מורשת יהדות מרוקו

ויכוח ראווה בטורטוסה

בינתיים פעל אפיפיור ספרדי מודח להשלים את המערכה להמרת היהודים, ולשם כך ארגן פולמוס ראווה תיאטרלי ומתוקשר היטב בעיר טורטוסה (Tortosa)

בנדיקטוס ה־13 היה כומר ספרדי מאראגון, פדרו דה לונה שמו, שעלה על כס האנטי־אפיפיור באוויניון סמוך לסוף תקופת הפילוג(הסְכיזמה) בכנסייה הקתולית, ומאז ייחד את רוב מרצו להגנת המיטרה(מצנפת האפיפיור) שעל ראשו. עם חידוש האחדות הקתולית הודח בנדיקטוס מכיסאו(ב־1407), אבל הוא סירב לקבל את הדין וחזר לארצו אראגון מתוך מטרה להקים לו בה מעוז פוליטי. את ויכוח טורטוסה ארגן בעצה אחת עם רופאו, המומר יהושע הלורקי. הלורקי נקרא אחרי התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (Gerónimo de Santa Fe, ״איש האמונה הקדושה״), ואילו היהודים כינו אותו ״מגד״ף״(ראשי תיבות, ״מאסטרה גירונימו די סנטה פה״). זה האיש שעשרים שנה לפני כן טען כנגד שלמה הלוי כשהלה המיר את דתו, אבל לא זו בלבד שלא החזיר את ידידו אל היהדות אלא בסופו של דבר הלך בעקבותיו והתנצר גם הוא, ומאז פיעמה גם בו התשוקה להעביר עוד יהודים על דתם. נראה שהלורקי פנה אל האפיפיור באמצעות ידידו לשעבר שלמה הלוי, עכשיו בישוף בורגוס, שהיה מקורב לבנדיקטוס ה־13 מן הימים ששהה באוויניון. דומה שהוא הגה את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, בתקווה ששאר היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי הוא שקבע גם את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם. זה בדיוק הנושא שהעסיק אותו בהתכתבותו עם שלמה הלוי, ובינתיים היה לו פנאי רב להעמיק בו.

ויכוח טורטוסה נועד ללחוץ על שארית היהודים להמיר את דתם באמצעות אווירה של תבוסה אידיאולוגית, וכך להמשיך את תנופת ההתנצרות ולהשלים את המפולת שהחלה בשנת 1391. התוכנית עלתה יפה יותר מן הצפוי, לא רק בגלל הוויכוח עצמו אלא גם בגלל ״חוקי הכופרים״ שנחקקו סמוך לאותו הזמן. יחד חוללו שני הגורמים האלה גל חדש של מתנצרים. קשה לדעת אם ראוי לכנות את הנוצרים החדשים האלה מומרים בכפייה או מרצון, שכן המרתם נבעה מהתמוטטות מוראלית ומן הרצון להימלט מרדיפות ולא מסכנת מוות דווקא.

הכנסייה הקתולית ידעה תמיד לנצל את הקשר הפנימי שבין דת ופולחן ובין עולם התיאטרון, ועם הזמן קנתה לה מיומנות רבה בתחום הזה. אבל רק בהזדמנויות מעטות באה היכולת הזאת לכלל ביטוי יוצא דופן וחדשני כל כך כמו בשנים ההן(1414-1411), כשהנזיר החריג פרד ערך את חזיונות האימה שלו ברחובות, והאפיפיור החריג בנדיקטוס ה־13 העלה על הבימה הצגת חצר ראוותנית למשכילים ולרמי מעלה. החיבור בין קנאות דתית לתיאטרון עתיד לבוא לידי ביטוי ייחודי לספרד בסוף המאה בדמות ה״אוטו דה פה״.

הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב־7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כיסאות מצופים זהב, ודעך לקראת סופו, 21 חודשים לאחר מכן. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצויה כבר בספריהם. היהודים רשאים להביע את ספקותיהם (כדי שיהיה אפשר להשיב עליהם), אבל עליהם לעשות זאת בנימוס ובלי לחרף את הנצרות.

המגבלות התאולוגיות שהטיל בנדיקטוס ה־13 על הוויכוח לא היו יוצאות דופן בימי הביניים. בעידן שהעמיד את אמת ההתגלות מעל לשיקולי השכל היה כל ויכוח תאולוגי בגדר עימות בין שתי מסורות התגלות, שאחת מחזיקה בכוח הארצי והאחרת כפופה לה. אופי העימות נקבע אפוא בידי התנאים הפוליטיים, ובטורטוסה היו התנאים האלה קשים ליהודים.

המלך החדש של אראגון, פרננדו הראשון, היה נסיך מקסטיליה שעלה על כס המלוכה בעסקת פשרה, שגם בנדיקטוס ה־13 והנזיר ויסנטה פרר היו שותפים לה, ואלה הניעו את המלך הטרי להחיל את ״חוקי הכופרים״ גם בממלכת אראגון. אף על פי שפרננדו לא היה שותף לדחף האנטי־יהודי הכפייתי של בנדיקטוס ולא להרגשת השליחות המוחלטת של פרר, שיתף איתם פעולה משיקולי תועלת. הוא סייע לאפיפיור להפיק את ההצגה בטורטוסה, ויש מסמכים המעידים שהיה שולח לפרר מעין דוחות מודיעין ומודיע לו היכן יוכל למצוא יהודים שהבשילו להמרת דת. כל זה לא הפריע למלך לעמוד בקשרים עם יהודים ולהגן עליהם בשעת הצורך. יותר משהיה קנאי ידע לעשות חשבון פוליטי. לכן לא הייתה סתירה במעשיו כשפעל למתן את החקיקה הלא־מרוסנת נגד יהודים ומוסלמים בקסטיליה, ואילו באראגון חוקק חוקים שכאלה בעצמו, אמנם בגרסה מתונה.

מול יהושע הלורקי ניצבה חבורה של חכמים יהודים שהוא עצמו בחר. יחד עמם נאלצו לבוא לטורטוסה, בצו המלך, ראשי ציבור ומשכילים מקהילות רבות. אבל ליהודים חסר מנהיג ראוי לשמו. בין החכמים היהודים היה הרב יוסף אלבו, שעתיד להתפרסם בעולם היהודי בזכות ספר העיקרים שלו, אבל המתווכח המוכשר ביותר בצד היהודים היה רבי אַסטרוק הלוי, רב לא מוכר, בן עירו של הלורקי, שכבר התווכח איתו בעבר. לעתים דומה היה ששני המכרים הוותיקים אלה, הרב והמומר, ממשיכים בתוך התפאורה המפוארת של טורטוסה את ויכוחם משכבר הימים. עוד דובר יהודי מוכשר היה דון וידאל בן בנבנישתי דה לה קבאייריה (בן לביא), משורר עברי ויועץ למלך, נצר למשפחה היהודית העתיקה והאצילה ביותר באראגון; כמה מבניה כבר התנצרו ב־1391, ודון וידאל עצמו, שעמד בראש הדיפלומטיה היהודית בטורטוסה, עתיד לצאת מן העיר כשהוא נוצרי.

צִלם הכבד של ״חוקי הכופרים״ קבע את האווירה בכל תקופת הוויכוח. סנטה פה שאב מהם ביטחון ואילו ראשי היהודים נתקפו פסימיות והרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. בתנאים אלה של חרדה ואי־ודאות – חוץ מן הוודאות שיהיה רע – ובהיעדר מנהיג טבעי, אין פלא שבין חברי המשלחת היהודית פרצו מחלוקות קשות ומריבות עצבניות.

בלב הוויכוח עמדה סוגיית המשיח. סנטה פה ציטט מאמר תלמודי שגרם ליהודים קושי רב – האגדה שהמשיח נולד ביום שחרב המקדש. האין כאן עדות שהמשיח כבר בא? כמה רבנים טענו שדברי האגדה בתלמוד אינם אלא משל, ולידת המשיח היא רמז אלגורי שהגאולה טמונה בעצם החורבן ואין כוונתה למשיח ממש. לעומתם טענו רבנים אחרים שיש לפרש את הדברים כפשוטם, כלומר המשיח אמנם כבר נולד, אבל עדיין לא בא והוא ממתין לשעתו.

