מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר-הנהגה וחברה

4. השגשוג הכלכלי

נוסעים רבים מציינים שמכיוון שהמאורים, כינויים של הברברים בפי אנשי אירופה, אוהבים לתת את הנהגת ענייניהם וחשבונותיהם בידי היהודים, פורחים מקצועות אלו בידיהם. כמו כן זכו יהודי הדרום ליחס חופשי מן הסולטאן במילוי תפקידים מדיניים בכירים.

מראכש זכתה לשגשוג שלא היה כמותו. הלגיטימיות החדשה שהעיר זכתה לה הייתה לא רק ברובעי המגורים החדשים אלא גם בקסרקטיני הצבא ובאדריכלות המפותחת של הארמון והמסגרים. בשל זרם המהגרים המתמיד מספרד ומפורטוגל נוצר גם דו־קיום בין נוצרים לבין יהודים ברובע היהודי. נראה שהסעדים, שביקשו לחזק את חוקיות שלטונם, ביטאו בהקמת הרובע היהודי את זכותם להגן ולפקח עליהם.

החיים היו אידאליים, והמלאח נחשב למקום הנאות והשקט לחיים בעיר גם מצד שגרירי המעצמות ושליחי הכנסייה. במראכש היה מרחב מחיה גדול לפעילות מסחרית, יותר מזה שהוקדש ללימוד תורה. זה היה שונה מהמצוי בפאס, שנודעה בבתי כנסיותיה השוקקים בתורה ודעת. מקורות אחדים שופכים אור על תלותה של קהילת מראכש בתחום המשפחה, והדברים נשמרו דווקא במקורות מפאם.

ח. החיים בפאס בראשית המאה השבע־עשרה

מותו של הסולטאן אל־מנצור במגפת דבר בשנת 1603 יצר שוב מציאות מוכרת מן העבר: מוחמר אל־שיך ובנו עבדאללה החזיקו בפאס ובמרכז הממלכה, והבן האחר, זידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. הפילוג היה מלווה בסכסוכים, במלחמות אחים ובירידה אטית של השושלת.

בכרוניקה מן השנים 1606-1604, זמנו של מנהיג היהודים בתקופה זו, הרב שמואל שאול סירירו(1655-1602), מתואר מצב של בצורת ורעב נוראים בשנים אלו, שגרם למותם של 800 איש מבני הקהילה. 600 יהודים נוספים התאסלמו, ואלה נוספו על האלף שהמירו את דתם ברעב הגדול בשנת 1603. גם הביטחון בדרכים התערער, ושורדי דרכים שלטו בהן. מן הקינה על יהודי פאס, שחיבר הרב סירירו בב׳ באדר שס״ו(1606), עולים נתונים קשים יותר. הרעב נמשך שלוש שנים ונטל את חייהם של 3,000 נפש מישראל, ובהם גם ר׳ יעקב בן־עטר, תלמיד חכם ושו״ב (שוחט ובודק). אם נקבל את דבריו של הנוסע דה מרמול, ולפיהם בשלהי המאה השש־עשרה חיו בפאס 10,000 נפש, הרי יותר ממחצית מיהודי העיר מתו בתוך ארבע שנים. בצוק העתים נתרבו העניים, הייתה דאגה מיוחדת לחלשים, ונתקנו בעת ההיא עשר תקנות שמטרתן לסייע להם; כן מונו אפוטרופוסים ליתומים, ועל הקהילה הוטלה החובה לשכור להם בתים; נקבע עוד כי יש להחזיר לאנשים את הקרקעות שמשכנו, גם אם נמכרו לגויים (רק אם זה יתאפשר); ועוד נפסק כי חצי ממם הבשר יהיה לעניים.

משהביטחון הפנימי והחיצוני הלכו והתערערו בשנים שעד 1626 ועם ריבויהעניים, הופנו כמה תקנות גם כלפי העשירים: הם נתבקשו שלא להפגין עושר, לא בעדיית תכשיטים ברשות הרבים ולא במסיבות ראווה ברשות היחיד. כן נתקנה סדרה של תקנות בשנים שס״ג-שע״ח (1618-1603) בתחום זה. אחת מהן הייתה תקנה שנועדה לסתום פרצות בתחומי מותרות בלבוש, מחשש לעינא בישא של זרים, ונתקנה כבר בשנת 1604: ״בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות […] ועיני העמים ראות וכלות״. כך אחרי הפורענות של שנת 1603, הבינו היהודים שיש להיזהר שבעתיים מקנאת הסביבה המוסלמית בעושר שמפגינות הנשים מהמעמד העליון בחברה היהודית. עוד בתקנות האלה נתבעת אחריות הדדית גם מבני המעמד הזה: יש לשמור על מי שהורשו לקבל מונופול על המסחר בשעווה, חיטה, חמאה ודבש, משי ושמן זית, וכן על סוכני מכירות של אבנים יקרות עשויות זהב ובדולח, שגם בידיהם זכות שליטה בלעדית.

