עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

ד.

ישנם דוממים חסרי חשיבות ובוודאי חסרי חיים, ויש עצמים חיים, מדברים, הנושאים את הזיכרון והופכים לחלק מישות בעליהם. הם נקשרים אליהם בעבותות כמושא לשימור חוויות, או כחותם של אהבה שהייתה ואיננה. אך יש חפצים הנושאים מטען רוחני. הם מפיקים כוח ואנרגיה אלוהית, קוסמית, כמו ארון הברית בשעתו. כזה הוא, במסורת היהודית, גם כסא אליהו הנביא…

לפני שהוא מתיישב עליו, עוקב חיים ממן אחר נהרת חיצי השמש, המתפרצת כאשדות זוהרים מבעד לחלון זכוכית גדול של בית התפילה העתיק על שם אבן־דנן. האור שוטף את המושב המהודר וגורם לכך שפיות-זהב זעירות ירצדו וירקדו על רקמתו. חיים ממן מחליק ברעד את אצבעותיו על ריפודי העור והקטיפה. נשימתו כבדה ורוטטת, הוא נרגש. קשה מאוד שלא לחוש בהתרוממות הרוח הזו כשאתה יוצר חיים חדשים. הוא מקיף את הכסא מכול עבריו, נוגע בו ביראה גדולה וחרדת קודש, כמו ממשש את אבני הכותל-המערבי, אליו נכסף כול ימיו. הוא מחליק את גב ידו על עיטורי לוחות הכסף, בהם נחרטו הקדשות. אלה של החיים ואלה של המתים. הוא עובר על הפיתוחים, נוגע במסעד הכסא, מניח ידיו על עיניו ואחרי כן מנשק אותן. הוא יוצק לנפשו את הזכות והרוחניות הנובעים מהמושב הקדוש שלפניו וכך הוא מתחזק באמונתו.

הוא מודע לחשיבותו של כסא־אליהו, לכוחו של הנביא שעלה לשמים. זה ששומר על ילדי ישראל מפני מזיקים ושדים ומפני לילית מלכת השאול. הוא חושב על קובצי הסיפורים והאגדות ׳שבחי צדיקים׳, אותם חיבר רבי חיים פינטו הגדול. במעשיות אלה מוזכר לרוב אליהו-הנביא כמי שמופיע בבתי יהודים במצוקה. הוא מגיע בדמות של ישיש הדור פנים הבא ברגע הנכון, כשהוא מחופש לאדם עני הלבוש קרעים. מעמיד אותם במבחן ואחרי כן מפיח בהם רוח של שמחה, במיואשים התמימים והישרים האלה, ממש ברגע האחרון, כשכבר איבדו כול זיק של תקווה. הוא בא בשעת מחלה ובעת מחסור. גם ביום שלפני כול חג הוא מתדפק על דלתם של עניים, שאין להם במה לחגוג, וממלא את ביתם בכול טוב. אבל עכשיו אנחנו כאן בעניין המושב שלו, כסא-אליהו.

היום העשרים למרץ 1927. העיר פס. בתוך בית הכנסת על שם רבי שלמה אבן־דנן, בו נערך הטכס, מתעטף חיים ממן בטלית ומתיישב על הכסא המבורך. זו לו הפעם הראשונה שהוא מתיישב עליו והפעם החמישית שהוא מכבד את הכסא הזה. בארבעת הפעמים הקודמות הוא העביר את הכבוד לסנדק נכבד זה או אחר. כך היה בברית של הבן מרדכי ואחריו מכלוף, מאיר וניסים. עכשיו הגיע תורו של הרך הנולד החדש. כאן מחליט האב, שהוא יושב בעצמו על כסא אליהו. מה עובר לו בראש. האם נלחש לו מלמעלה שמדובר בצאצא שונה, מיוחד?. הוא סוקר את בית הכנסת העתיק והמהודר שנוסד במאה ה-17, המצוי בלב ׳המלאה/ הוא הרובע היהודי, ונפעם בפעם המי יודע מה מהאווירה והילת הקודש השורה מסביב. הוא ממקד את מבטו בשני ההיכלות, שדלתותיהם עשויות מעץ אגוז, מעוטרות בפיתוחים ובהן מגולפות צורות מלבניות וריבועיות. ארונות קודש אלה מוקפים באריחי ערבסקות צבעוניים מעשה-תשבץ. מהתקרה גולשות נברשות נחושת ענקיות מגולפות, המרושתות נקבים־נקבים. לצידן מטלטלות פתיליות נחושת, הנתונות בכוסות שמן גדולים, לזכרם של נפטרים, שרוחותיהם מוסיפות לשוטט בחלל בית הכנסת ולשאת מאי שם תפילה וברכה עבור כול המתפללים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 32