מכיוון שכך נוצר צורך דוחק, תאולוגי ודיפלומטי, להגדיר את ההבדל בין האמונה במשיח אצל היהודים ואצל הנוצרים בלי לפגוע בדת המתחרה. על השאלה הזאת ענה רבי אסטרוק: המשיח הנוצרי הוא אל שנעשה אדם; לידתו בנס, הוא נותן תורה חדשה ומכפר על החטא הקדמון, ובעיקר הוא גואל את הנשמות מן הגיהינום. לעומת זה המשיח היהודי הוא אדם ולא אל; אין הוא גואל את הנשמה אלא את הגוף בלבד, כלומר הוא מביא ישועה למצבו הפוליטי של עם ישראל. נשמת היהודי נגאלת על ידי קיום המצוות, וזה מה שמבטיח לה מקום בעולם הבא, בין שהמשיח בא ובין שלא; בזכות הישועה הפוליטית שיביא המשיח יוכלו היהודים לקיים את תורת משה בלי רדיפות ובלי השפלה, וגם הגויים יקבלו אותה עליהם. יש כאן אפוא שתי תפיסות שונות שאינן נוגעות זו בזו, ולכן אין סתירה בין טענת הנוצרים, שמשיח בן אלוהים גאל את הנשמות, ובין טענת היהודים, שמשיח בשר ודם עדיין לא גאל את עם ישראל מן השעבוד הפוליטי בגלות.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

בס"ד

ליקוטים לפרשת יתרו מאת יצחק פריאנטה

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה" את ישראל ממצרים [יח/א] אומר הזוהר הנגלה רבי אלעזר פתח ואמר" יודוך עמים אלוהים יודוך עמים כולם" בשעה ששאר עמים נכנעים ובאים ומודים להקב"ה- כיוון שהם נכנעים ומודים לו, אז נשלם כבוד הקב"ה למעלה ולמטה, בשעה שבא משה לפרעו ואמר לו : ה" אלוהי העברים נקרא עלינו פתח פרעה ואמר: לא ידעתי את ה". ורצה הקב"ה שיתכבד שמו בארץ, כשם שהוא נכבד למעלה. ואז כיוון שהיכה אותו ואת עמו, בא והודה פרעה לקב"ה , שנאמר: ה" הצדיק. כיוון שהודה פרעה שהיה מלך נכבד בכל העולם – הודו אף שאר המלכים. שנאמר: אז נבהלו אלופי אדום. ואף יתרו, הכומר הגדול והעליון, הממונה הגדול על כל אלוהים אחרים, בא והודה לקב"ה ואמר: עתה ידעתי כי גדול ה" מכל אלוהים, אז נתעלה ונתכבד הקב"ה בכבודו למעלה ולמטה. ואחר כך נתן התורה בשלמות ממשלתו על הכול. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: על זה נאמר " יודוך עמים אלוהים יודוך עמים כולם".

יתרו אמר שמנה לחמו פירש רש"י ממכילתא שבע שמות נקראו לו ולמה וקראהו כאן בשם יתרו ולא בשם אחר משבע שמותיו, וגם הסדרה נקראת על שמו יתרו, [יתרו] בגי"[התורה], לפי שיתרו בא לקבל את התורה, ובפרשה זו נכתבה קבלת התורה ועשרת הדברות, שבהן נכללו כל תרי"ג מצוות שבתורה, והם שורש כל התורה, על כן נקראת פרשה זו על שמו יתרו שהוא בגי" התורה "יתרו כהן מדין חתן משה ראשי תיבות [חכמים] כי יתרו היה מחכמי פרעה, ולפי שפירש מפרעה וברח ממנו, זכה להיות חותן משה ולהדבק בחכמים ובשכינה. וזה שאיתא במדרש כבוד חכמים ינחלו זה יתרו כשבא אצל משה וגם ההולך את חכמים יחכם לפי שנתחבר למשה ונעשה חותנו, זכה להיות גם כן חכם, וזכה גם כן שיצאו מבניו חכמים ראשי סנהדרין בישראל.

וישמע יתרו אומר אור החמה פירש"י שבע שמות נקראו לו: רעואל/יתר/יתרו/חובב/חבר/קיני/פוטיאל והקשה הרא"ם למה אמר שנקרא בשבע שמות? הרי יש כאן רק שיש ודומה לאברהם, שנקרא מתחילה אברם ולבסוף אברהם, ונראה לי  ליישב, שאף על פי שנתוספה אות אחת, כיוון שנזכר בדברי הימים יתר לכך נקרא בשני שמות מה שאומרים כאן באברהם, שאף על פי שנקרא אחר כך בשם אברם כמו שכתוב " אשר בחרת  באברם ושמתה שמו אברהם, מכל מקום תשובתה בצידה משום שהכתוב מגיד " ושמתה שמו אברהם" ,לגבי השם יתר שנזכר בשם יתר לבדו הנה מצאנו שלארבעה אנשים נוספה אות אחת בשמם ואלו הם: אברהם- נוספה אות [ה]. שרה נוספה אות [ה]. יתרו נוספה אות [ו]. יהושע נוספה אות [י] צירוף האותיות הוא שם [הויה] ברוך הוא, והוא פלא! ונראה לתת טעם לדבר, שהיות שמצאנו שאברהם אבינו עסק בפעולת גיור, וכן שרה אמנו אברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים, וכן יתרו היה אביהם של כל הגרים שהוא הראשון שהתגייר מעצמו וכן מצאנו ביהושע שגייר את אנשי גבעון. נמצא שכל אלו הארבעה עסקו בפעולות גיור האנשים וזיכו את האנשים להיכנס תחת כנפי השכינה. הלכך הקב"ה העניק לכל אחד מהאות אחת משמו, כתמורה לפעולתם הברוכות להכניס את האנשים תחת כנפי השכינה כנגד מידה לא בטלה.

ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה" לפרעה ולמצרים על אודות ישראל אומר יהושע פולק בחוברת משה רבינו למדים אנו שכוונת יתרו לא היתה לטובת משה כי אם לטובת עצמו כי אלמלי רצה יתרו ליעץ עצה שתסייע למשה לא היה צריך לקבוע לו " נבל תבל גם אתה גם העם הזה" אלא היה עליו לשאול ולהתייעץ עם משה על קשיי עבודתו, לכן פנה במלים אלה ובהמשך שנאמר " ואתה תחזה מכל העם אנשי חייל וכו. ושמת עליהם שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות". בא יתרו למשה שעליו למנות שופטים אשר ישפטו את העם, והדגיש יתרו ששופטים אלה יהיו [ מכל העם] כלומר גם גרים יוכלו לשמש כשופטים .ורמז כאן למשה שיש ברצונו לשמש כשופט כי גר הוא בקרב בני ישראל. משה רבינו שהתורה העידה עליו " והאיש משה ענו מאד מכל האדם"[במדבר יב\ג] לא יכול היה לענות בשלילה לעצת יתרו ולכן קבל את עצתו באופן יסודי. אך את מחשבתו של יתרו לא קיבל משה שנאמר " ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם" כלומר משה קבע שהשופטים יהיו רק מבני ישראל ולא מהגרים הגרים בתוכם כך שיתרו לא יוכל להיות שופט וכאשר ראה יתרו כי משה לא קיבל  את מחשבתו פרש, שנאמר: וישלח משה את חתנו וילך אל ארצו".

ויאמר ה" אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באשני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים[יז-יד] אומר רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר הקדוש  פרשת ויקהל עמלק הוא קליפה קשה, שנתפס אל האדם כשחוטא ,ואף על פי אם חטא איזה חטא בשגגה, כבר יש לו שם יניקה והוא מקבל שפע ומתעצם ממנו. וזה כדוגמת הזבוב, שמחפש איזה פתח פתוח, פירצה קטנה בבשר ומשם יונק ומוצץ, ורמז יש לזה בפסוק [שמות יז-יד] "כתב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושע, שהמילים " זכרון בספר ושים באזני" ר"ת זבוב, שזה היה דרכו של עמלק, להרוס כל חלקה טובה בעם ישראל, על ידי שיונק מכל חטא ועוון שלהם. גם ר"ת זבו"ב הוא- זה בכה וזה בכה, שעמלק גם כן היה מפריד אלוף בעם ישראל להסיר מהם את האחדות וההתגברות עליו הוא על ידי התורה הנקראת "טוב" וזה מכניע את הזבוב. ודבר זה, רמוז במילת, זבוב שעולה גימיטריה "טוב", לומר שעל ידי התורה אפשר להכניע אותו, ועוד רמז לזה מהפסוק, " תמחה את זכר עמלק היא מתחת השמים" דהיינו האותיות שהם מתחת לאותיות שמים, שהם האותיות שלאחריהם, אחרי ש – ת אחרי מ – נ ואחרי י – כ  אותיות תנ"ך שעל ידי זה מנצחים את עמלק.

