc beaucoup à perdre en cas d'arrestation, et pourtant il ne devait jamais refuser de participer à une opération.
Le groupe de Fès était composé de recrues de qualité, animées d'une profonde motivation. Salomon était le commandant de la cellule des "infirmières" qui aurait servi en cas d'urgence et était composée de Suzanne Chécoury, Doly Serfaty (Boros) et d'autres filles de grande qualité.
Shlomo Yehzquiéli reprend: Au printemps 1956, nous sommes passés au stade de l'action pratique. Nous avons acquis des outils pour la formation et chargé Yona Zabin de faire passer un entraînement sportif à plusieurs groupes, le tout sous le couvert du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz. Yona est passé de ville en ville et a entraîné des groupes sionistes et non-sionistes. Cette action a enrichi la liste de nos connaissances, le cours étant ouvert à tous les candidats qui devaient se compter par dizaines.
Dès les débuts de notre action au Maroc, nous avons rencontré les missionnaires de Hassidim Loubavitch envoyés par la direction du Rabi à New-York. Ils s'étaient lancés dans une action éducative de grande envergure dans les mellahs et les villages du sud. Ils se consacraient à leur tâche avec un dévouement sans bornes, avec pour mission la préservation de la braise du judaïsme. Nous nous trouvions ainsi avoir le même objectif – même si c'était en partant de points de vue différents.
Au cours de l'hiver 1955-56, nous avons établi notre première station de communication par radio au domicile de Carméla Zabin, qui fut aussi la première à en assurer la marche. Il va sans dire que nous étions confrontés à de délicats problèmes de couvertures.
L'appareil fut baptisé du nom de code "Het" (qui devait changer par la suite). Ce code devait figurer dans les comptes-rendus, lettres et télégrammes. Nous devions entre autres, veiller à la sécurité de la délégation israélienne et de ses bureaux – ce qui devait entraîner la création d'un réseau de transmissions et d'alerte entre les émissaires et les cellules de Gonen ; monter la garde jour et nuit au camp de transit pour les olim; assurer la garde discrète des groupes de olim, des synagogues, etc… Cette description exige à ce stade une précision: ma responsabilité ne s'étendait que sur la zone du protectorat français, le Maroc espagnol et Tanger, dépendant d'un autre groupe. Cette division s'imposait en raison des différences de la situation politique dans les deux zones. Tanger bénéficiait d'un statut international particulier. Il convient de se souvenir qu'à cette époque nous n'avions pas de représentation à Gibraltar.
Je me souviens de certains évènements émouvants de l'époque et de nos doutes sur la solution à donner à certains problèmes auxquels nous étions confrontés. C'est ainsi qu'en matière de défense de nos différentes sections locales, nous étions arrivés à un stade qui exigeait l'organisation d'exercices de tir. Il fallait d'abord repérer l’emplacement adéquat. Un endroit désert et éloigné ne convenait pas, pour la raison qu'il fallait éviter un long voyage avec des armes; ni trop proche du centre ville pour des raisons évidentes. Notre choix devait se porter sur une grande forêt qui était aussi une réserve de chasse, à proximité d'un camp militaire où l'on tirait de temps à autre. Notre premier exercice de tir fut pour nous l'égal d'un événement historique, car notre travail, si discret pendant des mois, devenait d'un coup plus visible, plus concret.
De tout ce qui précède, on aura compris dès le départ que nous avons été confrontés à des questions fondamentales, certaines de principe. Avec le temps, nous avons certes accumulé de l'expérience, mais il nous fallait trouver toujours des réponses aux nouveaux défis créés par l'accroissement du niveau des activités des autorités marocaines.
Il nous est assez rapidement apparu, que dans la création d'une organisation d'auto défense – la mission essentielle de la Misguéret – le plus important était d'éduquer les jeunes à prendre leur responsabilité, et par la même occasion, de former des cadres pour l'avenir. Suite au premier cours de préparation de l'été 1956, nous avons désigné parmi les chefs de section et les sous-commandants des villes, ceux qui devaient au bout d'un certain temps, remplacer les Agents israéliens à la tête de ces villes. Tous, à l'exception d'un seul, devaient monter en Israël, après avoir rempli des fonctions centrales dans la "Alyah Bet" et dans leurs villes.
La base de tout le plan était la défense des quartiers juifs homogènes, les mellahs, contre l'attaque éventuelle d'émeutiers. C'est sur cette base que nous avons déterminé les effectifs, les moyens de défense et la préparation des commandants et des hommes des différentes cellules. Nous avions aussi, naturellement, une vision plus large, à savoir, inculquer à la jeunesse juive la disponibilité de servir et la fierté de le faire. Comme la majorité des recrues n'habitaient pas le mellah, nous devions en permanence prendre en considération la nécessité du transfert rapide des hommes, avec leur équipement, vers les lieux sensibles. L'entraînement des hommes du rang se limitait au maniement d'armes légères – revolvers, mitraillettes, grenade et couteaux.
Nous avions également en permanence un autre souci: s'assurer de la qualité humaine des recrues, de leur niveau intellectuel, leur capacité physique et surtout de leur niveau moral. Nous étions vite arrivés à la conclusion que de toute façon un recrutement de masses ne pouvait être envisagé, et que nous resterions toujours une organisation compacte. De cette manière, nous avons créé une avant-garde qui avait la possibilité de se mettre en tête du "gros de la troupe", en cas de nécessité. Conformément aux règles élémentaires de la clandestinité, j'ai évité le contact avec les hommes du rang. Je ne connaissais que les commandants, les sous- commandants des villes et presque tous les commandants de sections. C'était le minimum indispensable pour maintenir la tension nécessaire et pour inciter les jeunes commandants à progresser et s'imbiber de l'esprit israélien. Avec le temps, nous nous sommes rendu compte que la confiance investie en eux était bien placée et ils ont fait preuve de plus en plus d'esprit de responsabilité.
J'ai rappelé la nécessité du maintien d'une tension positive. Cette nécessité s'était imposée à nous dès les premiers jours de la Misguéret et je crois qu'elle ne devait jamais disparaître tout au long des années d'activité. Il faut souligner que les relations des autorités avec les citoyens juifs, de même que les relations avec les voisins musulmans, devaient connaître des hauts et des bas, selon les périodes. Il y eut des jours de tension et de peur, et des jours de calme et d'insouciance. Cela nous imposait de rester en permanence sur le qui-vive et de maintenir la tension dans les rangs, en imposant des missions fictives, en multipliant les entraînements et les exercices.
Il faut comprendre que le travail de la Alyah exigeait la participation des hommes de Gonen : soit pour le repérage des lieux, soit pour assurer les itinéraires empruntés par les olim, soit pour les aider de nuit à embarquer sur les canots qui devaient les mener au large vers leur bateau.
La Makhéla (branche de la Alyah clandestine) avait un besoin vital de l'aide des hommes de Gonen qui de leur côté tiraient de cette participation une "grandeur d'âme" et un nouveau "goût" à la vie clandestine
La formation des cadres de commandement était permanente. Au cours des années, ont été formés des dizaines de chefs de sections et des commandants de ville dans des stages organisés en France et en Israël. Les cours de formation sur place visaient à donner des rudiments de principes de commandement aux rangs inférieurs et servaient de filtre grâce auquel les meilleurs furent choisis. Ces derniers, après un certain temps dans l'organisation, étaient envoyés – pendant leurs périodes de congé – en France, et les plus distingués étaient envoyés se perfectionner en Israël. Les stages en Israël, comme en France, devaient devenir une tradition, accueillant des recrues de Tunisie, d'Algérie et du Maroc – les originaires du Maroc étant toujours majoritaires. Les moniteurs dans ces cours étaient des officiers de Tsahal, soit des étudiants israéliens en Europe, soit des hommes du Mossad. Ils transmettaient aux recrues les rudiments de la science des combats sous ses divers aspects. Les programmes étaient naturellement adoptés aux conditions dans lesquelles ils devaient travailler à leur retour dans leurs pays et au niveau des recrues. Parallèlement à ce programme, ils recevaient des conférences sur l'histoire juive, le sionisme et la guerre de l'indépendance. En Israël, s'y ajoutaient les visites dans différentes villes et villages et l'exposition à "l'ambiance israélienne".
Dans ce melting-pot ont été formés les commandants de l'organisation, originaires de trois pays, qui devaient porter le fardeau des opérations, avec le petit nombre d'émissaires israéliens qui se trouvaient eux aux hauts postes de commandement. Ils devaient également s'occuper de la création de caches d'armes et des divers instruments de transmission et du maquillage des lieux de rencontre et d'entraînement. Le travail de recueil des renseignements, lui aussi du domaine de la Misguéret, devait également être en grande partie assuré par ses membres, de même que la participation aux opérations de la Alyah. Il n'était que naturel que la Alyah des juifs vers Israël – contre les édits des autorités marocaines – soit la chose la plus importante pour les unités de Gonen, de même que pour les mouvements de jeunesse pionnière.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
Aferiat-Hebraeo-Berbere- ethnique de la tribu d'Ephraim
Arueruer-Mauretanien-de Oueroueis, ancienne tribu maurétanienne
Les Oueroueis (var. Ouerougeis) sont, selon Ptolémée (G. IV, 1, 5, Mülier p. 585), une tribu de Maurétanie tingitane qu’il situe « sous » les Sokossii*, placés eux-mêmes au bord de la mer Ibérique et à partir du détroit [de Gibraltar], c’est-à-dire, en l’occurrence, à l’est de Ceuta. Par ailleurs (ibid., p. 586), Ptolémée place les Ouoloubiliani* « sous » les Oueroueis, c’est-à-dire apparemment au sud de ceux-ci. En ce qui concerne l’ethnonyme, les Oueroueis ne diffèrent des Ouerbikae que par l’absence d’un banal suffixe –ιϰος et par l’alternance tout aussi banale *b/u (noté ou en grec). C’est assurément la même tribu (radical WRB), peut-être divisée en deux segments. Il se pourrait que les Oueroueis aient été spatialement séparés des Ouerbikae, dans une position à la fois plus orientale et plus méridionale. Chr. Hamdoune (p. 305) cependant les situe, les uns comme les autres, dans la haute vallée de l’Ouerrha. D’une façon qui nous semble plus ingénieuse que convaincante, M. Euzennat (p. 376) a jadis proposé d’expliquer la « double mention » des Oueroueis / Ouerbikae par un phénomène de transhumance « entre le Haut-Rharb et les collines prérifaines », et même de déceler dans leur nom leur activité d’éleveurs de moutons, en le dérivant du latin ueruex/uerbex/uerbix : « mouton, bélier ».
Siscu- Mauretanien-de Sokossioi, ancienne tribu maurétanienne
Urighlan-Berbere- ville ancienne au sud du Maroc
Amsetat– Mauretanien-de Masatat Flumen, ancien nom de l'Oued Massa
L'oued Massa est un fleuve marocain, long de 120 km. Elle se jette à une dizaine de kilomètres de la commune rurale de Massa, qui porte son nom. Son bassin se situe au sud de la région Souss-Massa, composée de la région du Souss au nord et du fleuve Massa au sud.
'Allun-Ben 'Allun-Berbere- ancienne localite ayant precede la fondation de Fes
Noms dérivés d'anciennes tribus berbères:
Aznati-Eznati-Arabo-Berbere-ethnique de la tribu des Znata
Albrahnes-Elbrahnes-Arabo-Berbere– ethnique de la tribu Branes
Les Branès sont l'une des deux branches historiques qui composent le peuple berbère, l'autre étant le groupe des Botr, selon l'hypothèse généalogique de l'historien Ibn Khaldoun.
D'après Ibn Khaldoun, les Branès constituent sept grandes tribus qui sont les Azdadja (dont font partie les Ghomaras), les Masmouda, les Awerba, les Adjica, les Kutama, les Sanhadja et les Awrigha. Le généalogiste Sabec ibn Soleïman, ajoute à cette liste les Lemta (ou Lemtouna), les Heskoura et les Guezoula. Branès est le fils de Mazigh.
La langue arabe s’est aujourd’hui imposée au sein des tribus Branes mais il subsiste encore quelques clans berbérophones.
