David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps- Albert Abulafia Meir Abulafia
Albert Abulafia Meir Abulafia
Le cinquième enfant a été Albert que j'ai aimé le mieux et dont j'admirais l'envergure en affaires tout en regrettant ses faiblesses. Oncle Albert était un extraordinaire mélange de folle générosité, de charme, d'implacabilité, d'élégance raffinée, de savoir-faire et de manque de scrupules. Il était dictatorial, et tous devaient plier sous sa volonté. Homme d'affaires de classe internationale, il amassa, malgré ses folles dépenses, une grande fortune, présida aux destinées de sociétés commerciales anglaises, françaises etc. et travaillait avec un acharnement que je n'ai jamais vu ailleurs.
Toute sa vie s'est passée en longs voyages. Il connaissait parfaitement tous les coins du monde, avait beaucoup d'amis et plus encore d'ennemis. Une amitié affectueuse et désintéressée nous liait bien qu'il ait été mon aîné de quatorze ans. Il aimait les jolies femmes et était aimé d'elles. Cependant, il fut un très bon père de famille. Oncle Albert n'était pas un sceptique religieux. Il était croyant et resta jusqu'à la fin de sa vie, a soixante-cinq ans, un pilier de la Synagogue Hispano-portugaise de Londres.
Jack, le sixième enfant est un instable. Lui aussi voyageait beaucoup, vécut longtemps à Londres, puis à Paris et enfin à New York qu’il habita depuis plus de trente ans, en faisant des séjours plus ou moins prolonges à Casablanca (Il y était surtout pendant la dernière guerre comme Officier de Renseignement de l'Armée Américaine), à Tunis, à Tripoli où il dirigea les sociétés créée par Oncle Albert. D'un caractère jaloux, il n'a jamais aimé Albert qui avait si parfaitement réussi.
Enfin, le plus jeune, Léon, avait été un adolescent puis un jeune homme et un homme d'un charme infini. Il avait beaucoup d'imagination et était un peu poète.
Il est mort âgé à peine de cinquante ou cinquante deux ans, laissant une femme restée jolie et deux garçons brillants. Léon était religieux, très attaché aux pratiques enseignées par notre Loi. Sa vie, toute entière, a été très morale, mais non sévère, car il avait un sens de l'humour très développé. Il était aussi érudit. D'ailleurs tous mes oncles maternels étaient fort instruits. Mes grands parents leur ont donné une solide éducation en les envoyant dans les grands lycées parisiens pour leurs études secondaires et après cela dans les universités anglaises pour leurs études supérieures. D'ailleurs, l'aîné Joseph, théologien et philosophe, termina sa carrière comme professeur à l'Université de Dublin en Irlande. Malheureusement, il se convertit au catholicisme en épousant la fille d'un amiral irlandais et changea son nom en celui de Francis Scully. Je me souviens a ce sujet d'avoir fait une de ses gaffes qu'on ne se pardonne jamais. Mon grand-père, Papa Haïm étant cloué au lit dans les dernières années de sa vie, à moitié paralysé, exprima le souhait de voir son fils aîné avant sa mort. J'étais présent dans sa chambre quand il en parlait à ma grand-mère. Sachant la chose impossible, car Joseph ne voulait plus jamais revoir sa famille, j'ai cru bon de dire dans ma naïveté: "Oh! On ne verra plus Oncle Baba, il nous a abandonné, il s'est fait chrétien! ".Papa Haïm poussa un cri: "Ne dis pas cela, tu mens!"; mais comme tout le monde se taisait, il sut que c'était la vérité. Et ce vieux monsieur, à moitié mort déjà, éclata en sanglots, comme un enfant.
J'ai moins connu mes grands-parents paternels, mais j'en ai quand même gardé un souvenir plein d'affection et de profond respect. Quand mon grand- père mourut, j'avais sept ans. Pourtant, je peux encore aujourd'hui revoir, en fermant les yeux, ce grand seigneur avec sa longue barbe blanche comme neige et sa redingote noire
Comme mon autre grand-père, il s'appelait aussi Haïm, mais nous l'appelions pour le différencier de l'autre, "Papa Haïm" .11 était le type même du parfait gentleman de la vieille école qui gérait de loin sa grande fortune, sa part de l'héritage léguée par ses parents, ses grands-parents et ses arrière grands-parents.