ושם האחד אליעזר כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה [יח/ד] אומר שמנה לחמו חמשה יודים בסופי תיבות, שם זכות אבות של חמשה צדיקים עד אביו עמדה לו שניצל מחרב פרע בזכותם, אך רצה לתלות הזכות רק באביו, לכן לא אמר אלוהי אבותיי , רק אלוהי אבי, שחייב אדם בכבוד אביו , ולא הן 5 צדיקים עד אביו, אברהם/ יצחק/ יעקב/ לוי/ וקהת שהצדיקים נדמו ליוד כפי שכתוב [מנחות כט/ב] מפני מה נברא העולם הבא ביוד מפני שהצדיקים שבו מועטים, ומפני מה כפוף ראשו מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם.

ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה" לישראל אשר הצילו מיד מצרים[יח/ט] אומר שמנה לחמו ;ששמח ובגמרא [סנהדרין לד/א] שמואל אמר שנעשה בשרו חידודין חידודין , אמר רב היינו דאמרי אינשי; גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה[עד עשרה דרי כי יתרו היה עשירי למצרים בנו של חם] ופירש רש"י בחומש גם בגמרא שהי מיצר על איבוד מצרים. ויש להבין למה ידאג ויצטער על איבוד מצרים אחר שהיו אכזרים ורשעים ונאבדו בעוונם , והוא יתרו איש צדיק וישר שמח ואמר ברוך ה" אשר הציל אתכם מיד מצרים כי בדבר אשר זדו עליהם, ואיך ידאג ויצטער על אבדן של מצרים , ויתרו לא היה מצרי כי אם מדיני, והמצריים לא היו בני עמו ולא קרוביו ולא ממשפחתו, ולמה יצטער עליהם אך נראה לי לפענ"ד שידוע במצרים גם ערב רב, והם היו מאומות אחרות, רובם מבני ערב ומבני מדין ומבני קטורה אשר הרבה מהם היו מאחיו ומבני עמו של יתרו מקרוביו וממשפחתו, שגם  מדין היו מבני קטורה, וגם עמהם היו המצריים משתעבדים בפרך, וכאשר יצאו ישראל ממצרים יצאו גם המה לחירות. ומתחילה חשב יתרו שבעבור כולם העניש הקב"ה למצרים, ולא בעבור ישראל לבד, אך כאשר סיפר לו משה שכל אשר עשה ה" לפרעה ולמצרים היה רק על אודות ישראל לבד, ולא על אודות שאר האומות, על כן היה מצטער יתרו שלא עשה ה" נפלאותיו גם עבור הערב רב, שהיו הרבה מהם גם מהמדיינים ובני קטורה שהם מאחיו ובני עמו של יתרו, לכן שפיר פירש שמואל שנעשה בשרו חידודין חידודין . ובא רב לא לחלוק על שמואל, רק להוסיף על דבריו, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה. כי בזה שהיה מספר לו שכל אשר עשה ה" לפרעה ולמצרים היה רק על אודות ישראל לבד, ולא על אודות ערב רב אף על פי שהרבה מהם היו גם כן מבני אברהם, היה שומע בזיון וחרפת בני עמו בזה אף על פי שהיו מבני אברהם, שהמדיינים הם מבני קטורה, מכל מקום לא היו שווים בעיני הקב"ה שיעניש לפרעה ולמצרים גם עבורם. ובזה מיושב מה שסיפר משה לחותנו את כל אשר עשה ה", כי מה חידש לו משה בזה, אחר שכבר נאמר וישמע יתרו אל כל אשר עשה ה" למשה ולישראל עמו, וכבר שמע וידע את כל זה, רק חידש לו בזה להודיעו שכל אשר עשה ה" לפרעה למצרים היה רק על אודות ישראל.

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראה אלהים אנשי אמת שנאה בצע ושמת עליהם שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות [יח-כא] אומר הזוהר הנגלא . פתח רבי שמעון ואמר: "תבחר" לא נאמר, אלא "תחזה" לפי טביעות עין. במה? בצורת האדם, באותם ששה אופנים שאמרתם. וכלם נרמזו במקרא זה: אחד-ואתה תחזה- בשערות. שני- מכל העם – במצח שלישי- אנשי חיל- בפנים. רביעי- יראי אלוהים- בעינים. חמישי- אנשי אמת- בשפתים. ששי- שנאי בצע- בקוי הידים. שאלו הם סימנים. שאותם שרוח החכמה שורה עליהם,מכירים בהם בני אדם. לעם כל זה, משה לא נצרך לזה, אלא נאמר: ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. מפני שרוח הקודש באה אליו והודיעה לו, ובה היה רואה הכל- שנאמר כי יהיה להם דבר בא אלי- באים אלי לא נאמר, אלא בא אלי, זו רוח הקודש שהיתה באה אליו, ובה היה יודע.

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני [יט/א] אומר מדרש תנחומה זה שאמר הכתוב : הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת [משלי כב/ב] אמר רבי יהושוע ברבי נחמיה: זו תורה שאותיותיה משולשים, אל"ף בי"ת גימ"ל והכל היה משולש: תורה משולשת, תורה/נביאים/ וכתובים. משנה משולשת, תלמוד/הלכות/ואגדות, הסרסור משולש, מרים/אהרון/משה, תפילה משולשת ערב/בוקר/וצהרים, קדושה משולשת קדוש/קדוש/קדוש, ישראל משולשים כוהנים/לוים/וישראלים , מ ש ה אותיותיו משולשים משבט ל ו י אותיותיו  משולשים, מזרע משולש,  אברהם/יצחק/יעקב, בחודש משולש ניסן/איר/סיון, על הר ס י ן סין שאותיותיו משולשים שנאמר ויחנו במדבר סין. לשלושה ימים נתקדשו שנאמר: והיו נכונים לשלושת ימים, אמר רבי יהושע בר נחמיה: לעולם השלישי חביב, אדם הוליד שלושה בנים קין/הבל/שת. שת חביב שנאמר זה ספר תולדות אדם וכתיב: ויולד בדמותו בצלמו, לנח שלושה בנים שם/חם/יפת אף על פי שיפת הגדול, לא זכה לגדולה אלא שם, שלושה בנים לעמרם, מרים/אהרון/משה וכתיב: לולי משה בחירו, בשבטים, ראובן/שמעון/לוי, לוי חביב שנאמר :בעת ההוא הבדיל ה" את שבט לוי, במלכים, שאול/דוד/שלמה, שלמה חביב שנאמר: וישב שלמה על כיסא ה" למלך בחודשים, השלישי חביב שנאמר: בחודש השלישי, ולמה לא נתנה תורה כשיצאו ממצרים? לא כך אמר למשה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה אמר רבי יהודה בר שלום כשיצאו ישראל ממצרים היו בהם בעלי מומים מן השעבוד, אמר הקב"ה: אמתין להם עד שיתרפאו, ואחרי כן אתן להם את התורה.

והייתם לי סגולה אומר הרב  סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והייתם לי סגולה מכל העמים, דהיינו אוצר יקר וחביב אשר אצורים בו דברים חשובים כגון זהב ופנינים ואבני יקרות, מלשון הכתוב [קהלת ב]  וסגולת מלכים. גם תמצא בפסוק זה 17 תיבות, כמניין טוב. לרמוז כי האומה הישראלית  היא אוצר טוב להקב"ה, ובפרט אם הם מדבקים  במידת היראה, דכתיב [ישעיה לג] יראת ה" היא אוצרו, וגם דבוקים במידת הענווה, דכתיב [משלי כב] עקב ענווה יראת ה". גם לשון סגולה רומז אל נקודת סגול הרומזת על ישראל אשר סוד אצילותו הוא בבחינת משולש, כוהנים/לויים/ישראלים הכוהנים מבחינת חסד, הלויים סוד גבורה, וישראל סוד תפארת, וכל דבר משולש הוא מקודש, כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס [דף רכ"ח עמוד ב].

וייסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר[יט/ב]אומר שמנה לחמו " ויחן שם בגמ" [וזהו השכינה] כי כבוד השכינה קדמה לבוא שם, כמו שכתוב אחר כך " ומשה עלה אל האלוהים" שכבר קדמה שם כבוד השכינה לבוא קודם לה. ויחן שם ישראל. ולא נאמר ויחנו, ודרשו בזוהר זהו ישראל סבא, שבא יעקב אבינו לראות איך בניו מקבלים את התורה. וכמו כן באו גם כן אברהם ויצחק. " נגד ההר" בגי" [זהו אברהם]. ההר בגי" [ביצחק], שכולם באו לראות ולעמוד בקבלת התורה ולשמוח בשמחת התורה, ולפי שהיה יעקב יושב אוהלים באוהלי של תורה של שם ועבר, ומדתו היה אמת שהתורה נקראת אמת, על כן נזכר שמו בפירוש .ועל ידי מה שכתוב בפרשת נשא אצל חנוכת המשכן" ויקרבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם  "ויחן שם ישראל"  שחנו שם [ש"ם] ימים, רוצה לומר מיום מתן תורה עד שנסעו משם לשנה האחרת בעשרים לחודש השני, היו ש"ם ימים.

