אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

בשנות השמונים נהנו סופרים ממעמד-על של נביאים. קולו של עמוס עוז הדהד מקיבוץ חולדה בצפון ועד ערד בדרום, קולו הלא-נורמלי של א. ב. יהושע דיבר בזכות הנורמליות, וקולו החרוך של ס. יזהר לא חדל להישמע מעל גלי האתר. סופרים צעירים יותר נמנו עם הדמויות השחצניות והנבובות ביותר שהסתובבו בהיכלי התרבות, ונטיתי לחשוד בהם יותר מאשר לבטוח בהם. ראיתי איך אנשים משכילים, בעלי רשימת פרסומים מפלצתית, כורעים תחת השכלתם ומאבדים כל אבחנה, וראיתי עד כמה קריאה לא ביקורתית משבשת את שיקול הדעת של הקורא. לא ראיתי כל תועלת בריבוי ספרים ולא ששתי לפאר את הספר,  אלא הוקעתי בו את מקור הדוגמטיות וחוסר הסובלנות שדודות במחשבה האנושית. העובדה שמשהו היה כתוב לא עשתה אותו נכון או מעניין.

על אף שרשימתו של פוקס יכלה לתרום להכוונה יעילה של הקריאה, התייחסתי במידה מסוימת של רחמנות לאמונה שלו בסגולות הקריאה. לתלות כה הרבה בספרים נראה לי, אם להשתמש בלשונו, ״הימור לא סביר בעליל.״ קריאה לא הכשירה את הלבבות ואת המוחות אלא סתמה אותם. לא הייתי מבלה את ימיי על אי בודד עם רוסו או עם וולטר, עם פרויד או עם בטלהיים, עם רשב״י או עם המהר״ל. אם פוקס כה רצה לשמור על היהודים ולמנוע את התבוללותם, הוא היה צריך להמר על המצוות. לא משתחררים מהן גם כאשר פורקים את עולן; הן אוחזות חזק בכל מי שעוצב על ידן. אבל מכיוון שהתרבות האנושית העליונה הייתה תאית ספר וכל ערעור על חשיבותו היה רק פוגע בי, נמנעתי מלהביע את דעתי בנושא. התעמולה הספרותית הייתה – ועודנה – כה כוללנית, אגרסיבית וכפייתית עד שכל מה שנותר לי לעשות היה להרוויח מהשיבוש שריבוי הספרים מכניס לעולם. סביר להניח כי דבר זה עמד ביסוד הפיכתי לסופר צללים פורה וממולח.

העמיתים התכנסו בכל ימי ראשון בבית ערבי ברחביה ללימודים משותפים. מחשבת ישראל, מחקרי חינוך, יהדות זמננו. דיונים ערים התפתחו בחדר הגדול ששימש אותנו. להוציא עוד ערב אחד שהוקדש למפגש עם איש רוח או עם דמות ירושלמית, כל אחד תפר לעצמו תוכנית לימודים, בין שביקש לעצמו מנחים אישיים ובין שהשתתף בקורסים באוניברסיטה. דניאל ואני לא ביקשנו מנחים ולא הייתה לנו סבלנות לשיעורים; הרכבנו ביחד חברותא והתמודדנו עם השאלות שהעסיקו אותנו. צללנו לתלמוד בעזרת כל מיני מילונים, קונקורדנציות ותרגומיו של הרב שטיינזלץ. קראנו בזוהר של תשבי. תיאמנו בינינו את הקריאות ברוסו, דווי וסקינר. אבל עיקר הלימוד שלנו היה במחשבת ישראל. נהגנו להיפגש בקומה השלישית של ספריית הר הצופים (לאמיתו של דבר הקומה השנייה, אבל מכיוון שלמבנה הייתה קומה תת-קרקעית קראנו לה הקומה השלישית). באותם ימים הוקדשה מחציתה הימנית, אם איני טועה, לספרי הגות ויהדות. ספרים לא חסרו לנו. אפילו קיבלנו תקציב מיוחד לרכישתם. אבל הרגשנו צורך לצאת מהבית ולבלות בספרייה. נראינו כסטודנטים לתואר שני או שלישי לכל דבר, להוציא את העובדה שלא היינו צריכים לעבור בחינות ולהגיש עבודות אלא לחשוב. פשוט לחשוב. לחשוב בלבד. מאז חקרתי לא מעט שיטות הכשרה ולא מצאתי, אני מודה, שיטה יעילה יותר מאשר לתת למשתלמים להשתעמם. לא הייתה לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו שאלות שספק אם אחרים שואלים את עצמם.

