מורשת יהדות מרוקו

ג. ה״הצלה״ והקמתה של חברת הלומדים הספרדית/מזרחית

צעירים ספרדים/מזרחים שנכנסו לעולם הישיבות הליטאי אימצו באופן מוחלט את אורח חיי הישיבות. חיקו את אורח ההתנהגות והלבוש, צעדו באותו ״מסלול״ של הקמת משפחה, השתלבו במבנה החברתי/כלכלי של ״חברת הלומדים״ והשתמשו באותם כלים שהיא יצרה לצעיריה האשכנזים. ״החרדים הספרדים״ מהווים כיום ב״חברת הלומדים״ חלק אינטגרלי ואף גדול יותר (מספרית) מהאשכנזים (ראו להלן).

כשחלק מהספרדים פרשו ״מאגודת ישראל״ בסיוע הרב שך והקימו לעצמם את ש״ס כמסגרת פוליטית נפרדת, הם ניצבו בפני בעיה של קיום ״חברת לומדים״ ספרדית/מזרחית שיש לה דינמיקה של התפתחות מהירה וצרכים הולכים וגדלים. שלא כעמיתיהם האשכנזים לא היו להם מגבלות לגבי שותפות בממשלה חילונית. הם דאגו למערכת הסעד הממלכתית המלווה את תלמידי הישיבות והאברכים באותם פרמטרים כמו אלה של ״אגודת ישראל״, אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות, והדבר התאפשר בשל כוחה הפוליטי הרב של ש״ס.

את כניסתם של בני תורה ספרדים/מזרחים לישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש לראות בפרספקטיבה היסטורית, בהקשר למה שהתרחש באירופה מייד לאחר השואה ולקליטת העליות הגדולות מארצות האסלאם.

תהליך קליטתם הראשוני של היהודים מארצות האסלאם היה רצוף קשיים פיזיים וכלכליים, מגורים במעברות, עזובה וחוסר תעסוקה. אולם עיקר הקושי היה מנטאלי ותרבותי, ומקורו בצורך להסתגל למציאות חדשה ולהלכי רוח ״ציוניים״ שעוצבו על ידי הממסד העברי החילוני. ההגמוניה האשכנזית כללה גם את המפלגות הדתיות ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הכלכלית, שירותי הרווחה ומערכת החינוך לא פסחה על מרכזי העולים, ואלה הפכו לזירת מאבק בין תנועות פוליטיות שונות, שהתחרו על נפשותיהם של העולים. העולים היו נתונים למניפולציות פוליטיות במידה רבה יותר מאשר היישוב הוותיק, שכן הם עדיין לא עברו תהליכי סוציאליזציה והיו חסרי הכשרה פוליטית. ״התרבות הפוליטית הישראלית״ כפתה עצמה עליהם על ידי הבטחת תעסוקה, שיכון, חינוך ובריאות בתמורה לתמיכתם הפוליטית. במקום הערכים היהודיים המסורתיים שהביאו איתם מארצות המוצא הוצגו בפניהם סמלים ומושגים זרים: סוציאליזם, קדמה, חופש, שוויון, או חינוך אחר. השנים שלאחר הקמת המדינה אופיינו במחסור ובסבל, אולם לעולים מארצות האסלאם הן היו קשות במיוחד בגלל השוני התרבותי והאפליה שנקט הממסד הקולט לטובת עולים ממוצא אירופי. ימים אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות המזרח כתהליך משפיל שהיו בו אלמנטים של פטרונות, ניצול והתנשאות. אך היתה לו גם השפעה הרסנית לטווח הארוך, שהתבטאה ביחסם של חלק מעדות המזרח לממסד השלטוני הוותיק. תחושות אלה היוו חלק מהגורמים המרכזיים שהביאו למהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.

 התנהלותה של ש״ס, רצונה לשלוט באופן אוטונומי בחינוך הניתן לילדי חבריה, וכוונתה לשלוט גם על ערוצי תקשורת ועל משאבים לאומיים, קשורות בין היתר לאותו זיכרון קולקטיבי של העבר המשפיל. בכרוז שפרסמה התנועה ב־18 בינואר, 1993 במעיין השבוע (פרסום שבועי המבטא את עמדות ש״ס ומחולק בבתי כנסת), נאמרו הדברים הבאים:

ראשי המדינה לא רצו בנו מלכתחילה. הם חלמו להביא לכאן את יהדות רוסיה ופולניה. השואה טרפה להם את הקלפים. אז הם היו צריכים למלא את השטחים. מה עשו, העלו את אבותינו. הם חשבו עליהם? איפה! רק על עצמם וחזונם. הם חלמו על ישראלים המנוכרים מהמורשת, אז הם עקרו אותה מאיתנו…

המאבק על נפשות העולים במעברות הגיע לשיאו בנושא החינוך. גורמים שונים במדינה הצעירה והנבנית היו מעורבים בו. נציגי משרד החינוך, הסוכנות היהודית, רשויות מקומיות, נציגי ההסתדרות, תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, המחנה הדתי, תלמידי ישיבות וביניהם בעיקר ״חבר הפעילים״. המאבק היה קשה והתנהל תוך כדי לחצים ואיומים ושימוש בעמדות כוח פוליטיות, בפיתויי תעסוקה ושיכון וב״פטרונג׳ פוליטי״.

למרות שרוב העולים היו דתיים/מסורתים הם הרגישו שקבעו עבורם מה תהיה דרך חינוך ילדיהם, ואמנם 77% מהתלמידים בארץ נרשמו לבתי הספר של זרם העובדים למרות שלא הזדהו עם זרם זה.

משבר הקליטה בחברה הישראלית יצר נסיבות בהן נחלשה סמכות האב ואיתה החלו להיווצר סדקים במסגרת המשפחתית, במסגרת הקהילתית ותוך כך גם בסמכות הרבנית. סמכויות אלה היו הדבק שליכד את המשפחות במשך דורות רבים ומכאן החלה להיווצר בשולי הערים, בפרברים ובמעבדות תת תרבות עבריינית. בינואר 1953 מינה שר המשפטים דאז ועדה ציבורית לחקר עבריינות הנוער בקרב העולים. אחד הממצאים הבולטים של הוועדה היה שמרבית העבריינים מקרב בני הנוער הם ילידי אסיה ואפריקה (84%) לעומת מיעוט אשכנזי(16%):

על כן אנו מוצאים כי מעשי עבריינות מתרבים עם אורך השהות של הילד בארץ. דבר זה נכון בראש ובראשונה לגבי העולה מארצות המזרח, בעוד שלגבי יוצא ארצות אירופה אנו מוצאים תהליך הפוך…

הצורך במאבק על חינוכם של ילדי ישראל, הביא צעירים חרדים מתלמידי הישיבות הגדולות, ״חברון״, ״מיר״ ו״פוניביץ׳״, לצאת למאבק במסגרת ״חבר הפעילים״. משימתם היתה ״הצלת״ הנוער מפני השמאל הציוני והחילוני ומפני הידרדרות לפשע והתפוררות. צעירים אלה נסעו למעברות ולריכוזי העולים ופעלו תוך ״סיכון נפשות״ להוצאת ילדים ממסגרות החינוך החילוניות ללימודים בישיבות. מאוחר יותר החלו להרביץ שיעורי תורה במושבי העולים. הצעירים החרדים נאבקו מול הממסד על מנת לשמר את אורח החיים הדתי של משפחות העולים. מפא״י – מפלגת הממסד השלטוני – הואשמה על ידם בהעברת העולים על דתם ובכך שבמוסדותיה אין מקפידים על כשרות ושמירת שבת. הטראומה שליוותה את הציבור החרדי בפרשת ״ילדי טהרן״  שימשה כזרז וגייס לפעילות הענפה של ״חבר הפעילים״ להצלת ילדי העולים במחנות.

פרשת ״ילדי טהרן״ (1943) מסמלת את המאבק של ״אגודת ישראל״ בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הפעולה במחנות והמאבק על כל ילד וילד, יצרו אתוס חרדי הרואי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי החרדי במונחים של ״הצלה״, ״מסירות נפש״ ומלחמה ללא פשרות באויב הציוני. המאבק לווה באווירה של שעת חירום והתבצע בלהט אידיאולוגי שזכה להערכה רבה בקרב הציבור החרדי ובתמיכה רבנית נרחבת. הפעילות התרחשה בידיעתו ובהסכמתו של ״החזון איש״, גדול הדור בקהילה החרדית באותה עת. הפעילים היו זקוקים לגיבוי רבני כיוון שהפעולה במעברות היתה כרוכה ב״ביטול תורה״, ועצם ההיתר הרבני העמיד פעילות זו באותה רמת ערך של לימוד התורה. החברה החרדית ראתה בהם ״גיבורים״ ומאבקם השתלב היטב בבניית המיתוס החרדי החדש: תלמיד ישיבה המנהל אורח חיים קדוש בתוך ״חברת הלומדים״ ומתנדב למעשים של מסירות נפש, כמשקל נגד לצבר הלוחם ו/או לצעירי תנועות הנוער החלוציות, שסימלו את האידיאל של התרבות האחרת. המיתולוגיה החרדית מתארת את הקמת ״חבר הפעילים״ בישיבת פוניביץ בדרמאטיות רבה וסיפורי ״הגבורה״ מסופרים מדור לדור.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 185

הנשים במרוקו לא עבדו מחוץ לביתם והיו פנויות להתארגן ולפעול למען צורכי הרבים. הרב הלפרין השכיל להבין את כוחן ולרתום אותן לחזונו. את הכסף למימון פתיחת התלמוד תורה גייסו הנשים בדרכים שונות.

למשל, היו נשים רבות שעסקו במלאכות המחט והבד. הרב הלפרין הלהיב את קהל השומעות להקדיש לאחר סיום עבודות ביתן שעה קלה נוספת לשם רקמת כפתורים, תרומה לתלמוד תורה. נשות מקנס הביעו על אתר את הסכמתן לתוכנית. שתי נשים חשובות מונו כגבאיות האחראיות על איסוף התוצרת. במקביל, פנה הרב הלפרין אל אחד מסוחרי העיר והטיל עליו לטפל במכירת הכפתורים שנאספו בדרך זו.

שיטה אחרת היתה על ידי מסיבות צדקה שנערכו פעמיים־שלוש בשנה ברוב כבוד והדר. תלמידי הכיתות הגבוהות סיימו מסכת, רבני העיר דרשו בפני הקהל, וכלל חברי הקהילה הוזמנו למסיבה. במעמד שכזה התרשמו ורוו נחת מהישגי הילדים, התפעלו מהכבוד שהרעיפו עליהם נכבדי העיר, וגם תרמו מממונם למען הרבות תורה. לעיתים החלה המסיבה בבוקר כאשר כולם מתפללים שחרית בצוותא. הילדים לבשו חג, והעיר כולה התעטפה באווירת קודש.

השיטות הללו הוכיחו את עצמן מעל ומעבר למשוער. נשות העיר נרתמו בהתלהבות לדבר המצווה, ובתוך זמן קצר נאסף סכום שאפשר את הקמת ׳תלמוד התורה׳. לא ארכו הימים, ויהודי מקנס התבשרו על פתיחתו של תלמוד תורה מסודר בשם ׳אם הבנים', שם שהנציח את פועלן של נשות העיר שבזכותן התאפשרה הקמתו. בהמשך הועתק דפוס זה לערים נוספות כמו צפרו ופאס. בכל הערים הללו הוקמו תלמודי תורה במתכונת ׳אם הבנים׳ שנתמכו והוחזקו על ידי האמהות.

השיטה המקורית בה מומנה הקמתו של ה׳תלמוד תורה' הוכיחה את נחישותם של יהודי מקנס לחנך את ילדיהם בדרך ישראל סבא. ואכן, הקמת תלמוד תורה ׳אם הבנים׳ הייתה נקודת מפנה בהתמודדות עם כוחות ה׳אליאנס׳ ותרבות המערב. ביטוי מובהק לכך, ניתן למצוא בירידה התלולה שנרשמה במספר התלמידים בבית הספר ׳אליאנס׳ במקנס. בשנת הלימודים הראשונה להקמתו המחודשת נרשמו לבית הספר של ה׳אליאנס׳ 278 בנים ובנות. בשנה שלאחר מכן, כאשר נוסד בהצלחה תלמוד תורה ׳אם הבנים', ירד מספר תלמידי האליאנס ל-224. כעבור שנה נוספת צנח מספרם ל-184 בלבד.

את האשם בירידה הזאת תלו מפעילי בית הספר של האליאנס בפעילותו של הרב הלפרין, ממנו לא חשכו כינוי גנאי ואיבה. וכך כתב מנהל בית הספר למשלחיו: "התעמולה שמנהל כאן בעיר הזאת, האדוקה בכל צפון אפריקה, רב אחד ושמו זאב הלפרין הביאה לגל קנאות חדש. בהשפעתו הוקמו בתי מדרש וישיבה המלמדת את הילדים עד שקיעת החמה, ומעניקה להם לימודי קודש לפי שיטות כביכול מהפכניות שהלהיבו את האוכלוסייה המקומית…״ מתוך הדו״ח הרשמי שהגיש מנהל בית ספר אליאנס א׳ מויאל לשנת 1914.

אכן, היטב חרה לאנשי ה׳אליאנס׳ כי מישהו אחר משתמש בשיטות ״חדשות" ו״מהפכניות״ שאותן התיימרו כביכול להביא למרוקו, בבחינת ״ויגזול את החנית מיד הצרפתי״.

אגודת החרדים ־ מרוקו

לאחר הצלחתו במקנס ביקש הרב הלפרין להרחיב את פעילותו לכל רחבי מרוקו. היה בדעתו לכונן במרוקו את ׳אגודת החרדים – מחזיקי הדת׳: גוף ציבורי שיאגד בקרבו את כל נאמני התורה במרוקו ויהווה משקל נגד יעיל מול רוחות החילוניות. על הקמת האגודה ומטרותיה בישר כרוז עליו חתמו כל רבני מקנס, מתוכנו למדים אנו על האתגרים הגדולים שעמדו אותה שעה בפני נאמני התורה במרוקו לנוכח התגברות גלי ׳המהפכה הצרפתית׳ בכל רחבי הממלכה:

״התאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו, ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה – קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו, ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ… תורת ה׳ תמימה, אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה.

כעת עומדים אנו על פרשת דרכים. בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותנו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה מתחילה להשתכח ח״ו. בתי כנסיות ומדרשים מתרוקנים תחת מסווה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה… בכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר. אם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה משמרת הדת והיהדות הנאמנה תלך ותעלם מהדור החדש ח״ו.

וכאשר ראינו זאת, התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת, למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה, ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל, ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם, לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה״ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב״י״.

עם ה׳קול קורא׳ הזה יצאו הרב הלפרין ויתר רבני מקנס להרחיב את פעילות האגודה ברחבי מרוקו. אולם מרובים היו הקשיים שנערמו בדרכו. בשנת תרע״ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה ונתיבי המסחר והתעבורה השתבשו, תקופת מחסור ורעב באה למרוקו. בשל טרדות המלחמה התפזרו אף מוסדות החינוך שהקים בעמל רב. אנשי ה׳אליאנס׳ ניצלו את עובדת היותו של רבי זאב נתין זר ובאמצעות קשריהם דאגו לכך שהשלטונות יגרשו אותו מתחומי מרוקו הצרפתית למרוקו הספרדית. ואכן, גם משם המשיך רבי זאב לפעול עד שנת תרפ״ב(1922), אולם המהפכה החינוכית והארגונית הגדולה שביקש לחולל התעכבה ונדחתה עקב המצוקה והמחסור.

בכל זאת, עמלו לא היה לשווא. רוח המהפכה שהחלה להתחולל, המשיכה לפעם בקרב המונים ובין השאר בליבו של אחד מתלמידיו הבולטים: רבי ברוך טולידאנו.

אף כי היה ספון בכל אותן שנים ב׳כולל' היטיב רבינו להבין את תכלית פעילותו של הרב הלפרין, וממנו ספג מלא חופניים של השראה להמשך דרכו הציבורית. פעילותו של הרב הלפרין חידדה וגיבשה אצלו את ההבנה, כי המפתח להצלת יהדות מרוקו מכליה רוחנית הוא בפיתוח תלמודי תורה, ישיבות ושאר מפעלים חינוכיים שיעניקו מענה לצורכי הדור. בבוא היום, ייטול רבינו את התובנות הללו ויתרגם אותן לפעילות נמרצת שתחולל מהפכה רוחנית.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים

עמוד 87

המצב הקולוניאלי והחברה היהודית

עדותו של ישראלי אחר, ג׳ו פוקס, עשויה לסייע להבנת ייחודו של הציבור היהודי בקזבלנקה. פוקס, שייצג את תנועת הנוער ״גורדוניה״, ביקר במרוקו בחורף 1953, במטרה להקים בעיר מועדון של תנועתו. השליח ביקש להסביר לשולחיו בארץ את הקשיים בהקמת הקן התנועתי, ותלה אותם בראש ובראשונה במבנה של החברה היהודית בעיר; הדיווח שלו הראה בקווים חדים את החלוקה הפנימית בעיר המרוקנית בכלל ובקרב האוכלוסיה היהודית בפרט.

הערת המחבר: גורדוניה – תנועה חלוצית שנוסדה בפולין, בשנת 1923. שמה נבע מן האידיאל שלה: לחנך את הנוער ברוח דמותו ותורתו של א״ד גורדון, והיא הועידה את עצמה לפעולה ציונית־חלוצית בקרב הציבור היהודי הרחב (בהבדל מתנועת השומר הצעיר אשר פעלה בעיקר בקרב הנוער המשכיל). התנועה חינכה להגשמה עצמית דרך עלייה והתיישבות קיבוצית. מרכזה בארץ־ישראל היה בקיבוץ חולדה.

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים (אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק): העיר האירופית, המדינה הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם (ההדגשות במקור – י״צ): תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון. ז״א, באם היו רוצים להקיף את כל הנוער היהודי של עיר מסוימת, התנאי הראשון הוא להקים לפחות שני מועדונים בכל עיר ועיר ולראותם כסניפים נפרדים שאולי אחרי עבודה רבה ומרץ רב יוכלו לקיים פעולה משותפת מדי פעם בפעם: מועדון אחד במלאח והשני בעיר האירופית. אינני מדבר עכשיו על הצד המעשי, אלא על הבעיה בפני עצמה.

אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה העניה ביותר, השכבה הבינונית, והשכבה האמידה הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שהיהודים היושבים מחוץ למלאת לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו המלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים סוף. ברצוני עוד לציין כי אנו עובדים בעיקר בשכבה הבינונית ולמעשה חוץ מתנועת הצופים, אין אף תנועה חלוצית המצליחה לעבוד בקרב השכבה העליונה.

(מכתב בחתימת ג'ו, 11.3.1953, גנזך המדינה, חוץ, תיק 168/11)

הואיל ומחבר הדו׳׳ח היה נציגה של תנועה חלוצית־סוציאליסטית, הרי שהיה אמון על התפיסה לפיה החברה מחולקת למעמדות לפי הרמות הכלכליות. נראה שמסיבה זו הוא חילק את האוכלוסיה היהודית של ערי מרוקו לשלוש שכבות: ענייה, בינונית ואמידה. דא עקא, שחלוקה ריבודית־כלכלית היתה קיימת כמעט בכל מקום ובכל קהילה. לו היה נדרש השליח להסביר רק על־פיה את פשרו של הקושי המיוחד במרוקו לקיים קשר ומגע בין המעמדות, הרי שהיה מתקשה לעשות זאת. משמע, שורש הבעיה של החברה היה נעוץ ביסוד הייחודי לקזבלנקה ולערים אחרות שבתחום ההתפשטות הקולוניאלית־האירופית.

כידוע, מבחינה משפטית נחלקה האוכלוסיה הקולוניאלית לשניים: אוכלוסיית הילידים, תושבי הארץ המקומיים; והמתיישבים האירופיים שנהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות לעומת הילידים. בעצם, הפערים הללו בזכויות שיקפו את ההיבט הלגאלי של ההפרדה הטוטלית שנוצרה בסיטואציה הקולוניאלית, כמעט בכל תחום, בין שתי קטגוריות אנושיות אלה. ככלל, הדימוי הקיבוצי של הילידים היה נחות מבחינות רבות לעומת האירופים שנהנו מדימוי קיבוצי גבוה ולרוב גם מיחס עדיף שהתפתח לעתים לכדי תודעת עליונות גזענית. ברם, מחוץ לסטריאוטיפים ולרגשות הסובייקטיביים היו להפרדה זו גם ביטויים קונקרטיים ברורים: החל בחלוקה לאזורי מגורים נפרדים דרך פערים באורח החיים, בעיסוקים הכלכליים, ועד להבדלים ברורים בסגנון הלבוש, בדת, בשפה המדוברת, בדפוסי החינוך, וכך הלאה. אם נרצה, הוסיפה החלוקה הקולוניאלית־הדיכוטומית מחיצה נוספת על זו של המעמד הכלכלי־החברתי והעניקה לה משמעות לא פחותה ממנה.

בבואנו לדון במיעוט היהודי והדיכוטומיה הקולוניאלית, אנו עומדים בפני בעיה. שכן, לא היה ניתן לשבץ את כלל התושבים היהודים בקטגוריה קולוניאלית אחידה. על פניו מעמדם של יהודי המקום לא היה שונה מזה של המוסלמים המקומיים: אלה וגם אלה ניצבו בצד הילידי של החלוקה. ואולם, המיעוט היהודי במרוקו היה חלק קטן מתוך אוכלוסיה גדולה אחרת – כלל היהודים בעולם, שלרוב אנשיה מעמד אירופי. אמת, מעמדם של יהודים במקומות אחרים לא היה צריך להשפיע בהכרח על מצב יהודי מרוקו, אלא שמיעוט זה נטה להגירה, ולכן הגיעו למרוקו יהודים לא־מקומיים, בעלי מעמד אירופי. כך, למשל, קבוצת -מהגרים היהודיים הגדולה ביותר הגיעה דווקא מארץ אחרת בצפון־אפריקה, מאלג׳יריה.

יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 ומאז נעשו, לפחות להלכה, בעלי מעמד אירופי. שמונים השנים הללו קבעו חיץ ברור בינם לבין יהודי מרוקו הילידים. מלבד קבוצה זו, שמנתה כמה אלפי יהודים, התיישבו בקזבלנקה תחת השלטון הצרפתי כמה עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות מאירופה, משפחות בעלות אזרחות אירופית כלשהי. לבסוף, מן הראוי לציין קבוצה מרכזית בעילית היהודית המקומית שמנתה מספר לא־גדול של משפחות יהודיות מרוקניות אשר זכו במרוצת השנים לחסות, או אפילו לאזרחות אירופית. מוצאן של אלה מעילית החברה היהודית של שלוש ערי־חוף מרוקניות: מוגדור, טנג׳ר ורבאט. נראה שהגירתן לקזבלנקה נבעה מהאפשרויות הכלכליות הגדולות שהיה ביכולתה להציע במחצית הראשונה של המאה ה־20. עם המשפחות הללו נמנו, בנאזראף, בנדהאן, זאגורי ואחרים, אשר זכו למעמד אריסטוקרטי ייחודי בקרב האוכלוסיה היהודית־המרוקנית בעיר. לאורך שניים או שלושה דורות עברו משפחות מסוג זה תהליך של אירופיזציה, שבא לביטוי, בין השאר, בקבלת מעמד פוליטי שחילץ אותן לרוב ממעמד הילידים, נתיני הסולטן. משמע, שנוסף על ייחוסן הישן, הופנמה במשפחות הללו גם תודעת שייכות לצד האירופי בדיכוטומיה הקולוניאלית. בדרך זו, נולדה בחברה היהודית קבוצה בעלת מעמד אירופי, שעמה נמנו משפחות אריסטוקרטיות מרוקניות מסוג זה, משפחות יהודיות ממוצא אלג׳ירי, משפחות אשכנזיות וכן משפחות מהגרים מארצות המזרח (בעיקר מתוניסיה) שהחזיקו באזרחות צרפתית, בריטית או בלגית.

הואיל ודיוקנה של העילית היהודית בעיר נשא אופי אירופי, היה זה רק טבעי שמעמד הביניים ביקש לחקותה ונטה להתרחק ולהסתייג מקשר חברתי כלשהו עם היהודים־הילידים, אשר הצטופפו בסימטאות המלאח ובשוליו. מכאן, שהקושי המיוחד לגשר בין חלקי האוכלוסיות היהודיות בקזבלנקה, לא היה טמון רק בהבדלי המעמדות שנבעו מפערים כלכליים, אלא גם – ואולי בעיקר – מהשתייכות לקבוצות שיש להן מעמד קולוניאלי שונה.

בקטע הבא עולים הרבדים הפנימיים בחברה היהודית של קזבלנקה כפי שהם משתקפים מבעד לעיניו של הילד ארמנד היוצא מהמלאח לביקור אצל הרופא בעיר החדשה. אגב הביקור עולה הבחנה נוספת: גם בקרב האוכלוסיה היהודית של המלאח היו רמות שונות של מעמד כלכלי ושל זיקה לתרבות המערבית. לדוגמה, מתברר, כי אמו של ארמנד ידעה לדבר מעט צרפתית – תופעה שאיננה מובנת מאליה בנוף של הסביבה.

■ אמא […] על אף אמצעינו שלטענתה הם צנועים לוקחת אותי לרופא פרטי בעיר הצרפתית כל אימת שאני מתלונן על כאב וזאת על אף קיומה של המרפאה היהודית, "אוז״ע", [אוז״ע – ארגון יהודי עולמי שהעניק עזרה רפואית לילדים יהודים בתפוצות שונות.] בטענה שהיא לא מניחה את דעתה. אני מודה ברגש של אשמה, שיותר מפעם אחת עשיתי את עצמי חולה על מנת לזכות בהליכה לרופא היהודי בן סעיד, שמרפאתו נמצאת בבניין הגבוה שבעיר הצרפתית. איזה יופי של טיול. אמא ואני מתלבשים חגיגית. לאחר ״פלאס דה פראנס״[ כיכר צרפת (Place de France): שמה של כיכר גדולה הגובלת עם צדה הצפוני של העיר העתיקה.] אנו מגיעים לקליניקה דרך רחובות שלאורכם חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, כשבהם עומדים ילדים, גברים ונשים לבושים חליפות ושמלות.

בכל פעם אמא מסבירה לי שאלה לא אנשים אמיתיים אלא רק בובות בגודל טבעי. קשה להאמין. ומסביב שלטים צבעוניים, נדלקים וכבים, מבלי שאיש יעמוד לידם. יותר מכל אני אוהב לעקוב אחר האוטובוסים האדומים שמגגותיהם יוצאים שני מוטות מתכת המתחככים עם חוטי החשמל המתוחים באוויר לאורך הרחובות. כדי להגיע לקומה של ד׳׳ר בן סעיד אנו נכנסים לתוך המעלית. הכל שקט, כאילו אין דיירים בבניין. בחדר ההמתנה יושבים אנשים מכובדים ומעיינים בחוברות צבעוניות. האשה עם החלוק הלבן מזמינה אותנו בעדינות להיכנס. היא פונה לאמא בכינוי ״מדאם אטדגי״ כמו שהי מכרות ותיקות. לאחר המתנה ארוכה אנו נכנסים לחדרו של הרופא. ד״ר בן סעיד, בחור צעיר ויפה תואר קם לקראתנו. אמא מסבירה לו בצרפתית את מיחושי. הוא מחייך ומבקש ממני להתפשט. לאחר הבדיקה הוא כותב מכתב מהיר, משהו על פתק לבן ומקבל את הכסף שאמא מושיטה לו בהבעת פנים שהתשלום אינו חשוב. בדרך חזרה אני שואל את אמא, ״מאיפה את יודעת צרפתית?״

״כשהייתי צעירה עבדתי במקום שדיברו בו רק צרפתית ומשמיעה למדתי לדבר.״ ״הביקור עלה לנו הרבה כסף?"

״הביקור עולה הרבה כסף. אבל אני משלמת לד״ר הרבה פחות. וכדי לא להביך אותי הוא אפילו לא מעיר לי על כך.״

לבי מתרחב מאהבה לד״ר בן סעיד היהודי שהוא לבטח איש חכם מאד. גם אמא חכמה אם היא למדה צרפתית רק משמיעה. ואני. אני לא חכם? אני יודע לקרוא את כל חמשת חומשי התורה ומסוגל לדקלם חלקים ניכרים בעל פה. סידור התפילה שגור בפי ובן כמה אני? […] ברגעים ההם, של שמחה והתרוממות הרוח בהליכה לאורך הרחובות ההומים אנשים יפים, משהו מעיב: רגש רגעי של פחד התמונה הברורה של החדרים האפלים שבקומה השנייה. צווחה של ילד מעונה ומפוחד. ריח של טחב ושל דבק עשוי מים וקמח.

(אטדגי, 1990 , חלק א, פרק ו)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 29

א. רכי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה.

(א) רבי אברהם מכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז. לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ישמש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס (ב) בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאץ הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א.

חיבוריו:

א. שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים על שו״ע.

ב. זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם.

ג. ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד. ״גט מקושר״ ־ סדר הגט ודיני גיטין.

ה. ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ, הקדמות בקבלה.

ו. ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו.

ז. ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר.

ח. ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית ודיני החג.

ט. ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה.וחלק ב׳ על המועדים.

י. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות.

יא. סידור ״חסד לאברהם״ – (בחלק מהמהדורות נקרא בשם ״שער השמים״). המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל.

יב. ״קול תחינה״ – סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו.

יג. ״משפט כתוב״ – קובץ דינים וביאורים.

יד. ״פסח מעובין – דיני פסח.

טו. ״אוער חכמה״ ־־ בענין תתר״פ חלקי השעה וענייני קבלה.

טז. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים.

יז. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח.

יח. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הגמרא.

יט. סידור ״לימודי ה׳״ – סדר התפילות עם דיני המועדים.

כ. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב. עפרא דרבנן – דרשות.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב (רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״) לחכמים והאכילם בשר התורה (במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשרא דתורא – בשר השור).

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה״ השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה הבהמה להישחט, באומרה שטוב שעי״ז תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה׳, א״כ גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל – י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונם ויתנקמו מהם ומסיים הרב בן ואליד בברכה שיזכה לכתוב ספרים חשובים נוספים.

אכן נתקיימה ברכת הצדיק והעשירה את רבי אברהם, והוא זכה לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

מחידושי תורתו

בספרו ״מלל לאברהם״, בהקדמה, ממשיל רבי אברהם את בני ישראל לבן שנתרושש ויכול לשוב לשולחן אביו העשיר. כך עם ישראל עשירים במצוות, לא כאומות העולם שלהן יש רק ד מצוות, א״ב אם אנו, בני ישראל, נפשע ולא תהיה לנו זכות המצוות, במה נתפרנס.

״נחזור אל בית אבינו אברהם ובזכותם (בזכות האבות) נזכה ונחיה ותמיד יהיה מורגל בפינו לומר זכור לאברהם״.

בפרשת שופטים על הפסוק ״צדק צדק תרדף למען תחיה דרשת את הארץ״, שואל רבי אברהם, מדוע כפל הכתוב תיבת ״צדק״ ומהו ״תרדוף״ ומדוע נתינת הטעם ״למען תחיה״.

בתשובתו, יכולים אנו לראות בין השיטין, את הצער הרב שגרמו לו מבקשי רעתו, בבקשם להחרים את ספריו ומשיב רבי אברהם ״… דכוונת הכתוב, ללמד דעת ומוסר השכל על הדבר הרע הרואים בזמנינו זה, הן בעוון, שכמה ב״א ההולכים בתורת ה׳… כותבים מה שחננם ה׳ לקו״ד באמת ובאמונה״ והנה באים תלמידים אחריהם, מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי ארצות, ״מלעיגים עליהם לפני ההמון שאינם מבחינים בין טוב לרע ונמשך מזה כמה חילול ה׳ וחילול התורה בפה ההמון״ כי ההמון אומר, אם ת״ח אינם מפרכסים זה את זה, אלא מבזים איש את רעהו, מדוע שנאמין למי שהוא מהם, כי הרי אי אפשר להבחין באמת ועם מי הצדק.

רואים כאן רמיזה ברורה למה שאירע בקהילתו, כאשר נתקנאו בו כמה נבערים מדעת שקראו לעצמם ת״ח ובאיצטלא דרבנן, רצו להניף הגרזן על היוצר הדגול הזה שלא היה כאותם מחברים הכותבים רק ״בתר לקיטה״ אלא היה כאילנא דעביד פירין והלך ״בתר חנטה״, כלומר שהיה יוצר מקורי ומחדש ולא רק מלקט ומסביר רבי אברהם שזו כוונת הכתוב ״תרדוף״, אם תראה שרודפים אחר דברי המחבר, שוקלים ובוחנים אותם, תדע כי צדקו דבריו ולא דברי המלעיזים וכל זאת כאשר כוונתו היתה לשמה, אך הרוצה לבזות דברי החכם מתוך קנאה, שנאה וקנטור, תורתו נעשית לו סם המוות ומן השמיים יסכימו עם המחבר ועוד ירויח שע״י זה יהיו דבריו נקיים מכל סיג.

אכן כך קרה עם הספר ״זבחים שלמים״ שנתקבל באהבה אצל תלמידי החכמים מאז ועד ימינו. רבנים חשובים יצאו להגנתו ומשמים הסכימו עימו ושמו יצא לתהילה, אך אותם מלעיזים קטנים מאץ דכר שמם, היכן יצירותיהם, היכן דבריהם.

רבי אברהם דורש בבית הכנסת וכותב את הדברים לאחר כ – 16 שנים לאחר הסערה, אך עדיין חרותים בו הדברים. ריחוק הזמן יכול היה לאפשר לו לכתוב הדברים תוך הבאת ראיות לצידקתו ולאמיתות דבריו.

ב. רכי מסעוד כ״ר מרדכי אלנקאוה

רבי מסעוד נולד בסאלי ושימש בה כרב. מאוחר יותר עלה לארץ ישראל. כרב בקהילת סאלי, הוא חתום על שטר משנת התר״י עם רבי יהודה יאיון מרבני סאלי. רבי מסעוד עבר להתגורר באלג׳יר בעיר אוראן, שם שימש כמורה צדק וראש הקהילה. נלב״ע בשנת התר״ל.

ג. רבי עמרם ב״ר מרדכי אלנקאוה

רבי עמרם מו״ז נולד בשנת התקס״ד ולמד בסאלי ונתגדל על ברכי אבותיו הקדושים. כשהשתלם בחכמתו ובקדושתו עבר לעיר ג׳יברלטר ושימש בה כרב העיר וכדיין ושם מצבת קבורתו. רבי עמרם זכה גם הוא כאביו לשלושה בנים תלמידי חכמים גדולים. (יוזכרו לקמץ) בשו״ת ־ ״הלכה למשה״ (א) לרבי רפאל משה אלבז, הוזכר שמו של רבי עמרם: ״והנה ראינו בסידור שאלה שסידרה כהה״ר עמרם אנקאווא על פרט זה והיא משונה קצת בהעלמת איזה דברים ממה שסידר לנו הרב הפוסק נר״ו״. דברים אלו נאמרו על פס״ד מהרב יצחק בן ואליד. רבי עמרם נלב״ע ב-כ״ז בסיוון התרל״ד.

רבי יעקב ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי יעקב שימש כרב ומו״צ בעיר באטנא באלג׳יר. תרגם את ספר ״דת יהודית״ על טהרת המשפחה. בנו רבי אליהו היה שו״ב ראשי בסאלי ונפטר בגיל צעיר.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצט

84 – רלח- אערך שיר וזמרה

אהבת ארץ ישראל. שיר מעין אזור ובו ארבע עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור בן צלעית קצרצרה וצלע ארוכה.

משקל: שבע הברות בטורי הענף וחמש עשרה הברות בטור האזור.

כתובת: שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם. וזה יצא ראשונה. נו׳ ׳ינובב פי שיר נעים׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק. [נ״י 3,1 ־ שיר נאה ויאה שוררתי לכבוד ארץ הקדושה נועם ׳יא לאיים לא תלום׳].

אֶעֱרֹךְ שִׁיר וְזִמְרָה

לִכְבוֹד אֶרֶץ יְקָרָה

טְהוֹרָה / בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה

נָעִים וָטוֹב לְהוֹדוֹת

שְׁבָחָה עֶשֶׂר יָדוֹת

נִכְבָּדוֹת / מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים תְּדִירָא

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ אֶרֶץ

תָּמִיד אוֹתָהּ הוּא דּוֹרֵשׁ

דָּר עֶרֶץ / צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת תִּפְאָרָה

דּוֹרֵךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת

חַטָּאוֹת וַאֲשֵׁמוֹת

וּמִרְמוֹת / לְכֻלָּם תִּהְיֶה סְלִיחָה וְכַפָּרָה

וּבַל יֹאמַר חָלִיתִי

וְאָחוֹר נְסוּגוֹתִי

נִדְכֵּיתִי / הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ קוֹבֵעַ דִּירָה

דִּירָתָהּ כַּמָּה טוֹבָה

וּרְחָבָה וְנָסְבָה

וְיוֹשְׁבָה / בְּטַבּוּר עוֹלָם, עִיר גְּבוֹהָה וּבְצוּרָה

בָּרָא שׁוֹכֵן מְעוֹנִים 

בָּהּ גְּפָנִים וּתְאֵנִים

וְרִמּוֹנִים / וְגַם זַיִת שֶׁמֶן וּדְבַשׁ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה

נִפְלָאָה אַהֲבָתָהּ

לְעֶצֶם קְדֻשָּׁתָהּ

טוֹבָתָהּ / אֲוִירָהּ מְחַכִּים מַרְבֶּה חָכְמָה וּסְבָרָא

חֶמְדַּת מִכְּלַל כָּל תֵּבֵל

נִקְרֵאת נַחֲלַת חֶבֶל

אֵל סוֹבֵל / עוֹלָם בִּזְרוֹעַ וְגַם כֹּחַ גְּבורָה

סְגֻלַּת כָּל מְדִינוֹת

אֶרֶץ לֹא בְּמִסְכֵּנוּת

מְזוֹנוֹת / לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, תָּמִיד טוֹבָה יְתֵרָה

יָהּ אֶל רָם וְנַעֲלָה

נָתַן אוֹתָהּ נַחֲלָה

לִתְהִלָּה / לְזֶרַע יִצְחָק הֵמָּה בְּנֵי גְּבִירָה

נְפוֹצוֹתֵינוּ כַּנֵּס 

וּכְמוֹ צֵאתִי מֵחָנֵס

עָשָׂה נֵס / וְהַחְזֵר לְיָשְׁנָהּ מְהֵרָה עֲטָרָה

חֵן שְׂפָתַי יָהּ תִּרְצֶה

מְקוֹם פַּר וְשׁוֹר וָשֵׂה

לְאִשָּׁה / הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה בַּשִּׁיר בְּזִמְרָה

זְבוּל מִקְדָּשִׁי בְּנָהּ

בְּחַסְדָּךְ שׁוֹכֵן סְנֶה

וְתִקְנֶה / עֲדָתְךָ אֲשֶׁר בֵּין עַמִּים פְּזוּרָה

קוֹמֵם מִקְדָּשׁ וּמִגְדָּל

וְאָרַב חָדוֹל יֶחְדַּל

וְיִדַּל / וַאֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל, אֶל גָּדוֹל וְנוֹרָא

3. 3. בנעימה ברורה: מתוך ברכת ׳יוצר אור׳ בשחרית. 5. עשר ידות: פי עשרה, והשווה קידושין מט ע״ב. 6. נכבדות… האלהים: על־פי תה׳ פז, ג. תדירא: תמיד, וראה: דנ׳ יז, כא. 7. יפה… ארץ: על-פי תה׳ מח, ג. 9. דר ערץ: כינוי לקב״ה שוכן שמים. צבי… תפארה: על־פי יח׳ כ, ו ן טו; יר׳ ג, יט, והשווה כתובות קיב ע״א וגיטין נז ע״א. 10־12. דורך… וכפרה: שכל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, נמחלים לו כל עוונותיו(כתובות קיא ע״ב). 17. ורחבה ונסבה: על-פי יח׳ מא, ז. 18. בטבור… ובצורה: על-פי יח׳ לח, יב. 21-19. ברא… ושעורה: על-פי במ׳ כ, ה; דב׳ ח, ח ועוד. 22. נפלאה אהבתה: על־פי שמ״ב א, כו. 24. אוירה… וסברא: על-פי ב״ב קנח ע״ב: ׳רבי זירא… אוירא דא״י מחכים׳. 25. חמדת… תבל: על-פי תה׳ נ, ב. 27-26. נקראת… סובל: על-פי דב׳ לב, ט; תה׳ קה, יא. 30-29. ארץ… מזונות: על-פי ברכות לו ע״ב; מד ע״א: ׳וללמדך שאין א״י חסרה כלום׳. לא… בה: על-פי דב׳ ח, ט. 33. בני גבירה: כינוי לעם ישראל, בניה של שרה כעד בני הגר. 34. נפוצותינו כנס: על-פי יש׳ יא, יב. מחנס: כינוי למצרים על-פי יש׳ ל, ד. 36. והחזיר… עטרה: על-פי יומא סט ע״ב. 37. חן… תרצה: על פי הו' יד, ג וראה רש"י שם.בחסדך שוכן סנה: כינוי לקב״ה, על־פי דב׳ לג, טז. 42. ותקנה… פזורה: על-פי תה' עד, ב. 45 – ואזי…יגדל: על-פי שמ״ב ז, כו; דה״א יז, כד. אל… ונורא: על-פי דב׳ ח, טו; דנ' ט, ד ועוד.

כתגובה למכתבו זה של ברנט ואולי למכתבי תלונה נוספים ניסח פינסקר את תשובתו הבאה למויאל. וכך כתב בלשון זהירה: ״קיבלתי מכתבים, שלפי דעתי איני רשאי להעלים ממך את תוכנם. מובן מאליו, שגילוי לב זה, שלא הייתי מזכה בו אחר, נובע מן ההוקרה הכנה ומן האמון המלא שאני רוחש לך.

״אך זה קיבלתי עידוד מה ממכתביך ומעדות המתיישבים על שגשוגה של פתח-תקוה, והנה באו להעציב את רוחי מכתבים המתארים תמונה אחרת לגמרי של מצב הענינים במושבה זו. המכתבים מציינים לשבח את מסירותך ואת רצונך הטוב, ועם זאת מתלוננים על מעשי מזכירך, המנצל את מחלתך לרעת המתיישבים.

״בכל התלונות האלה יש בוודאי הרבה הגזמה וחוסר הגינות. אבל בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, כמוך כמוני עלינו להתחשב בדעת הקהל. כדי להניח דעה זו השתדל נא אל נכון לנקוט אמצעים נאותים. אשר לי, יקשה עלי לעוץ לך עצות מרחוק. אך הואיל ומר סטרבולסקי חסר לנו [במשמעות שלא הגיע לארץ ישראל], שמא יותר לי להציע לשיקולך אמצעי נוסף, והוא, שתואיל לצרף אליך אדם נוסף, אשר יש לו מידה מסוימת של סמכות, והמסוגל לייצג אותך לעת מחלתך, כמו למשל האדון המנהל הירש. ידוע לי היטב, שמוטלות עליו חובות משלו ושהוא אף סירב להצטרף כחבר לועד שהרכיב מר ויסוצקי, אבל אולי תצליח אתה במקום שהלה נכשל. לבד ממר הירש אינני מכיר לצערי אדם, שראוי להציב לצדך. שמא מכיר אתה אדם כזה?״

מדברים אלה עולה, שפינסקר קיבל את עצתו של ברנט ליטול ממויאל החולה חלק מסמכויותיו ולהעבירן לאדם אחר, למשל שמואל הירש. פינסקר גם לא יכול היה להתעלם מהתלונות החוזרות ונשנות שהופנו לעבר מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח: ״צעד אחר יכול להיות אולי החלפת מזכירך הנוכחי באחר, כגון מר בן־יהודה או מר לובמן וכדומה. ואם אינך יכול לוותר עליו כמזכיר, הרשות בידך להשאירו בתפקיד זה, מבלי לתת לו תעסוקה אחרת. אבל השג לך מנהל ישר, בקי היטב בתנאי המקום, אשר ידע להבחין בין הנצרכים האמיתיים לבין אלה שאינם זקוקים לעזרתנו״.

פינסקר סיים את מכתבו בשורות הבאות: ״הדברים שכתבתי לך נובעים כמובן מן הדאגות המשותפות לך ולי, שאני רשאי לגלותן לך בלבד. עזור לי, אדוני היקר, להיחלץ ממבוי סתום זה שאנו נתונים בו עכשיו ולשכך את התרעומת אשר אתה, כאדם ללא צדיה [זדון, מזימה], תראה כמוצדקת״.

רצה הגורל ועצתו של פינסקר לצרף אל מויאל את הירש, שייצג אותו בעת מחלתו, נתמלאה מהר מן הצפוי…

ועם כל זאת, בפרסום בן הזמן אפשר למצוא סיכום חיובי ביותר לפועלו של מויאל בפתח- תקווה: ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה את פ״ת לפני שנה ויראה היום – ישתומם. כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפהפיה… במקום שרידי מפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, מתנוססים בתים נאים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופה, והמון אכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה…״

מפתח-תקווה במרכז הארץ נצפין אל יסוד המעלה שבגליל העליון, אף היא אחת מ״שבע המופלאות״, המושבות הראשונות שהוקמו בשנתיים הראשונות של העלייה הראשונה. יסוד המעלה גם נמנתה עם שלוש המושבות שהיו בטיפול חובבי ציון (בשאר הארבע תמך הברון רוטשילד). מייסדיה היו חברי האגודה ״נחלת שדה וכרם״ מפולין, שליח של האגודה, לייב רובין, סייר בארץ וכשהגיע לימת החולה נשבה בקסם הירק והמים הרבים, שהזכירו לו את נוף ילדותו. הוא כתב לחבריו על כך והציע שישלחו איש נוסף, כדי להיות בטוחים שזו הקנייה הטובה ביותר. פישל סלומון הגיע, סייר עם עמיתו את השטח ואת התפעלותו ביטא במילים: ״כשירדתי מעל הפרד ורגלי עמדו על הקרקע המוצקה של פינת פלאים זו – מיד שמעתי בת קול מלמעלה: המקום הזה מיועד לכם. השתטחתי על פני הקרקע ונשקתיה בדחילו ורחימו״.

בקיץ 1884 עלו המתיישבים הראשונים על הקרקע. השלטון הטורקי סירב לתת להם רישיון ־לבנות בתים, וכשש שנים התגוררו החלוצים ברפת גדולה, יחד עם המקנה, או במבנים זמניים מקני סוף בדומה לבדווים השכנים.

אדמת יסוד המעלה נרכשה לראשונה בשנת 1872 משבט בדואי בידי משפחת עבו מצפת. ראש המשפחה, ר׳ שמואל עבו, היה סגן קונסול צרפת בצפון הארץ, והשפעתו הייתה רבה ביותר. לאחר אחת עשרה שנה רכשו את השטח חברי אגודת ״נחלת שדה וכרם״ ממזריץ שבפולין.

מייסדי יסוד המעלה היו יהודים טובים, סוחרים, מלמדים ובעלי מלאכה, חסרי כל ניסיון חקלאי. הם התחילו את עבודתם בהתלהבות ובדבקות. בסביבה התגוררו בדואים שהפילו את חיתתם על כל סביבותיהם. בימות הגשמים לא היה אפשר להגיע אל יסוד המעלה בשל רפש טובעני ומים בערוצים. ביצות החולה הסמוכות גרמו קדחת, וזו התישה את כוחותיהם של הראשונים וגם הפילה בהם חללים. למרות הכול לא תקף אותם הייאוש, והם חיזקו את יישובם הצעיר.

כשהחלה תנועת חובבי ציון לטפל ביסוד המעלה, גילו אנשיה שהמצב במקום הוא על גבול הייאוש. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה והסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את י״מ פינס ליסוד המעלה להסדיר את הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליוני-זהב (5,000 פרנק], אסר עליו ויסוצקי לסיים את העניין.

אברהם מויאל, כדרכו, לא נטה לוותר. תחילה ניסה להסדיר את עניין הבעלות באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר(יעקב חי עבו) שימש כסגנו, בלי שהדבר יעלה לחובבי ציון בתשלום נוסף. כשלא הצליח, נאלץ לבקש מ״מזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשוחד במשרדי הטאבו ולבעל האדמה כדי לגשת לבניין הבתים. אך בשל התנגדותו של ויסוצקי ואוזלת היד של חובבי ציון בחילוץ שתי המושבות, גדרה ויסוד המעלה ממצוקתן, הגו ויסוצקי ומויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח-תקווה, כדי שלא יצטרכו להתחיל הכול מחדש.

את הגיון הצעתו הסביר מויאל במכתב לפינסקר. הוא שלח ליסוד המעלה שליח, דניאל ברוך שמו, בן משפחה ותיקה ביפו, שיבדוק את המצב במושבה. מסקנותיו היו קשות. ״לדאבון לבי מצאתי את דבריו נכונים בנוגע לקולוניסטים הנוכחיים ביסוד המעלה. אלה אינם מסוגלים לעבודה, אין להם הכשרה ולא רצון וכלום (מלבד אחד שרשמתי שמו) וגם זקנים הנם… וכסף לא יוציא אותם למרחב. אדמתם משובחת מאד מאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארץ הקודש״. וכאן הגיע מויאל לעיקר: ״העמקתי לחקור את כל אשר נוכל לעשות בעניין הזה. והנה רבות מחשבות עלו בלבי ובתכון עלה רעיון חדש, אשר בראשית חשבתי להסתירו, אבל עצור במילים לא אוכל… אדמת יסוד המעלה אשר על מים רבים וטובים נוסדה דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי רוח, כי אז תוכל להיות מאושרה ועובדיה צלחים. לו היה הדבר בידי, כי אז הושבתי את הביל״ויים ביסוד המעלה ואת אלה מיסוד המעלה העתקתי לפתח תקוה״. אלא שאנשי יסוד המעלה, כמו הגדרתים לפניהם, דחו את ההצעה. הם הודיעו בלשון חד־משמעית: ״אף אם נדע שנמות פה מרעב, לא נצא מפה״. הנושא הזה שוב לא הועלה.

גם קלויזנר מתאר את הקושי שהתעורר במושבה: במהלך המו״מ על השגת רישיון בנייה נדרש ויסוצקי לשלם 250 נפוליונים. הוא התייעץ עם מויאל שאמר ״כי אם פינס ימציא לו את החוזה בין עבו ובין אנשי יסוד המעלה, יכריח את עבו על ידי הקונסול הצרפתי הכללי בבירות לתת את שטרי המקנה״. אך מאוחר יותר התברר כי על פי נוסח החוזה פג תוקפה של הבעלות, ועבו יכול לדרוש סכום כרצונו. נראה שבעל הקרקע, יעקב חי עבו, לא הסכים לבצע את רישום הבעלות על הקרקע ללא תשלום. אך ויסוצקי סירב בתוקף לדבר.

על הניסיונות להסדרת ענייני יסוד המעלה אפשר ללמוד מדבריו של מאיר טויבנהויז שהתפרסמו בהמליץ, כשישה חודשים לאחר מות מויאל: ״אנשי יסוד המעלה ברעה גדולה נתונים המה וכל אשר להם עם כל עמלם יחד. תוחלתם נכזבה ותקוותם הייתה למפח נפש; כמעט שהישועה קרובה להם ועד ארגיעה הייתה כלא היה. כשלוש שנים ישבעו נדודים עמל ותלאה עד אין קץ… והאדון מויאל ז״ל ציוה להפקיד שהושיב להם כי ישתדל לקחת להם מאת הממשלה ספרי המקנה על אדמתם, פתאם מת ה׳ מויאל ופקודתו בטלה ועזרתם חדלה וישבר לבם בקרבם; ותבוא להם הבשורה כי לא ידאגו כלל וכל מחסורם יקבלו מהיום ע״י הדירקטור הירש – וישובו ויחיו״. אולם השמחה הייתה קצרה, ולאחר זמן קצר הם קיבלו הודעה מהנהגת חובבי ציון, כי שוב לא יוכלו החובבים לסייע להם. אלא שעתה לא היה לצדם מויאל, שללא ספק היה נאבק למענם. למזלם, בשנה שלאחר מכן לקח הברון רוטשילד את יסוד המעלה תחת חסותו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 93

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

אחד המיוחד מרבותיו הנערצים שלמד לפניו רבי רפאל אהרן בן שמעון, היה זה רבי שלום בחבוט זצ״ל. מתלמידיו המובהקים של אביו הרב צוף דב״ש. כבן עשרים שנה עלה רבי שלום זצ״ל לשכון כבוד בתוככי עיר הקודש והמקדש, והיה זה זמן קצר אחרי שעלה רבו הצוף דב״ש.

בהכיר הרב צוף דבי׳ש, את תלמידו חביבו רבי שלום, אשר הקדושה והטהרה אפפה עליו, לקח אותו למלמד לבנו רבי רפאל אהרן, ואף צירף אליו את חבריו, רבי יוסף הכהן, רבי יוסף אלמאליח ועוד. אכן, תלמידים אלו עלו ונתעלו בתורה וביראת ה' טהורה, ושמם הטוב נודע לשם ולתפארת כאשר מדת הענוה היתה שזורה בתוך מידותיהם הטובות והישרות, וכל זאת ממה ששאבו וינקו מרבם הצדיק והקדוש.

בין שומעי לקחו של רבי שלום, נמנה הגאון המפורסם המקובל האלהי רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל(ראש ישיבת המקובלים ׳׳בית אל״ בירושלים, מחבר ספרי השו״ת ״ישכיל עבדי״ ועוד. נולד ר״ח טבת תר׳׳ן, ונתבש״מ כ׳ שבט תשכ׳׳ט). בביוגרפיה שנכתבה אודות רבי עובדיה זצ״ל בתחילת השו״ת ״ישכיל עבדי״ מהדורה חדשה תשל״ו, כתוב לאמור:

״כשאר נערי ירושלים קיבל את חינוכו בת״ת ״דורש ציון״, אח״כ המשיך בישיבת ״חסד אברהם״ וב׳׳תפארת ירושלים״ והיה תלמיד המחכים את רבותיו. אביו רבי שלום אשר ראה את בנו כי לגדולות נוצר, ביקש עבורו מלמד מומחה אשר יקנה לו דרך נכונה ומסילה נאותה בים התלמוד. הוא שם עיניו ברבי שלום בוחבוט, אשר היה בבחינת ארי במסתרים, גאון, צדיק ומקובל. צדיק זה ישב ועסק בתורה מתוך הדחק והתפלל עפ״י כוונות האר״י. אפילו ברכת ״אשר יצר״ היה מקפיד להתפלל מתוך סידור עפ״י הכוונות. רבי שלום הדאיה שידע כי הרב בוחבוט מתפרנס בצער, זרק לעברו מאג׳ידי של זהב כדי לאלצו ללמוד עם בנו חודש ימים, וכך נקשרה נפשו בנפשו. יש יסוד להניח כי אצל רבו זה קנה את ראשית יסודות חכמת הקבלה בהיותו בן שבע עשרה, וזאת ללא ידיעת אביו״.

שמו של רבי שלום בחבוט זצ״ל נודע לשם ולתפארת, ועל אף צניעותו וענותנותו הגדולה, קדושתו ויראתו, ופני השכינה אשר הקרינה, האירה ואפפה עליו. הסגירה אותו, וראו כל בני ירושלים כי איש אלקים קדוש ונשגב הוא.

רבים המופתים והמעשים, אשר סופרו ונרקמו סביב אישיותו של רבי שלום בחבוט זצ״ל, עד כי זכה לתואר המלוב״ן (ר״ת המלומד בניסים). אנו נציין כמה מעשים ידועים. מעט מהמחזיק את המרובה.

כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א)

רבי שלום זצ״ל נתבקש ע״י רבו הרב צוף דב"ש, לצאת למארוקו כדי לאסוף נדבות להקמת בתי כנסת ותלמוד תורה לעדת המערבים בירושלים, וזו היתה אחת השליחויות הראשונות לחו׳יל מטעם הרב צוף דב״ש, שממנה נוסד כולל המערבים בירושלים. רבי שלום סובב את מארוקו, ובכל מקום בואו קבלוהו בכבוד ויקר, ותרמו לו בעין יפה למען המטרה הקדושה שעליה הוא בא.

באחד הימים כאשר רבי שלום רכב יחד עם שמשו, בדרך לא נושבת, התנפלו עליהם שודדי דרכים ברברים צמאי דם תרתי משמע, ובחרון אף תבעו מרבי שלום את כל הכסף אשר בידו. רבי שלום סירב לתת להם מאומה. הם התנפלו עליו ועל שמשו קשרו אותם על עץ ואמרו לרצחם נפש. באותו רגע ממש, כאשר חרב המשחית שלופה היתה על ראשיהם, הופיע אדם שאף הוא נראה כברברי וחרב שלופה בידו. הוא שאל את השודדים.

״מדוע קשרתם את הללו אל העץ?״

השיב לו ראש השודדים:

״היות שהם קנו מאתנו מצרכים ואין ברצונם לשלם״.

השמש של רבי שלום הכחיש בשבועה את דברי השודדים, ורבי שלום קרא בקול גדול.

״רבונו של עולם בזכותה של ירושלים עיר הקודש הצילנו מכף רשעים״.

ניגש אותו האיש אל השודדים ואמר להם:

״אם אינכם מסתלקים מכאן פה תהיה קבורתכם״.

בשומעם זאת, פחד מוות נפל עליהם וברחו כל עוד נפשם בם. האיש ההוא התיר את החבלים מידיהם ורגליהם של רבי שלום ושמשו וליווה אותם עד העיר הקרובה. בהגיעם לעיבורה של עיר, בקש רבי שלום להודות לאיש חסדו והנה האיש איננו… באותו רגע, נדר רבי שלום את האחוזים המגיעים לו משכר שליחותו, לבנין ביהכנ״ס בירושלים.

כתמורה לנדבתו זו, הקציעו לו חדר למגורים בבית הכולל של המערבים ברחוב חברון בעיר העתיקה בירושלים.

ארבעים ושתים שנה התגורר רבי שלום בחדר זה ולא יצא פתח הבית מחשש שמא יתלה עיניו הטהורות ויסתכל באשה. או שמא יגע בבהמה טמאה, חמור או כלב. הוא נשמר מכל משמר לבל יראה דבר טומאה חלילה.

בראש השנה כאשר יצא רבי שלום לתשליך לאחד החצרות שהיה בו בור גדול, רבים ליווהו כאשר עומדים היו מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, שלא תיתקל עינו בדבר טומאה. כל כך היה נערץ ומקודש בפי כל, בין בני ברית ובין שאינו בני ברית. עד כי ראש ה״סראיה״ (בית השלטון) חסאן אפאנדי, היה שולח שני שוטרים כדי לילך לפניו וללוותו.

אשרי עין ראתה את המחזה המרהיב הזה, את רבי שלום, לבוש בבגדים לבנים כצמר צחר, זקנו היורד לו על פי מדותיו כאשר פניו הקדושות האירו והבזיקו אורות עליונים, והוא כעמוד אש מתהלך בתוך סמטאותיה של ירושלים, ועם רב מלווה אותו בחרדת קודש לסדר התשליך.

טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א)

פרנסתו של רבי שלום היה מפרוטות מעטות שקיבל מכולל המערבים ומתמיכה מסוימת שהיה מקבל מידי פעם מעשיר אחד שנתן לו מתן בסתר, אך כל זה הספיקו לשליש ולרביע לצרכיו המינימליים של רבי שלום. אף גם זאת שבמעט הזה חילק את רובו לעניים ולתלמידי חכמים נצרכים. אם כן, ממה היתה פרנסתו?! ובכן, פרנסתו של רבי שלום היתה מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, ממש מידו פשוטו כמשמעו, והרי כמה הוכחות לכך.

פעם בערב פורים, שעה שרבי שלום היה לומד עם תלמידיו את מגילת אסתר פנתה אליו אשתו הצדקת מרת בוליסה־חנה, ואמרה לו כי אין פרוטה בבית לפורטה, ועדיין לא קנתה דבר לצרכי סעודת פורים ולמשלוח מנות. השיב לה הרב,

״עוד היום גדול ותשועת ה' כהרף עין״.

השיבה לו הרבנית,

״שעת הצהרים עברה ואתה אומר עוד היום גדול״?!.

פנה רבי שלום לתלמידיו ושאל,

״מי מכם יודע מיהו מרדכי הצדיק״?.

כולם השיבו בחיוב. פנה רבי שלום לאחד התלמידים שישב בקירבתו ואמר לו,

״לך והגד למרדכי הצדיק, שלרבי שלך אין מעות לפורים״.

קם הנער מלפניו, ושם פעמיו אל הכתל המערבי. הוא קרא תהלים ואחרי כל פרק, צעק בקול.

״מרדכי הצדיק, לרבי שלי אין מעות לפורים״,

אותה שעה, בא אל הנער אדם אחד והושיט לו צרור של מטבעות ואמר

״לך ומסור זאת לרבי שלך״.

רץ הנער אל רבו ומסר לו את צרור המטבעות. רבי שלום לא נרגש כלל ובפשטות אמר לנער.

״לך ותן זאת לאשה״. והמשיך בלימוד המגילה כאלו דבר לא קרא.

פעם אחרת לא היתה הפרוטה מצויה בבית וערב שבת היה. קבלה אשתו לפניו, הפסיק רגע קט רבי שלום את תלמודו ושאל,

״לכמה את צריכה?״

השיבה:

״מגי׳די״ (מטבע תורכית),

אמר לה:

״פשפשי בכיסיך שמא תמצאי בתוכן מטבעי׳.

חייכה הרבנית בצער ואמרה לו,

״כל הכסף שהיה בידי כבר הוצאתי, ליום אתמול הוצאתי את המטבע האחרונה״.

חייך רבי שלום ולחש לה,

״אף על פי כן פשפשי בכיסים״.

הכניסה הרבנית את ידה לכיס ריקה, והוציאה מגי׳די.

הרי עוד מעשה, ערב פסח עמד בפתח, ולרבנית אין אף נפוליון בבית להוצאות החג. ראה רבי שלום בצערה ואמר לה:

״שבי נא בתי ונעשה חשבון לכמה כסף את צריכה״.

ישבה הרבנית ומנתה לפניו.

״כך וכך למצות, כך וכך ליין, לביצים ולשני שקי תמרים ועוד״.

רבי שלום רשם הכל על נייר חלק, ואמר לאחד מתלמידיו:

״לך אל הכותל המערבי ושים את הנייר הזה באחד הסדקים״.

הנער עשה כמצוות רבו. בדרכו חזרה, פגש ביהודי אחד ממוצא בוכארא ששאל אותו היכן ביתו של רבי שלום בחבוט. הנער הביאו לבית הרב, והלה פנה לרבי שלום בלב נשבר ונדכה ושפך לפניו את מר שיחו, כי בתו היחידה חולה מאוד היא ועל כן מבקש הוא את פני הרב שיברכנה ברפואה שלימה. עשה רבי שלום את מבוקשו. הבוכארי השאיר על שולחנו של הרב צרור מלא כסף. רבי שלום פתח את הצרור ואמר לנער ״קח את הצרור ומסור לאשתי״.

כשמנתה הרבנית את המטבעות מצאה בו את סכום הכסף שחישב הרב ברשימה, לא פחות ולא יותר.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

בגדי שבת

אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה

לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ

רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה

בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי

רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת,  אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,

ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

 בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.

נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא

שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה

מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה

הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית

׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי

ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).

השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.

׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות

מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד

פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.

ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.

חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!

ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.

באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44