דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

במאמריו על התרבות העברית העלה טולידאנו את הצורך בהגדרה מחודשת של מרכיבי הזהות היהודית תוך זיקה למורשת הלאומית המשותפת ולדת היהודית. הוא כרך את רעיון היהדות כלאום (ולא דת) ואת האמונה הדתית במושג ״יהדות משולבת״ (judaïsme integral). אף שלא הזכיר את מקור ההשראה לדבריו נראה כי כתב בהשפעת חיבוריו של הרב האיטלקי יהודה מנחם אלפונסו פצ׳יפיצ׳י, שפיתח את רעיון ״היהדות המשולבת״ בראשית המאה ה־20 עבור הקהילה היהודית באיטליה. לא מצאתי ראיות מפורשות לכך שטולידאנו כתב בהשראת הגותו של פצ׳יפיצ׳י, אך השוואה בין הטקסטים שכתבו השניים אינה מותירה ספק כי הראשון קרא וכתב בהשפעת השני; הטקסטים דומים מאוד בטרמינולוגיה, בשפה ואף בניסוחים. דומה שטולידאנו מצא את גישתו של פצ׳יפיצ׳י, המשלבת את רעיון הלאומיות המודרנית עם המסורת היהודית, מתאימה לקהילה היהודית במרוקו, שלא עברה ברובה תהליכי חילון. רעיון ״היהדות המשולבת״, בדומה לאידאולוגיית ״הציונות הרוחנית״ של אחד העם, הציע פתרון ל״צרת היהדות״, כלומר מציאת פתרון תרבותי למשבר הרוחני שפקד את העם היהודי. אולם בשונה מהצעתו של אחד העם, שקראה לעצב תרבות יהודית חילונית, פצ׳יפיצ׳י וטולידאנו שילבו את הדת על כל רבדיה בהגותם. רעיון ״היהדות המשולבת״, לפי טולידאנו, אינו קשור ישירות למציאת פתרון מדיני עבור העם היהודי בארץ ישראל. התרבות העברית הלאומית שהציע רלוונטית הן ליהודים בארץ ישראל והן לאלה שבוחרים לחיות בתפוצות, שהרי מטרתה לייצר זהות טרנס־לאומית מודרנית לכלל היהודים. לדידו החינוך היהודי החדש שהציע אינו אמור לעסוק בציונות מעשית; הצלחתה או כישלונה של זו תתברר בעתיד.

״היהדות המשולבת״ תיצור בנוער סולידריות חדשה, אך כדי להשיגה יש לבנות תודעה קולקטיבית באמצעות שתי תכונות המזהות לאום: היסטוריה ושפה. את שתיהן המליץ טולידאנו ללמד בבתי הספר. לימוד ההיסטוריה חושף את עברו של העם היהודי ומשרטט בתוך כך את רצף הקיום היהודי לאורך הדורות. ברציפות ההיסטורית מודגשות דמויות שתרמו להיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט, וכן התעקשותו ההרואית של העם היהודי לשמור על קיומו במשך אלפי שנים.

טולידאנו העלה על נם את לימוד השפה העברית וראה בה מרכיב חשוב בזהות היהודית המודרנית. לשפה ייעוד סמלי ומעשי: שפה המשותפת לעם היהודי בכל תפוצותיו תחזק את הקשר בין בניו ואת הסולידריות הטרנס־לאומית. ״ידיעת השפה היא הדבר שיכול ליצור קשר חזק בין היהודים ולהבטיח את הסולידריות ביניהם. שפה משותפת מייצרת רוח משותפת, מפני שהיא מביאה להבנה הדדית ולקשר ישיר בין הנפשות הפועלות״. בנוסף הוא ראה בשפה אמצעי להנחלת אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו, מהתנ״ך ועד הספרות העברית המודרנית. השיבה אל מקורות היהדות מותנית ביכולת לקרוא אותם בשפה שבה נכתבו:

יש ללמד את השפה העברית לא כלשון קודש שאין צורך להבין לגמרי, אלא כלשון חיה(langue vivante), הדורשת הבנה מלאה של השפה. כך יהיו לימודי העברית לכלי תרבותי, אינטלקטואלי ומוסרי, ויעניקו לכל תלמיד את המפתח היקר מפז לספרות היהודית: התנ״ך, הכתבים הבתר־תנ״כיים, וספרות עברית מודרנית. רבים מהלומדים יוכלו להמשיך בלימודים גבוהים כדי לבוא בשערי המחשבה היהודית, מקום שגברים בכל הזמנים ובכל האומות התאספו בו לאכול מפרי החוכמה ושתו ממקור ההשראה האנושי הגדול ביותר.

שני המרכיבים, היסטוריה ושפה, יוצרים בלומדים תחושה של גאווה לאומית ושל תודעה לאומית: ״גאווה זו לא תתיר עוד את קיומו של היהודי הנכלם, זה המסמיק מבושה על עצם היותו יהודי״.גם דוד יום־טוב צמח תמך בלימוד השפה העברית מסיבות לאומיות. במאמרו הדגיש את ערכה הרב בחיזוק הקשרים בין היהודים בתפוצות השונות, וראה בהתחדשותה מהלך בלתי נמנע של התעוררות יהודית לאומית תרבותית. טולידאנו וצמח דרשו להפסיק ללמד את העברית כלשון קודש שהשליטה בה חלקית והיא משמשת לקריאה בתורה ולתפילות, בתרגום לערבית יהודית או לספרדית יהודית, וללמד אותה כשפה חיה, כך שהתלמידים ידעו אותה על בורמז והיא תשרת אותם ככלי תרבותי.

טולידאנו לא עסק במאמריו בציונות מעשית ובעלייה לארץ ישראל, אלא בצורך ליצור סולידריות כלל־יהודית באמצעות תרבות עברית לאומית מודרנית. בזמן שפרסם את מאמריו לא עמדה כלל על הפרק אפשרות של עלייה ציונית לארץ ישראל, משום שבאותה עת ״צרת היהודים״ במרוקו לא בערה כמו במזרח אירופה, וכמו כן הנהגת התנועה הציונית האירופית לא עודדה עלייה ממרוקו. הפעילות הציונית בקהילות התרכזה אז בעיקר בגיוס תרומות לקרנות הלאומיות ובלימוד עברית. שינויים בדפוסים אלה התרחשו רק לאחר הצהרת בלפור בנובמבר 1917. באותן שנים גם פעילותו של טולידאנו השתנתה בחלקה; צבי יהודה הראה במחקרו על הציונות במרוקו כי שליח קרן היסוד שהגיע לטנג׳יר במאי 1921 התוודע לפעילותם הציונית של טולידאנו וחברו משה אזנכות, ועודד אותם להקים ועד ציוני מקומי בטנג׳יר(Tangier Zionist Committee). בראש הוועד עמד טולידאנו, והוא שם לו למטרה לארגן תעמולה ציונית על כל צורותיה ולחתור להקמת בית לאומי בארץ ישראל. עם זאת הייתה פעילות זו ברובה בעלת אופי ציוני־מערבי, כלומר לא כיוונה את הקהילה לעלות לישראל אלא התמקדה בהיבט תרבותי ובאיסוף תרומות. האידאולוגיה שהנחתה את טולידאנו ושבהשראתה כתב, כלומר ״היהדות המשולבת״, היא מערב־אירופית ומקורה באיטליה. כמתמערב הוא פעל במרוקו ברשתות מתמערבות ואירופיות ועל כן נחשף לתרבות שמקורה כזה וחשף אליה את הקהילה, תוך התאמתה לצורכי המגזר שלו בקהילה.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 70