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וחייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ [יט/ה] אומר שמנה לחמו ועתה אם שמוע בג" [הם שמע והיה אם שמוע], רוצה לומר פרשיות קריאת שמע " תשמעו בקולי" אותיות [יתקבלו שמע] רוצה לומר שתקבלו עליכם בכול יום עול מלכות שמים בקריאת שמע, שמוע תשמעו בקולי ראשי תיבות [שבת] תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ראשי תיבות[באבות] את בריתי בג" [זאת התורה] ובג" [תורותי] לכלול שבכתב ושבעל פה, בריתי בג" [הם בתפילין] ובג" [מצות מילה ] והייתם לי סגולה בג" [ובציצית] ובפרשת ציצית נאמר והייתם קדושים לאלוהיכם, סגולה בג" [זו היא המזוזה] והייתם לי סגולה מכל סופי תיבות [מילה], אם תשמרו כל אלה את השבת, ואת התורה, ומצות תפילין, וציצית, ומזוזה, וברית מילה שכרתי עם האבות, בזה תהיו לי סגולה מכל העמים, אף כי לי כל הארץ, מכל מקום לא בחרתי בשום אומה אחרת כי אם בכם, ואם תשמרו את כל אלה אז תהיו אתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה" באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד[יט/יח] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי אבא: בשעה שעשן הר סיני היה יוצא, עלתה האש והתעטרה בעשן ההוא בגלוי והיה מראיה כעין אשכול. העולה ויורד. וכל ריחות ובשמים שבגן עדן היה מעלה אותו עשן, כמראה לבן ואדום ושחור . זהו שאמר הכתוב " מקוטרת מור ולבונה מכול אבקת רוכל" עשן ההוא מה היה? אמר רבי יצחק: זו השכינה שנתגלתה שם. כמו שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן אמר רבי יהודה: למה לך כל זה? הרה מקרא שלם הוא, שנאמר: והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה" באש ויעל עשנו כעשן הכבשן אשרי העם שראו זאת וידעו זאת.

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה" באש אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם הנה כל העניין מתן תורה באש, כי הקב"ה הוא אש ומראהו אש. וירד באש ונראה באש, ונתן תורת אש על הר אש לעם אש ממקום אש מתוך האש. הוא אש, דכתיב [דברים ד] כי ה" אלוהיך אש אוכלה הוא. ומראהו אש כדכתיב ומראה כבוד ה"  כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. וירד באש, דכתיב מפני אשר ירד עליו ה" באש. ונתן תורת אש, דכתיב בה [ירמיה כג] הלא כה דברי כאש, וכן הוא אומר [דברים לג] מימינו אש דת למו, על הר אש זה הר סיני, דכתיב והר סיני עשן כולו ויעל עשנו כעשן הכבשן. לעם אש זה ישראל, דכתיב ישעיה י] והיה אור ישראל לאש, וכן הוא אומר [עובדיה] והיה בית יעקב אש. ממקום אש, דכתיב [דברים ד] מן השמים השמיעך את קולו, שכן תמצא שמים אותיות אש מים כדכתיב בגמרא [חגיגה יב\א]    מתוך האש, דכתיב [דברים ד] ודבריו שמעת מתוך האש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה" ויאמרו לאמור אשירה לה" כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים [טו/א] אומר הזוהר הנגלה [דברי המחבר אומנם זה לא המקום לכתוב על שירת הים  אלה בפרשת בשלח אבל לאור המהומות   והמצב במדינה מצאתי לנכון להביא את הפרשנות של הזוהר הנגלה בהקשר לשירה ששר משה ובני ישראל על הגאולה שהייתה ועל הגאולה שעתיד הקב"ה להחיש את גאולתנו במהרה ולהגיד די לצרותינו ולהביא לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה ובזכות שאנו אומרים את השירה הזאת כל יום תבוא גאולתנו במהרה]  ישיר שר היה לו לומר?- אלא, דבר זה תלוי ועומד, ובא לשלמותו בזמן ההוא, ויבוא לשלמות לעתיד לבוא, ועתידים  ישראל לשבח שירה זו " משה ובני ישראל"- מכאן למדנו, שצדיקים ראשונים, אף על פי שהתעלו במדרגות עליונות למעלה והתקשרו בקשר צרור החיים, עתידים כולם לעמוד לתחיה בגופם, ולראות אותות וגבורות שעושה הקב"ה לישראל, ולומר שירה זאת. זהו שאמר הכתוב: " אז ישיר משה ובני ישראל". ועל כך שנינו: עתיד משה לומר שירה לעתיד לבוא מה הטעם? לפי שנאמר" כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" אראנו – אראך היה לו לומר? אלא אראנו ממש. למי שראה בתחילה, יראה לו שנית וזהו אראנו כמו שנאמר " אראנו בישע אלוהים ואראהו בישועתי. ואז " אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה". שנינו: כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאמרה לעתיד לבוא. שהרי יש בה עולם שעבר, ויש בה עולם הבא, ויש בה קשרי האמונה, ויש בה ימי מלך המשיח. ותלוית בה כל אותן תשבחות אחרות שאומרים עליונים ותחתונים. ויאמרו לאמור – לדורי דורות, כדי שלא תשכח מהם לעולם. שכל מי שזוכה לשירה זו בעולם הזה זוכה לה בעולם הבא. וזוכה לשבח בה בימיו של מלך המשיח, בשמחתה של כנסת ישראל בהקב"ה שנאמר: לאמור. לאמור בזמן ההוא לאמור בארץ הקדושה בזמן שישבו ישראל בארץ. לאמור בגלות לאמור בגאולתם של ישראל לאמור לעולם הבא.

אומר אהבת חיים על סיום פרשת יתרו נסים את הפרשה הנכבדה פרשת קבלת התורה עוז ומבצר ישראל, עם קידושו. כאמור ופרשת יתרו כולה מיוסדת עבור

אומר אהבת חיים על סיום פרשת יתרו נסים את הפרשה הנכבדה פרשת קבלת התורה עוז ומבצר ישראל, עם קידושו. כאמור ופרשת יתרו כולה מיוסדת עבור ה [יוד] עשרת הדברות ו [יוד] שבמילת שובבים, אכן ה [יוד] על המחשבה נאמר נגד עשר דפיקים שבגוף שעל ידם זורם מרוץ הדם לכל עורקי הגוף דוגמת עשרת הדברות, העורקים והיסודות  המכילים בקרבם את הוד קדושת כל התורה כולה ,וידוע כאשר הדופק בגוף בסדר אזי יש תקווה הנגוע ביותר, דוגמת הגוף כן הנשמה, לכן ראיתי חובה להביא כאן תפילה קצרה ויקרה אשר מכילה בקרבה אל כל  הבקשה הקדושה  לכל נפש איש הישראלי, מספר ליקוטי מהורנ"ת מברסלב זכותו יגן עלינו אמן. וזה תוכנה  :    יהי רצון מלפניך ה" אלוקינו ואלוקי אבותינו, שאזכה תמיד לקבל על ידי אוירים קדושים וטהורים הבאים מדבורים קדושים, ועל ידי זה אזכה לדופק דקדושה, תסבב ברחמיך ותעזור לי ותושיעני שהדופק שלי יהיה דופק ונוקש בי לטובה ויזכרני על ידי דפיקתו לעבודת השם יתברך כמו שכתוב " קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי , יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", ורוח רעה הנמשך מסטרא אחרא הבא מדבורים פגומים, ותגן עלי ותשמרני ותצילני מהדופק דסטרא אחרא, ולא יהיה כוח להידפק לדפוק בי להזכיר לתאוות רחום ברחמיך הרבים עשה מה שתעשה ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים באופן שאזכה לשוב אליך מהרה, אדון הנפלאות מחיה מתים, מזכיר נשכחות , דפוק בי לטובה והזכירני בכל עת לשוב אליך, באופן שאזכה לתשובה שלמה באמת, חיש קל מהרה ולא אשוב עוד לכסלה, רק אזכה לעבוד אותך תמיד באמת ובלבב שלם, ולהדבק בך באמת אני וזרעי וזרע זרעי וכל יוצאי חלצי וכל זרע עמך בית ישראל מעתה ועד עולם, אמן סלה.

