מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 16

Lettre(24.5.1868) de M. Messiah, Mogador, à E. Zay Agent de l'AIU. Paris (AIU Maroc III C 101.24 (Mogador)) 24 May 1868

Le Martyre évité d'une femme juive convertie à l'islam à Mogador (1868)

Je vous confirme ma lettre du 8 courant et j'ai l'honneur de vous informer qu' une affaire s'est passée ici la semaine dernière, qui. sans l'Alliance qui a prouvé la protection des puissances étrangères pour nos coreligionnaires de ce pays, aurait en un résultat très mauvais pour les personnes intéressées, comme vous verres par le fait survant;

Le samedi 16 courant, une femme divorcée, pauvre, mère de deux enfants en bas âge, ayant en quelque différend avec sa mère, avenglée par la colèra est allee à la Zaouia Mouley Abd El-Kader- El Djilay, endroit très vénéré parmi les Mahometans, et la, en voulait devenir musulmane.

Le lendemain, lorsque sa colère s'apaisa, elle eut le sens de la démarche insensée qu'elle avait prise et elle leur dit qui elle était Israélite et qu'elle voulait pas changer sa religion; mais le M'kaddem (chef) de la dite Zaouia, Prétandait qu' une fois qu'elle avait déclaré volontairement vouloir devenir musulmane, il fallait l'être.Sa famille vint implorer la protection de Monsieur F. Carstensen, Vice Consul anglais de cette localité, qui répondit qu'il fallait s'adresser à la junta, et lorsque celle- ci lui demanderait son aide, il ferait ce qui dépendait de lui en sa faveur. Il apparaîtrait que comme ls moeurs de cette femme, qui peut- être a cause de sa misère, dit on, laissent à désirer, la junta voyait avex plaisir qu'elle devint musulmane, bon gré .malgré, et ne voulait pas s'occuper de sa destinée

Le mardi 19 courant, se famille désespérée sans appui; s'arrêtait à la porte de la maison du Cadi, en implorant qu'il fit venir cette femme chez lui, et lui demander en leur presence la religion qu'elle voulait suivre, mais elle ne réussit pas Heureusement, Monsieur Isaac d'Abraham Coriat, négociant indigène, membre de l'Alliance, intervint it obtint avec difficulté du Cadi d'envover deux adouls (notariés) pour interroger la détenue, qui déclara qu'elle voulait rester Israélitee Mons. Coriat obtint alors de faire sortir femme de la Zaouia, et aller à la prison des femmes; mais pendant la nuit on le fit retourner à la Zavuia. Le lendemain, ce négociant ne pouvait faire rien de plus en sa faveur fit parvenir le témoignage des dits adouls a M. Carstensen, qui obtiut après beaucoup de difficultés des autorités locales qu' on ferait venir cette femme chez le Cadi, et que la en présence de son interprète et de quelques Israélites on lui permettrait d'exprimer sa voloné sur la religion qu'elle desirait suivre. Le mercredi 20 courant vers huit heures et demie du soir le Gouverneur par intérim. Sidi Hassan Ben- Abd- Essadik, envoya chercher a cet effet l'interprète Vice Consulat anglais Monsieur Coriat et moi nous sommes ailes chez le Cadi, ou le gouverneur et quelques notaires s'y trouvaient. La foule qui attendait le résultat était immense, il y avait un bon nombre d'arabes armés de bâtons quils cachaient sous leurs haiks. Le cadi interrogea la dite femme et lui dit d'indiquer sa volonté, qu'elle n'avait rien à craindre. Elle répondit qu'elle voulait être Israélite. Lui ayant demandé pour qui quelques heures auparavant elle avait déclaré devant les adools qu'elle désirait être musulmane, elle répliqua que c'était parce qua la Zaouia on l'avait épouvantée en lui disant que si elle manifestait le désir d'être Israélite on écrirait à 1' Empereur qui le ferait brûler vive Monsieur Jacob d'A. Levy, interprète du Vice consulat anglais, et membre de l'Alliance, dit aux autorités que voeux exprimés sous l'influence de la colère et de la peur ne pouvaient pas être valables et il leur demanda de remettre cette femme à sa famille. Le M'kaddem ayant envoyé une trentaine d'individus qui déclarèrent que les ordres quils avaient étaient de ne pas retourner sans la ramener, les autorités décidèrent quèlle rentrerait à la dite Zaouia jusquà ce que les Oulema (docteurs de la religion) décideraient sur son compte. Mais cette femme sollicita avec instance a ne pas y retourner parce que  les voir l'épouvantait. Grâce a l'influence de Monsieur le Vice consul anglais on obtints du Mkaddem et les (autorités qu' elle irait à l'Arifa prison de femmes).

Le 22 cour[ant], ayant appris que la décision des Oulema était que l'on désirait la punir en lui administrant une centaine de coups de bâton , Monsieur Carstensen est allé lui- même voir le Gouverneur et il a pu obtenir que l'on ferait seulement semblant de la punir pour apaiser le peuple. Même cette apparence n'a pas en lieu, et elle a été mise en liberté le 23 cour[an]t au soir.

Il faut dire a la loange de Gouverneur Sidi Hassan, et du Cadi qu'ils étaient portés de la meilleur volonté pour être agréables à Monsieur Carstensen, car autrement ils auraient insisté a ne pas délivrer cette femme avant de consulter le Sultan, qui, probablement aurait ordonné qu'on la lui envoit (sic), comme il fait ordinairement, et une fois à l'intéreur, ou il n'y a pas de Conuls, et ou les indigènes n'oseraient ou ne voudraient pas intervenir. Dieu sait ce que serait devenu d'elle.

Vous n'ignorez pas, Monsieur, que suivant les preceptes de la loi mahometane tout individu qui embrasse cette religion et qui insiste apprés à ne pas vouloir la professer doit être brûlé ou décapité, comme il est arrivé il y a une trentaine d'années a l'heroine Hatchuel a Fez conséquemment, c'est un très- grand bien non seulement pour cette femme, mais pour les Israélites indigènes en général.

A l'avenir, que Monsieur Carstensen ait pu obtenir d'être permis a cette malheureuse, après avoir déclaré le premier et le cinquième jour qu'elle voulait être musulmane, d'avoir le choix et de rester Israélite. Pour encourager les Consuls, ainsi que tout individu a aider nos coreligionnaires dans des affaires si difficiles comme celui- ci l'est dans ces pays, il est à désirer que le comité central remercie directement ce Vice Consul en y faisant mention aussi du dit Mr Isaac d'A. Coriat, qui a bravé la haine et la colère des arabes en procurant de leur arracher leur prise, car pour encourager cette femme à répondre librement il a accompagné les adouls envoyés, sur ses instances, pas le Cadi, a un endroit où il n'est pas permis aux Israélités de pénétrer, et les coups de pierre que la foule jettait sur lui et la famille de Israélite en question, faisaient rebrousser chemin aux passants.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-תעודות בשפות שונות

18/09/2022

3. שאלות המחקר ומבנהו

בפרק הראשון נבדוק את הרקע ההיסטורי של המרחב הארץ-ישראלי בתקופת מחקרנו, מי שלט באזור, ואלו תמורות היסטוריות חלו בו. עוד נבדוק את זמן עלייתם והשתרשותם של המערבים בארץ ישראל. בפרק השני נבדוק את מצב המערבים ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה: האם נשארו באזור מגוריהם, או שמא נגזרה עליהם גלות ממקום מושבם למקום אחר בתוך ארץ ישראל ומחוצה לה, וכיצד הצליחו לשרוד באחת התקופות הקשות בהיסטוריה הכללית שבה שזורה ההיסטוריה היהודית?

בפרק השלישי נדון במערבים לאחר מלחמת העולם העולם הראשונה ובכל ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל, כאשר חקירתנו תתמקד במצב המערבים לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים ומקומם הגיאוגרפי. בפרק הרביעי יידונו מוסדותיהם של המערבים והנהגתם – היכן התפללו, אם היו להם בתי כנסת ייחודיים של העדה, או שמא התפללו עם שאר עדות ישראל; בתי הדין של המערבים – היכן היו, כיצד התנהלו ענייני בתי הדין על ידי חכמים מערבים, ואלו נושאים נידונו בהם; ארגון הקהילה על-ידי ועד העדה – מי היו מנהיגי המערבים בארבע ערי הקודש, כיצד ארגנו את ועד העדה, ובאלו נושאים היו צריכים לטפל כדי לדאוג לבני עדתם.

בפרק החמישי יידון עולמם הכלכלי של המערבים – באלו מקצועות עסקו, אם נתמכו בכספי הכוללים, המשיכו במלאכות הזעירות או ניסו להתקדם ולהגיע לעבודות אחרות מלבד מסחר זעיר ועבודות כפיים. בפרק השישי נבחן כיצד התבטאו קשריהם של המערבים עם יהודי התפוצות – שד"רים, מנהיגים, רבנים ומורים שהיו בשליחות בגולה, ונבדוק במה הייתה תרומתם ליהודי הגולה.

בפרק השביעי נתאר את קשרי המערבים בארץ ישראל בכלל ובערי הקודש בפרט עם שאר יושבי הארץ ועם הקונסוליה שאליה השתייכו )במקרה הזה לרוב עם הקונסוליה הצרפתית( ועם השלטון המנדטורי הבריטי.

בפרק השמיני נדון בהשתלבות המערבים בכוחות הביטחון – הן של הבריטים הן של היישוב היהודי, נבדוק מה הייתה מידת מעורבותם בביטחון מקומות מושבותיהם בארץ ב'משטרת היישובים היהודים', ה'הגנה', האצ"ל', ו'הלח"י', ונבדוק את עניין התנדבות המערבים לצבא הבריטי והבריגדה היהודית. בחקירתנו נבחן אם המערבים הצטרפו לכוחות הביטחון ממניעים אישיים או אחרים והאם הצמיחו מתוכם גם מנהיגים ומפקדים, ובאלו תפקידים שימשו במהלך התנדבותם ושירותם בארגונים הנזכרים בפרק.

הפרק התשיעי ידון במערכות החינוך ששימשו את המערבים – היכן למדו, ובאיזו מידה השפיעו המוסדות החינוכיים על מהלך חייהם בסיום לימודיהם.

