חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
מנורות״חנוכה
המאה הי׳׳ח
התמונה מימין
מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי
פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 48.5 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף טיכו (117)
התמונה משמאל
מראכש; המאה הב׳ כתובת: ”בסמן טוב"
לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב : 22 ס״מ
מוזיאון ישראל (118)
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – ענקונינא-שווע-צגיוור-משפחת בן גיגי
משפחת ענקונינא
תולדות המשפחה
משפחות מיוחסות ואצילות שנפוצו בקהילות המערב נודעו לראשונה בקהילת דברו: הכהן-סקלי, בן נאיים, משאש (ראה דברי ר׳ יוסף משאש בקונטרס תפארת בנים בראש ספרו שו״ת מים חיים), ובן משפחת ענקונינא. משפחת ענקונינא כה קטנה באוכלוסין, עד שהרב יוסף בן נאיים הבקי בקורות ישראל במערב, רשם אותה בטעות בין המשפחות שעברו מן העולם בארצות המערב (ראה ספר מאן מלכי רבנן, עמי צ״ט). האם משפחת ענקונינא שבדברו יש לה קשר עם משפחת ענקונירא מאיטליה ותורכיה (האות נ׳ התחלפה שם באות ר׳?)?
בני משפחה באו בברית נישואין עם בני משפחת הכהנים, ומשום כן נודעה קירבה גדולה בין שתי המשפחות וכדברי הרב שלמה כהן זאגורי ז״ל ״משפחות כהן וענקונינא בשבת אחים גם יחד מן האם נצמדים ומן האבות נפרדים״ (ויקץ שלמה עמי 23), והרב מציין עוד שמשפחת ענקונינא היא ״משפחה רמה חכמה וחסידות בקרבם אבות ובנים״ (שם, עמי קסח). הרב הראשון, הידוע לנו, הרב יעקב ענקונינא, חי במאה השישית, תורה וגדולה במקום אחד כי לבד היותו גדול בתורה, היה אדם אמיד, מוכר שעוה לבית המלוכה בפאס, ושימש כסוחר המלך בדבדו, ראיתי חתימת יד קדשו בשטר מדבדו משנת תקל״ד (1774 למנ׳). גדולי רבני המשפחה וחכמיה הם: הרב אברהם ענקונינא, (היה בעל בית של התלמיד הרב אהרן שוקרון ז״ל מאוג׳דא הלומד תורה בדברו); הרב יוסף ענקונינא, מרביץ תורה בערים טיטוואן ומלילייא, שקדן בלימוד תורה, סיני ועוקר הרים, ועוד. במשפחה היו שלשה ענפים הראשון נקרא ״בן קונינא״ (או בן תונינא), הענף השני נק׳ דאר צגיוור, השלישי הוא דאר שווע.
משפחת בן קונינא
המשפחה מתייחסת לחכם הגדול הרב יעקב ענקונינא ז״ל החי במאה השמונה עשרה.
ר׳ יעקב, יצחק, שלמה, סתירא, מרימא, עווישא (שמעתי לאמור שמר אביהם הוא ר׳ אברהם).
החכם השלם והכולל, כליל המדעים, מזר״ק טהור, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, ראשון לכל דבר שבקדושה, הקים ישיבה עשירה בביתו (ספריה במערב נקראת ישיבה) עושה צדקות, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, שב גם ישיש, החסיד הרב יעקב הוליד: ר׳ יוסף, אהרן, אברהם, מאחא, מסיעדא, עווישא, מרים, שרה.
טובייאנא דחכימייא, חכם עדיף מנביא, אשבול המדעים, האלוף התורני, יושב בישיבה, מרביץ תורה בישראל, בעיר טיטוואן ובעיר מלילייא, העמיד תלמידים הרבה, אמרתו צרופה כלילת יופי, תורתו שלמה בלי דופי (ראה תובן דברי קדשו המודפסים בספר שו״ת ויאסוף שלמה, סי׳ א׳, מאת הגאון הרב שלמה כהן צבאן ז״ל), הגאון הרב יוסף הוליד: ר׳ דוד, בן-ציון.
הגבר המרומם, אור יומם, בר אבהן ובר אוריין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק הרב דוד הנז׳ הוליד: לוויהא, מרימא.
אין בידנו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ בן-ציון הנד.
המרוחם, טוב וישר, בענייניו מאושר, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן (אח הרב יוסף ז״ל) הוליד: יצחק, ציון, משה.
גברא רבא יקירא, אבן יקרה, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים ובעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: דוד, משה, ישראל, סולטאנא.
משפחת צגיוור
בן איש חי, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ יצחק הניח ברבה: יצחק (הנק׳ צגיוור).
איש צדיק היה, זקן ונשוא פנים, בעל צדקות, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ צגיוור) הוליד: ר׳ אברהם, ר׳ משה, ר׳ יעקב, עישא.
החכם השלם, בישראל להלל, ענוותן בהלל, איש חסד ורחמים, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, בעל אכסניא (לתלמידים מחוץ לדבדו השוהים בקהילה ללמוד תורת ה׳) הרביץ תורה בישראל, דורש טוב לעמו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ידיו רב לו בתורת ה/ החסיד הרב אברהם הנד הוליד: אהרן, ר׳ דוד, רחמים, זמילא, סתירא, סעידא, מרימא.
חכם מרומם, אור יומם, סיני ועוקר הרים, חריף ובקי בש״ס, קנה שם טוב קנה לעצמו, זריז למעשים טובים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הרב הצדיק ר׳ דוד הניח ברכה: אברהם, שלמה.
גברא רבא, נבון ויקר, נושא ונותן באמונה, ירא אלהים וסר מרע, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ רחמים הנד הוליד: אברהם, מאחא, אסתר.
המרוחם והיקר, העניו, ירא ה׳ ושלם במדות, הולך תמים ופועל צדק, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: אברהם, יצחק, אליהו, מרים, עווישא, אסתר.
החכם השלם, עניו וישר, בכל ענייניו מאושר, נעים הליכות, מדותיו תרומיות, צדיק תמים, פיו מפיק מרגליות, מוקיר רבנן ותלמידיהון, הרב משה הנד הוליד: יוסף, יהודה, יצחק, שלמה, ר׳ ציון, שמעון, אליהו, סעידא, סתירא.
הנכבד ויקר, צנצנת המן, נגיד נאמן, ראש הקהילה בעיר מיסור, רב טוב לבית ישראל, מוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב משה) הוליד: דוד.
איש צדיק, יקר רוח, נעים הליכות, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב (בן ר׳ יצחק) הוליד: שלמה, יוסף, דוד, מרדכי, מאחא, זמילא, נונא.
המרוחם, יקר מפנינים, גומל חסדים טובים, איש אמונה, מתפרנס מיגיע כפיו, רץ למצוה ולמעשים טובים, הזקן הבשר ר׳ שלמה הוליד: יצחק, רפאל, סתירא, סלטאני.
בן איש חיל, מתהלך בתומו, ישר ועניו, משכים ומעריב, בעל צדקה הצדיק ר׳ דוד הוליד: אברהם.
המנוח ר׳ יוסף והמנוח ר׳ מרדכי לא הניחו זרע ב״מ.
משפחת שווע
איש תם וישר, שייף עייל שייף נפיק, ירא אלהים וסר מרע, נוח לה׳ ונוח לבריות, מ״ז הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הוליד: דוד, מ״ז סתירא, מרימא, לוויהא.
המנוח, מאנשי תמימי דרך, חי מיגיע בפיו, משבים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אברהם, שמעון, עווישא, ג׳וויהרא, מאחא, חנינא.
איש צדיק תמים, שמן תורק שמו, נוח לה׳ ונוח לבריות, מתפרנס מיגיע בפיו, בעל חסד עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה הצדיק ר׳ יעקב (די שווע) הוליד ברבה: שלמה, שווע, אברהם, סתירא.
הצדיק, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מיראי ה׳, עושה חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ שלמה (די שווע) הוליד: שמעון, רחמים, יוסף, מרימא, זהירא, מאחא.
המנוח שווע הי״ד ואחיו אברהם הי״ד לא הניחו זרע ב״מ.
משפחת בן גיגי
תולדות המשפחה
משפחה מיוחסת שהעמידה מקרבה, זה מאות שנים, רבנים וצדיקים בעל מדות נעלות שכיהנו פאר בדבדו והאיזור הרב הראשון הידוע בדברו הוא הרב סאלם בן חיים בן גיגי שחי בדברו בשנת תל״ד (1674 למניינם), (ראה קונטרס יחם דובדו לרב שלמה הכהן צבאן שטר מס׳ 5) וכן הרבנים: ר׳ דוד בן גיגי, ר׳ יצחק בן יהודה בן גיגי, ר׳ אברהם בן ר׳ דוד בן גיגי. בדורות האחרונים, נודעו לשם ולתהילה הגאון הגדול, סיני ועוקר הרים הרב אליהו בן גיגי ז״ל מחבר ספר יקר המציאות קול צעקת הרועים על דיני חיטים לפסח שנטחנו במכונת צילאנדר, וכן הרב החסיד רבינו משה בן גיגי ז״ל רבה של קהילת לעיון.
בעיר תאזא שימשו זה קרוב לשלוש מאות שנה רבים גדולים למשפחת גיגי. האם משפחת קיקי בקהילות מקנאס, ראבאט מתייחסת למשפחת גיגי זאת בהנחה שהאות ג׳ התחלפה באות ק׳? יש רגלים לדבר, כי הרי מצאנו משפחת גאגין בתורכיה השתרבב שמה לקאגין (ר׳ אברהם קאגין מוזכר בשו״ת דברי ריבות, סי׳ נט ויש ר׳ אברהם גאגי בשו״ת מהר״י בן לב, כלל ד׳ סי׳ ל׳, ונראה שגם כאן ענף ממשפחת גיגי, נקרא בשם קיקי, כמו שמשפחת שקרון במרוקו היתה לסגרון בג׳רבה!).
כאן לציין שתופעה זו מצויה במשפחות נוספות בארצות המערב לדוגמה: חאגיז, הפך לחגיז, וכן לחאג׳יג׳, לחאזיז, (חג׳אג׳), או משפחת ג׳יג שהפך לגז (אלגזי, אלגוז, גוזי), או משפחת לעג׳ימי שהפכה לעזימי והיום לזימי! האותיות ג ו־ז מתחלפות ביניהן. ויש הרואים משפחת סגרון מקהילות ג׳רבה ולוב, ענף של משפחת שקרון (שוקרון) ממרוקו (האות ג התחלפה באות ק והאות ש התחלפה באות ס׳ בידוע).
הרב יוסף משאש כתב טעם לשם גיגי: גימטריה 26 של שם הויה.
ענפי המשפחה הגדולים היו: דאר לעצידי, דאר תויתא, דאר סבייע, דאר ממימן (או דאר אסמין), דאר הריסא.
יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – ענקונינא- שווע- משפחת בן גיגי
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד
ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.
בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:
נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים
לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים
וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו וְיִהְיוּ לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים
בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים
וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים
וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים
השיר בשלמותו מצוי בספרו ״שער כבוד ה״/ שיר זה שנכתב עפ״י כללי השירה הספרדית ולתפארתה, בנוי מבתים החרוזים בחריזה מדויקת ובמבנה של יתד שתי תנועות, יתד שתי תנועות, יתד תנועה בכל צלע.
בתשובה הראשונה לבנו ישראל, כותב רבי אפרים כי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ כתב כי בפסוק ״אנכי ארד עמך מצרימה״ שהבטיח ה׳ ליעקב אבינו ע״ה שירד עימו, תרגם אונקלוס ״אנא איתות עימך׳ והרמב״ן בפירושו לתורה השיג עליו בעניץ זה ובעניינים נוספים.
לכאורה, עפ״י שיטת הרמב״ם שתבואר להלן, היה צריך אונקלוס לתרגם תרגום שממנו יובן שהשכינה תרד עם יעקב מצרימה, כפי שעשה במקרים אחרים שחשש שהדברים יובנו שלא כראוי וכדי להרחיק מחשבה של הגשמה. כך עשה כשתרגם את הפסוק ״ויעבור ה׳ על פניו״ – ״ואעבר ה׳ שכינתיה״. רבי אפרים מסביר שהתורה ותרגום אונקלוס לצידה, השתמשו בכינויים כגון השכינה, כשהיה חשש של הגשמה, האסורה כידוע באמונה היהודית, שהרי לקב״ה אין לו גוף ולא דמות הגוף. במקום שלא היה חשש, לא היה צורך בכינויים וכך היה בפסוק ״אנכי ארד עימך״ שתורגם כפשוטו. כך בפסוק ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״(ישעיה ס״ב), תרגם יב״ע ״קיים ה׳ בימיניה ובדרע תוקפיה״. כלומר תרגם כפשוטו ובגמרא (ברכות ו׳) נתבאר: ״בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו״.
כאן אין חשש שמדובר בזרוע ימינו של הקב״ה ממש, אלא על הנהגה מסוימת שהיא בקו ימין.
גם התורה עצמה אינה ימין אלא מורה הדבר על מקור אצילותה של התורה וכדברי רבי אפרים ״ולהורות מאיזה מקום נאצלה התורה שבכתב ע״ד (על דרך) הסוד והמשכיל יבין״.
לבאר הענין, ידוע מאמר חז״ל שהתורה היא נובלות חכמה, משמע שהתורה באה מצד החכמה והחכמה עצמה נמצאת בקו ימין(״חד אריך״) ולזה נרמז שהתורה נובעת מהחכמה הנמצאת בקו הנהגת הימין – ״חסד דרועא ימינא״, שהחסד גם הוא בימין ורמז לכך נמצא ״ותורת חסד על לשונה״, שהתורה נמצאת בקו החכמה והחסד.
על דרך האפשר ניתן לומר שהתורה היא גם בחינת נצח שאף הוא בימין עפ״י הפסוק ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ וזוהי תורתנו הקדושה, תורת האמת הנצחית, הנעימה בבחינת ״נעימות בימינך נצח״ וראה שכאשר אמרו רבותינו דברים של טעם לפניו יתברך, אמר קוב״ה ברוב ענוותנותו – ״נצחוני בני״, בכח תורתם.
עפ״י שיטת הרמב״ם, השכינה היא כבוד נברא, אור נברא. הרמב״ן חלק עליו ואמר שהשכינה הוראתה עצם הבורא ולא דבר חוץ ממנו הנברא על ידו והביא ראיה מזה שאנו אומרים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״ ואם זה כבוד נברא, כיצד אנו מברכים ומתפללים לכבוד נברא, שהרי צריך להתפלל אליו ולא אל מידותיו. עונה רבי אפרים שבפסוק זה תרגם יב״ע ״בריך יקרא ד׳-ה׳ מאתר בית שכינתיה״ והדבר מתיישב עם סברת הרמב״ם שבוודאי שלא סבר שהתפילה היא לכבוד נברא ולכן תורגם ״בית שכינתיה״, מדובר כאן במקום, ״שהברכה באה מבית המקדש ששם משבחים ומברכים ל-ה״׳(״פתח השער״ – לרב בלייח).
רבינו מכריע כדעת הרמב״ם שהשכינה הינה כבוד נברא שהרי בפסוק ״לא תוכל לראות את פני״, תורגם ״לא תיכול למחזי אפי שכינתי״ והרמב״ן הקשה ואמר והרי כבוד נברא אינו נמנע מהשגת הנביאים ומשה רבינו השיג השכינה שהרי הוא בעלה דמטרוניתא, לכן דייק רבי אפרים שלא כתוב בתרגום ״שכינתי״ אלא ״אפי שכינתי״ וזה מורה על ענין אחר שאינו בר השגה לנביאים ואף לא למרע״ה כי זוהי השגה גבוהה יותר מהשגת השכינה והיא נמנעת ההשגה לאדם בכלל, ולמשה רבינו בחייו, בחייו לא ראה, במותו ראה, שכתוב ״עלה על הר נבו״ ופירש האריז״ל נבו – נ־בו, שהשיג מדריגת ה־נ׳ שערי בינה, כשעלה להר נבו, שם נסתלק.
מה נפלאו ועצמו דברי מו״ז רבי אפרים אלנקאוה (א) שנקשרה נפשי בנשמתו האצילית ומקיים אני זה שנים את הילולתו בר״ח כסליו בביתי ברוב עם הדרת מלך וכל מאן רבעי ייתי ויהלל. יה״ר שאזכה להשלים לימודי והבנתי בספרו ״שער כבוד ה׳״ וזכותו תעמוד לי לבארו באור הכבוד. אכי״ר.
רביגו אפרים הקים באלג׳יר עולה של תורה והדבר נתץ את פירותיו מאוחר יותר גם במרוקו. על השתלשלות העניינים ושושלת המשפחה נוכל לקרוא בהקדמה לספר ״שער כבוד ה׳״ ובסוף הספר בשרטוט הדורות (בעריכת הרב עמרם אלנקאוה שליט״א).
בחיבור זה נדבר על כמה מראשי המשפחה שהנהיגו עדתם והוסיפו נדבך חדש בבניין התורה.
רבי משה אלנקאוה.
רבי משה מו״ז נולד בשנת הת״ק – 1740 באלג׳יר והוא צאצא של רבי אפרים (מפאת חוסר התיעוד המדויק והזמן שעבר אין אנו יודעים במדיוק את היחס). בעוברו דרך מרוקו, נקלע לקהילת סאלי ונתמנה שם לרב העיר.
רבי משה הוא שהקים והוליד את הענף המרוקאי של המשפחה שגדל לתפארת בעיר סאלי. בני המשפחה שיפורטו להלן הם צאצאיו
רבי מרדכי ב״ר משה אלנקאוה
רבי מרדכי בנו של רבי משה שימש כרב ומנהיג הקהילה. הוא נתברך בשלושה בנים ת״ח רבנים ואב״ד, ראשי קהילותיהם. הם יוזכרו לקמן.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצא
רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
תספורת לחתן הבר מצווה
יום לפני הבר־מצווה בבוקר, הולך החתן בלווית חבריו להסתפר. אחר הצהרים הוא הולך למיקווה יחד עם חבריו שרוחצים אותו. בשובו הביתה, השושבינות מלבישות אותו בבגדים החדשים ובחליפה החדשה לעזמי, ויש משפחות שמנהג אצלן לצבוע את כף היד של הילד בכופר (חיננא) נגד המזיקין וכל מרעין בישין. הנשים נהגו להלביש את החתן, כאשר ה-זג׳ראתאת משמיעות כל הזמן קריאות יל יל יל, ויתר הנשים תופפו ב-אגוואל (תוף מרוקני מיוחד).
הערת המחבר: קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89: ביום שישי שלפני שבוע הבר־מצווה, הלך החתן עם חביריו התלמידים בני גילו אל הספר והסתפרו כולם יחד איתו; ברונו-מלכה, עמי 294, הערה 9: (אגב, המנהג כמעט נמחק ואיבד מערכו בזמן האחרון.ע"כ
הבר-מצווה מסתובב בשכונה
מלובש יפה ומלווה בחברים שהזמין, יוצא חתן הבר־מצווה לביקורים. הוא מבקר אצל המשפחות שביקשו מהמזמינות שישלחו אותו אליהן, כדי לראותו ולברכו. נוסף לחברים המלווים אותו, הצמידו לו שני בחורים שושבינים מבוגרים: האחד ניהל את הקופה והיה אחראי לכסף שנכנס מהמתנות והשני החזיק את רשימת המשפחות, רשם כל סכום שנתקבל ופיקח בעצם על הקופה. כאשר חתן הבר־מצווה יתום, המשפחות המזמינות התחשבו במצבו וכיבדו אותו בסכום כסף הגון. כאשר הכל היה מוכן, יצאו כולם לדרך. שיירת הנערים צעדה בסך כשחתן הבר־מצווה מוביל בראש, ועברה בכל מבואות השכונה היהודית (ה-מללאח] כשהם קוראים בקול רם ובמקהלה:״המלאך הגואל אותי מכל־רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), ״בן פרת יוסף בן פרת עלי־עין בנות צעדה עלי-שור״(בראשית מט, כב). הנשים ליוו, כרגיל בכל מאורע, את כל השיירה בקריאות גיל לאורך כל הדרך.
אם איתרע מזלו של ילד ערבי או של טרראח (שוליית נחתום) ונתקל בשיירת הנערים, אלה התנפלו עליו בקללות שאת מובנן, הוא לא הבין כמו הפסוק: ״אוי לך מואב אבדת עם־כמוש״ (במדבר כא כט), עם תרגום והוספות חופשיות בערבית: ״יוה עליכ יא מואב, די כיללית מראתכ הזזאלא או אולאדיכ יתיאמא״ (אוי לך מואב שהותרת אשתך אלמנה וילדיך יתומים). לפעמים הם צעקו לעברו מילות גנאי בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז!). ואם הנערים נתקלו בתלמיד־חכם, כולם יחד ניגשו אליו ונישקו את ידו, כשבר־המצווה הוא הראשון המנשק וגם הראשון המקבל את ברכת הרב.
הבר-מצווה מקבל מתנות
חתן הבר־מצווה ומלוויו הגיעו לכל בית בהתאם לרשימה שהחזיקו שני השושבינים. ראשון הנכנסים, החתן ואחריו מלוויו. הוא מנשק את ידי האשה שהזמינה אותו וזו מחזירה לו נשיקה ומברכת אותו בברכה המקובלת תכון בייאר- סעד (תהיה בר מזל) ומוסיפה עוד ברכה: קבאל לערסיכ (בקרוב לחתונתך). אחר כך היא מכבדת אותו בסכום כסף כמתנה שמועברת מיד לידי השושבין הממונה על הקופה. המארחת מגישה תה, עוגות וממתקים לכל החברים. מבצע הביקורים נמשך עד רדת החשיכה. החתן וחבריו חוזרים מאוחר עייפים וצרודים, והשושבין הממונה על הקופה מוסר את כל ההכנסות לידי המשפחה.
האורחים מגיעים
חגיגות הבר־מצווה נערכות תמיד בימי שני או חמישי, בגלל העליה לתורה של החתן. אבל האורחים מגיעים שבוע לפני־כן כדי לעזור בהכנות הרבות. בכפרים למשל, נהגו לשחוט פר והכינו תבשילים למכביר , כך שעזרת הנשים המוזמנות, הייתה נחוצה מאוד.
ערב הבר־מצווה
לערב הבר-מצווה שמות רבים: לילת מול תיפ"ללין (ליל בעל התפילין), לילת לג׳ראמא (ליל המתנות) או לילת תחפיף דתפ״ללין (ליל התספורת של בר־המצווה) רוב האורחים בערב זה הם גברים הבאים לברך את בעל השמחה ולהשתתף בתפילת ערבית חגיגית הנערכת בבית החתן, כשהפייטנים מנעימים את הטכס בפיוטים. עוד לפנות ערב, נהגו לערוך שולחן גדול שעליו הניחו שני פמוטי נחושת עם נרות שעווה דולקים ומגש נחושת רחב שבו הניח כל אורח את ה־ג׳ראמא שלו (הדורון – סכום כספי).
הערת המחבר: מנהג קיים במרוקו והוא שבכל שמחה של ברית מילה, בר־מצווה או חתונה, מקדישים ערב מיוחד לספר המשפחה. ערב זה נקרא לילת תחפיף (ליל התספורת).ע"כ
מלבד האורחים המוזמנים, נוכחות של ארבעה אנשים בערב זה היא בגדר חובה ומשתלמת בעבורם: המלמד (רבבי) שהכין את הדרשה לנער, הפייטן, הספר והשמש של בית־הכנסת. בסוף המסיבה, כל הכסף של ה-ג׳ראמא (מתנות כספיות) חולק בין ארבעתם. כל אורח שנכנס התקבל בפיוט מיוחד ע״י הפייטן וגם הרב לא חסך בברכות (מי שברך) לכל נכנס. ואם היה ברצון המוזמן להסתפר, הספר היה מוכן.
הערת המחבר: בזמנו כאשר המנהג היה עדיין קיים, נהגו הנשים לשיר שירים ובקשות מיוחדות על חתן הבר-מצווה שיצליח בדרכו; דבדו, עמ' 104: הספר מגלח את ראש הנער ומשאיר לו פיאות. (את השערות מהתספורת הקפידו מאוד לזרוק בשירותים ולא להשאיר אף שערה בחוץ, מחשש הכישוף). היום, מנהג התגלחת נעלם כליל כמעט, ונשאר רק השם של אותו ערב ״ליל התספורת״ .
מתנות
האורחים המוזמנים, לא נהגו להביא מתנות אישיות לחתן בר־המצווה כמו ספרים וכדומה, אלא סכומי־כסף להורים. ההורים מצידם העניקו לבנם שעון יד כמתנה. בעיר צפרו נהגו חבריו של הבר־מצוה להכין ולהגיש לו במתנה, כעין רובה- צעצוע מקנה-סוף והוא ירה בו כשהם מלווים אותו כמו גדוד חיילים.
הבר -מצווה מעשן
מנהג מוזר קיים במכנאס והוא שחתן הבר־מצווה קונה עוד מהערב של החגיגה, חפיסת סיגריות, מחלק לחבריו ולאורחים והוא בעצמו מעשן להנאתו.
