מורשת יהדות מרוקו

המדרשה- מרעיון להקמה

משנתמנה ר׳ שאול אבן תאן בשנת 1935 לרב ראשי ולנשיא בית הדין הגבוה ברבאט, נוכח לדעת שהדיינים המכהנים אינם מתאימים לאופיו הרשמי המודרני והממלכתי של בית הדין, ואף צפה שלא יהיה דיי בבוגרי מוסדות החינוך התורני בערי מרוקו בשנים הבאות לבנות שכבה חדשה של דיינים פוטנציאליים שיאיישו את המשרות לכשתתפנינה עם פרישתם של דיינים מבוגרים. הישיבות המסורתיות המעטות שהיו קיימות באותן שנים, הצטיינו אולי בלימוד תורה, אולם לא הקנו לתלמידיהם כלים להתמודד עם המציאות המודרנית החדשה. בתזכיר כללי מאת בית הדין הגבוה שהוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית, בשנת תשי״ב, נכתב:

לא נעלם מרבותינו איך היתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה… אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים. ישיבות הש״ס והפוס'[קים] הולכות ומתמעטות יום יום ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנם, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא רק כיועץ דתי בלבד – בכל עניני הקהלה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן… ועל מי נטשו את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום, אחריות העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

הערות המחבר: כך נכתב בתזכיר הכללי משנת תשי״ב: ׳והנה עינינו רואות שרבנים מעין אלה [רבנים שחונכו ׳לפי רוח היום׳], גם סופרי בדי״ץ [בתי דין צדק] משכילים רבי האחריות, שוחטים הגונים ומזכירי בדי״ץ מצויינים, כולם יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית׳(המשפט העברי, עמי 288).

ייתכן שמיסוד מערכת הדיינות, שהצריך שלושה דיינים בערים הגדולות ודיין אחד בערים הקטנות, חשף את הצורך בדיינים רבים והגביר את החשש שבעתיד לא יהיו בנמצא.

בתזכיר נוסף שהוגש למועצת הרבנים בשנת תשי״ב, ושעסק באופן ממוקד יותר במצב החינוך הדתי במרוקו, הודגשה חשיבותן של ישיבות הש״ס גם כמכשירות תלמידים פוטנציאליים למדרשה: ׳חלילה לנו לשכוח ענין הכי עיקרי של ישיבות הש״ס. כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני מעכ׳׳ת הבלטנו חשיבות המדרשה שנתקיימה לפני שתי שנים וכולכם בודאי מודים שמוסד זה הוא חלק יסודי בחייה הרוחניים של קהלתנו פאלמארוק [כאן במרוקו], וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למצוא התלמידים הראויים לה. ולמי נסור ולאן נפנה אם לא נקבע מעתה ישיבות ש״ס תשמשנה פרוזדור למדרשה הגבוהה שבהן יתחנכו התלמידים במשא ובמתן בתלמוד, בתנ״ך ובפירושו, בעברית ובדקדוק וגם ירכשו להם ידיעות בדברי עמנו ובספרותו שליטה בצרפתית' (המשפט העברי, עמי 331).

ר׳ שאול אבן דנאן ביקש אפוא ליצור מסגרת להכשרת דיינים ומזכירי בית דין שבוגריה יוכלו להשתלב בעשור הבא בבתי הדין ולעמוד בתנאים החדשים.

הרב שלמה אבן דנאן אמר לי בריאיון עמו שר׳ שאול שלח אליו שליח מאת בית הדין להזמינו לבחינות ואמר לו ׳בעוד שש שנים תוכל להיות דיין', אולם ככל הנראה מטרת המדרשה הייתה להכשיר דיינים פוטנציאליים שבתום לימודיהם ישתלבו בבתי הדין כמתמחים (ריאיון עם הרב דוד בר־חן, מנהל המדרשה בשנים 1960־1966 וכיום רבה הראשי של העיר שדרות, וכן ריאיון עם עמרם סודרי). הרב שלמה אבן דנאן כתב לי על כך בכ״ז טבת תשע״א: ׳המושג "מתמחה" (stagiaire) שימש להנהלת המדרשה בעיקר כהצדקה למינוים המיידי של בוגרי המחזור הראשון כדיינים רשמיים מטעם משרד המשפטים, למרות העדר משרות פנויות ולא זמני כהכרח מקצועי וה״מתמחים" היו כעין עתודה (רזרבה) לעת הצורך… אני בעצמי מלאתי הרכב שלושה בביה״ד של רבאט כשנעדר דיין אחד מההרכב הקבוע׳. כך או אחרת ייתכן שהכוונה הייתה שכבר בשלבי ההתמחות יוכלו להשפיע על אופיו של בית הדין.

בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נזכרו שני אישים, מורים בוטבול וז׳אק(יצחק) דהן, אשר ׳יחד עם הרבנות הראשית העיזו לברוא בית אולפנא גבוה שיתאים למשאלות לבנו. במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, תיאר יצחק דהן את השתדלותו להוציא לפועל את רעיון המדרשה הגבוהה לדיינים, וציין ׳שגם מר בוטבול הבטיחו שקרוב הדבר להתגשם, הוא מקוה שבמשך השנה שעלינו בעזה״ו נזכה לחוג את חג התייסרות המפעל הקדוש הזה׳.

התכנית הוצגה לפני יועץ הממשלה לוזיל, באמצעות סגנו ז׳רמן (Germain) והם אישרו אותה והעבירוה לסלטאן מחמד בן יוסף, לימים המלך מחמד החמישי. הסלטאן תמך בתכנית ואף הקציב סכום של 5 מיליון פרנק למימושה. תקציב זה שימש מן הסתם להכשרת מקום הלימודים, לתחזוקתו השוטפת ולתשלום המשכורות לסגל ההוראה, וכן לכיסוי הוצאות הלימודים של התלמידים וכן לרכישת ספרים וכלי כתיבה, לכלכלה מלאה בתנאי פנימייה, כולל מזון וטיפול רפואי ותרופתי, ואף למלגת מחיה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד.