 השם יתרו אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא נאמר ברש"י כי בתחילה היה שמו [יתר] ולאחר שנתגייר וקיים המצוות הוסיפו לו אות על שמו ונעשה שמו [יתרו] עדיין צריכים אנו להבין מדוע הוסיפו לו האות [ו] לשמו ולא אות אחרת, ונראה לי להסביר על פי דברי חז"ל שאמרו: רשעים בחייהם נקראים מתים וצדיקים אף במותם נקראים חיים. והנה יתרו לפני שנתגייר היה כומר לעבודה זרה וגרם במעשיו להרבות כח הטומאה בעולם, ורשעים בחייהם נקראים מתים כל כן היה שמו [יתר] מלשון [מיותר] שלא היה בו כל תועלת לעולם.אולם לאחר שנתגייר וקיים המצוות ונקרא "חותן משה" וזכה לכך שיאמר לו משה "והיית לנו לעיניים" נוספה לו האות [ו] על שמו כי האות [ו] היא סימנא דחיי, כידוע על פי הסוד, וצדיקים נקראים חיים.

                              י  צ  ח  ק    פ  ר י  א  נ  ט  ה

86) פיוט – סי׳ לסעדיה

לְנֵר וְלִבְשָׂמִים / נַפְשִׁי מְיַחֵלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה

סֹלּוּ דְּרָכִים לִי           פָּנוּ לְנָבֹכָה

פִּתְּחוּ שְׁעָרִים לִי        כָּל מַלְאֲכֵי מַעְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /      יַיִן לְהַבְדָּלָה

עֵינַי אֲנִי אֶשָּׂא           אֶל אֵ־ל, בְּלֵב כֹּסֵף

מַמְצִיא צְרָכַי לִי        בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /     יַיִן לְהַבְדָּלָה

דֵּי מַחְסוֹר, תֵּן לִי       מֵאוֹצְרוֹת טוּבְךָ

כִּי לַחֲסָדֶיךָ               אֵין קֵץ, וְאֵין תִּכְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /  יַיִן לְהַבְדָּלָה

יִתְחַדְּשָׁה גִּילִי                      טַרְפִּי וְטוֹבָתִי

תָּסִיר יְגוֹנוֹתַי                      מִכְּאֵב וּמֵאֲפֵלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה

הִנֵּה, יְמֵי מַעֲשֶׂה        מִתְחַדְּשִׁים תָּמִיד

יִתְחַדְּשָׁה בָּהֶם           שָׁלוֹם, וְטוֹב סֶלָה

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט למוצאי שבת קודש

אחד הרופאים לא אהב יהודים, וזכור לי שתמיד דיבר אלינו בגסות ובזלזול. היו אלה רופאים שזה עתה סיימו ללמוד ושלחו אותם לבית החולים כחלק משירותם הצבאי. אני לא יודע אם היו בקיאים בכל רזי הרפואה, שכן הרבה מאוד אנשים מתו תחת ידם. והנה מקרה שקרה: באחד הימים הגיע אלינו בחור צעיר, בן עשרים לערך, וגיבסו אותו בדיוק כמו את חיים. בדומה לחיים, גם לו הותירו רק חלון קטן מרובע מעל חזהו כדי שיוכל לנשום. ואולם, נראה היה לנו שהבחור אינו שליו וחם מזג הוא, כי מקץ שלושה ימים התחיל לצעוק שאינו יכול לחיות ככה. שם את ידיו כל אחת בצד אחר של חלון הגבס בחזהו וקרע את הגבס! הרופא בא בבהלה, ראה מה שהבחור עשה, קילל אותו, צעק, רגז על כולנו היהודים, ונתן מיד הוראה להוריד לו את הגבס ולזרוק אותו מבית החולים. כולנו נבהלנו ואמו בכתה והתחננה לרופא שירחם עליה וישאיר אותו בבית החולים, ואולם הרופא בשלו. וכך היה. דאגנו מאוד לבחור הזה, ותהינו מה יעלה בגורלו. כאשר יצאתי מבית החולים לאחר שנים, פגשתי אותו ברחוב. ממש התפלאתי לראות שהוא הולך כרגיל. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בתמיהה מה קרה לאחר שזרקו אותו מבית החולים, והוא ענה ״כלום״! חשבתי שאולי הלך לבית חולים בעיר אחרת. ואולם, לא! הוא חזר ואמר: ״אתה רואה, אין לי כלום״. התפלאתי והתפעלתי, ולתמהוני לא היה גבול. לא הייתי משוכנע בדבר בריאותו, אך כאשר ראיתיו שוב לאחר שנים רבות ושאלתיו שוב בנוגע לבריאותו, ענה נחרצות ״אין לי כלום, יימח שם אותו רופא! סתם ממזר!״ ואני חשבתי על חיים המסכן, ששכב כך שלוש שנים ואולי לא היה זה נחוץ כלל וכלל – ואף לא בעבורי. לאחר שדיברתי עם הבחור הזה נזכרתי בבת דודתי יקות ז״ל, שלה הקדשתי סיפור בספרי(״שערי ספרו״, הוצאת כרמל, ירושלים תשמ״ח 1988, ע׳ 116) שהגיעה לבית החולים בעקבות הפלה, ומתה לאחר הטיפול הרפואי שקיבלה. השמועה אז סיפרה שתוך כדי טיפול קרעו את רחמה ומזה נפטרה. צעירה כבת עשרים, יפהפייה בגוף ובנפש, צנועה וענווה. את כאב מותה נשאתי אתי כל השנים מפני שהרגשתי שהרופאים הרגו אותה ברשלנותם. בזמן כתיבת הסיפור עליה עיניי זלגו דמעות ללא הפסק כאילו רק עכשיו נפטרה. הייתה עוד עלמה צעירה ויפה בעלת חיוך מקסים שהייתה באה מביתן הנשים לשבת אתנו, וכולנו אהבנו אותה.

 יום אחד ישבה אתנו משוחחת ומחייכת כרגיל. היה לה קול נעים והייתה עליזה תמיד. פתאום התלוננה שהיא מרגישה חולשה. אמא שלה לקחה אותה לחדרה לנוח ואמרה שתחזור מאוחר יותר. נפרדנו ממנה בצחוק והמשכנו בשיחתנו על כוס תה. לא עברה שעה קלה ושמענו צעקה גדולה ומרה, קורעת לב ומבשרת רעות. צווחה לא רגילה שביטאה זעזוע וייאוש, שפילחה את האוויר והגיעה אלינו. לרגע השתתקנו בדממה של חרדה. אמא רצה מהר לראות מה קרה ובחזרה הודיעה שהעלמה נפטרה! כך פתאום, פרלה הלכה לעולמה. נשארנו המומים מכאב ויגון והתחלנו כולנו לבכות בשקט על תעלולי החיים ועל הלא נודע הצפון בהם. דמעות נוזלות ללא הרף וללא מעצור על התאכזרות החיים לעלובים ולנדכאים, לטהורים ולתמימים. הנה עלמה בדמי ימיה, בימי פריחתה, נקטפה כפרח לפני שלבלב במלוא יופיו והדרו. כשמה כן היא – פנינה טהורה. בא המוות וקטע את חייה. ככה, ללא הודעה מוקדמת. עדינה ששבתה את לבנו בהתנהגותה האצילית והפשוטה. סבלה כאבים וייסורים בשקט ובלי תרעומת. היא גרמה לנו עונג ונחמה בנוכחותה. חכמה וצנועה, והנה פתאום – איננה! דיכאון וקדרות אפפוני ימים רבים. כך היה גם עם נער בן גילי שמת לעינינו. מעודי הייתי רגיש ובעל לב רך, וכאבם של אחרים נגע בי מאוד. השתתפתי בצערם עם כל הלב. לא פעם ראיתי את המוות עומד למולי וכל כמה שזה כאב, לא נפלתי ברוחי. על כל אסון היינו אומרים מה שלמדנו במסכת ברכות כ׳ וכן ״ה׳ נתן ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״. כך קיבלנו את כל מה שפקד אותנו – בהכנעה ובלב כואב. התגברתי על כאבי וצרת נפשי באמצעות קריאה בתהלים, שבהם תמיד מצאתי עידוד ונחמה. אין כמו מזמורי תהלים לרומם את הנפש ולחדור לנשמה, ללמד ענווה ואמונה בה׳. רק נסו לקרוא את מזמור כ״ז בכל פעם שמצב נפשכם ירוד, כפי שאני עושה, ותיווכחו במזור ללבכם!

