המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

 

חלוקת תפקידים בין פני המשפחה הייתה נהוגה חלוקת תפקידים צודקת בקרב כל בני המשפחה. הגדולים טיפלו בקטנים. על הבנות הוטל לערוך את שולחן האוכל ולהדיח כלים. במשפחתי, אחותי הכינה סלטים ודאגה לשתייה החמה ולחמין בצהרי יום השבת, עלי הוטל התפקיד החשוב והמרכזי: ״בגלל היותך ילדה טובה ושאינך מתרועעת עם בנים ואינך נוהגת לקלל ומכבדת את הבריות, הנני מוותרת על הסיוע שלך בבית ומטילה עלייך את משימת ניקיונו של בית הכנסת שבחצר ביתנו בדרב סאבא וזאת מידי יום שישי לפני כניסת השבת…״. כך אמרה אמי. משפחתנו הייתה ממונה על החזקתו של בית הכנסת על שם רבי מרדכי בן עטר, זכרונו לברכה, ואני זו שזכיתי לממש את הנדר. לא סבלתי כלל מן הנטל, להיפך. אהבתי מאוד את תפקידי ועמדתי במשימה בכבוד. מידי יום שישי, מיד אחרי שהסתיימו הלימודים בשעה אחת עשרה בערך, שבתי בריצה הביתה, הנחתי את הילקוט בחדרי הקטן וניגשתי לאמי שהמתינה לי עם הכריך המסורתי:

לחם טרי שחזר זה עתה מן ה״פרינה״, המאפייה, וסלט מבושל, סלאדה מטבוח׳ה, שזה עתה הורד מעל לאש הפתיליה דולקת עדיין. ביד אחת החזקתי את הכריך, ובשנייה – דלי מים נקיים ובסמרטוטים שהיו מיועדים רק לניקוי בית הכנסת. במשך השבוע כיבסה אותם אמי בנפרד ותלתה אותם ביראת

כבוד בעליית הגג. ״לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן!״ קראה אמי לעברי והתכוונה כמובן לזמן הדחוק שנותר עד לכניסת השבת…      

סִיר דִיגִ'יָאק אַבְּנְתִי, רָאהּ מָא בְּקָּאס לוּקְּטְ…..לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן

בחשיבות יתרה פניתי מיד לכיוון בית הכנסת, כשאני נושאת ביד ימין את דלי הפח הכבד והמלא עד גדותיו במים נקיים, וביד השנייה את הכריך. כל צעד זיכה אותי בחבטה מכאיבה ברגלי מבסיסו החלוד והמיושן של דלי הפח. לא רטנתי חלילה ורק השתדלתי להרחיק מעט את הדלי מרגליי המאדימות מהחבטות. הידית הדקה סימנה על אצבעותיי חבורות אדומות שהלכו והכחילו עד להגיעי לבית הכנסת כדי להתחיל במלאכת הניקוי.

שער בית הכנסת היה פתוח לרווחה, ובפינה, ליד ההיכל, ישב והתפלל רבי נסים דל חזאר (סלע). הכינוי שהוצמד לו, כפי שלכל יהודי מראכשי הוצמד כינוי משלו. הרב נסים היה ״חכם ועקשן כסלע״ שכן הוא התפרסם בחוסר ותרנותו בכל הקשור לזכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות. הצצתי לעברו בחטף תוך כדי התארגנות. דמות קטנה ושקועה בספר תפילה המתנועעת כלולב לקצב התפילה. הוא מלמל במרץ משפטים שהיו מוכרים לי היטב אמנם, אך לא ברורים כלל. כולנו הכרנו את השפה העברית, אך לא תמיד הבנו את המשמעות.

מנגינת התפילה הנעימה לי את המלאכה. טיפסתי בזהירות על אחד הספסלים והתחלתי בניגוב הכוסות הענקיות שהיו מלאוה בשמן ומתחתיו במים, ושהכילו בתוכן את הפתיל שכבה מזמן. רוקנתי מהן את שאריות התערובת העכורה, שטפתי היטב את הכוסות, מילאתי אותן במים נקיים ובשמן טהור, והנחתי בתוכן את הפתיל החדש אשר המתין להדלקתו על ידי שמש בית הכנסת לפני תקיעת השופר שבישרה את כניסת השבת. עשיתי כך לכל הכוסות ששמשו כעששיות

והנחתי בתוכן את ה״אְלְ עואם״ – הפתיל שהיה עשוי מצמר נקי שאמי הכינה. היא גזרה בקפידה סביב הפתיל נייר סגלגל בעיגול לא מושלם, ולעתים, השתעשעתי בנענוע הנוזל ובצפייה ב״עואם״ שהחל לשחות במים ולרקוד לפי תנועתם. הוא דמה בעיני לבלרינה של ממש, ואכן, הדמיון הפורה שלי הוליך אותי לא פעם אל תוך עולם זה שהיה קיים רק בדמיוני, עולם של שירה ושל ריקוד ההורה שקיים בוודאי רק בארץ ישראל, מעבר לים. לא פעם ה״עואמים״ איימו לטבוע כאשר ״החצאית״ הפרושה מעל המים נרטבה בקצוות ושקעה לאיטה, ואני, בעוונותיי הרבים, אף סייעתי להן לטבוע מידי פעם…

ניגבתי היטב את ההיכל ואת הספסלים, ולסיום, ניגבתי את הרצפה שהייתה מצופה ב-CARPET – שטיח בצבע חום" כתחליף לריצוף יקר, ושהוחלף כל שנה לקראת חג הפסח. את כל המלאכה ביצעתי בשקט מוחלט בעודי משתדלת לא להפריע לתפילתו של כבוד הרב שהמשיך להתנועע והתעלם מנוכחותי. מבט חטוף לעברו לקראת סיום המלאכה הבהיר לי שהוא היה מודע לעובדה שמילאתי בכבוד את משימתי. המתנתי לתגובתו אשר תבוא בוודאי לפני שאעזוב את שער בית הכנסת, הוא לא מיהר להגיב ורק תנועותיו נעשו אטיות ומהוססות קמעה. ידעתי שהוא לא יאכזב אותי אך לא העזו להתקרב אליו, והנה נפגשו מבטינו להרף עין. עיניו הקטנות שהיו עצומות חלקית הביטו בי בחיבה והוא הושיט יד כדי להניח דבר מה לידו על הספסל. ״הההאם״, השמיע הוא קול נהימה וסימן לי להתקרב ולקחת את החבילה שהניח לידו. ידעתי שזאת המנה השבועית שהוא הכין עבורי: שקית מנייר שקוף ומרעיש ובתוכה ארבע סוכריות ועשרים פרנק. אחזתי בשקית, מלמלתי בצרפתית: ״מרסי״, ויצאתי בזריזות משער בית הכנסת, כשאני סוחבת אחריי את דלי המים שהפכו לעכורים. רוקנתי אותם במדויק אל תוך פתח הביוב הנמצא במרכזה של חצר הבית המשותף לארבע משפחות שכנות ופניתי מיד לאמי שהמתינה לי כדי ללכת יחד למקווה ה״חמאם״, שבקצה הרחוב לפני כניסת השבת.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר