מורשת יהדות מרוקו

מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מדובר כאן בקיום הילולה במסגרת הבית ובית הכנסת. אין ספק שיש לנו עניין עם מאות הילולות המתקיימות במסגרת זו בכל רחבי הארץ. היקפן של הילולות אלו מגוון ביותר ומתחיל מהילולה צנועה בבית למשפחה עצמה, למשפחה ולקרוביה ועד להילולה שזורמים אליה מאות אנשים, ונשלחות לכבודה בכתב אלפי הזמנות. ייחודו של מודל זה הוא במסגרת המוסדית שלו: הבית או בית הכנסת. דפוס זה היה מקובל במרוקו, וקיומו היה חיוני למען האלפים הרבים שלא יכלו להשתתף בהילולה שליד הקבר הקדוש. זאת ועוד. גם כאשר קברו של הקדוש קיים והוא מהווה מוקד לעלייה לרגל ולהילולה מרכזית שנתית, אין הוא מונע הימצאותו של הקדוש גם במקומות אחרים, וזהו היסוד להימצאותם של קברים או ציונים שונים לאותו קדוש במקומות שונים. שם כמו כאן עשרות בתי כנסת נושאים את שם הקדוש. אי־אפשר להגדיר במדויק מהם היסודות האישיים המזינים את הקשר בין המעריץ והקדוש, ובתוצאה מכך את קיום ההילולה.

מאחורי כל הילולה מסתתר סיפור אישי, הצלה אישית, חוויה אישית או הרגשת התחייבות, הנובעת ממקורות שונים. לעתים, אך אין זה הכרחי, זהו שלב לפני הפיכת המקום למרכז דוגמת מודל רד״ו. במרוקו כמו בארץ ישראל, קשה להצביע בוודאות על ראשיתה של התופעה, כי תהליך הצמיחה נעלם מעינינו, ורק כאשר התופעה מגיעה לממדים ממשיים, אפשר לזהותה. מכל מקום, הרושם הוא שבמישור האישי כמעט ולא חל ניתוק בין פולחן במרוקו ובארץ עם עלייתו של המעריץ. גם כאן מידת התלות והקשר של המעריץ לקדוש קובעת. יש שגם בתנאים הקשים ביותר החסיד ממשיך לקיים קשר זה, שבא לידי ביטוי מרכזי בחלק הממסדי שלו, דהיינו, ארגון ההילולה, ויש להניח שפה ושם, גם בגלל סיבות קונקיוטוראליות ואחרות, נחלש הקשר באופן זמני או קבוע. לעומת זאת יש וקשר לאטנטי[חבוי, כמוס, נסתר א.פ], שהיה קיים עוד במרוקו, פורץ וקובע דפוסים חדשים בארץ. במלים אחרות, ניתן לראות התפתחות מעבר למה שהיה במרוקו, דווקא בתוצאה מן העקירה ממרוקו לישראל. מעניין לציין שהבולטים בארץ בתחום ארגון הילולות גדולות לא התנסו במפעל זה במרוקו.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מקדם ומים כרך ב'

עמוד 119

ייבום

כבר בתקופת המשנה נחלקו הדעות מה עדיף: מצוות ייבום או מצוות חליצה. במרוצת הדורות נחלקו המנהגים בעניין זה בין יהדות ספרד והמזרח לבין יהדות אשכנז. הראשונים נהגו לייבם, והאחרונים לחלוץ. במרוקו נהגו להעדיף ייבום על פני חליצה. גם התחייבות של הבעל לפני הנישואין שלא לשאת אישה שנייה על אשתו אינה תופסת במקרה של ייבום.

בכינוס שני של מועצת הרבנים במרוקו בשנת התש״ט(1949) הועלה נושא הייבום לדיון, והוחלט כי בשלושה מקרים כופים את היבם לחלוץ:

כאשר הוא עני, ואין באפשרותו לספק ליבמה צרכיה ופרנסתה;

כאשר הוא נשוי; או

כאשר היבמה טוענת ״מאיס עלי״ — שנוהגים בה דין כדינה של מורדת.

נקבע גם כי ״אם לא רצה לחלוץ, חובתו לספק צרכיה במזון, כסות, דירה ורפואה, ומעשה ידיה שלה(משך י״ב חודש, ואח״כ כופין בעל כורחו)״.

במקרה שהוא עני ולא ניתן לחייב אותו במזונות, כופים אותו מיד לחלוץ. בעקבות תקנת הרבנות הראשית בירושלים משנת תש״י, המחייבת את החליצה ואוסרת את הייבום על כל עדות ישראל, חזרו חכמי מרוקו לדון בזה בכינוס הרביעי, שנערך בשנת תשי״ב. ההחלטה הייתה, שאין לחייב אישה להתייבם כנגד רצונה, גם בשעה שאינה נותנת שום נימוק להתנגדותה. כמו כן חזרו בהם מהתקנה הקודמת, בעניין כפייה מעשית לכוף את היבם לחלוץ, כנראה מחשש ל״חליצה מעושה״. בכך הושפעה תחיקה זו מהרבנות הראשית בירושלים, שלא החליטה על כפייה מעשית בנדון.

הנימוק העיקרי להחלטה שלא לחייב אישה להתייבם בעל כורחה נוסח כך בפי החכם המציע:

ומה גם בימינו אלה אשר הנשים מתאמרות בדעתן לאמור, שאינן כשבויות חרב,וכל עם הארץ עונה אחריהן אמן בכל לב. ובאים חס ושלום לידי חילול מצות התורה הקדושה, אשר עמוק טעמה בחוקותיה אמיתיות, כי השכל הלכאורי מערפל עלינו הדרך, למצוא ואין ידם משגת.

הייתה זו החלטה נועזת ביותר: דחיית מצווה מן התורה שהייתה נהוגה מאז ומתמיד בקהילות המגרב, מתוך התחשבות במציאות החברתית, בהרגשת השוויונות ובשינוי תפיסת עולמן של הנשים המשכילות. היא מעידה על גודל האחריות שיכלו חכמי מרוקו לקחת על עצמם. מאידך נמצא, שלא נחסמה הדרך בעד מי שרצה להמשיך במסורת אבות בין כדי לקיים מצוות ייבום ובין משום מניע אישי.

 

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 194

תעודה מספר 49

התרכ"ו – 1866

אחינו בני בריתנו, אנשי גאולתנו, חומה הם עלינו, רבני אלפין ( שרי אלפים ) אחידי סייפין ( תאור לרבנים הלוחמים מלחמת מצוה ), החכמים השלמים כוללי תהלות הדיינים המצויינים חכמי ורבני מתא פאס יע"א ועל צבא חכם לבב, ית"ר חו'בב, הן גביר החכם הוותיק שר וגדול כבוד הרב מרדכי אפלאלו אתה ה' תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו. 

מראשי ש"ורים ( במדבר כב ט, ושם צורים וכאן בשין. והמליצה בראש השורות של המכתב ), כפלינן שלמא למלכא על ישראל ועל רבנן אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, מאדון השלום, קול האול להודיע והשמיע במרום קדשים כי הגיע אלינו כתבם הטהור יום ה'.

ושם ראינו שכבוד כתר תורתו מצירים ומצטערים עמנו בצרת התלמיד חכם אשר בעוונותינו הרבים בימים האלה ובזמן הזה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וירדו לצערים עם ה' ( שופטים ה, יא וכאן המליצה הירידה של העם לצער היוקר ועלית השער ) כי הקרה ה' ( בראשית כז, כ והמליצה כאן כי ה' גזר על יוקר הפרנסה ) יוקר השערים כי עלה השער מאשר לפנים עשר ידות והאחרון הכביד צרות תכופות וברכים כושלות ויעל הארבה ויאכל את כל עשב הארץ,וחכמי ישראל מאנין תבירין די קב"ה, רעבים גם צמאים, יושבים בצער הגבוה ולמפורסמות אחד באחד יגשו.

וקרינו עליהם את כל דברי האגרת מלה במלה והיתה תשובתם שהיה להם לקרוא להם לשלום ולהגיד להם צערם ודוחקם וכשלא יעשו…סוף דבר ישראל רחמנים בני רחמנים בישנים בני בישנים, התעוררו והסכימו שני גזברים כדי לתקן המעוות.

ומכאן ולהבא חושבנא טבא ובעזר משדי והיה מידי חדש בחדשו ומדש"ב ישגיחו עליהם בעין החמלה והחנינה די מחסורם אשר יחסר להם אם יגזור ה' בחיים ואל אלוהים הוא יודע ובוחן לבבות הוא יבין כי היה רצוננו ללכת אצל כבוד תורתו, ולדבר על לב התלמיד חכמים דברי פיוסים ולהחזירם לבתיהם ולשלום.

אבל לסיבה ידועה אצלינו מנענו את עצמינו, ולכן כבוד תורתו ידברו על לבם דברים המתיישבין על הלב ולשלחם למקומם ובעזר משדי אנחנו נחלץ חושים עד אשר יעשו להם יחידי קהלנו רצונם איש את נפשם וכנפש נאמני אהבתכם החותמים פה בסדר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט משנת ברוגז רחם תזכר.

סוף תעודה מספר 49

תעודה מספר 49-רבי דוד עובדיה-כרך א'

עמוד 59

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

 

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

 

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

 

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

 

 

סדר התפילה בפני הקב"ה.

  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי

א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'. זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה

 לקבל ע"פ לפנים משורת הדין,

מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

 

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

 

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה,

 "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

 

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה"

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

 

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

 

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

 

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

"כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

 

 

 

 

לכל אחד מאתנו יש בית –

ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו,

 ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

 

 בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).

 מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

 

 

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

 

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

 

 

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

 

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי:

אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

 

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר "להתהלך באור הגאולה", והוצאה שניה לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כה:

יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד

פרשת ואתחנן

 

לפרשת 'ואתחנן' מתלווה אנחת רווחה לאחר 'תלתא דפורענותא' הן שלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שבהן נקראות הפטרות של תוכחה ופורענות. והנה עבר תשעה  באב ואנו מגיעים לשבעה דנחמתא הן שבע השבתות עד לראש-השנה שבהן נקראות הפטרות של נחמה וחזון הגאולה, ובראשן שבת "נחמו".  תחושת הנחמה עולה לא רק מן ההפטרה  המכריזה "נחמו נחמו" אלא גם מן הפרשה עצמה המחזירה אותנו למעמד הר סיני, למתן תורה ולשעת החסד, שבה מעיד הקב"ה  על ישראל  "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מתוך תחושה זו של יראה ודבקות בה' אנו מגיעים אל יסוד היסודות של היהדות, אל ההצהרה העצומה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ולפרשה המקיפה וחובקת את כלל מצוות התורה היא מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". 

הדרך לאהבת ה' הותוותה בידי הרמב"ם כך:

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והוסיף הרמב"ם וקבע גדריה של אהבת ה':

כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

החיבור בין "שמע ישראל" ל "ואהבת" מומחש במעמד המייסר של מות רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

כיסופיו של רבי עקיבא וצימאונו לאל חי מלווים אותו כל ימיו בשאיפה "מתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא שהעמיד את התורה על כלל גדול ויקרא פרק יט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", עושה עצמו דוגמה לאהבת ה' עד לקצה יכולת האדם וקושר את "ואהבת" ל"שמע ישראל" ולייחוד ה'.

חכמים עטפו את קריאת שמע על שלוש פרשותיה בברכות הנאמרות לפניה ולאחריה, כהוראת המשנה (ברכות א, ח) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". הברכה שלפני קריאת שמע קרויה "ברכת אהבה" על שם חתימתה. בתפילת שחרית – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובתפילת ערבית – "אוהב  את עמו ישראל".  מבלי להיכנס לענייני  חילופי הנוסח, הברכה פותחת  "אהבה רבה / אהבת עולם אהבתנו" ומסיימת  "באהבה", ובתפילת שחרית מילת "אהבה" חוזרת ארבע-חמש פעמים נוספות (תלוי בנוסח), ומרכז התוכן של  ברכת אהבה הוא בחירת ישראל ומתן תורה. הברכה מוסיפה תובנות חדשות למצוות "ואהבת". זו ברכה היוצרת תחושה של התעלות, קדושה וזכות, אהבת עולם של ה' לעמו ובקשה כי נזכה ללמוד את התורה ולקיימה "באהבה", ולייחד לבנו ל"אהבה וליראה" את שמו. כך מצטרפת אהבת ה' לישראל אל מצוות " ואהבת – אהבת השם". ודרך אמירתה הברכה מפרשת כי מצוות "אהבת ה'" מתממשת על ידי לימוד התורה. ואכן, מי שקורא ברכת "אהבה" יוצא בה ידי חובת ברכת התורה.  ברכת האהבה פותחת באהבה, מסיימת באהבה, חובקת את "שמע ישראל" ומתקשרת ל"ואהבת", כדרך שראינו בסיפורו של רבי עקיבא. השורש "א-ה-ב" חוזר בברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע של שחרית הן כאחת מחמש עשרה לשונות של אימות "וְאָהוּב" והן ככינוי לבני ישראל "על זאת שיבחו אהובים", ובלשון כפולה זו כלולים אהבת ישראל לה', ואהבת ה' לישראל ושתי האהבות משתלבות יחדיו ומעצימות זו את זו.

חיבור זה מובלט בנוסח קדושת מוסף באמירה "אומרים פעמים באהבה: שמע ישראל" ובנוסח אשכנז "פעמים באהבה 'שמע' אומרים", תוך השוואה בין ישראל למלאכים. המנונם של המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש", נאמר בפי ישראל. מוסיפים עליהם ישראל הכרזת ייחוד ה' והמלכת אלוהותו בעולם כולו בקריאת "שמע ישראל". ובקריאה זו קידש עם ישראל שם שמים לאורך כל הדורות כולם.

המילה "באהבה" כסיום של ברכה חוזרת במפתיע בברכה המקדימה את "ברכת כוהנים" "לברך את עמו ישראל באהבה", חוזרת ומודגשת בברכת השלום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורה וחיים, אהבה וחסד" ובנוסחי אשכנז "תורת חיים ואהבת חסד", אף כאן נראה לנו כי ברכת השלום מפרשת את ברכת הכוהנים ומרחיבה את פרטיה. כאן אולי מובאת תשובה לשאלה, היכן נצטוו הכוהנים על האהבה בברכתם?. האהבה היא יסוד נסתר בברכה ויחד עם התורה היא כלולה בברכה השנייה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

מצוות "ואהבת" התלויה ברגש זקוקה לכלים המפעילים את הרגש לפיכך ראו פייטני ישראל לדורותיהם אחריות לעורר את אהבת השם בלב בריותיו, כלומר בלבו של כל יחיד ויחיד ולהדגיש את אהבת השם לעמו.

הפייטן הקדום יניי מקדיש את קרובת הסדרה "שמע ישראל" לקריאת שמע ולייחוד האל, תוך ביקורת כנגד אמונת השילוש, ובתווך כורך את הייחוד באהבה:

 

פְּלִיאָה תְהִי אַהֲבָתוֹ בְּצִירֶיךָ / בְּכָל לְבָבְךָ וּשְנֵי יְצָרֶיךָ

צֵאת נַפְשָךְ בְּיַד צָרֶיךָ / אֱהֳבֵיהוּ בְּכָל צְעָדֶיךָ

 

ופירושו: גם בעת ציריך, היינו, כאביך וייסוריך, גם אז תהיה אהבתך מופלאה ונשגבת, וממשיך בדרשת הספרי "בכל לבבך" – בשני יצריך. גם אם האויבים מוציאים אותך להורג, כדרך שעשו לרבי עקיבא, אהוב אותו בכל ייסוריך ובצערך הגדול, וכדרשת הספרי "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, וכך הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום (תה'  מד, כג, וראו הקשר הדברים במזמור). בדרך אחרת מצהיר ר' יהודה  הלוי על  אהבתו לאל.

בְּכָל‑לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל‑מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.

שְׁמָךְ נֶגְדִּי – וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי – וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי? […]

הצהרת האהבה מחוברת לפסוק של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אל רמזי הפסוק הוא משלב את המילה "אמת", היא מילת המענה הנאמרת לאחר קריאת שלוש פרשות "שמע", ואליה מצטרפות עוד ארבע עשרה מילים של אימות וחיזוק, והוסיף כי אהבה זו מוחלטת היא בגלוי ובסתר. הבית השני מעביר אותנו אל אהבת ה' לישראל. מאחר שהאל הוא אהבתי, לעולם איני לבדי ואיני יחידי, וכניסוחו של רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות" (שער י – שער אהבת ה', פרק ב): "שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו". השאלות הרטוריות  וחריזת הביניים בין ההנחה לשאלה בבית השני של השיר ובהמשכו יוצרות התאמה והשלמה בין שני החלקים ומעין אימות בכוח הצליל.

חיבור קריאת שמע ל"ואהבת" הופכת את ההתבוננות, הלימוד וההתייחסות ל"שמע ישראל" למעין פרשנות ל"ואהבת", שכן הדבקות בייחוד ה', דחייה מכול וכול כל הגשמה וריבוי  משקפת אהבה עזה ועצומה לאל אחד ויחיד. כך עשה יניי וכך עשה, כחמש מאות שנה אחריו, רבי יצחק אבן גיאת בשיר שלפנינו:

               אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי

               בְּקָרְאִי "אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!"

               שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי –

               לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי!

 

5            יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד,

               יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד,

               הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם "אֶהְיֶה" לֹא נִכְחַד –

                           הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד!

 

               צָפוּן יְקָרוֹ בְּמַעֲלוֹת גְּבֹהִים,

10          גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים,

               יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים:

                           אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים!

 

               חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָּמָהוּ,

               עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמְהוּ,

15          עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ –

                           וַיֹּאמְרוּ "לוֹא-הוּא"!

 

               יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִׁים תִּכְבַּד,

               הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד,

               וּבֶן-מָוֶת וּנְשׂוּא עַל בַּד

20                      מִן הַשְׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד!

 

               צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְּרוּחַ נְדִיבָה,

               יַמְלִיכֲךָ בְּשָׂפָה עֲרֵבָה,

               קוֹרֵא "אֶחָד!" פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה –

                           וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא!

1. אנשי לבב: על פי איוב לד, י. 4. לו… לי: על פי תה' פא, יד. 5. אל תחד: על פי בר' מט, ו, ועניינו: אל תייחד את הקב"ה במספר, אל תזהה אותו עם המספר אחד כמספר מן המספרים. 6. ירא… ופחד: לקב"ה אין ראשית ואחרית, ולכן אל תהרהר בם. 7­-8. היותו… האחד: שם האלוקים "אהיה" אינו סותר את אחדותו המוחלטת. בשם "אהיה": שמו של הקב"ה "אהיה", על פי שמ' ג, יד. האחד את האחד: על פי שמ"ב יד, ו, וכאן במשמעות אחדותו של הקב"ה. 9. צפון יקרו: כבודו נסתר. במעלות גבהים: בגלגלי שמים. 10. גבוהים… נוהים: הגלגלים נעים בלי הרף ומשתוקקים אל הקב"ה. 11. מסבות: סיבוב הכוכבים בגלגליהם. נגהים: לשון 'נגהות' (ראו יש' נט, ט), והכוונה היא לאורם והילתם של הכוכבים. 12. אך… אלהים: על פי תה' נח, יב. 13. חוקרי כבודו: החוקרים האתיאיסטים, חסרי האמונה. 14. עמדו… והתמהמהו: חדלו מלראות את העומד לפניהם ולהסיק מכך את המסקנה ההכרחית כי ה' הוא האלקים. 15. עיני… כהו: על דרך: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', בר' כז, א. 16. ויאמרו… הוא: על פי יר' ה, יב, וכאן הכוונה היא לדברי החוקרים האומרים שאין הקב"ה קיים בעולם הזה. 17. שלשים: על פי שמ' כ, ד, וכאן הכוונה היא לנוצרים, בעלי אמונת השילוש. 18­-19. החושבים… בד: המאמינים ב'שילוש הקדוש': האב, הבן ורוח הקודש. 19. ובן… על בד: ישו, שהועלה על עץ הצלב (=בד). 20. מן… נכבד: על פי שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק. 21. צדיק גוי: ישראל הצדיקים. ברוח נדיבה: ברצון, על פי תה' נא, יד. 23. קורא… באהבה: ישראל משמיעים פעמיים בתפילתם את המילה 'אחד' – ב'קריאת שמע'. 24. ואל… בא: על דרך: 'וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא', שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק.

פיוטנו בא כהקדמה לקריאת שמע, והוא נמנה על סוגה נדירה במיוחד שצמחה בפיוט הספרדי. השיר כולל שש מחרוזות בחתימה "יצחק". כל מחרוזת חורזת בפני עצמה וחותמת בסיומת מקראית. פתיחת השיר מציבה אותו כשירו של שליח הציבור הפונה אל קהלו ומבקשו להטות אוזן וללמוד את אשר יש לו לבאר לגבי שם השם. הוא קורא לקהלו "אנשי לבב", כלומר בעלי תבונה ורגישות.

במחרוזת השנייה הוא מדגיש כי הכינוי "יחיד" או "אחד" בהקשר של קריאת שמע אינו "אחד" על פי המקובל בלשונם של בני האדם. הוא מגייס את הכתוב בבראשית מט, ו,  ובתחכום נפלא הוא קובע כי האחד המיוחס לקב"ה אינו נמנה כלל ועיקר עם המספרים כפשוטם, ומאחר שאין לו ראשית ולא אחרית, הוא מעל לכל ספירה ומניין. גם העובדה שהוא מכונה בשמות שונים, כגון "אהיה", העשוי לציין עתיד אינה פוגמת כלל באחדותו. הסיומת המקראית מתוך שמואל ב, יד, ו, הבאה מהקשר שונה לחלוטין מוסיפה חן ורעננות לניסוח השירי.

כבוד האל מתגלה לעיני בני אדם באמצעות גלגלי השמים, אשר עצם מציאותם ופעולתם  מעידים על הבורא המניע אותם  בבחינת "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא הכול משכילים להתבונן במעשה ה' ולהבין, יש כופרים אשר עיניהם טחו מראות את נפלאות ה' בטבע, ומכחישים את מציאותו "ויאמרו: 'לא הוא'", כאותם המכחשים בה' הנזכרים בירמיהו, ה, יב.

מכאן עובר הדובר אל פולמוס חריף ועוקצני כנגד האמונה הנוצרית המאמינה בשילוש ובצלוב, ובלעג רב הוא משבץ את לשון הפסוק משמואל ב כג, יט כדי לציין מקומו של הצלוב על ענף עץ בעיני מאמיניו.

המחרוזת האחרונה כולה שבח וכבוד לישראל העם הצדיק  הממליך עליו את ה' בקריאת שמע ישראל, פעמיים ביום באהבה, ואינו מתקרב כלל וכלל לאמונת השילוש הנוצרי, "ואל השלושה לא בא" אף כאן סיומת מקראית שונת הוראה, הבונה צחוק ולעג לנצרות.

שתי המחרוזות האחרונות מלמדות כי אף על פי שרבי יצחק אבן גיאת היה בן אנדלוסיה המוסלמית ולכאורה העולם הנוצרי היה רחוק ממנו, הנה הפולמוס עם הנצרות מלמד כי רבי יצחק נשא עיניו למרחוק וביקש לחזק ידי אחיו הנתונים תחת עול הנוצרים ותחת לחצם על היהודים להמיר את דתם. המחרוזת האחרונה זוכה לתחושת חגיגיות של המלכת מלך, ובעזרת הרמזים לקדושה מתחברת המחרוזת האחרונה העוסקת בישראל אל המחרוזת השלישית העוסקת בצבא מרום, אלה גם אלה מלמדים ומכריזים על בורא עולם כל אחד בדרכו. הטור שלפני האחרון "קוֹרֵא 'אֶחָד!' פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה" מחבר את הפיוט לייעודו כפיוט לקריאת שמע וכורך אותה "באהבה" אל "ואהבת" על כל משמעויותיה.

ואורי איש שלום הגאון כמו אלברט איינשטין האחים שלי  מיכאל

הללי ונגה החמודה המתקוה המהממת והמקסימה  ואני אורי הגאון יותר מכל גאון כולל אלברט אינשטיין

 

 

BIKOUR-HOLIM-SEFROU

ASSEMBLEE GENERALE DU 28 JANVIER 1949 Allocution du Président

Excellence,

1. Le Chef des Services Municipaux,

Mesdames, Messieurs.

Je vous remercie d’avoir bien voulu honorer de votre présence notre assemblée générale annuelle qui est la deuxième depuis la reconnaissance de notre Société par l’Administartion du Protectorat.

Créée en 1926, BIKOUR-HOLIM n’a pris son véritable élan qu’en 1942 et cet élan n’est pas prêt de se ralentir. Aujourd’ hui, je peux dire, toute fausse modestie mise à part, que notre Société est parmi les sociétés de bienfaisance Israélite de SEFROU, la plus active et la plus utile. Elle est aussi la plus populaire puisqu’elle a des adhérents dans toutes les couches de la populaton même les plus paurves.

Rendre visite aux malades est une misva, c’est-a-dire une bonne action des plus hautement recommandées par la morale et la religion juive. Rendre visite au malade indigent, lui apportes le réconfort moral, lui assurer les soins du Docteur et d’un infirmier, lui fournir les médicaments si coûteux fussent-ils, quand cela est nécessaire, lui fournir le lait, le sucre et d’autres denrées nourrisantes, assister financièrement sa famille, telles sont les actions quotidiennes de notre société. Ce sont les actions de chacun de nous tous, hommes et femmes sociétaires de notre Hébra. Un indigent est déjà un être très malheureux, un malade meme s’il est riche est un etre malheureux. Mais quand la maladie et la misère s’allient, et s’attaquent à la meme personne, c’est de comble du malheur. Assister le malade indigent, lui apporter le réconfort moral et l’assistance matériele à lui et à sa famille est un devoir des plus impérieux pour chacun de nous.

Je vous prie donc, messieurs et mesdames, de redoubler l’effort et de continuer à répondre à notre appel comme vous l’avez fait jusqu’à présent, chaque fois que nous nous sommes adressés à vous.

Après la lecture, tout à l’heure, des rapports moral et financier et pour

des raisons que notre Secrétaire vous exposera dans son rapport moral, vous allez etre appelés à élire un nouveau Comité.

Je vous prie de le faire dans le calme et de n’avoir en vue que l’intérêt et la bonne marche de la Société.

BIKOUR-HOLIM-SEFROU ASSEMBLEE GENERALE DU 23 JANVIER 1949

Rapport financier du 1er JANVIER 31 DECEMBRE 1948 Mesdames, Messieurs,

J’ai l’honneur de vous présenter le rapport financier de Notre Société du 1er JANVIER au 31 DECEMBRE 1948.

La situation se présente comme suit:

BALANCE

Total des recettes 421,839.00

Total des dépenses  310,932.00  

Solde en caiese au 1er JANVIER 1949      110.907

Comme vous le voyez, la gestion de notre société s’est faite dans les meille ures conditions, qu’il me soit permis de remercier vivement tous les généreux donateurs qui nous ont permis de mener à bien notre oeuvre. Nos remer- ciements vont également à l’Entr’ Aide Française, à l’O.S.E., au Comité de la Communauté que leurs subventions ou par leurs secours en nature ont contribué saulager les soufïfrances de nos malades.

Je lance de nouveau un appel à votre générosité pour que vous continuiez à nous apporter votre aide. Et encore une fois MERCI.

316

כ״ ב טבת התש״ט (23.1.49)

פיסם לקומיטי די חברת ביקור חולים, ענדי אונור נכתתר כירכום עלא למזייא די זיתו ליום להאד זמוע די הווא תאני דלחברה דייאלנא מן נהאר די תסללמת עלא יד למכזן.

לחברה די ביקור חולים נכלאקת פעאם (1926) תרפ״ו בלחאק חתא לעאם (1942) תש״ב עאד זהדדת לכדמא דייאלהא והאד זהד מא כא יתרכאסי, ליום נקדר נקולכום באיין לחברה די ביקור תולים הייא ווחדא מן לחברות די צפרו די כא תכדם מליח ודי מחדאזא בזזאף לבלאד.

ביקור חולים, רגבא עלא למריד הייא ווחדא מן למצות די למעלה דייאלהום כבירא בזזאף, בררא מן רגוב עלא למרדא, לחברה דייאלנא כא תגבבל למריד בזמיע די יתחדאז, טביב, דוואייאת וואכא גאליין, לחליב, סוקאר, וחוואייז אוכרין דלמאכלא, וכא תעאוון בלפלוס לפאמלייא דלמריד, האד למצות כול ווחדא מנהום די כא יעאוון לחברה כא יעמלהום כול נהאר.

לעני הווא וואחד בנאדם פתאמארא, למריד וואכא עשיר כא יכון פתאמארא, בלחאק סאעא די לעניות ולמרד כא ינזמאעו עלא בנאדם וואחד, האדיך הייא תאמארא לכבירא, לחברה דייאלנא הייא כא תעאוונו באס ירפד צער הווא ולפאלמלייא דייאלו.

ביהא כא נרגבוכום בזזאף באס תבקאוו תעאוונונא פחאל מא כא תעמלו התא לדאבא. דאבא מאסיין תסמעו ראפור דלכדמא דלעאם, ולחסאבאת דדאכול ולכארוז, ומגור תסמייוו וואחד לקומיטי די יגבבל לחברה וכא נרגבוכום באס תעמלוה בלהדן ותראוו ג׳יר נפע דלחברד. ואתם שלום.

יעקב חמו

תעודה מספר 316-רבי דוד עובדיה-כרך א'

Ce n'est qu'un seul verset, pour que je puisse télécharger une photo avec le message, si cela réussit, le verset apparaîtra dans chaque message..

 

נסתפק ברשימה זו שאינה מיצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן הרצף לא נשמר, היו מועדות לשינויי מנהגים. מנהג א״י הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית ע״י הצלבנים. המנהג המכונה היום ״ירושלמי״ הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד. בתורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים (קסטיליה וארגון למשל), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות (המנהג הרומניוטי ומנהג המוסתערבים). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

 

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לתופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר.

 

לגבי הטענה השלישית, שצריך לקבל את מנהג המקום, אנו מפנים את הקורא אל המבוא שלנו, בו מוכח שזו אחת המחלוקות הגדולות שזעזעו את המאה הט״ז, שדמתה במפגש קהילות לתקופתנו, וכשהנטיה הכללית היתה שכל קהילה יכולה וצריכה לשמור על מנהגיה, וכי הכלל האומר כי אדם חייב לקבל עליו את מנהג המקום שאליו בא אינו חל על קהילות שלמות אלא רק על יחידים. ומכל מקום, אין הגיון להחיל כלל זה רק על יוצאי צפון אפריקה ולא על האשכנזים.

 

לגבי הטענה השניה, אנו נוכיח לאורך הספר, בהלכות רבות, כי הטענה שקהילות צפון אפריקה חרגו מפסקו של מר״ן אינה נכונה ברוב המקרים. וכן שהמערערים עצמם חרגו פעמים רבות מפסקי מר״ן, דוקא באותן הלכות בהן נצמדו קהלות צפון אפריקה לפסקיו של מר"ן. דוגמאות רבות בנידון, פזורות לאורך כל החיבור הזה. והמסקנה היא שאין לאף אחד מונופול על מרץ.

גם הטענה הראשונה שקהלות צפון אפריקה נוהגות בדברים רבים כמו האשכנזים, תתברר כמופרכת. ראשית מר"ן עצמו פסק במקרים לא מעטים כדעת הרא״ש ונגד הרי״ף והרמב״ם. שנית המערערים מעדות המזרח נוהגים פעמים רבות כדעת האשכנזים ונגד דעת מר"ן, דוקא באותן הלכות בהן קהלות צפון אפריקה נוהגות כדעת מר״ן, ובהתאם להלכה ספרדית מקורית. וגם פה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות לאורך חיבורנו זה.

חשוב גם להדגיש כי ההיסטוריה שלנו מצטיינת בהשפעות הדדיות בין האשכנזים והספרדים. ההשפעות הספרדיות הבולטות ביותר על האשכנזים מופיעות בניגוד למצופה, דוקא אחרי גירוש ספרד שהיה אמור לחסל את העולם הספרדי. חוגי האר״י השפיעו בצורה עמוקה על האשכנזים, בעיקר על קהילות החסידים. אך לפני כן, כבר בולטים השל״ה הקדוש, חכם צבי ובנו יעב״ץ בהערצתם לספרדים. מאידך, ההשפעות האשכנזיות על הספרדים בעבר הורגשו בכל הקהילות הספרדיות, ולא רק אצל יוצאי צפון אפריקה. כבר כתב אברבנאל – כחמישים שנה לפני הופעת השו״ע, בספרו ״זבח פסח״ על ההגדה (בסוף הפרק ״סדר הדברים בליל שימורים״): ״ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד הננו נוהגים כדעת הרא״ש ז״ל״.

אם כן השפעת הרא״ש ע״ה לא הצטמצמה ליוצאי צפון אפריקה. ואפילו ר׳ אברהם אלקלעי ע״ה (דודו של ר׳ יהודה אלקלעי) כותב בספרו ״זכר לאברהם״ (ערך פסח): ״מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לענין חוזר ונעור דלא מחמרינן לומר חוזר ונעור אפי׳ בטעמו או לח בלח, וכמו שכתב מור״ם סימן תמ״ז ס״ד, דדוקא בממשו אמרינן חוזר ונעור וכו׳ וכן בכל דיני פסח מנהגינו ככל מה שכתב מור״ם ז״ל, באופן דלענין פסח אנו אשכנזים, כך אמר לי הרב מ״ד עט״ר ה״ה מר רב״י יצ״ו״. ור׳ אברהם אלקלעי אינו צפון אפריקאי בכלל, אלא מדובר בספרדי שחי במאה הי״ח באזור הבלקנים שהיה שייך לאימפריה התורכית.

מטרת חיבור זה אינה ח״ו ויכוחית וקנטרנית. סהדי במרומים כי אין איתי שום רצון ולא יכולת להתמודד עם פסקיו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף. מי אני ומה אני כי ארהיב עוז להרוס אל הקודש. אך לא מדובר בי. קנוא קנאתי לכבודם של גדולי התורה והמאורות אשר האירו את עיני ישראל בצפון אפריקה למעלה מאלף שנה בלי הפסקה. הפסקים המקובלים על עדות המזרח הם כולם נכונים וישרים למבין. אך לא פחות מהם, גם ההלכה המקובלת על יוצאי צפון אפריקה יסודתה בהררי קודש. אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכל אחד חייב לצעוד בדרכי אבותיו. נא לקרוא את המאמר האחרון שכותרתו ״אלו ואלו דברי אלהים חיים״, בו נמצאת סקירה היסטורית של הגיוון ההלכתי בעם ישראל. שם הבאנו את דברי רב האיי גאון בתשובה שיש מחלוקות הלכתיות שכבר נמסרו למשה רבינו מסיני, ואת דברי האר״י ז״ל שיש י״ב שערים בשמים, שער אחד לכל אחד משבטי ישראל. באותו מאמר עמדנו על תפקידו ההיסטורי של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו. לכן הסגנון ההשוואתי בחיבור זה אינו צריך להטעות, ולא לעורר מדנים ח״ו.

מטרתנו בחיבור זה היא רק לתרום לסילוקן של כמה דעות קדומות. בד״ב ההלכות של כל העדות מבוססות היטב, ויש להנחיל תודעה זו לכל עם ישראל. בל יאמר אדם לחבית: אבי גדול מאביך, החכמים שלנו גדולים מן החכמים שלכם. יותר מזה, הפעלת מכבש על עדה כלשהי כדי שתעזוב את המסורת ההלכתית שלה ותקבל עליה מסורת הלכתית אחרת, מביאה תמיד לידי נשירה. תמיד יהיו אנשים שיזרקו כל מסורת, ובתנאי שלא יכפו עליהם מסורת אחרת. ביסוס המסורת ההלכתית של יוצאי צפון אפריקה, נועדה אם כן לקרב את אחינו יוצאי צפון אפריקה אל עולם התורה והקדושה, ולא ח״ו לצורכי התמודדות.

כאמור, חיבורנו זה מלווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳. הוא מטפל רק בהלכות שסותרות את המקובל אצל יוצאי צפון אפריקה. מוצגות זו לעומת זו ההלכות על פי ילקוט יוסף וההלכות המקבילות אצל גדולי התורה בצפון אפריקה. בהערות שוליים, מובאים המקורות. פרטים על הספרים וגדולי התורה שחיברו אותם, נמצאים בנספח מיוחד בסוף החיבור. המחצית השניה של חיבור זה מכילה מאמרים שחוקרים את המקורות של הלכות חשובות שנוהגות אצל יוצאי צפון אפריקה, ומחזקים אותם.

הנני מתחנן בפני בורא נשמתי כי יצילני משגיאות ומיצר ההתפלמסות. בו בטחתי כי לא אמעד, כי יצאתי לטרוח למען שמו הקדוש. ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״איך נחרב/ המערב/ ורפו כל ידים״.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וְסֶפֶד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לְזֹאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינִי עֵינִי / יֹרְדָה מַּיִם

בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ

בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׂם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מְקַוֵּם אָנָּה וָאָנָה

מְקוֹם תְּפִלָּה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָהּ

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דָּמַי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אֲשִׁבִּילִיָּא

עֲלֵי נְשִׂיאִים / וְהַקְּרֻאִים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אַצִּילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָהּ

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קָרְטֳבָה / וּתְהִי כַּיָּם שְׁאִיהָ

וְשָׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בְּגַאֲיָן גַּם אָלָמֶרְיָהָ

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלַקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיִּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לְזֹאת אֶסְפְּדָהּ / וּמַר אֶלְמְדָה / וְאֶנְהֶה עוֹד נְהִי נְהִיהָ

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סָגְלְמָאסָה,

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָהּ

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָהּ

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאַכַּס הַמְּיֻחָסָהּ

עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חָסָה

אֲהָהּ אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה

וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֵן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה ומִכְּנֶּאסָה

וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דְּרָעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂהּ

וּבְיּוֹם שַׁבָּת / וּבֶן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמָם כְּמַּיִם.

וּמָה אַעַן / הֲכִי לְמַעַן / חַטָּאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / וְצוּר חֵילִי / רָעָה אֵלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשֹׁבֵּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְחַם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עִוְּתָה

וּמֵאַרְצָה / מְחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלָמָהּ / וְנֶאֱלָמָהּ / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

וְעִם כְּאֵבָהּ / וּבִלְבָבָהּ / לְחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֹּת פְּדוּת / וּמֵעַבְדוּת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חַסְתָּה

בְּבֵית כְּלָאִים / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בִּכְיָהּ / עֲלֵי לֶחֱיָהּ / בְּיַד אַמָּה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יֵרָא / אֱלֹקִים מִשָּׁמַיִם.

 

 

אֵיךְ נֶחֱרַב / הַמַּעֲרָב / וְרָפוּ כָּל–יָדַיִם!
וְאוֹי! יָרַד / עַל סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם.
עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם.

יְמֵי רָעָה / עַל דְּרָעָה / אֲשֶׁר בָּאוּ בַּתְּחִלָּה
בְּיוֹם בָּא צַר / חֹשֶׁךְ צַר / עָלֶיהָ וְאָבְלָה.
וְלָכַד עִיר / וְיָעִיר / חֲמָתוֹ עַל הַקְּהִלָּה,
קְהִלַּת אֵל / יִשְׂרָאֵל, / סְגֻלַּת שׁוֹכֵן מַעְלָה;
קְהַל יְשָׁרִים / וּכְשֵׁרִים, / הוֹד תּוֹרָה וְגָדְלָה.

וְחִישׁ צָדָם / וּלְכַדָּם / בְּיוֹם זַעַם וְחַלְחָלָה
יוֹם הַמַּר / וְהַנִּמְהָר, / יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה.
וְאָמַר: 'אֵי / אֵל רוֹאָה / וְלֹא נִרְאֶה לְחַשְׁמַלָּהּ?
בּוֹרַאֲכֶם / בּוֹחַרְכֶם / לֶהֱיוֹתְכֶם לוֹ סְגֻלָּה
יוֹשִׁיעֲכֶם / וְיַצִּילְכֶם / מֵחֶרֶב הַמְּחוֹלָלָהּ.

בְּרוֹ לָכֶם / וְגַם לְנַפְשְׁכֶם / תִּנָּצְלוּ מִשְּׁאוֹלָה.
הַאֲזִינוּ / וְהַאֲמִינוּ / בְּדָתֵי הַמְהֻלָּלָה.
…ן …ת / יִהְיֶה נִשְׁבַּת / וְדִין הַתּוֹרָה כַּלָּה,
אֲכַבֶּדְכֶם / וְאוֹשִׁיבְכֶם / בְּכֵס מִשְׂרָה וּגְדֻלָּה.

אִם תֹּאבוּ / וְתַקְשִׁיבוּ / תֹּאכְלוּ טוּבִי סֶלָה;
וְאִם תְּמָאֲנוּ / תִּנָּתְנוּ / לְחֶרֶב וּבִזָּה וְכִסְלָה'.
וְלֹא אָבוּ / וְהֵשִׁיבוּ / עַזֵּי–מֵצַח מִלָּה:
'גּוֹי סָכָל, / לֹא נוּכַל / לְהַחֲלִיף יָמִין בִּשְׂמֹאלָהּ;
דָּת צֶדֶק / בְּדָת חֶדֶק, / דִּין יָשָׁר בְּדִין עַוְלָה'.

וְחִישׁ גָּמְרוּ / וְגַם אָמְרוּ: / 'חָלִילָה! חָלִילָה
לִכְפֹּר בְּדָת / יְקַר חֶמְדַּת / דָּת אֵל נוֹרָא עֲלִילָה'.
וְלֹא רָצוּ / וְנִקְבְּצוּ / סַנֵדְרִי קְטַנָּה וּגְדוֹלָה;
וְהֵם שִׁבְעִים / וְאֶחָד עִם / שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים עֲגֻלָּה.
וְנֶאֶסְרוּ / וְנִמְסְרוּ / לְפִי חֶרֶב בִּבֶהָלָה.

וְצַעֲקָתָם / וְנַאֲקָתָם / לֹא נִשְׁמְעָה בִּזְבוּלָה.
לְפִי רֶגַע / בָּא נֶגַע / אֲלֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ כַּלָּה

בְּיוֹם שַׁבָּת / בֶּן עַם–בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם.

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סַגֶלְמׇאְסָה,
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה
וְשַׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמָסָה
וְעַל יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חָסָה
וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תְּלַמְסֶאן / וְהַדְרָתָם נָמַסָּה
וּגְדוֹלִים / בְּיַד עֲרֵלִים / חִישׁ הָיוּ לִמְשִׁסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עַל סַבְתָּה וּמִכְּנֶאְסַהּ
אֲצַפְצֵף כְּסוּס / עָגוּר לְסוּס / אֲשֶׁר הָיְתָה לְקַלָּסָה
וְעִיר אַגְמָאת / בְּלִי הַצְמַת / לְפִי רֶגַע נָמַסָּה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וְיָדִי עַל חֲלָצַיִם
אוֹי אָפַס / כָּל קְהַל פָאס / וְחִישׁ אָבְדוּ מְהֵרָה
עִיר תּוֹרָה / וְהַמִּקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא
עִיר חֲכָמִים / מְחֻכָּמִים / בְּסֻגְיָה וּבִסְבָרָה
וְתַלְמִידִים / וַחֲרֵדִים / בְּמִצְוַת אֶל בָּרָה
וְדַרְשָׁנִים / הַמְּבִינִים / בְּסוֹד סִפְרֵי וְגַם סִפְרָא
וּמִדְרָשׁוֹת / מֵאֵין חָשׁוֹת / וְלֹא תָּמוּשׁ הַתּוֹרָה
וְחַזָּנִין / מִתְחַנְּנִין / בְּקוֹל עָרֵב וּבְצוּרָה

אברהם אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא נולד בשנת ד’תתנ”ב לערך לאביו רבי מאיר, בטודלה שבספרד. הקהילה היהודית פרחה באותם ימים, ומנתה אישים דגולים כריה”ל ועוד. עם זאת, מבחינה גשמית היה מצב היהודים מורכב: מחד נשאו יהודים משרות רמות בחצרות המלכים, ונטלו חלק פעיל במסחר ובתרבות העיר, ומאידך סבלו מפעם לפעם מהתפרצויות שנאה מצד הגויים. בד’תתצ”ח החל רבי אברהם לנדוד ברחבי העולם: צפון אפריקה, קירואן, מצרים, ארץ הקודש ועוד. לאחר מכן שב לאירופה, ובאיטליה חיבר את פירושו לתורה שהושלם בשנת ד’תתקט”ו. בפרובאנס ישב לזמן מה, למד ולימד, ואף דן עם רבינו תם – בכתב ובפגישה פנים אל פנים. לאחר מכן שהה בלונדון שלוש שנים, חיבר שם את ספרו ‘יסוד מורא’. בגיל 75 חלה את חוליו בקוראו על עצמו את הפסוק: “ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן” – בן שבעים וחמש יצא הצדיק מחרון אף העולם, ונסתלק ביום א’ אדר ראשון. מקום ושנת פטירתו לא נודעו.

 

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

הפליטים

אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.

א. עצורי המחנות

יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוברחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה
(EVDG – Engagés Volontaires pour la duree de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.

לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים

(GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs Israélites).

חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למתנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־ אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם וכמעט בעל־בורחם. על פי שאיקובסקי Szaj kowski      מדובר ב־ 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־ אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.

מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־עדפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אתרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־ סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement, אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בדי, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא בביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).

המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle – גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.

העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמרו עליהם לגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאליס מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף בלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האתרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לתם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במתנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.

כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריתוק המתנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.

465 דְכְ'ל בְ- סְבְּע, וּכְ'רְג' בְ־דְּרְע.

נכנס בזרת, ויצא באמה (זרוע).

 

466 דְכְ'ל לְ־דָאכֵ'ל, וּלְבֵּס אֵל־כְ'לָאכֵ'ל.

נכנס בפנים, וענד הצמידים.

 

אל תעמידהו אצלך, למה יהדופך ויעמוד תחתיך.

אל תושיבהו לימינך, למה יבקש מושבך. (ספר בן-סירא השלם עמי עה׳)

בתחילה ־ אורח, ואחר-כך נעשה בעל-הבית. (בראשית רבה כב׳)

 

467 בָּא כְ'נָאפוֹ,מְשָּׂא וּכְ'לָּלא דִּ'יָאפוּ.

אבא כנאפו, הלך ועזב את אורחיו.

בבית ־ אורחים, והגברת ־ בשווקים. (פניני ספרד סא׳)

 

468 דָּאר אֵל־כִ'יר דָאר אֵל כְּרָאמָא, תְּעְשָׂא וּוָאגִ'י תְּבָּאת.

בית-השפע בית – הנדיבים, אכול(בחוץ), ובוא ללון.

 

הבא אתך, אכול אתנו. (פניני ספרד ר׳)

אנו אוהבים מי שאוכל, פי-כמה מי שאינו אובל.(508 refranero)

 

469 דָּארְנָא, דָּאר אֵ־דִּ'יָאף, תְּעְשָׂא וּוָאגִ'י תְּבָּאת.

ביתנו – בית אורחים, אכול (בחוץ), ובוא ללון.

 

470 גִ'יב עְשָׂאתְךְ, וּוָאגִ'י תְּעְשָׂא.

הבא ארוחתן, ובוא לסעוד אתנו.

 

471  אִידָא כְ'לְלָּאךְ מוּל אֵל־עֵרְס,

אַכֻּל בְ־לָא גְ'סִיל לִ־ידִין.

אם בעל החתונה הרשה לן,

אכול, ללא נטילת ידים.

 

472 אִידָא דְחָאךְ אֵל־בְּכִ'יל, עְנְד אֵל־כָּרִים תְּבָּאת.

אם דחה אותך הבזוי, אצל הנדיב תלון.

 

475 דִ'יף כָּא יִתְפְּכֵּר – גִּיר לִילָא אֵל־אֻכְ'רִיָא.

לאורח נשאר בזכרון, רק הלילה האחרון.         

זוכרים תמיד רק את הדבר האחרון. (פתגם איטלקי)

 

474 עְרְדּ'וֹלְךְ אֻחְדֵּךְ אָגִ'י אֻחְדֵּךְ.

הזמינו אותך לבד, בוא לבד.

אין אורח מזמין אורח. (ב. בתרא טז׳ ב׳)

אורח מכניס אורח, הרי זה דבר מגונה. (ב. בתרא צח׳)

 

475 דִּ'יף פְ־דְּכַ'ולוֹ יִבָּאן כִ'יׇאלוֹ,

וּפְכְ'רוּג'וֹ יִבָּאן עְקְלוֹ.

בבוא האורח רואים פניו, ובצאתו יודעים את שכלו.

לפי שמלתו יקדמו אורח בבואו, ולפי שכלו ילווהו בצאתו. (משלי יהושוע פרק לח׳)

 

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

 התמונה העליונה: כלים בזעיר־אנפין, הניתנים לילדים בחג הפסח — ״מנדרה״ או ״תמסרקת״ איזור הריף ; ראשית המאה הכ׳

חרס מחופה חיפוי בהיר ועיטור חום המידות : 3—5 ס״מ מוזיאון האדם, פאריס (137)

 

התמונה האמצעית: נרות־שמן

גולמימה ; ראשית המאה הכ^׳(?) מיוחדים לקריאת ההגדה בליל הסדר

חרס חום בהיר ; זיגוג חום, שאינו מכסה את צלוחית הבסיס

הגובה : 11—14 ס׳׳מ ; קוטר הבסיס : 7—8 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל, מתנת מר אילוז (138)

 

התמונה התחתונה: כלים להכנת מצות — ״מאכינה דל־קטיע ודזוואק״

חישוק רחב לחיתוך בצק ותבנית עגולה בעלת שתי ידיות לחירור בצק

ברזל, עץ ופליז

אורך הידית : 7 ס׳׳מ ; קוטר החישוק : 19 ס״מ ; קוטר התבנית : 17 ס״מ מוזיאון ישראל (139)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו.

עמוד 86