קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

מצווה לקיים דברי המת

נקיות כפיו של רבינו הביאה רבים לתת בו אמון בלתי מסויג. ידעו הם היטב כי מילה שיצאה מפיו חקוקה היא בסלע, ומובטח בה שאילו לא הייתה אמת לאמיתה לא היה אותו צדיק מוציאה מפיו. משום כך, גם כאשר מדובר היה בסכומי כסף מופלגים סמכו עליו מבלי פקפוק וערעור.

דוגמה לכך במעשה אותו סיפר רבי שלמה דיין:

רבי חיים אוחנה נודע כאחד מצדיקי קזבלנקה. כדי לקבל מושג על צדקותו של האיש, נזכיר כי הוא נהג בעצמו תענית דיבור במשך שש שנים רצופות. בין רבי חיים לבין רבינו הייתה קירבה משפחתית רחוקה.

באחד הימים ביקש רבי חיים ללוות סכום גדול מרבינו.

"לשם מה דרוש לך הכסף?״ בירר רבינו.

הסביר רבי חיים כי מאחר ואין אדם יודע יום מותו, מבקש הוא לפזר מממונו לצדקה כאשר בצוואתו יורה לבניו לפרוע את הסכום מהנכסים שיותיר אחריו.

רבינו שלשל לידיו של רבי חיים סכום נכבד, ובתמורה התחייב הלה לשעבד חלק מירושתו לפירעון החוב. דא עקא, שחודשיים ימים לאחר אותו מאורע הסתלק רבי חיים בחטף בטרם הספיק לסדר את צוואתו כראוי. הידיעה אודות קיומו של החוב הייתה אפוא נחלתו הבלעדית של רבינו. מה עושים?

פנה רבינו אל היורשים ואמר להם בזה הלשון:

דעו לכם כי לפני זמן הלוויתי סכום נכבד לאביכם, אולם לא חתמנו שטר ולא העמדנו עדים. על פי דין תורה פטורים אתם מלפרוע את החוב. אולם עלי להודיע ולהבהיר כי אם ברצונכם לעשות נחת רוח לאביכם – עליכם לפרוע את חובו. למותר לציין, כי אם לא תעשו זאת הריני מוחל על החוב במחילה גמורה בכדי שלא לגרום צער לאביכם בעולם האמת!

דבריו הפשוטים של רבינו שנאמרו בכנות כה רבה, הותירו רושם עז על יורשיו של רבי חיים. הללו אספו ביניהם את הסכום הדרוש תיכף ומיד ופרעו את חוב אביהם.

מעביר על מידותיו

כלפי ממון וכבוד הזולת הקפיד רבינו הקפדה יתירה על נקיות כפים בלא גבול ושיעור, אולם ככל שנגעו הדברים אליו עצמו, הייתה גישתו הפוכה לחלוטין. על כבודו, על ענייניו הפרטיים, ואפילו על ממונו כלל לא הקפיד.

אם, חלילה, התעורר חשש של טרוניה, היה מקפיד להכריז בפה מלא כי הינו מוחל וסולח בלב שלם. מדי ערב בטרם עלה על יצועו היה רבינו מתוודה על ״עוונותיו״ בדמעות שליש ומוחל לכל מי שפגע בו. בכך באה לידי ביטוי מידת ה׳מעביר על מידותיו׳ באופן מלא.

באחת הפעמים הסביר רבינו את השקפתו:

ידוע מאמר רבותינו(שבת נה ע״א) ״אין מיתה בלא חסא ואין יסורים בלא עון", ומאידך כתוב שכל צער ויסורין מכפרים על העוונות. מעתה, אם אי מי פגע בכבודי או בממוני מדוע אכעס עליו? עלי לשמוח שהצילני מיסורים!

עוד היה רבינו מטעים, כי מי שאינו מוחל לאחרים אף על עוונותיו לא ימחלו מן השמים. ומי יאמר זיכיתי לבבי? אם מבקש אדם שימחלו עוונותיו – עליו למחול לכל מי שפגע בו בלב שלם ובנפש חפצה. רק אז יוכל לבקש גם מאבא שבשמים שימחול לעוונותיו שלו מידה כנגד מידה.

וראו כל עמי הארץ

לא רק יהודי מקנס הוקירו את חכמתו של רבינו, את נקיות דעתו ואת זהירותו בשמירה על גדרי הדת. גם הגויים תושבי העיר היו מביטים אחריו ביראת כבוד, ונוהגים כבוד ויקר ברבם של היהודים, בו ראו איש אלוקים.

בקרב חוגי השלטון זכה רבינו להערכה והערצה רבה. הוא נמנה בין המעטים שקיבלו משלטונות מרוקו את אות לגיון הכבוד המרוקאי, ׳ויסאם עלאווית׳, שניתן עבור הצטיינות מיוחדת בפעילות ציבורית. גם ממשלת צרפת העניקה לרבינו את עיטור ׳לגיון הכבוד׳. כאשר ביקר במרוקו נשיא צרפת, הגנרל שארל דה גול, זכה רבינו לגינוני כבוד בלתי מצויים מצידו בעת שסר לבקרו ביקור נימוסין.

רבינו לא החניף לחוגי השלטון כדי לזכות לשררה או להערכה. מתוקף תפקידו כרב ראשי הזדמן לו להתייצב לא פעם בפני מלכים ורוזנים. באותן הזדמנויות ניכר היה כי לנגד עיניו עומד הפסוק ״שיויתי ה׳ לנגדי תמיד״. הוא לא התפעל מהשררה ולא התרגש מהמעמד, כי אם דבק בדרך האמת מבלי לסור ימין ושמאל.

יעיד על כך המעשה הבא:

בשנת תשט״ו(1955) הוחזר למרוקו המלך מוחמד החמישי, לאחר שהוגלה ממנה בידי השלטון הצרפתי. עם שובו למרוקו נערכה קבלת פנים למלך השב אל כסאו, ובין מקבלי פניו נמנה גם רבינו כנציגם של היהודים במרוקו.

במהלך הטקס פנה המלך מוחמד החמישי אל רבינו ואמר לו: ״רבי ברוך, אינני יודע מה הטעם לכך אבל אני חש אהבה כלפי היהודים!״

רבינו, שהאמת הייתה נר לרגליו, לא עבר בשתיקה על הדברים.

"הוד מלכותו!״ השיב לו. ״דע לך, שאצלנו בתורה כתוב במפורש כי עשו שונא את יעקב. בדרך הטבע לא היית אוהב את היהודים. אם בכל זאת הינך חש אהבה כלפיהם אין זאת אלא משום שלב מלכים ושרים ביד ה׳!״

סביר להניח שהדברים לא נעמו לאזניו של המלך, אולם הם בוודאי גרמו לו להעריך את החכם היהודי שאינו מוכן לסטות מהאמת הצרופה בשום מחיר.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 119