״לדוד אדוני אורי וישעי ממי אירא״. מילים נשגבות ונפלאות. אני נושא אתי תמיד ספר כיס של תחלים וקורא בו בכל עת כשאני בחוץ ואין לי מה לעשות, כמו לחכות בתור לרופא וכו'. התגברתי על כאבי ועל צרת נפשי והתעודדתי להמשיך לשאת באחריות כבן אדם וכיהודי. התמסרתי ללימודיי ולקריאת הספרים שבלעתי בזה אחר זה. יום אחד עמדנו בפני הפתעה נעימה. מי מופיע בביתנו להחליף תחבושות ולחלק תרופות? לא אחר מאשר ידידי הגדול, סי לכדר, בן סי מוחמר בעל הבית והשכן שלנו מספרו. אמא ואני שמחנו כל כך לראות אותו, כמו שנפגשנו בבן משפחה. הוא חייך תמיד כמו שהיה צעיר. מתברר שהוא גר עכשיו בפאס. הוא למד להיות אח ועכשיו התחיל לעבוד בבית החולים. עזרתו למחלתי הייתה גדולה לאין ערוך ולא מעט הבראתי בזכותו. הוא היה לנו לעזר רב בכל המובנים, וכל יום בא לבקר אחרי העבודה. הוא ידע מה קרה לי וכל משפחתו הצטערה על המקרה. לא פעם הוא בא לבקר אותנו כשחזר מבית הוריו בספרו והביא לנו סל פירות מהמובחר.

בבית החולים נתנו לנו מנות, שזה ביצים, לחם וחלב. מהם היינו צריכים להתקיים, אבל בזכות ידידינו, הנזירות וסי לכדר היינו מקבלים מנות נוספות. מהחלב המיותר עשינו גבינה, חמאה וכל מיני מטעמים שלמדנו מאחרים. הקרובים והידידים שבאו לבקר אותנו הביאו לנו אוכל מבושל או עוף ובשר שאמא בישלה בחצר. ידידים של אבא מערים אחרות באו לבקר והיו נותנים לאמא סכומי כסף שעזרו למחייתנו, כי באותו זמן, למרבית הצרה, גם אבא היה חולה ולא הייתה פרנסה. לקראת סוף השנה השלישית שוחררתי מבית החולים והייתי הולך פעם בחודש לביקור אצל הרופא.

מה עושה ילד בן תשע בבית עם גבס על הרגל? מלחמת העולם הייתה עדיין בעיצומה ואז היו קבלנים שונים שהיו ספקים של הצבא לדברי לבוש. הקבלנים חילקו את העבודות לנשות המללאח – תפירת מדים, סריגה של סודרים, כפפות וגרביים בחתיכה אחת. כל משפחה עבדה כדי לעזור בפרנסת הבית. אני למדתי לתפור במכונת תפירה ידנית מדים, מכנסיים ומעיל, וכן סריגה בחמישה מחטים. עזרתי לאמא גם בבישול ובאפיית לחם יום יום. עסקתי בזה בנוסף על הלימודים שהתמדתי בהם וקריאת ספרים. כמו כן תפרתי וסרגתי, תיקנתי וגיהצתי, וכל זה בישיבה. כשגמרתי את העבודות האלה הייתי נוהג לשבת ברחוב שלנו והייתי קורא בספר או עושה שיעורים. בין הילדים הרבים שהכרתי הייתה גרסיה לוי, ילדה חיננית בשמה, חכמה כמו שהייתה יפה ומקסימה. חייכה תמיד והקרינה טוב לב וגדלות נפש כבר בגיל זה. היא הייתה באה לשבת על ידי ולדבר אתי בקולה הנעים, מתעניינת ושואלת מה אני לומד ומקשיבה בערנות. היא דובבה אותי וזה עזר לי, כי הייתי ביישן. לימים דרכנו תיפרדנה ויעברו כחמישים שנה עד שניפגש שוב בארץ, לגמרי במקרה. כעת היא הפכה ללבנה אלבז. חשבתי עליה תמיד בחיבה ובגעגועים. היא הביאה לי שמחה בלב בחברתה הנעימה. כך עברו להן השנים, ולא האמנתי כאשר בביקור האחרון, כשהרופא הוריד לי את הגבס, הוא בישר לי שאני בריא ושאוכל ללכת הביתה. חיים הלך הביתה לפניי אבל הוא לא שכח אותי. המשכנו להתראות והוא המשיך לעזור לי בלימודיי. אם ייסורי נגמרו, הרי שייסוריו לא תמו. אף על פי שעזב את בית החולים הוא לא הבריא לחלוטין. דרכינו נפגשו עוד בעולמנו הקטן הזה. לימים, כשעזבתי את פאס, שמרתי אתו על קשר עד שעליתי ממרוקו לארץ. יום אחד כשהייתי בפריז, שבה שהיתי כעיתונאי, שמעתי מפי ידיד נעורים שפגשתי שם, שחיים נמצא לצורך ניתוחים בבית החולים האמריקאי המפורסם. הלכתי לבקר אותו ולשמחתי לא היה גבול. כמו אח גדול הוא היה לי. אהבתי אותו בכל לבי. מה דאב לבי לשמוע שהוא עוד עובר ניתוחים למכביר שעלו הון ובכל זאת שום דבר לא עוזר. עברו שנים ואני עדיין בחו״ל ובביקור אחד מיני רבים בארץ, רואיינתי בקול ישראל. הוא הקשיב לשידור ודרך התחנה נודע לו כיצד להתקשר אתי. נפגשנו שוב, בשמחה גדולה, ומאז אנחנו בקשר. ייסוריו תמו רק כשקטעו לו את הרגל מהירך שגרמה לו ייסורים כל ימי חייו. כשראיתי אותו בלי רגל, חשבתי לעצמי שמישהו אחר היה בוכה לבטח על מר גורלו, אבל לא הוא. אותו החיוך, אותה חדוות החיים, שלא סרה ממנו כל חייו. הוא חי בשיבה טובה ובמצב רוח מרומם, כדרכו. סוף סוף יצא לי לשאול אותו: ״מדוע היית מכה אותי במקל על היד?״ והוא ענה בחכמתו כרגיל: ״רציתי לדעת עד כמה חשוב לך ללמוד. אבל אל תגיד שהכאבתי לך!״. ״לא, באמת לא״, עניתי. נפרדנו בחיוך ובתקווה שנמשיך להתראות, ושמרנו על קשר עד שנפטר בשיבה טובה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

Le chantre des murs blancs

Sid Maleh

Au début du XX^e siècle, Casablanca attirait des migrants des quatre coins du Maroc. En deux décennies, la Maison blanche située sur une colline se donnait un port et s’entourait de quartiers modernes, de médinas et d’un mellah – quartier juif – qui accueillait les plus valeureux parias des autres mellahs séduits par les promesses de la France. Les listes d’attente pour les écoles ne cessaient de s’allonger et la ville, où se croisaient les architectures et les arts, exerçait ses charmes délétères sur des personnages partiellement aveuglés par les lumières coloniales. C’est dans cette ambiance, plus délurée que désabusée, que grandit la légende de celui qui devait devenir le plus grand chantre du judaïsme marocain. Sa renommée ne se démentit pas même quand il choisit, après être devenu aveugle, de se ranger et de se consacrer à la musique liturgique pour expier ses nombreux péchés.

Ce livre reconstitue la saga de ce « mellah des mellahs » où se déversa l’histoire du judaïsme marocain avant de se débander dans tous les sens. C’est la biographie musicale d’une communauté parmi les mieux intégrées à leur environnement et les plus sournoises et dessillées. C’est aussi le récit de la protection coloniale sous laquelle est né le Maroc pluriel qui intrigue et séduit tant de nos jours.

Jean Maleh, né à Casablanca, est médecin. Il se passionne pour les littératures maghrébines auxquelles il consacre désormais ses recherches. Le Chantre des murs blancs est son deuxième roman.

הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)

רבה של ירושלים אחרי הרב יהונתן שולל היה הרב עובדיה ירא מברטנורא. הוא היה יליד איטליה (בשנת קע״ח), ובגיל המשים שנה עלה לירושלים והתיישב בה בשנת רמ״ח. הוא היה כנראה אלמן וחשוך בנים.

