אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
23
זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה מרת אסתר שקרון והיו ימיה תשעים שנה נלב״ע ביום חמישי ב׳ כסלו שנת התשב״ו.
DEBDOU LE 15 DECEMBRE 1966
- 24
זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת זהרא אשת כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום עשרה לחודש סיון שנת התש״ן־
תנצב״ה.
1960
25
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הז׳ הב׳ מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע אשר נלכד ביסורים קשים ומרים כלענה ורוש זה שמו ויעל אליהו בר שמחה בן חמו נ״ע שנלב״ע ביום חמישי בש״ק ביום ב׳ לחו׳ כסלו התשכ״ו והיו ימיו כתשעים שנה תנצב״ה.
ELIE DE MESSAOUD BENHAMOU DÉCÉDÉ A DEBDOU LE 15.12.1966
- 26
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של חברת זוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה כה״ר דוד בר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ארבעה לחו׳ תשרי ש״ש
התשכ״ו תנצב״ה. 30.9.1965
27
זאת מצבת הזה״כ שנתיסר ביסורים קשים ומרים ה״ה שמעון בר עישא והיו ימיו ששה ושבעים שנה ונלב״ע ביום י״ח סיון תשכ״ד
תנצב״ה. 28.5.1964
28
זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל אישור כולל ענוותן כהלל ותמים היה מתחסד עם קונו ולא זז ספר מידו החכם השלם כה״ר דוד בן כמוהר״ר משה מרציאנו אשר נתבש״ם ביום 23 לחו׳ שבט ש׳
התשכ״א תנצב״ה.
DÉCÉDÉ LE 9 FEVRIER 1961
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Calahorano (קאלהוראנו), ethnique de nom de lieu: Calahorra où existe une des plus vieilles synagogues d’Espagne; il y avait à Calahorra une très riche communauté juive (cf. Calos Groizard y Coronado, “Los Judíos de Calahorra y Arnedo”, Boletín de la Réal Academia de la Historia XLIX [19061, pp. 237-240; F. Cantera Burgos, Sinagogas Españolas, pp. 185-188; Suarez Fernadez, p. 66). R. Hayyim קאלהוראנו était dayyan à Alcala de Henarès vers 1490; Yonah קאלהוראנו ne semble avoir quitté l’Espagne que vers 1550 (?); son descendant Ephraïm קאלהוראנו fut un des leaders de la communauté de Fès à la fin du XVIL siècle (cf. entre autres J. M. Tolédano, Ner ha-maarav, pp. 67, 107 et 124).
Cidicaro, ha-Lévy (סידי קארו הלוי), comme on le voit, ce nom de famille se compose d’un nom ou plutôt d’un titre arabe: Sidi (=Monseigneur, vulg. Monsieur), d’un mot espagnol; Caro (-Cher) et du nom Lévy; on peut le traduire par “le cher Seigneur ha-Levy”. Les Cidicaro étaient des financiers influents et des érudits; au XIV'-XV״ siècles ils vécurent à Villadiéogo en Aragon; les mieux connus étaient don Judah ben Shem-Tob Cidicaro (1348). don Shem-Tob (1365), probablement le petit-fils de ce dernier appelé ausi don Shem-Tob Cidicaro (1403) et don Salomon Cidicaro 1439) (Baer, t. I, pp. 192-195. 308). R. Moshé Cidicaro ha-Lévy était un des savants rabbins de Fès pendant la première moitié du XVI' siècle (Tolédano. p. 103).
Cota, Aben-Cota, de Cota (אבן קוטה), famille de conversos célèbre en Espagne au XIV' et XV״ siècles: Alonso de Cota de la ville de Tolède était un mercader muy rico é honrado; Rodrigo de Cota, poète de grand talent rédigea un poème contre les “chrétiens-nouveaux” bien qu’il en fut un lui-même. II vécut à la Cour de Henri IV d’Espagne puis à celle de la reine Isabelle (Kayserling, Sepharadim, pp. 92 sqq.; Baer, t. I, p. 383; Julio Caro Baroja, Los Judíos en la España, t. I, pp. 123-125). Une partie de cette famille revint au Judaïsme au Maroc où elle a vécu jusqu’au siècle dernier.
Crudo (קרודו) : en 1953. on a découvert près de Zamora un sceau en bronze de 16 mm. portant une feuille de lis à droite et à gauche, une étoile au milieu d’un croissant, en haut et en bas; au milieu, dans un carré, un château à six tours; autour de ce carré: אברהם בר משה קרודו־. Ce sceau peut être daté du milieu du XIV״ siècle. Parmi les nobles familles expulsées d'Espagne et réfugiées au Maroc dès après 1492, il y avait la famille Crudo. La synagogue “de Crudo” existait encore à Tétuan, il y a seulement une dizaine d’années (Millas et Cantera, pp. 369-370).
Dassa (דאסה), nom de famille d’origine portugaise: de Sa ou da Sa. Les Dassa, da Sa étaient au Maroc une famille d’anciens marranes. Vers 1725, Akiba da Sa a acheté à Fès une maison dans le Mellah à Joseph ben Abraham ben Judah Fiero, une famille également d'anciens marranes (cf. Abcnsur. t. 1. fol. 68). Remarquez que da Sa porte le prénom de ‘Akiba. ce qui indique ici. peut-être, son état de nouveau-venu au Judaïsme.
De Blanes (די בלאניש) : vers la fin du XIV׳ siècle Salomon de Blanès a été inhumé à Tarragonc (Millas et Cantera, pp. 354-356); R. Mose da Blanès était dayyan à Florence au XVII״ siècle et à la fin de ce même siècle, il y avait au Maroc, où vivait sa famille depuis longtemps, R. Judah de Blanès (cf. J. Benaïrn. Malhey Rabbanan, p. 51).
De Cuellar (די קואלייאר) : l’aljama de Cuellar dans l’Evêché de Ségovie était connue pour le savoir et le bien-être de ses membres. Elle fut durement éprouvée par l’Inquisition (Baer, t. I, pp. 522 sqq.; Cantera, Sinagogas, p. 202). Dans les années 1430, Jaco de Cuellar était procurador de toutes les aljamas des Juifs d'Espagne (Suarez Fernandez, pp. 126-127). Le regidor de Ségovie, Gonzalo de Cuellar, “chrétien-nouveau” se rendit à Rome avec une délégation pour protester contre les agissements du Grand- Inquisiteur Torquemada; à son retour en Espagne, il eut un procès retentissant (Barroja, Los Judíos, t. I, p. 144 et n. 35). Don Eliezer de Cuellar était un notable très respecté à Fès (cf. Ancaoua, Kerem Hemed, fol. 5a). Il est mort après 1563. Ses descendants étaient au Maroc jusqu’au milieu du XVIII״ siècle.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
מבוא
ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.
החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.
בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.
במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.
- לא היופי אלא יופי המעשים
לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־פְעָאל
הפתגם נאמר לבחור או לבחורה העומדים להינשא אבל מגלים במועמד פגם גופני. הפתגם מפחית בחשיבות הפגם, לעומת תכונותיו ומעשיו של האדם.
מסר סמוי: לא היופי אלא יפי התַחְמָנות. בעוד הפתגם המקורי מדגיש את מעשיו התמימים של בן הזוג, המענא מדגישה את היכולת לתחבל תחבולות ולהשיג דברים בכוח.
מקבילות: שקר החן והבל היפי(משלי לא ל); אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו(אבות ד כ).
- היופי אינו נפגע מן השם
חְתְתָא זִין מָא כְטָאתוֹ לוּלָא
היופי בא מבפנים ואינו תוצאה של שלמות חיצונית.
מסר סמוי: יחסי מין אינם נפגעים בגלל פגם קטן, והכוונה כאן גם לפגם לכאורה של ברית המילה. כאן כְטָא פירושה להסתיר אבל גם לחתוך, להחסיר, להפסיד, לשגות. המחפש היבט ארוטי לפתגם מחליף את כְטָא בחְטָא, ׳לשים ב־׳ וגם ׳לרדת ל־׳. חטא קרובה לְחְטוּטָא, כינוי לאיבר המין הזכרי, שממנו נוצרה מילת הסלנג הישראלית טוּטָה
- היופי שלה יכסה את פגמיה
זְינְהָא יְ׳כְטִי עְי׳וֹבְּ־הָא
בניגוד לפתגם הקודם, כאן היופי והטיפול הקוסמטי מכסים על הפגמים.
מסר סמוי: יופייה מדגיש את פגמיה: זינהא י׳חטי עי׳וב־הא. המענא רואה כאן ביופי חיסרון, שכן הוא מדגיש את הפגמים הקטנים, שבמצב רגיל יש להתעלם מהם.
- היופי אינו מביא בצק
זְ־זִין מָא יִ׳זִ׳יבּ עְזִ׳ין
ליופי אין שימוש בחיי היומיום.
מסר סמוי: היופי אינו מביא יחסי מין. המילה עז׳ין(בצק) פירושה בסלנג המרוקאי יחסי אישות.
מקבילות: ערבית: אינך יכול למלא את הבטן ביופי; גואדלופ(איי הודו המערבית): יופי לא יאכיל אותך בסלט; רוסית: בקרוב יהיה לך הרבה יופי, אבל לא מרק כרוב.
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי-שאול טנג'י
רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי
ראשית מקור השם אבוחצירא
באבא-סאלי, נולד בראש-השנה שנת תר"נ (1890). כבר בהיותו קטן, היה ידוכ כפיקח ושקידה על התורה.
בהיותו בגיל תשע, אביו הכניסו לחברת רשב"י שהיא מעין חברה קדישא, אליה היו מתקבלים אנשים חשובים שהיו מקדישים את זמנם לתורה, ומתפקיד אנשי החברה היה גם ללון עם החולה בלילות שהיו על סף חייהם, קראו אתם את קריאת שמע ולטפל בהם עד פטירתם. לכבוד צירופו של באבא סאלי לחברה רבי מָסְעוּד ערך סעודה גדולה, אליה הזמין כל חבריה.
בגיל צעיר התפרסם באבא סאלי בברכותיו ותפילותיו, וכך זכה לכינוי "בָּאבָּא-סָאלִי" שפירושו "אבא מתפלל".
בהיותו בגיל 13 החליט לצום ממוצאי-שבת עד ערב שבתמה שאומרים בערבית שתיה .במרוקו קראו לזה שְתִּיָה על משקל המילה שש. ש"ט). ולעולם לא סבל ממכאוב עד השנים האחרונות .
בגיל צעיר התמנה "בָּאבָּא-סָאלִי" התמנה לראש ישיבה, קיבל את המינוי וביודעו את האחריות הגדולה וחובתו כלפי התלמידים. הוא עמד בתפילה לפני בורא-עולם שחס ושלום לא ימצא תקלה מתחת ידו.
באזורים האלה מתחתנים בגיל צעיר ובהיותו בן 15 שנים התחתן אך אחרי זמן קצר, חלתה אשתו עד שנפטרה. אחרי פטירתה נשא אישה שניה, ורק סבהיותו בן 27 שנה נולד להם שקראו לו רבי מאיר רק לידיעה הוא אביו של רבי אלעזר מבאר שבע שנרצח. הבאבא סאלי היה המנהיג, ודאג לכל הנזקקים,
עד לשנת התרצ"ג (1933) עמד הבאבא סאלי בראש הישיבה, ובכל הוצאותיה הוא נשא.
ביתו של הבאבא סאלי היה פתוח וכל אדם שפנה אליו הוא קיבלו בסבר פנים יפות, הוא כיבד כל אדם עני כעשיר. ואם פשוטי העם הבאים לשאול אותו, גם פשוטי-העם שהיו באים לשאול היה מתייחס לשאלותיהם בחיבה.
גם השלטונות הצרפתיים הכירו בסמכותו ואם הטיל קנס או מאסר לאדם שלא הלך בדרך הישר.
באבא סאלי דבק של הקדוש ברוך הוא, וריחם על אחד ואחד בעת הצורך בכל צורה. מהכנוסיו היה מפריש כסף למטרת עזרה לנזקקים ובמיוחד לקראת החגים.
בשנת 1921 יצא באבא סאלי בדרכו לארץ-הקודש, ואל נשכח שבאותה תקופה הדרכים היו קשות. קודם לאלג'יריה משם למצרים
בשנת התרפ"ה (1925) חזר הַבָּאבָּא-סָאלִי למרוקו.
בשנת 1933 עלה שוב הבאבא סאלי לארץ הקודש בלוויית משרתו, והפעם לא כתייר אלא כעולה, מצרים הגיע ליפו ומשם ברכבת לירושלים. בירושלים קיבלוהו בכבוד גדול בראות באבא סאלי את הכבוד הגדול שעשו לו בירושלים עזב בשקט את העיר ונסע לטבריה.
חכמי טבריה ורבניה שהכירו את את הבאבא סאלי, ששו לקראתו, וכששמעו שרצונו להשתקע בארץ-ישראל הזדרזו והציעו לו שיקנה מגרש עליו יבנה בית באבא סאלי שמע לעצתם וקנה מגרש עליו בנו דירה. מטבריה נסע לצפת, משם שוב לטבריה ולירושלים וחזר שוב למרוקו בשנת התש"י 1950 שוב החליט סופית לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, אך חזר שוב למרוקו, כי ראה את דאגת הקהילה במרוקו שרוצה להישאר אתם .
בשנת תשכ"ד 1964 הגיע לארץ והתיישב ביבנה, וכאשר ראה שחלק מתושביה לא הולכים בדרך בה הוא רצה, ועבר לנתיבות.
הבאבא סאלי חלה, והתאמץ להסתיר את מכאוביו, ולקבל את אלה שצבאו על פתח ביתו, בשמחה ובמאור-פנים.
הַבָּאבָּא-סָאלִי נלקח לבית-עולמו ד' שבט ה-תשמ"ד (8 בינואר (1984). לזכרו הוקמו בנתיבות מוסדות תורה, ולזכרו מתקיימת הילולא רבת משתתפים כל שנה, ומקום קבורתו
|
84. ציונו בנתיבות |
בנתיבות מהווה מקום השתטחות לאלפי ישראל מידי שנה בשנה.
מסיפורי הנסים של הצדיק
סיפור 3. מעשה הנס של ירידת גשם בקיץ למקוווה-טהרה.
בהעדר מקווה בעיר בּוּדְנִיב, הנהר שימש כתחליף למקווה, ביקש הבאבא סאלי ו לבנות מקווה בחצר ביתו שיתמלא ממי-גשמים. הימים היו ימי תמוז שהוא חודש חם הט ולא רק זאת, האזור הוא חלק מהסהרה, וירידת גשמים נדירה ואפילו בימי החורף. הרבנים ניסו לשכנע את הבאבא סאלי שהחלטתו זו אי אפשר לבצע כי לא יורדים גשמים בעיר, וכל ההשקעה תהיה לבטלה. אך באבא סאלי לא השתכנע
בלית ברירה החליטו מלא את בקשתו. עבדו הפועלים ובנו מקווה בחצר בית הבאבא סאלי כפי שהוא ביקש. חפרו תעלה ובקצה התעלה הונח מעין מרזב קטן מברזל דרכו יזרמו מי-הגשמים לתוך המקווה יצא האבא סאלי אל פתח הבית, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שעלינו, עשה אתה למען קדושת עמך ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי-ברכה עד אשר יתמלא המקווה".
חזר הבאבא סאלי בדק ביסודיות את המקווה וראה שהכל מוכן,
וראה שאין שום דבר שיעצור את מי-הגשמים לזרום לתוך המקווה. אמר הבאבא סאלי לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים, טרם סיים לדבר והנה התחילו לרדת גשמי ברכה עד שהתמלא המקווה". כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר, וכשראו במו-עיניהם כי המקווה שהתמלא במי-גשמים בדרך נס.
אך הנה והבאבא סאלי גילה שהמרזב העשוי ברזל ואשר דרכו עברו המים מהתעלה למקווה הוא פסול, (לפי ההלכה המרזב חייב להיות מעץ) ולכן עלינו לרוקן את המקווה.
הרבנים שהיו במקום, התנגדו לדעת הַבָּאבָּא-סָאלִי. הרי הגשמים אינם יורדים אפילו בחורף ואם התרחש נס, יש להשאיר את המקווה ולא להרוס אותו. בָּאבָּא-סָאלִי לא השתכנע וציווה לרוקן את המקווה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ. בלית-ברירה ובהרגשת מועקה רוקנו את המקווה ממימיו והחליפו את המרזב כפי שביקש הבאבא סאלי.
בתום המלאכה, יצא הבאבא סאלי, לפתח הבית ואמר: הקדוש ברוך הוא: עליך מוטל למלאותו שוב במי-גשמים, לא הפסיק הבאבא סאלי, להיכנס חזרה לבית, ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמים וירדו גשמי-ברכה וכשנתמלא המקווה פסקו מלרדת.
כל חבר הרבנים עמדו נפעמים עמדו נפעמים בראותם את הנס מחדש. מעשה זה פירסם את הבאבא סאלי, בכל קצווי מרוקו כצדיק שתפילתו נשמעת בשמים וכבעל מופת.
סיפור 4. עניש וקטיל
בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו באזור תפילאלת היו שני מושלים: מושל צבאי על כל האזור ומושל אזרחי לכל עיר. שני המושלים היו קצינים בכירים בצבא הצרפתי.
בשנת התרצ"ט (1939) הגיע לעיר בּוּדְנִיבּ המושל הצבאי החדש על האזור, שמונה זה עתה, וקבע מושבו בדירה לא רחוקה מבית-המשפחה ומבית-הכנסת המשפחתי.
בהגיע חודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול, וכמנהג ישראל, החלו באשמורת הבוקר הראשונה, לומר סליחות בקולי קולות ותקיעת שופר.
לשמע הרעש הגדול, חיכה עד אור הבוקר, ובכעס רב, הזמין את הבאבא סאלי את רבי יצחק (בָּאבָּא חָאקִי), והזהיר אותו כי אם יפריעו לו שוב, הוא ישלח פלוגת חיילים ויפסיקו את התפילות.
כעבור שבוע ימים שב המושל מהמחנה הצבאי הסמוך, התיישב בכורסתו, כולו מתמוגג מנחת, שהנה היהודים פחדים ממנו, ואינם מפריעים לו יותר בצעקותיהם, וביקש מאשתו להכין לו כוס קפה. בהביאה לפניו את הקפה, מצאה אותו רדום בכורסתו, ניסתה להעירו, אך כל מאמציה היו לשווא. בעלה מת על כורסתו. אשתו הבינה כי בעלה נענש ע"י הבאבא סאלי ועל ידי היהודים. הלכה מהר לבית הבאבא סאלי בקש את סליחתו.
סיפור 5. עמידת הגבורה של באבא-סאלי מול שונאי-ישראל.
בימי מלחמת העולם השניה, השנא ליהודים הייתה גדולה ועשו הכל להתנקם ביהודים.
באחת העיירות במחוז תפילאלת מושל המקום היה קצין צרפתי בעל דרגה גבוהה, קתולי אדוק ושונא ישראל, שנאתו העבירה אותו על דעתו וכל פעם הכניס יהודים לבתי הסוהר ללא כל סיבה. כששמע באבא סאלי כי יהודים נאסרו, נסע לאותו ישוב וביקש להיפגש עם המושל.
נקבעה פגישה והבאבא סאלי איחר לפגישה בערך כחצי שעה, ובהיכנסו לחדר העיר לו המושל: "איך אדם גדול כמוהו מרשה לעצמו לאחר לפגישה עם המושל? "התפללתי תפילת-מנחה" ותפילת ה' חשובה יותר מפגישה עם בשר-ודם, הגם שהוא מושל".
"תפילתכם אתם היהודים אינה מקובלת ואינה רצויה לפני אמר המושל, ולכן היא בכלל מיותרת, ועליך היה להופיע לפגישה בזמן,
החל ויכוח סוער בין המושל לבין הבאבא סאלי האווירה התחממה, התחממה ואמר שהוא חייב להתנקם ביהודים מבלי פרט סיבה.
כששמע באבא סאלי את דברו של המושל, וסתר שתי סטירות-לחי לאותו מושל ואמר לו: "עכשיו אני מבין כי אתה מעליל עלילות-רשע על אנשים חפים מפשע, מכניסם לבתי כלא על לא עוול בכפם.
המושל שנפגע קשות מדברי רבינו ובמיוחד מסטירות הלחי, שלף אקדח שלו וכיוון אותו לכיוון הבאבא סאלי .
עברו שניות רק שניות מספר והנה המושל זורק את האקדח ומבקש את סליחת הבאבא סאלי באומרו: "כבוד הרב! אם אתה מוכן למסור עצמך עבור אחרים ולסטור על פני, ביודעיך שיש בידי להרגך, סימן שאתה איש אמת ודבריך דבר אמת, אם כן, אני מבקש את סליחתך.
הבאבא סרלי אמר לו: "אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תפגע ביהודים, לא רק זאת גם לעזור להם. האסירים היהודים שוחררו, ומאז שררה ידידות בין המושל ובין הבאבא סאלי. .
סיפור 8. הצלת חייו של הרב אליהו הראשון-לציון.
לפני שקבע הבאבא סאלי את מקום מושבו בנתיבות, ביקר במספר ישובים באיזור הדרום לבדוק אפשרויות באיזה מהם ישתקע. באחד מביקוריו התארח מספר ימים אצל רב העיר רבי מִישֶׁל דָהָאן, בימי שהותו בעיר הוזמן ע"י רבים מבני-העיר לקבלות פנים. באחד הערבים נערכה לכבודו קבלת-פנים אליה הוזמנו נכבדי העיר ורבניה, בין המוזמנים היה מי שהיה אז דיין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע היה הרב מרדכי אליהו שלימים היה הרב הראשי. הרב שהיה שרוי בשנת אבל על מות אחיו סירב להשתתף בסעודתו לכבוד הבאבא סאלי, כי ידע שבשעת הסעודה מרבים גם בשירה, והאווירה לא מתאימה לאבלים. אולם בָּאבָּא-סָאלִי לא ויתר על השתתפותו, ושלח מספר פעמים לקרוא לרב עד שהסכים לבוא. בכניסת הרב אליהו פנה אליו בָּאבָּא-סָאלִי ואמר לו: נדבר רק דברי תורה. כך עבר עליהם ערב ארוך ומהנה.
|
86. באבא-פסאלי והרב מרדכי אליהו |
פתאום הופסקה הארוחה כאשר שמעו דפיקות על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת, ולפניו שני קציני-משטרה, שמיהרו לשאול אותו אם הרב מרדכי אליהו נמצא בביתו? בעל הבית אמר להן כן" הכניסם לביתו כי כולם רצו לדעת מדוע הקצינים שואלים אודות הרב מרדכי אליהו. התברר שבאותו יום היו בבית-הדין אצל הרב אליהו בעל-דין קשים והדיינים חייבו אותם, אך הם לא רצו לקבל את הפסק דין והחליטו להתנקם בדיינים, אחרי שפגעו באחד הדיינים המשטרה חששה שיפגעו גם בדיינים נוספים. לכן יצאו קציני-המשטרה לחפש את הרב מרדכי אליהו על מנת לשומרו ולהזהירו. כשנודע לנו שהוא כאן בקבלת פנים לְבָּאבָּא-סָאלִי הגענוכדי לשמור עליו. ואנו שמחים שהוא כאן ושהוא בריא ושלם.
הבָּאבָּא-סָאלִי פנה לרב אליהו ושאלו: "האם היית מעדיף להישאר בביתך ולקבל מכות, או לשבת כאן ולשמוע דברי תורה
באזור בו התגורר הבאבא סאלי, בישיבה למדו אחת הגמרות שהנושא שלה מתן גט. יום אחד הוזמנו מסר רבנים לדון באחד הגטים ואליהם הצטרף תלמיד חכם שלא היה לו ישע רב בתחום הגט. הדיינים קיבלו שכר יפה ושבו לביתם. התלמיד שהתלווה אליהם אמר לעצמו: "למה גם אני לא אעסוק במתן גט". יום אחד החליט לנסוע לעי הרחוקה מקום מגוריו לער מקנס ולבקש מהרב הגדול שיתן גם הסמכה מרב מער גדולה ומודרנית. רבי ברוך טולידנו פתע ואמר לעצמו איך יכול להיות שתלמיד חכם בא אלי לבקש הסמכה כאשר במקום מגוריו, יש רבנים גדולים היכולים לתת לו הסמכה, הוא לא נתן לו ושב לביתו. רבי ברוך טולידנו כתב מכתב לבאבא סאלי ובו סיפר לו אודות התלמיד. הבאבא סאלי הזמין את התלמיד חכם לביתו והעיר לו על כך. מאוחר יותר הבאבא סאלי אמר שאולי התלמיד לחכם משה שהוא עשה הוא בגלל מצבטו הקשה. הבאבא סאלי הזמינו לביתו, הצמיד לו רב היודע את גיני הגט, ולימד אותו על שקיבל הסמכה, אז אמר לו עתה אתה יכול ללכת לרבי ברוך ולבקש ממנו הסמכה נוספת.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-אליהו הנביא:
ב. שבחי צדיקים
- אליהו הנביא: דמותו רבת הפנים של אליהו מתוארת בפיוט ג ובו נסקרים המופתי שעשה בעולם. במרכזם מסירות הנפש שלו נגד חילול ה׳ של זמרי, כאשר אליהו הפגין אומץ וגבורה ונכנס בחניתו לתוך קהל ההמון של שבט שמעון, ואיש לא העז להתקרב אליו. בפיוט נזכרים גם י״ב הנסים שעשה ה׳ לאליהו המפורטים במדרש. בגין מעשיו אלה ואחרים זוכה אליהו לשלל תארים: מבחר כהונה, נאמן בברית קודש, המלאך הגואל צדיק תמים ועוד. השיר נחתם בעיטור הכפול, שבו נתעטר אליהו כשפרחה נשמתו ובה נכללו נשמותיהם הערטילאיות של נדב ואביהוא בנשמתו, ובזכות אליהו נתקדש שם ה' על ידו בעולם.
ג. אזמר שיר ורננה
סוג השיר:שבחי צדיקים (לכבוד אליהו הנביא).
התבנית: מעין אזורית. בשיר ארבע עשרה מחרוזות. בבל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור.
החריזה: אאאב / גגגב / …
המשקל: שבע הברות בבל צלע.
החתימה: אני ישראל בן לאדון אב רם.
לחן רשום: ׳אערך מהלל' [לר׳ דוד חסין, אוצר השירה א-6 706].
מקורות: יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סב; תשנ״ה, עמ׳ קד; אשדוד
תשמ״ז, עט׳ ריז; נתיבות תשס״א, עט׳ רעב; תשס״ח, עמ׳ שטו; נהריה תשע״ג, עט׳ 191.
