שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל

עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

זאת הייתה שנתו האחרונה בבית־הספר, בו הוכר כתלמיד מצטיין וכחקלאי מעולה. חבריו ללימודים למדו להעריך אותו ולכבדו בגלל נדיבות לבו וטוהר מידותיו. כולם ידעו שהוא לומד חקלאות כדי ללכת לארץ ישראל ולא אמרו כלום על כך. כשבא לספרו עבד עם חבריו בהתנדבות בחוות ובבוסתנים של היהודים ועורר תמיהה בבקיאותו. הוא ריפא, על ידי ריסוס בכימיקלים, עצים נגועים שלא נתנו פרי מזה שנים. הפרה אדמות דלות ביבול על ידי זיבול מתאים. גם ערביי הסביבה החלו לבקש את עצתו ולנצל את בקיאותו, והוא נענה לכל דורש ללא הבדל ונתן את שירותיו חינם אין כסף. אפילו בני הדור הישן, התחילו להתייחס אליו ביראת כבוד לאחר ששמו יצא לתהילה כמחולל פלאים.

יום שישי אחד, בא עמור לספרו כדרכו, כולו מלא התרגשות, ובפיו בשורות טובות, ישועות ונחמות. בערב התאספו חבריו בביתו כרגיל ונראה היה שדברים גדולים שמורים עימו. לאחר שהתיישבו כולם אמר להם:

• ידידים יקרים, אתם בוודאי רואים שאני נרגש מאוד ומאושר מאוד. ראשית, גמרתי את בחינות הסיום בהצלחה ועכשיו אני חקלאי מדופלם!… הידד!… הידד!… נשמעו קריאות התפעלות מכל המסובים שמחאו כפיים בהתלהבות… אבל זה לא הכל, הוסיף עמור, הקשיבו!… זהו מכתב שקיבלתי מהמשרד הראשי של התנועה הציונית בקזבלנקה — עמור נפנף במכתב — בו הם מודיעים לי שנבחרתי להיות בקבוצה הראשונה שתעלה לארץ־ישראל. אנחנו נהיה החלוצים הראשונים ממרוקו שיעלו עם סרטיפיקטים אנגליים… מחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה פרצו מפי הנוכחים, והם עטו עליו לחבקו ולנשקו. אבל עם כל השמחה, התעצבו בלבם שעמור יעזבם. איך אפשר בלעדיו? עמור קרא את מחשבותיהם לפי ההבעה שהייתה על פניהם, והוסיף:
• הקשיבו! אני ראשון אבל לא אחרון. אני הולך כחלוץ לפני המחנה. עוד רבה העבודה. אתם צריכים להמשיך בעבודה כאן ותצטרפו אלי בבוא היום. ואני מבטיח לכם שיום זה אינו רחוק. משטר הנאצים מוגר, לא יקומו רשעים במשפט, ממשלת וישי נפלה, כן יאבדו, אלפי חיילים יהודים מארץ־ישראל שירתו בבריגדה העברית בצבא האנגלי וכבר מדברים על חלוקת ארץ־ישראל בין היהודים והערבים. אנו צריכים ארץ בה נוכל לקלוט את שארית הפליטה מיהודי אירופה שרובם הושמדו. עוד רבה הדרך ומלאת חתחתים. אנחנו נעמוד בקשר וניפגש במדינה שלנו בקרוב, תחת דגלנו. אין לנו כל עתיד פה. מקומנו בארץ־ישראל. חלום הדורות יתגשם בימינו…

עמור דיבר זמן רב בהתפעלות. הילת החלוץ הוסיפה קסם לאישיותו. בני הנוער ראו בו התגלמות היהודי החדש השומע את צעדי המשיח וצועד בגאון לקראתו. זה היה היום המאושר בחייהם. גמרו את הערב בשירה ובשעה מאוחרת הלכו לבתיהם.

אותו יום שבת, היה עמור מלא התרגשות. אכל את ארוחת־הצהריים המסורתית בחיק משפחתו ורוחו הייתה הומייה ולא ידעה מנוח. נפשו כמהה למרחבי־יה ורצה להזין את עיניו במחזות הטבע, אשר ספרו נתברכה בהם, ולנשום את האוויר הצח של השדות. יצא מפתח ביתו והלך מהורהר אל העתיד הכמוס בארץ־ישראל. לא עבר זמן רב עד שמצא את עצמו בינות לעצים הגבוהים שעל הכביש מעבר לרחבת באב־אלמקאם. עמור שקע בהרהוריו על ארץ־ישראל ועל חיי הקבוץ. מלחמת העולם השנייה נגמרה, שארית הפליטה נעה נדה על פני אירופה החרבה כאוד מוצל. אנשי המללאח כדרכם, טיילו לעת כזו, בין מנחה למעריב, על הכביש המוביל לפאס, לאורך עצי הצפצפה הגבוהים. עמור התרחק מהמולת המטיילים והלך לשוח בכיוון הנגדי, לעבר הגן הציבורי המוליך לעיר החדשה. הציבור מנע את רגליו מדרך זו, כיוון שבדרך זו הייתה עלייה מייגעת והאנשים שרצו ליהנות משקיעת החמה, לא רצו להתעייף בעלייה כזו. עמור, שאהב שקט מטבעו ולא אהב שיפריעוהו בשיחה בטלה ובדיבורים לשמם, הלך שקוע בהרהוריו והזין את עיניו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דמיונו היה מרחף, ספק בעולם זה, ספק בעולם אחר. מחשבתו קפצה וניתרה כציפור קלה בין עפאים ולא מצאה לה אחיזה בשום דבר ובשום מקום. כל כולו היה הוזה בתוך הטבע האופף אותו ומתייחד איתו כחלק ממנו. קשה היה לו להתרכז וליהנות מן הטבע בגלל העולם העכור שהותיר את עמו במצב של חורבן, כעיי מפולת, בידי שונאי ישראל, שהפכו לפראי מדבר ללא צדק וללא מוסר. לבו כאב את כאב עמו חסר המגן מעבר לים, אשר שמועות איוב על גורלם המר והנמהר הוקראו כל שבת בבתי־ הכנסת והשאירו רושם מדכא בלב המתפללים. זה מה שהעסיק את מוחו בזמן הליכתו באווירה יפה כזו, אשר מוראות המלחמה לא הגיעוה. הלך שקוע במחשבותיו ואיבד את המגע עם הזמן ועם המקום בו נמצא עד שפתאום ניתק מעולם זה בצליפת שוט חדה שחתכה בבשרו כבסכין והשאירה רישומה על צווארו. ניתק מזרועות הטבע שכפתו אותו וליטפוהו ברוך ומצא את עצמו מול ״בלעם״ העריץ. כך קראו למושל הצרפתי של העיר. עמור מישש באצבעותיו את צווארו, במקום שבו השאירה הצליפה פס תפוח. סובב את ראשו בתנועה איטית והביט בזעם בקצין הרכוב על סוסו אשר עמד עליו בצעקותיו:

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 90