Les Corcos, les miens qu'on avait l'habitude d'appeler tout simplement les "Quaraqza" (c. à d. les Corcos, sous-entendu les "grands Corcos") avait toujours été opulents, de génération en génération. Ils incarnaient toute la haute et veille bourgeoisie, l'aristocratie de Judaïsme de l'Occident musulman, sinon de toute la Méditerranée occidentale, d'origine hispano- portugaise. Leur réputation, en fait, s'étendait à toute l'Europe occidentale et à l'Empire Turc à l'Orient.
David Corcos–Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps- Albert Abulafia Meir Abulafia
Page 205
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
בוגרי מוסדות החינוך באקס־לה־בן
אקס־לה־בן נמצאת באזור קר מאוד, ולכן הצורך בחימום גדול וההוצאה הכספית גבוהה.
כל הראיונות באקס־לה־בן התקיימו בחגי תשרי, בספטמבר 2017.
שלמה אזגורי, נשיא קהילת אקס־לה־בן, נולד בשנת 1957 בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית. את לימודיו היסודיים והתיכוניים למד בבית ספר היהודי בעיר ובכיתה י׳ למד בבית ספר כללי לא יהודי. בהמלצת הרב ביבאס, הרב המקומי בעיר, הוא נסע לאקס־לה־בן כדי לסיים את לימודי התיכון ולקבל תעודת בגרות. בתום לימודיו בבית הספר התיכון החל אזגורי ללמוד פיזיקה באוניברסיטת שומברי הסמוכה לאקס־לה־בן. עם קבלת התואר, לבקשת הרב כאהן, הוא חזר לאקס־לה־בן כדי ללמד פיזיקה בישיבה. אזגורי התחתן עם ילידת ליון, בת להורים יוצאי אוראן שבאלג׳יריה, בוגרת סמינר תומר דבורה. נוסף על היותו מורה לפיזיקה, אזגורי הוא גם ספק של ארבעת המינים לכל צרפת. בכל שנה בימים נוראים נסע אזגורי לבקר את הוריו בטנג׳יר שאליה עברו מעיר הולדתו טיטואן ובה הם חיו עד סוף ימיהם. אזגורי הוא דוגמה לאורח חיים המשלב בין פתיחות למודרנה והשכלה ובין שמרנות חרדית ושמירה מורשת מרוקו.
בריאיון עימו התייחס אזגורי למצבה הכלכלי הקשה של הקהילה היהודית המקומית באקס־לה־בן. לדבריו, מצב זה הוא תוצאה של מיעוט תיירים יהודים המגיעים למרחצאות. תיירים אלו נהגו לתרום לקהילה והשתמשו בשירותי הדת המקומיים. נוסף על כך, העובדה שרבים מאנשי הקהילה מקדישים חלק גדול מזמנם ללימוד תורה ועובדים באופן חלקי מקשה על גביית מיסי הקהילה. רבים מאנשי הקהילה עובדים בהוראה, בהשגחה ובשחיטה ואינם מפרנסים היטב את משפחותיהם ברוכות הילדים. בקהילה יש משפחות במצוקה, אלמנות וגרושות שהקהילה צריכה לדאוג להן. בעיר אקס־לה־בן יש בית אבות יהודי של משפחת רוטשילד, והקהילה מספקת את צרכיו הדתיים.
את העובדה שדור המייסדים או המשכו של דור זה עדיין שולט במוסדות הישיבה ולא המהגרים ממרוקו, שהם רוב הקהילה, הסביר אזגורי בכך שיש לתת כבוד לאלו שהקימו את המוסדות האלה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הוא ציין שיש במוסדות החינוך של אקם־לה־בן גם מנהיגים יוצאי מרוקו כמו בן־דיין ובן־איון, מנהלי סמינר תומר דבורה, וברששת המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה.