הערת המחבר: שורש או סיבת מנהג עישון הסיגריות של חתני הבר־מצווה ביום חגם אינו ידוע. ייתכן שבזה רצה הבחור להראות ולהפגין את בגרותו. בצפרו למשל, הפגין הנער את בגרותו ברובה שקיבל מחבריו לכיתה ובו הוא ירה. בכפרי האטלס, נהג הנער לרכב על סוס וניסה את כוחו בהקפת־הכפר כשהוא רכוב על פרדה לבנה ומלווה בחבריו לכיתה. החל משנות הארבעים המאוחרות, התווסף מנהג חדש, והוא מראה גם כן על בגרות: הורי הבר־מצווה, שכרו שלוש מוניות או יותר (לפי מספר החברים) והנהגים ערכו להם טיול סביב העיר. (זה היה מנהג מיוחד במכנאס, כאשר ההורים לא יכלו להרשות לעצמם להשכיר מוניות, שכרו משאית והעלו את הנערים יחד עם הבר-מצוה וסובבו מחוץ לעיר).ע"כ
חתן הבר-מצווה על פרד לבן
באזורי האטלס, בערב הבר־מצווה,עם רדת החשיכה על הכפר, עוטפים את החתן בסדין לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, חוגרים למותניו אבנט בד לבן, מרכיבים אותו על פרד לבנבן ומקיפים את כל־־הכפר. שני שושבינים, אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחריו נערים עם זרדים בידיהם ומלווים אותו. אחריהם הולך כל הקהל, גברים ונשים כשהם שרים ורוקדים לכבוד החתן ובידיהם דליים מלאים מאחייא (עראק) ומשקים כל אחד שנקרה בדרכם, בספל חרס גדול. אחרי הטיול הזה, הם חוזרים הביתה, אוכלים בשר צלי, שותים משקאות ושרים .
דרשת הבר-מצווה
על אף העייפות אחרי חצי יום של סיורים וביקורים אצל המשפחות שהזמינוהו יחד עם חבריו, הבר־מצוה נשאר ער בערב ומחכה בסבלנות לשעתו הגדולה-שעת הדרשה, כשהוא יושב ליד המלמד שלו ;א-רבבי), הפייטן ושאר הנכבדים שבאו לברכו. כאשר כל הקרואים הגיעו, הוא מוזמן על ידי הפייטן אשר מתאים לו פיוט מיוחד, שבו הוא משבח ומהלל אותו ואת משפחתו. הנער עולה על כיסא או על שולחן, כי נערי הבר־מצווה היו בדרך כלל ילדים קטנים וצעירים. לבוש ב״מדי טייס״ (לכסווא דלאויאטור) עם כובע טייס ועליו הסמל של חיל-אויר הצרפתי (לגוררא דלאויאטור), עומד מול הקהל הרב ומדקלם בע״פ את הדרשה שהכין לו רבו, כשדמעות גיל זולגות מעיני הוריו וקרוביו. אם הוא יתום, השמחה מהולה תמיד בעצב רב ורוב הנשים פורצות כרגיל בבכי. אם הבר־מצווה הוא בן־אבות ומיוחס, או בנו של רב, דאגו להכין לו דרשה מיוחדת, עשירה וארוכה, ואולי גם מעניינת יותר, אך תמיד סביב אותו נושא (הציצית והתפילין). בסיום הדרשה, נהג חתן הבר־מצווה לנשק את ידי כל המסובים, כשהנשים מרעיפות עליו ברכות ונשיקות. האורחים התכבדו בעוגות מיוחדות לבר־מצווה: פאליבי, מירינגז, ריבות, תה וכמובן גם משקאות. כל מוזמן, לפני שהלך, הניח את ה-גראמא (מתנה כספית) על מגש הנחושת. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת ערב.
רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
Bocara-Joseph Toledano
BOCARA
Nom patronymique d'origine italienne, sans doute ethnique de lieu. Autre probability italianisation du patronyme arabe Bouchara, indicatif d'une particularity physique: l'homme tres poilu (voir Bouchara). En effet nombre de Juifs de Livoume etaient originaires d'Afrique et s'etaient installes dans le nouveau port destine a desservir Florence, repondant a Fappel du prince Medicis de Toscane qui fit appel en 1593 aux negociants juifs de tout le bassin mediterranneen pour donner vie a son projet en leur garantissant la liberte religieuse et des privileges economiques. Avec le developpement de l'activite du port nombre de negociants de Livoume, dont la famille Bocara, s'installerent a partir du XVIIIeme siecle dans nombre de ports de la Mediterranee, en particuler a Tunis. Le nom est atteste en Espagne au XVerne siecle. Bouccara. Au XXeme siecle, nom tres peu par emigration au Maroc, a Casablanca
- ABRAHAM: Le premier. Fils de Rabbi Shalom Halevy dit Aboucara. Un des grands rabbins d'Espagne (Grenade) qui trouva refuge au Portugal en 1492, et apres l'expulsion des Juifs du Portugal s'installa d'abord a Tlemcen en Algerie avant de passer en 1497 a Tunis ou il mourut en 1516. Auteur de "Sefer Hazikhronot", le livre des souvenirs, recueuil de chroniques historiques et de "Sefer Haikarim", le livre des principes (Livoume, 1845), traite philosophique sur les principes de base de la foi juive.
- SHIMSHON: Le permier rabbin de la famille connu en Tunisie. Disciple de rabbi Itshak Lombroso. il fut sollicite a sa mort pour le remplacer a la tete du Tribunal de la communuate livoumaise, ce qui montre 1'estime que lui portait ses contemporains, mais il preferea rester simple membre du Tribunal. Mort en 1769.
- ABRAHAM: Le second. President du tribunal de la communaute livoumaise a Tunis fin XVIII debut du XlXeme siecle. Signataire en 1803 de la Takana commune aux deux commonautes, livoumaise et tunisienne sur l'organisation des associations d'affaires, des locations, hazaqua et possessions. Mort en 1817.
- SHIMSHON: Le second. Rabbin et fabricant d’objets de culte a Tunis au XlXeme siecle. Auteur d'un ouvrage de commentaire sur la Hagada de Pessah, "Et ledaber", publie a Livoume en 1860.
- ABRAHAM: Le troisieme. Fils de rabbi Moche. Rabbin juge au tribunal de la communaute livoumaise qu'il joignit en 1869 puis president de ce tribunal. President du Comite Regional de l!'Alliance Israelite Universelle dont il fut un des plus fervents defenseurs de son oeuvre scolaire. Signataire en 1878 de l'accord pour l'ouverture de la premiere ecole a Tunis, il encouragea le grand rabbin de la communaute de Tripoli a agir pour l'ouverture d’une ecole de l'Alliance ou l'on pourrait etudier le francais et 1'italien, en lui faisant valoir pour surmonter son opposition, que de toute facon les fils de riches recevaient une telle education etrangere et qu’il valait mieux la leur donner dans un cadre juif et en en faisant egalement profiler les enfant des classes moyennes et pauvres. Mort en 1880, sans laisser de descendant. Pour perpetuer sa memoire, sa veuve s'attela a la publication de son oeuvre. Elle reussit a publier le premier tome de son chef- d'oeuvre ,"Ben Abraham”, traite de consulations juridiques et de Responsa connu dans tout le Maghreb et devenu une des premieres sources de la jurisprudence des tribunaux rabbiniques tunisiens.
- YAACOB (1843-1941): Une des figures marquantes du judalsme tunisien contemporain. Fils de rabbi Eliahou, ne a Porto-Farina, pres de Bizerte. Grand Rabbin de la communaute Livouraise- Portugaise de 1914 a sa mort. Notaire et juge au tribunal rabbinique des I'age de 27 ans. De nationali te italienne. Excellent orateur il avait une tres belle bibliotheque. Enfant extremememt precoce, il mit pour la premiere fois les tefilin a l'age de 6 ans. Entre tres jeune au tribunal rabbinique de sa eommunaute, il devait contribuer a la publication du livre de son oncle, rabbi Abraham, "Ben Abraham". Sioniste de la premiere heure, il fut le premier representant de la Tunisie au Xeme Congres Sioniste a Bale en 1911. A son retour, il fonda la societe "Agoudat Sion", puis en 1914 l'association sioniste "Yochevet Sion", avant d'adherer en 1915 au parti national religieux Mizrahi. Sur le plan religieux, il fit preuve d'une grande tolerance et d'un grand liberalisme, allant jusqu'a assister a des prieres dans les mosquees, pronant une alliance entre les trois religions monothesites, "non comme des racines de palmier qui se devorent, mais comme leurs rameaux qui s'entremelent majestueusement et hanno nieusement, pour chanter la gloire de Dieu". Oecumenique avant l'heure, il accepta de se joindre comme membre du comite d'Honneur du Congres Eucharistique de Carthage en 1930, et fut fait Chevalier de l'ordre Pontifical de Pie IX. Au cours de la terrible epidemie de 1865, il exhorta les fideles malades a manger le jour de Kippour et il donna l'exemple en buvant de l'eau et en mageant du pain devant le Sefer Torah a la synagogue, citant l'adage talmudique: "IL est ecrit: ”Et l'homme vivra au milieu de ses pairs", et non, a Dieu ne plaise, mourra au milieu d’eux”. En 1926, il autorisa de jouer de l'orgue dans 13 synagogue des Livoumais les jours de semaine. Rationaliste consequent, il s'opposait aux pratiques ascetiques des kabbalistes. Mort a 98 ans, ses funerailles aux heures les plus difficiles du regime de Vichy, furent grandioses – son cercueil reconvert du drapeau juif. Sa depouille mortelle fut transferee par ses arrieres petits-enfants Lucien et Clement Bouccara au Mont des Oliviers a Jerusalem en 1984. Auteur d'un grand ouvrage de Halakha "Ahabat Hashem" (Livoume, 1871); Outre le livre de son oncle Abraham, il aida a la publication de l'ouvrage de de rabbi Yeroham ben Mechoulam, "Issour veheter" en y ajoutant un index.
GUY: Un des notables de la eommunaute de Tunis, premiere moitie du XXeme siecle. Officier de l'armee francaise demobilise apres la debacle de mai 1940, il regagna la Tunsie. En novembre 1942 apres l’occupation de Tunis par les Allemands, il se porta volontaire pour seconder le president de la communaute Paul Guez dans le comite de gestion mis sur pied apres la dissolution du comite de la Communaute et pour faire face aux exigences allemandes. Membre de la commission des Finances qui etablit un impot special pour permettre au comite d’organiser le travail force et satisfaire les exigences en main-d’oeuvre et les amendes imposees par les occupants jusqu'a la liberation de la ville en mai 1943.
JACOB (1897-1965): Petit-fils de rabbi Y.aacob. Fils de Rahamim, antiquaire. Ne a Tunis, mort a Tiberiade. Apres ,avoir servi comme instituteur a l'ecole de l’Alliance a Casablanca de 1917 a 1920, il revint a Tunis ou il fut inspecteur des Finances jusqu’a son raptriement en France dans le cadre du Tresor.
ALBERT: Fils de Rahamim (1900-1971) Ne a Tunis, il fit son service militaire dans l’armee francaise au Maroc, avant de revenir en Tunise oil il se fit connaitre comme artiste-peintre decorateur et forgeron d'art.
ANNETTE (1908-1981): Petite-fille par sa mere de rabbi Yaacob, fille de Rahamim Nee a Tunis, decedee a Paris, infirmiere. elle s'engagea apres la liberation de Tunis dans les Forces Francaises Libres en Mai 1943 en rejoignant la glorieuse Deuxieme Division Blindee commandee par le general Leclerc pour la duree de la guerre.
DR NELDO: Medecin et militant sioniste a Tunis, membre de l'Exetutif de la Federation Sionsite de Tunise dans les annes cinquante.
NELLY: Presidente de l'organisation des femmes sionistes, la W1ZO de Tunis en 1950. Membre de l'Executif de la Federation Sioniste de Tunisie au debut des annees cinquante.
DR LUCIEN-MORDEKHAY (1931- 1997): Fils de Jacob. Gynecologue accoucheur, ne a Tunis, decede a Paris, il fut notarmnent chef de service de gynecologie-obstetrique a l'hopital de Neuilly. Militant communautaire devoue, en particulier au sein de l'Oeuvre de Secours a 1'Enfance, OSE en Tunisie et depuis son installation en France dans le Comite medical de 1'Appel Juif Unifie et des Associations des Amis de l'Universite de Haifa et de l'Universite Hebraique de Jerusalem. Le mensuel du F.S.J.U, "L'Arche", dans sa rubrique "l'homme du mois", lui consacra un article dans sa livraison de septembre 1989, intitule: "Portrait d'un militant". Il a publie un grand nombre d'articles sur l'ethique medicate juive. Avec les membres de sa famille, il a contribue a l'edition par l'lnstitut Ben-Zvi du recueil des Ketoubot portugaises de Tunis (Jerusalem, 1989) et des registres matrimoniaux de la commu- naute aux XVIII-XIXemes siecles.
DR CLEMENT RAHAMIM: Fils de Jacob. Chirurgien orthopediste, ne a Tunis en 1939. Officier de reserve de l’armee francaise, medecin colonel. Passionne par le patrimoine familial dont il se sent le deposiataire, il contribua avec les autres membres de sa famille a la publication des registres matrimoniaux de la communaute portugaise de Tunis aux XVIII-XIXeme siecles qui etaient conserves dans la famille et prepare un livre d'hommage a son arriere grand-pere, rabbi Yaacob.
FRIDA: Celebre chanteuse francaise, nee a Casablanca en 1940 dans une famille originaire de Tunis. Representante de la France au concours de l'Eurovision en 1966, elle remporta le premier prix.
PHILIPPE BOUKARA – Historien et joumaliste a Paris. Auteur d'une these sur le grand leader sioniste francais des annees trente, Mark Jarblum. Membre du comite de redaction de la revue de 1'Alliance, "Les Nouveaux Cahiers".
Bocara-Joseph Toledano
Page 260
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
116-בָּאת לִלָּא פְלְווָאד, סְבֵחְ מֵן עָאם זְרָאיִּין
בילה לילה באגם, והשכים כבן־צפרדעים
אינו יודע כלום, והוא מחשיב את עצמו מאוד.
117-בְּהֵם בְּהֵם פְדָאר בּוֹי ווּלָא
דאגות דאגות בבית־אבי ולא אצל הזולת
אם אדם סובל בביתו וגם בבית אחרים, מוטב שיישאר בביתו.
118-בּוֹ לְבְנַת יִבָּאת יִכְמֵם, טוּל אֵלִיל ווּסְמָאעְתוֹ מְטְפִיָּיא
אבי־הבנות מהרהר, כל הלילה נרו מכובה
119-בּוּ לווּלַד יִבָּאת יִדְנְדֵן, טוּל אֵלִיל ווּסְמָאעְתוֹ מֵגְ׳דִיָּיא
אב לבנים מזמר, כל הלילה נרו דולק
120-בּוּיָיא עְנָאיְיתִי יָא נָאס, מָאהוּ בְּרָּראנִי
אבי הוא הכתר שלי, הוא איננו זר
אדם מכבד את הקרוב לו.
121-בּוּס לְכֵּלְבּ פֵמוֹ, חֵתָא תֵקְּדִּי חָאזְתֵק
נשק את הכלב על פיו, עד שלא יהיה לד צורר בו
בדרכי נועם משיגים יותר מאשר על־ידי כפייה.
וסטרמאק 1719
بس الكلب من فمه حتى تفضي حاجتك منه
בּוּס אֵלְכֵּלְבְ מֵן פֵמוֹ חֵתָא תֵפְדִ'י חָאגְ'תֵק מֵנוֹ
וסטרמאק 112
بس الجرو من فمه حتى تفضي حاجتك منه
בּוּס אֵלְג'רו (כלבלב) מֵן פֵמוֹ חֵתָא תֵפְדִ'י חָאגְ'תֵק מֵנוֹ
122-בּוּפְסִּסי סְג'יר עֵנְד אֵנָאס ווּכְּבִּיר עֵנְד רָאסוֹ
הגדרון קטן בעיני אנשים וגדול בעיניו
מספרים, שהגדרון נוהג להתנצל מדי־בוקר בפני העץ,
שעל אחד מענפיו הוא בילה את הלילה, על שהכביד עליו.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- אחרית ימיו.
אחרית ימיו
למעלה משלושים שנה, ישב הגר״א בן שמעון על כסא ההוראה במצרים (תר׳׳ן תרפ׳יא). שלושים שנה עמוסות פעילות ועשיה רבת היקף בכל המישורים ובעבודה אינטנסיבית ללא ליאות, ואשר רשמיו וחותמיו חקק בכל נתיבות חיים של קהלת מצרים.
מסכת חייו של הגר״א בן שמעון, לא תמיד היתה סוגה בשושנים. המאבקים עם אנשי הרפורמה הסעירו את רוחו, ולא פעם, יצא להגן על הנוער מפני הרוחות החדשות שנשבו בתוך הקהילה ואיימו להטותם מדרך התורה והיראה.
בנוסף לבעיות השעה, ידע הגר׳׳א בן שמעון, טרגדיות משפחתיות, אחיו הצעיר ממנו הרה״ג רבי יקותיאל חיים בן שמעון, נפטר חוץ למקומו, בהיותו שד׳׳ר במכאנס שבמרוקו והוא בין חמישים ושש שנים בלבד.
בשנת תרפ״א, עזב הגר״א ן׳ שמעון את כסא הרבנות במצרים, ועלה לאה״ק משאת נפשו, אליה נשא עיניו בכמיהה ובגעגועים עזים, עז היה רצונו להתיישב בעיה״ק ירושלים, אך מסיבות משפחתיות התיישב בעיר תל אביב, ובה בילה את שארית ימיו.
קהלת מצרים המשיכה להיות בקשר אמיץ עם רבה הנערץ, ולאות הערכה והוקרה סייעה בידו להדפיס את ספר ״אגרת שבוקין׳ ח״ב. כך הוא כותב בהקדמתו: ׳׳ולא תעזוב נפשי לברך רב ברכות ותודה רבה, לאחי וחתני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, ספרא רבא ויקירא, כליל המדעים, כמוהר״ר מסעוד חי בן שמעון ה"׳ו אשר אותו מיניתי לממלא מקומי לישב על כסאי במשרד הרבנות דק״ק מצרים יע״א, הוא אשר השתדל באהבתו ובחמלתו, להמציא לכסף מוצא להדפסת הספר הזה, ובחן השפוך עליו, עורר את אהבת בני עמי ועדתי במצרים, אשר לא שכחו אהבתם הנאמנה אל מי ששרת אותם שלושים שנה באהבה נאמנה וטהורה…״.
צדיקים אין להם מנוחה…
ביקש הגר״א בן שמעון לישב בשלוה על התורה ועל העבודה באוירה הטהורה של א״י, והנה קפץ עליו רוגזו של אחיו וחתנו אהוב נפשו. בעיצומו של חג הפסח בניסן תרפ״ה (1925) נתבשר בשורת איוב כי אחיו, רבי מסעוד, שבק חיים ונתבקש לישיבה של מעלה. צערו של הגר׳יא בן שמעון היה כה גדול עד שלא היתה נפשו מסוגלת לשאת את הכאב הזה. ימים ולילות היה מבכה מרה את פטירת אחיו־חתנו ולא מצא ניחומים לשבר זה. מצבו הנפשי והגופני של הגר״א בן שמעון הלך ודעך מיום ליום, עד שביום רביעי י׳ למר חשון של שנת תרפ״ט (1929) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים. בהיותו בן שמונים ושתים שנה השיב אהרן קדוש ה׳ את נשמתו הטהורה לבוראו.
בהלוויתו, ליווהו אלפי משתתפים אשר ביכו את הסתלקותו של צדיק.
על פי צוואתו, נגנז ארון האלקים במרומי הר הזיתים סמוך לקברות אבותיו.
זה נוסח המצבה של הגר״א בן שמעון זצ״ל, ושל אשתו הרבנית נ״ע.
פה נגנז ארון האלקים הישיש הנכבד הרה״ג ר׳ רפאל אהרן בן שמעון ותמ"ך בעשרה מר חשון התרפ"ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ' ב׳ ה'.
פה מצאה מנוח אשת חיל הזקנה הכשרה הרבנית מי אסתר בן שמעון נ׳׳ע ותמ״ך בחמשה לח' טבת התרפ״ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ׳ ב׳ ה'.
ויהי בנסוע הארון
תיאור מפורט ממסע ההלויה פורסם בעיתון ״דאר היום״, וכך מתואר שם:
״בגיליון אתמול הודענו שראש רבני מצרים לפנים הרה׳׳ג רפאל אהרן בן שמעון— נפטר בתל אביב ביום הרביעי י׳ בחשון אחרי הצהרים וגופתו תובא ירושלימה להקבר בה בקבר אבותיו.
בהודע השמועה הזאת במצרים ע״י המברקה, נסעו מיד בניו של המנוח ממצרים לתל אביב, ובשם העדה העברית בקהיר שהמנוח שרת בה בתור רב ראשי במשך שנים רבות — באו הרה״ג חיים נחום ראש הרבנים, והאדון לוי גלבוע.
בתל אביב נעשתה למנוח הלויה נהדרה שבה השתתפו כל גדולי העדה ורבניה ונכבדיה וגם אנשים שבאו ממצרים.
בבית הנפטר הספידוהו אתמול בשעה עשר לפני הצהרים ראש רבני מצרים הרה׳׳ג חיים נחום, ויאמר כי עדת היהודים במצרים החליטה להכריז את יום השלישי הבא ליום אבל כללי, בשלשה בתי כנסת במצרים.
המטה יצאה מבית הנפטר בשעה עשר ורבע, ותלך לבית הכנסת הגדול ושם הספידוהו הרה״ג בן ציון עוזיאל ואחריו הרב הורוויץ מירושלים, ואחרי ״אל מלא רחמים״ יצאה ההלויה לדרכה ירושלימה, ותעבור דרך רחוב הרצל, מרכז מסחרי שבו הספיד את הנפטר הגדול הרב סלונים, אח״כ אמר מר קורקידי השכבה, והלויה עשתה את דרכה ירושלימה.
מושל יפו שלח את בא כחו מר אפשטיין להשתתף בלויה יחד עם עוד קצין אנגלי, ובמקום הקונסול הצרפתי שאיננו ביפו בא בא־כחו.
בירושלים, עוד מאשמורת הבקר התפרסמו מודעות בשם רבני ירושלים ובתי הדין לבטול מלאכה בשעה שתים, בכדי לבוא לחלק למנוח את כבודו האחרון, עם מטת הנפטר באו מיפו, ראשי משפחת שלוש, מויאל, מטאלון, הרה״ג עוזיאל, הרה״ג אהרנזון, הרב פאפולה, הרב קורקידי והאדונים אלבאז. עטיה, אביטבול ועוד ועוד.
קהל רב מאד נהר מכל בני העדות הירושלמיות לחלק למנוח את כבודו האחרון. המטה הונחה בבית היתומים של עדת הספרדים, שבה נתאסף קהל רב ובמבוא הכניסה עמדו משמר הכבוד של ״חסד ואמת״, תלמידי ״פרחי כהונה״ ועוד שבאו עם המטה מתל אביב.
בחצר בית היתומים הספידו את המנוח הרבנים הגדולים, קוק, אברהם פילוסוף, יוסף לוי, אהרנסון מיפו. ואח״ב התחילה הלויה, שהלכה בסדר נפלא.
בראשונה עברו פרשי הממשלה עם הקצין מר סופר בראשם; אח״כ בשתי שורות ארוכות מצד ימין ומצד שמאל, תלמידי בתי הספר ות״ת של העדה המערבית, העדה הפרסית ״אור חיים״, ״דורש ציון״ ועוד, אחריהם משמר הכבוד של חברה קדישא של תל אביב בתלבשותיהם השחורות ותלמידי ״פרחי כהונה״ ו״גמילות חסדים״ ובקור חולים.
בשורה הראשונה שלפני המטה הלכו קווסי הרבנות הראשית של יפו קהיר וירושלים, במוטות הכסף בידיהם. ואחריהם רבני א״י הרה״ג יעקב מאיר, ראש רבני מצרים הרה״ג חיים נחום, הרה״ג אברהם אביכזר, הרה״ג חזקיה שבתי, הרה׳׳ג אברהם תלמודי, רבני כל העדות השונות ונכבדיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מוסדות שונים, ראשי ישיבות ובתי חסד; אח״כ המטה שנשאוה על כפים ואח״כ עם רב מאד. הקונסול המצרי השתתף באופן רשמי בהלויה בשם ממשלתו.
הלויה התנהלה בסדר כזה לאורך כל הדרך שבין בית היתומים ושער יפו;
התנועה נפסקה במשך כל הזמן הזה, החנויות היו סגורות ומספר המשתתפים אחרי המטה הלך הלוך ורב מרגע לרגע.
על יד שער ציון הספידו את המנוח הרה״ג חיים זוננפלד והרה׳׳ג שלמה אהרן וורטהיימר ועוד מספידים אחרים, וכלם תנו את תהלות המנוח, הרבו לספר בשבחיו ויודיעו את גדל תורתו בתורה ובחכמה.
אחרי כל ההספדים נקבר המנוח בהר הזיתים מקום קברות אבותיו…״ ע״כ.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– אחרית ימיו.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי
מכנאס: המאה הי"ח
הדופן האחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר ;
הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים
והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ;
במרכז — מקום השמש (חסר)
פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 26 ס״מ ; הרוחב: 23 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל (116)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלשיך-אלקלעי
יוסף בן שמואל אלקלעי
יליד ירושלים. סבל כל ימיו וחי ע״פ עצותיהם והוראותיהם של רופאים. לשם החלמה נסע בלוית אביו לאזמיר. בהיותם שם, החזיקם והספיק להם כל צרכיהם הגביר יוסף חמצי במשך עשר שנים תמימות. בינתים גבר חליו וימת בעיר הנ״ל. חבר ספר ״אמר יוסף״. והוא חידושים על רמב״ם והש״ם, ודרושים לפי סדר הפרשיות. נדפס אתר מותו בשלוניקי שנת תקצ״א, ע״י הרב רפאל פנחס די שיגורא. אוצה״ם א. סי, 783 . קונטרס התשובות לר״ב כהן סי׳ א 1286
מאיר אלקלעי
מרבני אזמיד בראשית המאה הששית לאלף זה. בן לויתו של הרה״ג חיים ב״ר יעקב אבולעפיה, במסעו לאה״ק בשנת תק״ב. יחד עמו התישב בטבריה, ויעזור להנחת יסודות לישוב העברי החדש שם. חתום עם רבני העיר על אגרות הכוללות לנדיבי חו״ל בשנת תקמ״ה שבהן מדובר על סבל התושבים מפקידי הממשלה וכו'. ״ציון״, מאסף החברה הא״י להיסטוריה ואתנוגרפיה, ספר ה. עמ. קסא ואילך.