אֲזַמֵּר שִׁיר וּרְנָנָה / לִפְנֵי צוּר דָּר מְעוֹנָה
לִכְבוֹד מִבְחָר כְּהֻנָּה / פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ
נֶאֱמָן בִּבְרִית קֹדֶשׁ / יוֹם נִתְקַנֵּא וְקִדֵּשׁ
שֵׁם שָׁמַיִם בְּמֶרֶץ / שָׁמַיִם קִדְּשׁוּהוּ
5 יָשָׁר נֶאֱמָן וֶאֱמֶת / עֵת דָּן דִּין הָאֲרַמִּית
לִפְנֵי רַבּוֹ אִישׁ אֱמֶת / צֶדֶק צֶדֶק עָנָהוּ
יַחַד בְּנֵי סְגֻלָּה / זֶרַע קֹדֶשׁ נַעֲלָה
פָּחֲדוּ מִבּוֹא עַוְלָה / לִקְרַב אָהֳלֵהוּ
שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן בִּכְלָלָם / עוֹמְדִים צְפוּפִים כֻּלָּם
10 עָמַד צַדִּיק בְּמֻשְׁלַם / נִכְנַס לִפְנִים מִנֵּהוּ
רָאוּהוּ בַּחֲנִיתוֹ / לֹא יָכְלוּ בּוֹא לִקְרָאתוֹ
כִּי יְיָ בְּעֶזְרָתוֹ / עַל אוֹיְבָיו הִגְבִּירָהוּ
אֲבָרֵךְ צוּר יִשְׂרָאֵל / שֶׁנָּתַן כֹּחַ וָאֵל
לְהַמְלְאָךְ הַגּוֹאֵל / עַל הַמּוֹרֶה תּוֹךְ שְׁבְטַהוּ¬
15 לְנֶגֶד דִּבּוּקֵיהֶם / נָעַץ הַחֲנִית בָּהֶם
וַיָּרֶם אֶת שְׁנֵיהֶם / בְּאַחַת מִיָּדֵהוּ
בְּכָל זֹאת עֵת הִגְבִּיהָם / נִשְׁאֲרוּ דְּמֵיהֶם בָּם
גַּם נִשְׁאַר חַיּוּתָם בָּם / עַד זַרְקָם מְעָלֵיהוּ
נִסִּים הֵם שְׁנֵים עָשָׂר / עָשָׂה לוֹ צוּר יוֹצֵר כָּל נוֹצָר
20 זָכָה בְּעֹז מִבְצָר / עִטְּרוֹ אֶל יִשְׁעֵהוּ
לְאָדוֹן כָּל עוֹלָמִים / נִתְקַנֵּא צַדִּיק תָּמִים
לִפְדּוֹת זֶרַע תְּמִימִים / הֵשִׁיב חֲמַת צוּרֵהוּ
אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁמָתוֹ / פָּרְחָה הָלְכָה מֵאִתּוֹ
מֵרֹב פַּחַד עֲדָתוֹ / אֲשֶׁר הֵם לְפָנֵיהוּ
25 בְּרֹב גְּדֻלַּת חַסְדּוֹּ / גָּמָל טוּבִוֹ לִידִידוֹ
פִּי שְׁנַיִם הֶעֱנִידוּ / נִשְׁמַת נָדָב וַאֲבִיהוּא
רָם עַל בֵּל רָמִים שְׁמוֹ / נִתְקַדֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ
אֲזַי פָּרַשׁ שְׁלוֹמוֹ / עָלָיו גַּם עִטְּרָהוּ
2-1. אזטר…אליהו: פתיחה בשבחי ה׳ בפיוט לכבוד אליהו הנביא. דר מעונה: כינוי לה׳ השוכן בשמים. 2. לכבוד מבחר בהןה: לכבוד הנבחר שבכוהנים. פינחס הוא אליהו: על פי יל״ש ח״א רמז תשעא. 3. נאמן בברית קדש: אליהו שקינא על ברית קודש. בברית קדש: הלשון על פי דני׳ יא,כה,ל והעניין על פי במ׳ כה׳ו-ז. יום נתקנא: לה׳. וקדש…במךץ: בחילול ה׳ של זמרי, על פי במ׳ שם. שמים קך־שוהו: לפינחס. 5. יעזר…האךמית: דן דין אמת בעניין כזבי (בבלי סנה׳ פב ע״א). 6. ךבו איש אמת: הוא משה רבנו. צדק צךק ענהו: אישר את פסק דינו על פי סנה' שם. 7. יחד בני סגלה: בני ישראל. זרע קדש: על פי יש׳ ו/יג. 8. פחדו…אהלהו: בני ישראל פחדו להתקרב לאהל של כזבי וזמרי. 9. שבט…פלם: היו שם עשרים וארבעה אלף (סנה׳ שם). 10. צדיק במשלם: פינחס. נכנס לפנים מנהו: נכנם בפנים לפניהם. 11 . ךאוהו…לקךאתו: איש לא העז להתנגד לצעדו של פינחס. 12 . בעזךתו: בעזרו. על אויביו הגביךהו: ניצחו על אויביו עדה״ב יש׳ מברג. 13. צור ישראל: כינוי לה׳ על פי שמו״ב בג,ג. כה ואל: גבורה. 14. להמלאף הגואל: הלשון על פי בר׳ מח,טז. כאן: פינחס הוא אליהו המלאך והגואל. המוךה תוך שבטהו: שהכריע את נשיא השבט. נ״א בכ״י: המוכה.
15 . לנגד…בהם: אחד מששת הנסים שנעשו לו לפינחס על פי סנה׳ פב ע״ב. 16 . וירם…מידהו: הרים את זמרי וכזבי באחת מידיו. 17. בבל…בם: ולא נשפך. ךמיהם בם: על פי ויק׳ ב׳יא. 18. נשאר חיותם בם: עדיין היו חיים. עד זךקם מעליהו: עד שזרקם מעליו. 19. נסים…עשר: שנים עשר נסים, שעשה לו הקב״ה, בעת שהרג את זמרי(במדבר רבה כ, כה) בנוסף לנסים שנעשו לו בעת ברחו במדבר באר שבע מפני איומי איזבל, נסים המתוארים במל״א יט. עור…נוער: תארי שבח לה׳ בורא כול. 20. זבה בעז מבער: בבחינת ׳תנו עז לאלהים׳(תה׳ סח,לה). עטרו אל ישעהו: ה׳ המושיעו הכתירו בכתר כהונה. 21. לאדון…תמים: פינחס קינא קנאת ה׳. עריק תמים: על פי בר׳ ו,ט. 22. לפדות…ע1רהו: על פי במ׳ בה,יא ׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא בליתי את בני ישראל בקנאתי׳. 26-23. אותה…_ואביה1א: כשקינא פנחס וראה המון רב שבאים כנגדו, פרחה נשמתו ממנו, ונשמות של נדב ואביהו נתאחדו בנשמתו של פינחס(זהר פנחס ריז ע״א יחרב אלשיך במדבר ג ד״ה ואלה תולדות). לפניהו: לפניו. 25. בריב גדלת הסדו: של ה׳. ;מל טובו לידידו: נתן שכר לפינחס. 26. פי שנים הענידו: עיטרו בתכשיט כפול בשתי נשמות. ־2. רם…שמו: כינוי לה׳. נתקדש בעולמו: על ידי מעשה פינחס. 28. אזי…;נליו: ׳הנני ניתן לו את בריתי שלום׳(במ׳ בה, יב). גם ענזו־הו: בכתר כהונה על פי במ׳ שם יג ׳והיתה לו ולזרעו אחריו ברית בהנת עולם׳.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים–אליהו הנביא:
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
ב. הפליטים
במחנות ההסגר, כמו סידי אל־עיאשי הסמוך לאזמור, היו התנאים טובים יותר. קודם כל, המחנות היו קרובים יותר לקהילות הגדולות, והקשר עם היהודים המקומיים היה הדוק יותר. אך גם מבחינת התזונה והתברואה היו התנאים
טובים יותר, ומובן שלא היה בהם מקום למשמעת הקשה, לעונשים ולעינויים. למחנות אלה נשלחו, החל מנובמבר 1940, משפחות פליטים שלמות, שהגיעו למרוקו מצרפת דרך ספרד או דרך אלג׳יריה – אם ניירותיהם לא היו מסודרים לגמרי, אם היתה חסרה להם אשרת הכניסה לאחת המדינות באמריקה שאליהן היו מועדות פניהם, או אם השתהו יתר על המידה במרוקו, לדעת השלטונות, בהמתינם לאוניה. זושיא שאיקובסקי, שהתנסה במעבר במרוקו בדרכו לארצות הברית, מספר שנכלא בואד-זם, וכאשר מחה על כך והראה שהיה פצוע מלחמה ואף הוענק לו ״צלב המלחמה״ הצרפתי על הצטיינות בקרב, קיבל תשובה זו: ״אם התנדבת לצבא, סימן שרצית במלחמה. לכן מחנה כזה הוא המקום היאה לך.
פליטים־מהגרים אלה, שמרוקו היתה להם רק תחנת מעבר, החלו להגיע במספרים ניכרים מיוני 1940, עם חתימת שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת. אמנם, עוד לפני המלחמה הגיעו פליטים, במיוחד לטנג׳יר, אך אל פרשה מיוחדת זו אתייחס להלן. גם בקזבלנקה היו פליטים יהודים מאירופה עוד לפני המלחמה, ויום טוב צמת, נציג כי״ח במרוקו, אף ניסה לעניין את שלטונות הפרוטקטורט בהתנדבותם לצבא, אך ללא הצלחה. עד סתיו 1941 ראתה וישי בעין יפה הגירה של יהודים מתחומה, ונתנה ל-HICEM לפעול במרסיי ולארגן זאת. HICEM עזר להעביר מועמדים להגירה ממחנות העבודה שבדרום צרפת למחנה Les Milles הסמוך ל-Aix-En-Provence, שהפך למעין מחנה מעבר, ממנו יכלו המועמדים לקבל חופשות כדי להסדיר את ענייניהם במרסיי. כן הצליח HICEM להעביר נשים לבית מלון ״בומפאר״ במרסיי, שהפך למוקד וריכוז של מהגרים.
על המהגרים היה להשיג אשרת יציאה משלטונות וישי, אשרת כניסה לארץ יעד, אשרת מעבר ספרדית ופורטוגזית – אם התכוונו להפליג מליסבון, שהיה הנמל הראשי להגירה לאמריקה – וכרטיס קנוי מראש באניה כלשהי. אם
התכוונו לעבור דדך קזבלנקה, היה עליהם להשיג היתר הפלגה, שניתן על ידי הוועדה לפיקוח על שביתת הנשק (La Commission D’Armistice), זאת אומרת, למעשה על ידי האיטלקים. בדרך כלל, היתר כזה לא ניתן לגברים בגיל השירות הצבאי. בשל מיעוט האוניות ממרסיי לאוראן שבאלג׳יריה או לקזבלכקה, היתה הזמנת הכרטיסים צריכה להיעשות זמן רב לפני ההפלגה. אלה שהגיעו לאוראן נסעו ברכבת לקזבלנקה, לאחר השגת היתר מיוחד שניתן על ידי השלטונות באלג׳יריה. בקזבלנקה יכלו המהגרים להפליג על אוניה שיצאה למרטיניק כל 4-6 שבועות, או על אוניות שהפליגו לצפון־אמריקה או לדרומה, שהזדמנו לקזבלנקה או לטנג׳יר ללא תכנון. אם היה להם כסף, ולאחר שהייה ארוכה פחדו להיתקע במרוקו, יכלו גם לטוס לליסבון ומשם להפליג. בסוף 1940
הצליח HICEM לארגן אוניות שיפליגו ישירות ממרסיי לאמריקה, אך שלוש מהן חזרו לקזבלנקה באמצע הפלגתן, מפחד הבריטים, וכתוצאה מכך מצאו עצמם 1,200 פליטים נוספים במחנות ההסגר במרוקו.
על המהגרים היה לשלם בעודם במרסיי עבור הוצאות נסיעתם וכן עבור הוצאות אחזקתם בקזבלנקה, היות שלא יכלו להוציא כספים מצרפת. אמנם, H1CEM הצליח להגיע להסכם עם הבנק של צרפת, על פיו יוכל להוציא מטבע חוץ לצורכי הגירה ־ הסכם שפעל עד אוקטובר 1941 אך הסכומים שניתנו להוצאה מהארץ היו נמוכים. ברור, ש-HICEM עצמו עזר מאד במימון ההגירה, בעזרת כספים של הג׳וינט (American Joint Distribution Committee).
בסתיו 1941 החלו להיסגר שערי ארצות היעד להגירה, וגם ספרד ופורטוגל היקשו יותר על מתן אשרות המעבר, שהיו רגילות להעניקן עד אז. וכך הפכה צפון־אפריקה יעד מעבר עיקרי להגירה הלגאלית והמסודרת. אמנם, לספרד המשיכו להגיע פליטים, אך באופן בלתי לגאלי, תוך מעבד רגלי של הרי הפירנאים. בקיץ 1942 הוציאה ממשלת וישי צווים שהיקשו על אפשרות היציאה של היהודים. בנובמבר, עם נחיתת האמריקנים בצפון-אפדיקה, כבשו הגרמנים את דרום צרפת, שערי צרפת ננעלו סופית לכל יציאה לגאלית, וגם המעבד הבלתי־לגאלי של הפירנאים נעשה קשה יותר. על פי מאדוס ופאקסטון, מיוני 1940 עד התפרקותו בצרפת במארס 1943, עזר HICEM ל״24,000 יהודים בקירוב להגר, כשמתוך מספר זה היגרו בצורה מסודרת מאיזור וישי קצת יותר מ״3,000 יהודים ב״1941, 2,000 בערך במחצית הראשונה של 1942, ו־600 בערך במחצית השניה של אותה שנה. מספרים אלה תואמים, פחות או יותר, את המספר הניתן בקובץ L'Activité des Organisations Juives en France – 6500. לאחר נובמבר 1942 עזר HICEM להגירה הבלתי־לגאלית, והציל בכך יותר מ״1,000 איש.
אך גם ללא עזרח HICEM או גוף אחר עברו רבים את הפירנאים. החל מאוגוסט 1942 התעצם גל הפליטים מצרפת לספרד, ומספרם הרב העיק על מדינה זו. רבים נכלאו במחנה Miranda del Ebro שבצפון מערב המדינה,
והשלטונות איימו לגרשם חזרה לצרפת – איום שהוסר למעשה על ידי פלישת בנות הברית לצפון־אפריקה ותוצאותיה הפוליטיות.
ב״1934 נוסד RSARO Representation in Spain of the American Relief
Organisations), שמומן למעשה על ידי אירגוני הסעד היהודיים, ובראשם הג׳וינט. ב״1943 גם הגיעו לספרד שליחים של הסוכנות היהודית: וילפדיד ופיאות) שהיתה זרה ליהודים הטנג׳יראים בעלי הגינונים המערב־אירופיים – נבין, שלא תמיד שררו יחסים של אחווה בין הוותיקים לחדשים. היתה עזרה קהילתית, אך לא היתה התקרבות חברתית.