בשנת 2000 נבחר אזגורי לנשיא הקהילה. לדבריו, קהילת אקס־לה־בן עצמאית ואינה תלויה בקונסיסטואר, אף על פי שאברכי ישיבת חכמי צרפת משמשים בקודש בקהילות הקונסיסטואר באזור בתור חזנים, שוחטים, מלמדים ואברכים. לקהילה המקומית יש גם קשר עם הקהילה החרדית בפריז בראשותם של הרבנים יוסף פרנקפורטר ומרדכי רוטנברג, וכן מתקיימים קשרים חזקים עם המוסדות החרדיים בישראל, בצרפת ובאנגליה.
כנשיא קהילת אקס־לה־בן, שמרבית חבריה הם יוצאי מרוקו, אזגורי עוסק בשימור מורשת מרוקו, תרבותה ומנהגיה. לדבריו, בישיבה מתפללים לפי נוסח התפילה שהיה במרוקו וכן מתקיימות הילולות לרבי שמעון בר יוחאי ולרבי מאיר בעל הנס. עם זאת, לימוד התורה והלבוש הם כמנהג ליטא. יחסי הגומלין בין אקס־לה־בן ומרוקו טובים יותר מהקשרים עם מדינת ישראל. אזגורי נפגש בקביעות עם משלחות ממרוקו ועם הקונסול המרוקאי ומשתתף באירועים של הקהילה המוסלמית. אזגורי סיפר ששר הכלכלה המרוקאי הציע לו להעביר משפחות יוצאות מרוקו מאקס־לה־בן למרוקו, שם יבנו עבורם כפר יהודי־חרדי על חשבון המדינה. לדבריו, הרעיון מעניין והוא אינו מתנגד לו עקרונית, אך המחסור במוסדות חינוך ותעסוקה במרוקו מקשה על מימושו.
הקשר של קהילת אקס־לה־בן למדינת ישראל מושתת על היות מדינת ישראל מרכז תורני שבו ישיבות רבות. למרכיב הציוני אין ביטוי במוסדות החינוך של אקס־לה־בן, ולכן לא מציינים בהם את יום העצמאות של מדינת ישראל. עם זאת, אזגורי ציין שכשהיה תלמיד, מיוזמתם חבשו התלמידים בישיבה כיפות כחול־לבן ביום העצמאות, כדי לציין את הקשר שלהם למדינה. באופן אישי הוא אומר הלל ביום העצמאות, כפי שנהגו לעשות יהודי טיטואן בילדותו. חרף עמדת ראשי הישיבה בעיר כלפי מדינת ישראל, בבתי הכנסת של הקהילה נאמרת בשבת תפילה לשלום מדינת ישראל, אך אין אומרים תפילה לשלום חיילי צה״ל.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
עמוד 82
30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי -ר'דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה אלבאז)
30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי
על מות ר׳ דינאר טולידאנו. קינה בתבנית מעין אזורית בת עשר מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שני טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו־צלעיים.
חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/הה/ב ו/זו/זז/חח/ב וכוי.
משקל: שש הברות בכל צלע.
כתובת: קינה קוננתי על הנבון וחשוב רודף צדקה וחסד כהר״ר (־־כבוד הרב רבי) דינאר טולידאנו. תמרור ׳הן מאד מר לי מר׳. סימן: אנכי דוד בן חסין.
מקור: א-סג ע״ב; ק־ פב ע״ב.