משה אלקלעי
מרבני שלוניקי, ואחד מיחידי הסגולה בעיר הנ״ל. וכתב עליו הר״ד קונפורמי שחבר פסקים רבים ודרושים, וכלם גשרפו בתבערה הגדולה שהיתה שם בשנת שפ״ה (שממה), שאז עלו על המוקד כמה אלפי בתי יהודים, מחוץ לעשרות בתי כנסיות ובתי מדרשות. אח״כ כתב פסקים ודרושים וחידושים. מלבד חכמתו וחסידותו היה עסקן צבורי נעלה לכל דבר מצוה, הן לפדיון שבויים, להשיא יתומות, עזרה לעניים ולעוברי דרך, והן לענין בעלי תורה. הוא היה ראשון לכל דבר שבקדושה. הרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים מפורסמים בחכמה ובמעשים טובים. ביניהם הרב דניאל אישטרומשא, מורו של ר״ד קונפ׳ורטי, יהודה בנבנישתי, יוסף פרץ, יוסף צרפתי, ידידיה קארו וכו'. קוה״ד, עמ. ברלין תר״ה.
משה אלקלעי
יליד ניש. סרביה. בימי עלומיו בא לעיה״ק ללמוד תורה ואח״כ נמנה בין תושביה ורבניה. בשנת תקצ״ז נסע בשליחות קופת רמב״ה לערי המערב ובהיותו ברבאט, מרוקי, הגיעה אליו השמועה ע״ד מות אשתו ובניו בחלי רע, שבא בעקב רעידת האדמה החזקה שהורגשה בשנה ההיא בערי הגליל. ידיעה זו הדאיבה את לבו מאד והחליט להשאר בחו״ל. שם נשא אשה אחרת ונולדו לו בן ובת, ויתגורר בעיר הנ״ז ל״ח שנה. בסוף ימיו חזר לטבריה עם כל בני ביתו, ומקץ חדש ימים גוע ויאםף אל עמיו. נלב״ע כ' תשרי תרל״ד. בנו הוא הרה״ג ב״צ אלקלעי, ובתו נשאה להראב״ד חביב חיים דוד סתהון בטבריה.
משה בן דוד אלקלעי
נולד בבלגרד בשנת תקצ״ד. המשיך את דרך אביו בהפצת התרבות בישראל. שנים אחדות ישב בשאראיו, בירת בושנא, ואח״כ עבר לוינה ויפעל בה במרץ רב בשדה החנוך. יובל להחשב בצדק למחוללה הרותני של אגודת המתלמדים היהודים ״קדימה״ בוינה, שהשפעתה היתה רבה ועצומה בחוגי המשכילים שם. כמה מספריו הדפים בפרשבורג הסמוכה לבודפסט, ושם היה לו בית דפוס פרטי בשותפות עם יהודי אונגרי. נפטר בוינה בשנת תרס״א. בהקדמה לס' ״פלא יועץ״ לר' אליעזר פאפו הוצאה ב. שנת תר״כ כותב: במה אקדם פניך ה' כי עד הלום הבאתני ולהתעסק במלאכה קדושה כזאת זכיתי, ולהדפיס ספרי חכמיך הקדושים התשקתני״. שם מודיע ע״ד הדפסת ספר ״שבט יהודה״ לאבן וירגא בספרדית, וחותם —המצפה לישועת ה׳ אורי וישעי משה דוד אלקלעי. אשכל ח״ב עמ. 325 , אוצר ישראל ב עמ.72
חסדאי אלשיך
מגדולי רבני שלוניקי שהתישב בירושלים. חי בה כעשרים שנה על התורה ועל העבודה. נמנה בין עסקני העיר. חתום ראשון על כרוז לנדיבי הגולה שהוא קריאה להתנדבות לטובת בית החולים ״משגב לדך״. הובא בעתון החבצלת לשנת תר״נ. נפטר בניסן תרנ״ז. ונספד בעתון החבצלת לשנת תרנ״ז גליון 31.
יעקב יצחק אלשיך
חכם ומשכיל בשלוניקי. נולד שם בשנת תרכ״ד. יסד בראשית תר״מ בתי ספר עברים למופת שבהם התחנכו כמה אלפים יהודים מתושבי העיר. בתי אולפנא אלה קימיס עוד היום ומתנהלים עתה ע״י בניו יצחק ואברהם אלשיך. בשנת תר״צ חגגה העיד ברוב פאר את יובל החמשים ליסודם. על בית ספרו הגדול עברו אסונות רבימ, שרפות וכו'. אביו היה ממיסדי ישיבת בית אברהם לחיים, הוא בית החנוך הצבורי הראשון ברחוב היהודים. נלב״ע ט' חשון תרע״ט. בין פעולותיו התרבותיות, ראוי להזכיר את תרגום סדר תפלה ללאדינו, בהשתתפות שני אחיו עמו, כפי עדותם בהקדמה. התרגום מוקדש לאמם האלמנה מהדורא א. ממנו יצאה בשנת התרל״ח.
משה ב"ר חיים אלשיך
נולד באדרינופלה ה״א רס״ח, ונלב״ע בשנת ש״מ. רבותיו היו הר״א טיטאצאק והר״י קארו. בצעירותו עלה לא״י והוא אז כבן י״ד לערך. עסק בהלכה ובקבלה, והעמיד תלמידים הרבה. ביניהם הרב חיים ויטאל. הצטיין כדרשן גדול ופסקן מפורסם. נחשב בין גדולי רבני צפת במאה הט״ז. דרשותיו היו תמיד מושכות אליהן קהל רב. עמד בכתובים עם כל רבני תקופתו. חבר ספרים רבים במקצוע הפרשנות, וכן שו״ת ופסקים. בפירוש על התורה אמר על עצמו: ״מנעורי גדלוני בתלמוד מרבה בישיבה, הלילה עיון והיום הלכה. לבי לא הלך לעשות קבע מדרשות ופשטים, רק לעת מצא מנוחה מהלכות, יבא אלי העם לדרוש ע״פ התורה מקראי קדש״. דרשותיו מיוסדות על המוסד, להודות תשובה ומדות טובות, ולנטוע תקוה בלבבות על הגאולה העתידה. דרך הסברתו וםגנון לשונו הועילו הרבה, שדרשותיו תתקבלנה בין המוכיחים, וכמעט אין מגיד ודרשן אחריו, אשר לא נשא את ״האלשיך הקדוש״ על שפתיו בדברו לפני קהל ועדה. בעקב התנפלות הערבים על צפת והמתלות שהתפשטו אז בסביבה, עקר דירתו לדמשק בשבת שכ״ט, ושם סמך את תלמידו הותיק ר' חיים ויטאל אשר נתפרסם כמקובל נודע לשם. אח״כ נסע לוינציה להדפיס מספריו ויתעכב שם. במשך כל העת ההיא כהן בוינציה כר״מ ואב״ד. בהתאם למסורת המקובלת, הוא היה הראשון אשר תקן את בקורי השדר״ים בערי חו״ל לטובת ישיבות צפת, וזה אחת לשלש שנים. במכתבו אשר כתב לרבני וינציה בשם חזות קשה, מדבר על המצב הכלכלי המעיק של אחינו בני ישראל באה״ק, ומזכיר את הצרות והתלאות העוברות על תושביה היהודים. כן קבע בערי חו״ל קופות לתמיכת יהודי צפת שנקראו בשם ״חותם תכנית״, או ״סוכת דוד״. קופות כאלו נקבעו ראשונה בוינציה.
שלום ב״ר יוסף אלשיך
נולד בצנעא בירת תימן בשנת תרי״ב. שם נודע כאחד מטובי רבני המקום. עם עלית התימנים הראשונה בשנת תרמ״ב, עלה לא״י והתישב בירושלים. בראשית תרס״ח נמנה לאב״ד של עדת התימנים, ומשרה זו ממלא עד היום. חברי בית דינו הם הרבנים: חיים עראקי, יהודה חבשוש ודוד קפאח.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלשיך-אלקלעי
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור
מותו של יוסף בן צור
תאריך פטירתו של יוסף בן־צור אינו מצוין בתעודות הידועות לנו, אך סביר להניח שלא חי זמן רב אחרי הזמן המיועד לאחר שתוחלתו נכזבה, כלומר תוך שנה מהיום המיועד, שבו עתיד היה להופיע המשיח, ערב פסח תל׳׳ה. ואכן באחד השירים שחובר לכבודו והנמצא בכתב־יד כתוב: "חמשה באדר עלה גואלי לשמי שמימה.״ אין ספק שמדובר בחמשה באדר ״של שנת תל״ו (1676), היינו בחודש לפני זמן היעד השני שנקבע על־ידי תלמידיו להופעת המשיח. להלן קטע מן השיר:
יגיל וישמח ברוב שמחות
עת אזכור שמך נסו אנחות
ינהלני על מי מנוחות
סוד הניח צור
רב יוסף בן צור
שמך מתוק בפי
מחלי ירפא
חמשה באדר עלה גואלי
עם שבעים צרים יושבים ממולי
ולשר עמלק אשר הצר לי
אומתו ישמיד
מאד לבבי
שבתי צבי
ונתן הנביא
לך היה מסור
את כל אויביו בצור
רב יוסף הצופה
ונגיעי וכאיבי
לשמי שמימה
עשה מלחמה
יתן נקמה
תהיה עדי אובד וגו׳(107)
סביר להניח שהגואל ״שעלה השמיטה״ הוא יוסף בן צור, שהרי תאריכי פטירתם של שבתי צבי ושל נתן העזתי ידועים לנו. שבתי צבי נפטר אמנם באותה שנה, שנת תל״ו, אך בסתיו ולא באביב (17.9.76), עשר שנים בדיוק לאחר שהתאסלם: ואילו נתן העזתי נפטר מאוחר יותר, בחורף של שנת תל״ה (21.1.68).
עת״ה – שנת הגאולה
ובכן גם שנת תל״ו(1676) חלפה עברה והמשיח לא בא. אך האמונה לא פסה ועודנה קיימת. המשיח מת ואיננו, אך רוחו עודה קיימת והמאמינים ממשיכים להחזיק באמונתם ומחפשים תאריכי יעד אחרים לבוא המשיח. ״אף על פי שמתמהמה חכה לו כי בוא יבוא״. תאריך היעד הבא נמצא ונקבע לשנת עת״ה (1715) – כלומר ארבעים שנה לאחר שנת תל״ה ־ תאריך היעד הראשון שנקבע על־ידי ר׳ מיכאל קארדוזו מטריפולי, ור' אברהם כהן מטנג׳יר ור׳ יוסף בן־צור ממקנם. רמזים לשנת עת״ה (1715), מצאו תלמידי יוסף בן־צור למכביר. הם דרשו ששנת הגאולה נקבעה מלכתחילה לשנת תע״ה, אלא שרצו להקדימה לשנת ״ת(ה)לה לאלוהינו״ (תלה), אך מכיוָן שישראל לא זכו תתקיים בעתה, ככתוב בספר ישעיה (ס׳ ב״ב): ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ ואמרו חז״ל: זכו – אחישנה, כלומר אקדימה לשנת תל״ה, לא זכו – בעִתה, היינו בשנת עתה (1715). ר׳ ידידיה צרפתי (כנראה מהעיר פאס) שבתאי אדוק, נותן טעם לשנת 1715. הוא מתבסס על ״מעשה נורא שאירע לו עם הגמון אחד חכם גדול בתכונה״, שסיפר לו שארבעים מלקות העזרים על החוטאים שקולים כעד ארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר. הם עזרו על בני ישראל לאחר מעשה העגל. וארבעים שנה פרושם יום לשנה יום לשנה, היינו: ״ארבעים פעמים ארבעים״ ורק לאחר ״האחד וארבעים״, לאחר חורבן הבית, תבוא הגאולה. פרוש החשבון: 41 1708 = 68 + 1640 = 40 x. ואבן מצא ר׳ ידידיה צרפתי אסמכתא לדברי ההגמון בדברי חז״ל בזו הלשון: ״כל מה שלקו ישראל מיד הקב״ה היה כמנין ארבעים שנא.״ אליבא דרבי ידידיה הגאולה תבוא רק לאחר שנת 1708.