ניסינו לכסות את היצירות המרכזיות במחשבת ישראל, החל מ״אמונות ודעות" לר׳ סעדיה גאון וכלה ב״כוכב הגאולה״ לפרנץ רוזנצווייג. לא נתנו לקבלה להסיט אותנו מעיונינו, וגם לא לחרם שהטילה הציונות על כתבי הרמן כהן ותלמידיו. קראנו בשקיקה, קראנו בהתפעמות. כאילו כל מחויבותנו לתוכנית התרכזה בשחזור הצמתים העיקריים בהגות היהודית, שהצטיירה בעינינו כמסכת כתבי הגנה על היהדות מפני מתקפות מדומות של הפילוסופיה, שכמעט לא התייחסה אליה. אם "ספר הכוזרי״ ליהודה הלוי רצה להרים את היהדות מהשפלתה בידי הנצרות והאסלאם, ו״כוכב הגאולה״ שאף להבהיר את מקומה של היהדות בעולם שנחלק בין הנצרות והאסלאם, ״מורה נבוכים" הצטייר בעינינו כתעודה מאלפת של שמירה על היהדות למרות הכול. גם אם לא הייתה לה הצדקה, גם אם המדע ערער את עיקריה, גם אם היא משרה יותר מבוכה מאשר נוסכת ביטחון. גם אם האמת הייתה במקום אחר, על היהודי היה לדבוק באמונתו.

דניאל לא היה ציוני או אנטי ציוני. בעיניו השאלה הייתה שולית ומיותרת. היהודים לא בחרו להקים מדינה – היא נכפתה עליהם, והוויכוח סביב הזכות על הארץ היה ויכוח סרק. עם זאת, הוא לא הסתיר את עניינו בנדודי היהודים. הוא נטה להתייחס אליהם כאל מסע מרתק בן אלפיים שנים, ובזמן שבו עמד המסע להניב פירות מבטיחים, בכל התחומים ובכל הארצות, השואה שמה לו קץ אכזרי. ישראל רק קלטה את שארית הפליטה, קיבצה נידחים ואפשרה ליהודים לבצע נקמה אצילית בשונאיהם. היא נעשתה למצבה עבור אותו סיפור של נחישות, התנגדות, גבורה וקידוש השם. אלא שדניאל לא היה בטוח בכושר העמידה – הסימבולית – שלה לאורך זמן. אלוהים גידר את עצמו במגדלי פעמונים ובצריחי מסגדים מאחורי גבם של היהודים, הכפותים על ידי בחירתם. הנוצרים הצטיינו בבניית קברו, המוסלמים הדהדו אותו, היהודים הורידו אותו למחתרת ומהמחתרת הזאת לא מיהרו להוציאו, כדי שלא לרתום אותו להתנחלות כדוגמת מפעלם של יורשיו השחצנים והגזענים של הרב קוק. מוסד בית המקדש לא הצליח בעבר ליהודים, הוא לא יצליח להם גם בעתיד. במקום לקחת נערים לסיורים בבתי כנסת בטנג׳יר הם לקחו אותם למחנות השמדה, והדבר חרה לדניאל. במקום לטפח זהות שלווה ויפה טיפחו זהות חולנית, דואבת ומצולקת.

שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, היו ימים שקטים שבהם היה אפשר לאהוב בירושלים. אהבה פשוטה, בינו לבינה, בתפאורה של עיר כפרית. אפילו האותיות המרובעות נראו מחייכות, הולכות ומתעדנות, מתכוננות לצקת משמעות רכה יותר מכל המשמעויות שהן אצרו בקרבן עד כה. החרדים התמקמו להם במאה שערים ובסביבתה הקרובה. הם נחשבו אז לדמויות סהרוריות שאבד עליהן הכלח. קרה שהגיחו משכונתם כדי למחות נגד חילול שבת, חילול קברים או חילול שמיים. אבל מחאותיהם נשמעו חלולות למדי. לא מתלהמים ולא מאיימים. נציגם הבולט ביותר היה אותו לייבל׳ה וייספיש, שנגמל מכל פעילות עסקנית והתמסר להפצת משנתו של ניטשה בקרב חילונים. עם כפות ידיו המגולפות והמוכתמות, מצחו המקומט ומשקפיים שהאירו את פניו, הוא ניבא בשם ניטשה את היעלמות המדינה. כאשר הופיע בטלוויזיה הוא עטה את טליתו על ראשו וקרא קדיש עליה. ישעיהו לייבוביץ, גדול המוכיחים בשער, התנצח עם שדיו והתפרץ נגדם כדי לגרשם. ישראל אלדד, ממפקדי הלח״י ומתרגמו של ניטשה לעברית, ירה את צרור מילותיו לכל עבר, מעלה באוב את אבות היישוב.

האב מרסל דובואה, כומר דומיניקני שקשר את גורלו עם מדינת ישראל, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ניסה לעורר אהבה בין היהודים המתקוטטים תמיד. כאשר עטה את גלימתו – ללא צלב עליה – היה המחזה בגדר בשורה לגויים. האוניברסיטה הייתה ממלכת חכמים. ריחנית בכל עונות השנה, לא חוסכת בחשמל כדי להאיר את המעברים ואת הפרוזדורים ששחזרו את מבוכי ההשכלה. היא הייתה גם מלכות של יופי. אולי בגלל שהנשים היו צעירות, יפות וטבעיות יותר; אולי בגלל שהמדינה כולה נראתה הרבה יותר יפה. ללא התלהמות, ללא רהב. ללא חדשנות, ללא מזימות. ללא יזמות, ללא קומבינות. לבטח הייתי צעיר ויפה מספיק כדי להרגיש שכל היופי הזה נועד לי וביקש את הכרתי. בעיקר האמנתי בעצמי. לא ידעתי מה יהיה גורלי, אבל לא היה לי ספק שאיכשהו אנתב את חיי לחיי עצלות, אם באקדמיה ואם מחוצה לה.

דניאל התגורר בפיצול של רחוב טשרניחובסקי, שיורד ימינה במקביל לרחוב שמעוני. דירה שכורה בבית על עמודים, באותם שיכונים שנבנו בשנות החמישים עבור פקידי ממשלה. הוא אהב את השכונה וחקר את קורותיה. היא נקראת בפי כול ״רסקו״, על שמה של חברת הבנייה שבנתה אותה. הוא הקפיד לתת לה את שמה הרשמי, ״שכונת הוורדים", ולפעמים את שם הכפר הערבי שקדם לה, ״אל מאליחה״, שמשמעותו ״השקטה״ או ״הנחמדה״. הכפריים הערבים גידלו על שטחה פרחים שמהם הפיקו מי ורדים, שמצאו את דרכם לכנסיות ולמנזרי ירושלים. דניאל אמר שהוא מריח את זכר הוורדים. ממערב לכפר היו ואדי עמר, כיום ״עמק הצבאים״, וקאד אל-ווזיר, היא גבעת הנזיר (או הווזיר). היעדרה של האבן הירושלמית לא הפריע לו. על אף שהיא משווה אופי אצילי לעיר, הוא נטה להתייחס אליה כאל אבן מצבה. חדרו הציץ לעמק המצלבה, וכל העת השתוקק לבקר במנזר שבו.

לפעמים אספתי אותו מביתו, ויותר מפעם אחת עלינו להר הצופים ברגל, תוך שאנחנו מסובבים את החומות ומטפסים על ההר מצידו המזרחי. פשוט אהבנו את העיר. גם אם פה ושם היו פיגועים היא הייתה ידידותית ולא נראתה ערב התפרצות. היה בה משהו עצור ושאנן, היא לא געשה ולא צפרה, כמתעלמת מהמתחים והשסעים. היא הגיעה לסטטוס קוו, וזה נראה ¹נוח יותר מכל איחוד או חלוקה מחדש. האיסור לעלות על הר הבית שמר עליה מפני התגרויות אנשי המקדש, העיר העתיקה האירה פנים למבקרים היהודים, מאה שערים הפנתה גב למערב העיר. הקבלה

הייתה שולית, לא איימה לכבוש את הצמתים ולא את החוגים למחשבת ישראל. הר הצופים היה רחוק מדי ממרכז העיר, ועיקר הפעילות האינטלקטואלית התרכזה ברחביה מסביב למכון ון ליר. אפילו מכון הרטמן טרם הוקם, אפילו במכון לדמוקרטיה לא היה צורך. גם אם דניאל לא הפסיק לעבות את המיתוס של טנג׳יר, הוא נמנע מלומר מילה רעה על ירושלים. היו לו כל מיני משפטים שנשמעו לי תמוהים:

"אני חושש מאדישותה של ירושלים. היא לא מתחשבת לא בקריאות המואזינים ולא בצלצולי הפעמונים. היא משועממת מדי. אני סקרן לדעת על איזו ספרות היא דוגרת, האם תהיה יהודית או ערבית."

באותה תקופה ספריו של דוד שחר קצרו הצלחה בצרפת יותר מאשר בירושלים, ואיש לא חשד בעוז שהוא רוקם לנו סיפור על אהבה וחושך.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 29