י׳ קונקי(Conquy), מנהל בית הספר של כי״ח בסלא, תיאר בדו״ח ששלח להנהלת כי״ח בפריז את הרקע להקמת המדרשה:

אין זה סוד שהרבנות של מרוקו מתאמצת לפעול למען כל שכבות האוכלוסייה. אולם הרבנות הזאת קיימת בכמות אך לא באיכות. מוסר העבודה יכול להיות טבעי, זה עניין של ׳לב׳; ידיעת המשפט העברי אינה עניין לאלתור – ניתן לרכשה, וההתפתחות המושגת מתוך לימוד אינה יודעת גבולות. הרבנים הראשיים אנקווה, אבן דנאן, ברדוגו… היו או הם רבנים משכמם ומעלה, אבל שמותיהם המפוארים כוללים לא יותר מיד אחת… על כן צריך להכין עתיד בטוח לרבנות של מרוקו ולהרבות תלמידים שימשיכו את דרכם, בשביל למצוא את הזרעים היקרים לגידול תלמידי חכמים ולקצור בגאווה את הפרות.

בהמשך צוינו כל הגורמים שחברו יחדיו לסייע בהקמת המדרשה: ׳האספה של כל קהילות מרוקו החליטה לתת את כל האמצעים הכספיים שברשותה למטרה זו. הסכמת הנציב העליון הצרפתי, העצות הטובות של יועץ הממשלה, וההסכמה של מפקחי משרד החינוך על המוסדות היהודיים, של בית הדין הגבוה ושל אספת הקהילות של כל מרוקו, אפשרו את הקמת המוסד׳.בין השאר תיאר קונקי בהתרגשות את אירוע הנחת אבן הפינה לבניין המדרשה:

מעמד הנחת אבן הפינה הסמלית היה אירוע מרגש, ובמהלכו הרב אוחיון, לאחר שבירך את הרפובליקה הצרפתית ואת הוד מעלתו הסלטאן, ביקש מההשגחה האלוקית להשגיח על מקום המרכז הרוחני והמוסרי של היהדות. לאחר מכן התקיימה במרכז כי״ח מסיבה נוצצת שנכחו בה מושל האזור, הוד מעלתו הבאשא של רבאט, הממונה על השלטון המקומי, הממונה על השירותים העירוניים, המפקחים ניקולה קזנווט [Cazenavette] ולאנדרי [Landry], המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, אב בית הדין הרבני, נציגי כי״ח ונציגי ארגוני הצדקה מהערים רבאט-סלא ובראשם נשיאי הקהילות. מר ברדוגו הגדיר באופן כללי את תפקיד המוסד שייקרא על שם קודמו, מר עזר בן־הרוש. מר מוניס, מושל האזור, הביא את ברכת הממשלה לשגשוג המוסד, שעתיד למלא תפקיד מרכזי ביהדות. נאומו ריגש עד מאוד את הנוכחים. תוכן נאומו, סגנונו האצילי והשראתו הנעלה מקורם בלב רחב – הלב של צרפת.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 44

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

מראכש; המאה הי״ט

עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי׳׳ח

פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק הגובה : 26.3 ס”מ ; הרוחב : 21.6 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 146, מס׳ 385 (119)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

12/2020

187 – קעו. לְכוּ חָזוּ מִפְעָלוֹת דַּר שָׂמִים

שיר טבע בתיאור הים ונפלאותיו. שש עשרה מחרוזות דו-טוריות בחריזה מתחלפת. הטור השני הוא לרוב לשון פסוק או לשון המקורות.

חריזה: אא בב גג דד.

משקל: ברוב הטורים אחת עשרה הברות.

כתובת: פיוט כוננתי בהיותי באנייה בתוך ים וראיתי נפלאותיו במצולה, שוררתי שיר תהלה נועם ׳יה שים גיל׳. סימן: אני דוד בר אהרן חזק.

מקור: א- טו ע״ב; ק- י ע״ב.

לְכוּ חָזוּ מִפְעָלוֹת דַּר שָׂמִים / זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם

אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶכְרְעָה לִפְנֵי צוּר נוֹרָא הוּא / אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ 

נִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה אִישׁ עַל לִבּוֹ יָשִׁית / בָּרוּךְ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית

יְסַפֵּר פִּי שְׁבָחָיו וּתְהִלָּתוֹ / וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ

5- דֵּי אֵין בָּאֵר מִדָּתוֹ בְּמֻשְׁלָם / וְאוֹחֵז הוּא שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם

וְיֹאמַר אֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ הַמְּיֻחָד / יְקַוּוּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד

דָּגִים לָרֹב, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים / וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים

בָּאֳנִיּוֹת יְהַלְּכוּן בְּקִרְבּוֹ / לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת עַל פָּנָיו מִלְחָמָה יַעַרְכוּ / לְאַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן יֵלְכוּ

10- אַל יִקְרְאוּ בּוֹ בָּאוּ עֵת גַּלָּיו יֶחְזָקוּ / וַיֶּחֱשׁוּ וַיִּשְׂמְחוּ כִּי יִשְׁתֹּקוּ

הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמוֹהוּ מוֹרֶה/שָׂם חוֹל גְּבוּל לַיָּם, וּפִיהוּ לֹא יַמְרֶה

רָם עַל רָמִים מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן וּמַיִם / שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים

נוֹתֵן בַּיָּם דְּרָכִים וּמֵהַלְּכִים / תֵּן לֶחֶם לְפִי הַטַּף־רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים

חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים / כַּמַּיִם לַיָּם הֵם מְכַסִּים

15 זֶה הָאִישׁ בְּנוֹ יִשַׁי יִפְרֹץ פָּרֶץ / מִיָּם עַד יָם מִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ

קַבֵּל רַנַּת עַמְּךָ שְׁעֵה אֶת שַׁוְעָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻולוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם.

1. 1. לכו… דר שמים: על-פי תה׳ מו, ט: ׳לכו חזו מפעלות אלהים׳. זה… ידים: תה׳ קד, כד. 2. אשר… עשהו: תה׳ צה, ד. 3. נפלאותיו כמצולה: תה׳ קז, כד. איש… ישית: כל אדם ישים אל לבו וידע וילמד על גדולת הבורא. ברוך… בראשית: על-פי הברכה בנוסח זה למי שרואה תופעות טבע לא רגילות. 4. ואת… גדולתו: על-פי אס׳ א, ד. 5. אין… במושלם: אין יודעים במדויק שטחו של הים כנגד היבשה. ואוחז… עולם: הלשון ׳שלישו של עולם׳ על-פי בר״ר ה, ו. 6. ויאמר… אחד: במעשה הבריאה על-פי בר׳ א, ט. 7. ויברא… התנינים: על-פי בר׳ א, כא. 8. באניות… בו: בני-אדם עוברים את הים באניות, ולצדם בעלי החיים הגדולים שבים, על-פי תה׳ קד, כו. 9. רוחות… יערכו: כביכול הרוחות הנושבות בים מתחרות ביניהן מי יגבר. לארבעת רבעיהן ילכו: כל ארבע הרוחות כל אחת מן הצד שהיא נושבת בו, הלשון על-פי יח׳ א, יז. 10. אל… יחזקו: בעת סערה, כשהגלים עזים וחזקים, קוראים יורדי הים אל הקב״ה שיצילם, והוא על דרך תה׳ קז, כח. ויחשו: הגל ים. וישמחו: יורדי הים. ויחשו… ישתקו: על-פי תה׳ קז, ל. 11. חן… מורה: על-פי איוב לו, כב, ור״ל שמתוך מעשיו של האל אנו למדים על גדולתו. שם… לים: שאין הים עובר את גבולו שנקבע לו, על־פי יר׳ ה, כב. 12. משביח… לאומים: תה׳ סה, ח, הקב״ה המשקיט את הים הוא ישקיט את פגעיהן של אומות העולם בישראל. 13. נותן… ומהלכים: כינוי לקב״ה על-פי יש׳ מג, טז. תן… תככים: זמן לנו פרנסת בנינו גם אם אין אנו ראויים. הקשר בין הכינוי(נותן בים דרך), לבקשה (למזונות) היא על-פי מאמר חז״ל ׳קשיו מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף׳ (פסחים קיח ע״א). 14. חכמות בחוץ תרונה: כינוי לתורה, על-פי מש׳ א, כ. ור״ל שהתורה נמשלה למים (תענית ז ע״א). כמים…מכסים: על-פי יש׳ יא, ט. 15. זה… ישי: כינוי למלך המשיח, על-פי יש׳ יא, א. יפרוץ פרץ: יגיע באחת, על-פי בר׳ לח, כט, ורמז לייחוס אבות של משיח (רות ד,יח). מים… ארץ: שלטונו של המשיח על-פי תה׳ עב, ח. 16. קבל רנת עמך: על-פי תפילת ׳אנא בכח׳. ותשליך… חטאתם: על-פי מי׳ ז, יט.

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

פולחן מערות הוא תופעה אוניברסלית ללא גבולות של זמן, מרחב, דת או קבוצה אתנית. לפי דברי החוקר הגדול אליאדה, שחקר את מדע הדתות, המערה היא סמל הבריאה והיצירה, היא טבור העולם, ובכך היא מסמלת את החיים והמוות. היא מקום קדוש, שבעצם הפתח שבה יוצרת קשר מעולם אחד לשני. המערות בצפון־אפריקה בעלות ערך כה חשוב, עד שלעתים יוצרים אותן במקומות שאין הן מצויות.

לעתים המערה קשורה בהר הנחשב להר קדוש. הרים המסמלים קשר בין השמים והארץ תופסים מקום חשוב ובעל ערך סמלי דתי ברחבי העולם, אם כי ייחוד של הר זה או אחר יכול להיות שונה. ביהדות ובאיסלאם, למשל, הר סיני והר ערפאת נחשבים הרים קדושים, הרים בעלי נבואה ועצמה. לאורך צפון־אפריקה, בין הברברים, צמרות הרים היוו משכנות קדושים, ולעלייה אל ראש ההר נודע ערך חשוב.

בעיר צפרו עצמה ״ההר הגדול״ היה ועדיין משמש מקום חשוב לעליות רגל של יהודים, וגם מוסלמים נהרו אליו.

בצפרו, שעד העלייה לארץ בשנות החמישים הראשונות, חצי מתושביה היו יהודים, העלייה לרגל(זייארה) החשובה ביותר הייתה למערה שבהר מאחורי בית־הקברות היהודי שהפריד בין צפרו לבין שכנתה בהליל. שם ההר זבל בינה, אך היהודים כינוהו זבל לכביר (ההר הגדול). המערה הייתה ידועה בשם הפשוט למערה בערבית לכף, והמוסלמים הכירוה כמערה היהודית (כף ליהודי). פתחה די רחב, וממנו נמשך מעבר לכוך רחב שבו נהגו להדליק נרות, וכן לאורך המערה, משם המעבר הוביל לשני כוכים — האחד עם תקרה גבוהה והשני כה נמוך, שצריך לזחול כדי להיכנס אליו.

צעירים וזקנים כאחד עלו בגפם ובחבורות למערה. בקיץ 1972, במשך שהותנו בצפרו, ליווינו זוג צעיר אשר עמד לעלות לארץ. שניהם רצו לבקר במערה לפני עלייתם. אנשים בעלי מום, צער או כאב כלשהו עלו למערה ועתים אף בילו את הלילה שם מתוך תקווה ואמונה שתחינותיהם ייענו. תופעה זו איננה מיוחדת ליהודי מרוקו וצפון־אפריקה בלבד. בארץ־ישראל במאה ה־19 נהגו יהודים לעלות למערת אליהו בהר הכרמל וללון שם שלושה לילות. הימים המועדפים לעליית יחיד היו שני, חמישי, שישי לפני השבת, ראשי־חודשים וחגים. לפי ברונו עלו היהודים ביום העשירי של כל חודש, אך ידיעה זאת לא אומתה בידי המרואיינים.

עליית הרבים כקהילה הייתה בל״ג בעומר, בעת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ושל הרב עמרם בן דיוואן. עלייה זו הייתה תחליף לעלייה אל מקום הקבר האמיתי של עמרם בן דיוואן, שהיה באסג׳ן הקרובה לווזאן שבצפון־מרוקו. התופעה של מציאת תחליף לקבר צדיק בגלל המרחק הרב או תנאי מזג אויר לא נוחים הייתה מקובלת לא רק בצפרו. במכנאס התחליף לקבר של הרב עמרם היה גל אבנים. לפי בן־עמי, במחקרו על הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ״ערימות אבנים משמשות תחליף לקברים של קדושים״.

סיפורים רבים מסופרים על ההר ועל המערה, כולל סיפורים אטיולוגיים המבארים את התהוותו ואת קדושתו של המקום. חלק מהסיפורים מזהים את רבי עמרם בהקשר למערה, אחרים מקשרים אליה חכמים שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כפי הנראה הייתה המערה מקום קדוש עוד לפני האגדות האלה. יש מקומות רבים מעין אלה שנתקדשו מימים ימימה. אחדים מהם קשורים לשם של צדיק. הספרות האתנוגרפית על מרוקו בנושא זה מדגישה אולי יתר על המידה את השרידים האטוויסטים של פולחנים דתיים חקלאיים ברבריים אלה כמאפיינים בחיי הדת במרוקו, מה שהאתנוגרפים הצרפתים כינו Les survivances paiennes או שרידים פגניים. המנהגים והאגדות הקשורים אליהם, עם שיש בהם שרידים מן העבר הטרום יהודי ומוסלמי עובדו מחדש ונטמעו בתוך מסגרת שהיא בעיקר מונותאיסטית בדיעבד. המשכיות זו של קדושה היא תופעה שאינה בלעדית לדת העממית במרוקו, אלא הינה תופעה כללית בתולדות הפולחנים למיניהם.