ועד העזרה לפליטים בקזבלנקה נולד ביוזמה אישית: ב-5 ביולי 1940 נודע לעו׳׳ד הלן קאזיס-בן־עטר, שבנמל קזבלנקה עוגנות מספר אוניות הנושאות פליטים יהודים ולא־יהודים מאירופה. הימים היו ימי אי וודאות והרשויות לא נתנו לנוסעים לרדת לרציף, כי לא ידעו כיצד להתייחס אליהם, ובעיקר לא ידעו מה לעשות איתם. קאזיס-בן־עטר הגיעה לנמל, ותוך כדי בירורים הוצע לה, כפעילה ב״צלב האדום״, לקחת על עצמה את אירגון הטיפול בפליטים הלא צרפתיים (וברור היה לכול שרובם ככולם יהודים). היא נעתרה בו במקום, וכך נוצר הוועד לעזרת הפליטים הזרים Comité d'Assistance aux Réfugiés Etrangers
עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.
משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
PLUS Sol grandissait, plus s’affirmait la splendeur de son visage et plus s’illuminaient sa beauté et la pureté de ses traits, plus grandissaient la peur et l’inquiétude de sa mère. Simha en perdit le sommeil la nuit comme le jour: la sieste et toute sa vie en furent perturbées.
Elle la prenait sur ses genoux et coiffait sa dense chevelure
de martinet. Elle lissait tresse après tresse, les enduisait
d’huile d’olive, les massait une après l’autre tout en lui
racontant l’hiffoire du roi de Navarre qui avait trois filles :
La première brodait
La deuxième cousait
Alors que la troisième tissait
Elle tissait, tissait sans jamais s’arrêter
Et pendant quelle tissait,
Elle fit un grand rêve La mère qui n’aimait pas que sa fille S’occupât de ce dont elle s’occupait Avait décidé de l’en dissuader La princesse dit alors à sa mère :
Non, ne m’en veux pas, mère J’ai vu dans mon rêve Une grande porte qui s’ouvrait J’ai vu la lune dans sa plénitude Je me suis dirigée vers la fenêtre J’ai vu l’étoile du matin Je me suis dirigée vers le puits J’ai vu dans le fond Un pilier en or
Et trois oiseaux picorant des graines d’or
L’étoile est le fiancé
Les oiseaux sont des fiancés
Alors que le pilier est le mari
Sol écoutait calmement la chanson psalmodiée par sa mère et s’endormait sur ses genoux.
Dans l’oreille de Simha résonnait un son aigu qui perturbait son repos. Elle se levait troublée sans comprendre la raison du tourment qui la submergeait. Elle avait l’intention de prodiguer à sa fille mille conseils. Il fallait la mettre en garde contre les mille dangers qui guettent la jeune fille qui commence à afficher les signes appétissants de sa féminité, surtout, si l’Éternel qui jamais ne s’épuise l’a dotée d’une pareille beauté. Et que dire si elle est juive! Elle était vraiment belle. Non. Elle était la beauté qui laisse les bouches bées.
Au moment où sa féminité atteignait sa plénitude, elle devenait pure lumière, une onde rafraîchissante. Lumière de soleil, pureté d’albâtre. Sa poitrine s’offrait comme le fruit mûr, son visage s’allumait comme le phare du port, ses yeux étaient semblables aux yeux de la colombe. Elle était verger de féminité.
Le moment était venu pour elle de ne plus se mettre devant la porte de la maison, de ne plus monter sur la terrasse pour jouer à cache-cache, de ne plus ouvrir quand quelqu’un frappait à la porte, de ne plus lever la voix quand elle chantait, de ne plus laisser ses vêtements dans les recoins de la pièce.
Simha n’arrêtait pas de crier, tous les jours :
- Ne ris pas, des personnes mal intentionnées pourraient t’entendre.
- Ne chante pas,
- Ne monte pas sur la terrasse,
- Range tes serviettes,
- Sois sur tes gardes
- Protège-toi…
- Ne sors pas sans mon autorisation…
Plus elle l’avertissait, plus elle avait l’impression d’oublier des mises en garde et plus forte était son angoisse…
Elle remettait cela, tous les matins, pensant, à chaque fois, ne rien oublier. Cette fille était une épreuve de Dieu… Il voulait lui faire subir l’épreuve du mal, la rendre folle, elle qui n’avait aucune force. Dieu merci, aucune tache de naissance ne dénaturait son visage angélique. Des envies de femme enceinte de sa mère, Sol avait simplement hérité d’un goût irrépressible pour les grenades.
Sol trace avec le couteau un carré sur la peau de la grenade, autour de la crête crénelée. Elle appuie, le jus rouge coule entre ses doigts. Elle le lèche goulûment. Elle détache le carré et apparaissent les grains de la rougeur de ses lèvres. Elle préfère les « coquelets » que lui prépare Haïm, après avoir enlevé la peau et la mince membrane qui sépare les carrés. Elle peut, ainsi, savourer les délicieux grains colorés débarrassés de l’amertume de la peau. Chaque fois qu'elle ouvre une grenade, lui vient en tête une histoire que sa grand-mère Reina lui a souvent racontée dans un doux et étrange mélange de marocain, d’espagnol et d’hébreu.
Elle adorait, quelques fois, la narrer à la manière convenue des conteurs :
« Il était une fois, dans la profondeur des temps et des instants, un grand roi, juste et équitable, aimant la sagesse, la patience, les sages et les patients, et abhorrant les sots et les irascibles.
Les rois le craignaient, recherchaient sa paix et son amitié. Il demandait, l’automne venu, les plus belles grenades. Il voyait dans ce fruit le symbole de la perfection pour sa rondeur inimitable, la subtilité de ses couleurs que l’œil ne peut cerner, ni les teintes s’en rapprocher. Tout ce qu'elle renferme et parfait de forme et de contenu… »
Sol l’arrêta :
- Et toi qu’et-ce que tu préfères ?
- Je préfère les dattes et les amandes, lui répondit sa grand-mère avec délectation.
- Moi aussi j’aime les dattes
«… Elle désaltère les assoiffés comme ceux que les énigmes obsèdent et ceux qu’attirent les connaissances occultes.
Le sultan avait une fille dont les langues ne pouvaient décrire la beauté ni les regards fixer la clarté.
Un matin, les crieurs annoncèrent à la population que le sultan promettait son trône et sa fille à celui qui mangerait une grenade entière sans faire tomber un seul grain.
Le perdant aurait la tête coupée.
Les candidats se succédèrent au palais ; des princes, des fils de notables, des aventuriers, des savants, des charlatans… Leurs têtes finirent, pour l’exemple, sur les créneaux des murailles de la cité.
Un matin, un homme courbé, emmitouflé dans une djellaba rapiécée, fit claquer le heurtoir de la porte du palais. Les gardiens lui rirent au nez, le houspillèrent :
– Va te chercher une occupation utile !
L’homme ignora leur dérision et insista sur son droit à participer comme tout le monde. Le chambellan informa le sultan qui ne changea pas d’avis, même après avoir vu l’état du vieillard.
L’homme se présenta devant le sultan, le salua sans se prosterner ni embrasser les mains et les pieds. Il inclina la tête avec un profond respect que n’altérait aucun soupçon de peur ni flagornerie. Le sultan agréa l’attitude de l’homme et se contenta de le regarder fixement dans les yeux. L’homme en fit de même. Le roi lui ordonna d’accomplir sa mission, sans lui demander, ni ses titres de noblesse, ni l’étendue de ses propriétés.
L’homme remua ses doigts, lentement et habilement, puis fendit la grenade. Le sultan observait attentivement les mains de l’étrange candidat. Il y décela une grande valeur qui suggérait une confiance et une maîtrise du mouvement et de l’émotion. Les doigts de l’homme maniaient la grenade avec une grande dextérité, recueillaient les grains et les dirigeaient sans empressement vers sa bouche. Pas un instant, il douta de lui-même durant toute l’épreuve. Quand il eut terminé, il regarda vers le roi qui se contenta de remuer majestueusement la tête de haut en bas.
Le lendemain, les courtisans furent étonnés de voir le sultan en compagnie d’un homme au port princier et comprirent que c’était le nouveau roi. »
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-רבי מאיר בעל הנס
|
ה. אשיר אזמר בנגינה |
|
|
שבחי צדיקים (לכבוד ר׳ מאיר בעל הנס). |
סוג השיר: |
|
מעין אזורית. בשיר אחת עשרה מחרוזות. בכל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור. |
התבנית: |
|
אאאב / גגגב / … |
החריזה: |
|
שמונה /תשע הברות בטור. |
המשקל: |
|
אני ישראל אביחצירא חזק. |
החתימה: |
|
׳אקח רשות ואשא נס׳ [לר׳ מסעוד ארוואח בר יצחק, אוצר השירה א-7366]. |
לחן רשום: |
|
יגל יעקב, ירושלים תשב״ב/תשב״ח, עמ׳ סא; תשנ״ה, קב; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ רטז; נתיבות תשס״א, עבר קעט; תשס״ח, עמ׳ קצט; נהריה תשע״ג, עמ׳ 189. |
מקורות: |
אָשִׁיר אֲזַמֵּר בִּנְגִינָה / לִכְבוֹד הָאִי תַּנָּא
רַבִּי מֵאִיר הוּא רֹאשׁ פִּנָּה / בַּעַל הַנֵּס יִקְרָאוּהוּ
נָאֶה וְיָאֶה לְהַלֵּל / וּלְשַׁבֵּחַ לְשֵׁם הָאֵל
עַל זִיו קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל/ הַמֵּאִיר לָאָרֶץ מַרְאֵהוּ
5 יָם הַחָכְמָה הַסְּתוּמָה / אֲשֶׁר הִיא מֵעֵין כֹּל נֶעֶלְמָה
לְפָנָיו בְּרוּרָה כַחַמָּה / בְּסוֹד הֵבִינָה מַחֲנֵהוּ
יְחִידִי סְגֻלַּת תּוֹרָתוֹ / לֹא יָכְלוּ לְהַעֲמִיק בְּדָתוֹ
כִּי נִפְלָאָה מֵהֶם תּוֹרָתוֹ / עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֵהו
שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ מְאֹד רָמוּ / מוֹרִים נִמּוֹקוֹ וְטַעֲמוֹ
רִבִּי נְהוֹרַאי מָה טוֹב שְׁמוֹ / וַיַּרְא הָאוֹר כִּי טוֹב הוּא
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻשָּׁה / כָּךְ אָמַר עַל אֶבֶן הָרֹאשָׁה
הָאִי דִּמְחַדַּדְנָא כְּתִרְצָה / מִשּׁוּם דַּחֲזִיתָהּ מֵאֲחוֹרֵהוּ
אוֹר יִשְׂרָאֵל הָרַב רַבֵּנוּ / הַקָּדוֹשׁ כָּךְ הִשְׁלִים עִנְיָנוֹ
אֵלּוּ פְּנֵי קָדְשׁוֹ חָזִינוּ / אָז נוֹסְפָה מַעְלָה עָלֵהו
15 לְכָל חוֹלֶה וּלְכָל מַחֲלָה / יִדֹּר צְדָקָה מְעֻלָּה
לְמַעֲלַת הָרַב הַנִּפְלָא / וּמִכָּל צָרָה יַצִּילֵהוּ
חָסִין יָהּ חָסִיד וְעָנָיו / עֵת עָמְדוּ נָשִׁים לְפָנָיו
אָז שָׁרְתָה רוּחַ קָדֵשׁ עָלָיו / אָמַר מִי תָּרִיק לְפָנֵהוּ
זְכוּתוֹ תִּהְיֶה סֹחֵרָה / לְקַבֵּץ אֶת שֶׂה פְּזוּרָה
20 לְעִיר קָדְשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה / יִבְנֶה יָשׁוּב עַל פָּנֵהוּ
קָדוֹשׁ אֶל נוֹרָא עֲלִילָה / חֲסָדֶיךָ גָּבְרוּ לְמַעְלָה
הָרֵם יְמִינְךָ הַמְּעֻלָּה / כְּקֶדֶם תָּאִיר נֵרֵהוּ
1-2-אשיר…יקראוהו: נושא השיר בשבחי התנא ר׳ מאיר בעל הנס. האי תנא: התנא הזה.
ביטוי נפוץ בתלמוד כמו בבלי שבת יא ע״ב. 2 רבי…יקראוהו: התנא ר׳ מאיר זכה לתאר נוסף בעל הנס׳(בספרות השו״ת). ראש פנה: על פי תה׳ קיח,כב. 3 נאה…מראהו: נאה לשבח לה' על האור הרוחני הקדוש שברא בישראל.