אבל הביסוס המוסמך ביותר לקץ הקצין ב־1715 ניתן על־ידי ר׳ דניאל בהלול, וזה לשונו: ״ועוד הקדמה ידועה שדוד שהוא שבתי לא היה ראוי לבוא בי אם בשנת עת״ה (1715) ליצירה כמו שמצינו ביעקב ע״ה שרמז זד לעשיו ׳ואיחר עד עת״ה׳(1715) וגם באלפא ביתא שבאילן הקודש בה תמצא רמוז שהקץ הוא שנת עת׳׳ה. הא כיצד?״ – שואל דניאל בהלול. ובדברי תשובתו הוא נזקק ללהטוטים מספריים על־ידי גימטריאות בחשבון קטן ובמילוי, צירופים וחיסורים הוא מקבל את השנה הרצויה לו, וכך הוא מחשב: ״צרף את כל אותיות האלפא־ביתא לפי סִדרן המסורתי כולל אותיות ׳מנצפך׳ ואז מקבלים סך 1775. שוב מצרפים את האותיות של האלפא־ביתא לפי הסדר החדש של ׳אני מלך׳ וכו׳ ׳שנתחברו האותיות זה עם זה׳ ואז מקבלים סך 3764. אם מצרפים את שני המספרים 3764 + 1775 מקבלים 5539 (מנין האלפים לא נלקח בחשבון) נשארו 539. מחסרים מהם 22 – שמו של משיח בן דוד שהוא שבתי צבי בחשבון קטן, ו־45 שהם שם משיח בן יוסף – יוסף בן צור – גם כן בחשבון קטן, ביחד 67. אם מחסרים מ־539 נשארים 472 (לפי חשבונו יצא 475) היא שנת עת״ה״(1715). ר' דניאל בהלול מצא גם רמז באלפא ביתא באותיות הסופיות לפי סדרן החדש(צמרְנף) שהמשיח עתיד לבוא בערב פסח. גם כאן הוא נזקק לקצת אקרובטיקה. האות ך שערבה 20 מתחלקת לשני יודין(יוד=10). את היוד |הראשונה מוסיפים למלה שבת ומקבלים שבתי ומוסיפים כל המלה "שבתי״ בהתחלה. היוד הנותרת שמים בסוף ואז מקבלים ״שבתי צמנפי״ שהןראשי תיבות של: ״שבתי צבי מלן נאמן פסח יבוא.״
השרדות התנועה
ובכן גם שנת עת״ה (1715) חלפה עברה והמשיח לא הגיע. למרות כל האכזבות המרות, ההמונים לא נואשו. האמונה בשבתי צבי, בנתן העזתי וביוסף בן־צור תלוה את ההמונים עוד עשרות שנים רבות. בקזבץ שירים ממרוקו, בכתב־יד, כתוב: ״זה הקונטרס שלי אני ע״ה הצעיר יוסף אסייאג, סיימתי להעתיק בשנת התקכ״ו(1766) ה׳ יאמת כל אשר״… אם השירים הועתקו בשנת 1766, היינו מאה שנה לאחר הופעת התנועה, סימן שהיו גם אז נפוצים ושהיהודים נזקקו להם בתפילות ובארועים .משפחתיים שונים.
סודו של יוסף בן צור
מה היה סודו של יוסף בן־צור? איך הצליח להנציח את האמונה בתנועה החדשה בקרב ההמונים? איך הצליח להחדירה בלב רבים מאנשי קהילות המגרב? מה היה סוד הצלחתו דוקא בהתגלות השניה לאחר שזהרה של התנועה הועם וההתלהבות של הראשוניות פגה? למה החזיקו ההמונים באמונה זו עשרות שנים גם אחרי מותו? למה לא הלכה התנועה במרוקו במסילות שפילסו קהילות אחרות במזרח ובמערב? למה לא היו ספיחיה של התנועה כדוגמת הדונְמה או הפרנקיסטים?
מתוך ויקיפדיה:
דוֹנְמֶה (או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: "מהופך" או "מומר") היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול ובאנקרה שבטורקיה. ראשוני הכת היו יהודים שהתאסלמו לאחר שנכפה על מייסד הכת והמשיח מטעמם, שבתי צבי, להמיר את דתו לאסלאם. מאז המאה ה-20 רבים מהם התבוללו ונישאו עם בני עמים אחרים וכך נטמעו בחברה הטורקית.
"דונמה" הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם "מאמינים" (בטורקית: "Mamina". ובלאדינו: "לוס מאמינימס") או "חברים" ("Haberim"). היהודים כינו אותם "מינים" או "יהודים ישנים" (ישנים במובן "לשעבר") ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" ("Sazanicos").
פראנקים – כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שקבלו את הנצרות. נוסדה ע"י יעקב פראנק שנולד בשנת 1720 בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא, והיה בן הרב ר' יהודה ליב לייבאוויץ.
בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת לסוחר ר' מרדכי מרגלית, עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי. בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי, התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה שהיה בראש הכת, מילא את מקומו. הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו, ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.
בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס, שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות שנעשו למעריצי פראנק.
כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי, התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי, ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום הגידה לו לעזוב את שאלוניקי ולבוא לפולין. עד כאן
מדוע נעו מעגלותיה של התנועה במסלולים שונים מאשר אלה שהיו באירופה? מדוע לא קמו אנשים כמו ר׳ אהרון הסבעוני ור׳ דניאל טולידאנו גם במחזור השני?
כל אלה הן שאלות שהחוקר יצטרך לתת עליהן תשובה. בינתים, דבר אחד נראה לנו פחות או יותר ברור והוא שאחת הסיבות העיקריות להשרדותה של התנועה היא ללא ספק שיוסף בן־צור לא ניסה לערער את המוסכמות. לא הורה לבטל צומות ולא להכניס שנוים בסדרי החיים. הוא לא העז לפגוע כמלוא הנימה במסורות שהתקדשו בעם ישראל: לא עורר כל דבר השנוי במחלוקת ועל־ידי כך לא משך כלפיו חצים ביקרתיים ולא הפנה אליו את זעמם של הרבנים: לא הטיף להמרה ולא ביקש ללכת בדרכו של המשיח. אמנם הוא הצדיק את ההמרה אך רק של המשיח. לא כל מה שמותר למשיח מותר לכל אחד, הוא טען. והביסוס לטענתו הוא שהמשיח הוא קדוש ועל־ידי המרתו הוא ירד לטומאה על־מנת להעלות ממנה את הקדושה, על־ידי כך שניצוצות הקדושה ידבקו בו, ורק משיח מסוגל לכך לכן המרתו מוצדקת. זאת הסיבה שלא הטיף להמרה המונית. ואולי הודות לכך לא קמו ספיחי התנועה כמו הדונמה והפרנקיסטים. ההמונים המשיכו להאמין במשיח ויחד עם זאת המשיכו לדבוק במסורת אבותיהם וקיימו את כל המצוות לכל תגיהן ודקדוקיהן. כל מה שדרש מהם הוא להאמין בבוא המשיח, ובשל כך אולי לא נתקלה האמונה בהתערות רבה כמו בגילוי הראשון, שהרי האמונה במשיח היא חלק מה״אני מאמין״ של כל יהודי, אלא שהיה הבדל אחד: כאן מדובר במשיח מסוים: שבתי צבי שנביאו נתן בנימין ומשיחו יוסף בן־צור. שבתי צבי, אשר שמו יצא לשמצה בקרב חוגים רבניים, נישא עכשיו ברמה בפי רבים. יוסף בן־צור הצליח ליצור אוירה של סובלנות כלפי התנועה והודות לו היא שרדד במשך שנים רבות בתנועה משיחית, ומחשבי הקצין ימשיכו לחשב את קץ הגאולה.
על דרכה המיוחדת של השרדות התנועה השבתאית במרוקו, על המניעים שהביאו לבך, על יחסם הסובלני של הרבנים אליה ועל פרפורי גסיסתה נעמוד בפרק אחר.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור
עמוד 134
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב – מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…
כחלק מהמגמה להגביר את קצב העלייה ממרוקו, התנדב ל״מסגרת״ ד״ר ״ברטראן״ רופא בסניף מקומי של קופת־חולים ופעיל במפא״י. ״ברטראךן" היה באותה תקופה בן 49. הוא נולד ברומניה, אך גר שנים רבות בצרפת והחזיק עדיין בנתינותו הצרפתית. אשתו, ילידת שטרסבורג, היתה צרפתיה מלידה ועל כן תעודת הלידה שלה ודרכונה הצרפתי היו אוטנטיים. ראשי מחלקת העלייה עטו על ״ברטראן״ כמוצאי שלל רב. לאחר תקופת הכנה קצרה, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו, בקיץ 1956, לפאריס והתגוררו בה כ־3 חודשים. בפרק זמן זה, סייר ״ברטראן״ במוסדות רפואה שונים, הצטייד במכתבי המלצה לשר הבריאות המרוקני ולמרצים בבית הספר לרפואה בקזבלנקה וקרא הרבה ספרים על מרוקו ועל אורח החיים בה. בערב חג המולד, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו קזבלנקה, כשהם נושאים עמם צעצוע – דוב גדול, שאותו עמדו להגיש כ״מתנה״ לבני משפחת ידיד, שניהל במרוקו סוכנות להפצת קטעי עתונים. תוכו של ה״דוב״ היה מלא דרכונים מזויפים. שעות מספר לאחר בואו לקזבלנקה, היה כבר הדוב בידיו של ״הנרי" שהפך מעתה גם לאיש הקשר שלו בקזבלנקה. לאחר תקופת התארגנות קצרה, שכר ״ברטראן״ במרכז קזבלנקה דירה מפוארת בת 5 חדרים, בבית השייך לאלמנתו של רופא צרפתי.
באותו בית התגוררו רופאים נוספים, כך שהתנועה בו היתה רבה ולא עוררה שום חשד. "ברטראן״ נועד תחילה עם שר הבריאות המרוקני והגיש לו את מכתבי ההמלצה שהביא מפאריס. הוא סייר בבתי חולים בקזבלנקה ונפגש עם רופאים מקומיים. ה״הולנדית" שהפעילה בקזבלנקה את חוליית ״מקהלה״ (עניני העלייה החשאית), הכניסה למרפאה צעירה יהודיה מקומית, ששימשה בתור מזכירה. תוך זמן קצר הפכה הקליניקה למקום מפגש קבוע עבור חלק מהמתנדבים הישראליים במרוקו. בין כותלי מרפאה זו, נפגש ״ברטראן" לראשונה עם ״לואי" אך מבלי שידע את זהותו האמיתית. "לואי״ בא באותם הימים לקזבלנקה כדי להפגש עם שליחי ה״מסגרת״ ולהנחותם לגבי המשך הפעולה בעתיד.
גיוסו של ״ברטראן״ העיד על מידת התיחכום שאיפיינה את פעולת ה״מסגרת״ במרוקו באותם הימים. הרופא הישראלי לא עסק בבדיקה או במיון עולים ולא היה שותף לשום פעילות מבצעית. את תפקידו ב״מסגרת״ הוא מילא בעצם שמשו כ״תיבת דואר״ וכמסווה לפעולותיהם של המתנדבים האחרים. יכולתו להעניק לאנשי. המבצעים מקום מפגש קבוע, מבלי לעורר חשד כלשהו כלפיו או כלפיהם, היתה בבחינת ״מתנה מהשמיים״.
אך חודשים מעטים לאחר מכן, היה הכרח דחוף לסיים את פעולתו של ״ברטראן" ולהחזירו מיד ארצה. על פי הוראותיו של ״הנרי״, נסעו ״ברטראן" ורעייתו, ב־20 בספטמבר 1957 לטאנג׳יר, כדי לפגוש שם את שני המתנדבים הישראלים ״מוריס״ ו״ילדון״. ״ברטראן״ נסע במכונית ב.מ.וו מתוצרת גרמניה, יחד עם שני מתנדבים מקומיים – בני הזוג"פרגסואה״ שבתם ״פיליס״ שימשה כמזכירתו של ״הנרי״, בחברה להפצת קטעי עתונים. ״ברטראן" ו״פרנסואה״ נפגשו עם ״מוריס״ ו״ילדון״, אך מכוניתם נלקחה לחניית־לילה באחד המוסכים בעיר. למחרת, ב־21 בספטמבר, יצאו שתי המשפחות בדרכן חזרה לקזבלנקה. אולם במרחק 100 ק״מ דרומית לטאנג׳יר, הם נעצרו בידי משמר משטרה מרוקני. הוברר כי בעת חניית הלילה, הוכן במכונית ״סליק״ שבו הוטמנו 146 דרכונים מזויפים על שמם של יהודים מקזבלנקה, פאס, מקנס ומרקש. ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא ידעו דבר על הטמנת הדרכונים במכוניתם, אך השוטרים לא האמינו להם. שתי המשפחות הובלו למעצר בבית הכלא בטטואן, לא הרחק מבית הכנסת היהודי בעיר. הימים היו ימי ראש השנה ומתאי־מעצרם, לו משפחות ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לשמוע את קול השופר. במשך מספר ימים, הם נחקרו באינטנסיביות רבה בנושא העלייה – מי עומד בראש המבצע, למי עמדו למסור את הדרכונים המזויפים ומי הם הפעילים המקומיים במרוקו. החקירה התנהלה לסירוגין, ביום ובלילה, אך לא היתה מלווה בעינויים. מאחר שהעצורים באמת לא הכירו את כל מתנדבי ה״מסגרת״, הרי הם לא יכלו – גם אם היו נשברים בחקירה – להסגיר לידי משטרת מרוקו אף אחד מהם.
