ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

לדאגה זאת יש אפילו הד בביטויים ספרותיים אלימים ועוינים לד'מים. מאלף במיוחד ב1~א הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אַבּוּ אִסְחָאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שעליו נאמר שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות ־משמעותיות הבאות:

אל תראה בהריגתם הפרת אמון

הפרת אמון היא להניח להם להמשיך.

הם הפרו את בריתנו עימם

כיצד תְּחַשֵּׁבו לאשמים כלפי מפרי הברית?

כיצד יוכלו להיות בעלי ברית

כשאנו עלומים והם בולטים?

עכשיו אנחנו ירודים לעומתם

כאילו אנו הטועים והם הצודקים!

אל תסבלו את מעשיהם הרעים כלפינו

כי אתם הָעֲרֵבִים למעשיהם

אלוהים שומר על נאמניו

ונאמני אלוהים ינצחו.

תחושת עלבון ועוול היא הנושא השליט בשיר. אולם בניגוד בולט לאנטישמיות הנוצרית, אבו אסחאק, אפילו בעלבונו, אינו מונע מן היהודים את הזכות לחיים, לפרנסה ולשמירת דתם. כמשפטן הוא מודע לעובדה, שזכויות אלה מובטחות בחוק הקדוש וכלולות בך׳מה, שהוא חוזה משפטי מחייב. אבו אסחאק אינו מבקש לשלול את החוזה ואף לא להמעיט בערכו. להיפך; הוא אף מתאמץ להרגיע את שומעיו, וללא ספק גם את עצמו, באומרו שבשעה שהם שודדים והורגים יהודים, אין הם נוהגים בניגוד לחוק, כלומר, שבכך הם אינם מפרים את תנאי החוזה שהונהג ונתקדש בחוק המוסלמי הקדוש, דבר שהיה מסכן את נשמתם בעולם הבא. לטענתו, היהודים הם אלה אשר הפרו את החוזה, והוא חדל איפוא לחייב את המוסלמים. המוסלמים ושליטיהם פטורים מהתחייבויותיהם על״פי הד'מה והם חופשיים איפוא לתקוף, להרוג ולנשל את היהודים ללא הפרת חוק, ופירושו של דבר – ללא חטא.

התפרצויות נאצה כמו זו של אבו אסחאק וטבח כמו זה שהתרחש בגרנדה ב־1066 הם נדירים בהיסטוריה המוסלמית. בדרך כלל הורשו הד'מים לקיים את דתם, לעסוק במלאכתם ולחיות את חייהם, כל עוד היו מוכנים לשמור על הכללים. משמעותי הדבר, שההתנגשויות האלימות והרצחניות ביותר התרחשו במאות התשע־עשרה והעשרים, כאשר הד'מים לא היו עוד נכונים לקבל את הכללים או לכבדם.

אולם גם בתקופות קודמות, שעה שהכללים היו מובנים ומקובלים על שני הצדדים, התעוררו לפעמים קשיים. לעתים הובילו אלה לאלימות, למה שצד אחד כינה רדיפות ואילו האחר – הענשה. אלימות כזאת היתה נדירה. נפוץ יותר היה הידוק כללי המשחק – אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות, שקודם לכן התרשלו בה, ואף הטלתן של הגבלות חדשות. מיונם, ואולי אף טיפולוגיה של מעשי דיכוי אלה, או לפחות של הטענות שהושמעו בצד המוסלמי להצדקתם או להבהרתם, עשויים לזרות אור כלשהו על הבעיה הרחבה יותר של דרך הבנתה והגשמתה של הסובלנות.

המקרה הנפוץ ביותר הוא של השליט האדוק והקפדן, המתקן את טעויות קודמיו החוטאים והמתרשלים, ומחזיר את העדה לדרך המוסלמית המקורית. מופת לשליט כזה הוא הח׳ליף הַאֻמַּיִ עֻמַר השני, שתולדות חייו, כפי שהיסטוריונים מאוחרים יותר מספרים אותן, כוללות את מה שיהיו ברבות הימים הנושאים הטיפוסיים להתחדשות אסלאמית. בפרקי זמן חוזרים בהיסטוריה המוסלמית קמו תנועות או שליטים, שהנהיגו תקופות של אורתודוקסיה קפדנית ולוחמת. בזמנים כאלה קיימת הדגשה על טיהור האסלאם, על הצורך בסילוק גידולי הפרא והחידושים, שהשחיתו וסילפו את האמונה במרוצת הדורות, ובשובה אל האסלאם האמיתי והנכון של הנביא וחבריו. הכנעתו הנאותה של הכופר ואכיפה חמורה של ההגבלות שהוטלו עליו הן חלק מובן מאליו בכל התחדשות דתית מעין זאת. הדבר אינו מחייב רדיפה של הכופר; להיפך, ביוגרפים והיסטוריונים של שליטים אדוקים מדגישים בדרך כלל את ההגינות והצדק שבהם נהגו בד׳מים. אך הצדק דורש שהם יוחזקו במקום שהחוק מועיד להם ולא יורשו לחרוג ממנו.