אַחַי שְׁעוּ מִנִּי / בִּבְכִי אֲמָרְרָה
מַיִם תֵּרֵד עֵינַי / מִסְפֵּד מַר אָעִירָה
אֲסַלֵּד בְּחִילָה / וּמָדַי אֶקְרָעָה
יוֹם בּוֹ חֶרֶב אָכְלָה / עַד צַוָאר הִגִּיעָה
מִפְּנֵי הָרָעָה / הַצַּדִּיק נֶאֱסַף
הָאֱלֹהִים קָצָף / וּסְבִיבָיו נְשַׁעֲרָה
נָפְלוּ פָּנַי אַרְצָה / בְּשָׁמְעִי מִיתָתוֹ
מְאֹד מְאֹד קָשֶׁה / עֲלַי פְּרִידָתוֹ
אִם אֶזְכֹּר חֶבְרָתוֹ / קַלְנִי מֵרֹאשִׁי
רוּחִי וְגַם נַפְשִׁי / בְּנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה
1-שעו… אמררה: על-פי יש׳ כב, ד. שעו מני: חדלו ממני ואל תנחמוני. 2. מים תרד עיני: על-פי איכה ג, מח. אעירה: אעורר. 3. אסלד בחילה: ארעד ואתחלחל, על-פי איוב ו, י. ומדי אקרעה: אקרע בגדי. 4. חרב אכלה: על-פי יר׳ מו, יד. כאן: חרבו של מלאך המוות. עד צואר הגיע: על־פי יש׳ ח, ח. 5. מפני… נאסף: הצדיק נתפס בעון הדור, על-פי יש׳ נז, א. 6. האלהים קצף: על הדור ונטל את הצדיק (ראה פדר״א יז). וסביביו נשערה: על-פי תה׳ נ, ג ומדרשו ׳מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה׳(יבמות קכא ע״ב). 8. קשה עלי פרידתו: הלשון על-פי רש״י וי׳ כג, ל; כט, לו. 9. קלני מראשי: ביטוי של צער, על־פי סנהדרין, מו ע״א.
כָּל עֲדַת יְהוּדָה / תַּגְבִּיר יִלְלָתָהּ
אוֹי נָא לָהּ כִּי אָבְדָה / אֶת כְּלֵי חֶמְדָּתָהּ
יוֹם יָצָא מֵאִתָּהּ / כְּרָבָא דְבֵיהּ כּוֹלָא
פָּעַל שֵׁם וּמִלָּה / וְרוּחַ יְתֵרָה
יוֹם זֶה עֵת לֶאֱהֹב / קוֹל נְהִי וְקִינָה
דִּינָר זָהָב זָהֹב / אֵיךְ הוּעַם נִשְׁתַּנָּה
בְּעוֹד יוֹמָם פָּנָה / פֶּתַע פִּתְאוֹם נִשְׁבַּר
חָמַק חָלַף עָבַר / נִתן לַקְּבוּרָה
דַּי אֵין בְּאֵר לִכְתֹּב / יַשְּׁרוּ בְּמַעֲשִׂים
עִם הָאֱלֹהִים טוֹב / וְגַם עִם אֲנָשִׁים
לִתְמֹךְ דַּלִּים וְרָשִׁים / יָדָיו עַסְקָנִיּוֹת
גַּם עֵינָיו צוֹפִיּוֹת / נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה
וַתְרָן בְּמָמוֹנוֹ / הָיָה מִנְּעוּרָיו
מִתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ / בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו
תָּמִיד כָּל דְּבָרָיו / צֶדֶק וּמֵישָׁרִים
הֵן הֵן הַדְּבָרִים / נִקְנִים בָּאֲמִירָה
- 10. נפשי… קשורה: על־פי בר׳ מד, ל. 12. כלי חמדתה: ע״פ מגילה ו, א ׳…כי אבדה כלי חמדה׳. 13. יום יצא מאתה: עם פטירתו. כרבא דביה כולא: אדמה שיש בה מכל טוב. 14. פעל שם ומלה: צירוף המציין בדקדוק של ימי הביניים את כל חלקי המילון של הלשון. נדרש כאן במשמעויות אחרות: היו בו מעשים טובים (פעל), שם טוב (שם) ובעל ידע בתורה (מלה). 16. דינר זהב זהוב: על-פי שבועות מא ע״א כאן: ביטוי שבח והערכה גם רמז לשמו ׳דינר׳. זהב אין הועם: על־פי איכה ד, א. 17. בעוד יומם פנה: לפתע בלי שהשלים כל שנותיו. פתע פתאום נשבר: על-פי מש׳ ו, טו וזוהי מיתה חטופה (מו״ק כח ע״א). 