כעבור מספר ימים, שוחררו שתי הנשים מכלאן אך הגברים נותרו במעצר. לאחר שנקטה בכל כללי הזהירות הדרושים, הודיעה גב׳ ״ברטראן" בטלפון, לכתובת מסוימת, על מעצרם של בעלה ו״פרנסואה״ ומיד לאחר מכן יצאה לפאריס.
המעניין בפרשה זו היה שבמשך מספר ימים, ועד להודעתה של גב׳ ״ברטראן״ איש מראשי ה״מסגרת״ לא ידע על המעצרים. האחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו, ״יוש״ – אחד מקציני המבצעים המהוללים של לח״י, שהחליף בינתיים את ״ז׳אק״ – היה באותם הימים בצרפת. גם ״הנרי״ – איש הקשר של ״ברטראן״, יצא לבלות את ראש השנה בחיק משפחתו בפאריס. מאחר שהשלטונות המרוקניים לא פירסמו דבר אודות המעצר, אזי גם פעילים אחרים של ה״מסגרת״, לא היו בסוד הענין. הטיפול בשחרורם של ״פרנסואה״ ו״ברטראן״ החל, אם כן, רק לאחר שיחרור נשותיהם, והוא היה מלווה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. מאחר שאיש לא ידע אם ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ נשברו בחקירה, החליט ״לואי״ לא להחזיר את ״יוש״ לקזבלנקה והוא מינה את ״הנרי״ כאחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. ״הנרי״ חזר לקזבלנקה עם זהות חדשה. במקום הדרכון הצרפתי שהיה ברשותו, ניתן לו עתה דרכון אלג׳ירי. ״הנרי״ לא חזר לדירתו הקבועה בקזבלנקה, אלא שכר חדר במלון קטן במרכז העיר. כעבור מספר שבועות החליף פעם נוספת את כתובתו. רק לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא נשברו בחקירה – חזר ״הנרי״ לזהותו הצרפתית הקודמת.
הטיפול בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה נמרץ ביותר. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, פנה בענין זה למשרד החוץ הצרפתי והוא ביקש גם את התערבותם של פייר מנדס־פראנס ואישים אחרים, שהיתה להם השפעה על הסולטאן ועל שדי ממשלתו. אנדריי בלומל, עסקן ציוני ותיק ומחשובי הפרקליטים בפאריס, נתבקש לטפל בשחרורם של שני העצורים. פרקליטה צעירה ממשרדו של בלומל, הגיעה לטטואן וביקשה ללמוד את הנסיבות ואת תנאי המעצר של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״. היא שכרה את שירותיו של פרקליט יהודי מטטואן, בן־שבת, והורתה לו לדאוג לכל מחסורם של שני העצורים. אך כל המאמצים לשיחרורם של שני פעילי ה״מסגרת״ העלו חרס. ניכר היה בשלטונות מרוקו, כי הם מבקשים לנצל את המקרה, על מנת להרתיע את היהודים מעלייה לישראל.
ב־28 בנובמבר 1957, פירסם התובע הכללי בטטואן את גליון האישום והודיע על החלטתו להעמיד את שני העצורים לדין, באשמת נסיון להבריח למרוקו 146 דרכונים מזויפים. השגריר צור ביקש שוב את התערבותו של משרד החוץ הצרפתי. נציג ה״קוגגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, בא לרבאט על מנת להיפגש עם שר החוץ המרוקני, מוחמד בלפרייג׳ ועם עבד אל־רחים בועביד. אד גם מאמץ זה עלה בתוהו. בינתיים חלה ״פרנסואה״ בכלא והוא הועבר לטיפול בבית החולים בטטואן. החוקרים המרוקנים ניסו ״לרכך״ את ״פרנסואה והבטיחו לו שיחרור מיידי, אם יסכים, לשתף עימם פעולה. אך ״פרנסואה״ בן ה־64 לא נשבר. רופא בית החולים קבע שהעציר סובל מהתקף לב קל ואין הוא מסוגל לעמוד בתנאי המעצר. מחשש פן ימות בכלא ומחשש שהדבר ינוצל להשחרת פניה של מרוקו בזירה הבינלאומית – שוחרר ״פרנסואה״ ממעצרו. במכתב לאישתו בפאריס, סיפר ״ברטראן״ על שחרורו של חברו ורמז לה כי יש בדעתו ״להתחלות״, מתוך תקוה שאף הוא ישוחרר. אך המרוקנים הוסיפו להחזיק בו והפכו אותו לרופא בלתי רשמי של בית הכלא. ״ברטראן״ טיפל במפקד בית הסוהר ובקצינים וסוהרים אחרים ועקב זאת, הפך לחיוני וזכה ליחס אוהד ביותר.
ככל שמעצרו של ״ברטראן״ התמשך – כן גבר הלחץ היהודי לשחרורו. ד״ר נחום גולדמן פנה באורח אישי לסולטאן המרוקני וביקש את שחרורו המיידי של הרופא היהודי. עורך דין בן־שבת הודיע על החלטתו לצום יום אחד בשבוע – עד לשחרורו של שולחו. אך השלטונות המרוקניים התעקשו להעמיד את ׳׳ברטארן״ לדין. מקץ שישה חודשים, הובא הרופא להיכל המשפט בטטואן. בנצלו רגעי תנומה של שומריו, נמלט ״ברטראן״ לבנין הקונסוליה הצרפתית בעיר. שם הכין לו הקונסול הצרפתי דרכון חדש בשם בדוי והסיעו במכוניתו, בעלת לוחית זהוי קונסולרית, למובלעת הספרדית בסיאוטה. ״ברטראן" טילפן מיד לאשתו על בריחתו ושעות מספר לאחר מכן, עלה על ספינת־מעבורת שהביאה אותו לגיברלטר ומשם יצא בטיסה ישירה לפאריס.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
חנוכּה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).
במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורות״חנוכה
המאה הי׳׳ז
שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים" פליז(ל)
הגובה : 18.5 ס״מ ; הרוחב : 20 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס
(113)
חנוכיה למעלה
המאה הי׳׳ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה
בתחתית הדופן כתובת :
״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]׳׳
פליז; מעשה יציקה
הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380
(114)
חנוכיה למטה מצד ימין
המאה הי״ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ;
שמש גדול מתחת לקולב
פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמי 144, מס׳ 379
(115)
חנוכיה למטה מצד שמאל
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים – סולי עזרן
סיפור שכתבתי לכבוד דודי אהרון חזיזה שנפטר לפני שבועיים
סולי עזרן
סאפי מרוקו 1835
שלום לך דוד אהרון, הדוד הנבחר.
הבוקר עדיין קריר, אנחנו אחרי ההצפה של כל העיר, כי הנחל שאעבה Cha’aba עלה על גדותיו. הרבה אנשים טבעו ונלקחו בשיטפונות לשפך הים. רבי דוד חזיזה ישב בפתח דוכן לממכר רקמות ללבוש מרוקאי, לעשיית גלביות וקפטנים ברחבה Rh’ba , בשער הבאב שאעבה Bab Ch’aba לרגלי טאן זריפט Tan Zrif’t , שכונת משפחות יהודיות אמידות .
היום כולו תפילה כי הצליח להציל את בנו שלמה וביתו מסעודה שנולדו לו עם רעייתו רמו לבית ואעקנין Oiknine. אלו בני זקונים, כי היו נישואיה השניים בגיל 38 כשדוד היה בן 40 לחייו. רמו גרושה מבעלה הראשון כי לא יכולה להוליד איתו. דוד בעלה השני רק עתה הגיע מצפון מערב מרוקו בעוזבו את עירו נדרומה Nedroma באזור אוג'דה Oujda על גבול אלג'יריה הצרפתית.
כל בני חזיזה, מקורם, מן העיר הזאת בחבל דבדוב DEBDOUB ובגלל המריבות לאורך הגבול בין מרוקו לאלג'יריה הוא נאלץ לעקור דרומה יותר ומצא מחסה בסאפי אצל משפחת ואעקנין. שם הכיר את רעייתו לעתיד בשם רמו ואעקנין.
דוד רכש לו בית בבניה פורטוגזית עתיקה לאורך החומה שמגנה על העיר ברחוב המים (דרב אל מא) שם נולד שלמה 1875 ואחותו מסעודה 1877. מסעודה נישאה מאוחר יותר לשמעון אמזלג Amzalag .
מאיר דהן היה בעל אטליז מוכר בעיר כי בנעוריו עבד עם אביו יצחק דהן בממכר בשר. בין הלקוחות הייתה עלמה קטנה שבאה לקחת בשר עבור הוריה, אישה יפת תואר עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני וצבע עור לבן ! יופייה הפנט אותו והחיזורים התגלגלו עד שאביה שמעון אמזלג פנה אליו לפשר הדבר. היו דברים בין יצחק דהן ושמעון אמזלג וקבעו שהנישואין יהיו. וכך מאיר דהן ופריחה אמזלג נישאו בהוד והדר בבית אמזלג בטאן זריפט. לזוג נולדו 8 ילדים והם, סבתי חנה חזיזה לבית דהן, חביב דהן, יצחק דהן, שמחה אמזלג לבית דהן שנקראת לאלא LALA, שמעון דהן, מסעודה ברששת לבית דהן, מזל אמזלג לבית דהן, חביבה סרויה לבית דהן.
שלמה חזיזה היה מבאי הבית של מאיר דהן עד שכמעט אימצו אותו, יום אחד הוא התבקש לבחור אחת מחמשת בנותיו, לכן החליט לקחת זאת שמתקרבת יותר לגילו. חנה הייתה הכי שקטה ומלאה תבונה מכולן, כבר היה קשר רגשי בין שני הנאהבים. הנישואין נחוגו בבית מאיר דהן גם בטאן זריפט בבית אימה פריחה. הבית איפה נולדו כבר כמה דורות. היכרתי הבית הזה, היה מבנה דו-קומתי עם פטיו פנימי ענק עם מלא חדרים מסביב לו ובמרכז מזרקה מזליז ZELIJE. זה היה בפתח באב שאעבה מול רחוב המים איפה עברו לגור חנה ובעלה הטרי שלמה חזיזה בבית הוריו. לימים, עברו שוב לגור בדריבה שם נולדו להם כל הילדים.
יעקב סרויה נולד ב 1902 לאהרון ומאמו סרויה שעסק בממכר סוכר בסיטונאות. הם עסקו עם קרובי משפחתנו, משפחת אמזלג הידועה בעיר שהחזיקה בלעדיות את הפצת הסוכר והתה בכל חבל העבדא ABDA' של סאפי. לכן ההיכרות הייתה קרובה ובכך נוצר קשר בין יעקב וחביבה דהן.
יעקב המשיך לסחור בסוכר ולאחר מכן התבקש להחזיק את בית התמחוי היהודי בעיר La Soupe Populaire מקום שהבטיח ארוחה חמה לכל היהודים העניים. הוא גם טיפל בהחזקת מלאי מזון שסופק לארוחות תלמידים בבית ספר אליאנס.
איש נעים הליכות, שקט וצנוע שאהב כל הסובבים אותו. אם פגשת אותו, הוא ישאל אותך אם יש לך משהו לתקן, כמו שעון, רדיו ועוד…אפילו ישאל אותך אם השעון שלך מדויק כדי לאפס אותו !! תמיד אהבתי ללכת אליו ולעזור לו בהכנת כריכים לילדים שבאו בערב אחרי בית הספר לקבל לחמנייה וכוס משקה חם. עלי להגיד כי לרוב אלו הארוחות היחידות שזכו הילדים הללו. זכורני, שהיו המון ילדים מכל הגילים ורובם הכרתי מבית ספר אליאנס קארל נטר בסאפי. עוד אספר יום אחד על הרפתקאות שלי עם הדוד היקר הזה. ליעקב וחביבה נולדו בת בשם מדליין ובן בשם ארמונד סרויה.
הרון! כך סבתא חנה הייתה קוראת לך, אתה הילד החמישי לבית משפחת חזיזה, קדמו לך דוד, משה, מרדכי ונולדת אחרי אימי סול, בתאריך 15/05/1923 בדריבה Driba’ בסאפי, הרחוב הקטן והצר ללא מוצא מאחורי דרב ליהוד Derb Lyhoud שבמדינה Medina . בית שנבנה בתקופת הפורטוגזים שכבשו העיר בשלהי המאה ה 15 ועדיין עומד על טילו עד לפני 50 שנה.
