אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו-שושביני הקדושים

אברהם בן־חיים, האיש שמאחורי ׳בית רבי דוד ומשה׳, נולד ב־1930 באִימִי־נְ־תָנוּת, כפר גדול הנמצא כתשעים קילומטרים מדרום מערב למראכש, ושם עשה את כל שנותיו עד לעלייתו לארץ באמצע שנות החמישים. אילן היוחסין של משפחת אמו משובץ ברבנים ובחכמים, שאחדים מהם הוכרו כצדיקים על ידי הקהילה המקומית. אביו, לעומת זאת, בא מרקע חסר ייחוד. אבי האב, שאברהם קרוי על שמו, נפטר כשהיה האב עדיין רך בשנים, ועקב כך הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל צעיר ולתרום לפרנסת המשפחה. כסנדלר נודד הוא היה סובב רוב ימות השבוע בין כפרי הברברים בסביבה, מתקין ומטליא נעליים בבתי המוסלמים. בשל הקרבה הפיזית שהייתה בין אברהם לאביו — השניים התגוררו בשכנות גם בארץ — היה מפתיע לגלות עד כמה שולית הייתה מעורבותו של האב במקום הקדוש שהקים בנו. במהלך ההילולה לרבי דוד ומשה נראה האב בין הרוכלים הפורסים מרכולתם בכניסה לחדר הצדיק, מוכר נרות לחוגגים.

מזיכרונותיו המוקדמים של אברהם לא נפקד מקומם של צדיקי אימי־נ־תנות, רבי אברהם דרעי, רבי יצחק הלוי ורבי מסעוד מני, הקבורים בקרבת הכפר, על פסגת ההר אִימִי־נְ־תָמוּגָה. עובדה זו כשלעצמה לא היה בה כדי להבדילו מיהודים רבים אחרים בדרום מרוקו, שנחשפו משחר ילדותם לדמות הצדיק. בכל זאת, ראוי לציין כי אירועי חייהם ומקומות קבורתם של שלושת הצדיקים לא היו מוכרים ליהודי המקום, אלא התגלו להם בחלום (בן־עמי תשמ״ד, 26, 243). דפוס תרבותי זה של גילוי בחלום, שבאמצעותו זוהו אמנם לא מעט מקברי הצדיקים במרוקו, כולל קברו של רבי דוד ומשה ליד תַמְזִירְת שבאטלס המערבי הגבוה (שם, 26, 321), עמד, כאמור, גם ביסוד הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ על ידי אברהם בן־חיים בצפת.

בניגוד לצדיקים המקומיים, ששמם נישא בפי כול וקבריהם נפקדו בשכיחות רבה, רבי דוד ומשה לא תפס מקום מרכזי במרחב החיים של תושבי אימי־נ־תנות. ׳ידענו רק שהוא בסוף העולם׳, ציינה שכנה לשעבר של אברהם. אברהם עצמו טען כי לא הכיר את רבי דוד ומשה לפני שנגלה לפניו ב־1973 בישראל. גם אם אי־היכרות זו לא הייתה מוחלטת, כפי שיסתבר בהמשך, היא עלתה בקנה אחד עם האופי המקומי של פולחן הקדושים, שנבע, בין השאר, מקשיי הנגישות אל קברי צדיקים מרוחקים.

אף ששלושת הצדיקים הקבורים באימי־נ־תמוגָה הוכרו כפטרוני הכפר, עיניו של אברהם היו נשואות בראש ובראשונה אל צדיקי משפחתו שלו, מקור לא אכזב של ברכה ושל ׳זכות אבות׳. דא עקא, כל הצדיקים האלה לדורותיהם השתייכו למשפחת אמו, ומכאן שאברהם ניצב בעמדת נחיתות מול אחי אמו וצאצאיהם הזכרים בתחרות על ירושת הזכות המשפחתית. [והשוו שוב לבאראכה המוסלמית, המועברת רק באמצעות גברים] האם יהיה זה מוגזם לשער כי הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ היא, בין השאר, ניסיון ראוותני לתקף זכות־נתונה־בספק זו? כפי שאראה בהמשך, רשת ענפה של קשרים מסתעפת מאבותיו הקדושים של אברהם למקום הקדוש שהקים בצפת.

הנודע בצדיקי המשפחה היה סב סבו של אברהם, רבי שלמה תימסות, אשר תהילתו יצאה מעבר לקהילת מראכש שבה חי, ומעשי נפלאותיו זכו לציון במקורות שונים (בן נאיים תשל״ה, 117; בן־עמי תשמ״ד, 565-563; נוי תשכ״ז, 73). כמו צדיקים רבים אחרים, כוחו הפלאי של רבי שלמה התגלה לראשונה בפומבי רק בעקבות אירועי מותו, שעל פי המסורת המשפחתית היו סוערים במיוחד. אשתו של קאיד (מושל) מקומי שחשקה ביהודי יפה התואר, הזמינה אותו לביתה וניסתה לפתותו. רבי שלמה, כיוסף הצדיק בשעתו, עמד בניסיון, אך שילם על כך בחייו, מששילחה בו אשת הקאיד הנזעמת את משרתיה להורגו. כדי להסתיר את מעשה הנבלה הם ביתרו את גופתו וטמנו את חלקיה באחד מקירות הבניין. אולם הצדיק המת הופיע לאלמנתו בחלום הלילה ותיאר לפניה את נסיבות הירצחו ואת מקום קבורתו. משנואשו החופרים, אחרי חיפוש ממושך, מלגלות את חלקי הגופה, איים הקאיד הנרגז לכלות את זעמו ביהודים על שהוציאו את דיבת אשתו רעה. ואז הזדקרה ידו של רבי שלמה מתוך הקיר, ובעקבותיה נחשפו שאר חלקי גופו. הקאיד נאלץ להוציא להורג את אשתו ואת משרתיה, ורבי שלמה הובא לקבורה ברוב עם בבית הקברות היהודי במראכש. לא חלף זמן רב והקבר הפך לאתר פופולרי של עלייה לרגל בעקבות מעשי נסים למכביר שהתחוללו בו.

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו-שושביני הקדושים

עמוד 68