בפרק ה 10- נתאר את עולמה של האישה המערבית: האם מבחינה מגדרית חלה טרנספורמציה של האישה המערבית מעולמה המסורתי-שמירה על מצוות, דאגה לצורכי הבית וגידול הילדים, לעולם החילוני; האם חל שינוי ביחסה למציאת משלח יד, גיל הנישואים, ידיעה רחבה של שפות, מקומה בזכות הבחירה וסגנון לבושה?

בפרק ה 11- יתואר המטבח המערבי – מאכלי המערבים על-פי מעגל החיים היהודי – ימי חול, שבתות וחגים. בבדיקתנו נתמקד בשאלה אם המערבים נתייחדו במאכליהם, אם הושפעו ממאכלי שאר עדות ישראל ותושבים לא יהודים בארבע ערי הקודש, ובמה התבטאה השפעה זו. ובפרק ה 12- נדון בנומנקלטורה של המערבים ונבחן את מדרש השמות שלהם.

1. שיטות המחקר

במחקרנו ישמשו שיטות המחקר האלה:

א. עיון, פענוח וניתוח של פנקסים וכתבי יד הנוגעים למחקר שלא פורסמו.

ב. סקירת ספרות מחקרית של ספרים ומאמרים בעברית ובלועזית הדנים בנושא במישרין ובעקיפין ושל

חומרים מתוך מאגרי מידע ממוחשבים..

ג. דליית חומרים מאוספים פרטיים של יהודים מערבים וצאצאיהם.

ד. עדויות בעל פה באמצעות ראיונות של מערבים שחיו בימי המנדט הבריטי וכן עם צאצאי המערביים, ועם בני העדות היהודיות האחרות, חוקרים וארכיונאים יודעי דבר על אודות המערבים. 35

ה. אָמּנות כמקור להיסטוריוגרפיה. ניתוח מחקרי של תמונות שבהן מצולמים נשים מערביות. מלבד זה

נבדוק גם את סגנונות הבנייה של בתי הכנסת של העדה המערבית.

ו. היסטוריה על פי מין, כלומר Her story – ההיסטוריה מהפרספקטיבה של האישה המערבית.

ז. חקירה של חומר מתוך עיתוני התקופה.

ח. עיון בספרות הרבנית והכללית, בפרט בספרות השאלות והתשובות של החכמים המערבים ושל חכמים

מעדות אחרות שהיו אתם בקשר באמצעות התכתבויות.

ט. בדיקה של ספרי זיכרונות של משפחות מערביות ויהודים מערבים, שהעלו את זיכרונותיהם על הכתב.

י. עבודת שטח: צילום מבנים, מוסדות ומצבות של מערבים.

שיטות מחקר אלו רלוונטיות למחקרנו, שבמהלכו יהיה עלינו לנהוג בהן בביקורתיות רבה ולשים דגש על

הצלבת מקורות ואימותם.

חשיבות רבה נודעת לתיעוד שבעל פה במחקרנו, היות שהחומרים הדוקומנטריים וספרות המחקר המדעית במקצת הנושאים דלים, ובתיעודנו עלה בידינו לשמר חומר על אודות המערבים באמצעות ראיונות עם אנשים שחיו בתקופת מחקרנו ובאמצעות תמליל ראיונות מן הארכיונים. לכל חוקר המתמודד עם ראיונות ידועה בעיית ההישענות על ראיונות בעל פה ומידת מהימנותם, על כן במחקרנו נצליב עדויות ומקורות במידת האפשר כדי להגיע לאובייקטיביות. יש פרקים במחקר שהצלבת הראיונות בהם משמשת אסמכתה, כיוון שלא נמצא חומר אחר, על כן גם באמצעות הצלבתם ננסה להגיע לאמיתות ההיסטורית. על שיטת המחקר באמצעות עדויות וראיונות ראו בהרחבה אצל יואב גלבר, 'תיעוד בעל פה כמקור היסטורי, מקומו של התיעוד בעל פה בחקר ההיסטוריה היהודית בת זמננו', דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ז )תשמ"ט(, עמ' 171-165

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

עמוד 7

Article recu de Youssef Araba
Plainte à Foum Jmaa – 1943.

Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.

Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".

Casablanca, le 4 août I943

Monsieur le Directeur

des Affaires Politiques

Rabat

Monsieur le Directeur,

Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’ Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour

La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.

Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.

Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :

Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.

Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943

Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.

Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.

La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.

Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.

Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.

Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:

Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.

Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).

Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.

Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.

Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.

David ASSOULINE                                                                          Chimmoune David BENISTI

Mouchi FEDIDA                                                                               Yahia PINTO

Youssif TORDJMAN                                                                       Chemaoun IFRAH

נשים כפעילות חינוכית

בית־ספר ראשון לבנים ולבנות נפתח בתיטואן בשנת 1862 על־ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בסיועם של ״אגודת אחים״ בלונדון ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. חינוך מודרני של הבנות היה צעד מהפכני בעולם המסורתי, ועורר חששות אצל ההורים והחכמים. אך העובדה, שנוסף על השכלה כללית למדו הבנות מלאכות כגון תפירה, סריגה ואריגה, העשויות לסייע בפרנסת המשפחה, אפשרה לחכמים לתת לגיטימציה לחינוך המודרני. חלק ניכר מהבנות לא שילם שכר לימוד. זאת ועוד, בדרך־כלל קיבלו הבנות גם ביגוד ומצרכים אחרים. משה מונטיפיורי, שביקר בטנג׳יר בשנת 1863, תרם סכום נכבד לחינוך בנות לזכר רעייתו יהודית, בתנאי שהחינוך יהיה נתון לפיקוחה של מועצת נשים יהודיות. על פי ידיעה משנת 1884 הביע הרב הראשי של יהודי תיטואן שביעות רצון מחינוך הבנות. בטנג׳יר עלה מספר התלמידות מ־120 בשנת 1872 ל־322 בשנת 1907. בתי־ספר לבנות נפתחו גם בשאר ערי מרוקו, כולל בערים השמרניות שבפנים הארץ. בפאס נפתח בית־ספר לבנים בשנת 1883 ולבנות – בשנת 1899. הרב הראשי רפאל בן צור התייחס בחיוב לחינוכן במוסד זה. למרות זאת היה מספר בתי־הספר לבנות ומספר התלמידות נמוך מאלה של הבנים. בשנת 1901 למדו 1,157 בנות לעומת 1,381 בנים. בשנת 1912 היו בתי־ספר לבנות ב־12 ערים לעומת 15 בתי־ספר לבנים ומספר התלמידים היה 3,214 לעומת 1,822 תלמידות. את ההצלחה בחינוך הבנות יש לזקוף לזכותן של מנהלות ומורות מסורות, שראו בתפקידן שליחות. אחת מהן, שהצטיינה בפעילות מסועפת, הייתה סטלה קורקוס.

סטלח קורקוס – מנהלת בית־ספר ופעילה בחיי הציבור

סטלה קורקוס (ניו־יורק 1858-קזבלנקה 1948) הייתה דמות מיוחדת ובולטת בתחום הפעילות החינוכית והציבורית במרוקו משנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך. אביה היה אברהם דוראן, סוחר מצליח באנגליה, ואמה, רבקה מונטיפיורי, אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה נישאה בלונדון למשה קורקוס, יליד אלג׳יר, שעבר אתה למוגדור. משה היה פעיל בתחום החינוך ובשנת 1888 הוזכר כחבר ההנהלה של בית־הספר. אביו, הרב אברהם(אוראן 1810 – לונדון 1895), כיהן בתפקיד דיין של קהל הפורטוגזים בלונדון.

סטלה רכשה ניסיון בהוראה והחזיקה בלונדון בית־ספר פרטי. משנת 1885 ניהלה את בית־הספר לבנות, שנפתח במוגדור באותה שנה ביזמתו של הרב יוסף אלמאליח. הרב, שנולד ברבאט (1809), עבר למוגדור ובגיל 30 התמנה לשמש דיין. הוא עסק גם במסחר והחל משנת 1869 כיהן בתפקיד סוכן קונסולרי. משנת 1885 שימש בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה־הונגריה במוגדור, תפקיד שבו החזיק עד פטירתו בלונדון בשנת.1886

הרב יוסף, שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר בשנת 1844 בעקבות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו מוגדור בסיס בשנת 1875. הם פתחו בית־ספר לבנים ולבנות והרב יוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה. אי לכך יזם הענקת חינוך פורמלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כי״ח, על היזמה המקומית להקים חברה בשם ״עוז והדר״, שמטרתה לדאוג לבנות העניים: למנוע מהן לשוטט ברחובות או לשרת בבתי נוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן. במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים. כוונתו הייתה ללמד 40 מבנות העניים תפירה אריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית־הספר לבנות נפתח ב־24 בדצמבר 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כי״ח ו״אגודת אחים”, שנוהלה באותה עת על־ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה. בדו״ח של ״אגודת אחים״ לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי־הספר לבנים ולבנות למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית־הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית־הספר הייתה סטלה קורקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, כמתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית־הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית־הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן כראוי. בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית־הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה ״יגדל״ על־ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות־הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד 50 בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על־ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה.

שפת ההוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן לימדו בבית־הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה. התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות. הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. בשנות ה־90 ביקרו בבית־הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמאליח, ראש הקהילה, שירש את מקום אביו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך. אלה מהם, שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי התלמידות ותרמו לבית־הספר. בשנת 1890 ערכה סטלה מסיבת גן לאחר הבחינות בהשתתפות כמאה תלמידות, שנכחו בה אורחים מקומיים, נכבדים מחו״ל ודיפלומטים. אחדים מהם תרמו לבית־הספר וכן חילקו פרסים לתלמידות מצטיינות. הגברת קורקוס קיבלה תרומות גם מאנגליה וביניהן ספרים מתורם אלמוני.

על פי מקורות משנות ה־80 עד תחילת המאה ה־20 כלל צוות המורות את הנשים הבאות: הגברת דוראן, אחותה של סטלה, שהייתה אף היא מורה(לפני כן) בלונדון, וסייעה בניהול בית־הספר במוגדור; הגברת בק מאנגליה, ״האומנת״, לימדה חקלאות ומשכורתה הייתה הגבוהה משל שאר המורות – 40 לי״ש לשנה נוסף על דיור ומזון; הגברת בוגנים, שהייתה כנראה מקומית ולימדה בכיתות הנמוכות; הגברת מראש, שלימדה תפירה; הגברת טוראל, שלימדה צרפתית; הגברת מסעודה ויזמן והגברת ששפורטש. לפי גובה המשכורות ניתן להסיק אודות מעמדן. משכורתה של המורה לכיתות הנמוכות הייתה 5 לי׳׳ש בלבד ואילו משכורות שאר המורות נעו בין 5 ל־40 לי״ש.

בשנת 1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגברת קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ולחיסונן באמצעות רופא אנגלי, שהיא דאגה לשלם לו. בשנת 1889 למדו בבית־הספר 109 תלמידות, מהן 67 יתומות. גם בשנת 1892 פרצה במוגדור מגפת – אבעבועות, שהפילה חללים רבים וביניהם כ־200 יהודים, רובם דיירי המלאח הצפוף. הגברת קורקוס פנתה ללונדון בבקשה לקבל תרופות, שלא היו במוגדור.

לסטלה קורקוס היו קשרים עם הנציגים הבריטיים במוגדור. סגן הקונסול מאדן (Maclean Madden), שמונה ב־1 באפריל 1899 והיה כפוף לקונסול בקזבלנקה (פעל עד שנת 1907) נהג לבקר בבית־הספר ושיבח את פעולותיה של הגברת קורקוס, כפי שדווח בין השנים 1905-1901

בשנת 1901 למדו בבית־הספר 156 תלמידות, בשנת 1902 ירד מספרן ל־126, כנראה בשל המחלות, ובשנת 1905 ירד מספרן ל־117. אולם בשנת 1907 עלה מספרן ל־225 תלמידות. בית־הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, שרוששו את האוכלוסייה, למרות שהוצע לסגור את המוסד.

לתלמידות בית־הספר הוגשו ארוחות חמות כל יום. בהוצאות השתתפה הקהילה, שנעזרה גם בתרומות מאנגליה ומצרפת. ועד של נשים מקומיות, שאורגן על־ידה, התרים בגדים ונעליים עבור הבנות העניות לפני פסח ולפני הימים הנוראים, כפי שדווח בשנים

1903-1902.

ההשכלה שרכשו הכשירה את התלמידות לחיי המעשה. על פי דיווח משנת 1907 הועסקו שתי תלמידות בתפקיד פקידות על־ידי סגני הקונסולים של בריטניה ואוסטריה.

מנהל בית־הספר לבנים במוגדור, מר ש׳ וינשטיין, שהגיע לחופשה בלונדון בשנת 1906, מסר דו״ח אודות בית־הספר לבנות בניהולה של הגברת קורקוס. לדבריו ניכרת בבית־הספר התקדמות.

גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית־הספר, וביניהן בנותיו של קונסול ספרד, אך הן שילמו שכר לימוד. על פי דיווח משנת 1906/7 למדו בבית־הספר 12 נערות ספרדיות קתוליות ונערה צרפתיה, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של נזירות.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים בפעילות חינוכית.

עמוד 102

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת

ר יעקב אבן צור

אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

ר׳ יעקב אבן צור(תל״ג-תק״ג, 1752-1673), מגדולי החכמים של מרוקו, כיהן בתפקידים בכירים בקהילה כשישים שנה – עשר שנים שימש סופר בית דין, וכחמישים שנה – דיין ואב בית דין. ר׳ יעקב הותיר אחריו כמה חיבורים חשובים, בהם חיבור השו״ת ׳משפט וצדקה ביעקב׳, קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ׳ וקובץ האיגרות ׳לשון למודים׳. הקובץ ׳לשון למודים׳ מחזיק איגרות שחיבר בשישים שנות פעילותו הציבורית – מעת שנתמנה (בן עשרים) לסופר בית דין ועד לפטירתו, בהיותו גדול הפוסקים של דורו.

* בהכנה: א׳ חזן ום׳ עמאר, לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים׳ – קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא ובאורים (בתמיכת הקרן הלאומית למדע; מס׳ מחקר: 475/06).

• ר׳ יעקב בן צור בן ר׳ ראובן, נולד במכנאס בשבת, כ״ז באייר תל׳׳ג(13 במאי 1673). ר׳ יעקב הרבה לנדוד – בהיותו בן עשרים (בשנת תנ״ג, 1693) נתמנה לסופר בית דין בפאס, בן עשרים ושמונה (בשנת תס״א, 1701) עבר למכנאס מסיבות כלכליות, אך כעבור שלוש שנים (בשנת תס״ד, 1704) שב לפאס ונתמנה בה לדיין. נראה כי בשל אישיותו התקיפה ועמידתו מול ראשי הקהל, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא עזב את העיר בשנת תע״ח (1718) ועבר למכנאס – הפעם לתקופה ממושכת של שתים־עשרה שנה. בשנת ת׳׳ץ (1730) חזר לפאס ונתמנה בה לאב בית דין, אך כעבור שמונה שנים (בשנת תצ״ח, 1738) נאלץ לעזוב שוב את העיר עקב רעב כבד. בפעם הזאת הוא עבר לתיטוואן. כעבור שנתיים (בשנת תק״א, 1741) חזר לפאס וכיהן פעם נוספת כאב בית דין. כהונה זו נמשכה עד סוף ימיו(נפטר בשבת, ב׳ בטבת תקי״ג, 9 בדצמבר 1752). על האיש ופועלו ועל התקופה ראו בהרחבה מ׳ עמאר, ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, ממזרח וממערב, ג(תשמ׳׳א), עמ׳ 123-89; וראו עוד ב׳ בר־תקוה, פיוטי ר׳ יעקב אבן־צור (קובץ ראשון יוצא לאור על־פי דפוסים וכתבי־יד בצירוף מבוא, חילופי־נוסח וביאורים בידי בנימין בר־תקוה), ירושלים תשמ״ח, עמ^׳ 24-21; א׳ חזן ומ^׳ עמאר, ׳הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צוד, בתוך ר׳ מאמו וד״ט קיל (עורכים), ישועות יעקב: אסופת מאמרים לכבודו של ד׳׳ר יעקב הדני, ירושלים תש״ע, עמ' 171-167.

המעיין בקובץ ימצא בו איגרות הנוגעות לפרט ולקהילה – קצתן מליציות; וכמו שהרב דוד עובדיה אומר:

ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל,לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים (י׳ אבן צור, ׳לשון למודים׳, בתוך ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 225).

מנהג איסוף איגרות והעתקי איגרות וכינוסן בקבצים רווח במזרח ובמערב. עם הקבצים המפורסמים שמכונסות בהם איגרות מליציות נמנים למשל אוסף איגרותיו של ר׳ אברהם הבדרשי(המחצית השנייה של המאה הי״ג ועד ראשית המאה הי׳׳ד), שנערך בידי בנו ידעיה (הוא הפניני); קובץ עם העתקי איגרות משל ר׳ יצחק (1494-1420) ור׳ מאיר (1545-1460) עראמה; לקט ׳אגרות רחמנות׳ הערוך בידי הסופר שלמה ב״ר שלמה חזן, ובו איגרות אורחיות שחיברו מליצים שונים מראשית המאה הי״ד ועד אמצע המאה הט״ו; הקובץ ׳מימי ישראל׳, שהוא אוסף איגרות ושירים מאת ר׳ ישראל נג׳ארה (ש״י-שפ״ה, 1550 לערך-1625), מגדולי היוצרים הארץ־ישראלים – הוא ליקט אוסף זה מתוך העתקים וטיוטות וכינס אותו לכדי חיבור שלם בהמלצת פטרונו, ר׳ חיים בן חיים. האיגרות בקבצים הללו נושאות לרוב פרטים מזהים על הנמען, ולעתים מצוינים בהן גם התאריך ונסיבות הכתיבה.

גם האיגרות מאת ר׳ יעקב אבן צור, שכונסו במו ידיו ב׳לשון למודים׳, נושאות ברובן פרטים מזהים על הנמען, כגון שמו, מקום מגוריו, תפקידו ומעמדו, אך נמצא בקובץ גם מספר לא מבוטל של איגרות שהן נטולות פרטים. עוד נמצא בקובץ קטעי איגרות -קצתם נושאים פרטים מזהים וקצתם בלא פרטים. האיגרות נטולות הפרטים וקטעי האיגרות מעוררים עניין מיוחד, שכן מעצם הבאתם עולות שתי שאלות: מדוע הוכנסו קטעי איגרות, ומדוע הועתקו איגרות מתוך השמטת פרטים מזהים.

כמו שבארי מראה במאמרה החשוב ׳שרידי איגרונים קדומים מן הגניזה׳, מנהג העתקת איגרות וקטעי איגרות וכינוסם בקבצים עתיק יומין. בגניזה הקהירית נשתמרו לא רק מכתבים מקוריים, אלא גם קבצים שמלוקטים בהם קטעי איגרות. הקטעים שנאספו, ברובם נוסחי פתיחה נמלצים, באים בזה אחר זה, ובדרך כלל חוצצת ביניהם הכותרת ׳אחר׳ או ׳אחרת׳. קטעים אלה מובאים לרוב בלא פרטים מזהים של הנמען או של המוען(חוץ ממקרים שבהם השם משולב בתבנית האיגרת), ובמקום השמות ש׳נוקו׳ מן האיגרות המקוריות באה המילה ׳פלוני׳. הקבצים העתיקים ביותר המחזיקים נוסחי פתיחה הם מהמחצית השנייה של המאה הי׳׳א (שם, עמ׳ 49). נראה שאחת המטרות בליקוט קטעי איגרות ועריכתם בקבצים היתה שימור דגמי מופת לכותבים – אלה שימשו הן לכותבים מקצועיים והן ל׳מתחילים׳ לשם לימוד ושכלול של סגנון הכתיבה האיגרתנית, ואפשר אף שהמעתיקים עצמם עשו שימוש בחומר המועתק ומחזרוהו בעת שחיברו איגרות.

במאמרנו נעסוק באיגרות נטולות פרטים מזהים ובגזירי איגרות (איגרונים) שחיבר ר׳ יעקב אבן צור, שנשתמרו בחיבורו ׳לשון למודים׳.

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 105

פרק א 7 הרקע ההיסטורי

ארץ ישראל ויהודיה

ארץ ישראל בתקופה הנדונה במחקרנו נחלקת לשתי תקופות: הראשונה – קץ השלטון העות'מאני, קרי מלחמת העולם הראשונה – 1918-1914 -, והשנייה – עידן הבריטים, הנחלק אף הוא לשתי תקופות: תקופת הממשל הצבאי הבריטי – 1920-1917 – ותקופת המנדט הבריטי 1948-1918

ימי השלטון העות'מאני ומלחמת העולם הראשונה

האימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל מ 1517- ועד תום מלחמת העולם הראשונה ב 1918- ותחילת שלטון הבריטים. להלן נציין כמה פרטים על תקופת שלטון העות'מאנים בארץ לפני תקופת מחקרנו. בשלהי המאה ה 19- חל שיפור בתפקוד השלטון העות'מאני לאחר שקיעה ממושכת שראשיתה כבר במאה ה 16-זרים שהגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית תרמו למוסדות הממשלתיים בייעוץ  הדרכה בתחומים שונים בחיי הכלכלה והחברה של האימפריה. באותה עת נחתמו הסכמי הקפיטולציות שהקנו לאזרחים זרים זכויות בחופש התנועה, מעמד משפטי מיוחד ותשלום מסים קבוע ומוגבל. העות'מאנים אף ערכו רפורמה שכונתה תנט'ימאת– תיקונים יסודיים, כדי לחזק את המערכת השלטונית. העדות הלא מוסלמיות קיבלו שוויון זכויות מלא. הסולטאן עבדול אל-חמיד  1909-1842  פרסם חוקה שהפכה את האימפריה למלוכה קונסטיטוציונית. בשל עריצותו של הסולטאן קמו קבוצות מחאה בשם התורכים הצעירים' והחזירו את המשטר החוקתי לאחר מהפכת יולי 1908 .

עבדול אל-חמיד: שימש סולטאן בין 1876 ל 1918- , פעל לריכוז שלטון אבסולוטי ועריץ וערך רפורמות כדי לחזק את קיסרותו. יחסו לציונות היה עוין, וב 1882- אסרה ממשלתו עליית יהודים לארץ ישראל.

האימפריה העות'מאנית הצליחה לשמר את שליטתה בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה למרות פלישת מוחמד עלי (? 1849-  ב 1832- ולמרות שאיפותיה של בריטניה לשלוט בארץ כדי לספק ביטחון ל'עורק החיים'–דרך בטוחה של השלטון הבריטי למזרח הרחוק. לכן בריטניה ראתה בארץ ישראל יעד חשוב להגברת השפעתה באזור מ 1882- , תחילת שלטונה במצרים.

ב 1914- פרצה מלחמת העולם הראשונה בעקבות רצח יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, פרנץ פרידננד

1914-1863ואשתו סופיה בידי סרבי חבר ארגון טרור בשעת ביקור מלכותי של יורש העצר ואשתו ( בסרייבו שבבוסניה. למלחמה נגררו 27 מדינות, והן נחלקו לשני גושים: האחד – גוש מדינות ההסכמה שבראשו בריטניה, צרפת, בלגיה, רוסיה ארצות הברית ואיטליה, והאחר – גוש מדינות המרכז שבראשו גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה )האימפריה העות'מאנית( ובולגריה. המלחמה נמשכה כארבע שנים, עד 1918 ותוצאותיה השפיעו על העולם כולו – חברתית, כלכלית ותרבותית. ב 30- באוקטובר 1914 הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה. הצטרפות העות'מאנים למלחמה הביאה ליחס עוין לתושבי ארץ ישראל: התנגדות לציונות, ביטול הקפיטולציות שהביא לנטישת הארץ או להפיכת התושבים

לאזרחים עות'מאנים. האוכלוסייה בארץ ישראל הורכבה מנתינים רוסים, בריטים וצרפתים, שהיו עוינים זה את זה. המצב הכלכלי הורע מאוד, ותנועת האניות לחופי ארץ ישראל הופסקה, כל פעילות כספית הוקפאה ונרתמה לגיוס הכללי של הצבא העות'מאני.

ארץ ישראל הופקדה בידי ג'מאל פאשא  1922-1872  אחד משליטי תורכיה והמפקד העליון של הצבאות בארץ ישראל ובסוריה, ו אתו מושל יפו בהא א-דין ? והמושל הצבאי של יפו, חסן בק )? 1922- שלושתם נודעו בעוינותם ליישוב היהודי בארץ. רבים מהיישוב התקיימו מכספי החלוקה, שהגיעו לכוללים מהקהילות היהודיות בחו"ל, אבל כספי סיוע מחו"ל לא הגיעו, ולכן אנשים לא יכלו למשוך כספים, כיוון שהתורכים סגרו את בנק אנגלו-פלשתינה.

מספר תושבי הארץ ערב המלחמה היה כ 689,000- נפש, ולדעת עוזיאל שמלץ במחקרו על אומדן האוכלוסים הכללי בארץ ישראל ערב המלחמה – כ 800,000- נפש. לדעתו, מספר התושבים פחת במהלך המלחמה עד יולי 1919 לכ 700,000- נפש. היהודים מנו ערב המלחמה כ 85,000- נפש, ובמהלך המלחמה פחת מספרם לכ 50,000- נפש, בעקבות כמה גורמים – נטישה של הארץ בשל המצב הירוד, נתינות זרה, אי רצון להיהפך לאזרחים עות'מאנים מן השורה בשל החובה לשרת בצבא העות'מאני ולהשתתף במלחמה,  תמותה מפגעי המלחמה ומצב ירוד של שירותי התברואה והבריאות.

ב 1915- חל שינוי ביחסו של ג'מאל פאשא ליישוב בארץ ישראל בעקבות משא ומתן שלו עם רוסיה ומעצמות המערב בדבר הכרתן בהיותו הסולטאן החדש.

התגובות של היישוב היהודי למדיניות של העות'מאנים היו בעיקר מצד היישוב החדש, שדאג וארגן את ועד קופת העזרה האמריקנית' – כספי עזרה ליישוב היהודי בשעת חירום. הנהגת היישוב הישן התפוררה לחלוטין לפני המלחמה, 16 וקמה קבוצת ריגול פרו-בריטית ששמה 'נצח ישראל לא ישקר' )ניל"י( בראשות משפחת אהרונסון מזכרון יעקב. ב 1917- עלו העות'מאנים על עקבותיהם של שניים מחברי ניל"י שהוצאו להורג וחברת הקבוצה שרה אהרונסון  1917-1890  התאבדה. מצב היישוב הערבי היה טוב משל היהודים, ויעיד מספר נפשותיהם שלא פחת בימי המלחמה.

ארץ ישראל נהפכה לבסיס צבאי של העות'מאנים, וממנה יצאו להתקפות על תעלת סואץ ומצרים ב 1915 וב 1916- העות'מאנים לא עמדו במשימותיהם ונהדפו. ב 1916- כבשו הבריטים את סיני, ובראשית 1917  נהדפו פעמיים מעזה. בשנה זו הצטרף לזירה הגנרל אדמונד אלנבי ) 1936-1861  כוחותיו היו משולבים בחיילים אוסטרלים וניו-זילנדים. באוקטובר 1917 תקף אלנבי את באר-שבע ומוטט את המערך

העות'מאני כולו. הבריטים כבשו את עזה והתקדמו לאורך מישור החוף עד יפו ולאחר קרבות עזים המשיכו לירושלים. ב 19- בספטמבר 1918 פתח אלנבי במתקפה כללית על צפון ארץ ישראל, והבריטים כבשו אותו. בסוף אוקטובר נכנעו העות'מאנים, וצבאו של ג'מאל הושמד. ב 9- בדצמבר פינו העות'מאנים את ירושלים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

רבי אברהם בן מוסה

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.

״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.

יניק וחבים

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.

שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.

פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד

[וינה תרמ״ז].

סודות והנהגות

רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם:

״וכן היו [נוהגים] קצת חסידים בעיר-טיטואן, לשמר היין מראיית גויים". כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מאראג׳י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח:

ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים- ועמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם המקובל האלוקי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו׳ עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ומנהג זה] עד הנה בשום ספר מספרי הרב האר״י ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אלינו נתגלו אליו, והוא ראה או ידע… ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן״.

גם בפרושו ״מנחת סוטה״ על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם: מה שכתב האר״י בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד… הרב הכולל כמה״ר יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מוסא הכיר את רבי יעקב מארג׳י, וגם הוא כתב: ואחר העיון, ויחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא. ה״ה [=הוב הגדול] הרב המובהק הר׳ יעקב מאראג׳י הנצב״ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר טיטואן, בהגהותיו לספר ״אוצרות חיים״: ופעם אחת בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר

טיטואן יע״א, אמר לי נוצרי אחד [ימח שמו חכרו]: איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו: אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו: שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, כל שכן מה שלמעלה ממך… כל שכן העושה אותם.

בחברת חכמים

לפני שנת תס״ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, ״אור החיים״ הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסא, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר. זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע״ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע״ב, חתם

בזו הלשון: ״אברהם בן מוסא דמתיטואן ודר בסאלי יע״א׳.

מרן החיד״א כתב שרבי אברהם בן־מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממארכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מארכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן מוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב״ם ששמע מפי רבה של קהילת מארכש [כנראה שהוא רבי אבוחם אזולאי], וכך כתב: ״ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ, קרית חסנ״ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס [=מארכש] אי״ע ע״ס נ=אלוהים יכוננה עד עולם סלה]. שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב״ם ז״ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על-פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר…״

גלות ונדודים

מהעיר סאלי עבר הרב לעיר פאס – מחמת הגזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס: רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פינחס ג׳רמון־מחכמי תוניס בדור שלאחריו-מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, שעשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.

נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו:

בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה והשיב שנ״א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.

ה׳ אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני.

ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.

גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני.

דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.

נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.

עזבוני למזי-רעב ולחומי-רשף, ועוד ידם לאבדני.

פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.

ריב ה׳ מהרה את יריבי. ולנחמי עשה בהם כרצוני.

שונאי כלה ועשה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.

נקמת היהודי

לפי גירסתו של הרב אברהם כלפון בספר ״מעשה צדקים״ ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה. נעתיק את דבריו:

בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס ״שריף״-מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש

אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו, אסר על היהודים.

לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.

ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה: מה לך אמי היקרה שאת בוכיה?

סיפרה לו את ענין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם:

״אני אנקום את נקמת היהודי״. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים?

יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו,

שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.

רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים האלה במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת

ממחרוזת אחת. אמר לה: ״אם תקחי את הפתק הזה ותזרקי אור לבאר-המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה׳ הסכימה המשרתת לדבריו, לקחה את החרוזים. זרקה את הפתי הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מת כולם יחד עם השריף.

המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.

אמרו השרים למלך, כי ענין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.

הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את ענין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו: ״אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי, על לא עוול בכפיו״. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.

אמר רב העיר לרבי אברהם: ״יישר כוחך ששיברת זרוע רשע״. והמשיך עוד לומר לו: עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות: א. כדי שלא יענישך המלך.

ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי ״המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״, ולכן עליך לקבל גלות, וה׳ יכפר את עוונך.

הלך הרב למלך ויאמר לו: חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך: גם שרי ויועצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי התנור-חימום.

אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. [תורגם מערבית-יהודית מתוך הספר"אשביע לחם״ להרה״ג רבי ישראל חדאד זצ״ל.

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.

עמוד 92

מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!

עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלו׳

רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר״ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.

כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר״ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג׳רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר״ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד ׳שפתי רננות׳, מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר׳ יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר׳ משה אבן עזרא נתכנה בשם ׳הסלח׳, בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי(ריה״ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה״ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה,אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.

ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה״נלחם״ ביקיצה כדמות ממשית בפיוט ׳אל ביתך רצים צבאות׳ הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד ״פני צדיק״ ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:

יִצְרִי בְּעָמְדוֹ בְּרַב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /

הִנֵּה אֱלֹהַּ בְּתוֹךְ לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…

ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך ״לרוץ״ לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, ״שוב שכב״ שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!

והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי ׳, ובכך מדגיש את ההתערות העצמית ״ ואנערה… אני״. וה״עלילה״ הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.

מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – ׳ישן אל תרדם׳, לרבי יהודה הלוי, והפיוט השני ׳בזכרי על משכבי׳ לרבי יהודה אבן בלעם.

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה‑ לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!

5-הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת‑ מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו‑ / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת‑ יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת‑ גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

20-דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת‑ אֱלֹהֶיךָ!

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל‑ חֶפְצוֹ פָּעָל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל

לֵאמֹר “מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה‑ לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?”

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

1. 1. ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כְּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיֹּרֶה זִקִּים–    חִצִּים וָמָוֶת., כֵּן-אִישׁ, רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ;    וְאָמַר, הֲלֹא-מְשַׂחֵק אָנִי ״, מש׳ כו, יח־ יט. ופירש ראב׳״ע: ׳כמשתטה״… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב״״ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: ^׳ דֶּרֶךְ מַצּוֹתֶיךָ אָרוּץ ׳ (תה׳ קיט, לב). צור קדם: הקב״ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש׳ מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה(יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים,    אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה תה/ ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש׳ מ, כב: ״ הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת ׳. תלויים בזרועותיו: שהקב״ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: ׳ומתחת זרעת עולם׳(דב׳ לג, כז), וראו חגיגה יב, ע״ב: ׳… סערה תלויה בזרועו של הקב״ה׳. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב״ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: ׳נָשָׂאתִי אֵמֶיך, תה׳ פח, טז, ופירש הרד״ק: ׳נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…׳. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה׳ ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: ׳וְרָם לְבָבו בְּגָבְהוֹ׳, יח׳ לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב״ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: ׳מְסִלוֹת בִּלְבָבָם תה׳ פד, ו, ופירש״י: ׳מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו׳. ולהם בכסאו מקומות: שכן ׳נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד׳(שבת קנב, ע״ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה/ וראו טור 2. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה׳ לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 18.2. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קהי ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה' ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין(על פי שה׳׳ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב״ה ודרכיו, והשווה ׳יה אנה אמצאך׳ לריה״ל(השירה העברית, א, עמי 525־524); והלשון שיבוץ חריף על פי בר׳ לא, לב: ׳עם אשר תמצא את אלהיך׳, ושם ׳אלהיך חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב״ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: ׳…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…׳. 26. הממית… ויעל: על פי שמי״א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב״ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב״ה, והשוו יהוש׳ כב, כב: ׳אם בנע־ ד ואם במעלי. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב׳ יח, יג.

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר׳ יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים רֶפְרֵין והוא מעין ׳פזמון חוזר׳ במונחים המוכרים לנו.

כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה׳ ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: ׳מה לך נרדם?!׳. ז. ציווי: ׳קום קרא אל אלהיך!׳

החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב׳, שם נאמר ׳הרחק דרכי אדם ' ושור דרכי גבוהיך׳, העמיד המשורר זה כנגד זה את ׳דרכי האדם׳, שיש להרחיקן, לעומת ׳דרכי גבוהיך, שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה ׳דרכי׳ מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה ׳דרכי׳ התנהגותם של בני אדם, כנגד ׳דרך גבוהים׳, דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.

השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, ׳ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך. הציווי משתמש באותה לשון ׳רוץ׳ שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, ׳רוץ׳(לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, ׳כרוץ׳ (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי ׳רוץ׳ אל מטרת הריצה ׳צור׳, שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות (׳צימוד הפוך׳). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד׳, שם נאמר ׳כבד אל מהונך… וישאו קול המונך, ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור ׳אנשי שמות׳ ש׳אין תוכם תך ומרמות׳(ראו בביאור).

אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה ישן והציווי ״אל תרדם׳ קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך ׳ועזב התלהלהך מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה׳רוחנית׳ המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא אל השיר את התמונה שברקע המקראי: ׳ וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וְיִזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וְיִשְׁכַּב _וַיֵּרָדַם ׳(שם, ד־ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן ׳שנת הסתכלות׳. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: ׳ מָה לְךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!׳ תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל ׳שינה יקיצה׳. המשורר קורא ליישן׳ ׳שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך׳, ובסטרופה ב׳: ׳הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו״ – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה׳ ו׳להתעורר משנתו׳; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.

יתר על כן, השיבוץ ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך׳ משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.

לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר ׳ישן, אל תרדם׳, וללשונות הציווי לאורך הפיוט ׳ע*ב׳, ׳הרחק׳, ׳רוץ׳, ׳הקץ׳, ׳פחד׳, ׳יצא׳, ׳תזיל׳, ׳תתחרט׳, ׳התחנן׳, ׳אל תתחר׳, ׳השפל׳, ׳קח׳, ׳כבד׳, ׳עכ(ד׳, ׳עזב׳, ׳תמים תהיה׳, ובסך הכל ח״י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.

לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: ׳התלהלהך׳, ׳גבוהיך׳, ׳נגוהיך׳, יאלהיך המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז״ל במשנת חגיגה ב, א: ׳כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו(נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם״. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את ימה לפנים ומה לאחור׳ כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה ׳למעלה׳ באה בצורה שונה ׳למעל׳ שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.

רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן-

פיוט הסליחות השני המובא בזה פונה לקב״ה, מבקש פדות והצלה ומשלב את המעגל הלאומי במעגל האישי, בקשת גאולה לפרט ולכלל. הפיוט מושר בהתלהבות רבה לקראת סיום הסליחות במקורות הוא מוגדר כפזמון, ובכך ניתן דגש על פסוק הרפרין החוזר בפי הקהל ׳נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו׳, חזרה זו מדגישה את ייעודו של הפיוט כפיוט פתיחה לסדר התחנון שייאמר מיד אחריו, ופתיחתו בפסוק ׳ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה ׳(שמ״ב כד, יד). אמנם במנהגי ימינו אין הספרדים אומרים פסוק זה כפתיחה לתחנון, ברם מן הפיוטים שנכתבו לעניין זה נראה כי פסוק זה עדיין נאמר, כפי הנהוג ברוב מנהגי אשכנז עד היום.

פיוט זה, בהתאם לייעודו כתפילה ותחנון פונה לקב״ה בבקשה, תולה תקוותיו לחלצו ׳מן המצר׳ ולפדותו ממצוקותיו כאשר קול הדובר משתלב ומזדהה עם קול האומה.

מילים: ר' יהודה אבן בלעם

הרב יהודה בן שמואל אִבְּן בַּלְעַם (נודע בערבית כאבו זכרייה יחיא או אבן-אלעם; ד'תש"ס 1000 – ד'תתל"א 1070  היה פרשן מקרא רבני מדקדק ואיש הלכה בספרד, מחבר הפיוט בזכרי על משכבי.

נולד בטולדו למשפחה מיוחסת במחצית השנייה של המאה ה-11, ועבר מאוחר יותר לעיר סביליה.

פירושו לתנ"ך

כתב את פירושו על רוב ספרי המקרא בשפה הערבית. שיטת פירושו מגשרת בין גישת רס"ג ובין גישת ר' אברהם אבן עזרא. מנתח את הכתוב בכלים דקדוקיים, ונמנע מפירוש שאינו הולם את דברי חז"ל.

האבן עזרא מזכיר אותו הרבה בפירושיו לתנ"ך, וכן הרמב"ם (באיגרת תחיית המתים) מזכיר אותו ואת רבי משה אבן ג'יקָטילה בתור 'אנשי התבונה מן המפרשים'. כמו כן הוא מובא אצל חכמים מאוחרים יותר כהרד"ק ורבי אשתורי הפרחי ורבי יהושע אבן שועיב.(א.פ)

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
וְאָקוּמָה וְאָבוֹאָה לְבֵית אֵלִי וַהֲדוֹמָיו
וְאֹמְרָה בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנִים אֱלֵי שָׁמָיו:
נִפְּלָה-נָא בְּיַד אֲדֹנָי כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!

5-לְךָ אֵלִי, צוּר חֵילִי, מְנוּסָתִי בְצָרָתִי,
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי בְּגָלוּתִי וְדַלּוּתִי,
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו.

עֲנֵנִי, אֲדֹנָי, עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵּצַר
10-ְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִּגְרַת צַר
וְיִוָּדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר,
וְיָשָׁר הֶעֱוָה מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו.

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר, מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר נֶחְשָׁב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק?
15-מַה יִתֵּן לְךָ אָדָם אִם יִרְשַׁע וְאִם יִצְדַּק?
הֲלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים וּמִסְפַּר יָמָיו!

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם,
זְכוּת אָבוֹת זְכֹר לָהֶם וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם.
קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רְאֵה עָנְיָם וְאַל תָּמֹד כְּמִפְעָלָם,
20-וְהִנָּשֵׂא, אֵל עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו!

1. 1. בזכרי: בשעה שאני זוכר. על משכבי: בשעת הלילה, שעת השינה, המשורר מתאר את היקיצה לסליחות. זדון לבי ואשמיו: חטאותיי ואשמותיי שנעשו בזדון. 2. ואקימה: אקום ממיטתי. לבית אלי והדומיו: לבית־הכנסת. הכינוי ׳הדום׳(על פי תהי צט, ה) מציין כאן בית־כנסת ובית־תפילה. והמשורר רואה בבית־הכנסת את בית ה׳ והדום רגליו, על פי יש׳ סו, א: ׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלַי. 3. ואמרה: בדברי תפילה. אלי שמיו: מתקשר אל בנשאי עין, כלומר בנשאי עין אלי שמיו אומר בתחנונים. 4. נפלה… רחמיו: הוא הפסוק שאמר דוד המלך לגד הנביא, בשעה שהעמיד בפניו שלושה עונשים לבחירה, ודוד בחר עונש מיד ה׳(שמ״ב כד, יד). 5. לך: מילה זו נקשרת לטור 7 ילך כל משאלות לבי׳, והיא חזרה הבאה להדגיש. אלי… בצרתי: שלושה כינויים של פנייה לקב״ה. 6. שברי ותקותי: לשונות נרדפים לחיזוק. 7. לך… תאותי: כל משאלות לבי מופנות אליך, כל תאוותי ורצוני מכוונים אליך, למולך (נגד־מול). נגדך כל תאותי: על דרך: ׳ ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה ׳, תה׳ לח, י. 8. עבד: הדובר בשיר. רודיו וקמיו: יצרו הרע וטבעו השולטים בו והם כאויבים; אפשרות אחרת לפירוש עבד: עם ישראל, עבד ה׳ ; רודיו וקמיו: אומות העולם השולטות בו בגלות. 9. מן המצר: מתוך הצרות. 10. ענות עני: תפילת העני ותחנוניו. עני: המשורר, הדובר בשיר, ואפשר גם עם ישראל. מתגרת צר: מהתגרות האויב ומקטטותיו. אם בישראל מדובר – הצר הוא הויב המשעבד, ואם באדם יחיד מדובר – הצר הוא יצר הרע. 11. כי ידך לא תקצר: על פי במ' יא, כג. הראה, כי אתה כל יכול. 12. וישר העוה: מי שהעווה את הישר, ועשה מעשים מקולקלים. על עלומיו: על חטאיו, על דרך: שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ ׳, תה׳ צ, ח, ופירוש עלומינו החטאים הנעלמים מעמנו. 14. יציר חומר: האדם שנברא מטיט. אשר נחשב: בגרסאות אחרות אשר תשוב, והעניין בסופו של דבר יעשה גוף האדם לאבק. 15. מה… יצטדק: וכי איזו תועלת יש לו לקב״ה אם האדם צדיק או רשע. דבר זה הוא עניינו של האדם בלבד. על האדם עצמו לתקן מעשיו לטובתו שלו. 16. מליו: דברים שאמר. ומפעליו: מעשים שעשה. כתובים: רשומים בפנקס של מעלה (מסכת אבות ב, א). ומספר ימיו: אף הוא כתוב וקבוע מראש, ויש גורסים כתובים בספר ימיו, כלומר בספר חייו. 17. חצות לילה לך קמו: הקימה לסליחות בעיצומו של לילה מלמדת על הנכונות הנפשית של המתפללים ועל רצונם העז לשוב בתשובה. עבדיך: קהל המתפללים. במהללם: בתפילתם ושירתם. 18. למעללם: למעשיהם הרעים. 19. קדוש יעקב: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ כט, כג. ענים: צערם בגלות. ואל תמד במפעלם: אל תמדוד להם באותה המידה כמעשיהם הרעים. 20. עושה השלום במרומיו: על פי סיום הקדיש בנוסח המיוחד לעשרת ימי תשובה.

על המחבר

המעיין בסדר הסליחות הספרדי יתפלא לגלות כי פיוטנו חתום בשם ׳בלעם׳. בלעם המקראי לא היה מאוהבי ישראל, ומוזר הדבר, כי פייטן עברי ייקרא על שמו. ואכן שמו של מחבר פיוט זה הוא יהודה, וכינויו הערבי הוא אבן בלעם, והמילה ׳בלעם׳ היא צורה ערבית מקוצרת לאבן אלעם, כלומר ׳בן הדוד׳ ללא כל קשר לבלעם שבמקרא. כשחיבר רבי יהודה פיוטים, העדיף לחתום בכינוי הערבי דווקא, שכן שמו הפרטי היה שכיח למדי, ולא היה בו משום סימן היכר מובהק. מכל מקום השם המשונה הקשה על המתפללים, ובאחד המקורות אנו מוצאים לאמור: ׳מה נאה פזמון זה ומליצתו, לולי שסימנו בלעם אשר על כן במערב אין אומרים כי אם חציו האחרון משום דלא מסקינן בשמייהו(= אין אנו מעלין שמם של רשעים) והמשורר לא איכפת לו שעשה סימן זה שהוא כינוי משפחה והזכיר שם אביו בלעם לכבד…׳. המקורות מנסים להבין מה גרם למחבר להשתמש בחתימה זו, שגרמה מבוכה למתפללים.

רבי יהודה חי בספרד במאה הי״א לספה׳׳ע, תקופת השיא של תרבותנו. הוא היה מדקדק מעולה וחיבר ספרים רבים ומעמיקים בלשון ובמקרא. הוא כתב על נושאים רבים ומגוונים בלשון העברית: על השמות הנרדפים, על השמות המשותפים (הצימודים מילה אחת שיש לה משמעויות אחדות), על אותיות השימוש ועוד. רק חלק מספריו זכה לכינוס. השיר שלפנינו כתוב בסגנון קל וגמיש, כיאה לפיוט שמחברו בעל לשון.

עיון ודיון

השיר שלפנינו הוא סליחה, כלומר פיוט המיועד להיאמר באשמורת לילי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אווירת הסליחות – היקיצה בעיצומו של לילה כדי לשחר פני א־ל בבית הכנסת בולטת בשירנו. השיר פותח ביקיצה בהרהורי התשובה. הרהוי תשובה אלה מניבים מעשים – ׳אקומה ואבואה לבית א־לי והדומיו׳. המאמץ הכרוך במעשה ההשכמה עם לילה נרשם לזכותם של המתפללים, ובסיום השיר מצוין הדבר לשבחם של עבדי ה׳(טור 17) ובאה הבקשה לזכור להם זכות אבות. דבר מעניין מתגלה בשיר בעמדתו של הדובר אלינו מן השיר. מיהו המדבר אלינו? בפתיחת השיר נשמע קולו של היחיד המשכים לסליחות והפונה לה׳ בבקשת סליחה. ואולם בכמה מקומות נעשית דמות זו של הדובר בשיר דמות דו־משמעית: בטור 8 אכן ניתן להבין שהעבד הוא עם ישראל, ורודיו וקמיו הם האויבים המשעבדים. ובעיקר בולט הדבר במחרוזת השלישית שבה מבקש השיר ׳ענני ה׳ ענני׳, ומציין כי הוא ׳צועק מתגרת צרי, והרי סתם ׳תגרת צרי משמעותה תגרת האויב המשעבד את עם ישראל. גם הלשון בטור 11 מיוחד הוא לבקשות הלאומיות לגאולה. אמנם עיקר עניינו של השיר הריהו היחיד, ובמיוחד ברור דבר זה במחרוזת השלישית, בה מדובר על האדם החוטא שאין לו פתחון פה. על כן נפרש טורים אלה כפי שפירשנו בביאורנו לשיר, בעניין היחיד המבקש לשוב בתשובה. ואולם, כידוע, דו־משמעות אפשרית בשירה, ויש בה טעם לשבח. על כן לא נדחה גם את האפשרות של הפירוש הלאומי. לפירוש זה חיזוק במחרוזת האחרונה שהיא בעלת אופי של בקשה לאומית למען כלל ישראל. כך משלב המשורר בצורה נפלאה בין מעגל של היחיד החוזר בתשובה למעגל של כלל ישראל המורכב מיחידים רבים כאלה. ומכאן דברי התשובה של היחיד ודברי הבקשה למען הציבור.

הרצון לשוב בתשובה מובע בצורה עזה ומועצמת. השיר פונה לקב״ה בשלוש פניות חוזרות: א־לי, צור חילי ומנוסתי בצרתי. כל תקוותיו ומשאלותיו מכוונות למול הבורא, והבורא יודע ומכיר משאלות לבו. פנייה נוספת נמצאת בטור 9 ׳ענני ה׳ ענני׳, כלשון פנייתו של אליהו הנביא על הר הכרמל(מלכים ר יח, לז). זה גם הלשון שבתבניתו בנויה אחת הסליחות ׳עננו ה׳ עננו, עננו בוראנו עננו׳ וכו׳, הכתובה בתבנית החוזרת על עצמה. לבו וכוונותיו של הדובר בשיר מופנים אל הקב״ה בבקשת עזרה וסעד, אך כדי להיות זכאי לעזרה, עליו לשוב בתשובה, ולשם כך הוא פונה בדברי כיבושין אל האדם בכלל, וממילא אל עצמו ואל כל הקורא את השיר: מה יכול האדם להצטדק ולהתנצל? אין הוא אלא מעשה טיט, וסופו יחזור להיות אבק דק. על כל מעשה שאדם עושה, הוא ייתן את הדין, כי הדברים נרשמים בספר חייו.

לשונות השאלה הבאים כאן מעמידים שאלות רטוריות. ולפי ששאלות אלה – התשובה עליהן ברורה ומוחלטת, הן מחזקות את הטיעון. הדיבור בגוף ראשון עושה את המבע השירי אישי מאוד וקרוב מאוד, וכל אדם רואה בשיר את השיר שלו.

ר' יהודה אבן בלעם– בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו-ביאור אפרים חזן

הספר נפתח ב־1916, ארבע שנים לאחר תחילת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו, ומלווה את התקופה עד קיצו, בשנת 1956.‘ הפרוטקטורט החל ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס שבו קיבל הסולטן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית. במסגרת החסות המשיך הסולטן לעמוד בראש הממלכה, אך בפועל הנהיג אותה נציב עליון צרפתי. במנגנון הצרפתי הוקמה ״מנהלת העניינים השריפיים״, והיא פיקחה על ממשל הסולטן (המח׳זן) ושימשה גורם מקשר עימו. יהודי מרוקו נותרו נתיני הסולטן, אולם השלטון הצרפתי הבטיח להם הגנה וצדק וביטל את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי המפלה, שהיה מנת חלקם מאות שנים. במאי 1918 פרסם השלטון הצרפתי במרוקו צו המורה על ארגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות. הצו הגביל את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, וכן קבע כי בכל קהילה יוקם ועד ניהול, וכי ניהולן הכולל של הקהילות יועבר ל״מנהלת העניינים השריפיים״. זו הציבה מפקח על העניינים היהודיים שתפקידו היה לבקר את התנהלות הקהילות ולקשר בין ועדיהן לשלטון הצרפתי. עד תום מלחמת העולם השנייה בחר השלטון הקולוניאלי לא לייסד גופים על־קהילתיים, ועל כן במחצית הראשונה של המאה ה־20 התנהלו הקהילות היהודיות בשיטת ״הפרד ומשול״.

בראשית התקופה הקולוניאלית ניהלה האליטה המערבית במרוקו, ובתוכה גורמים בארגון היהודי־צרפתי כי״ח, משא ומתן עם שלטונות הפרוטקטורט כדי שיעניקו אזרחות צרפתית לכלל יהודי מרוקו, כפי שניתן לכל יהודי אלג׳יריה, או לכל הפחות באופן החלקי שניתן ליהודי תוניסיה. אולם הנציב הצרפתי הראשון, גנרל הובר ליוטה, התנגד לכך. יהודי מרוקו נותרו אפוא נתיניו של הסולטן והמשיכו להישפט בבתי משפט מוסלמיים בעניינים פליליים, אזרחיים ומסחריים, ובבתי דין רבניים בענייני אישות וירושה. הם לא נשפטו בבתי המשפט הצרפתיים שנוסדו במרוקו ויועדו למתיישבים האירופים.

הערת המחבר: במבוא זה לא אסקור היבטים שונים בהיסטוריה של יהודי מרוקו בתקופה הטרום־קולוניאלית. מחקרים אחרים מפרטים בנושא. ראו לדוגמה הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים; בר־אשר, הנהגה; בשן, יהדות מרוקו. על היהודים בתקופה הקולוניאלית ראו בן סימון, התפתחות יהדות; שיטרית ושרוטר, הרפורמות; לסקר, כי״ח2; צור, השפעת.

בה בעת העניקה כי״ח לתלמידי בתי הספר שייסדה במרוקו השכלה מערבית וכלים לשוניים ותרבותיים שאפשרו להם להשתלב בכלכלה באירופה, ובזו שהתפתחה במרוקו הקולוניאלית. פעילותה של כי״ח החלה חמישים שנה לפני החלת השלטון הקולוניאלי והתרחבה במחצית הראשונה של המאה ה־20, בעקבות תמיכת השלטון בה. התערותם של היהודים בתרבות הצרפתית והשיפור במעמדם הביטחוני, החברתי והכלכלי הפכו אותם ליסוד פרו־צרפתי במרוקו. ביסוד זה בלטו מהגרים יהודים מאירופה בעלי אזרחות זרה שהשתייכו למגזר האירופי וכן ילידי מרוקו, נתיני הסולטן, שהשתייכו למגזר המתמערב. הנאמנות הפוליטית של יהודים במרוקו לצרפתים וההזדהות הלאומית עימם לא היו יציבות וקבועות במהלך שנות הפרוטקטורט מחמת המתח הטבוע בעצם המצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומיים, במקרה זה היהודים, למעמדם של המתיישבים האירופים. מובילי התנועה הלאומית היהודית באו משורות המגזר האירופי והמתמערב, ובמחקר זה עולה כי גם בשדה התרבות העברית הלאומית מילאו האינטלקטואלים וסוכני תרבות משני המגזרים תפקיד חשוב ומרכזי.

בזמן השלטון הקולוניאלי עברה מרוקו תהליכי מודרניזציה מואצים שהשפיעו גם על הקהילה היהודית. כניסתה של הרפואה המודרנית, שיפור הסניטציה וההיגיינה וההתמודדות היעילה עם מגפות ומחלות הביאו לירידה חדה בתמותה ולצמיחה דמוגרפית מהירה. ב־1921 מנתה הקהילה היהודית 92,000 נפש, ואילו ב־1951 היא עמדה על 199,000 נפש; בתוך שלושים שנה גדלה הקהילה פי שניים ויותר. באותן שנים החלה תנועת הגירה פנימית מהכפרים, בעיקר בדרום, לעבר הערים, ובראשן קזבלנקה, ששגשגה תחת השלטון הקולוניאלי. את ההגירה הניעו שתי מגמות: הצטמצמות מקורות הפרנסה באזורים הכפריים מזה, וציפייה להזדמנויות קיום טובות יותר בכלכלה העירונית המתפתחת מזה. באותה עת התגוררו מרבית יהודי מרוקו בערים הגדולות והבינוניות; בראשית שנות החמישים חיו קרוב ל־40% מהם בקזבלנקה, 50% ביתר הערים, ורק 10% המשיכו להתגורר בכפרים. קזבלנקה הפכה מכפר דייגים קטן שבו רובע מוסלמי ושכונה יהודית צנועה לעיר נמל מודרנית, מרכז החיים הכלכליים של מרוקו, שבה רובעי מגורים חדשים ומרכז מסחרי שוקק. ערי הבירה המסורתיות – פאס, מכנאס ומראכש – שמרו על מעמדן, וקזבלנקה נעשתה המרכז התרבותי המודרני של יהדות מרוקו. בעיר התפתח מרכז הדפוס היהודי בצרפתית ובאותיות עבריות (כולל ערבית יהודית) ועימו צמחו העיתונות היהודית ופעילותה של התנועה הציונית. וכך הפכה קזבלנקה ללב הפועם של התרבות העברית החדשה.

בפתח הדיון על היחס לשפה העברית ובנייתה של תרבות עברית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20, יש לתת את הדעת לשפות שבהן התנהלו חיי הקהילות היהודיות במרוקו, ולכך יוקדש החלק הראשון במבוא. השימוש בשפה העברית כלשון קודש מאות בשנים והתגבשותה של תנועת ההשכלה היהודית בשלהי המאה ה־18 במערב אירופה סייעו להתפתחות העברית החדשה. בחלקו השני של המבוא אסקור את מקומה של העברית בין הדיוטות ותלמידי חכמים בקהילה היהודית במרוקו, ובחלק השלישי אדון בניצניה של תנועת ההשכלה העברית שהתפתחה במרוקו החל מהרבע האחרון של המאה ה־19. בחלקים הרביעי והחמישי של המבוא אציג את הרקע ההיסטורי להתפתחותם של שני מוסדות שהשפיעו רבות על היווצרות התרבות העברית במרוקו: רשת החינוך היהודית־צרפתית כי״ח והתנועה הציונית.

א. לשונות היהודים

הלשונות ששימשו את היהודים במרוקו השתנו מתקופה לתקופה בהשפעת נסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות. לאחר כיבוש צפון אפריקה על ידי עקבה בן נאפע וצבאותיו הערביים במאה השביעית החלה הערבית להתבסם במרוקו. היהודים בממלכה השתמשו בלשון הקודש לצורכי התרבות היהודית, ובניבים שונים של ערבית או ברברית (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה), בהתאם לאזורי מגוריהם, לצורכי היום־יום. בעקבות הגירושים מחצי האי האיברי הגיעו למרוקו גלים של מגורשים ואנוסים והביאו עימם את השפה והתרבות הספרדית. בין המגורשים לתושבים המקומיים הוותיקים התפתחה תחרות תרבותית ולשונית, ורק הדור השביעי או השמיני לצאצאי המגורשים נטמע במלואו בתרבות ובשפה הערבית. עד להיטמעות נוצרו מצבי ביניים שבהם דיברו צאצאי המגורשים בשתי הלשונות בהתאם לנסיבות. בקהילות בצפון מרוקו או בקהילות שבהן שמרו המגורשים על דומיננטיות המשיכו צאצאיהם לדבר ספרדית. כאמור, ב־1912 החל השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אולם השפה הצרפתית התפשטה בין יהודי מרוקו בהדרגה, מצפון לדרום, כבר באמצע המאה ה־19, עם הקמת בתי הספר הראשונים של כי״ח שהיו אמונים על השפה והתרבות הצרפתית.

היהודים במרוקו דיברו וכתבו בערבית יהודית, הקרויה גם מוגרבית יהודית(באותיות עבריות), שהייתה מורכבת מהלהגים המקומיים של המוסלמים בתוספת רכיבים ייחודים הנושאים מטען תרבותי יהודי. משה בר־אשר סימן את הקווים המשותפים ללשונות היהודים, וביניהם גם לערבית היהודית, כך: (א) קיומה של ספרות תרגום ובעיקר תרגומים למקרא; (ב) שיבוץ של מובאות מן המקורות היהודיים, (ג) מרכיב עברי, אוצר מילים עברי; (ד) לשון ארכאית לעומת לשון הרוב. נוסף על המרכיבים הייחודיים לערבית היהודית כשפה יהודית, ובהם המרכיב העברי, היא שאלה גם משפות אחרות שעימן באו היהודים במגע, לרבות ברברית, ספרדית, פורטוגלית, תורכית וצרפתית. מידת השאילה משפות זרות השתנתה מעת לעת וממקום למקום. כך למשל היהודים בצפון מרוקו דיברו חכיתיה, שפה המשלבת ספרדית, ערבית ועברית, ולא דיברו ערבית יהודית.

הרכיב העברי כלל ביטויים מובהקים מן הדת היהודית כמו שמות החודשים העבריים, שמות החגים, שמות של תפילות ומונחים הלכתיים. ככל הנראה המרכיב העברי בשפות היהודיות נשאב מהעברית המדוברת, לפני שזו נכרתה מהדיבור במאה השנייה לספירה, והועבר מדור לדור. גם כאשר בני קהילה שינו את שפתם הועבר המרכיב העברי מהשפה הישנה לחדשה. כמו כן נוספו לערבית היהודית יסודות עבריים בשל אירועים היסטוריים – או מתוך מציאות היסטורית של הקהילות או מתוך הכרח להשתמש באוצר מילים עברי כלשון סתרים מפני המוסלמים. במאה ה־20 חדר לערבית היהודית רכיב עברי חדש שמקורו בעברית המודרנית של אירופה וארץ ישראל. לפי בר־אשר המשיכה השפה העברית להתפתח כלשון חיה, במידת־מה, בלשונות היהודים בכלל ובערבית היהודית בפרט. הוא הראה כיצד השתנתה הוראתם של יסודות שאולים מהעברית בתוך הערבית היהודית, וכיצד יצרו דוברי הערבית היהודית יסודות חדשים של עברית בתוך המרכיב העברי.

היקף המרכיב העברי בערבית היהודית השתנה בין הקבוצות השונות בקהילה.

בר־אשר הבחין בין ארבע קבוצות: (א) חכמים ותלמידיהם; (ב) יודעי קרוא וכתוב; (ג) גברים שאינם יודעים קרוא וכתוב; (ד) נשים. חכמים ותלמידיהם קראו בתורה ובמקורות יהודיים ושאבו מהם אוצר מילים ללשון המדוברת. מקצתם אף ניהלו שיחות בעברית וכתבו מכתבים בעברית. המרכיב העברי ייחודי לקבוצה זו, וכולל מטבעות לשון למדניים ואוצר מילית בארמית. יודעי קרוא וכתוב קראו בעיקר עברית בסיסית מהסידור ומהחומש ולא היה להם קשר אורגני וחי עם המקורות, ולכן הייתה נוכחות הרכיב העברי בשפתם דלה יחסית. גברים שלא ידעו קרוא וכתוב ונשים השתמשו ברכיב העברי בהיקף מצומצם, לעיתים בלא שידעו כלל שהמילה בעברית. מאחר שהגברים שלא ידעו קרוא וכתוב ביקרו בבית כנסת והתפללו, הם ידעו עברית מעט יותר מהנשים. עם זאת ניתן למצוא נשות רבנים שידעו עברית טוב יותר מגברים כיוון שהתוודעו לרכיב העברי דרך בעליהן. עבור החכמים ותלמידיהם וכן עבור גברים יודעי קרוא וכתוב הייתה הגישה לטקסטים של התרבות העברית החדשה קלה יותר הודות לבסיס הידע שהיה להם בעברית ולשכיחות הגבוהה של המרכיב העברי בערבית היהודית שדיברו.

בתקופה הנדונה במחקר זה הפכה הצרפתית לשפת הדיבור והתרבות של מגזרים רחבים בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו. בתי הספר של כי״ח, שהוקמו בקהילות העירוניות, מילאו תפקיד כבד משקל כסוכני תרבות בהפצת השפה. אהרן ממן סבור שהצרפתית נתפסה

כלשון היוקרה, לשון התרבות ולשון הקידום החברתי־הכלכלי־המדיני. מעמדה היה שונה אפוא ממעמדן של הלשונות המדוברות האחרות שקדמו לה. דבר זה מסביר […] מדוע לא נעשתה הצרפתית לשון יהודית. במקום שהחברים ימשכו אליהם את הצרפתית וייהדו אותה, כדרך שייהדו בעבר את יתר הלשונות, הם נמשכו אל הצרפתית עד כדי כך שרבים נתבוללו בה ובתרבותה.

ואכן השפה הצרפתית הפכה לשפת התרבות הגבוהה במרוקו במאה ה־20, וראיה לכך היא שרוב העיתונות היהודית במרוקו, או לפחות העיתונים שיצאו בקביעות, פורסמו בצרפתית. אולם בד בבד יש יסוד להניח שהצרפתית יוהדה אף היא, ועל כך עמד משה בר־אשר באחרונה. בפרקי הספר אראה, כי הדיון על התרבות היהודית והעברית במרוקו התנהל בצרפתית. יש לזכור כי הצרפתית כללה אוצר מילים יהודי שניתן היה להחליף בו את הרכיב העברי, ועל כך יעידו ספרי לימודי הדת בצרפתית(l'instruction religieuse) שזלגו גם למרוקו.

מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים-דוד גדג'

עמוד 38

מדמואזל בן מוראס ובית הספר ז'אק ביגאר

מצאנו את עצמנו ניצבות בחצר בית ספר ענק שבו השתוללו תלמידות רבות, ושמנהלתו, מדמואזל בן מוראס, המכונה בפי כולם דִירֶקְרִיס אְלְעְרְזָה, ״המנהלת הצולעת״, עומדת בחצר, שעונה על מקל הליכה, זקופה וקשוחה. לרגע היא נראתה ל כמו ״סוכרייה על מקל״. שיתפתי ברעיון את חברתי ז'נט.

הערתי גרמה לה לפרוץ בצחוק רם, שעורר מיד את זעמה של מדמואזל בן מוראס. היא סימנה לה בתנועת אצבע חדה להתקרב אליה ולעמוד ליד הקיר. וכך בילתה חברתי ז׳נט את יומה הראשון בבית הספר החדש. אף אחד מצוות המורים לא ניגש אליה, ואנו, התלמידות, שחששנו מאוד מלעורר אה כעסה של המנהלת, שלחנו אליה מבטים חטופים ונואשים, והרגשנו חוסר אונים מוחלט על שאין ביכולתנו להושיעה מן העונש החמור, עונש של ״למען יראו וייראו״

שני בניינים נפרדים ומודרניים ביותר היו בבית הספר ז׳אק ביגאר, בכל בניין כעשר כיתות. עם הישמע צלצול הפעמון הפוקד להיכנס לכיתות, מיהרתי להתייצב בכיתה שאת תלמידותיה ומורתה לא הכרתי קודם. נכנסתי והתיישבתי כמו כולן ושלפתי את המחברת מהילקוט, ממתינה לשיעור בלוח הכפל שלא הגיע. אז הבנתי שאינני בכיתה הנכונה אך שתקתי ולא אמרתי מילה. בשובי הביתה, סיפרתי לאבי על שהתרחש והוא ביקש שאמשיך לשתוק ושאלמד ברצינות כדי שאדביק את החומר כי זהו בית ספר רציני יותר. רק מאוחר יותר הבנתי שלמעשה ״קפצתי״ לכיתה ב׳ לאחר שלושה חודשי לימוד בלבד בכיתה א' ולא בגלל שהצטיינתי. המשכתי בשתיקתי ונאלצתי לגייס אומץ רב כדי להתמודד עם החומר החדש הנלמד, לא תמיד בהצלחה. בהתחלה, פיגרתי לא מעט, אך עם הזמן הכול החל להסתדר והצלחתי לסיים את כיתה ב׳ בציון ממוצע שאפשר לי לעלות לכיתה ג'

עבור המנהלת, מדמואזל בן מוראס, היה בית הספר כל עולמה, והתלמידים – ילדיה. היא הכירה את שמותיהם וזכרה את הוריהם. היא התגוררה בבניין אשר נשא את שם מקימו, מר ג.ו. ישראל, ליד כיכר הג'אמע אל פנה, לא הרחק מבית הספר. לא פעם פנתה אלינו הגברת בן מוראס בבקשה שנודיע לאימא ״להוסיף ביצה לחמין השבת כי אני מגיעה לארוחת צהריים!״

בגלל צליעתה שנגרמה לה מתאונת דרכים, היא-נעזרה בכל בוקר בעוזר האישי שלה בביתה וגם בבית הספר. מידי יום, עלתה על אופניה ורכבה בשביל המוביל לבית הספר. היא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים. לכן ״אימצה״ את בנות המורים המלמדים בבית הספר או את בניהם. היא נהגה לפנות אליהן במשפטה המפורסם: ״שלום לך, תלמידה רעה״, והן כינוה ״נַנוֹ״. מדמואזל בן מוראס דאגה תמיד להזהיר את המורים מבעוד מועד מפני ביקורי מפקחים בעזרת סיסמאות בצרפתית כגון: ״סערה במדיטרנה״ [L'orage dans la Mediterrannee]כשמו של סרט מאותם: ימים, וכך הבינו אלה שהמפקח בדרכו לכיתתם. פעם באה במבוכה כאשר שמע אותה אחד המפקחים ואמר: ״אכן, הנני כאן!״ הדקלום שנהגנו לדקלם בעת ביקור המפקחים עדין מהדהד בראשי:

גבירותיי ורבותי,   Savez-vous messieurs et mesdames

הידעתם מה נחוץ בביתכם ? Ce qu'il faut dans une maison

ארבע קירות בלבד וחום הלהבה, Quatre murs, une chaude flamme

עוד שימחה בלב ובכל עונה, De la joie en toute saison

ובכדי לשמח גם את הנשמה  Et pour egayer les âmes

של כל עלם ועלמה,           Des fillettes et des garçons

רק שירה ועוד שירה.          Des chansons et des chansons

אחד המבקרים שנהג להגיע תדיר לבית הספר הגדירה כקדושה. היא הייתה ילידת טורקיה, בת למגורשי ספרד, וידעה לדבר ספרדית, צרפתית ולדינו. כאשר עזבה המדמואזל בן מוראס את בית הספר, באה במקומה המדאם ברט קמיי.

זמן קצר לאחר פרישתה, נפטרה מדמואזל בן מוראס בעת ששהתה אצל אחותה במרסיי. האחרונה ששבה מעבודתה אחר הצהריים, מצאה אותה שרועה על רצפת המטבח ללא רוח חיים, לא לפני שהזמינה לשתיהן זוג כרטיסים להצגת תיאטרון לאותו ערב.

ג׳מעא אלפנא היא הכיכר הגדולה במראכש, ולמעלה היא מקום מושבו של השוק הפתוח הגדול ביותר בצפון אפריקה כולה. תרגום השם הוא ״הכיכר בה נאספים המתים״. בעבר הוצאו בה להורג נידונים למוות וראשיהם הערופים של מורדים ופושעים הוצגו בה לראווה כיום ומאז שנות החמישים, היא מתעוררת לחיים כבר בצהר״ם, ועד השעות הקטנות של הלילה הכיכר הומה אדם. להטוטנים, משביעי נחשים, מספרי סיפורים, קוראים בקפה ובקלפים, מוכרי מיץ, תזמורות ועוד ועוד בעלי סחורות שונות ומשונות ממלאים את הכיכר ומרתקים אליהם את העוברים והשבים.

Qui ne dit mot, consent

שתיקה היא וידוי

On prend plus de mouches avec du miel qu'avec du vinaigre

לוכדים יותר זבובים על ידי דבש ולא עם תומץ

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 31