חנה שזה עתה הולידה אהרון על ידי המיילדת (קאבלה) המשפחתית רחל רווח (רויחלא) שהיא גם קרובת משפחה שלה. האישה הקטנה וצנומה הייתה מיומנת בהבאת תינוקות לעולם, הלידה הייתה קלה כי הנולד היה קטן, שחרחר עם עיניים ירוקות. אביו שלמה שהיה חייט בקיסריה של בדים (קיסרית דל טואבט) Kisaria , אפילו לא היה במקום, ונודע לו על הלידה רק לאחר מעשה, כאשר רויחלא עברה דרכו לדרוש את שכר טרחתה.
כך הרון/אהרון בא לעולם וגדל בצל האחים הגדולים כאשר מרדכי אחיו ובכורו לקח אותו תחת כנפיו. החיים היו מאוד קשים וכל ילד שהיה בגיל העמידה, היה חייב לצאת לעבודה כדי לתרום לקיום השבט שמנה מעל 10 נפשות הכולל את הסבות משני הצדדים. הסבא שלמה היה עני מאוד ולא עלה בידיו לקיים משפחתו.
דוד חזיזה, הבכור שנולד ב 1907 קם והתחתן עם שמחה אסרף כשהייתה עדיין בת 15, בשנת 1934 ופתחו ביחד מין מזנון קטן תחת הקשתות ברח' ר'באט והגישו אוכל כשר ליהודי סאפי. אלו היו ימי צנע וכבר שמענו פעמי המלחמה הקריבה.
הבן השני משה חזיזה שנולד ב 1910 בתחילת מלחמת העולם הראשונה אף הוא גדל והחליט להינשא עם קרובת משפחתנו בשם חנה לבית אמזלג, אף היא בגיל 15 בשנת 1940. אלו ימי מלחמת העולם השנייה ומשה עסק בחייטות ומצא עבודה אצל חייט צרפתי בפלאס דה רבאט. עדיין משפחות מתקשות להבטיח לעצמם מקורות הכנסה נאותה קל וחומר שהמלחמה הביאה עימה הרעב והמחסור בכל. למרות שדוד אמזלג, חמו, היה עשיר ולא עזר להם במחייה.
שני האחים הגדולים לא ידעו קרוא וכתוב כי מעולם לא הלכו לב"ס. אולם למדו לקרוא בתורה אצל הרב של השכונה. ידעו מעט צרפתית מדוברת איתה, הצליחו להסתדר.
הבן השלישי מרדושה, ככל שגדל לא הסכים ולא קיבל המצב כצורת חיים וכבר בילדותו החל להילחם על שיפור מצבו ומצב משפחתו. מרדכי חזיזה אכן נולד ב 1912 למד מכונאות וכבר בגיל 18 הוציא רישיון נהיגה, אך הוא רצה מאוד לנהוג על משאית, לכן ב 1930 הלך וסידר לעצמו תעודת לידה המראה שהוא נולד ב 1908 כלומר שהוא בן 22 שנה, שזה הגיל החובה כדי לקבל רישיון נהיגה למשאיות ורכב כבד. אז החל לעבוד כנהג בחברת הובלת מטענים בסאפי בשם בי-סי-טי. לקח העסק ברצינות שהעסיק אותו ימים כלילות וכל פעם רחוק יותר ומכניס יותר. בזכותו, המצב במשפחה החל להשתפר ודאג לכל הצרכים של האחים. את אחותו הצעירה סול, הוא פינק מעל ומעבר כי רצה כאילו לנקום בחיים דרכה. היא גם ידעה לנצל את חיי הנעורים בקרב צעירי העיר עד שנהייתה כוכבת הנוער בעיר. כמובן אחיה מרדכי היה מאחורי כל זה, ושומר עליה כתכשיט! תמיד אימי דיברה על אחיה מרדכי באהבה, רוך וחיבה מיוחדת, זאת הייתה אהבה לאין סוף ומלאה כבוד ואהדה עד שברון לב.
השניים נשארו קשורים עד לאין קץ עד יום מותם. מרדכי נישא ב 1938 לסול לבית קנפו שנולדה ב 1921. נוצרה מין תחרות בין סול אחותו וסול אשתו כי לשניהן קראו כעת סול חזיזה ! המצב נרגע לאחר נישואי אחותו סול עם עזרן רפאל.
לאחר שהיה נהג מנוסה, תידרך את אחיו הצעיר אהרון באומנות הנהיגה ודחף אותו להוציא רישיון לרכב כבד. כאן, כבר רכש לעצמו המשאית הראשונה והתחיל לשגשג עד הקמת חברה תחבורה לעצמו.
לאהרון היה קל יחסית להיכנס לשוק העבודה בזכות אחיו שהיה בעל ניסיון רב, ומקצוען בתחום המשאות. שני האחים החלו לחרוש את המדינה מצפון בטנג'ר Tanger ועד סידי איפני Sidi Ifni בדרום הרחוק שהיה הגבול הדרומי של מרוקו בזמנו. כמובן, שדרכם עברה תמיד בסאפי וחובה היה לעצור אצל ההורים, האחים וגם אחותם סול.
הם החליטו להכניס למקצוע גם אחיהם חיים שנולד ב 1926. כבר בגיל 16 הכניסו אותו כנהג משנה למרות שהיה עדיין צעיר. באמצע המלחמה לא הקפידו במיוחד, ועם נחיתת כוחות הברית כל נהג היה מבוקש. האמריקאים לקחו פיקוד על העיר עד שהחזירו אותה לצרפתים ובינתיים חיים רכש לעצמו ניסיון בכל סוגי משאיות ובניהם המאק Mack האמריקאי. בגלל מקצועו שדרש ממנו מסירות גדולה לא היה לו זמן להינשא למרות כמה שידוכים עם טובי בנות העיר.
חיים זכה להיות נהג המשאית הגדולה ביותר במרוקו והתמחה בהובלת מכליות דלק של 52 טון לחברות תעופה במרוקו. מקצוע שעזר לו מאוד בעתידו בישראל.
אהרון גויס מיד לשרות הצבא האמריקאי כנהג והוביל מטענים וציוד מלחמתי עבורם. התקדמות הצבא מערבה לכוון מדבר סהרה אילץ אותו להעדר והיה שב הביתה לעתים רחוקות עייף ומרוט. אך מעסיקיו עשו רווחים נאים בזכות היחסים הטובים שפיתח עם מדורגים בצבא.
אחד המפקדים הביא אתו אופנוע דגם הארלי דוידסון Harley Davidson מסוג קטאויקי Katawiki 750 כ"ס, זה היה אופנוע ענק וחזק. לאחר הנחיתה בסאפי, האיש נקרא להתקדם עם הכוחות לכיוון צפון אפריקה כדי לפגוש את הצבא הגרמני של רומל Rohmel . הוא לא ידע מה לעשות עם הרכב המיוחד הזה כי מעטים יכלו לנוע אתו בגלל כובדו. היות וחיבב אהרון שעסק אתו, הציע לו לרכוש בסכום ממש זעום את האופנוע. העסקה נעשתה והרכב הפך לאטרקציה בעיר ושימש אותו כאשר היה מגיע מדי פעם הביתה.
תמיד היה מסיע אותנו ועושים סיבוב בעיר לשמחתנו. היה מפנק כל הילדים בטיול רכיבה מזדמן לעיני הולכי רגל העומדים הצידה בפחד, מפאת הרעש האדיר שמתקרב אליהם. זכורני, בפעמים הרבות, בסיבובים המדהימים הללו שיום אחד לקח 8 ילדים ביחד רכובים צפוף מאחוריו ודהר בכל העיר לגאוותנו! הרכב הזה עשה עוד ימים יפים עד נישואיו למדליין כאשר היה מחנה אותו בחצרו של הדוד יעקב סרויה. באחד הימים, אחרי לידת הילדים, לא שימש אותו יותר ומי שירש את זה, זה גיסו ארמונד סרויה ששמר אותו עוד כמה שנים ואף המשיך לקחת אותנו לסיבוב המסורתי עד הגבעות שסובבו העיר או לאורך הים האטלנטי דרומית לעיר.
לאחר חיים, נולדה ב 1931 מדליין- מאמו על שם אמו של שלמה חזיזה. הילדה שגדלה והיתה יפיפיה שכל בחורי העיר חיזרו אחריה. למדה חייטות ועבדה אצל רפאל גיסה לעתיד. היא תמיד מצאה מחסה אצל אחותה סול שאף היא נישאה לרפאל עזרן עליהם נספר בפרק ניפרד כי אלו הם הוריי.
בהמשך לחנה היו שתי לידות נוספות, בן בשם ניסים שנפטר בגיל 7 ורחל שנפטרה בגיל 3 שנים.
היה גבר חתיך אחד, בשם מוריס כהן שחיזר אחרי מדליין והיה מאוד אלגנטי, ידע לכבוש את ליבה כי פינק אותה ואהב אותה לאין גבול. טוב ליבו נודע בקרב כל המשפחה, הוא ספר במקצועו, כבר היה לו עסק עובד והצרפתים בעיר אהבו להסתפר אצלו כי בנוסף לאומנותו ידע לדבר טוב לשונם.
לאחר שבמיוחד קיבל ברכת סול אחותה, נחוגו הנישואין בבית סבתא חנה חזיזה בטראב סיני TRAB SINI. אלו היו 7 ימי כלולות שכל המשפחות חזיזה-אמזלג-דהן-כהן-בן שבת שהגיעו מכל מרוקו. התזמורת מובלת על ידי בן דודה סמי אמזלג והרי הוא סמי אלמגריבי הידוע. מאז ומאותו יום נקשר גורל שתי המשפחות עזרן רפאל וכהן מוריס לנצח, כי סול ומדליין לא נפרדו מעולם וכך גם הדורות הבאים. מוריס פינק כל האחיינים שלו כי הזוג לא יכל להביא ילדים לעולם משך תקופה ולכן הפנה אהבתו אלנו במיוחד. דמי פורים ודמי חנוכה שלו היו תמיד הכי נדיבים, תדירות היה שואל לשלומנו מתעניין בלימודים וחינוכנו.
אם אוכל לספר דבר אחד מתוך אלפי זיכרונות, זה שהוא לימד אותי לשחות בים הפתוח בגיל 8, היה זורק אותי לים רחוק ולא נותן לחזור לחול עד שאלמד לצוף ולשחות, וכך יום ראשון אחד בחוף ג'ורף ליודי JORF LYUDI בים האטלנטי דרומית לסאפי רכשתי היכולת לשחות לכל חיי בזכות מסירותו. עוד נספר גם דף מיוחד על הזוג הנפלא שליווה את חיינו עד היום. החיים בסאפי התנהלו בהרמוניה כאשר מוריס ומדליין בלב הסיפורים והחוויות.
מדליין סרויה, הלו היא בת דודתו של אהרון, ביתם של דודה חביבה ויעקב סרויה נולדה ב 12/07/1932 בסאפי, גדלה ועסקה כפקידה סטינו-דקטילו Sténodactylo מיומנת אצל חב' בארבר Barber ואחרי הנישואין בהתאחדות חברות שימורי סרדינים Fédération de Conserverie de Safi. חנה, סבתי, אמו של אהרון, שכנעה אחותה חביבה שיהיה טוב אם אהרון שמאוד עסוק בדרכים יינשא למדליין בהתקרב לגיל 24, ואהרון היה כבר בן 33. אכן ביום 11/11/1956 התחתנו בבית חנה חזיזה. הם היו גרים במרחק שני בתים מדודה חביבה ובפינת הרחוב שלנו, רחוב חאג' טהאמי Hadj Thami . כאן נולדו להם 3 ילדים: ניקול 1957 – סולי 1959– ואירן 1960 ומיד אחרי לידתה עקרו כולם לעיר קזבלנקה שם הוא עבד בחברת תובלה. לימים נוספו ילדים צ'רלי 1962 – יפה 1965 – מישל 1970. מדליין הפסיקה לעבוד בקזבלנקה.
אנו הספקנו להכיר את צ'רלי ילד כי עלינו בשנת 1964 לארץ. עברו 10 שנים ואנחנו בארץ ביחד עם אח של מדליין, ארמונד סרויה באשדוד. הפרידה מאימו שנשארה עם מדליין במרוקו הייתה קשה עד שאהרון החליט שהגיע הזמן להתאחד עם משפחתו בישראל. אכן, כל המשפחה אהרון חזיזה על טפייה עלו בשנת 1974 כאשר הביאו איתם את דודה חביבה לבית דהן ויעקב סרויה לאשדוד.
לימים דוד יעקב סרויה נפטר ב 1985, דודה חביבה ב 1987, מדליין ביתם – חזיזה לבית סרויה הלכה מאיתנו ב 2009, וכעת הלך למנוחת עולמים דוד אהרון היקר ב 09/11/2020. כולם טמונים בחלקה המשפחתית בבית העלמין של אשדוד.
אני מרגיש חובה להעלות הסיפור לפני סגירת דף היסטורי של האחים ואחות, אותם אנשים יחידי סגולה כאשר נשארה רק אחות אחרונה אחת, הדודה מדליין כהן לבית חזיזה, שתיבדל לחיים ארוכים ולשלום.
תהיה מנוחת אהרון חזיזה עדן, הוא יחסר לנו בעדינותו, נעים הליכות ופתוח לכל.
עזרן סולי