לקדושת המקום מוסיפה גם תקרת המערה המטפטפת מים הנחשבים למי מרפא. אנשים העולים לרגל אוספים את המים ומושחים אותם על חלק גופם הכואב מתוך תקווה שיירפאו. האמונה בכוח הריפוי של מים ממקום קדוש רווחת בכל הדתות. המונים נוהרים למי המרפא של מעיין Lourdes שבצרפת. וכך המים מסמלים פולחן מעבר (rite of passage) ממחלה לרפואה, ממוות לתחייה. סמליות הרחם חוזרת שוב, כי מסורת ההר המערה והמים דומה לאמונה המקסיקנית העתיקה שלפיה מים הנובעים מתוך ההר נובעים מרחם אלת המים, ומשם הם נוהרים בצורת נהרות ואגמים.

בביקורנו שם ראינו עוד תופעה מעניינת שחזרה על עצמה בכמה קברי קדושים. בתוך המערה היו מטפחות בד קשורות אל אבנים ומונחות שם כפי שהן מונחות מעל ענפי עץ ליד קברו של דוד ומשה בדרום מרוקו, ושם נקשרו פיסות הבד סביב לענפים והתעופפו מעל הקבר. זהו מנהג מוסלמי הרווח במרוקו בדומה לפולחנים רבים. לפי וסטרמרק, ה״סמרטוטים״ נקשרו בידי נשים עקרות המאמינות שעקרותן נבעה מכישוף, והן מקוות שהצדיק או המרבוט יפתח את הקשר, ובאופן סמלי את רחם האישה מן התקאף שנעשה לה. תהליך הקשירה כשלעצמו משפיע על כל המאורעות החשובים בחיים.

נביא להלן טקסט של הקלטה בערבית יהודית של צפרו בתעתיק לטיני, ולאחריו תרגום. את הסיפור סיפר אדם כבן חמישים שהיה אז שמש בית־הכנסת, איש נעים הליכות וצנוע, שדיבורו היה מתובל במלים עבריות.

The Great Mountain

hna di ka-nsma^c yana m-mwaldiyya had bi^ca u-sriya ^caliha si rba^c miya u-tnayn u-sba^cin ^cam. kanu wahed l-^casra d-l-haxamin u־huma bahurim u-huma ka-i’raw l-’abbala, 1-qabbala. ma-ihebbl-ums i’raw-ha-f-’ilb 1- blad. ^cala-xatar ma-ihebbl-ums si hed axor yi’^ata ^calihum. kanii a-ixerzu 1-xla yi’^araw z-zim^ca kulla. nhar zim^ca f-l-^casiyya a-itxlu isbe|u f-l-me11ah. wahed sibt ma-txlus. mdi xerzu ma^ca wahed sbah ma-txlus.

1-haxamin d-l-blad ur-rabban d-l-blad di kan dik s-sa^ca batu ka-ixemmemu a-iraw as tra-lhum. ’alii hadu: badday ’ebtu-hum si ’etta^ca f-t-tre’ u-’utlii-hiim u-^camlu-lhum si haza. za huma ^camlu s'ilat halom u- b’aw ka-i^camlu !a siyamat. shal huma ka-isumu, ka- i^camlu s’ilat halom ^cala had-si. hel-lila r-rabban d-l-blad huwa gales, huwa r’ed. u-huwa za-h ba-halom. ’al-lu: ma ^candkums ^cala mas thu lo. hna rahna f-z-zbel 1-kbir di ka-ittsemma kaf limlman u-hna 1-daxel. kiinna ka- n’araw u-hebb-na llah kber! ^calina 1-erd.

huma tal^cin le-gedda duk 1-haxamin u-huma ka-iraw dak z-zbel 1-fumm dyalu mehlul. txlu 1-daxel ka-isufu si hzirat ul-hmam fo’ minnum 1-hmam ka-itir fo’ minnum.

wahed 1-yhudi min hina min Sfru kan tla^c wahed 1-merra yizur u-tla^c bekri f-sbah. huwa tla^c u-txel f-^celb z-zbel u-ra temma duk 1-hmam u-ra si haxamim sabeh- lil ka-i’raw. za huwa xerz. xerz bda ka-i^c awd lihud ^,al-lum: awddi, azi tsuf skayn f-’elb z-zbel. kayn haxamim ka-i’raw. dabba azi txlu.

huma txlu u-huma si ma sabu, hadak 1-yhudi ma- kammels l-^cam. niftar l־^cam. ^cala di fdah sud.

w-^cad m-dak 1-wa’f lihud ka-izuru mnor z־zbel. kanu nas di kant tkun-lu si haza lilt 1-hillula ka-itla^c ibif temma b-lil u-di ka-iktin ^candu si ster kullu ka-itla^c kayn nas di kanii a-itell^cu si trabi ^candhum aw si ulad- hum din huma ^cayyanin bazzaf u-ma ada fihum la-tbib u-ka-ikeffu-hum u-ibifu-hum temma. uf-sbah di kan zizon ka-ihder wila kan mrid ka-intel’. u־had l-yamat hadi xella midumm ^carba^cin ^cam hadi f-l-hal si tlatin ^cam a-iban-li mdi l-msilmin a-i^carfu fayn had l-mota^c ta huma a-itel^cu a-izuru. u-ka-izibu-l-msilmin waxxa-1- begra di kant ma ka-t welds, ka-irebtu-ha temma ka- ibittu-ha femma ka-ibitu-ha temma merbuta ul-gedda ba^ca a-timsi a-fhel. dabba 1-yum 1-msilmin ketra ka- izuru had l-mota^c kter minna hna 1-yhud. hna had lo’ot had ziha d-had l-mota^{c c}andna nuba f-l-^cam f-hillula d־Rebbi Sim^cun bar Yuhay.

f-liyam, ka-nsem^ca, f-liyam d-l-himla 1-kbira kanu ihemlu 1-widan bazzaf. u-mnor ma hemlu-1-widan kanu dabba 1-yhtid kullhum kan lihiid di-hebb-lu kiill ^cam yimsi izur Rabbi ^cAmran bin Diwan bhal di’ s-sa^ca kan ma kayns tumubilat, kanu a-imsiw ^cal bhayim u-kanu ka-i’et^cu wahed l־wad, wad Sbu din huwa ka-igiiz ^cala Su’l-arba’ ziha d-Petizan — a-iban-li ya' kanu a-iguzu ^cala Su’ l-arba^c. hadak l-^cam di hmelf 1-himla d-l-wad n’ulu tiyyehf kull-si ul־wad waxxa b-l-bhTma kan ihfaz ikun l-’etta^cdi ’etta^ca-hum mhif ila kan l-ma-’wi u-n’ata^ct 1-bhima yi’eder y^cabbi-ha. kanu ikunu l-m^callemin din huma ka-i^carfu i’ett^cu-l-wad ka-i’tta^c 1-bnadim ^cell bhima dyalu. hadak l-^cam fa-hed msaw n-nas masi izuru Rabbi ^cAmran uslu 1-wad di ziht Su’ l-arba^c u-ma ’edrus y’ett^cu-h. l-’etta^c ’alu-lum: 1-wad hamil bazzaf.

za huma gelsu temma b-wahed sa^car kbir ka- ixemmemu kifas had l'am masi ibetlu z-ziyara d-Rabbi ^cAmran. hadik l-lila huma ra’din temma u-za-hum Rabbi ^cAmran bin Diwan ba-halom f-l-hlam. ^,al-lum:

m a 'andkums ^calas ma thuwwelu u-ma ^candkums ^calas tsa^cbu bazzaf. aziw, hani f-z-zbel-l-kbir, hani f-Sfru :-z-zbel-I-kbir femma. f-sbah huma tel^cu lihud 1-z-zbel- l-kbir huma sabu awddi wahed zbel mehlul. madak liyam l-’addam ka-itsemma z-zbel d-Rabbi ^cAmran bin Diwan. ’al-lum di-zi izur-ni f-Wezzan izber-ni f-z-zbel 1-kbir.

kif txel 1-z-zbel 1-kbir d-^cell-iddlk limniya. hadak l-mota^c d-Rabbi ^cAmran bin Diwan ul-axor duk 1- haxamim 1-oxrin.

תרגום

שמעתי מהוריי שהמקרה הזה קרה לפני 472 שנה. [כלומר בשנת 1500 זמן קצר אחר הגירוש] הייתה קבוצה של עשרה חכמים בחורים שהיו לומדים קבלה. לא היו יכולים ללמוד אותה בתוך העיר כי לא יכלו לתת לאיש להפריע להם. היו יוצאים אל מחוץ לעיר, למקום שומם, ללמוד במשך כל השבוע. ביום שישי בערב היו חוזרים למלאח לעבור את השבת. שבת אחת לא חזרו.

חכמי העיר ורבניה דנו בגורל החכמים במשך כל אותו לילה. ״ללא ספק תפסו אותם ׳בנדיטים׳ והרגום או עשו להם דבר־מה״, אמרו. ובכן עשו שאלת חלום, ואפילו צמו. איך צמו ואיך עשו שאלת חלום בדבר זה? לילה אחד רב העיר נרדם בעודו יושב, וראה אחד מהם בחלומו. ״אין לכם על מה לדאוג אנחנו בהר הגדול במערד המכונה מערת מימאן. למדנו בתוכה, ובגלל אהבת ה׳ אותנו נסגרה האדמה מעלינו״.

הערת המחברים: ההר הגדול ששמו הגאוגרפי הוא זבל בינה נמצא מאחורי בית־הקברות היהודי, בערך ק״מ אחד צפונה לעיר בדרך לעיר פאס. המערה שבתוכו מכונה בפי היהודים לכף או המערה, והמוסלמים מכנים אותה ״מערת היהודים״. בראשית המאה הזו הכריז השריף מוחמד אל־כיתאני על כך שמערה זו היא מקום קברו של הנביא דניאל ועליה להיקרא ״מערת המאמין״(כף אל־מואמין, הווה אומר המוסלמי), על כן המספר קורא לה מימאן. על נושא פולחן המערות ראה: וסטרמרק, 1, עמ^׳ 73-72; ובסביבות צפרו, ראה: ברונו, עמ^׳ 143-137.

למחרת עלו חכמי העיר והנה הם רואים את ההר ופיו פתוח. נכנסו בפנים וראו אבנים ויונים מעליהם, והיונים עפו מעל ראשיהם.

יהודי אחד מצפרו עלה פעם לבקר בהר מוקדם בבוקר. כשעלה נכנס אל תוך ההר וראה שם את היונים וראה חכמים קוראים. אז הוא יצא והתחיל לספר לאנשים: ״בואו וראו מה נעשה בתוך ההר הגדול. יש חכמים הלומדים שב, בואו וראו״. נכנסו אך לא מצאו דבר. אותו יהודי לא גמר את השנה. הוא נפטר במחצית השנה כיוון שגילה את הסוד.

מאז היהודים עולים לרגל לצד השני של ההר. אנשים אשר היה להם איזה דבר שהוא היו עולים ערב ההילולה ולנים שם. כל מי שהיה לו פגע היה עולה לשם. היו אנשים שהיו משאירים שם תינוקות וילדים משלהם שהיו חולים מאוד ואשר רופא לא יכול היה לרפאם. היו קושרים אותם שם ומשאירים אותם למשך כל הלילה. ובבוקר כל מי שהיה אילם יכול היה לדבר וכל מי שהיה חולה נרפא.

בימינו, מאז נודע למוסלמים על קורות המקום הזה, לפני כשלושים או ארבעים שנה אני חושב, גם הם עולים לרגל. המוסלמים אפילו מעלים פרה עקרה. קושרים אותה שם ועוזבים אותה כך משך הלילה. למחרת היא כבר בהיריון. עכשיו המוסלמים על פי רוב הם אשר מבקרים במקום הזה, יותר מאשר יהודים. בתקופה זו יש לנו מועד אחד במשך השנה שאנו הולכים לשם, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

שמעתי שבזמן המבול הגדול עלו הנהרות על גדותיהם. היה זה בדיוק בעת שכל היהודים כמנהגם מדי שנה בשנה היו בדרכם לעלייה לקבר של רבי עמרם בן דיוואן. באותו זמן לא היו מכוניות אלא היו רוכבים על בהמות. היה עליהם לחצות את הנהר, נהר סבו אשר זרם דרך סוק אל ארבע בכיוון של פטיז'אן אני חושב, האם לא כך? היה עליהם לעבור את סוק אל ארבע. באותה שנה, כאשר הנהר עלה על גדותיו, הכול נסחף כפי שסיפרו. אפילו אדם רכוב על בהמה היה זקוק ל־ferymen לעבור לצד השני של הנהר, כי כאשר הזרם היה חזק ובהמה ניסתה לחצותו היא הייתה יכולה להיסחף. היו אנשים מנוסים אשר ידעו איך להעביר אנשים על בהמות אל הצד השני. אותה שנה לא נמצא איש. כאשר הגיעו עולי־הרגל לנהר בדרכם לקברו של רבי עמרם דרך סוק אל ארבע לא יכלו לחצותו. ה־ferymen אמרו להם ״הנהר גבוה מדי״, אז ישבו שם בצער גדול ובדאגה איך יבטלו את העלייה לרגל לרבי עמרם. באותו לילה, בהיותם ישנים שם, בא אליהם רבי עמרם בחלום ואמר להם: ״ראו־נא, אין לכם על מה להצטער ולדאוג. בואו, אני ב׳הר הגדול' אני ממש בצפרו שם בהר הגדול״. למחרת בבוקר הלכו היהודים אל ההר הגדול, והנה מצאו שם פתח בתוך ההר.

מאותו יום והלאה נקרא ההר ההוא הר רבי עמרם בן דיוואן. הוא אמר להם: ״מי שעולה לרגל אל ווזאן, יכול למצוא אותי כאן בהר הגדול״.

איך נכנסים אל תוך ההר? הכניסה היא בצד הימני, שם מקומו של הרב עמרם בן דיוואן; הצד השני הוא של החכמים האחרים.

סיכום

התופעה של למדנים וקדושים שנקברו במערות בהרים שנסגרו עליהם רווחת בפולקלור היהודי והבינלאומי ומתגלמת באגדת Seven Sleepers of Ephesus. ראה את האגדה על רבי עקיבא: כאשר אליהו הנביא ראה שרבי עקיבא מת בבית־הסוהר, הוא בא לתלמידו של עקיבא, רבי יהושע הגירסי, להודיע לו. הלכו השניים לאותו בית־סוהר. השומר והאסירים נרדמו שם. הם העבירו את רבי עקיבא להר ב״גרסה״, ממערב לטבריה, ושם נפתחה לפניהם מערה, ובתוכה הם ראו כיסא, שולחן, מנורה ומיטה. הם הניחו את רבי עקיבא על המיטה, וכאשר יצאו נדלקה המנורה והמערה נסגרה. באגדה זו מופיעים המוטיבים השונים הקשורים בטקסט שלפנינו, של הר ומערה בו, של למידה של חכם או חכמים בתוך בדידות המערה ושל מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא.

גם מוטיב הטאבו נגד הפרת הסוד, הטאבו השמיעתי, מקובל הוא על בני מיעוטים למיניהם. המושג של סודיות רווח בתחום המחשבה הדתית. אכן קשה עונשו של מגלה הסוד בסיפור שלפנינו, ואמנם אין כמעט למצוא סיפור שבו מגלה הסוד לא בא על עונשו.

נפוץ ביותר הסיפור שלפיו רב שנפטר המשיך לבוא אל אשתו בכל שבת לקדש לה על היין. משהפצירו שכניה בה לגלות להם של מי הקול שהם שומעים, והיא סיפרה להם, הפסיק הוא לבוא. ראה הערה 25 לעיל.

עם התרוקנותה של צפרו מאוכלוסייתה היהודית התושבים המוסלמיים ממשיכים לעלות לרגל להר הכביר, וכך משתמרת האגדה סביבו.

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

עמוד 146

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

התמונה מצד ימין למעלה:

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

התמונה מצד ימין האמצעית:

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך : 13 ס״מ ; הרוחב : 4.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

התמונה מצד ימין למטה:

המאה הכ^׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף אליכס, מתנת גב׳ לארדו ראה : לארדו, עט׳ 148 (124)

התמונה מצד שמאל:

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ;

עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

על השירה והפיוט במרוקו, כותב פרופ' חיים זעפרני:

״השירה היא אחד מאופני ההבעה הפוריים ביותר ואחד מן האספקטים החשובים ביותר של היצירה הספרותית של משכילי מרוקו… השירה היא הביטוי של המחשבה הפנימית, של האינטימי. זוהי השתפכות הנפש הנובעת מזיע הנימים העמוקים ביותר. . . . ובה קוראים כבספר פתוח שמחות ועצב. היא שרה על תקוה לימים טובים יותר ומבכה את פצעי העבר ואת מכאובי ההווה. . . ומוסיף: האסכולה הספרדית הוותה מקור התייחסות המועדף והעיקרי של הסופרים המרוקניים, שרובם היו מצאצאי מגורשי קשטיליה. בתחום הרוח, הם התייחסו כולם לתור הזהב האנדאלוסי המפואר וטענו לזכות להימנות עם יורשיו. המורשת הספרותית והשירית שמייצג תור הזהב נחשבת כאן כדוגמה מושלמת, מכובד הוא לחקות את דגמיו ולהשתוות לחיבוריו״.״תור הזהב הספרדי, שאליו התייחסו בני המשפחות המכובדות של המגורשים בני חצי האי האיברי במאה הט״ו, היה נחלתם המשותפת של הערים התאומות: פאס וקורדובה, סאוטה ולוסינה, תיטואן וגרנאדה. הללו טענו לשוויון זכויות במורשת התרבותית. מן המפורסמות הוא שרבים מחכמי המגרב היהודים היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. מדקדקים ומשוררים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדית, היו ממוצא מוגרבי״..

שירת יהודי מרוקו לפי פרופ׳ יוסף שטרית מתמקדת בעיקר בשלושה מוקדים עיקריים:

מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה לגאולה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים. רוב השירים כותב י. שטרית מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן בו עמדה להתרחש השואה, או עמד לקרות האסון שאיימו על חיי הקהילה״.

הערת המחבר: י. שטרית, מורשת, עמי 316־315_; נר־מצוה, ״מי כמוך ואין כמוך׳ לר׳ יוסף משאש, לרגל הנס שקרה עם יהודי מכנאס, עת ניצלו בנס מהצורר ״אל־מעגאז״ שר״י (שם רשעים ירקב) ¡במערכה גליון 145, אדר ב׳ תשל״ג, מאמרו של רפאל בן שמחון על פורים דל־ מעגאז.

השירה הקלאסית האנדאלוסית. (אל־אלא)

יהודי צפון־אפריקה שברובם הגדול הם ממגורשי ספרד, הביאו עימם למרוקו בשנת 1492, את השירה האנדאלוסית אל־אלא . זוהי שירה ערבית קלאסית ונפוצה עד היום רק במרוקו. היא אינה מוכרת ואינה ידועה ליתר ארצות ערב.

הערת המחבר: על ה־אלא האנדאלוסית, ראה: זעפרני, שירה, עמי 122־23, 116 ¡״שירי דודים״ מאת הפייטן א. עטיה: ״ה־אלא האנדאלוסית היא שירה קלאסית עשירה מאוד, יחידה בעולם ועתיקה מאוד השייכת והמושרת וידועה רק לזמרי מרוקו בלבד, קטעים קצרים יחסית קיימים ומוכרים עדיין בתוניסיה ובאלג׳יריה״; ״אעירה שחר״ (בהקדמה) ¡מקורות השירה, (דברי מבוא), עמי 23 : ״אין כל ספק שחדירת אל־אלא למרוקו, חלה בתקופה קדומה בתקופת ״אל־מוואחידין׳, שהרבה יהודים ברחו מאנדאלוסיה ובאו למרוקו וכוי י. שטרית: צמיחתה והתפתחותה של המוסיקה האנדלוסית (התכנייה של ערב המוסיקה אנדלוסית בתיאטרון ירושלים, ב־25.3.1996 .

בהיות שירה זו עשירה בצליל ובניגון, היהודים הושפעו ממנה ואף התאימו את שירתם למשקל שלה. שירה זו מסובכת מבחינת המבנה שלה. היא בנוייה על עשרות ״דרכים״ (טרקאן בערבית), או ״נובאת״ וכל ״טריק״ (דרך) או ״נובה״ מחולקת ל״משקל״ (מיזאן בערבית) וכל משקל בפני עצמו הוא מערכת שירים הנמשכת לזמן ממושך, לפעמים עד שעה ויותר, כאשר הקצב הוא אחיד ואינו מורגש במעברים בין קטע למשנהו. שירה זו השפיעה מאוד על המשוררים היהודים במרוקו אשר חיברו פיוטים לחגים ולאירועים משפחתיים לפי ה־אלא הזו.

הפייטן המרוקאי ידע להתאים את עצמו לכללי המשקל של ה־אלא, וזאת על־ידי החלפת הטקסט הערבי הפרימיטיבי, בטקסט העברי והוסיף לזה קישוטים משלו כאשר כמחווה של כבוד, הכניס לתוך המנגינה, את המלים: נא, נא, נא. או ״אלי, אלי, אלי, במקום יא לילי יא לילי בערבית וכאשר כל חבר־הפייטנים מתלהב ונכנס לאקסטאזא, מוסיף הפייטן הראשי הלא הוא ״המוקדם״ או ״המועלם״ לתוך האמביאנס הזו, את המלים: טן! טן! טן! תרי טן! טן! טן!, יא לא לא לא לן, לן לן, וכך יוצא הכל מושלם מבחינה מלודית.

קובצי הפיוטים

אם במרוקו, חברות הבקשות היו בשפע, גם ספרי הפיוטים לא חסרו, וכמותם הפייטנים והמשוררים שהיו גם כן במספר לא מבוטל.

ספרי שירה רבים בהם פיוטים, בקשות, תוכחות, תחינות וקינות יצאו לאור במרוקו על־ידי מחבריהם, או ע״י חברות הבקשות, ע״י בני קהילתו של המחבר, או ע״י צאצאיו, אולם רבים רבים נמצאים עדיין בכתב־יד ומחכים לגואל, ובינתיים שיריהם מונחות בקרן זוית ואין איש שם על לבו לקבץ נדחיהם הפזורים.

עם זאת ראוי לציין לטובה, שבשנים האחרונות, העניין מתעורר ומקבל תנופה.

הערת המחבר: ״שירי דודים״ (בהקדמה) עמי כג: ״אין איש שם לב לקבץ נדחיהם הפזורים בפאות כל מיני קבצים ועלונים, ולסדרם כפי מתכונתם למען ימצא הפייטן הבא לשפוך שיחו בנועם שיריהם״_;זעפרני, שירה, עמי 180־163 ״קבצים לבקשות של משוררים שונים וסידרות שירים המפוזרים בכתבים או בכתבי־יד שונים ומגוונים, בספרי פרשנות המקראית והתלמודית. . . אך הלוח רחוק מלהיות ממצה. יצירות רבות של משכילים מרוקנים (כל משכיל הוא משורר), הושמדו על ידי בוזזים שפרצו ל־מללאח, יתרן מפוזר ברחבי העולם ובעיקר בספריות פרטיות שאין אליהן כל גישה״.

הרבה פייטנים צעירים ותלמידי־חכמים התחילו לגאול ול״דובב שפתי המשוררים חיישנים״. אנו גם עדים להופעת מספר רב של חיבורים חדשים בתחומי היצירה הרוחנית־תורנית של חכמי המגרב ובמיוחד של חכמי מרוקו וזה הודות לשני מוסדות מכובדים שהוקמו, הראשון הוא אורות יהדות המגרב בלוד ואשר בראשו עומד הרב משה עמאר שליט״א ^, איש רב פעלים אשר הוציא כבר עשרות חיבורים של רבני מרוקו הקדמונים, בכל התחומים, וביניהם גם ספרי שירה ופיוטים. השני הוא הרב מאיר אביטבול שליט״א  מייסד מכון בני יששכר בירושלים ועומד בראשו מיום היווסדו בשנת 1982.

אורות יהדות המגרב -מכון לחקר, הוצאה והפצת מורשתם הרוחנית והתרבותית של חכמי המערב: מארוקו, אלג׳יריה , תוניסיה ולוב. המכון הוקם במטרה לעודד העיסוק והמחקר של חכמי המערב והחייאת מורשתם הרוחנית, גס בתחומי השירה והפיוט. העומד בראש המכון ומייסדו, הוא הרב משה עמאר מבני־ברק, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן.

מכון בני יששכר נוסד בשנת 1982 בירושלים, על־ידי הרב מאיר אביטבול במטרה להפיץ תורת חכמי הספרדים והמזרח, ראשונים ואחרונים, וזאת ע״י הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בשנת 1986, פותח המכון והוקמה הספריה הספרדית במרכז ירושלים, בה מרוכזים אלפי ספרים נדירים והניתנים לרכישה. מאז הוקם המכון, הספיק להדפיס ולהוציא לאור עשרות ספרים בכל תחומי היהדות וביניהם ספרי שירה דתית.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהגי חג חנוכה

א-נהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בין מנחה לערבית, ובבית מדליקים לאחר

צאת הכוכבים, ויש נהגו אחרי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לומר את הפסוק:

ויפרקנו מצרינו כי לעולם הסדו:

ב-נהגו בחנוכה בשחרית, להתחיל את המזמור ארוממך ה׳ כי דליתני, בפסוק הראשון

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד:

ג-נהגו בחנוכה בפתיחת ההיכל לומר את הפסוקים הללו:

נר לרגלי דברך. ואור לנתיבתי: נר יהוה נשמת אדם. חפש כל הדרי בטן: כי נר מצוה ותורה אור. ודרך חיים תוכחות מוסר: כי אתה תאיר נרי, ה׳ אלקי יגיה השבי: אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה: קומי אורי כי בא אורך. וכבוד יהוה עליך זרח: וארח צדיקים כאור נגה. הולך ואור עד נכון היום:

ד-נהגו בקריאת התורה ביום א׳ דחנוכה, כהן עולה מפרשת כהנים עד ״לפני המשכן״,

ולוי משם עד ״לחנוכת המזבח״, ושלישי ״ויהי המקריב״ כולו:

ה-נהגו בקריאת יתר הימים, כהן עד ״מלאה קטרת״, לוי עד הסיום ושלישי חוזר:

ו-נהגו בקריאת יום השמיני של חנוכה, כהן עולה ביום השמיני כולו, לוי ביום התשיעי כולו, וישראל קורא מיום עשירי עד סוף הפרשה:

ז-נהגו בתפלת שחרית של חנוכה אחרי קדיש תתקבל, אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ומדלגים על בית יעקב ושירו של יום:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בנהגו העם וענייני חנוכה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו!דיני חנוכה), .ובענין הפסוק ויפרקנו מצרינו, כן מובא בספר נהגו העם וענייני חנוכה), והוא מעניינא דיומא:

ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם וחנוכה), וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בכה״ח וסימן : א סק״ז), ובילקוט יוסף מועדים ה׳ חנוכה):

ג-כן-המנהג פשוט, ודבר בעתו מה טוב. פסוקים מאירים בחג האורים, וליהודים היתה אורה:

ד-כן המנהג והביאו בספר דרכי דוד (סימן נ״ב), ושכן מנהג אלג׳יר על פי הריב״ש:

ה-כן מנהג פשוט וכנ״ל וראה בזה בילקוט״י מועדים וחנוכה):

ו-כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה ועמוד קמ״א), ובספר תבואות שמש (ח״א סימן ע״ו), וראה בזה בכפר אוצרות הפוסקים והל׳ חנוכה):

ז- כן המנהג פשוט וכראש חודש, וראה במנהגי ר״ח ומשם בארה, וראה עוד בספר דרכי דוד(סימן נ״ד):

ח-נהגו בחנוכה לחלק ״דמי חנוכה״ לילדים:

ט-נהגו לקרוא לבן הנולד בחנוכה בשם ״נסים״:

י. יש נהגו לאכול בחנוכה, כוסכוס עם בשר תרנגול זכר:

יא. יש נהגו בשמיני של חנוכה, לשרוף את הפתילות שנותרו עם השמן שבהם, ומדלגים עליהם, ונקרא ״יום השמש״:

יב. נהגו בימי השובבי״ם לצום מידי פעם, ובפרט בימי ב׳ או ג׳ שבט, ויש שנהגו לצול בצוותא, בימי שני וחמישי, במשך כל ימי השובבים, ובסיומם עורכים פדיון לכל בני העיר:

יג. יש נהגו לאכול מפירות הארץ בט״ו בשבט לפי סדר ידוע, ולא פשט מנהג זה בכל קהלות מרוקו:

יד. נהגו בשבת שירה (פרשת בשלח) וכן בשביעי של פסח, לומר לפני שירת הים את הפיוט הזה:

אשרה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה, את דברי השירה.

אשרה כשירת מרים, על שפת הים, ותען להם מרים, את דברי השירה.

אשירה כשירת .יהושע, בהר הגלבוע, אז _זישיר יהושע, את דברי השירה.

אשירה כשירת דבורה, בהר תבורה, ותשר דבורה, את דברי השירה.

אשירה כשירת חנה, עם בעלה אלקנה, ותשר חנה, את דברי השירה.

אשירה כשירת דוד, מזמורים יצמיד, וידבר דוד, את דברי השירה.

אשירה כשירת שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, שיר השירים, אשר לשלמה.

אשירה כשירת ישראל, בביאת הגואל, אז ישיר ישראל, את דברי השירה:

טו. נהגו בשבת שירה וכן בשביעי של פסח, לאחר השירה אומרים ״ותקח מרים הנביאה״ וכו', עד ״כי אני ה׳ רופאך״, ואחרי זה נשמת כל חי:

ח-כן מובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(חנוכה), וכן המנהג בפורים, והטעם כדי לעורר את לבם לנסים שעשה אתנו הקב״ה בימים ההם בזמן הזה, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד של״ח):

ט-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים הנ״ל, והוא עדה״כ ודבר בעתו מה טוב, וכמובן כ״ז כשאפשר ואין בזה מחלוקות כי גדול השלום:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ה), ובקובץ מנהגים הנ״ל (חנוכה):

יא. כן הביא בספר נו״ב(עמוד ס״ג), שהוא מנהג איזה משפחות, וכן הביא בספר יהדות המג׳רב(חנוכה) והביא שם את הפיוט שהיו אומרים: וזה תרגומו ללשון הקודש: כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלקינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, ארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו,ולתורה ומצוות יזכנו, זכות הנרות אשר הדלקנו, יאיר ה׳ עיננו ועיני בנינו, באור תורת חיינו, ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו:

יב. כן הביא בנו״ב(עמוד רכ״ד) וידוע מש״כ המקובלים במעלת הימים הללו, לתיקון עונות בכלל ועון היסוד בפרט:

יג. כן יש נהגו, וראה באורך בזה בספר אוצרות המגרב (ט״ו בשבט):

יד. כן המנהג, והוא מנהג קדום. והטעם כדי לעורר הלב לומר את השירה בעתה בשמחה רבה, כי היא סגולה לכפרת עוונתו וכמובא בציפורן שמיר (סימן ב׳) בשם הזוהר עיי״ש:

טו-כן המנהג וכן מצוין בסידורים ישנים, ע״ד מה שנאמר ודבר בעתו מה טוב, וראה בזה בספר לבי ער(סימן י"ג)

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי חג חנוכה