לזכותו של עמר השני זוקפים אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות הכספיות והאחרות שהוטלו על לא־מוסלמים ונקיטת אמצעים לסילוקם מעמדות כוח והשפעה, שהורשו לתפוס בימי קודמיו. לא מן הנמנע, שעמר השני היה אחראי להנהגתן של הגבלות מסוימות, שהמסורת מייחסת לעמר הראשון. הגבלת זכויותיהם של הדמים נעשתה בד בבד עם הרחבת זכויותיהם של מתאסלמים לא־ערבים, שזכו עתה במידה רבה בשיוויון שתבעו לעצמם, ושקודם לכן האריסטוקרטיה הערבית מנעה מהם.

הנסיבות ההיסטוריות לתיקוניו של עֻמַר השני הן משמעותיות. חיל משלוח ערבי עצום, ימי וצבאי, שנשלח לכבוש את קונסטנטינופול, נחל כישלון חרוץ, והאימפריה האמיית ניצבה בפני משבר. המלחמה הטילה מעמסה כלכלית חדשה וכבדה; השמדת הצבא הערבי לפני חומותיה של קונסטנטיגופול שללה מהממשלה את האמצעי לכפות את רצונה בכוח. השלטון האמיי, שבכל הזמנים עורר התנגדות אצל מוסלמים אדוקים ואחרים, נמצא עתה בסכנה של מיגור. כאשר מת הח׳ליף סלימאן(717-175), שיזם את המסע הצבאי, בחרה המשפחה האמיית, שנחונה מאז ומתמיד בחוש פוליטי, ליורש בנסיך האמיי האחד, שהיה ידוע באדיקותו ובידו היה לעורר את דעת הקהל המוסלמית לתמיכה בשושלת, תוך ניהול מדיניות שהיתה קרובה לאמונותיה.

שיקולים דומים ייתכן שהדריכו את הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל (861-847). בהיסטוריוגרפיה המוסלמית נזקפים לזכותו ביטול שליטתה של האסכולה המעתזלית הסוטה והנוגשת, שהיתה אהודה על הח׳ליפים הקודמים, ושיבה להלכה ולנוהג המוסלמי האמיתי. ייתכן שלשינויים הללו היה קשר לצורך בגיוס תמיכה עממית נגד משמר הארמון שלו, שאיים על שלטונו ואף על גופו. בצו שפורסם בשנת 850 אנו קוראים:

"הובא לידיעתו של נגיד המאמינים, שאנשים חסרי שיקול דעת ובינה מבקשים עזרתם של ד'מים בעבודתם, מאמצים אותם לאנשי סודם ומעדיפים אותם על־פני מוסלמים, ונותנים בידיהם סמכות על הנתינים. והם מדכאים אותם, ומושיטים ידיהם נגדם בעריצות, במרמה ובאיבה. נגיד המאמינים, באשר הוא מייחם חשיבות רבה לעניין, מגנה אותו ודוחה אותו. מרצונו לשאת חן בפני אלוהים על־ ידי מניעת הדבר ואיסורו, החליט לכתוב לקציניו במחוזות ובערים ולמושלים בערי הגבול ובמחוזותיו, שיחדלו להעסיק ד'מים בכל עבודותיהם ועסקיהם, ולאמץ אותם כשותפים באמון ובסמכות, שהוענקה להם מידי נגיד המאמינים וניתנה בידיהם…"

ועל־כן, אל תבקשו עזרתם של עובדי אלילים, והגבילו את בני דתות החסות למעמד שאלוהים הועיד להם. דאגו לכך, שמכתב נגיד המאמינים יוקרא ברבים לתושבי מחוזכם ופרסמו אותו ביניהם, לבל ייוודע לנגיד המאמינים שאתם, או מי מבין פקידיכם או עוזריכם, מעסיקים מישהו מבני דתות החסות בענייני האסלאם.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 49