18. חמק עבר: על-פי שה״ש ה, ו. ניתן לקבורה: על-פי ב״מ פד ע״ב. 19. די אין באר: אי אפשר לבאר, על־פי יש׳ מ, טז ׳אין די בער׳. יושרו במעשים: מעשיו הישרים. 20. עם… אנשים: על-פי מש׳ ג, ד. 21. ידיו עסקניות: על-פי שבת יד ע״א כאן: ידיו עסוקות במתן צדקה ובעזרה לנצרכים. 22. עיניו צופיות: בעניני קדושה בלבד. נר מצוה ותורה: על-פי מש׳ ו, כג. 24. מתחסד עם קונו: מתנהג בחסידות. בחדרי חדריו: גם בחדרי חדריו. 26. הן… באמירה: על־פי מו״ק יח ע״ב, דבורו -דבור על אמת
דִּרְשׁוּ וּבַקְּשׁוּ / הֲכָמֹהוּ נִמְצָא
אָדָם בּוֹ נִקְבְּצוּ / תּוּשִׁיָּה וְעֵצָה
וּמַסְוֵה הַבּוּשָׁה / בְּפָנָיו דָּבְקָה
עַד אָזֵיל סֻמָּקָה / וְאָתֵי חִוָרָא
בִּתְלָתָא כַחֲדָא / הָיוּ בּוֹ נִצְמָדִים
תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה / וּגְמִילוּת חֲסָדִים
כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים / וְחִכּוֹ מַמְתַּקִּים
כָּל הָעָם שׁוֹקְקִים / נְעִימָה אֲמִירָה
נֶחָמוֹת כְּפוּלוֹת / צַוֵּה צוּר עוֹלָמִים
יַחְדָּיו יִהְיוּ חָלּוֹת / עַל רֹאשׁ הָעֲגוּמִים
אֲבֵלִים שׁוֹמְמִים / אֶחָיו גַּם קְרוֹבָיו
רֵעָיו וַאֲהוּבָיו / אֲנָשִׁים שֶׁל שׁוּרָה
חָסִין מִי כָּמוֹהוּ / אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת
הוּא יְנַהֲלֵהוּ / עַל מֵימֵי מְנוּחוֹת
בְּשֹׂבַע שְׂמָחוֹת / בַּשָּׁמַיִם מָר דְּרוֹר
וְנִשְׁמָתוֹ בִּצְרוֹר / הַחַיִּים צְרוּרָה.
27-דרשו ובקשו: חפשו. 28. תושיה ועצה: על־פי מש׳ ח, יד. 29. ומסוה… דבקה: שהיתה בו בושת הפנים. 30. עד… חיורא: על-פי ב״מ נח ע״ב. ביטוי למידת בושת הפנים המופרזת. 31. בתלתא כחדא: בשלושה כאחד. 32. תורה… חסדים: והם שלושת הדברים עליהם העולם עומד, על-פי אבות א, ב. 33. כולו… ממתקים: חברו בו כל המידות הטובות, על-פי שה״ש ה, טז. 34. כל… אמירה: הכל היו משתוקקים לשמוע דבריו. 38. אנשים של שורה: כינוי למנחמים והוא חידוד לשוני על-פי ׳אנשים של צורה׳ (מו״ק ט ע״א) ׳כלומר חכמים׳(רש״י שם). כאן: כינוי למנחמים העומדים בשורה. (ברכות יז ע״ב). 39. אלהי הרוחות: על-פי במ׳ טז, כב. 40. ינהלהו… מנוחות: על-פי תה׳ כג, ב. 41. בשוב״ע שמחות: על-פי תה׳ טז, יא, ונדרש על זיו שכינה שממנו עתידים הצדיקים לשבוע (שו״ט תה׳ מה, ג) ועל שבע כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני שכינה (ויק״ר ל, ב) וכעד שבע שמחות: מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שו״ט תה׳ יז). בשמים מר דרור: על־פי שמ׳ ל, כג. ומכוון על נהרי אפרסמונא שבג״ע השופעים ריחות ובשמים רוחניים, על־פי תענית כה ע״א. 42. ונשמתו… צרורה: מנוסח האשכבה, על-פי שמ״א כה, כט, שנשמתו תהיה גנוזה תחת כסא הכבוד, על-פי שבת קנב ע״ב.
30-קמג. אַחַי שְׁעוּ מִנִּי -ר'דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה אלבאז)
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כב-כמה"ר צאיר קורקוס.
שירת האבנים
אשר כנפו-שלום אלדר
שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור
ספר זה נקרא ’שירת האבנים' על שום השירה הנפלאה בשפה העברית שנמצאה חקוקה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור שבמרוקו. המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשד כנפו, בן העיר מוגדור. ראשית הדרך לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית בשמש הקופחת של חילוץ המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע. המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה וכן – בלשלשת שחפים, שבהם התברכה העיר מוגדוד, וחלק מן הכתובות דהו או הושחתו והבלאי המואץ ניכר בהן.
אך עם חשיפת המצבות, התגלה הפלא ־ השירה החקוקה באבן הייתה על רמה עילאית ושאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד. ,
רק עם תום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר המדעי ואל הפרשנות. לשם כך נרתם בהתלהבות לעזרתו של אשר כנפו חוקר הספרות העברית ד׳יר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, ויחד החלו השניים במלאכת הפענוח, הניקוד והביאור של השירה, וכן – בזיהויים של הנפטרים וגילוי סיפורי חייהם כדי להפיח חיים חדשים במתי גולה אלו.
ספד זה מנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית מקורית ובלתי מוכרת. עד כה. השירה הגדולה שבו, המוסיפה נדבך מרשים בחקר תרבותם של יהודי מרוקו, הייתה נותרת קבורה באדמה ואבודה לעד אילולי יוזמתם הברוכה של אשר כנפו ושלום אלדר שהקדישו למפעל אדירים זה עשר שנים מחייהם.
כב. כמה״ר מֵאִיר קוֹרְקוֹס
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים
כתובת המנוח מאיר קורקוס שנשחתה מפגעי הזמן ולא ניתן לקרוא אותה בשלמותה, גם שמו של המנוח נמחק וניחשנו את שמו מתוך הכתוב בכתובת. אפשר להניח בביטחה שמדובר פה ברבי מאיר קורקום מחבר ספרי ״בן מאיר׳ חלק א׳ וב׳ – הספר היחיד שהודפס במוגדור. רבי מאיר היה טוז׳אר המלך והיה קונסול של ארצות הברית במוגדור. הוא נשא לאישה את רחל למשפחת קוריאט (ראה קברה) ולא נולדו לו ילדים. הייתה לו בת מאומצת צולטנא בת מאיר לוי יולי. (ראה להלן צילום).
דָּגוּל מֵרְבָבָה
——-יָדָיו
——וּבְאַגָּדוֹת
——-לִימֵי
- ——-לְנֵצַח נְצָחִים
——בִּלְשׁוֹן עֲרָב
הִלְכוֹת שַׁבָּת וְהִלְכוֹת פֶּסַח
———–חָצָה יָמִים
———וְשָׁנִים עַל שָׁנִים
- —–בֵּיתוֹ אַכְסַנְיָא שֶׁל תּוֹרָה
וּמִצּוֹת —נָטַע אֵשֶׁל
שֶׁל עֲנָוָה וְתֻמָּהָ קָמָה אֲלֻמָּה
וְגַם נִצָבָה
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים
- 15. הַזָּקֵן הַכָּשֵׁר רצו״ח
הַטַּפְסָר מִגֶּזַע הַגְּבִירִים
הַשּׁוֹעִים הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה
בְּחַצְרוֹת הַמְּלָכִים וְהַשָּׂרִים
כמה״ר מֵאִיר קוֹרְקוֹם זלה״ה
- נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה
יוֹם ג׳ בִּשׁ[נת] י״א אֲדָר
שְׁ[נת] תרפ״ח פ״ק
בָּא סִי[מִן] זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה
תנצב״ה.