- 4. קדשת ישראל: על פי ירושלמי קידושין גרב. המאיר לארץ מראהו: כשמו מאיר. המאיר לארץ: מנוסח תפילת היוצר לשבת. 6-5. ים…בחמה: בשבח בקיאותו בחכמת הסוד. 5. החכמה…נעלמה: על פי איוב כה, כ-כא. 6. ברורה כחמה: חידוד לשוני לביטוי ׳ברה כחמה׳ (שה״ש ו,י). בסוד הבינה מחנהו: ר׳ מאיר חונה בספירת הבינה. 7. יחידי…בדתו: היחידים שלמדו ממנו תורה לא יכלו לרדת לסוף דעתו(בבלי עירובין יג ע״ב). 8. בי נפלאה: תרתי משמע נעלמה מהם ועוררה בהם פלא. ;עמק…ימצאהו: על פי קה׳ ז,כד. 9. שמות…רמו: לר׳ מאיר כמה שמות רמים כמו: ׳ר׳ מאיר, שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה… ר׳ נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה׳(עירובין שם). מורים נמוקו וטעמו: שמותיו משקפים את דמותו הססגונית. נמוקו וטעמו: צירוף זה מצוי בספרות השו״ת. השווה גם טעמו ונימוקו עמו(לחם משנה, הלכות נדרים א, כא). סו. רבי נהוראי: אחד משמותיו של ר׳ מאיר על שם שמנהיר עיני חכמים (עירובין שם). וירא…הוא: על פי בר׳ א,ד. ו 12-1. _רבנו…מאהורהו: מדברי השבח שאמר רבנו הקדוש על ר׳ מאיר (עירובין שם). 11. _רבנו הקדוש בקךשה: הוא ר׳ יהודה הנשיא הקרוי רבנו הקדוש בגין קדושתו היתרה. אבן הראשה: כינוי שבח לר׳ מאיר המשמש אבן יסוד לחכמי ישראל, על פי זב׳ ד,ז. 12. האי…מאחורהו: זה שאני חריף משום שראיתי את ר׳ מאיר מאחוריו. כתרצה: שם עיר מלוכה יפה בישראל על פי שה״ש ו,ד שהפכה לדימוי של כל דבר נאה. 13. אור ישראל: תואר שבח לר׳ יהודה הנשיא על פי יש׳ י,יז. הרב רבנו הקדוש: הוא ר׳ יהודה הנשיא. בך העזלים ענינו: המשיך את מאמרו בעיצוב דמותו בזכות ר׳ מאיר. 14. אלו״.עלהו: אילו זכינו לראות פני קודשו של ר׳ מאיר אז נוספת מעלה על ר׳ יהודה הנשיא. 15. לכל…מחלה: אדם שרוצה להתפלל על חולה או על מחלה. ידר צדקה מעלה: בסגולה לרפואה בבחינת ׳וצדקה תציל ממות׳(משלי י,ב), והשווה בבלי ע״ז יח ע״ק אלהא דמאיר ענני׳.16. למעלת הרב הנפלא: הוא ר׳ מאיר. ומכל צרה יצילהו: בזכות הצדקה. 17. חסין…לפנהו: תמצית הסיפור התלמודי על איש אחד, שגזר על אשתו לירוק בפני ר׳ מאיר, בגלל ששמעה דרשתו ואיחרה לבוא לבית, ור׳ מאיר שצפה את העניין ברוח קודשו, קרא לה לירוק בעינו החולה כביכול כסגולה לריפוי, כאשר כוונתו הייתה להשכין שלום בינה לבין בעלה(ירושלמי סוטה א, ד; במדבר רבה ט). חסין…ועניו: תארי שבח נוספים לר׳ מאיר. עת…לפניו: לשמוע דרשה מר׳ מאיר. 18. אז…עליו: וידע את זהות האישה.אמר…לפנהו: שאל מי מוכנה לירוק בפניו לרפואה. 19. סחרה: מגן. לקבץ…פזורה: לקיבוץ ישראל מגלותם. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 20. לעיר קדשנו במהרה: לירושלים. יבנה ה׳. ישוב על פנהו: ישיב פניו אלינו ולא יסתירם כמו ׳השיבנו והאר פניך ונושעה׳(תה׳ פ, ד). אל נורא עלילה: על פי תה׳ סו,ה. הרם ימינך המעלה: כמו תה׳ פט,יד ׳תעז ידך תרום ימינך׳. כקדם תאיר נרהו: תאיר נר ישראל והמקדש כבתחילה.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים–רבי מאיר בעל הנס
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
מוגדור.
- 1. קולנוע אחד היה בעירנו
בעירי מוגדור, היא אסווירה אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי בפאתי מערב, היה בית קולנוע יחיד. סדר הישיבה בו שיקף את המעמדות השונים בעיר ומניינם שלושה:
ארבע השורות הראשונות, ספסלים ארוכים מעץ גס, נקראו ״טְרוּאָזיֶם״, השלישיים. שורות אלו יוחדו לנו, לילדים – יהודים בעיקר ומוסלמים שמיעטו באותה תקופה לבקר בקולנוע. כך היינו קרובים למסך הכסף ויכולנו לנהל שיח ושיג קולני עם גיבורי ילדותנו, והמבוגרים לא הסתירו לנו ואנחנו לא הסתרנו להם.
חמש השורות הבאות נקראו ״דֶזִיֶם״, השניים, ואותן תפסו בני מעמד הביניים.
החלק האחורי ובו שורות של כיסאות מתקפלים נקרא ״פְּרֶמְיֶר״ – הראשוניים, ועליהם ישבו בעלי האמצעים – צרפתים ויהודים.
ביציע שהיה מחולק לשניים, התהפכו היוצרות: לחלק הקדמי מכרו כרטיסי ״ דֶזִיֶם ״ ולאחורי – כרטיסי ״ טְרוּאָזיֶם ״.
בכך לא תם עניין המעמדות: סביב-סביב לדפנות האולם היו תאים אפופי מסתורין, שהווילון שהסתיר אותם הוסת רק כשהחלה הקרנת הסרט. תאים אלה נקראו"לוֹז'״, והם היו קניינן של המשפחות המיוחסות של העיר.
והימים – שלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים.
בכל יום א׳ בשבוע, הסתערנו, אנו הילדים, על בית הקולנוע להקרנה של אחר הצהריים – המאטינֶה.
התענגנו על טרזן התוקע את סכינו בלועו של האריה הנורא, והשתתפנו לצד ה״לבנים״ במלחמותיהם נגד ה-Peaux Rouges, ה״עורות האדומים", הלא הם האינדיאנים הצבועים בצבעי מלחמה המסתערים בזעקות קרב שהיטבנו לחקותן. אבל לשיא ההתלהבות הגענו כאשר הופיע גיבורנו, ״אֶלְוֶלְד״ – הבחור, כפי שקראנו לו, כדי להכריע את הקרב לטובת הטובים־הלבנים, או כדי לחלץ את הגיבורה חסרת הישע מידיו של קאובוי לא מגולח בעל עיניים מזרות אימה וצמד אקדחים יורקי מוות.
״ אֶלְוֶלְד ״ היו טוֹם מִיקְם ובַּסְטֶר קְרָאבּ. לפעמים היה זה הוֹפָלוֹנְג קָסִידִי שעמד על גג של בית כשהוא מוקף בחבר מרעים שלא ביקשו את טובתו.
הופלונג, שני אקדחיו בידיו, היה שורק שריקה מיוחדת, אותה היינו מחקים במקהלת שריקות, ואז היה מגיח בדהירה סוסו הצחור ומתייצב תמיד במקום הנכון, והופלונג – הופ! קופץ מהגג היישר על אוכפו ומדהיר את הסוס אל עבר השקיעה, אל מחוץ לטווח הכדורים ששרקו סביבו ותמיד החטיאו, השבח לאל. והיה שם ״מִיכִי", כך קראנו לקאובוי המזדקן והמבדר, הסנשו פנסה של ״אלולד״ שליווה אותו מתוך נאמנות אל כל אשר דהר.
והייתה ״צ׳יטה״ השימפנזה, שהצחיקה אותנו כאשר חיקתה את תנועותיו של טרזן ואילו אנחנו חיקינו את קריאתו המיוחדת – אָהוּ-אָהוּ-אָה – כשהוא מתעופף מחבל לחבל להזעיק לעזרתו את האריות.
וכמובן לא נעדר מקומם של לורל והארדי – שכאשר עברנו לעברית קראנו להם ״השמן והרזה״, והסתפקנו כיורשיהם הפחות מוצלחים על המסך באט אבוט ולו קוסטלו. ואיך אפשר לשכוח את המטורף המתוזז בעל השפם והמשקפים שהיה נופל וקם, נופל וקם כששום תו מפניו אינו זע – אולי היה זה בסטר קיטון ואולי הרולד לויד, אינני בטוח. אבל מעל לכולם מלך צ׳רלי צ׳פלין, שבצרפתית קראו לו ״Charlot״, זה עם המכנסיים הלולייניים ומקל ההליכה התלוי לו על הזרוע, שאת הילוכו הברווזי לא נלאינו מלחקות ברחובותיה של מוגדור.
שעה לפגי תחילת ההקרנה כבר היינו ישובים באולם, רוקעים ברגלינו בחוסר סבלנות. הזמן עבר באיטיות מחרידה וכשסוף סוף כבה האור, היו מקרינים יומן חדשות ״פָתֶה ז׳וּרְנָל״ מרגיז ומייגע, שרק הוסיף על קוצר רוחנו. בסופו של דבר היה מוקרן הסרט שכה ייחלנו לו, ואז, יחד עם כל הנוכחים, היינו משתתפים פעילים וקולניים באירועים שהתרחשו על המסך. ואם גיבורנו ״אלולד״ נחלץ תמיד מאויביו האורבים לו, היה זה בלי ספק בזכות קריאות האזהרה שלנו: ״היזהר! הם מחכים לך בסיבוב!״
גם לאחר שתם ונשלם, המשיך הסרט לחיות בקרבנו כשיצאנו לרחוב וסיפרנו זה לזה את פרטי העלילה שזה עתה נפרשה לעינינו. שבוע שלם עמד לרשותנו כדי לפרט שוב ושוב את כל התעלולים והפעלולים, וכדי לבנות אקדחים מעץ על מנת לירות בהם זה על זה תוך השמעת קולות חיקוי של יריות. ולאחר כל ירייה לא שכחנו לנשוף באדישות בלוע הדמיוני של אקדחנו.
רק הסרט הבא השכיח מאתנו את הקודם.
והיו פעמים שנזדמן לי לצפות עם הוריי בהצגות הערב של המבוגרים. מכל הסרטים הללו, זכור לי במיוחד סרט אחד בשמו: La Huitième armee – הארמיה השמינית, על מלחמת העולם השנייה. איני זוכר דבר מעלילת הסרט, אבל חרוט בלבי השיר ששרו החיילים האמריקאים לאחר שניצחו את ״Les Boches״, כפי שכונו הגרמנים על ידי הצרפתים: ״גְּלוֹרִי גְּלוֹרִי הללויה״. היינו גאים על כך שהחיילים האמריקאים השתמשו ב״הללויה״, מילה עברית מבית הכנסת.
בעקבות הסרט, במסיבות עונג שבת, שרנו באותו לחן את ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. וזה היה אחד הניצנים הראשונים של הציונות שחלחלה אט אט אל לבותינו הצעירים.
- 2. הלוז׳ של דודי אלבר
הוריי לא היו אמידים ולא יכלו להרשות לעצמם לשכור לוז׳ בקולנוע. אבל דוד אלבר, בעלה של דודתי, אחות אבי אסתר, שהיה איש בעל אמצעים ואוהב קולנוע, רכש אחת מהן לצמיתות.
מדי יום ביומו היה בא אל הלוז׳ עם אשתו הצעירה, מתרווח על כיסאו רגל על רגל, מצית סיגריה וצופה שוב ושוב בסרט שהוקרן מדי ערב לאורך כל השבוע.
לאחר כמה שבועות, הודיעה לו אשתו שקצה נפשה בקולנוע ושהיא מעדיפה להקדיש את זמנה לטיפול בביתה ובצרכי הקהילה. אבל כוונתו של דוד אלבר כשרכש את הלוז׳ הייתה לבדר את אשתו שעצבות תמידית שרתה על פניה, כי על אף כל מאמציהם, הם היו חשוכי ילדים.
כיוון ששילם על המקום, הוסיף דוד אלבר לפקוד את הלוז׳ לבדו דבר יום ביומו. אך ברבות הימים, לא מצא עוד עניין בסרטים, מאחר שאשתו האהובה לא הייתה לצדו.
וכך נותר הווילון מוגף והתא מיותם. לפעמים היה אלבר בא ומציץ על האקרן, מושך בכתפו עם ארשת מיאוס וסוגר את הווילון ושב לביתו.
יום אחד אמרה לו אשתו אסתר: ״בשביל מה אנו צריכים את הלוז׳ היקרה הזאת? מכור אותה, וכשנרצה לבקר בקולנוע נקנה זוג כרטיסים ב׳פרמייר׳.״
״שאשתי תשב בקולנוע בין אנשים?" נזדעק דוד אלבר, ״בשום פנים ואופן לא! מי יודע איזה טיפוס ישב על ידך? ואם חלילה ישלח ידיים, מה אעשה? אכנס אתו לתגרה? לא! מקומך רק בלוז׳!״
״אם כן, הפקד את התא בידי מר קקון, הבעלים של הקולנוע וידידך הטוב. הוא ישכיר את התא בימים שאנו איננו משתמשים בו וייתן לך את הפדיון תמורת קומיסיון!״
״לא בא בחשבון! איני רוצה שכל מיני אספסוף ייכנסו ללוז׳ שלנו! אולי יהיו ביניהם אנשים חולים שישאירו שם את החיידקים שלהם? לא, אני מעדיף להשאיר את התא פנוי!״
מזימתה של דודתי הייתה, בעצם, שהתא יועמד לרשותם של אחיה ושל גיסתה, אבי ואמי, כדי שיוכלו להביא את ילדיהם לקולנוע ויחסכו את דמי הכניסה. אולם לשם כך, היא ידעה שעליה לעבור כמה שלבים:
ראשית, הציעה לבעלה שיאפשר לאחיו שלו ולאחותו להשתמש בתא.
אלבר התייסר מן הרעיון לתת לאחרים את התא שרכש לאשתו האהובה, אפילו אחיו ואחותו. אבל בתוך תוכו היטב ידע, שסירוב יתפרש כמעשה אנוכי שיקומם עליו את אשתו, והרי היא לא ביקשה למען משפחתה, אלא למען משפחתו שלו. איך יוכל להתנגד לכך?
כעבור שבוע או שבועיים, פנתה שוב דודתי אל בעלה ושחה לתומה: "כמה יפה מצדך שחלקת את הלוז׳ עם אחיך ואחותך, אבל… הרי הם אינם משתמשים בתא אלא פעם אחת בשבוע. אינך חושב שאפשר להציע אותו לסלומון אחי שגם הוא חובב קולנוע נלהב כמוך!״
״אה! אחיך! בוודאי, בוודאי!״
״ומשפחתו, כמובן?״ הוסיפה כלאחר יד.
