Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
En octobre 1956, apres la Colonie de Vacances a Mogador avec David Dayan comme directeur, j'allais quitter Marrakech pour Ramsgate dans le Kent, au Sud de Londres, pour y poursuivre mes etudes secondaires jusqu’au baccalaureat au College Montefiore.
Au cours de ma scolarite au College Montefiore, j’ai passe avec succes, en tant que candidat exteme, le BEPC au lycee francais de Londres.
Peu de jours apres mon arrivee a Ramsgate avec mes cinq amis de Marrakech, la guerre de Sinai eclata en Israel. Le directeur et les professeurs ont demande a un etudiant et a moi de faire un discours en hebreu sur cet evenement. Le samedi qui suit cet evenement, a l’heure de ‘Oneg Shabbat, sous la presidence du Rabbin Shlesinger, professeur de Talmud au College Montefiore et Professeur de Physique a l’Universite de Londres, j’ai ete designe pour improviser en hebreu un discours de mon choix. J’ignore pourquoi moi, alors qu’il y avait d’autres eleves, legerement plus ages que moi, qui maitrisaient aussi l’hebreu. Je ne citerai qu’un nom : mon tres regrette ami David Revah Zal de Rabat.
Pour les scenes de theatre que nous jouions, le premier role m’etait toujours attribue. Nous avions mis sur pied une petite troupe avec distribution des roles a chacun des comediens. Les costumes et tous les accessoires necessaires etaient loues par Mister Abrahams, ancien avocat, administrates au College Montefiore. Ainsi la mise en scene et le scenario etaient dignes d’une piece de theatre tiree de l’oeuvre d’un dramaturge.
Nous avions joue un soir de Hanouka sous la direction de Zahava Malkiel le drame « Hanna et ses sept fils ». Le nom de la mere est Myriam fille de (Menahem) Tanhum, une veuve agee. Mais selon Yossifon c’est Hanna. Et c’est sous ce prenom de Hanna qu’elle est connue dans l’Histoire juive. Nous n’avons aucun renseignement sur les enfants : leur prenom ou leur age. D’apres une source, le septieme enfant, le plus jeune, avait deux ans, six mois et deux heures et demies. D’apres une autre source, cet enfant tetait encore le sein de sa mere.
J’ai joue le role du mechant roi seleucide, Antiochus IV Epiphane (175-164), entoure de ses gardes de corps. J’ai ete puni par le Ciel et je suis tombe raide mort de mon siege. La piece se terminait ainsi sous les applaudissements repetes des spectateurs : les eleves, le corps professoral et des membres du personnel.
Ce fut une soiree memorable.
J’ai ete choisi une nouvelle fois, car des le premier jour de mon arrivee au College Montefiore, tout le monde avait remarque que je parlais en hebreu. Je precise que dans ce college l’hebreu etait de rigueur. Tout le monde ou presque parlait l’hebreu plus ou moins. Certains, venus de Tunisie, le parlaient avec une prononciation et un accent particuliers.
A cette epoque, le style et la langue d’Ahad Ha’am me servaient de modele. Ma premiere dissertation en hebreu a ete appreciee par Harav Kook, mon premier Directeur au College Montefiore. II etait Professeur de Talmud dans la classe des futurs rabbanim, et Professeur de Torah dans ma classe, ou les eleves allaient devenir des maitres d’hebreu.
Le titre de cette dissertation portait sur la lutte de Moche Rabbenou contre l’egyptien qui frappait un hebreu, cf. Exode 2: 11-12. Harav Kook avait pris le soin de lire ma dissertation devant tous les eleves du College Montefiore. II a ete impressionne par mon vocabulaire et mon style.
J’ai decouvert a Marrakech Ahad Ha’am grace a un Marrakchi qui est revenu d’Israel. Je connaissais ce Monsieur, beaucoup plus age que moi, parce qu’il venait voir son grand-pere, l’un de nos voisins a Dar Ben-Sassi.
Le titre de la deuxieme dissertation portait sur cette scene ou deux hebreux se disputaient entre eux, et le mechant s’achamait sur l’innocent (Exode 2 : 13- 15). II y a eu d’autres dissertations dont je ne me souviens plus du sujet, mais dont l’une portait sur une attaque des Juifs par des non-Juifs. J’ai ecrit qu’a Marrakech des non-Juifs projetaient d’attaquer le quartier juif et ses habitants. Ils n’ont pas reussi a penetrer dans le mellah, car ils n’ont pas pu passer sous le porche du Saint Rabbi Mordekhai Ben Attar, constructeur et edificateur du mellah avec 1’argent mis a sa disposition par le Sultan Moulay Abdallah Al- Ghalib Billah (1557-1574).
Le Sultan avait deloge les Juifs de leur quartier Mouassine, parce qu’il voulait y construire une mosquee. II les dedommagea. Hypothese avancee par Mohamed El-Ifrani es־Saghir (Marrakech 1670-1738), principal historien de la dynastie sa’dienne, auteur de « Nozhat el-hadi bi-akhbar molouk el-qarn el hadi». Cette chronique a ete publiee par O. Houdas, Paris, 1888. Cf. Evariste Levi-Provencal: Extraits des Historiens Arabes du Maroc, Editions Larose, Paris, 1948, page 7.
Les freres Tharaud traduisent cette chronique ainsi: « Le repos du chamelier ».
Certains jours, dans mon lit, dans le silence de la nuit, je pensais a mon oncle Meyer, a ma tante Freha, a mes cousines Ninette, Esther, Marie, a mes cousins Maurice et Judah, a la petite Yaffa et au benjamin Khlifa.
Je pensais leur ecrire. Mais je me sentais intimide pour le faire. Je me disais qu’a mon retour a Marrakech j’irai les voir a Agadir et leur raconter ce que j’ai etudie en Angleterre et comment j’y ai vecu ma vie de collegien.
En fait, je ne les ai revus que les 6 et 7 fevrier 1960 pour un shabbat. Arrive chez mon oncle un vendredi avant shabbat, j’ai ete impressionne par le nouvel appartement qu’ils habitaient et par les cousins et cousines, qui ont grandi, assis tous autour d’une grande table. Je leur ai donne une belle photo de moi, avec une petite barbiche, dans un magnifique cadre. Cette photo a ete prise dans l’atelier d’un photographe professionnel a Ramsgate. C’etait la periode de l’Omer ou l’on s’abstenait de couper les cheveux et la barbe. Je ne me souviens pas du tout comment j’ai passe ce shabbat chez mon oncle, ni ou j’ai dormi et ce que j’ai mange et de quoi j’ai discute avec tout le monde. Cela m’attriste de l’ecrire aujourd’hui. Une telle amnesie ! C’est incroyable ! Je devais partir tot dimanche a Akka et Rene Camhy allait venir me chercher pour m’y conduire dans sa voiture. Mon oncle Meyer m’a dit qu’il connaissait beaucoup de coreligionnaires d’Akka. A Akka, on appelait mon oncle devant moi « Cheikh Meyer ». Mon oncle m’a dit qu’il viendrait me voir a Akka avec toute la famille. II m’a remis un oreiller avec de la belle et douce laine et une pochette en tissus bleu ou mettre mon talith et mes tefillin. J’ai toujours cette pochette et cet oreiller.
J’ignorais en disant au revoir a tous que je n’aurais plus l’occasion de les revoir. Un seul rescape, Maurice.
Mon oncle Mardochee, de passage pour la nuit chez son frere Meyer, a peri aussi, laissant une veuve, des orphelins et des orphelines, et un enfant a naitre.
J’ai souhaite dans ce recit evoquer la personnalite de maman. Son visage beau et noble surgit sous chaque mot, a chaque phrase, au fil des pages. Ecrire releve toujours de l’improvisation, de l’inspiration. Les notes de differents carnets que je suis en train de saisir n’ont pas ete etablies a partir d’un plan et sans avoir suivi une chronologie des faits. J’ai ecrit tout cela au fur et a mesure en differents moments. C’est ma plume qui m’entraine dans les meandres de la memoire, au detour de chaque souvenir qui se presente spontanement. II y a plusieurs annees quand j’ai commence d’ecrire, j’avais l’impression que j’escaladais une pente et, a un moment ou un autre, de cette pente, je voyais les tournants de mon chemin intellectuel. Cette image me plaisait. Aujourd’hui j’ecris de la facon la plus simple et la plus instantanee.
Maman aimait profondement tous les membres de la famille du fond de son coeur et de toutes ses fibres. D. ieu lui a confie une ame pure. Elle se souciait de tout le monde et voulait toujours savoir si nous nous portions tous bien et que nous ne manquions de rien. C’est ainsi que pour son devouement, sa loyaute et sa probite, tout le monde l’aimaient, voire meme la veneraient. Son mot avait du poids et de la valeur. Elle aurait pu etre un bon avocat, plaidant la cause de la veuve et de l’orphelin, des demunis et des faibles. Jai essaye dans ma carriere d’avocat de Droit prive, civiliste et penaliste, de plus de trente ans, interrompue brutalement pour des raisons graves de sante, d’appliquer son savoir-faire, ses principes d’ouverture d’esprit, de tolerance et d’abnegation. Je tachais toujours de comprendre la cause des delinquants qui me choisissaient comme conseil ou des victimes qui me demandaient d’assurer leur defense. Ce que je detestais le plus, c’est le mensonge et la mauvaise foi, les malins, les ruses, les intrigants, les retors, les combinards et les trompeurs de tout poil.
Maman n’a jamais dit du mal de personne. Ses paroles toujours mesurees. C’est pour cela que nous l’aimions tous. Elle m’a appris les bonnes manieres, surtout d’avoir la « hchouma » envers tout le monde. Elle s’en remettait toujours a D. ieu pour punir la personne qui l’a insultee ou qui a tente de faire du mal a l’un de ses enfants et de ses proches.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Page 49
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים
נתיבות
המערב
מנהגי פורים
א-נהגו חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז׳ באדר (יום פטירת משה רבינו ע״ה) . ומכל מקום לא נהגו לומר עננו, ואין קוראים בתורה, ויש שאין אומרים תחנון
ב-נהגו בשבת זכור לומר את הפיוט ״מי כמוך ואין כמוך׳ בנשמת כל חי, לפני ״מציל עני מחזק ממנו״, ויש שנהגו לאומרו אחרי העמידה:
ג-יש נהגו לאכול פולים במוצאי ״תענית אסתר״:
ד-נהגו בשעת קריאת המגילה הקורא עומד עם שני סומכים, וכל הקהל יושבים אפילו בשעת הברכה:
ה-נהגו בקריאת המגילה, שהקהל קוראים בקול רם עוד שלושה פסוקים, בנוסף על ארבע פסוקי הגאולה המקובלים, ואלו הם: ויפקד המלך פקידים ובו׳, כי אם החרש תחרישי וכו׳, וכל מעשה תוקפו וכו׳:
ו-נהגו לומר בשמיעת מרדכי ואסתר ״ברוך מרדכי״, ״ברוכה אסתר״. ובשמיעת המן וזרש, ״ארור המן״, ״ארורה זרש״:
ז-יש נהגו בפסוק (פרק ח׳ פסוק י״א) להשמיד להרוג וכו׳ לכפול ״להרוג ולהרוג״, וכן נהגו בפסוק ״ואיש לא עמד בפניהם״, שכופלים ואומרים ״בפניהם לפניהם״:
א-כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וראה בזה בספר מים חיים (ח״א סימן רפ״ה), ומג״א (או״ח סימן תקפ״ו ס״ק כ״ח), ובספר מועד לכל חי !סימן ל״א סק״ז):
ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב !עמוד רל״ט), וכן מצוין בסידורים ישנים, ויש נהגו לאומרו אחרי העמידה וכמובא בבית מנוחה, ובספר נהגו העם (פורים):
ג-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קנ״ז), וראה בספר כלבו(סימן מ״ה), והוא זכר לאסתר שאכלה זרעונים בבית אחשורוש, וכמבוא במגילה (י״ב), וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד שמ״ב):
ד-כן מנהגנו וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד שפ״ח), וראה בזה בספר מעדני דניאל (סימן תרצ״ב סק״ב):
ה-כן המנהג פשוט, והטעם כי גם פסוקים אלו הם חשובים מאד בגאולת פורים:
ו-כן המנהג פשוט, וראה באוצרות הפוסקים (פורים), שהביא בשם פרחי שושנים, שהחמיר בדבר משום הפסק:
ז-כן יש נהגו, וראה בזה בילקוט״י(מועדים הל׳ מקרא מגילה סעיף ל״ז) ובמקורותיו שם, וכ״ז משום שיש בזה שתי נוסחאות, ואומרים שניהם לצאת יד״ח לכולי עלמא:
ח-נהגו בפורים שחל במוצאי שבת, אומרים ויהי נועם עד ״ואראהו בישועתי״, ועושים הבדלה, ואחרי כן קריאת המגילה:
ט-נהגו רבים להקיץ את הבנות בעלות השחר ביום פורים, ומסרקין אותן:
י. נהגו בפרשת ויבוא עמלק, הציבור קוראים פסוק אחרון, והחזן חוזר עליו:
