אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
חסן השני וההודים
אנייס בן סימון
בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו
ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.
אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת
(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.
…
אסון בלב ים
סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין. הספינה הקטנה עגנה בנמל אל־חוסימה שבים התיכון, בצפון מרוקו, והתכוננה לצאת להפלגה השלוש״עשרה לעבר גיברלטר. זה היה יום רביעי, 11 בינואר 1961, שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר, ונחשול קל טלטל את הספינה. רב־החובל, צוותו ואיש הקשר — חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה – עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול. כאשר הבחינו באיתותי־אור, הזדרז הישראלי לענות עליהם. שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף. הם ראו את הדמויות הדוממות, הקפואות מקור, של העולים המצפים להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים — ארבעים ושתיים נפש – הנמלטים בהיחבא, שלא כחוק, מארץ מולדתם, שלא רצתה בהם עוד.
הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות. תחילה הנשים והילדים, אחר־כך הזקנים, ולבסוף הגברים. מטענם צנוע עד מאוד; כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת. שבעה גברים חמושים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, משגיחים על המהלך הזה, שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד. עכשיו אפשר להודיע לנהגים, הממתינים במרחק קילומטרים מאל־חוסימה, שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.
המכוניות הריקות יוצאות לדרך, בזו אחר זו. אבל הגברים רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום. הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח, שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית, שאיש לא ראה אותם.
אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם. היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן־הרוש מאושרים. הם נישאו יום לפני כן, ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג׳קי השקועים בשינה. הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים, הנמצאים כבר בישראל. בעצם, היו צריכים להיות עכשיו יחד, אבל משהו השתבש בנמל־התעופה של קזבלנקה. אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות, ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף. הוא נעצר, נחקר, ושוחרר לבסוף – כדי שישמש כפיתיון. השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים. משום כך ״נחטף״ ברחוב הומה, ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.
אנרי ממן, מוזג באחד הברים של קזבלנקה, חולם על חייו החדשים בתל־אביב; יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.
חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות. היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה. הבכור, דוד, העדיף להישאר במרוקו. אבל פאני בת השתים־עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל. ב־2 בינואר, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו, כאורח הכבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה, הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר. 64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש. הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים, התארגנו באזור נופש ליד טנג׳ר, עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה, סמוך לעיר, ויצאו לגיברלטר. אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה־מעבר, שהוקם למרגלות הצוק, ושלחו אותם למרסיי. משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה. פאני ויולנד אזולאי, וכל האחרים, לא ידעו מהו היעד האמיתי. כאשר ״הבודקים״ באו לקחת אותן, ללא הודעה מוקדמת, חנה לא היתה בבית. מכיוון שהכל ״בער״ כל כך, הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה. ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.
הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו, על אף המקום הצר וחוסר הנוחות. הם נסעו ארבע־עשרה שעות, לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל־חוסימה, בדרך עקיפין. הם עברו בהן, והשתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן, כמקובל על עולי־רגל רבים, יהודים וערבים גם יחד, המעריצים את הקדוש הזה. אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך, היו מסבירים שזו מגמת פניהם. מווזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבות אל־חוסימה.
השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע. אבל סמוך לחצות, לא הרחק ממקום המפגש, חל שיפור במזג־האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי חשש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד. שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת. האנשים ירדו מהמכוניות בדממה, עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי. וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות, וגם את אמו של אנרי ממן, בת השמונים.
ובסוף המסע המייגע הזה, הם נדחסו, לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות, בספינה ישנה זו, ששימשה בעבר כאנית־מלחמה של הצי הבריטי ואחרי כו כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה, איכשהו, להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה, ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.
איש הקשר, חיים צרפתי, ישראלי בן עשרים ושמונה, יליד פז, קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו. הוא עבד בתנאים קשים מנשוא, אבל לא התלונן. זו היתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז. כשתסתיים ההפלגה הזאת, הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם חברתו המצפה לו בכליון־עיניים.
חיים עזב את מרוקו ב־ 1951, ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד. תחילה שירת בצה״ל, כקשר. ב־1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני, שוב כקשר. אחר־כך גויס ל״מוסד״, ונעשה, בגלל כישוריו ומוצאו, לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר, והשתתף בכל מסעותיה של אגוז, מאז ספטמבר 1960. עכשיו יצא להפלגה האחרונה; הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל, והמחשבה על כך עודדה אותו.
אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
עמוד 12
כתיבת תגובה