- 15. רצו״ח: רודף צדקה וחסד. 22. תרס״ח: למניינם 1928. 23. זכר צדיק לברכה: האותיות המודגשות עולות למנין תרפ״ח 1928.
3 ידועים מקרים רבים שאנשים מסרו לזוג חשוך ילדים את אחד מילדיהם שיגדל באומנה אצלם
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כב-כמה"ר צאיר קורקוס.
עמוד 84
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.
רבן יוחנן בן זכאי: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"
קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').
רבנו-אור-החיים-הק':
"כי קיום מצוה בלא טעם,
יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,
לקיים כל מצוות הבורא".
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹול" (במ' יט, א – ב)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
מבוא לפרשה.
פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.
הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).
מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).
עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).
אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).
הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה"."צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה.
בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.
בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.
ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.
רבנו–אור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש.
וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".
לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.
בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".
"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה', שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".
רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).
פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).
באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.
ליהודי לעומת זאת, קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'.
כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".
"אשרי איש ירא את יהוה –
במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א)
"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,
ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.
רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".
רבנו המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".
לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?
תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.
גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.
כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:
"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".
ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".
רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.
שמירת ברית הלשון וברית המעור.
"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו,
טמא הוא" (במ' יט, טו).
"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},
שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).
(רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).
קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.
רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).
"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.
דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.
וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור – "אשר אין צמיד פתיל עליו".
'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.
והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.
ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).
את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".
"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".
"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,
ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".
מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה
שירת התורה –
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.
באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.
וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /
ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).
שירת הבאר –
"כי שירה – על התורה אמרוה"
(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).
לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).
אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.
רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.
כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה".
בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".
כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א
מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.
הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.
רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.
חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.
המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.
חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".
כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.
פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".
על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.
חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.
א. "באר חפרוה שרים".
הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).
כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.
ב. "כרוה נדיבי העם".
רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.
כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.
ג. "במחוקק במשענתם".
רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.
הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".
הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).
"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.
"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".
"במחוקק" = תלמידי חכמים.
"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.
ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /
ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב
ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).
כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'". בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.
"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.
באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.
הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.
כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).
בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".
רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":
הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.
הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).
"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.
'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון' – "שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.
וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.
אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".
תורף דברי קדשו:
"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.
אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".
הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",
לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.
לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב – ביום ט"ו בתמוז,
ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.
רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".
משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.
רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו
את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".
השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.
"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.
אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /
לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".
השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).
"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".
"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי 'לייחד שמו הנורא".
יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".
השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.
"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.
הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.
במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.
ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.
ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".
השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".
ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:
"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים / ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".
"אעשה נפלאות"
לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,
להילולה של משה רבנו – ז' אדר. הרשב"י – ל"ג בעומר, ח"י אייר. רבנו-אור-החיים-הק' – ט"ו בתמוז, והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשבוע.
רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לתורה במילים: "כי מ-ש-ה נביא ה' אמת, ותורתו תורת אלוקים
ח-י-י-ם אמת". ע"י הזכרת שמו ח-י-י-ם במקביל למ-ש-ה רבנו, דבר המצביע על הקשר הנשמתי.
דבר שני, רבבות מעמ"י פוקדים את הציון שלהם ביום ההילולה {פרט כמובן למשה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע}, ונעשות הילולות ברוב עם ובשמחה רבה מתוך לימוד בתורתם המטהרת את הנשמה כדברי אדמור"ם רבים, ובפרט לרשב"י ורבנו-אור-החיים-הק'.