בשנת 1624 ביקר הרב סירירו בחריפות את שרי השלטון, ובפרט את ״המבקשים בכל ערב וערב המס הקצוב להם […] והם הערבים[?] המקיפים על העיר לגזול ולבזוז ליוצא ולבא״.שנתיים אחר כך הוא פירש את דבריו בהצהרה נוספת, שאיתרע מזלם של בני עמו, השבויים ״תחת אדונים קשים להשתעבד בנו בגופנו ובבנינו ובממוננו בלא משפט״.הכוונה היא לנכבדים ולמושלים מקומיים, התובעים שלמונים ודמי לא יחרץ, רעה חולה באותם זמנים, הנוספים על מס הגולגולת הכבד המוטל רק על בני המיעוט היהודי.

בקרב בעלי העסקים לא הופיעה אותה נטישת אורחות חיים שאנו מוצאים מאה שנים אחר כך, בזמנים החדשים, גם לא בקרב מי שבאו בקשרים עם סוחרים אירופים ממערב היבשת או מאיטליה.

1. 1. ההנהגה החברתית של ר׳ שמואל שאול סירירו

שיג ושיח היו ליהודים עם סביבתם המוסלמית, אף שכבר מאתיים שנה חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה, והם ניתנו בשכונה מיוחדת להם. את עסקיהם הם ניהלו ב״מדינה״ המוסלמית. יהודים ומוסלמים פשוטים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים בתחום הכלכלי – במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, אבל שיתוף כלכלי זה לא הקהה את הניכור ביניהם.

למרות העדר הביטחון ששרר במשך יותר מיובל שנים הפגין הרב שאול סירירו בתפקידו את יכולתו כמנהיגה הרוחני של הקהילה בתקיפות ובחריצות בכל תחומי החיים. הוא תיקן ארבעים וחמש תקנות, רובן בחצי היובל הראשון של המאה השבע־ עשרה. אמנם בתקופה זו מועטות באופן יחסי במקורות תלונות על חוסר יכולתם של בני השכבות החלשות לשלם מסים, אך תלונות על העול הכבד חוזרות על עצמן בדרשותיו של הרש״ש.

לתקנת המיסוי של 1608 הוקדם מבוא דרשני ופילוסופי על החובה להשתתף במסי הקהל בלי יוצא מן הכלל. ר׳ שאול, שכנראה ניסח אותה, הוסיף לדברי ההקדמה טענה פוליטית מובהקת: המסים הם מקור מימונה העיקרי של פעילות הקהילה, ובאמצעותם מתאפשר לשמור על חירותם הדתית של בניה.

עשר מתקנותיו של הרב היו בתחום חיי המשפחה, רבות מהן נועדו לחזק בפרט את מעמד האישה. כך למשל, כאשר היה מעורב גוי בעסקה כספית כלשהי, הייתה חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים, כולל שטרות שבהם נרשמו נדוניות, מן הטעם הפשוט שבמקרה של גירושין או פטירת האישה לא יתחמק הבעל מחובות שהשית עליו בית הדין היהודי לשם חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג; בגירושיה או בהתאלמנותה, כאשר תבעה האישה את פירעון כתובתה, ניתנה לה עדיפות, כגון בהודעת הבעל־הלווה למלווה שקרקע השייכת לו משועבדת לפירעון כתובת אשתו לפני פירעון הלוואה(תקנה מחודש שבט שנת שס״ג).

תקנות אחדות נועדו לסייע בידי בנות שמיאנו להינשא לגיסיהן־היבמים שנותרו אחרי מות הבעל־האח. לפי דין תורה, מצווה על אחד מן היבמים במשפחה לשאת את אשת אחיו המת, אולם אין חובה על האלמנה להינשא לו, אם אינה חפצה בכך. נראה שהיו אחים של האח המת שניסו לכפות את רצונם על האלמנה ולאלצה להינשא לאחד מהם. במקרים אלו זכתה האלמנה לסיועו של בית הדין. אפשר שמאותה סיבה הוטלה חובה על הבעל הגוסס ליתן גט לאשתו טרם מותו, כדי שאחרי מותו תוכל האישה להינשא ולהמשיך זרע מבעל שהיא חפצה בו, ולא מזה שנכפה עליה בגלל מצוות הייבום.

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש מיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 52