רבנו עובדיה יצא מעיר מולדתו קאסטילו (איטליה) בראש חדש כסלו שנת רמ״ו (סוף 1485) והלך לרומא וממנה לנאפולי שאליה הגיע ביום י״ב בכסלו בשנה ההיא; משם עבר לסאלרנו ולפאלרמו, בה נתעכב יותר משלשה חדשים, ומפאלרמו הגיע לאלכסנדריה. בעיר זו נפגש עם יהודי ״אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו״, והצטרף אליו והלך אתם לקהיר, שאליה הגיע בתחלת חדש אדר רמ״ח (1488). הוא עזב את קהיר ביום כ׳ באדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני והגיע לעזה ביום ז׳ בניסן רמ״ח (1488)-, מעזה נסע דרך חברון ובית־לחם, והגיע לירושלים ביום י״ג בניסן רמ״ח (1488), שנתים וארבעה חדשים וחצי אחרי צאתו מביתו באיטליה.

בהגיעו לירושלים נתקבל בכבוד גדול, כי שמו הלך לפניו בכל העולם היהודי כמפרש המשנה, שפרושו נתקבל בכל תפוצות ישראל, וכגדול בתורה וביראה וכדרשן מפורסם. הוא היה גם עשיר וע״י כך לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו.

מספר התושבים היהודים בירושלים בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא אליה היה קטן מאד, כלם עניים מרודים, ואפילו ספר תורה לא היה להם. מיד ניגש הרב לעבודת קימום הקהלה, ומשנה מרץ השקיע בעמלו הקדוש אחרי שהנגיד הרב נתן שולל הפקידו על ביתו והעמידהו בראש הקהלה. בתחלה לא ראה רבנו עובדיה ברכה רבה במעשיו, אולם במשך הזמן הצליח להקים בירושלים מרכז רוחני חשוב מאד ולישיבתו יצאו מוניטין בכל הסביבה. בודאי היו לו לעזרה הפליטים היהודים הרבים שנהרו לא״י אחרי גרוש ספרד ומביניהם העמיד תלמידים הרבה.

מיד לאחרי בואו והתמנותו לרבה של ירושלים ולמנהיג היהודים בה, התחילה תקופה חדשה ליהודיה.

מצבם של יהודי ארץ־ישראל בכלל, ויהודי ירושלים בפרט, בהגיע הרב עובדיה מבר­טנורא אליה, היה איום ונורא. הנוסע ר׳ משולם מוולטירה שהגיע לירושלים בחדש תמוז רמ"א 1481)) להשטתח על קברות הצדיקים, מצא בירושלים כעשרת אלפים מוסלמים וכמאתיים וחמשים בעלי־בתים — ורבם ר׳ יהונתן שולל שנזכר לעיל.

רבנו עובדיה מברטנורא שהתישב בירושלים כשבע שנים אח״כ (בשנת רמ״ח) מספר באגרתו מירושלים לאביו, באותה שנה, לאמר:

"ומבית לחם לירושלים כשלשה מילים, וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים, והכרמים בגליל הזה כעין הכרמים של מחוז רומאניה כי הגפנים שפלי הקומה וגסים, ומרחוק מירושלים כשלשת רבעי מיל, במקום שיש שם כעין מעלות ומתחילים לרדת משם, נגלתה העיר המהוללה, קרית משושנו, ושם קרענו את בגדינו כחובה, וכאשר עברנו

עוד מעט נגלה  אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס, וקרענו קריעה שניה על המקדש.

ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה עשר לחודש ניסן רמ״ח בצהרים. בעצם היום ההוא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ושם בא לקראתנו רב אשכנזי אחד, אשר נתגדל באיטאליאה, שמו ר׳ יעקב די קולומבאנו והביאני אל ביתו, ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח.

וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב. והעם אשר בה, כפי מה שספרו, הם כארבעת אלפים בעלי בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה  וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו. ואשר יהיה או ימצא לו לחם לשנה אחת, הוא נקרא עשיר במקום הזה לעת כזאת. ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה, שבע נשים כנגד איש אחד. ועתה הארץ שלוה ושקטה, כי ניחמו הזקנים  על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד, וגם הם נשארו דלים ומדולדלים יותר מאשר היו בתחלה. והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ, ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה אשר עשו, באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם, ועד היום הזה לא אוכל לומר (אלא) שעשו עמדי רק טוב ובשלום ובמישור הלכו אתי, וברוך ה׳ יום יום.

ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה. והלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה, ואין פוצה פה ומצפצף, והם מרחמים מאד על איש נכרי, וביותר למי שאינו יודע הלשון, וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל. ולפי דעתי, אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם בהנהגת המדינות, היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים, כי אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם חרשים ונבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כולם אנשים מדבריים, שונאים את הבריות, ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם.

נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחר המטה.וכבר היה מעשה באשה אחת שמתה, ובחצי הדרך הוכרחנו לקרוא לנשים שתבאנה ותשאנה, כי לא היה עמנו איש. ולולי נשים רבות הצובאות ללכת אחרי המטה וקצת בעלי תשובה אשר מזרע האנוסים המה, היה המת מוטל, שאין לו קוברים, כי אנשי הארץ עצמה לא יחמלו ולא ירחמו.

ורעה חולה ראיתי בארץ הזאת, ורבה היא, אשר כשיחלה איש נכרי, כל אוהביו ושכניו וידועיו ייראו מגשת אליו ומלהכנם בביתו, כי יראו מפני הזקנים פן יעלילו עליהם שגנבו או שמו בכליהם, כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כמטר שימותו הגרים הבאים בארץ, למען יירשום, כי אומרים שהם גזברים על ההקדש, וממון הנכרים שאין להם יורשים, נכסיהם להקדש, ורוב האנשים והנשים הדרים בירושלים גרים הם, הבאים מארץ רחוקה, ואין להם יורשים ידועים בארץ. וגם כי לפי משפטי המדינה נכסיהם למלך, הם חולקים עם הישמעאלים שרי הארץ ועושים כרצונם. כאשר ידעו באיש שהלך לבקר את רעהו לפני מותו, יעלילו עליו, כי לקח ממונו או הטמין או קבל פקדונות מידו למען הציל אותו מידם, ויביאוהו לפגי השופטים ויכוהו במקלות ובשוטים, עד אשר יתן על פיהם, או עד שתצא נפשו. ובכל יום ויום נופלים ירושות, אם מעט ואם הרבה, להקדש ירושלים מזקנים וזקנות המתים פה, ולוקחים הכל הזקנים, ואומרים שפורעים מהם החובות שעשו בשביל בנין בית־הכנסת זה כמה שנים, ותמיד החובות קיימים, כי עדיין אומרים שיש להם חוב יותר מאלף פרחים זהב בגלל הדבר הזה.

ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזער, תחת אשר היו בה, לפי הנשמע, יותר משלש מאות ספרי תורה. ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב ולא כלי כסף גם אחד, כי מכרום הזקנים, ועשו במעות כרצונם. ובית הכנסת של ירושלם הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצד ואפל, ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים. ובחצר בית הכנסת, קרוב מאד, יש במה ומוסקיטה [מסגד] לישמעאלים כי היה הבית ההוא בתחילה של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים, נעשה ישמעאל, ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה, אשר בחצר בית הכנסת, לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטא להנקם מן היהודים. והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד ממונם של ישראל. וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת בירושלם, לולי רחמי ה׳ אשר נתן אותם לרחמים אז בעיני המלך, ונגד רצון כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו, צוה לבנות את הבית כבתחילה, ולרומם האחרון מן הראשון. והחצר אשר בו בית הכנסת, גדולה מאד, ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים, ואשכנזיות אלמנות יגורו בו. וחצרות רבות היו בירושלם ברחוב היהודים, כולן של הקדש, וכולן מכרו הזקנים ולא נשאר בהן אחת, רק הקדש האשכנזים לא יוכלו למכור כי חק לאשכנזים וחלקם הוא, ואין לעניים אחרים חלק בו.

רחוב היהודים ושכונתם היא גדולה מאד, והם יושבים בציון, ובתים רבים היו להם, וכולם נהרסות ונשמות והיו תל עולם ולא תבנינה, כי מדתי הארץ ומשפטיה שלא יוכל היהודי לבנות את ביתו ואת חצרו, אף אם יפלו, שלא ברשות, ופעמים שהרשות צריך הוצאה מרובה יותר משבח של בגין הבית. וכל בתי ירושלם מכפות של אבנים, ־א מתקרה ומעזיבה.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח–הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)–ירושלים במאה ה-15

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה

אילו הייתי נדרש לתת שם משני לפרק זה, הייתי מכנה אותו בשם "הסיפור שלא סופר". כפי שניווכח בפרק זה, השואה האיומה של העם היהודי, אולי האסון הגדול ביותר שאירע מאז חורבן בית המקדש, שמלווה אותנו בכל צעד ושעל עד היום הזה ממש, לא פסח גם על יהודי צפון אפריקה בכלל ועל יהודי מרוקו בפרס. אלא שהמודעות לכך דלה ביותר.