Almediuni-Elmediuni-Ben Almediuni-Ben Elmediuni-Arabo-Berbere– ethnique de la tribu Mediouna
Mediouna est une tribu berbère zénète dont le territoire se trouvait dans la plaine de la chaouïa marocaine, couvrant partiellement l’emplacement de l'actuelle Casablanca. Elle se compose de 8 fractions : les Oulâd Medjatiya, les Hâreth Ahl et les Tirs, les Oulâd Haddou (mélange de Mediouna avec les tribus Mzab et Doukkalas voisines), les Oulâd Mes'oûd, les Hefafr, Oulâd Ben 'Omar et les Amamra.
Bahlul-Berbere- ethnique de la tribu Bahloula
Bahloula est une ancienne tribu berbère marocaine.
Elle est connue actuellement sous le nom de Bhalil, dans la région de Fès-Meknès, et son toponyme est l'origine étymologique des noms des communes espagnoles de Bollullos de la Mitación, à Séville, de Bollullos Par del Condado, à Huelva et de Bollula, en Alicante.
Dharmon-Berbere-ethnique d'une fraction de la tribu des Haouara
Les Houaras (en tamazight : ⵉⵀⵓⵡⵡⴰⵔⵏ, en arabe : هوارة) sont un ensemble de populations Berbères, peut être confédéral, regroupant avant la conquête musulmane du Maghreb, les populations installées de la Tripolitaine au Fezzan. À partir de la Tripolitaine, les Houaras se sont dispersés partout au Maghreb, dans la partie orientale une partie d'entre eux se mêlèrent à la tribu arabe de Soleïm et ont adopté leurs coutumes et leur langue. Cette tribu réside toujours dans l'Aurès (actuelle Est de l'Algérie), dans le sud du Maroc, dans le nord-est du Maroc (ville de Saïdia) ainsi que dans le centre et l’ouest de la Tunisie . La Libye et une partie des Touaregs appartient à cette tribu. Les Houaras ont même des descendants en Haute-Égypte.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Chez les Juifs d’Afrique du Nord, on rencontre des noms patronymiques basés sur un prénom de femme. Il semble qu’à une époque fort reculée, il avait existé chez les habitants du Sahara, des “Ethiopiens”, des Noirs, ce qu’on appelle la filiation utérine indiquée par le nom de la mère. A l’origine, cette forme était probablement nécessaire à cause de son caractère d’évidence. Par la suite, la coutume s’en était maintenue dans les oasis sahariennes. On la trouve encore chez les Touaregs. On la trouve aussi, avons-nous dit,chez quelques Juifs originaires de l’Afrique du Nord. Dans ce cas, il faut savoir que depuis leur arrivée dans le Sahara, arrivée qu’on fait remonter à tort ou à raison au Ve siècle, et jusqu’en 1492, année de fortes persécutions dans ces régions, les Juifs avaient été très nombreux dans les oasis. Aussi peut-on dire des familles Ben-‘Allo, Ben־‘Aziza, Ben-Esther, Ben-Ijo, Ben- Maknîn, Ben-Mahfüta, Ben-Moha, Ben-Nüna, Ben-Tata etc. qu’elles sont d’origine saharienne.
Des noms de famille comme Banün (=Banon), Foïnkinos, Hakün (Hakon), Hanün (=Hanon), Masnot, Pünïn (=Fünïn) etc. semblent être réellement d’origine punique ou libyque. Ceux qui les ont portés ou qui les portent encore descendent forcément des premiers habitants juifs de la Berbérie. Mais peut-on sans preuves certaines remonter à des époques aussi lointaines? Il faut dire ici que dans l’état actuel de nos connaissances, nous en sommes réduits aux simples hypothèses. D’ailleurs, d’une manière générale et en exceptant quelques noms dont l’étymologie est évidente et l’origine bien établie, l’onomastique judéo-nord-africaine constitue encore un champ non- défriché et plein d’embûches.
Pour entreprendre l’étude des noms de famille en Afrique du Nord, nous avons un premier élément: les listes rabbiniques. Celles-ci ne sont pas nombreuses. Je n’en connais que quatre pour l’ensemble du Maroc. Ces listes sont d’ailleurs incomplètes.
Le travail vieilli du grand savant Moritz Steinschneider sur les noms de famille juifs dans les pays arabes rend malgré tout quelques services. Steinschneider avoue lui-même sa méconnaissance des “dialectes arabes”, il aurait mieux valu dire du berbère. Dans la très longue liste qu’il donne des noms judéo-arabes, il y en a un nombre fort important qui ont appartenu à des Nord-Africains. Pour la transcription espagnole moderne de beaucoup, on se rapportera à la liste des familles de la communauté de Tanger dans les années 1930, liste dressée par Isaac Larédo; pour leur transcription française, on consultera la liste d’Isaac Abbou. La plupart des noms propres des Juifs de la Tunisie ont été notés par David Cazès et ceux de l’Afrique du Nord, dans son ensemble, par André Chouraqui. Les travaux sur l’onomastique juive de l’Afrique du Nord d’Ismael Hamet et du rabbin Maurice Eisenbeth rendent également quelques services mais exigent de grandes précautions. Il ne faut les consulter qu’avec beaucoup de prudence. Enfin, on nous annonce la publication prochaine, à Madrid mais en français, d’un important ouvrage sur l’onomastique judéo-marocaine. L’auteur en est le regretté Abraham Larédo de Tanger, érudit bien connu. Espérons que ce travail d’un “homme du terroir” comblera l’importante lacune qui existe dans les études sur le Judaïsme de l'Afrique du Nord, ce Judaïsme que nous voyons disparaître sous nos yeux.
Ces listes se trouvent dans les ouvrages suivants: R. Abraham Coriat, Sefer Zekhul Avot; R. Raphaël Berdugo, Sefer Toro׳t Emet; R. Raphael-Moshé Elbaz. Sefer Keritot (Ms. David Ovadiah) et R. J. M. Tolédano, Ner ha-ma‘arav.
Cf. M. Steinschneider, “An Introduction to the Arabie Literature of the Jews". Jewish Quarterly Review IX (1896-1897), X (1897-1898), XI (1898-1899), XII (1900), XIII (1901).
Abayob, Ab-Iyob (אבאיוב)
mentionné dans la liste Coriat est orthographié de différentes manières dans les documents espagnols du XIV״ siècle: Bueno Abayu qui obtient des privilèges de Charles 11 de Navarre en 1359; de 1306 à 1363, parmi les riches notables de Valence figurent Humer Abnajub, Salamo, Jaffuda, Juceff Abnajup et Açacli Abnayub (F. Baer, Die Juden im christlichen Spanien . .. Urkunden … Berlin 1929, t. I, pp. 283, 370-379, 921). Le nom Job a eu une heureuse fortune en Afrique du Nord: comparez Juba I, roi de Numidie et son fils Juba II, le fameux roi de la Mauritanie, mort en 24 de l’ère moderne.
‘Abbou, Benabou (בן עבו)
est le diminutif berbère de ‘Abd-Allah qui est l’équivalent de l’hébreu Obadiah. Le nom de famille Ben-Abdallah existe aussi chez les Juifs du Maroc. Je n’ai vu qu’une seule fois le patronyme Abbou dans les documents espagnols: “Cuçen Aben Abbo”, notable juif de Majorque vers 1320 (Baer, t. 1, p. 214). Abbou et Benabou sont communs ches les Juifs de toute l’Afrique du Nord et ceux qui portent actuellement ce nom patronymique ne semblent pas avoir jamais été ailleurs. Vers 1400, un Hakün ben ‘Abou était connu en Algérie (I. Epstein, The Responsu of Rahbi Simon h. Zemah Duran, London 1930, p. 23); ‘Akan ‘Abou était au début du XVI״ siècle l’homme le plus riche de la région de l’Oued Noun (Sud-Ouest marocain) et un Juif pieux (D. Corcos, Séfunot X [19661. p. 79).
Abittan, orthographe moderne de (A)bettan=Battan (בטאן),
localité ancienne dans le voisinage de Harran en Mésopotamie: Muhammad ibn Jabar ibn Sinan al-Battani (= de la ville de Battan), astronome du X״ siècle connu au Moyen Age en Europe sous le nom de Albategnius. Ce nom de famille n’a pas existé chez les Juifs d’Espagne, il n’était connu qu’au Maroc. On ne peut affirmer que ces Marocains aient été d’une origine orientale même lointaine car Bettan ou Battan est également un nom d’homme berbère: Iris ben Battan as-Sanhaji et son frère ‘Atiya ben Batían se révoltèrent contre ‘Abd al־Mumin l’Almohade, s’emparèrent du Tadla où ils résistèrent victorieusement (Lévi-Provençal, Documents Inédits d’Histoire Almohade, Paris 1928, p. 210). — Abittan = Battan = Abettan est différent de Bitton.
Abzardel, Abzardal, Abzradil, Abizradel (אבזארדיל-אבזראדיל)
\= Zardal etc. est un nom d’homme berbère, ex.: tribu des Banü Zerdal, branche des Badin Zenata (cf. Ibn Khaldün, Histoire des Berbères, Paris 1934, t. III, p. 308).
Illustre famille juive d’Espagne; elle est connue à Tolède depuis 1250. Parmi ses membres les plus célèbres: R. Moshé ben Yosef Abi-Zardiel, le savant secrétaire d’Alphonse XI entre 1330 et 1340; Abraham Abzardiel morador en Occanna” vers 1370; Samuel Abzaradiel (m. après 1488) et le médecin Isaac Abzardeil allié de la famille Almosnino. En 1492, les Almosnino s’installèrent à Fès où Isaac Abzardeil, sans doute le petit-fils du médecin, et Abraham Almosnino furent parmi les chefs des expulsés d’Espagne (cf. sevet Yehuda, éd Shohat, Jérusalem 1947, pp. 53-55, 181; Baer, t. I et II, passim; F. Cantera et J.M. Millas, Las Inscriptiones Hebraicas de España, pp. 54-58; Abraham Ancaoua, Kerem Hemed, Livorno 1869-1871)
Aflalo (אפלאלו).
C’est à tort qu'on a souvent fait dériver ce nom de celui de la province marocaine, le Tafilalet. Selon une vieille tradition, la famille Aflalo aurait été parmi les premières d’Ifran de l’Anti-Atlas, l’antique Oufran. Aflalo est le nom berbère, altéré, Afelilo dont le sens m’est inconnu. Dans la région de l’Oued Outat, aifluent de la Moulouya, région anciennement peuplée de nombreux groupements juifs, il a existé et il existe encore des rivières, des montagnes et des villages fortifiés dont il ne reste que des ruines qui portent le nom Afelilo. — Il n’y a pas eu, à ma connaissance, des Aflalo en dehors du Maroc jusqu’à la deuxième moitié du XVIIIe siècle.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
הקדמת המתרגמת
על סוגת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט
בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).
התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.
שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.
הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).
הרקע הקוראני
ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –
חנוכה מאיר ושמח – משה שמיר.
1
האור הגנוז – בנרות חנוכה.
עת רצון במרומים – בשעת הדלקת נרות חנוכה (הזהר הק').
לכן, ניתן לבקש מבורא עולם – וישועת ה' כהרף עין, בא תבוא.
"האור הגנוז מששת ימי בראשית – מאיר בשעת הדלקת נרות חנוכה.
על כן יש להישאר ולשיר ליד הנרות אחר ההדלקה – לפחות חצי שעה"
(רבי פנחס מקוריץ).
בבואתנו הרוחנית – לאור נרות חנוכה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
א. "כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" /
בזכות האור הבראשיתי – "ויהי אור".
ב. זהו "אור הגנוז" לצדיקים בעולם הבא /
אותו גנז הקב"ה בתורה, ובנרות חנוכה.
ג. "האור הגנוז" מאיר בשעה שהנרות דולקים /
דרך הספירות העליונות – מתוך האורות המהבהבים.
ד. בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הארה /
המהווה בבואה לנשמתנו הזכה והטהורה.
ה. לכל אחד – מאיר אור משורש נשמתו /
אור השייך רק לו, ואינו דומה לאור חברו.
ו. לכל אחד – יש הילת זהר העוטפת אותו סביב /
הילה המשתקפת מתוך זיו פניו ואור עיניו תמיד.
ז. מוח, פה, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /
כנגד שמונת קני מנורת החנוכה – המאירים.
ח. ברגע של הארה, יתנוסס האור מלב אוהב /
לב שמח שאינו כועס, רק מחבק ותומך.
מדרש/שיר.
המחבר {עבדכם הנאמן} נולד בשבת כ"ג כסליו פרשת 'וישב', ומצות ברית המילה שלו, התקיימה בשבת, חנוכה ור"ח טבת, בבחינת הכתוב: "והחוט המשולש – לא במהרה ינתק". לסדר פרשת 'מקץ'.
השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה", בנוי משמונה מחרוזות לכבוד חג האורים בן שמונת הימים.
2
השיר מבטא את "האור הפנימי" המאיר בתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו, המשתקפים דרך נרות חנוכה. האורות הנ"ל, אמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים הצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים, בהתאם לרצוננו והשקעתנו, כדברי רבי פנחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט:
"האור הגנוז – בא בשעת הדלקת נרות חנוכה. על כן יש… להישאר ליד הנרות אחר ההדלקה – חצי שעה".
את הזמן הזה מול הנרות, יש לנצל ללימוד תורה שהיא אורה, וכן לשבח ולהלל לאדון הנפלאות מתוך שירה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשירי חנוכה כמו "מעוז צור" המתאר את הגלויות והגאולות של עם ישראל. {ראה ניתוח השיר בסוף המאמר}. כמו כן, השיר:
"ידידיך אל – ילידי איש תם / בבוא עליהם יון בזדונם.
עמדת להם בעת צרתם / רבת את ריבם דנת את דינם"
מאת הרה"ג והפייטן רבי יעקב אבן צור ע"ה – הראב"ד של העיר פס במרוקו. {ראה ניתוח השיר בספר "פיוטי רבי יעקב אבן צור" מאת הרב פרופ' בנימין בר תקוה}. כמו כן, לימוד המסר של כל יום. {ראה בהמשך}.
אכן, בנרות הללו – צפון אור גנוז אותו נוכל להוריד אלינו.
מוטיב האור – בשיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה".
רש"י: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא".
רבנו אור-החיים- הק': "האור ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור…".
האור כידוע, פותח את תהליך הבריאה ככתוב: "ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". "ויקרא אלוקים לאור יום…" (בר' א, ג – ה).
חמש פעמים מופיעה המילה אור – כנגד חמישה חומשי תורה, כדברי רבי סימון: "יהי אור – כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. 'ויהי אור' – כנגד 'ואלה שמות' שבו יצאו בנ"י מאפלה לאורה. 'וירא אלוקים את האור כי טוב' – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. 'ויקרא אלוקים לאור יום' – כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות" (בר' רבה ג. ה).
רש"י אומר: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י ע"פ חגיגה יב ע"א).
רבנו "אור החיים" הק' ששילב את המילה אור בשם פירושו לתורה "אור החיים", מסביר את האור כך:
"או ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור, דכתיב: 'כי נר מצוה, ותורה אור' (משלי ו, כג). ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו 'ויאמר אלוקים יהי אור', שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כיסא כבודו יתברך, חלק אלו-ה ממעל. שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצר הרע… וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב, שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר" (בר' א – ד).
פועל יוצא מדברי קדשו: האור שנברא בתחילת הבריאה, איננו האור שנברא ביום רביעי, אלא אור התורה.
לאור מדרשים רבים, ניתן גם לפרש שבנוסף לאור שנברא ראשון, גם תורתנו הקדושה נבראה אתו.
האור הגנוז האיר לאדם הראשון ל"ו שעות: מיום שישי עד מוצש"ק בו העולם החשיך,
והקב"ה זימן לאדם הראשון את האש במוצש"ק. לכן, מברכים 'בורא מאורי האש'.
בתורת החסידות, קושרים בין ל"ו שעות בהן האיר האור הראשון שנגנז,
לאור ל"ו נרות חנוכה, בהם גם נגנז אותו אור אלוקי.
לכן, יש להיות ליד הנרות לפחות חצי שעה, מתוך שירה ולימוד תורה,
כדי לזכות בניצוצות – מהאור הגנוז והטהור.
בהדלקת נרות חנוכה, דומים אנו לכהנים שהדליקו את המנורה,
כאשר ביתנו הופך למעין בית מקדש.
3.
הרה"ג יהודה עייאש ע"ה כותב בספרו "קול יהודה" על התורה (נב, א):
מנהג אמירת פסוקים הקשורים באור בפתיחת ההיכל בחנוכה, מיוסד ע"פ הראשונים, ומרחיב על כך ע"פ הדרש. יהודי המערב – מרוקאים וכו', ממשיכים כדרכם בקודש, לומר את הפסוקים.
הרה"ג יהודה עייאש: מרבני אלג'יר, שנתן הסכמה לרבנו-אור-החיים" הק' על ספריו, וכתב בין היתר:
"מראות אלוקים ראינו עולים במעלות עליונים למעלה, דמי לבר אלהין – החכם השלם המופלא סיני ועוקר הרים…".
הוא זכה לעלות לארץ ישראל, ושימש כראש ישיבת "כנסת ישראל", תפקיד בו שימש רבנו-אור-החיים-הק'.
להלן מבחר פס' שאומרים בפתיחת ההיכל, וניתוחם:
"נר ה' נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).
הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.
הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, ולהיזהר ב-שס"ה מצוות לא תעשה, כפי שהצטווינו ע"י הקב"ה בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה, בבחינת הכתוב: מבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט כו).
חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו להיות ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, ומצפה לתפילותינו.
לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).
רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה": "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".
המלבי"ם: קנאת הלב גורמת לרקב העצמות, דבר המחזיק את הגוף. לכן, רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים, היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם, היות ובמקום קנאה, השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.
על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח, המורכבת משילוב של האש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח ביום השמיני, ואש הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו כמו המיתיוונים, הוא מדכא את נשמתו ואת שאיפתה לפעול לאור יעודה.
"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים קי"ט, קה).
"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד: כשאני מתחיל בדבר תורה, מעט אני מתחיל בהם, והם נובעים. וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה. לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובר, מזמור כז).
מצוה אחת דומה לנר אחד המאיר את רגלי האדם בהליכתו בחושך, ואילו לימוד תורה, דומה לאור המאיר למרחקים. כאשר מקיימים מצוה ואח"כ עבירה, עלול הקב"ה לקזז ביניהן, לא כן מצות לימוד תורה, המלווה אותנו לתמיד.
"כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" (תהילים לו, י).
הקב"ה אומר לאדם: "אמר בר כפרה: הנפש (הנשמה) והתורה נמשלו לנר. הנפש (הנשמה), דכתיב: "כי נר ה' נשמת אדם" (משלי כ), והתורה דכתיב: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו כג).
אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך – זו התורה, ונרך בידי – זו הנפש (הנשמה).
אם שמרת את נרי, אני משמר את נרך.
כלומר, חיי האדם – "כי עמך מקור חיים", תלויים בתורה שהיא מקור האור.
הבן איש חי ע"פ המרח"ו בשערי קדושה אומר: "כי עמך מקור חיים" – עולם האצילות השייך אצל בורא עולם, ואפילו משה רבנו זכה לאצילות המלובשת בבריאה, והאדם יכול להשיג רק את האור שבעולם הבריאה דרך התורה.
"כי נר מצוה – ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).
כמו שהאור מאיר לעולם באופן תמידי, כך קיום מצוות ולימוד תורה.
הדימוי בו משתמשת התורה לתיאור ההארה האלוקית הוא אור, ככתוב "נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג).
כלומר, התורה שווה אור, והתורה היא מקור האור. האור בלשון רבים = אורות = 613 = תרי"ג מצוות.
מצוה אחת דומה לנר, לימוד תורה לעומת זאת, דומה לאור.
"ודרך חיים תוכחות מוסר" – המוכן לשמוע ולקבל תוכחות ומוסר – יזכה לחיים.
4
"אור מקיף" ו"אור פנימי".
"אור מקיף": בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.
ה"אור מקיף" נמצא בתוך האדם, מצד שני נשאר "רחוק" ממנו, היות ולא נקלט בו.
כדוגמא ל"אור המקיף", נשתמש באור השמש המאיר את ביתנו דרך חלוננו. אמנם, האור נמצא בתוך הבית, והוא מאיר את פנימיותו ותכולתו, אבל הבית אינו משתנה במהותו, וכאשר מחשיך, הבית חוזר להיות חשוך כמקודם. כלומר, מרגישים עם ובלי כאחד.
"אור פנימי": כאשר האדם משיג השגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". האדם חש את האור, ונקלט בחושיו. כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, אותו אנו אמורים לגלות ע"י קיום תורה ומצוות, בבחינת "אור מקיף". למעשה, האדם מוציא לפועל את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו, וזה בעצם יעוד האדם עלי אדמות. המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור הפנימי לאור המקיף.
משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז).
שיר האור, מאת הרב קוק:
"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר /
ואין נרו שלו כנר חברו / ואין איש שאין לו נר /
וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים /
להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".
."על הנסים… ועל הנפלאות…
בימים ההם בזמן הזה…".
רבנו-אור-החיים-הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון.
משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.
גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם".
כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו.
מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכהנים (רבנו-אור-החיים-הק'. דברים לג, יא).
תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,
והתרבות החילונית המיתיוונת כיום.
רמב"ן: "כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).
לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן הם טימאו את השמנים, היות ולדעתם אין הבדל בין שמן טהור לשמן טמא, כמו שאין הבדל בין שבת ליום חול וכו'.
הם גם כופרים בה', היות ולא ניתן להוכיח את קיומו מבחינה מוחשית. חילוני תמיד ישאל: תוכיח לי…
"ועוררתי בניך ציון – על בניך יון" (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המילה "ציון" מורכבת מהאות צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי החנוכה. במפגשי יוסף ואחיו, עם פרעה, אשת פוטיפר, סריסי פרעה, מתגלה לפנינו יוסף המאמין בה', המצהיר מעל כל במה ללא מורא, דברי אמונה: עם אחיו: "את האלוקים אני ירא".
עם אשת פוטיפר: "איך אעשה את הרעה הגדולה – וחטאתי לאלוקים. עם פרעה: "האלוקים יענה את שלום פרעה" וכו'.
הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה – 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו, רק בזכות צדקותנו
5
נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.
נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.
שלושה סוגי נסים: נס גלוי {נסי מצרים}. נס נסתר {פורים}.
נס משולב מנסתר וגלוי{חנוכה}.
הנסים הגלויים: במצרים נעשו נסים גלויים כמו עשר המכות, קריעת ים סוף וכו', בהם היה שינוי פני הטבע.
הנסים הנסתרים: האירועים שהתרחשו במגילת אסתר, הם נסים סמויים, היות והכל התנהל ע"פ הטבע במישור הגלוי, ורק כאשר קוראים את המגילה מחדש ובעיון, מגלים את ההיבט הסמוי, כמו בסיפור פואנטה. כדוגמא, נציין את התזמון בין "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" כך שהוא דורש להביא בפניו את ספר הזיכרונות בהם מסופר על הצלתו בידי מרדכי, לבין הגעת המן בבוקר הדורש לתלות את מרדכי.
הנסים המשולבים בנסים גלויים ונסתרים: באירועי חנוכה, אנו מגלים מצד אחד את המישור הטבעי בו יוצאים החשמונאים למלחמה נגד היוונים, ומצד שני ניצחון מעטים על אימפריית רשע רבת חיילים, כנאמר בתפילת "על הנסים": "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים". כמו כן, נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד, המבטא נס גלוי
רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם אני זוכה, כדברי רבנו אוה"ח הק'. (בר' לב, יא).
האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והנשמרת מכל עבריה. כך חודש כסלו. הוא מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה.
האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".
הרב קוק: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים, שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע.
הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד: מילה, שבת והחודש, ולהחזיר את עבודת הקרבנות בבית המקדש. לכן, הקב"ה עזר להם לנצח.
לפני המרד, עם ישראל חי תחת האימפריה היוונית במשך למעלה 160 שנה מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות, כאשר היוונים גזרו על השבת, החודש והמילה, והכניסו צלם להיכל.
ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה של מעטים נגד רבים, נמשכה זמן רב.
נס פך השמן לעומת זאת, הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן המספיקה לערב אחד, הפכה לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.
מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.
נסי "חנוכה" בתקופת המכבים – ובימינו.
עמ"י מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע, דרך נסי פורים שהתרחשו בתוך הטבע, וכלה בנסי חנוכה בהם משולבים הטבע ומעל הטבע, כדברי הרמב"ן: (בר' יז, א).
"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם מרעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע, והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה".
להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:
א. בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).
6
המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של מקום, אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות, אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן, בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון.
לעומת זאת, כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.
ב. רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:
"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך" (דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד. מכל מקום, בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו, ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".
הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'.
כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות בסוריה ומצרים, לוב ותימן, והרשימה ארוכה.
שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף.
קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.
"מצות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב).
אכן, הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה, בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו מיליוני נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2185 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה, שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס שגזר על היהודים גזירות שמד, בכך שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמ-ון.
ח.ש.מ – ון: ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה.
המצוות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.
ח.ש.מ = מ.ש.ח. בשמן, נמשחו הכהן , המלך והנביא בהכתרתם
א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש, בני ישראל יודעים מתי יחולו חגי ישראל. לכן, היוונים ניסו להשכיח מהם את המועדים ע"י ביטול קידוש החודש. היוונים ככל הגוים, מונים לשמש, בניגוד לישראל המונים לירח. היוונים טענו שאין למנות לירח, היות ואין לו אור משלו, ומושפע בעיקר מאור חוזר של השמש.
ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת ומקיימת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי רבנו "אור החיים" הק': "כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים, יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים…" (בר' ב, ג).
ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בו בקדושה. היוונים טענו שהאדם הוא מושלם, לכן אין לעשות ברית מילה, דבר הגורם לדעתם, לפגם בשלמות הגוף.
ד. ו"ן = ו – הקב"ה נ – סים נ – תן.
7
"מעוז צור ישועתי"
שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.
השיר היפה הזה נכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי, לאור האקרוסתיכון בראשי הבתים.
השיר בנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}.
בבית הראשון, מתוארת התקווה והציפיה לחידוש הקרבת הקרבנות בבית המקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה שרויים, נקמת ה' באויבינו, והגאולה העתידית.
"מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי, בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו בשעת מלחמה. המשורר מדמה את האדם המאמין והבוטח באלוקים, ל"צור ישועתי".
בית א': "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'.
"לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק, איראן, ובראשן מצרים, כדברי הכתוב בישעיה:
"וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה" (ישעיה יט, ב).
כמו כן, דברי "בעל הטורים" לסמיכות בין "ואלה שני חיי ישמעאל… על פני כל אחיו – נפל", לבין "ואלה תולדות יצחק" (בר' כה, יז – יט): "כשיפול ישמעאל באחרית הימים – אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".
אנו גם עדים לקריסת אירופה האדומית, עם הצפתה במיליוני מוסלמים הנוהרים אליה, וכן לקריסה כלכלית של מדינות כמו איטליה = רומא שהחריבה את מקדשנו, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה את יהודיה וכו'.
אז = {8} אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבניין אריאל, ונזכה לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. כידוע, לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להיחרב.
ראשי התיבות של: מ-זמור ש-יר ח-נוכת ה-בית ל-דוד = ש-מ-ח-ה ל-תמיד.
בית ב': גלות מצרים – "חיי מררו בקושי, בשעבוד מלכות עגלה". והגאולה – "ובידו הגדולה – הוציא את הסגולה".
בית ג': מתאר את גלות ישראל בבבל "ובא נוגש והגלני", והגאולה – "קץ בבל, זרובבל, לקץ שבעים שנה".
בית ד': גזירות המן ועונשו – תלייתו עם רוב בניו, והגאולה ע"י הרמת קרנו של מרדכי – "ראש ימיני נשאת".
בית ה': גזירות היוונים "וטמאו כל השמנים", ונסי חנוכה – "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים".
בית ו': תפילה לקב"ה על הגאולה מאדום – "דחה אדמון {אדום}, בצל צלמון" {העובדים לצלם}.
כמו כן, לנקום באויבינו: "נקום נקמת עבדיך, מאומה הרשעה", ולקרב לנו את הישועה ע"י "רועים שבעה".
בבית הראשון והאחרון, קיימת סגירת מעגל,
היות ובשניהם מצפים אנו לגאולה ולנקמה באויבינו.
8
שלטון ריבוני בארץ ישראל,
בעקבות מדינת החשמונאים.
הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס הרשע:
"הארץ אשר שבנו לרשתה, אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה.
כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו,
לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה" (ספר חשמונאים א' פרק טו' לד-לה).
המשפט הנ"ל, ראוי שיהיה נר לרגלם של מנהיגי עמ"י, גם בדורנו.
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה,
כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…
ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם – לשכים בעיניכם, ולצנינים בצדיכם – וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(במדבר, לג, נא– נו).
הכרזתו של שמעון החשמונאי, הושפעה מהפס' הנ"ל, כפי שיוסבר להלן.
רבנו רמב"ן: "מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה, לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).
רש"י הק' מסביר במילה אחת את הביטוי "והורשתם = וגירשתם" (מסעי לג, נב). כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש. כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…" (במדבר לג, נ- נו).
רש"י הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה".
עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו. אכן, רוח הקודש שכנה בבית מדרשו.
רבנו אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".
רבנו אור-החיים-הק' טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב: "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י. גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה", כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".
הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 270 שנה ע"י רבנו "אור החיים" הק' – אבל הם כל כך אקטואליים.
העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. הרשויות מתקשות לגרשם בגלל כוחות אפלים מהערב רב העוזרים להם.
ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית וביו"ש,
מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – תורת אלוקים חיים.
9
טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:
"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להן, כמו מן הצופים לירושלים)
מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:
בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:
גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:
א. האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
ב. האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.
הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן, יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".
ע"י שמירת עיניים, זוכים לאור הגנוז, דוגמת
הרה"צ רבנו מאיר אביחצירא זיע"א –
בנו של האדמו"ר הרה"ק סידנא בבא סאלי זיע"א.
שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.
האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא האדמו"ר בבא סאלי זיע"א, ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים, האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.
הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.
לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל, ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.
האח טילפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו.
התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.
האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש.
בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז, את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד.
חנוכה מאיר ושמח – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה נ"י בר זוהרה ע"ה, ובני ביתו.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה
סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
סונטג ציינה כי הזמן מעלה את רוב התצלומים. גם החובבניים. למדרגת אמנות. בהקשר זה יש לתמונת הנשים הנתלית על הקיר ערך מוזאלי, המספק ידע, והמבהיר את סגוליותה של תרבות חומרית מסורתית. בעוד ערכה של אופנה הוא בשינויה ובהתחדשותה, הרי השמירה על אופי השמלה ולבישתה ממחישים את ייחודו של המקור. החפץ התלוי על הקיר, והפורש את ההיסטוריה המשפחתית הנשית ואת לכידותה, משמש גם לתקשורת עם העבר. התמונה הקולקטיבית מטעינה בכוח ובערך תרבותי את החפץ הקונקרטי, השמלה, והופכת לחותמת זיכרון לחפץ הבלוי שלעתים הוא משוחזר ומשופץ.
הפנייה ליצירת שלב נוסף זה בתהליך הטקסי, שבו מונצחת הכלה החדשה בתמונת פוסטר בקרב בנוה משפחתה הלובשות את השמלה, מתרחשת בעידן שאין בו קיום לאירוע ללא הנצחתו. כפי שהעידה סונטג, ׳הצורך באישור המציאות ובחיזוק החוויה באמצעות תצלומים הוא צרכנות אסתטית שלה מכורים עתה הכל׳. התמונה מסמלת את המשמעות המובלעת כיום בטקס, משמעות שלא הייתה בו בעבר, כאשר בבתים רבים היו כמה שמלות פניוס, וטרם התקיים המעבר הצורני – המסמל גם את ההגמוניה הספרדית באזור זה – לחתונה בשמלת כלה לבנה בהשפעה אירופית. בנסיבות כיום טקס החתונה עם בן הזוג מקבל משמעות של היקשרות גם למסורת ושל התחייבות משפחתית. השמלה הופכת לדימוי חזותי המדגיש את המסורתיות בעידן
של מודרנה. הכנת התמונה המשפחתית הגדולה היא חלק מתהליך נרטיבי של הגדרה עצמית ונטילת חלק בשימור זיכרון העבר הקולקטיבי. הביוגרפיה האישית של הכלה הטיטואנית מתמזגת עם הביוגרפיה המשפחתית ועם הביוגרפיה התרבותית. הנשענות על סגירות תרבותית ועל שמירת המסורות הספרדיות. למשל חוקר הלשון אהרן ממן, שחקר את מסורת הקריאה של יהודי טיטואן במקרא ובמשנה. קבע כי בשל ההקפדה המרובה על שימור מסורת האבות מייצגת קריאת טיטואן מסורת קריאה מהימנה, המשקפת במידה רבה את מסורות הלשון שהיו נהוגות בספרד לפני הגירוש. כל המסרנים של ממן היו תמימי דעים שבקריאת המקרא אין המקפיד כמותם על קלה כחמורה, בהבחנה מדוקדקת בין הטעמת מלעיל למלרע, בין דגש לרפה וכיוצא באלה. אחד ממסרניו העיד כי ׳מלמד אשכנזי לא בא בטיטואן ותלמידי טיטואן למדו רק בישיבות טיטואן או שמסורתן כשל טיטואן׳. גם חכמים שבאו לטיטואן מקהילות אחרות לא שינו דבר במסורתה אלא נטמעו בה בנקל. קשריה של טיטואן עם בנותיה – מלייה, גיברלטר ויתר הקהילות הסובבות, קהילות שבני טיטואן הקימו – לא היה בהם כמובן כדי לשנות את מסורתה שלה.
הנצחת הכלה הלובשת את השמלה בתמונה ממחישה את הסגירות הקהילתית ואת ייחודה. בראייני נשים בנות טיטואן שבחזקת משפחתן מצויה השמלה הגדולה הן הודו בפניי כי לא היו מוכנות להשאילה למכרות ולחברות בנות מרוקו – או ממוצא אחר – שתכננו לקיים את טקס החינה וביקשו ללבוש את השמלה. כן אמרה לי אחת המידעניות הקשישות: ׳המרוקאים ובני הדרום והמרכז, עושים את זה [את הטקס] עד היום בסלון, כמה ימים לפני החופה. הם שמים קפטן ערבי, אין להם אוריגינל. להם היו מנהגים אחרים. מנקודת המבט האמיתי, של המידעניות נתינת השמלה, שהיא בעיניהן חלק בלתי נפרד מזהותן הספרדית ׳ ומגופן, למי שאינה בת המשפחה כמוה
בהתחפשות. זאת ועוד, רוב הכלות רואות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס את שיאו של מעגל טקסי החתונה, למן קבלת טבעת האירוסים ובקשת הנישואים, דרך הטבילה במקווה ועד טקס הקידושין עצמו. לדבריהן זהו אירוע ייחודי להן, המאפיין את משפחתן ואת מסורותיהן, ואילו טקס החתונה ויתר התהליכים הטקסיים הם סטנדרטיים ומשותפים לכלל הכלות. באופן קיום הטקס, המאפשר גם להנכיח את שפתן ואת מגוון המאכלים של קהילתן, הן יוצרות רשת נשית משלהן, המלכדת אותן. בכך הן מסמנות עצמן כקבוצה שמוצאה מצפון מרוקו, ושמבדילה עצמה לא רק מבנות עדות אשכנז – שחלקן חוגגות כיום את טקס החינה – אלא גם מיתר בנות מרוקו המרכזית והדרומית, שאין להן השמלה המקורית, השמלה הגדולה. 4
ניתן לראות בתמונות המצולמות ובאיגודן, באוכל המקושט בצורת השמלה, בשירונים של השירים בחכתייה ובביצוע השירים הללו מסורות מומצאות, המאפשרות להחיות זיכרונות במטרה לחזק את תרבות העבר ואת תחושת ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי. הפצת המסורות החדשות נעשית בעיקר באמצעות המדיום הצילומי: תצלומי הכלות והאוכל המקושט והשירונים נשלחים ומופצים ברשתות תקשורת סגורות ומשפחתיות וברשתות החברתיות וכך הם מגיעים לארצות התפוצה של בני טיטואן. היבט זה מחזק את דבריו של בנדיקט אנדרסון שגם אם חברי הקהילה המדומיינת אינם פוגשים זה את זה, הקיום הטקסי מחזק את הדימוי של כל חבר כשייך לאותה קהילה, שמקורה באותו מרחב גאוגרפי.
המצאת מסורת היא הגשת חדש בלבוש ישן, על מנת שייראה מחד גיסא ידוע ומוכר ומאידך גיסא יכיל בתוכו רעיונות חדשים שרוצים לקדם. מסורות מומצאות הן תגובה על מצבים חדשים, תגובה הלובשת צווה של זיקה אל העבר – עבו אמתי, מדומה או צירוף של שניהם. יתר על כן, העבר ההיסטורי שעליו נשענת מסורת מומצאת אינו חייב להיות ממושך או רציף. ייחודן של מסורות מומצאות בכך שההמשכיות ההיסטורית שבהן מלאכותית.» מסורות מומצאות מועתקות לפעמים ממסורות עתיקות, ולפעמים הן מעוצבות מחוש תוך שאילת מנהגים או סמלים מן העבר."' יהודי מרוקו הספרדית לא קטעו את רצף קיום נוהג הטקס, אלא מצאו דרכים חדשות להעשירו ולשמרו, דווקא בתקופה שבה עלולים היו לאבד את תרבותם ואת לשונם הייחודיות במסגרת גיבוש הזהות הסטראוטיפית של יהודי המזרח בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט.'?* המצאת המסורת מתאימה לתנאי ההווה הטכנולוגי המתחדש ומעידה על השותפות של בני הדור השני להגירה בגיבוש זהותם הייחודית כבני מרוקו הספרדית ועל תחושת השתייכותם לקהילה זו.
כל תהליך של המצאת מסורות מבוסס על שני עקרונות בסיסיים, הראשון הוא עקרון הבחירה:אלו מנהגים. מסורות או אירועים היסטוריים בוחרים להאיר ולהבליט, ואילו מנהגים, מסורות או אירועים בוחרים להצליל ולהעלים. למשל את שלב טקס מריחת החינה ואת יסוד הערביות העדיפו להצניע,. ואילו את מקומה של השמלה ואת רכיב הספרדיות האדירו והבליטו. העיקרון השני הוא עקרון המתח המתמיד בין העולם המודרני לבין הניסיון לקבע חלקים מסוימים של חיי החברה כבלתי משתנים בתוך השינוי וההתחדשות, כלומר המתח בין החלק הקבוע והישן לבין הרוחות החדשות. הטקס כפי שהוא נחגג כיום שומר על רוב התהליכים הטקסיים המקוריים, גם אם במרחב אחר, ונוספו עליו שכבות חדשות היוצקות בו תוכן עכשווי, והמעידות על צעידה ברוח הזמן. המסורות המומצאות נוצרות בשעה של איום על הזיכרון הקולקטיבי. יהודי צפון מרוקו נקטו דרכים שונות לבידול, וביניהן דרכי עיצובו של טקס זה. הערביות הועלמה מהטקס, הן בהימנעות מהשמעת שירי חינה המקובלים כיום בישראל, הן בהצנעת מנהג מריחת החינה, וזאת במטרה לבדל עצמם מטקסי החינה של יהודי מרוקו בארץ ולהעצים אה מוטיב הספרדיות.
שינוי מדיום מסוג אחר מאלה שתוארו ער כה נעשה בפרויקט הגמר של מירית ארדיטי – בת לאם מטיטואן – במסגרת לימודיה ב׳שנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב בישראל. ארדיטי עיצבה אסופת בגדים מגוונת בהשראת שמלת הנוצ׳ה דה פניוס, והציגה אותה כפרויקט מצולם ומומחש
בתערוכת עבודות הגמר. בבגדים שעיצבה משולבים רקמת זהב וקטיפה וכן אריגי מלמלה דומים לאריג של שרוולי השמלה ואריגים אחרים המשמשים בפריטי הלבוש השונים של הכלה. בעיצוב בא לידי ביטוי גם השפע הרב של התכשיטים שעונדת המלבישה לכלה, ומשולבות בו מסורות ספרד ומרוקו.
אם כן בציר שינויי המדיום בעידן שבו השמלה הולכת ומתכלה נעשים ניסיונות לשמר את זכרה על ידי שילוב של יסודות מומצאים המזכירים יסודות סמליים מן הטקס המקורי.
לסיכום, טקס הנוצהה דה פניוס העכשווי המתקיים בישראל ומגולם מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, בשל החשש להיעלמותה של השמלה ולמותה של שפת החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האבדן בעולם המודרני ובעיקר לתרבות המצויה בסכנת הכחדה, כדבריה של בנדיקס. הטקס המבוסס על חידושים ועל המצאת מסורות פנימיות יוצר קהילה מדומיינת, והופך לסמל לקשרים משפחתיים הדוקים ולרצון טוב לשמור על המסורת, ובתוך כך מבדלת עצמה קהילת בני טיטואן מהקבוצות האתניות האחרות החוגגות את טקס החינה. מקומה של האישה בקיום המסורת בא לידי ביטוי לא רק בשימורה של השמלה ובלבישתה בערב הטקס, וכן בהכנת המאכלים המסורתיים המעוצבים, אלא במציאת דרכים יצירתיות, מקוריות וחדשות לשימור ולתיעוד. בעצם לבישת השמלה הכלה מתאחדת עם גופן והווייתן של בנות משפחתה, שחלקן כבר אינן בין החיים. נוסטלגיה לטקסים מסורתיים הביאה להתחדשות סמלית, המבוטאת באופנים יצירתיים ומגוונים. הטקס הרב שכבתי, שנוספו עליו היבטים מעולם הצילום, משמר מוטיבים סמליים ומקבע אותם בדרכים חדשות.
כשנשות הקהילה הצטלמו לאורך הדורות בשמלת הפניוס הן לא תיארו לעצמן שתצלום זה יהפוך ברבות הימים לחלק מן הטקס עצמו. התצלום של הכלה הלבושה בשמלה הגדולה, המסמל את לב הטקס, מגלם הנצחה של אירוע שנעלם, אך למעשה הטקס עצמו לא נעלם אלא עבר תמורות, וניתן להבחין בהן באמצעות ההתבוננות בתמונות.
סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס– טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
התוספת באותיות עבריות וניקודן, לא במקור, אלא יוזמה פרטית שלי (א.פ)
La minha wala ‘arbit/kif thon l-ahrit
Ni prière de l’après midi ni prière du soir comment sera ta fin ?
לָא מִנְחָא וּאַלָא עֵרְבִּית, כְיִףְ תְכּוּן לְאַחְ'רִית
Lli ‘ta u mehtaz /‘teyato hsen m-seltan b-t-taz
Celui qui donne, alors qu’il est lui-même dans le besoin a plus de mérite qu’ un sultan avec sa couronne
אֵללִּי עְטָא וּמחְתָאזְ, עְטִיָאתוֹ חְסְן מְסֵלְטָאן בְּתָאז
Tleb-s-self b-er reghba/u reddato b-el-gedba
Pour solliciter un prêt, on se fait doucereux,
Pour le rembourser on se montre grincheux
טְּלַבּ אֵסְסְּלְףְ בְרְגְ'בָּא, וּרְדָאתוֹ בְּלְגְ'דְבָּא
Ma ‘ando bas ikhalles-el-heffaf, u ‘red ‘al-d-diaf
Il n’a pas de quoi payer le coiffeur et il a invité des hôtes
מָא עְנְדוֹ בָאס יִּכֵלֵסְ לְחְפָאףְ, וּעְרֵד עְלָא דִיָּיאףְ
Lli za bla ‘arda /yakel bla khsil l-liddin
Qui vient sans invitation, peut manger sans ablution
אֵלִּלי זָא בְּלָא עְרָאדָא, יָאכֵּלּ בְּלָא כְ'סֵל לִידִין
Kell ghiba / ka-dzid hiba
Chaque absence apporte un supplément de respect
כֵּל גִ'יבָּא, כָּא דְזִיד הִיבָּא
Ida zak d-def / ‘teh s-slam u qellt-l-klam
S’il te vient un hôte donne-lui ton salut et abrège ton propos
אִידָא זָאכּ אְדִּיףְ, עְטִיהּ סְלָאםְ וּקְּלְתְ לְכּלָאם
Rti ‘la snanek/terti ‘la mta‘ek
Ménage tes dents, tu épargneras ton bien
רְתִי עְלָא סְנֵנֵכְּ, תְרְתִי עְלָא מְתָאעֵכּ
As iqde la-ghna / lel- kers- z-zi‘ana
A quoi peut servir la musique quand le ventre crie famine
אַסְ יִקְּדִי לְגְ'נָא, לְלְכֵּרְס זִיעָאנָא
S-srab u-l-mal/ma idekhlo gher f-ras el-‘aqel
Le vin et l’argent ne siéent qu’aux gens d’esprit
שְׂרָאב וְּלמָאל, מָא יִדְכְ'לוּ גִ'יר פֵרָאס אְלְעָאקֵּל
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
‘Aknin, voir Waknin.
Al-Fezouati, Fzuati, Faswati, Fijuati etc. (בן אל פזוואטי), ethnique de nom de lieu: Fezouata ou Fazwata, région de la haute vallée du Draa, au Nord de Mhammid dans le Qtawa. Au Moyen Age et jusqu’il y a environ deux siècles, ce fut une région prospère par où passait la “route de l’Or”, “la route juive” jalonnée de villages fortifiées où habitaient des Juifs. La capitale de Fazwata était Zegoura, grande ville disparue et dont on peut encore voir les ruines (voir le nom Zagouri). Dans ces dernières décades, quelques dizaines de familles juives ne vivaient plus que dans le village d’Amzrou.
Abraham et Maymo Fazuati, originaires de Fezouata établis à Majorque se rendaient pour leurs affaires dans le port algérien de Ténès en 1330 (cf. Ch.־E. Dufourcq, L’Espagne Catalane et le Maghrib aux XIII׳ et XIV‘ siècles, Paris 1965, p. 600).
Alocana, Cohen de (הכהן די אלוקאניא) = originaire de Al-Ocaña en Espagne. L’aljama de Al-Ocaña paya de fortes contributions à la veille de l’expulsion en 1492 (F. Cantera, Sinagogas Españolas, Madrid 1955, p. 253; L. Suarez Fernandez, Documentos acerca de la Expulsion de los Judíos, Valladolid 1964, p. 69). Juan de Ocaña, “Converso”, fut brûlé vif par l’Inquisition à la suite de l’affaire du “Saint-Enfant de la Guardia” (Baer, t. II, pp. 450 sqq.). Au début du XVIIP siècle, R. Joseph Ha-Cohen Alocaña fut dayyan dans le port marocain de Salé; dans cette dernière ville Abraham et ses fils Moise et Mayer de Alocaña eurent un procès contre le “Naguid” Shem-Tob Benatar (cf. R. Jacob Abensur, Mishpat U-Tsadaka lé-Yaacob, Alexandrie 1894, t. I, art. 17 et t. II, art. 151). La famille Alocaña a disparu du Maroc.
An-Bito (אינביטו), Enbito, ethnique de nom de lieu: “originaire de Bitou”. Bito=arabe pour Poitou en France. Ce nom de famille a existé au Maroc jusqu’à ces dernières décades. — Samuel Anbito ou Ambito reçut en 1370 des Lettres de Protection de l’Infant Juan d’Aragon; Symuel Abenbito fut un notable à Séville dans le années 1380 (Baer, t. I, pp. 235, 238).
Anfaoui (אנפוי),ethnique de nom de lieu: Anfa, ancien nom de l’actuelle Casablanca. — R. Moshé Anfaoui (1555) et R. Dinar Anfaoui (1599), notables à Fès y sont parmi les leaders des toshavim et signent des takanot en leur nom. Le nom de famille Anfaoui n’existe plus.
Arajel, ar-rajjel, Ab-Rajel (אראזיל), en arabe “l’homme” dans le sens de “l’homme fort, courageux, digne, qui tient sa parole”. En Espagne, la famille Arajel était bien connue surtout sous les formes Abrazil et Ab-Arragel: Samuel Arragel, notable à Talavera en 1432; Salomon Arraxel, riche propriétaire à Guadalajara avant 1492 (Baer, t. I, pp. 299, 434); Moses Arragel, fameux traducteur de la Bible en langue castillane: il vécut à Guadalajara dans la première moitié du XVe siècle; dans une lettre de Ferdinand et Isabelle datée de Barcelone 16 Mai 1492, on trouve la composition de la famille Arragel qui avait quitté l’Espagne et y avait laissé (région de Algete) d'immenses propriétés (Suarez Fernandez, pp. 514-516). R. David Arragel (vers 1625) fut dayyan à Sefrou; il est l’auteur d'un commentaire sur le Talmud. La famille Arajel était en Afrique du Nord il y a encore une vingtaine d’années.
Arroyo (אריוליו, ארוליו), souvent avec le ben dans le sens “originaire de”: plusieurs villages portent le nom Arroyo en Espagne; l’un d’eux, Arroyo del Puerco, était uniquement composé de Juifs. Il y avait également des Juifs à Arroyuelo (cf. Suarez Fernandez, pp. 66, 69). L’ethnique Ben-Arroyo a existé à Tolède dès la fin du XIIe siècle: Bou Ishak Ben-Arroyo et Simha fille de Moshé Ben-Arroyo; entre 1388 et 1420, don Zulema aben Arroyo était recabdador dans le royaume de Castille; don Samuel aben Arroyo était en 1467 recabdador de las alcavalos; en 1487, don Mayr aben Arroyo et sa femme semblent s’être convertis (Baer, t. I, pp. 259, 323, 384 et 518). Avant 1940, il n’y avait plus des Ben-Arroyo, originaires de Tetuan, qu’à Oran.
Ascori, as-Skouri. Haskouri. Scori, avec ou sans l’indice de filiation ben (בן אסכורי) ne pas confondre avec Azagouri. Zagouri qui sont nettement differents et mentionnés l’un et l’autre dans la liste Coriat. Les Haskoura de la race berbère des Masmüda du Grand Atlas furent une puissante confédération de tribus qui jouèrent un grand rôle dans l’avènement des Almohades et le maintien de leur Empire (cf. entre autres Ibn Khaldün, Berbères, t. II, pp. 118 sqq.). Une des fractions des Haskoura, les Banou-Sakkour. sont parmi les rares tribus qui ont survécu à leur propre triomphe. Les Banou-Sakkour ont donné leur nom à la région de Sakkoura, prononcée Skoura, dans la haute vallée du Draa, au sud de la Kasba de Telwet. Les Juifs y avait été, du XIIIe au XVIII״ siècles, très nombreux, actifs et parfois puissants. Surtout en dehors de leur pays, ils portaient, comme les Musulmans, l’ethnique Haskouri et Skouri ou as- Skouri. Ils semblent avoir été en relations permanentes avec l’Espagne, surtout au XIIIe siècle: vers 1266 des Juifs Axucri vivent à Jeres de la Fronteira, parmi eux il y avait des hommes importants tels Abrahen Axucury, Yuna su fijo et Yçaf Axucury (Baer, t. II, pp. 58 et 59). La famille Ascori ou as-Skouri des “Expulsés de Castille” était connue à Fès et à Meknès (cf. Abensur, t. I, art. 7 et 49); R. Raphaël Moshé (אסקורי) était un talmudiste de grande réputation à Fès.
Atejar, at-Tejar (אטיזאר), en arabe “les marchands”, “ceux qui s’adonnent au commerce maritime” dans le sens “l’honorable”, titre réservé au Maroc aux non-Musulmans. En 1487, Sento Atejar de l’aljama de Doleitosa près de Trujillo eut un procès pour l’énorme somme de 300.000 maravedis (Baer, t. I, p. 427).
Azeroual, déformation de Ou-Zaroual (אוזרוואל). Dans le langage populaire du Maroc “Zaroual” signifie “de plusieurs couleurs”, un plumage chiné se dit mzerwül; dans certains dialectes berbères de l’Algérie “Zaroual” veut dire “l’homme aux yeux bleus”; mais c’est aussi un nom ancien en Orient: le grand poète arabe Abu Muleika Jerwel (=Djerouel), m. après 660 de l'ère moderne. Cependant, Uzurwal est un nom assez courant et ancien chez les Berbères: la tribu des Banu Uzarwal, Sanhaja du Jebel Srif dans la région Oran-Tlemcen (Ibn Khaldün, Berbères, t. II, p. 124); les Juifs ont porté ce nom et le portent encore; il a été, comme il arrive si souvent, déformé dans les documents espagnols: “Zareyal”. Vers 1271, le Juif africain Samuel Zareyal se fixa à Borriana et don Pedro l’affranchit pendant trois ans de tous les impôts (cf. Jean Régné, “Catalogue des Actes de Jaime 1er, Padro III et Alphonse III. Rois d’Aragon, concernant les Juifs”, Extrait de la RE J, Doc. No. 509). R. ‘Ayush ben Uzarwal était dayyan à Fès vers 1698; une famille de marchands juifs, les Azeroual, vivait à Taza aux XVIP et XVIII' siècles.
Azogui (בן־אזוגי), ethnique de nom de lieu: Azoggi ou Azokki qui fut au Moyen Age un centre commercial célèbre pour le trafic de l’or africain. Cette localité était située au Sud de Sijilmassa. En 1458, nous connaissons don Abraham Abenazogue et son fils Yucef qui vivaient à Tolède (Baer, t. I, p. 431); Abraham Azogui était en 1729 à Safi (Maroc) un marchand de poudre d’or; vers 1750, les notables Jacob Azogui et Judah Azogui vivaient à Agadir et à Salé; Yamin Azogui de Salé fut assassiné en 1790 chez les Dukkala de la région de Safi.
Bacri (בקרי), en arabe “l’aîné”, comparez le géographe Abu ‘Obeid al-Bacri. La famille juive Bacri est “Cohen” (Cohen-Bacri = Cohen l’aîné). Au début du XIV° siècle, Samuel, Hayoun et Mardochée fils de Haron Bacri résident tantôt à Fès tantôt à Majorque et ils ont des biens dans les deux villes (cf. Dufourcque, p. 465, n. 4); R. David ben Samuel ha-Cohen Bacri était au XVe siècle le dayyan de la communauté de Bougie en Algérie; au XVIII8 siècle, les Bacri vivent entre Livourne, Marseille et Alger.
Bahlul (בהלול), nom d’homme arabo-berbère dont le sens est en réalité inconnu: un Bahlül fut un chef maghrébin qui soutint puis abandonna Idris II près de Fès; Bahlül ben Marzük est le chef berbère qui s’empara de Saragosse en 797; les Bahlüla, tribu de Berbères judaïsés d’après Ibn khaldün; don Salomon Bahlul fut entre 1280 et 1330 un banquier dans quelques villes d’Espagne (Baer, t. I, p. 71). Les Bahlül au Maroc se considéraient comme “castillans”. Plusieurs membres de cette famille qui était établie surtout à Meknès étaient bien connus pour leur érudition et leur piété: R. Daniel (vers 1660), R. Samuel et R. Eliezer (vers 1730) etc.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו של המלך מוחמד החמישי
רצה הגורל, ומוחמד החמישי לא הספיק לסיים את הפרוייקט הזה, משום שמת בעת ניתוח, ב־26 בפכרואר 1961.
ההודעה על ההיעלמות הפתאומית שלא ניתנה לצפייה מראש, של השליט שהיה בן 52 בלבד, הכריעה אפיים ארצה את העם כולו, אשר חש לפתע כיתום. רגשותיה של הקהילה היהודית היו עזים עוד יותר, אם ייתכן כדבר הזה, משום שלאבל הכללי, לכאב שהיה מנת חלקם של הכול, נוסף אצלה החשש מפני אובדן ״ביטוח החיים״ שלה. היא סבלה טראומה עקב המאורעות האחרונים בתקופת השלטון, ועקב מאות שנים של ניסיון – יותר מכל גורם אחר באוכלוסייה – חרדה מפני כל חילופי מימשל. היא ידעה מה איבדה, וחרדה מפני העתיד הבלתי-ידוע.
הן הפחד מפני העתיד והן הכאב הממשי, הכן, העניקו לאבל היהודי ביטוי עמוק עוד יותר. ההתרחשויות האחרונות, אשר העכירו במקצת את סוף תקופת שלטונו של מוחמד החמישי נשכחו, ונותר רק זכרו של האדם משנת 1941 שהגן עליהם בעת מבחן, הכאב על גלותו, זה שבישר את האמאנסיפאציה ב-1956, אשר הפך לעובדה את שוויונם של היהודים, שהעלה את קרנם כשמינה יהודי לשר, זכר הריבון המיטיב, אוהבם של בני ישראל. באופן ספונטאני, מבלי להמתין להוראה, המוני היהודים בכל הערים נתנו דרור לסנטימנטאליות הטבעית שלהם, ואבלם עטה אופי פומבי אך בנוסח הפולחן היהודי.
במקנס התארגנה תהלוכת אבל ובראשה הרבנים הראשיים, יצאה מן ״המלאח החדש״ והתקדמה לעבר ה״מדינה״, מרכז העיר, בליוויית תקיעות שופר, והמשתתפים קראו בקול פרקי תהילים, כמו בהלוויה של צדיק. ההמון המוסלמי, נדהם והלום־צער, שעדיין לא ידע כיצד להביע את כאבו, והתרוצץ ללא-מטרה לכל עבר, התרשם עמוקות מן האצילות שבתהלוכה היוצאת-דופן הזאת. מעולם לא העזו לחדור כך לסימטאותיהם; ההמון המוסלמי, שכֵנותם של האבלים נגעה ללבם, הצטרפו וצירפו את תפילותיהם לאלו של בני ארצם היהודים. בסופו של טקס ההלוויה הסמלי הזה, חזרה התהלוכה, ללא כל תקריות, למלאח', ואנשיה עצמם היו מופתעים מתעוזתם שנבעה מחששם כמו ממצוקתם הכנה.
הפרופסור אלהרר-הררי סיפר בספרו תולדות יהודי המאגרב, שברבאט: "גברים לבושי שחורים מכף וגל ועד ראש יצאו בתהלוכה ברחובות הבירה, כשהם קוראים תהילים בנגינה עצובה קורעת לב כל אדם, אפילו הקשוח ביותר. הדמעות החמות שזלגו מעיניים רבות, לא הותירו כל ספק באשר לכנות האבל על אובדנו של מגינם. הנשים והילדים שהצטרפו לתהלוכה, עוד הוסיפו לרגשנות המחזה. כשהנשים המוסלמיות שמעו את בנות ארצן מקוננות במקהלה את שבחיו של הנפטר, רבות מהן יצאו מבתיהן והצטרפו לתהלוכה, ובעקבותיהן יצאו גברים רבים שאף הם שפכו דמעות. משקיף חיצוני היה יכול לטעות ולחשוב שלפניו תהלוכת הלוויה של אחים ואחיות ממש, המבכים את מות אביהם המשותף. אבלם של היהודים היווה קינה אמיתית שיצאה מעומק הלב, ולא היה בה שום דבר מלאכותי או מאוץ…"
התגובה הרשמית לא הייתה מכובדת פחות. הערכאה הדתית העליונה. הרב הראשי. נשיא בית-הדין הרבני העליון, שאול אבן דנאן, פרסם מסר מרגש של תנחומים:
״בשם האל החומל והרחום, בשם הרבנות הראשית של הקהילה היהודית ובשמי, הנני להביע בעצב עמוק את תנחומיי לבני ארצי המוסלמים היקרים על המכה הקשה שניחתה עליהם, האבל האכזרי והבלתי-צפוי הזה. ביום המר ונמהר הזה ניחתה עלינו המכה, נלקח מאיתנו מה שלעולם לא יוחזר, חשכו עינינו, נפלה עטרת ראשינו, מקור גאוותנו בו עלזו לבותינו: שליטנו היקר מוחמר החמישי, אהוב לבנו, עלה לשמיים ברצון אדון העולמים. מי ייתן ומסירותו ללא-לאות בשירות העם המרוקני, צדקתו האדירה והקרבתו הרבה לאין־שיעור ילוו אותו במלכות השמים, שם יישב בשבת צדיקים.
אנו מעלים תפילה לכול-יכול שיעניק ניחומים למשפחה המלכותית הנעלה ולכולנו. נודה לו אשר ברוב חסדו נותר לריבוננו זכר ויורש לתפוס את מקומו ולהמשיך בדרכו; ואני מתכוון לבנו האהוב, חסן השני, ישפיע עליו אלוהים תהילה ויטה לו עזרה. אנו מייחלים יותר מכול לכך, שהוד מלכותו חסן השני יהווה ברכה משמיים עבור מולדתנו היקרה ועבור כל העם המרוקני. כמו כן, אנו מאחלים לו מעומק נשמתנו, אושר, שגשוג ואריכות ימים. אמן.״
המזכ״ל של מועצת הקהילות היהודיות, דויד עמר, פרסם מצדו הודעה ״שמית, שניסוחה הנמלץ הביע זו הפעם כנות גמורה, שלא היה לה ולא כלום עם דרישות הטכס. הנוסח נכלל בשלמותו וצוטט כלשונו, בעמוד הראשון של ביטאון הקהילות ״קול הקהילות״ בגיליון מ-6 במארס 1961 :
"האוכלוסייה המרוקנית כולה הזדעזעה עד עמקי לבה עם ההכרזה על האסון הלאומי. המלך מוחמר החמישי איננו עוד.
לבנו שותת דם ורוחנו מקוננת עם הזכרת האבדה האכזרית של מלכנו האהוב. אין מקום לשבחים כאן, שכן הוד מלכותו היה מעל ומעבר לכל התשבחות. אין טעם במילים, והניסוחים ריקים מתוכן, כשבאים לבטא את גדולתו ואת רוחו הדגולה, את סמכותו האבהית, את גדלות רוחו הפתוחה לכל התחומים, את העקביות הראויה לציון של אופיו, אל מול כל המבחנים שעמדו בדרכו במשך קיומו קצר-הימים. נדיר הוא לראות מלוכה המוקפת בהילה של אהבה וחיבה מצד עם מכיר-תודה, כפי שהייתה מלכות זו. מוחמר החמישי, תהא נשמתו צרורה בחיק אלוהים, ויושיבו לימינו בין צדיקים, ימשיך להיות המשחרר,ואבי התחייה הלאומית המתחדשת. אם שבים לאחור בתולדות מלכותו, רחוק עד כמה שניתן בעבר, שבים ומגלים בהתרגשות את הוכחות החיבה הנלהבת והבלתי-פוסקת שהשיב הוא לעמו, ובמיוחד ליהדות מרוקו. אנו מעלים בהכרת-תודה את זכר המאבק הנמרץ וחסר-הפשרות שניהל נגר החלת חוקי האפליה במרוקו. לעולם לא נשכח שהוא זה, אשר למן שחר העצמאות הצהיר שהיהודים יהיו אזרחים מרוקנים במלוא מובן המילה, בעלי שיוויון־זכויות מוחלט כמו בני-ארצנו המוסלמים. לפני עשרה ימים בלבד אשרר באוזנינו בתוקף, שהדבר הוא אחת מאושיות הפוליטיקה המרוקנית. הוא דיבר איתנו על הצורך באחדות ובלכידות בקרב האומה, שאנו מהווים חלק בלתי-נפרר ממנה. קולו אומנם נדם לנצח, אולם בלבות נתיניו יינון לנצח זכרו המפואר, ודבריו יהדהדו באוזנינו לעד.
בשם מועצת הקהילות ובשם כל יהודי מרוקו כולם, אנו נושאים תפילה למען מנוחת נשמתו, ושוטחים תפילה לוהבת לא פחות בפני ריבון העולמים, שיעניק חיים ארוכים ומלוכה ממושכת להוד מעלתו חסן השני. מי ייתן ותקופת מלוכתו תהיה מפוארת כמו זו של אביו הנאדר והמהולל."
מוחמר החמישי שאך זה הלך לעולמו הפך לחלק מעולם האגדה,והקהילה היהודית לא הייתה האחרונה לאשר שמועות מסויימות, אשר לפיהן המלך הנפטר הופיע לפני בנו בחלום, ונתן לו הנחיה אחרונה؛ ״שמור היטב על היהודים, הם נתונים לחסותך!״
יורש העצר, מולאי חסן, סגן ראש הממשלה, עלה על כס המלוכה ב-26 בפברואר 1961. השליט החדש, שבחר בשם חסן השני, החל אז בתקופת מלוכה שעמדה להימשך שלושים ושמונה שנים וארבעה חודשים, עד לפטירתו ב-23 ביולי 1999.
עלייתו של מלך חדש על הכס, הביאה תקופה של הרווחה ליהודי מרוקו, שהיו נתונים לטראומה של פרשת ״אגוז״. בתחום מדיניות החוץ, חסן השני נקט בתחילה אותה הנטייה לעולם השלישי, שאומצה לקראת תום שלטונו של אביו, ובהמשך שינה אותה בהדרגה, כדי שלא לעורר זעזועים שלא- לצורך. וכך דחה, באופן דיפלומטי, מבלי לנקוב בתאריך, את ביקור הנימוסין במוסקבה, שלו התחייב מוחמד החמישי, אחרי ביקורו של ליאוניד ברז׳נייב ברבאט. כמו כן ביקש מן הנשיא גמאל עבדול נאצר לדחות את ביקורו שהיה מתוכנן למארס 1961.
אולם באותו החודש, מזכ״ל הליגה הערבית, עבדול קאדר חסונה, הגיע לרבאט כדי לוודא, שלא יבוא שום שינוי בעמדה המרוקנית לגבי ההגירה היהודית וישראל. הוא שב למקומו שבע-רצון, ככל הנראה. ובכל זאת, למן חודש מאי 1961, מבלי להכריז קבל עם ואומה על חנינה רשמית, חסן השני שחרר בערבות את הפעילים הציוניים הצעירים שהיו אסורים, אשר הזדרזו לעזוב את המדינה, מבלי שהמשטרה התערבה למנוע זאת מהם.
בעניין הענקת הדרכונים, שררה גמישות גדולה יותר; עד כדי כך שבקזבלאנקה, המשרד הארעי שהוקם לשם כך, היה מוצף בבקשות. באוגוסט 1961 -ייתכן שמתוך ניסיון לרסן את שטף העזיבות – ועד הקהילה המקומית הפיץ בכל בתי-הכנסת קול-קורא ובו אושר שהענקת הדרכונים אכן תימשך ללא מכשלה, ונכללה בקשה – שאלו שאינם זקוקים למיסמך זה לשימוש מיידי, מתבקשים שלא לצור על לשכות משרד הפנים, כדי לאפשר לאחרים שחייבים לנסוע בכל מחיר, לקבל שירות ראשונים.
למעשה, המועמדים לעזיבה לא ידעו דבר לגבי המגעים החשאיים שהתנהלו בין המוסד לבין חסן השני, שנועדו להגיע להסכם בקשר להגירת היהודים המרוקנים לישראל. את המו״מ ניהל אלכס גתמון (אולק גוטמן), שהתמנה אז לראש ה״מסגרת״ – אותו ארגון מחתרתי, שלוחה של המוסד, שעסק בהגנה עצמית לקהילה היהודית ובהגירה החשאית.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו של המלך מוחמד החמישי
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
- 40. מיהו לעזאזל ביאליק?!
ערב אחד, כאשר החום שלי נסק לשיאים, נזכרתי במחברת שנתן לי מוסיה מדיוני, המורה לספרות. פתחתי אותה, ומתוך דחף יצירתי פתאומי, חיברתי בקדחתנות שיר קצרצר בצרפתית. אחרי התלבטויות של יוצר בתחילת דרכו, אזרתי עוז והראיתי אותו לדודתי רשל. זו נשקה אותי והכריזה קבל עם ועולם: ״יקירי, אתה משורר!״ ולא הסתפקה בהצהרה גרידא, אלא קמה ועשתה מעשה: באותם ימים, היא עבדה, כאמור, במברקיה של הדואר המרכזי בקזבלנקה, וכיוון ששירי כלל רק חמש שורות קצרות, היא הבריקה אותו אל הוריי. בימים ההם, כל מברק היה סיבה לבהלה. אני יכול לתאר לעצמי את אנחת הרווחה כשפתחו את המברק ומצאו בו לא הודעה על מחלתי, אותה הסתירה דודתי מהוריי, אלא שביב יצירה של בנם. מהוריי, שירי הטלגרפי עשה את דרכו לידיו של דודי המשורר. רצה המקרה – או שוב, אולי אין מקריות בעולמנו – ובאותו השבוע נסע דודי לקזבלנקה לרגל סידורים. הוריי, שכאמור, לא ידעו כלל אודות מחלתי, ביקשו ממנו לבדוק מה קורה אתי בבית הספר.
בבואו לבית סבתי, הוא מצא אותי שוכב במיטה. לאחר שהתגבר על ההפתעה, הוא התיישב לידי, הביט בי ארוכות ולבסוף פלט: ״אתה ילד מוכשר, אבל לבצע פלגיאט זה דבר רע!״ הופתעתי מנימת דיבורו הנוזפנית: ״מה זה פלגיאט?״ שאלתי. ״פלגיאט זה כאשר אמן מעתיק יצירה או חלקים ממנה מאמן אחר ומציג אותה כאילו היא שלו!״ הגדרה קולעת וממצה האופיינית לדודי שהיה אלוף בהגדרות.
עם זאת, בשום אופן לא יכולתי להבין במה כל זה קשור אליי, וכששאלתי אותו "למה אתה אומר את זה לי?״ הוא השיב בטון של ״כאילו אינך יודע״: "בגלל השיר שלך. העתקת אותו והצגת אותו לפני דודתך כאילו הוא פרי הגותך!״
״דוד,״ הגבתי מתוך תחושת עלבון, ״לא העתקתי אותו! הרגשתי צורך חזק לכתוב משהו, לא ידעתי מה יצא, ובסופו של דבר יצא השיר הקטן
"יצא השיר הקטן הזה!" חזר על דבריי בנימת לגלוג ומיד החל להרצות לפניי הלכות כתיבת שירים: "שירים אינם יוצאים סתם! כאשר אני כותב שיר, אני כותב שורה ומוחק אותה וכותב אחרת במקומה, וכותב שורה שנייה ומוחק אותה וכך הלאה עד שאני מגיע למשהו שמניח את דעתי. ואילו אתה – המוזה נוחתת עליך פתאום ואתה מוציא מתחת ידך מוצר מושלם! על כן אני אומר לך שזה פלגיאט! וממי העזת לגנוב? לא פחות מאשר מחיים נחמן ביאליק. נתלית באילן גבוה, מון שר אמי!"
״ממי? איך קראת לו?"
״חיים נחמן ביאליק, ביאליק!״
"אבל מיהו ביאליק?!״
"מיהו ביאליק? איזו מין שאלה זו? על חטא הפלגיאט אתה מוסיף את חטא הבורות, או שמא אתה מעמיד פנים? אינך יודע? ובכן, ביאליק אינו אחר מזה שממנו הייתה לך החוצפה להעתיק את שירך! ביאליק הוא גדול המשוררים העבריים בדורנו והמשורר הלאומי של היהודים. בבקשה, ראה בעצמך!״ אמר בפותחו את התיק שלו.
"אבל מעולם לא שמעתי עליו, וחוץ מזה, השיר שלי בצרפתית ולא בעברית!״ ניסיתי להתנצח.
הדוד שלף מתיקו ספר דק עליו היה כתוב Poésies de H.N. Bialik (שירי ח״ן ביאליק).
"מתי ראית את הספר הזה לאחרונה?" חקר אותי כמי שמנסה לתפוס את הגנב בקלקלתו.
"מעולם לא."
"באמת!״ הדוד עלעל בספר בקדחתנות עד שמצא את האקדח המעשן – שיר קצר של ביאליק על דמעה, שלמען האמת די הזכיר את שירי. "אולי תרצה לטעון שביאליק הוא שגנב ממך, הה, פרחח קטן?" אמר בצבטו את לחיי.
״מעולם לא ראיתי את הספר הזה ומעולם לא קראתי את השיר הזה!״ אמרתי והדמעות שהיו חנוקות עד כה בגרוני התפרצו לבסוף.
דוד יצחק קפא במקומו. גם בעיניו עלו דמעות. לבסוף חיבק אותי בזרועותיו: ״אני מצטער שחשדתי בכשרים,״ וכדי לעודד אותי, אמר: ״כנראה נכונה האמרה Les grands esprits se rencontrent ! – גדולים ברוחם, דעותיהם נפגשות. טוב, די לבכות! זו בעצם מחמאה בשבילך שחשבתי שגנבת מביאליק. עכשיו שביררנו את העניין, יש רק דבר אחד שאתה מצֻווה לעשות – להמשיך לכתוב ולכתוב…״
כך התוודעתי לראשונה עם ביאליק, ולמען חובבי ספרות השוואתית, הרי שני השירים. תחילה קלוד כנפו, מקור ותרגום:
Quand tu me vois pleurer
אם תראה אותי בוכה
Quand mon regard scrute les nuages
ועיניי תרות בעננים
C'est que j'attends le Messie
זה מפני שלמשיח אני מחכה
Vaines sont mes illusions
שווא הן אשליותיי
II ne viendra jamais
הוא לעולם לא יבוא
והרי מביאליק – שני הבתים הראשונים:
דִּמְעָה נֶאֱמָנָה
כִּי תִּרְאֶה אוֹתִי מוֹרִיד דְּמָעוֹת,
וְלַמִּסְפֵּד אֶקְרָא הָעֲנָנִים,
עַל-חֻרְבָּן אֵיזֶה אֶרֶץ פְּלָאוֹת,
עַל-אָבְדַן אֵיזֶה גַּן עֲדָנִים;
וּמִן הַמֵּצַר אִם תִּרְאֵנִי,
כִּי-אֶשְׁאַף מֶרְחַב בַּל יָדַעְתִּי,
אַל-תָּנָד-לִי, אַל-תְּרַחֲמֵנִי –
דִּמְעָתִי דִּמְעַת שָׁוְא, מוֹדַעְתִּי!
לסיכום, ביאליק או לא ביאליק, לאחר שנפגש עם מוריי בבית הספר וגער בהם על כי לא התעניינו בגורלי במשך כל ימי מחלתי ולאחר שראה את תנאי מגוריי, המליץ דודי להוריי להחזיר אותי הביתה בתום שנת הלימודים.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle-Ambitions de l'Espagne.
LES CONTACTS ENTRE LE MAROC ET LES PAYS EUROPÉENS AU XIXe SIÈCLE
AMBITIONS DE L'ESPAGNE
Les relations maroco-espagnoles s'envenimèrent au milieu du XIXe siècle
Avant d'aborder ce sujet, il faut mettre en perspective le fait que, suite à l'expulsion des Maures d'Espagne en 1502, l'Espagne tenta d'occuper des ports marocains de la Méditerranée : la presqu'île connue sous le nom de Penôn de Velez fut occupée en 1508 et en 1522 avant de devenir une possession espagnole en 1564. Les Marocains tentèrent de reprendre Melilla en 1565 et en 1774, mais sans succès. Les Espagnols occupèrent également Ceuta en 1640, cette enclave ayant été préalablement occupée par les Portugais depuis 1415. Enfin, la ville de Larache fut donnée en gage à l'Espagne en 1610 pour cautionner un prêt fait au sultan saadien, mais elle redevint une ville marocaine à la fin du XVIe siècle.
Revenons à notre sujet : en 1856, le Maroc refusa de dédommager l'arraisonnement d'un navire espagnol qui s'était soldé par plusieurs morts et blessés. Sept Espagnols étaient maintenus en otage. La presse madrilène rappela l'exécution par les autorités marocaines de Hayim Victor Darmon agent consulaire d'Espagne à Mazagan en 1844. A cela s'ajouta l'envie de ne pas laisser la France conquérir pour elle seule les pays du Maghreb. L'influence de l'Espagne au Maroc fut toutefois limitée, car l'Angleterre et la France développèrent d'importants marchés commerciaux avec ce pays. Mais l'Espagne du XIXe siècle, essentiellement rurale, accusait un retard industriel important et ne pouvait faire concurrence aux autres puissances de l'Europe de l'Ouest. De plus, le Makhzen décourageait les échanges avec les enclaves espagnoles du Maroc et les escarmouches avec les tribus rifaines étaient fréquentes. Dans un environnement aussi hostile, les présides de Ceuta et de Melilla ne devinrent jamais des ports du commerce marocain. Elles furent ravitaillées à partir de Malaga et servirent plutôt de pénitenciers.
Les présides de Ceuta et de Melilla furent à l'origine de nombreux accrochages
En effet. Ces enclaves furent au cœur des problèmes qui surgirent entre le Maroc et l'Espagne. En 1859, cédant à la pression de l'Espagne, le sultan permit d'agrandir les limites de la juridiction de Melilla. Par ailleurs, les redoutes bâties par les Espagnols hors de l'enceinte de Ceuta furent attaquées par la tribu limitrophe des Anjera. D'âpres négociations furent entreprises. Elles visaient à définir une nouvelle modification de la limite de la juridiction de Ceuta, mais elles n'aboutirent pas. L'Espagne déclara la guerre au Maroc. En décembre 1859, 50 000 soldats espagnols débarquèrent à Ceuta. L'écrivain Prosper Mérimée qui se trouvait alors à Madrid, décrivit la liesse des foules scandant : « Al Moro ! » et ajouta-t- il, on se serait cru au temps des Croisades. L'armée espagnole marcha de Ceuta à Tétouan qui fut prise après de six mois de combats. L'épidémie du choléra augmenta considérablement les pertes des deux parties. La transformation de la principale mosquée de Tétouan en église catholique enragea les Marocains pour qui la prise de la ville devint impérative.
Pour pouvoir récupérer la ville de Tétouan, le sultan accepta de verser 20 millions de douros (environ 5 millions de livres sterling), ce qui représentait deux années de revenus gouvernementaux. La moitié dut être versée de suite et l'autre moitié fut étalée sur 25 ans, par un prélèvement de 50% des droits de douane perçus dans les ports marocains. De plus, l'Espagne et le Maroc ratifièrent en 1961 un traité commercial sensiblement semblable à celui que l'Angleterre et le Maroc avaient entériné en 1856.
Or, le Maroc n'installa pas de service de douanes, rendant ainsi illicite toute transaction. Les affaires traînèrent d'autant que la tribu des Guélaïa refusait d'évacuer les territoires jouxtant Melilla, territoires qui avaient été concédés à l'Espagne. Le sultan dut finalement intervenir pour faire évacuer de force les Guélaïa de leur territoire et, par la suite, permettre le détournement d'un cours d'eau vers Melilla. Toutefois, cette enclave ne parvint pas à se doter d'un port commercial car les tribus environnantes empêchèrent toute tentative d'approvisionnement de la ville par voie de terre. Une nouvelle convention à propos de la frontière de Melilla fut signée en 1891. De leur côté, la tribu des Anjera rendit la vie difficile aux Espagnols de Ceuta. Ainsi, durant toutes les années qui suivirent la guerre de 1860 entre le Maroc et l'Espagne, la diplomatie marocaine ne fit que temporiser au maximum en vue de retarder l'expansion espagnole autour des enclaves de Ceuta et de Melilla.
En 1893, la garnison espagnole de Melilla subit une attaque de la part des Rifains. Aux termes du traité de Marrakech ratifié l'année suivante, le sultan s'engagea à verser une indemnité de vingt millions de francs, dont un quart comptant. Se plaignant d'un certain retard dans les paiements, l'Espagne occupa Dakhla dans le Sahara occidental.
La France songea alors à se partager avec l'Espagne le territoire marocain
En 1902, la France envisagea de partager le Maroc avec l'Espagne, la ville impériale de Fès échouant à l'Espagne. Or, les Espagnols n'étaient pas trop chauds, car ils connaissaient la difficulté de se mesurer aux Marocains au combat. La campagne de 1860 pour occuper Tétouan avait été particulièrement difficile et un écrivain espagnol déclara : « Il fait être fou pour songer au Maroc.» Il ne faut pas oublier qu'en 1904, l'Espagne avait subi une défaite cuisante contre les États-Unis à Cuba. Mais petit à petit, les Espagnols se firent à l'idée d'un Protectorat partagé avec la France au Maroc. De fait, ils allèrent jusqu'à avancer qu'une partie de la côte algérienne incluant Oran devrait être sous contrôle espagnol du fait que l'Espagne y fut maîtresse de 1535 à 1792.
Les tractations secrètes – mais vite éventées – entre Français et Espagnols aboutirent en 1904 à un partage du Maroc en zones d'influence : l'Espagne se réservait la zone du Rif délimitée par les rivières de la Moulouya à l'Est et le Loukos au Sud. L'Espagne recevait deux zones dans le Sud du Maroc dont l'enclave d'Ifni. Cet arrangement contrevenait cependant à l'unité du Maroc et à l'autorité du sultan bien que consacrées par d'autres traités antérieurs – notamment la souscription de l'Espagne à la déclaration franco-britannique du respect de l'intégralité de l'Empire du Maroc et de l'autorité de son sultan -que l'on ne désavouait toujours pas ! L'Angleterre était rassurée du fait que l'on se promettait de ne pas élever de fortifications sur la côte marocaine de façon à ne pas entraver le libre passage du détroit de Gibraltar, le Rocher demeurant le seul point stratégique fortifié. Quant à la ville de Tanger qui fait face à Gibraltar, son statut international la rendait neutre et, bien sûr, démilitarisée.
Mais ce ne fut pas partie facile pour les Espagnols…
En effet. En 1909, 220 soldats espagnols périrent dans une embuscade à Barranco del Lobo dans les environs de Melilla. On réalisa alors combien le contingent espagnol était démotivé et désorganisé. Tétouan fut occupée en 1913 avec l'accord tacite du gouvernement madrilène sans même que le consul espagnol à Tanger n'en soit informé.
Bien que l'Espagne fut officiellement neutre durant la Première Guerre mondiale, les autorités espagnoles au Maroc ne firent rien pour empêcher des agents allemands de se lancer dans des activités de subversion contre la France, en armant les tribus marocaines et en les incitant à prendre les armes contre la France. Ceci contribua à affaiblir l'Espagne, mais on ne le réalisa pas immédiatement. En 1921, des milliers de militaires espagnols périrent à Annual sous les coups des tribus rifaines. Le contingent de 70 000 soldats n'arriva pas à contenir les Rifains. La débâcle espagnole au Maroc fut une des raisons invoquées pour justifier le coup d'état du Général Primo de Rivera.
C'est alors que le Rifain Abd El-Krim déclara l'indépendance du Rif.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle–Ambitions de l'Espagne.