״מה? גם הילדים???״ נזעק בחרדה.
״למה לא?״
״אבל הם גדוד – עשרה או שנים עשר או השד יודע כמה!״(אז היינו רק עשרה להורינו. היה זה בטרם נולדו שלושת הקטנים שהתווספו ברבות הזמן).
"אז מה?״ הגיבה, ״האם עינך צרה בכך שגיסתי ילדה עשרה ילדים ואילו אני…״ היא החלה לבכות והוא נחפז לנחמה ויצא מעורו כדי לרצות אותה.
כך זכינו לחזות באלולד ממרומי הלוז׳ של דודי אלבר. התנאי היחיד שהציגה בפנינו אמי – שנקפיד על ניקיון התא, כי לדבריה, אחרי כל ביקור שלנו, הדוד אלבר בא ועורך שם בדיקה יסודית ואם ימצא חלילה לכלוך, הוא עלול לחזור בו מן הסידור הנוח שלנו. איני יודע אם היה זה אכן כך או רק בגדר איום סרק, אבל עובדה שהוא גרם לכך שנתנהג בלוז׳ של Oncle Albert כמו בחנות חרסינה.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
La famille Marciano -La famille Limama
La famille Limama
La famille Limama fut une famille honorable ayant des liens de parente avec la famille Ben Ako
Rabbi Yossef Marciano (surnommé Limama)
Cet homme fut un être influent. Il usa de sa position pour rendre de nombreux services aux siens. Scs enfants s’appellent :
Avraham-David-Yaâkov
Rabbi Avraham Marciano Limama
Cet homme au port altier et imposant convint parfaitement à sa condition sociale. ïl fut très aisé. En outre, il fut également loyal, bienveillant et pratiqua l’altruisme. Le nom de ses enfants fut :
Yossef-Pinhas-Rahamim-Myriam-Saïda
Rabbi David Marciano Limama
Personne constante et fidèle à ses principes moraux, elle rendit souvent les derniers hommages aux morts. Ses enfants se nomment :
Yossef-Mazal-Tov -Zamila-Freha
Rabbi Yaâkov Marciano Limama
Cette personne fut un négociant honnête, bon et charitable. Ses enfants furent :
Aharon-Chlomo-Yossef-Aouïcha
(Aharon fut lâchement assassiné en 5708 (1947) par des bandits à Jerrada près d'Oujda.)
Rabbi Yossef Marciano Limama
Le visage de cet etre dégageait une grâce ineffable, qui lui valut l’amour de ses semblables et l’amour de D-ieu. De fait, il alla volontiers porter secours à ses frères. Ses enfants se nomment :
Avraham-Chlomo
Rabbi Pinhas Marciano Limama
Cet être franc et sincère fut ennemi de l’oisiveté. Son fils s’appelle :
Avraham
Rabbi Yossef Marciano Limama
L’on a conservé de cette personne l’image d’un membre assidu de la synagogue, aux valeurs morales inébranlables. Le nom de ses enfants est :
Avraham-Chlomo-Eliahou-Mrima-Aouïcha
Rabbi Rahamim Marciano Limama
Cet être au commerce agréable fut un vieillard vénérable dont la gentillesse et l’éthique de vie lui attirèrent la plus vive des admirations. Ses enfants sont :
Avraham-Chlomo-Eliahou-Mrima-Aouïcha
Rabbi Yossef Marciano Limama
L’on a conservé de cette personne l’image d’un membre assidu de la synagogue, aux valeurs morales inébranlables. Le nom de ses enfants est :
Moché-David-Avraham-Yéhouda-Saouda-Aouïcha
Autre branche de la famille
À Nedroma en Algérie
-30-
Rabbi Avraham Marciano Limama
Ce rabbin fut amène, courtois, affable ce avenant. Il allia à sa noble ascendance une éducation solide. Son fils se nomme :
Chlomo
Rabbi Chlomo Marciano Limama
Cette homme vécut la conscience en paix, appliquant les commandements de Dieuu de son vivant. II fut tenace, téméraire et a maintes fois pris part aux services funéraires. (Il a vécu à Nedroma. Sa famille est reliée à celle des Ben Ako, d’autres disent à L’herher.) Ses enfants se nomment :
Avraham-ïtshac-Yaâkov-Aouïcha-Zhira-H’nina.
Rabbî Avraham Marciano Limama
Cette personne fut un être digne et un savant, qui fit preuve d’un grand humanisme et d’une vaste indulgence. Le nom de ses enfants fut
Chlomo-Mordékhaï-Yossef-Rivka-Maha-Hanouna
La famille Marciano –La famille Limama
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אשריקי- באדהב
שמעון אשריקי
נולד בשנת תר״כ בסאפי שבמרוקו. בהיותו בן חמש עלה לא"י עם אביו׳ שהיה מעשירי עירו, ואמו שהצטינה בחכמתה׳ חריצותה וחסידותה. אביו כאיש מעשה התישב ביפו. שם התמסר הנער ללמודי התורה ויהי תלמיד ותיק להרה״ג שלמה חזן. לא עברו שנים מעטות ואביו נפטר שם. אחר פטירת אביו העתיק את דירתו לירושלים. בינתים נתפרסם שמו כעלוי ולמדן מופלג. סמוך לעת ההיא נישאה אמו בהסכמתו, להרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי אשר אמצהו כבן. הודות לכשרונותיו, רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מקצועות התורה. עודו צעיר לימים נשא לאשה את בתו של החכם והעשיר ר׳ אברהם פינסו, שהיה ממגהיגי העדה וראשיה. עד מהרה נשלח בשליחות הכולל לערי הודו ובבל, ערי המערב וספרד וכו', ואת תפקידו זה מלא באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות. בשובו מערי חו״ל נתמנה לחבר בי״ד הספרדי, ובחדש טבת תרפ״א אחרי פטירת הראב״ד יוסף חיים הכהן, נבחר לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. התעסק גם בצרכי צבור, והיה אחד מחברי ועד העיר המאוחד בשנים הראשונות להוסדו. בנגוד לחסידותו היה סבלן גדול בעניני דת ואמונה, ונוטה להקל ככל האפשר. בין שאר סגולותיו יצוין כי היה מטיב שיר, ושמחת החיים לא עזבתו גם באחרית ימיו׳ לאחר שאפפוהו צרות רבות וקשות. מרב יגון נםתמא וגם נפל למשכב. במשך שנתים סבל יסורים מרים שקבלם באהבה. נפטר בירושלים ביום כ״ו סיון תר"ץ.
בנו החכם, מר חיים אשריקי׳ עשה עוד בימי עלומיו חיל רב בשפת הארץ, ובערב מלחמת העולם הורה ערבית בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״. עתים כהן כש״צ כי חונן בקול ערב עד להפליא. בשנים האחרונות מתגורר בתל אביב, ונושא משרת מורה ראשי ללמודי השפה הערבית בנמנסיא׳,הרצליה״.
יצחק ב״ר מיכאל באדהב
נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ. מאביו ז״ל ניטלה האפשרות לטפל בבנו זה בילדותו, לרגלי מסעיו הדחופים בשליחות הכולל כי בהיותו בן ג׳ עזבהו, ויוטל על אמו לדאג לחנוכו ולהתפתחותו. בקיץ תרכ״ו בפרוץ החולירע בעיר, העתיקה דירתה ליפו כדי להציל את ילדיה מהנגף. ואולם כעבור ירחים אחדים נוגעה גם יפו במחלה הנ״ל, ובי״ח חשון תרכ״ז מתה האם ובנה הקטון משה. הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל, בן אחות אבי יצחק, — אסף את הנער היתום אליו, ובהעצר המגפה בירושלים הביאו עמו. מורו הראשון היה ר׳ יוסף רחמים אופלטקה, בן הרה״ג יצחק מפראג, מיסד ביה״ס ״דורש ציון" לילדי הספרדים. אחר זה שמע לקח מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי שהתישב בירושלים. למודיו היו תלמוד, סוד ובית יוסף. בחזור אביו משליחותו התמסד לבנו בכל לב, והוא גדלהו וחנכהו בדרך התורה והיראה. בשנת התרל״ח, בהיותו בן י״ט התיתם גם מאביו, ויהי מאז תתת השגחת דודו הראב״ד יוסף רפאל עוזיאל. הוא השתדל להשיאו את בת יהודה קואינקה, והיה סמוך על שלחן חותנו במשך שנה אחת. מהעת ההיא ואילך הקדיש את עצמו לתורה, ויהי מבאי בית המדרש ״שבת אחים״. בראשית תרמ״ז נסע בשליחות ק״ק ״בית אל״ לטריפולי המערבית. במסעו זה שהה בחו״ל כשנה ובחורף תרמ״ט חזר לירושלים. הר״י באדהב היה בין מיסדי חברת ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים, בהשתתפות חבריו הרבנים אברהם עזריאל יעקב חי בורלא ובכור יעקב פאפולא. החברה הנ״ל הציבה לעצמה למטרה לבא לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה בעיה״ק. הכנסותיה באו בעיקר מיחידים קבועים ומנדיבי הגולה והיא עשתה הרבה במשך שנות קיומה. פעולתו המאומצת לטובת החברה האמורה הזכיר הר״י באדהב בדו-שיח אשר פרסם בספרו ״בנין ירושלים — שנות חיים״: ״עד שנת תרנ״ג הייתי טרוד בעסקי החברה הקדושה והוספתי לה בית מדרש לנערים בעלי מלאכה לשחר בו מדי שבת בשבתו ולתת למו פרס ובגדים ושנקרא מדרש ״שומר שבת״. הספר הנ״ל מכיל בין השאר רשימת תולדותיו של הרב המחבר בצורת דו-שיח בינו ״האזרח״, ובין איש יקר ונכבד המכונה ״הגר״. במרוצת הדברים מספר האזרח לאיש שיחו, כי הנהו מגזע ספרד ויום טו״ב שבט לו לעד, היות והוא חוגג יחד עם בני שראגושה את החג המסורתי למצאי עיר זו, החל באותו יום. אשר ליחסו אל שבטי ישראל, הספרדים והאשכנזים הוא עונה ל״גר״ על שאלתו: ״הלא אל אחד בראנו, אב אחד לכלנו, כספרדי כאשכנזי ואין הבדל בינותינו רק כי הגלות בין העמים הבדילנו ויקראו אשכנזי, ספרדי״. בהוסד הישיבה ״מנחם ציון" ע״ש הגביר מנחם אליהו ז״ל בהתאם לנאמר בצוואתו, נמנה גם הר״י באדהב בין עשרת הת״ח הלומדים בה, ששכר כל לומד היה ק״ע פר׳ לשנה. בזה קטע מזכרונותיו המכיל פרטים אודות השנויים שחלו בחייו לפתע, בהלך רוחו, יסוריו, תלאותיו והרפתקאותיו:
האמן נא יקירי כי בקבלי הספקת הישיבה כדי מחיתי ומחית נפשות ביתי ומצא לי. כי איש כמוני חלש המזג רפה־נו, ורק התורה היא משאת נפשו אילולא המחזיקים ותומכים בימין צדקי ח"ו הייתי . . . כי לא אוכל לצאת לחו״ל לדפוק על דלתי נדיבים, אף לא אוכל לעשות שום מסחר מקנה וקנין. בשכבר הימים — בשנת תרנ״ט — נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עםקא ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים ואפתח חנות למכרם. אד ההצלחה פנתה אלי ערף ובעלי חובותי כתרוני, ומנוחה הדריכוני ובשנת התר״ס חליתי מרב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים ולא חפצתי ליהנות מדברי תורה ואשבה בדד בבית מדרש קטן של הר' ברוד חנן ז״ל׳ יום יום, ורק שלשת ימים הייתי שמה יום וליל. ובליל ט״ו אדר . . . הזיקוני חבלוני׳ ואני לבדי בביהמ״ד אין זר אתי עד כחצות לילה׳ עדי אחזני חלי הרוח׳ ובאו אנשי משמר אנשי חיל והובילוני לבית המשטרה ערום ויחף מתגולל בדם עד שהאיר היום. וישבו כסאות למשפט ושלחו אחרי אחי הנזכרים לדרש הדבר איך קרה זאת, ואח"כ הובילוני בעגלה עם איש חיל לבית החולים של הממשלה, ואשב בבית החולים שלשת ימים לילה ויום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי רק חלב וארפא. . . . ומצוה עלי לספר ביציאת מצרים׳ ובי נשבעתי לבל אחזור עוד שם״.
באייר תרס״א נםע לחברון כדי להורות שם לנערים ש״ם וכו' בישיבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל. אולם לא האריך שבת שם, כי שוב תקפתהו מחלת העצבים ובט״ו תמוז חזר לירושלים. בין הזמנים התגולל חליפות בבתי חולים שונים בירושלים, בסבלו פעם ממחלה זו ופעם ממחלה אחרת. תוך כדי כך הוכרח ללוות סכומי כסף מסוימים כדי להשיא את שתי בנותיו ולשלם בעדם רבית. בעקב זה נדלדל ומצבו החמרי הורע. פרק מיוחד בחייו תופשת עבודתו הספרותית וכדאי להאריך עליה. את ראשית מגעו עם הספרים מזכיר הר״י באדהב במלים אלו: ״מזמן שתרותי היתה תשוקתי לקנות לי ספרים יקרי ערך, תלמוד, טורים, רמב״ם, דפוסים חדשים יקרים, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים עדי היו רבים, וגם כתבי יד חשובים״. ראשית פעולתו היתה מצערת ובמשך הזמן הלכה והסתעפה ותגדל ותשגא. מתוך חבתו היתרה לספרים עלה בידו לגלות מצפוני תרבות, שכמה מהם היו גנוזים ובלתי ידועים. כל סכום כסף אשר הגיע לידו הקדישו לרכישת ספרים עתיקים וכ״י, ולאט רכז בישיבתו הפרטית המון חבורים יקרי־עדך, תעודות חשובות ומסמכים, שיוכלו לשמש מקור לחקר תולדות הישוב העברי בא״י. בקיאותו בעניני ספרות וספרים מפליאה באמת. בהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט על מציאות כת״י וכיוצא, אז יזכרו את הרב באדהב ועמלו ופעלו וסבלו , ויבואו אליו לשאב חמר ממנו. על הכל יודע הרב לספר, להעיר ולחוות דעה, ספרי מדרשים, שו״ת, ספרי מחקר, יחסי הרבנים בא״י בינם לבין עצמם בדורות עבדו, וכו' וכו', הכל מקופל בזכרונו בסדר מופתי, ואמריו הנובעים ברעד ובתום לב כזרם מים אדירים, מעידים על שקדנותו העצומה וצלילות דעתו למרות חולשתו הגופנית הרבה. בודד כנזיר אלהים קדמון, יושב לו בישיבתו כל היום, מוקף ערמות ספרים וצרורות של תבילות מכ״י הגנוזות בקופםות פח, ובהתאמצות בלתי שכיחה מוציא הוא לפרקים לאור דבר בה מהם, וכפוף לעבודת הקודש באין הרף, מעיין וכותב מעיין וכותב. בשנים האחרונות עוסק בחבור ספר רב הכמות והאיכות אשר יקרא ״שם הגדולים הכללי״ בספר יזכר שמותיהם של אלפי רבנים, זמנם וקורותיהם, ספריהם אשר נדפסו, ואלה שהם עדיין בכ״י ומקום המצאם.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אשריקי– באדהב
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה
פרק ט': בין בנין והריסה
כמה שנים שקטות * בנין בתי פיינגולד ביפו * נסיעתי לפורט-סעיד * המכירה הפומבית שברי אניה אנגלית “שטס” * הרמאי * סופו של רמאי * נסיעתי למצרים בשליחות אבי פגישתי עם חבר בית הספר ברוך כהן * הצלחתי במסחר * בנין בית הספר לבנות ביפו * נגרים עברים שלא ידעו את מלאכתם * אזהרתי על הסכנה שבבנין * המפולת * חות דעתם של האקספרטים מהנדסים מירושלים * מי האשם? בנין בית הספר של כל ישראל חברים ביפו על ידי
בשנת 1903 כמעט שלא נתהוו חדשות במהלך חיי הקבוע ובתנועת עסקי, מלבד הכנסי לשותפות עסק העצים שהיינו מביאים אותם בספינות מפרש מרודוס ועוד. עסק זה התנהל על ידי שלשה אנשים בני דתות שונות גורגי עבדל נור נוצרי, חליל דומיאטי מושלמי והיהודי – אני. שני שותפי היו ידועים לסוחרים גדולים ומומחים במסחר העצים. שנים אחדות עבדתי עמם יחד בעסק זה והרוחים עלו יפה. מדי פעם קבלנו עלינו הוצאתם לפועל של כמה בנינים וביניהם גם הממשלתיים כמו: “בית המכס” ו“בית הקרנטינה” וכו'. ברם, אחרי גמר הבנינים שבנינו יחד נאלצנו לפרק את השותפות הזאת.
בשנת 1904 הוצאתי לפועל את הבנינים של בתי פיינגולד על שפת הים, הודות ליחסיה הטובים של הגברת פלמר שנתנה אמון בדברי ובמעשי. באותו הזמן קבלתי טלגרמה מאת מכירי אברהם טוב לבוא לפורט-סעיד ולהשתתף בקנית שברי אניה שנטבעה בים. לקחתי עמי מאות אחדות לירות אנגליות ונסעתי לפורט-סעיד. על המקום מצאתי כמה סוחרים מערים שונות שבאו להשתתף בקנית האניה. סוחר אחד יוני נבון, אסף את כל הסוחרים 28 במספר והשפיע עליהם להתאחד ולעשות שותפות. בין הסוחרים האלה היה גם הסוחר הידוע הערבי מוחמד אלהיטא. הארגון נוצר וכל אחד ואחד מהסוחרים חתם על כתב התקשרות. אחרי זה פנה כל חבר בארגון הנ"ל על ידי מכתב לחברת תעלת סואץ ובקש לקנות חלק מהאניה וצרף שיק על סכום ידוע לפי דרישת החברה וכעבור שלשה ימים נאספו כל הסוחרים באולם החברה וחכו לפתיחת המכתבים ונמצא שכל סוחר מלא את תפקידו באמונה לפי שהוטל עליו מהארגון. גם אני הצעתי לחברה שברצוני לקנות את כל הנחושת שבאניה שלשה טון וחצי ובמחיר שקבע לי הארגון. כשנקראו המכתבים התגלו פנים חדשות, סוחר ערבי ממצרים שבשעת יצירת הארגון לא ראיניהו והוא שלח מכתבים בודדים לחברת האניה על כל קניה וקניה והציע מחירים מעט יותר גבוהים ממה שקבע הארגון שלנו, משנים ועד חמשה למאה מכל מין, כמובן שלפי החוק זכה הסוחר הערבי בכל הקניות.
כיצד נתגלו פרטי הארגון זה היה לפלא בעיני כלנו. כל השותפים התהלכו כמטורפים, כי נשללה מאתם האפשרות להרויח אלפים פונטים ויותר ולבסוף התברר שהסוחר הערבי מפורט סעיד מוחמד אלהיטא בגד בארגון והזמין את הסוחר הערבי ממצרים ומסר לו את כל פרטי הארגון והתנאים והורהו כיצד לקבוע את המחירים במכתביו. ברור שבאופן זה הרים הסוחר הערבי את המחירים וזכה בקניות. מוחמד אלהיטא חשב להתעשר ברמאות על ידי קניה כללית של האניה בסכום של שלשים אלף לירות. ברם, מה עשה הקב"ה על פי התנאים היה מחויב כל קונה להעביר את מקנהו מהמקום במשך שבוע ימים, אם לא עליו לשלם קנס סכום ידוע, וכעבור שבועים אחרי הקניה משלם העובר על התנאי סכום כפול. אחרי שלשה שבועות הקנס מתגדל פי שלש ואחר ארבעה שבועות, משלם הקונה קנס בסכום הגון והסחורה חוזרת לחברה. אלהיטא הרמאי הסתתר בעצמו ושלח את בא-כחו לסדר את העברת הקניה. אולם הסוחר הערבי ממצרים היה זר בפורט-סעיד ולא ידע כיצד להשיג אנשים שהם מומחים להעביר את כל חלקי הקניה, ועברו כשלשה שבועות והסחורה נשארה במקומה. יום יום שלחו ראשי הארגון לרגל ולהודע בברור יד מי היתה במעל הזה וכשנודע הדבר על דבר מעשי אלהימא [אלהיטא] המגונים, נאספו חברי הארגון וטכסו עצה. הוברר שלפי החוק לא נוכל לעשות שום דבר, כי שם הרמאי אלהיטא לא נזכר בשטר הקניה. חברי הארגון לא הסכימו לעבור בשתיקה על העלבון שנגרם להם והכריזו בכל העיר על דבר הבגידה הזאת, והענין נודע למקטון ועד גדול, להסבלים ולחברה. החברה לא האשימה את חברי הארגון כי אם את הבוגד. חברי הסבלים ובעלי המשא התארגנו יחד ונשבעו לא להסיע את חלקי האניה ולהעשיר בזה איש על ידי רמאות. החברה התנהגה עם הקונה בכל חומר הדין ולא ותרה כעל קוצה של יוד ומנהלי הארגון צוו עלינו לבל נעזוב את העיר טרם נראה בתוצאות. והתוצאות היו אמנם מענינות. אלהיטא הבוגד היה מוכרח למכור את כל הבתים הגדולים שלו בפורט סעיד כדי לסלק את סכומי הקנסות אחרי שעברו שלשה שבועות והקניה לא הועברה למקומה וכמו כן עליו היה לשלם את הסכומים שקבל בבנקים וכך יצא מרמאות זאת בלי סחורה וידיו על ראשו וכל הונו הלך לטמיון. כן יאבדו כל אויביך ה'.
צר היה לי לשוב הביתה מבלי שעשיתי איזו פעולה ממשית אחרי שביליתי יותר משלשה שבועות בפורט-סעיד ועל כן החלטתי לנסוע למצרים לחפש אחרי סחורה. בעברי ברחוב נפגשתי את אדון בן-ציון אמזלג וספרתי לו את כל הקורות ורצוני עתה לקנות איזה סחורות. מפיו נודע לי על דבר זקן אחד שסחר במסחר כלי ברזל ופח מצובעים, קדרות, צלחות, כוסות וכו' ועכשו אומר הוא לעשות ליקוידציה מעסקיו מסבת זקנותו. מיד בקרנו את בית המסחר ובחנו את טיב הסחורות וביחד אתו קנינו וסדרנו הסחורות בארגזים ושלחנום ליפו. בבואנו ליפו שכרנו מחסן מיוחד וסדרנו את הסחורה אולם עוד טרם שהספקנו להוציאם למכירה בא מירושלים העסקן יעקב טג’ר ומכרנו לו את כל הסחורה ברוח של מאתים נפוליאון.
אחרי עבור ימים אחדים קראני אבי למשרדו והראה לי מחרוזת פנינים יקרות ואבן יקרה (דימנט) [יהלום] שקנה במשך החודש ובהיות ואין קונים טובים בארץ לחפצים אלה הוא מבקשני לנסוע לאלכסנדריה ולמכרם שם על פי המחיר שהוא קובע לי. נסעתי לאלכסנדריה והתחלתי להתחקות על המחירים אצל הסוחרים. הצגתי לפניהם את החפצים ובקושי רב עלה בידי עד שנמצאו הסוחרים שקבעו כמעט את אותו המחיר של אבי. החלטתי לא למהר ונסעתי לקהיר.
למחרתו, בעברי ברחובות קהיר נתקלתי במקרה בבית מסחר לתכשיטים יקרים ומעל השלט קראתי את המלים “ברוך כהן”. למקרא השם הזה נתעוררו בי זכרונות ונזכרתי שעם האיש הזה ביליתי בבית הספר בבירות. נכנסתי לבית המסחר ושאלתי על המנהל ומיד הכניסוני אל חדרו. הכרנו זה את זה וחבקנו איש את רעהו. התחלנו להעלות בזכרונותינו את ימי הנעורים ובילינו יחדיו בשיחה נפשית וידידותית. הצגתי לפניו התכשיטים וספרתי לו על דבר המחירים שקבעו לי הסוחרים והבעתי לו את אמוני הגמור בסכום שהוא יקבע. הא' ברוך כהן קרא אחרי עוזרו ובקש מאתו לעשות חשבון מדויק לפי המחירים שעל בית מסחרו למכור את החפצים האלה. העוזר יצא לעבודתו כשבידו התכשיטים ואנו המשכנו את השיחה על כוס קפה וסיגריות. כעבור חצי שעה נכנס העוזר והודיע את החשבון העולה על המחירים שנקבעו על ידי אבי במאה ושנים עשר פונט יותר.
הסכום הכללי בעד התכשיטים הוא שבע מאות ושלשים ושמונה פונט – קרא אלי מר כהן כשהוא שואלני את הסכמתי. – הלא אמרתי לך מלכתחילה כי הנני מסכים לכל מחיר שתקבע – עניתיו ומבלי לחשוב הרבה הוסיף עוד על הסכום הכללי חמישים פונט וכך צוה לשלם לי שבע מאות ושמונים ושמונה פונט. על פי בקשתי שלם לי בפונטים אנגלים. אחרי זה הפציר בי שאשאר בביתו ימים אחדים והייתי נאלץ לשבת בביתו יום שעבר עלי בעונג רב. שבתי ליפו עם יתרה של מאה ושמונים לירה אנגליות מהמחיר שקבע לי אבי, מסרתי לו את הסכומים והקורות אתי.
בשנת 1908 התנדב יהודי מסיביריה מר פינברג מאירקוטסק להקים על חשבונו בית ספר לבנות על האדמה שנקנתה בשותפות עם חברת כל ישראל חברים, הגובלת עם אדמתנו שעליה עומד בית החרושת שלנו וביתנו. לועדת הבנין נמנו ה“ה זלמן דוד לבונטין, מ. דיזנגוף וד”ר ח. חיסין בתור בא-כח של חובבי-ציון. ועדה זאת עבדה את התכנית ומסרה לידי להקים את הבנין בקבלנות. התכנית שנעשתה על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה, פגשה בקושיים מרובים על דרך הוצאתה לפועל, מפני שבארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבנין המקובלות במזרח. בכל זאת הזמנתי אמנים ערבים מומחים ונגשתי להקמת הבנין לפי כל הקשוטים והכיורים שצוינו בתכנית. בעת שהתחלתי לכסות את הגג ברעפים, באה מרוסיה קבוצת יהודים ובקשה עבודה. מכיון שהבנין נגמר ועבודת הנגרות נעשתה כבר על-ידי אמנים יהודים, נשארה רק עבודת התקרה שהבטחתיה לשני יהודים מקומיים הבקיאים בעבודה זאת. אולם על פי דרישת ועדת הבנין נאלצתי למסרה להקבוצה שנמצאה בתנאים כלכליים קשים.