רק בשנים האחרונות, החלו רבים להיחשף לסיפור השואה של יהודי ארצות הספרדים והמזרח. כך לדוגמה, השואה שהתחוללה ביהודי טריפולי וביהודי תוניס, קיבלה במה ותהודה רק בעשורים האחרונים. כל מי שפגש אי פעם באדם מבוגר שעלה ארצה בנערותו, היה שומע ממנו על ימי נערותו בין עולים מאירופה, שהיו מביטים בו בתחושה לאמר: ׳אנחנו אלו שסבלנו׳…

לעולם אין לערוך השוואה בין אסונות שפקדו את העם היהודי. אנשים אחים אנחנו, וסבלם של אחינו יהודי אירופה מלווה אף אותנו ומשפיע עד היום הזה. אילולא נעצרה חרבו של השטן, הרי שהייתה ממשיכה אף לארצות הספרדים והמזרח במלא המובן, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועם זאת, גם יהודי צפון אפריקה חוו על בשרם מאותם מאורעות, אך המודעות לכך טרם קיבלה את מעמדה ומקומה.

בשנת תש״ע (2010), הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כמי שחוו אף הם את מאורעות השואה, והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד־פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו אכן מפתיעה במבט ראשון, שכן הצבא הגרמני לא דרך בפועל על אדמת מרוקו, ואף יישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה הנאצית. אלא שגם אם אין ספק שמשטר וישי היה האחראי הישיר על רדיפות יהודי מרוקו, הרי שהוא הושפע עמוקות מרוח הנאצים, דגל בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה ואיחל לניצחונה. שלטון וישי אף ניצל את מאורעות המלחמה כדי להרחיב את מדיניותו האנטישמית לצפון אפריקה, בניסיון לרצות את גרמניה. בפרק זה ניחשף למקצת מאותם מאורעות שחוו יהודי מרוקו על בשרם.

בפתח פרק זה, אזכיר לטובה את יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, שכתב את הספר ׳רדיפה והצלה׳ המתאר את סיפורם של יהודי מרוקו תחת שלטון וישי. וכן את הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, מומחה לפוליטיקה ערבית ואסלאמית ולמדיניות המזרח התיכון, שכתב את הספר ׳בין צלב הקרס לסהרה׳, ותורגם לעברית על ידי ׳יד ושם׳. ספרים אלו חשפו בהרחבה את השואה שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו, וחלק נכבד מפרק זה מסתמך עליהם.

בשלהי חודש אדר ב׳ תשע׳׳ט (סוף מרץ 2019), זכיתי בפעם השנייה לצאת למסע 'עדים במדים' לפולין, בה שימשתי כרב משלחת צה״ל. מפקד המשלחת היה ידידי תא׳׳ל יאיר ברקת. המלצתי לו כי 'ערב המפקד' ביום הרביעי למסע, יוקדש לסיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. המפקד קיבל את המלצתי, ונתן את משימת ההיערכות לצוות 3 בראשות אל״מ ד. זהו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, לפתוח את הערב במספר מילות פתיחה, ולחשוף בפני המשלחת כולה את סיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. הצוות נערך לקראת ערב זה, בקטעי עדות ושירה מן הניצולים ששרדו, ולראשונה נחשפו רבים ל׳סיפור שלא סופר'. עם שובי לארץ, הבנתי כי עלי להביא סיפור זה לידיעת הכלל, וזהו הפרק שלפניכם.

העשורים הראשונים של תחילת המאה ה־20, היו רגעים משמחים ביותר בהיסטוריית יהודי מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו, ופרשו עליה את חסותם. לראשונה נשמו היהודים את סיסמת צרפת 'חופש, שוויון, אחווה׳ (Liberté, Égalité, Fraternité), לאחר שנים כה רבות שהיו תחת שלטון מוסלמי במעמד נחות ביותר. עתה שמחה גדולה הייתה, לאחר שקיבלו אזרחות צרפתית, ומעתה יהיו שווים בזכויותיהם ובמעמדם לשכניהם המוסלמים. האזרחים החדשים גמלו על כך טובה והוקרה לצרפתים, והתנדבו בחפץ לב להילחם במלחמת העולם הראשונה לטובת פורסי החסות עליהם. "עם ישראל בכללותו ולא כל יהודי כפרט הוא זה שחייב לעזור לצרפת ולבעלות בריתה להשיג ניצחון על האויב המשותף", נכתב במאמר המערכת בעיתון היהודי של קזבלנקה מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחודש דצמבר 1939.

אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הספיקה צרפת לגולל לאחור את שטיח קבלת הפנים שהציעה ליהודים. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, גדל מספרם של הצרפתים שראו ביהודי צרפת – החל מהמוני המהגרים שברחו מהתפשטות הנאצים באירופה, ועד לאזרחים שאבותיהם ישבו בצרפת דורות רבים – כמזהמים, וכן מקור לחולשה הלאומית ולשפל הכלכלי שפקד את צרפת. גל של אנטישמיות ושנאה החל לפקוד ולרדוף את יהודי צפון אפריקה וכן את יהודי צרפת.

כך לדוגמה, לאחר עלייתו לשלטון צרפת של ראש הממשלה היהודי לאון בלום בשנת 1936, אחד מחברי הפרלמנט קונן בנאומו על כי"מי שמושל באומה של איכרים כמו צרפת, מוטב שיהיה אדם ששורשיו, ולו מקצתם, נטועים עמוק באדמתנו, ולא חכם תלמוד מעודן". גם ממשלות ליברליות ביבשת צרפת, החלו להטיל מגבלות קשות על התנועה של הפליטים המתרבים והולכים, רובם יהודים. כך גם הטילה צרפת מגבלות נוקשות על תושבים חדשים שחפצו לעסוק במקצועם או לפתוח עסק. עוד קודם נפילת צרפת לידי הגרמנים, כל זר שנתפס ולא היה בידו היתר מגורים או היתר עבודה תקף, נכלא ללא הגבלת זמן במחנות מעצר, כך שרבים מהיהודים נמקו במחנות אלו.

תקופת המתח ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו. באמצע חודש תמוז ה׳תרצ״ג(יולי 1933), התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי שבמרוקו. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה של מנהיגי המוסלמים. ימים ספורים קודם לכן, נצבעו סיסמאות על קירות העיר: 'תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!׳. אלא שלמרות מספר ההתנכלויות כלפי שכניהם היהודים ורכושם, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.

באחד הימים, בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי, פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי, והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לתושבים היהודים להימנע מכל תקרית ׳בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

• היופי אינו מביא אוצר

זְ־זִין מָא יְ׳זִ׳יב כְזִין

גרסה דומה לפתגם 7, כאשר עְזִ'ין; (בצק) מוחלף בכְזִין; (אוצר). הכוונה כאן היא שאת היופי לא ניתן להסתיר ולחסוך לשעת הצורך.

מסר סמוי: היופי אינו מהווה מחסום ואינו ערובה כנגד פגעים שונים.

לעניות דעתי, יש כאן שיבוש המילה "כזין" שפירושה בערבית חנות, היה צריך לומר קנז, שאולי שובשה בשפה המדוברת, קנז בערבית פירושו "אוצר –א.פ

• כסי את רגליו, הוי טיפשונת, היופי הוא מן הלידה

כְטְטִי רְזְ׳לִיק יָ׳א חְמִיקָּא, לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־כְלִיקָּא

מסר סמוי: כסי את רגליך, הוי טיפשונת, לא יופי אלא יופי הגנדור.

המענא מחליפה כאן את כליקא (לידה) בחליעא(גנדור). דהיינו, היופי אינו בחשיפת הגוף אלא בלבוש מתאים המכסה את הגוף. מילה זו מזכירה את הטקס היהודי חלקה, התספורת ראשונה לילד בן ארבע, במיוחד בל״ג בעומר, שמקורה במילה הערבית חלאקה, תספורת.

• אני יפה והדאגות הפכו אותי בלויה

אָנָא מְזְיָ׳אנָא אוּ לְ־הְמְם בְּלְלָאנִי

מסר סמוי: אני יפה והעוררות גרמה לי ללחלוחית; המסר הסמוי מציג תמונה הפוכה למסר הפשוט.

מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

סירוב משפיל

ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:

[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc

״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.

אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:

מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.

״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״

קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:

״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.

היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.

לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:

״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״

כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, ד^לאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.

האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:

״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.

למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.

כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל