ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו
רבי שלמה בן יהודה
ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו
תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח
אחד הגאונים הארץ ישראליים החשובים, ואולי החשוב ביותר אחרי זמנו של בן מאיר. עמד בראש הישיבה בירושלים ובראש היישוב היהודי בארץ ישראל יותר מעשרים וחמש שנים. עלה על כיסאו בשנת 1025 בערך, ונפטר זקן ושבע ימים בשנת 1051. הגיע לגאונות בנחות עצמו, בזכות תורתו, אישיותו ומידותיו, ולא השתייך למשפחות המיוחסות, מצאצאי הלל הזקן או רבי אלעזר בן עזריה, שהקימו מתוכן את הגאונים. מוצאו כנראה מפאס בירת מארוקו.
לפני שהגיע לגאונות שימש במשרת ״אב הישיבה״ בזמנו של הגאון רבי שלמה הכוהן, וכבר אז היו עיניהם של יהודי ירושלים נשואות אליו בעת צרה. כשמתו רוב יהודי ירושלים בדבר, נתאסף הקהל וביקש ממנו שילך למצרים כדי להחיש עזרה, אבל הוא לא היה יכול ללכת ושלח את בנו במקומו. כבר בשנת 1016 הוא תופס מקום נכבד.
תקופת גאונותו הייתה אחת התקופות הנוראות ביותר ליישוב היהודי בכלל ולקהילת ירושלים בפרט. מגפה ורעב פקדו את הארץ: בשנים 1029-1024 היו מהומות לרגל התקוממותם של שבטים ערביים, המורדים כבשו את ירושלים ורמלה והטילו על הקהילות תשלומי סכומים גדולים שהיו למעלה מכוחם, הגביה נעשתה באכזריות יוצאת מן הכלל, רבים מתו מייסורים ולא מעטים אבדו עצמם לדעת. הדרכים היו משובשות, אין יוצא ואין בא. עולי הרגל נתמעטו, ומקורות ההכנסה של הישיבה ושל קהילת ירושלים דללו.
בשנת 1034 הייתה רעידת אדמה קשה שגרמה נזקים מרובים בכל ארץ ישראל, ובייחוד גדל החורבן ברמלה. הקראים הרימו שוב ראשם, והמריבות בינם ובין הרבנים החריפו. השלטונות עזרו לקראים. בין הרבנים עצמם פרצו מריבות פנימיות, ורבי שלמה, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, השתדל להשקיט את הרוחות ולרסן את הקנאים. בינו ובין נשיא הקראים נקבעו יחסי אמון וידידות. הקראים אף הקירו את מאמציו של רבי שלמה לקיים את השלום וכבדוהו. הוא קיים יחסים טובים עם כמה מגדולי העיר הערבים, ונמסרו לנו שיחות שהיו לו עם חסידי האומות.
מצבו הקשה של היישוב בא לידי ביטוי במכתיו של רבי שלמה שעל כמה מהם הוא חותם: שלמה הנדכה, לנחמה מחכה, שלמה הנדכה, לישועת אל מחכה, וכיוצ״ב, אם כי הכתובת החקוקה בטבעתו היא: ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״. הוא נושא את כל כובד העול, ועושה כל מה שבכוחו לעזור ליישוב העברי ולהקל את סבלו. הוא נוסע למצרים כדי לעורר את ראשי היהודים, רבי ההשפעה בחצר הכליף, שיעמדו בפרץ, ופעמים רבות הולך בנו למצרים. הוא מקיים קשרים אמיצים עם גדולי ישראל במצרים, ובייחוד עם החבר רבי אפרים בן שמריה, שעמד כארבעים שנה רצופות בראש הקהילה של הירושלמיים בפוסטאט. גם עם סהלאן בן אברהם שעמד בראש עדת הבבליים בפוסטאט, הוא בקשרי ידידות. המכתבים שהגיעו אלינו מרבי שלמה בן יהודה עולם במספרם על המכתבים שהגיעו מכל גאונים ארץ ישראל גם יחד, והם משמשים מקור ראשי לתולדות היישוב בזמנו.
רבי שלמה הצטיין בענוותנותו הרבה. באחד ממכתביו הוא כותב: "ומי ייתן ותבוא שאלתי, ויבוא איש ראוי והגון ולהושיבו במקומי, כמעשה הראשונים [=בני נתירה]. ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל״. מסתפק היה במועט: ״הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה׳ במעט אכול והותר, לא בתאוות יתרות כי אם כדי קיום, וממנו להפחית זכרו רבותינו ז״ל, כל שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל פת חיטים עובר מצות בל תשחית. ודברים אלה בנושאים ונותנים בבני אדם, אף כי במקבלי מתנות… ומי ייתן והיה יכולת להדמות ללא נהנים, כפנחס בן יאיר ובן עמרם [=משה רננו] ודומיהם, ולא לעשותה עטרה״. הוא רודף אחר השלום ובורח מן המחלוקת: במכתבים רבים הוא מטיף לשלום, והוא מעיד על עצמו: ״ברחמי רחום כל תאוותי הבאת השלום״. במכתב אחד, שנכתב לרגלי המחלוקת שפרצה בקהילת פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, הוא כותב: ״אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמור: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים אויבינו המבקשים נפשותיו, עד אשר נאכל איש בשר זרועו… המולו לה׳ והסירו ערלת לבבכם״. ובמכתב אחר הוא כותב: ״כל תאוותי וכל רצוני שלום ישראל. גלוי לאל כי לו נשלח [בסף הנדנה לישינה] על ידי המחלוקת לא אקבלם״.
אף על פי כן לא ניצל גם הוא מן המחלוקת, אם כי לא מרצונו ולא באשמתו. אהבת השלום של רבי שלמה וותרנותו מעודדת את
רודפי הכבוד והשלטון. בר-פלוגתו היה נתן בן אברהם. הוא למד בישיבה הארצישראלית והיה בן אחותו של אב הישיבה. אביו נפטר באפריקה הצפונים [בקירואן אשר בתוניס?] ונתן הלך לקבל את ירושת אביו. הוא נשאר שם שנים רבות ולמד תורה בישיבתו של רב חושיאל המפורסם, אבי רבנו חננאל מפרש התלמוד. אחרי פטירת דודו, אב הישיבה בירושלים, הוא חזר לארץ ישראל וביקש לקבל את משרתו. לפי הסדר המקובל בישיבה היה ה״שלישי בחבורה״ צריך למלא את מקום את הישיבה, אבל נתן נתמך על ידי כמה מגדולי היהודים במצרים, ובראשם השר מבורך בן עלי, והוא גם היה גדול בתורה יותר מן ה״שלישי״, ועל כן התמנה לאב הישיבה. נתן התיישב ברמלה, שבה היה יושב תמיד אחד מגדולי הישיבה כבא – כוחו של הגאון, אבל הוא לא הסתפק במשרת אב הישיבה, והכריז על עצמו כראש הישיבה ו״נתכנה בשם גאונות״. ובכן, היו שני גאונים, וכל צד חיפש עזרה מראשי היהודים במצרים. אף השלטונות התערבו במחלוקת זו. הפקידים ברמלה עמדו תחילה לצדו של נתן, אבל מצדדי הגאון רבי שלמה במצרים השפיעו, שהכליף והווזיר יתנו הוראות למושל ברמלה שיעמוד לצדו. בסופו של דבר הושג הסכם בין שני הצדדים ורבי שלמה נשאר במשרתו.
מתורתם של גאוני א״י הגיע אלינו רק מעט מאוד, ואף מרבי שלמה בן יהודה לא הגיעונו אלא תשובות אחדות.
יש להזכיר את בניו: אברהם, שעמד לימין אביו ועזר לו בהנהלת עסקי הציבור, ויחייא, שנשלח על ידי אביו לישיבת פומבדיתא למען ילמד תורה מפיו של הגאון רב האיי. אולם אף אחד מהם לא מלא מקומו.
אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, עמודים 324-325
ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו
תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח
כתיבת תגובה