גם לגבי האדמו"ר מבלעז, רבבות פוקדים את ציונו ביום ההילולה, היות והיה קשור לרבנו-אור-החיים- הק', והפנה רבים משואליו, להתפלל בציונו הק' {השתתפתי בהילולה שלו, וראיתי רבבות}
הנס הראשון בזכות רבנו-אור-החיים-הק' – הפוקד עקרות.
רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.
פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.
מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.
למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו, ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.
ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".
האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.
עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.
האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.
כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.
הנס השני בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.
השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.
לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".
כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.
עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.
אכן, ביום ההילולה – טו' בתמוז, רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.
שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
|
מדרש שיר.
כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.
הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק', האר"י הק', השל"ה הק', ואור-החיים-הק'. על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל". בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).
מבנה השיר. השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.
תרשים זרימה: השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.
הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".
בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו. הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').
הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר". רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי המשורר רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".
|
פזמון:
אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.
נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.
א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,
ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.
ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,
הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.
ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,
אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.
ד. תורתו מאירה / כמנורה הטהורה,
בעלמא דארעא / וברקיעא מעליא.
ה. קובעי עתים בתורתו / בקדושה ובטהרה,
יזכו לאורה ושמחה / מפי בעל התעודה.
ו. השוקדים בתורתו / אור יקרות יעטו,
בחכמתו ישכילו / ובתורתו יתקדשו.
ז. להולכים בהנהגתו / מתוך יראה וענווה,
יזכו לחולקא טבא / במתיבתא דרקיעא.
ח. כתר זהב רבנו שזר / אור תורתו במערב זרח,
ובמזרח מורנו בחר / ובהר הזיתים קדשנו שכן.
שבת שלום – משה שמיר
ליקוטים לפרשת בלק-יצחק פריאנטה
ליקוטים לפרשת בלק-יצחק פריאנטה
שלושה אויבה ישראל שרצו למחוק את זרע עם ישראל ועשו אגודה אחת מילים המתחברות ומשלימות זו את זו באמצעות החלפת אותיותיהן, והופכות למהות אחת, מרמזות על אחדות בין הדברים והשלמתם זה את זה. דוגמא מן הצד השלילי בלעם-עמלק – בלק שלושתם שאפו בכל מאודם למחות את זכר ישראל ח"ו ואכן: ניתן לראות בכל מצב ששלוש השמות לקראו אותם בכל מצב למעלה, למטה, בצדדים וכו….אותם השמות הקב"ה שהוא אחד מפר עצתם
ע מ ל ק [ גימטרייה 240 קטן 6
ב ל ע ם [ גימטרייה 142 קטן 7
ב ל ק [גימטרייה 132 קטן 6 6+6+7 = 19 קטן 1 מהות אחת
בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור [כב-ה] כתב רבינו הבן איש חי כשם שהיה בלעם מכשף ורשע גדול, כך גם אביו היה רשע ורע כמוהו, ורמז לזה שהמילה " בעור" היא אותיות "רע-בו" להורות שגם בליבו של בעור היה הרבה רוע. וגם המילה "בעור" היא אותיות "עורב" לרמוז שכשם שהעורב הוא עוף אכזרי, כך גם בבעור הייתה אכזריות מרובה.
גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].
ויאר בלק בן ציפור[כב-ב] כתב הצדיק הרב ישעיהו הורוביץ השל"ה הקדוש: פרשת השבוע נקראת בתואר "פרשת בלק" ויש בזה רמז נפלא כי המילה "בלק" היא ראשי תיבות של המילים ברכה לא קללה, להורות ולרמוז שהקב"ה לא נתן לבלק ולבלעם לבצע את מזימותם הרעה לקלל את ישראל, ואדרבה הפך ה" את דבריהם לברכה לישראל.
וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם
ב ל ק
בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.
וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.
ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו] בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.
וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה] פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני
ב ל ק
כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים [ עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות [בלעם הס] על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.
פתורה [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ] התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.
כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].
מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.
ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב] וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.
ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.