הזמנתי אלי את חברי הקבוצה ובקשתי מהם לבחור מתוכם את האמנים היותר בקיאים כדי לגשת מיד לסדור חשבון מדויק על כמות הקרשים ומהותם, טיבם ומדותיהם “כלנו מומחים” – ענו חברי הקבוצה. בכל זאת על פי בקשתי נבחרו שלשה אנשים. ישבנו לסדר את המדות והם מניעים ראשם לאות הסכמה. הדבר עורר בי חשד שהם אינם בקיאים במלאכת הנגרות אך דנתי אותם לכף זכות אולי אינם מבינים עוד את התכנית. מסרתי להם את התכנית ובקשתי מהם לעיין במשך הלילה ולמחרתו להשיבה לי בצרוף חשבון מדויק. למחרתו באו בלוית נגר מקומי שהמציא רשימת מספרים ובחנתי את הרשימה ומצאתי בה כמה טעויות. שוב דנתי אותם לכף זכות: אולי המה באמת נגרים טובים אך אינם יודעים לערוך חשבון. שלחתי אותם לליטבינסקי הזקן שסחר אז בעצים להביא קרשים על פי הזמנתי והעבודה החלה. בראותי כיצד הנגרים נוסרים את הקרשים ביחוד במקומות החבור התחלתי להתריז ולהזהירם על הדבר, אולם הנגרים הרימו עלי קול צעקה: “האם תבוא ללמדנו כיצד לעבוד?” והמשיכו את העבודה לפי שיטתם והבנתם. ראיתי שעבודה זאת היא ללא תועלת ועוד עלולה לגרום לידי נזק והפסד דרשתי ישיבה תכופה של ועדת הבנין והסברתי להם את הסכנה העלולה לבוא מסבת אי ידיעת העבודה של חברי הקבוצה. אולם אלה שדברו ברוסית עם הועדה, העלילו עלי דבות שאיני יודע את העבודה והם נגרים מומחים מרוסיה. הועדה חשבה שבהיות ואני קבלן אין לי כל מושג בעבודות הנגרות ובקשה ממני להרשותם לעבוד לפי הבנתם. עבודת הנגרות נגמרה, הקרשים סודרו והחלו לשים את הרעפים. באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מהרתי החוצה והנה כל הגג קרס. כל הלילה היה צערי גדול מנשוא בחשבי עד כמה מחוסרי אחריות היו האנשים האלה להבאיש את שמי וטיב עבודתי ברבים.
למחרתו רבו האנשים שבאו לראות במפולת וביניהם גם הועדה והנגרים. צר היה לי לשמוע את דבות האנשים עלי, שקמצתי וצמצמתי בחמרים ועל כן לא יכלו הכתלים להחזיק עליהם את הקרשים מרוב כובד. נשאתי את הכל בדומיה וחיכיתי עד שיצא לאור צדקי בידעי כי נקי אנכי מכל אשמה ועוון.
הועדה החליטה להזמין אקספרטים ומהנדסים מירושלים שיחוו דעתם על המצב ויתנו רפורט שיבאר במי האשמה, בי? או בנגרים? בין המהנדסים היה מהנדס גרמני שבנה את הארמון הגרמני בירושלים על הר הצופים והבית שבו היה גר הרברט סמואל, השני היה המהנדס הראשי במוסדות הרוסיים בירושלים, והשלישי יהודי שהקים אז בית חולים. ועדת המהנדסים בקרה את המקום, בחנה היטב את הקרשים, וכל עבודת הבנין ונכנסו למשרד להועץ יחדיו. המהנדס הגרמני מצא על השלחן את הניר שעליו שרטטתי את אופן הנסירה שלי לכל עבודת הנגרות של התקרה והוא שאל מחברי ועדת הבנין למי שרטוט זה. אמרו לו שזו היא רשימת הקבלן, מיד צוה לקראני. נכנסתי למשרד והמהנדס פנה אלי בשאלה: “האתה זה ששרטטת את השרטוט הזה?” עניתיו כן, ועוד לפני כשבועיים פניתי לועדת הבנין בשרטוט זה והזהרתיהם על הסכנה שבעבודת הנגרות לפי האפנה מדותיהם ומספריהם.
חבר המהנדסים צוה עלי לצאת והוא נגש בכתיבת הרפורט. כתום שעה קלה נפתחה הדלת וחברי הועדה נכנסו והפרוטוקול הוקרא להם בגרמנית. פניתי לחברי הועדה ובקשתי מהם לבאר לי את תוכן הראפורט אולם חשבתי כי קשה להם הדבר. אז דברתי עם הא' דיזנגוף וחיסין והסברתי להם שעצם החורבן לא איכפת לי כלל כי הנני מוכן גם להקים הכל מחדש על חשבוני אלא שרצוני לדעת במי האשמה. כשחברי הועדה שמעו את דברי נכנסו אתי למשרד ותרגמו לי את הרפורט שכולו היה לטובתי ולרעת הנגרים שהם היו הסבה למפולת, לבסוף חדשתי שוב את הבנין לפי שיטתי אני והבנתי בעזרת הפועלים המומחים שהזמנתים. ובניתי את בית הספר לבנות שהנהו עומד כיום ברחוב בתי הספר בנוה-צדק, הנקרא על שם הסופר המנוח א. ל. לוינסקי, בהתאם להוספות אחדות של חבר המהנדסים.
אחרי עבור חדשים אחדים שנגמר בנין בית הספר הזמנני מנהל בית הספר כי“ח אז הא' לופו לקבל על עצמי בנין בית הספר לאליאנס. הוא מסר לנו את התכנית שעובדה על ידי מנהל הדואר האוסטרי ביפו וסדרנו על פי התקציב להוצאות הבנין ואחרי שהשתוונו שולחה התכנית לאשור לפריז לחברת “כל ישראל חברים”. את העבודה נהלתי, בדיקנות רבה ובשקט מבלי כל הפרעה. לא היתה כל התאוננות משום צד הן בטיב העבודה והן בחמרים, וכך יכולתי למסור במשך ארבעה חדשים את הבנין בשלמותו בן שתי קומות ובית להמנהל שהיה שבע רצון. זכורני שלאות חבה הצטלמנו אז יחד. הלא זהו בית הספר כי”ח ביפו העומד כיום ברחוב כל ישראל חברים מול בית הספר לבנות.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבי יוסף הצרפתי
רבי יוסף ב״ר יצחק הצרפתי נולד ביום ד׳ י״א תמוז שנת ת״ב (1642 ), אין לנו פרטים רבים עליו, הוא היה מפורסם בחסידות, מסוגר בבית מדרש ושקוע בתלמודו. כפי שמתאר אותו היעב״ץ: ׳החכם השלם החסיד יושב אהל התורה מנעוריו עד יום מותו, זקן ושבע ימים, לא פסיק גירסא מפומיה, לומד בצינעא בעליית בית מדרשו, לא ראה פני השוק מימיו׳. תיאור דומה כתב עליו בנו רבי אליהו הצרפתי, בשער ספרו ׳נער בוכה׳: ׳צדיק וחסיד, שלם בתורה, שלם במעשה, שלם בדיעותיו, חסידא קדישא, מר קשישא, הדר הוא לכל חסידיו, החכם השלם החסיד העניו כמוהר״ר חמד אלהים… ׳.
הרא״ה כותב, שאביו רבי יוסף ואחיו רבי יצחק היו שותפים בסוכנות לעורות של הסוחר ר׳ שלמה ישורון, וכשנפטר האב, הלך רבי יצחק לבדוק את הסחורות שבמחסן ומצא שהסחורה נגנבה. לא היה בידו לשלם את מה שנגנב, לכן הוא הצהיר בשבועה על הרכוש שיש לו, ׳ונשבע גם כן להבא שכל היתר על צרכו, יתנהו לבעל חובו. והתדיין עם רבי שלמה ישורון לפני רבי יהודה בן עטר, אם מספיק שבועה פעם אחת או יצטרך לישבע כל שלשה חודשים מחדש שאכן עדיין אין באפשרותו לשלם את הנזק.
רבי יוסף נפטר ביום שני כ״ז חשון שנת תע״ח, בן 75 שנה וחצי, והיעב״ץ קונן עליו בפטירתו. מבניו של רבי יוסף ידועים שלשה: רבי אברהם, רבי יצחק ורב אליהו. רבי אברהם היה תלמיד חכם מופלג, הוא נפטר ביום ראשון כ״ו חשון תפ״ב (1722), והיעב״ץ ששהה במכנאס בתקופה זו, כששמע על פטירתו, קונן עליו קינה. ובפתיחתה כתב: ׳אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים, כי נלקח בפאס החכם השלם הותיק כהה״ר אברהם הצרפתי ז״ל בן החכם השלם החסיד כמהר״ר יוסף זלה״ה…׳. מהמשפט בקינה: ׳כוכבים אספו נגהם, שמש ירח חשכו, צרחו הה כי לא ארכו שני אברהם׳. ניתן ללמוד כי ר׳ אברהם נפטר בעודנו צעיר.
רבי יצחק, נמנה על חכמי העיר, בחודש אב שנת התנ״ח היה בין החכמים החותמים על תקנה המחייבת לצמצם בהוצאות לנדוניות ולחתונה. בתקנה זו חתומים שנים בשם זהה ׳יצחק צרפתי, יצחק [הצרפתי] בן יוסף׳. זה האחרון נפטר באדר שנת תצ״ז (1737), ואחיו רבי אליהו דרש ׳בפקידת החדש של אדוני אחי החכם השלם השלם הותיק כהה״ר יצחק הצרפתי ז״ל ניסן שנת התצ״ז ליצירה׳. מדבריו לומדים שהיה תלמיד חכם העוסק בתורה, בעל צדקות בסתר, ומשאו ומתנו היה באמונה. דומה כי גם ר׳ יצחק לא הגיע לגיל הזקנה, כי רבי אליהו בדרוש שנשא עליו דן בשאלה, איך זה שיש תלמידי חכמים המתים בחצי ימיהם. ר׳ יצחק צרפתי, במחצית הראשונה של המאה הי״ח פעל חכם בשם זה כדיין בעיר סאלי. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה. הוא מוזכר ראשון בין חכמי סאלי הרבנים ר׳ שלמה הכהן ור׳ שמואל קארו. ובפניה לרבי משה בן חמו כנראה על ידי אחד מחכמי סאלי,מתמרמר הפונה רבי חביב טולידאנו ׳הה על הזמן שנעשה יצחק צרפתי פוסק׳. לדברי רי״מ טולידאנו הוא נפטר סביב שנת ת״ץ (1730 ).
כמו כן בשנת התס״ו (1706) היעב״ץ כתב אגרת המלצה לבחור שלמה בר יצחק צרפתי ממכנאס שעמד לעלות לארץ ישראל. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה.
רבי אליהו הצרפתי
רבי אליהו הצרפתי נולד בשנת התע״ה (1715), לאביו החסיד רבי יוסף הצרפתי, עוד בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו. ימי נעוריו של רבי אליהו היו ברובם ימים קשים ליהדות מרוקו בכלל וליהודי פאס בפרט. בשנת תפ״ח (1728) מת המלך מולאי סמאעיל, ועל כס המלכות ניטשה מלחמה בין יורשיו, מלחמה שארכה עשרות שנים, בהן כשזה קם זה נופל, השלטון במדינה התרופף ורבו הפגיעות ביהודים, בנוסף כל מי מבני סמאעיל שתפס את השלטון לתקופה קצרה, הטיל מיסים על הקהילה היהודית מחדש. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת התק״ז(1747). בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבדאללה. בנוסף התרבו פגעי טבע מגפות ובצורות, וביותר בצורת הקשה של שנת התצ״ח, אשר בגללה שממו ערים גדולות במיוחד העיר פאס, אשר מרבית תושביה היהודים עזבו את העיר למרחקים לחפש אוכל לנפשם, חלקם הגיעו לצפון מרוקו לעיר תיטואן, ששמה הבצורת לא היתה חזקה. הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי סמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב״ץ, כבר מעת שחלה מולאי סמאעיל, התחיל הפחד לקנן בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו: ׳מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך, מעת חלות המלך יר״ה ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים׳.
ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבו לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח. מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשו״ת מוצב״י, אירעו שבעה-עשר בין השנים התפ״ח-התק״ה, ומתוך כשישה־עשר מקרי רצח אירעו אחד־עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ״ח וכ״ט באב התפ״ח.
בשנת תצ״א (1731) היתה שנת בצורת ויוקר המחיה האמיר, המלך מולאי עבד אלאה הטיי על הקהילה היהודית בפאס, לטפל ב׳ילדי אדום… להאכילם, והיתה חמלא כתירא׳. עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנות בצורת ורעב התפ״א-התפ״ד (1721-1724) והתצ״ז – התצ״ח (1737-1738). חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בשל הרעב. במוצב״י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת התצ״ח. רבים מתו ברעב; היו מקרים שבהם ״הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב״. בין טענות אחד המתדיינים (בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית) לפני היעב״ץ עולה התיאור הבא: ״וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב… ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, עד שהגעתי לאכול ברגל [=בחג] שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא״. אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ואת רכושם. רבים מהנודדים עזבו למדינות אחרות, ״דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב [=מרוקו] בשנות הרעב לתפ״ץ דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה״.הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני-ברית ושאינם בני-ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מיטלטלים, שטרות, ופרקו אפילו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב ואת ההגירה, כדברי היעב״ץ: ׳אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון. אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב׳. בדומה מסכם רבי אבנר ישראל הצרפתי את הרעב של התצ״ח (1738) :
נחרבה פאס מתוקף הרעב… והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות
ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו׳. ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים
הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואץ. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו
כולם במבוי הנקרא אלצאבא.
גם בית הכנסת של משפחת הצרפתי, נחרב בשנה ההיא, וכפי שהזכיר הרא״ה בקונטרס הפיוטים שנהגו לאומרם בבית כנסת זה, וז״ל: ״פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבית הכנסת
הי״ג שלנו, שנחרבה בשנת ח״ץ מאלף הששי, שהיה רעב חזק בעולם, לא תקום צרה פעמים״.
בתקופה קשה זו גדל ולמד רבי אליהו, בתשובותיו הוא מזכיר את תקופת לימודיו ׳דבשנת צ״א [=התצ״א] לפר״ק שנדונו לפניו, היה לי אני החותם שבע עשרה שנה, והייתי יושב בין ברכי חכמים ולומד תלמוד ופוסקים. אם כי הוא לא הזכיר שמות החכמים שלמד לפניהם, מוזכר כי על רבותיו נמנו רבי שמואל אלבאז, ורבי חיים בן עטר.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.