יא. נהגו בשחרית של פורים, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים את המזמור של החג בלבד:
יב. נהגו לקרוא את המגילה לנשים, ואין מברכים תחלה וסוף, ויש שנהגו שנשים שומעות מגילה בלילה בלבד:
יג. נהגו ללבוש בגדי שבת בפורים, ואין עושים מלאכה:
יד. נהגו לאכול אחרי תפלת שחרית מאכל הנקרא ״ברכויכס״, ויש נהגו להכין ״תרנגול הודו״ מבושל לפורים:
טו. נהגו להכין לביבות ממולאים בבשר ושקדים, לכבוד פורים:
טז. נהגו להכין חלות וכעכים בדמות סולמות וציפורים לכבוד פורים:
ח-כן המנהג והביאו בנהגו העם (פורים) בשם מהר״ש אבן תאן ו״ל, ודלא כמובא ברמ״א (.סימן תרצ״ג) עיי״ש:
ט-כן המנהג, והביאו בנהגו העם (שם) ושקבלה בידם שבאותה שעה הסתרקה אסתר המלכה, וע״כ הוא עת רצון ומזל לכל בנות ישראל, וכבר כתב הרשב״א (ח״א סימן ט׳) שמנהג זקנות יש לו יסוד, ואולי יסודו ממה דאיתא ביומא (כ״ט) שאסתר נמשלה לאיילת השחר עיי״ש:
י-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (פורים), והוא מעין פשרה, בין דברי השו״ע (סימן תרצ״ג ס״ד) להרמ״א עיי״ש, וראה בזה גם בספר מים חיים (סימן ד״ש):
יא. כן המנהג, וראה במנהגי ראש חודש ומשם בארה:
יב. כן כתב בספר נהגו העם (פורים), וראה בספר מים חיים (או״ח סימן ש׳), ובברית כהונה (מער׳ פורים), ובשו״ת יביע אומר (ח״א סימן מ״ד), וראה בנתיבי עם (סימן תרפ״ט):
יג- המנהג ומקורו ברמ״א (סימן תרצ״ה ס״ב) וכה״ח שם, והוא זכר למה שנאמר ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות, וענין המלאכה, נהגו שלא לעבוד בפורים, וכמבואר בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו(סימן תקכ״ז ס״א), והיה שגור בפי הבריות לומר ״כספי איכה (ת״ב), ומי כמוכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״:
יד-כן ביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד כ״ז), וענין התרנגול מבושל כן נאמר לי מפי השמועה, וכן ראיתי מ ־בא בספר אוצרות המגרב (.פורים) עיי״ש בטעם הענין:
טו-כן הביא בספר נו״ב (שם) וראה מעין זה בספר אוצר טעמי המנהגים (,עמוד שמ״ב)
טז- כן הביא בספר נהגו העם (.חנוכה), והטעם משום שהיתה עליה לישראל בפורים, וענין הצפורים עדה״כ (ישעיה ל״א) כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים, וראה עוד שם:
יז. נהגו ליתן דמי פורים לילדים:
יח. נהגו לקרוא לבן הנולד בפורים ״מרדכי״, ולבת ״אסתר״:
יט. נהגו באבלות בפורים כנהוג בשבת:
כ. נהגו שהאבל שולח מנות לאחרים, ואחרים אינם שולחים לו מנות, והדברים אמורים בי״ב חודש על אב ואם, ושלושים יום על יתר הקרובים:
כא. נהגו לתת מעות פורים לכל מי שפושט יד, ואפילו לגוים:
יז. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ח), והטעם משום שע״י תינוקות של בית רבן תלמידי מרדכי נצלו ישראל, וכמבואר במדרש פורים, והם מגן וצנה בכל הדורות, וכמו שדרשו דורשי רשומות ולשון רכה תשבר גרם, תשב״ר גר״ם ר״ת תנוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים:
יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), והוא עדה״ב ודבר בעתו מה טוב, וראה במנהגי חנוכה בזה:
יט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), ובספר ויאמר יצחק (פורים אות ג׳), ובספר קרית חנה דוד (חנוכה פרק ח׳), וראה בזה בברכ״י(סימן תרצ״ו), ובשו״ת עמק יהושע (או״ח סימן י״ח):
כ. כן המנהג וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ו) ובעמק יהושע (או״ח סימן י״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו הל׳ פורים (סימן תקכ״ז סי״ד):
כא. כן הביא בספר נהגו העם (פורים), וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ד ס״ג) עיי״ש:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים
עמוד98
Botbol-Boublil.Joseph Toledano
BOTBOL
Nom patronymique d'origine arabe, une des nombreuses variantes de l'un des noms les plus repandus au Maghreb, qui a pour sens litteral le marchand ou le fabricant de tambourins. Cette explication n'est pas totalement satisfaisante car on peut se demander en quoi ce metier a pu justifier un aussi grand nombre de patronymes: Abitbol, Teboul, Tebol, Boutboul, Aboutbol, d'ou d'autres essais d'explications comme nous l'avons deja vu dans Abitbol. Quoi qu'il en soit, c'est cette forme qui etait habituelle dans les villes du nord du Maroc, en particulier a Fes Meknes, mais aussi a Rabat, Tanger et Casablanca. Le nom s'est particulierement illustre a Fes ou il etait porte par une des families les plus riches de la communaute depuis le XVIIIeme siecle. Une des branches de cette famille de Fes avait ete une des premieres au Maroc a se voir octroyer la nationalite francais par un decret special de 1879 pour "services rendus a la France". Autres formes: Boutboul (voir ausi Teboul, Abitbol). Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte au Maroc (Fes, Meknes, Taza, Tanger, Rabat, Casablanca); en Algerie et tres peu en Tunisie (Tunis Sousse).
SLIMAN: Un des notables de la communaute de Fes, victime de sa richesse, dans l'an des episodes les plus dramatiques de ses annales. En 1704, dans la seconde partie du tres long regne de Moulay Ismael, les exactions du gouvemeur de la ville etaient devenues si insupportables que les notables deciderent de fuir la ville pour aller se plaindre aupres du Sultan dans sa nouvelle capitale, Meknes. Au lieu de la misericorde royale attendue, ils furent accueillis a l'entree du Palais par une salve de coups de feu de la Garde Noire. Les survivants furent arretes et condamnes sur le champ a etre brules vifs dans le four a chaux. Mais a la demiere minute, le sultan accepta de les grader contre le paiement par la communaute d'une tres forte rancon. Le caid reunit alors les grands notables de la communaute et fixa d'autorite a chacun sa quote-part dans le paiement de la rancon. Ceux qui refuserent de payer ou se declarerent dans l'impossibilite de le faire, furent soumis a la torture et parmi eux ce Sliman Botbol. Ne pouvant ni payer ni supporter la torture, il accepta de se convertir a l'lslam et fut aussitot grade en entoure de tous les honneurs.
ABRAHAM: Il fut un siecle et demi plus tard egalement victime de sa richesse. Jaloux de lui et voulant lui extorquer des fonds, le Naguid de la communaute, repute pour sa convoitise et sa cruaute, Moche Bensimhon, le fit arreter avec toute sa famille et le le depuilla de tous ses biens. Heureusement, quelques mois plus tard, en 1843, la roue du destin touma, le cruel Naguif fut limoge et jete en prison alors que ses victimes furent liberees.
- AHARON (1721-1817): Rabbin a Fes celebre en son temps pour son amour de l'etude, particulierement verse dans la philosophic. On raconte que lorsqu'il arriva a se procurer un exemplaire du livre de, Maimonide, "Le guide des Egares", il fit une grande fete et paya des femmes pour pousser des you you de joie au moment de l'entree du livre dans sa maison.
- AHARON: Une des figures dominantes de la communaute de Fes au debut de ce siecle. Petit-fils de rabbi Aharon, le premier, il est ne en 1867. Entire au au Tribunal Rabbinique en 1919, apres la reforme de la juridiction rabbinique par le Protectorat, il en acceda a la presidence a la mort de rabbi Matatiahou Serero. Considere comme 1'un des meilleurs connaisseurs des regies de l'abattage rituel et de la redaction des actes de divorce de tout le Maroc, il joua egalement un role considerable dans la direction de la communaute. En 1912, il fut elu membre du Comite des 15 charge de negocier l'indemnisation des victimes du Tritel d'avril 1912, et en 1918 comme un des representants de la communaute israelite au Conseil Municipal compose des trois colleges: musulman, juif et europeen.
MAITRE GEORGES (1908-1970): Fils de rabbi Makhlouf. Avocat, batonnier de l'ordre des avocats de Fes dans les annees quarante-cinquante. Il participa a la guerre en Europe dans l'armee francaise avec le grade de capitaine et obtint pour sa conduite au front la Croix de Guerre. Mort prematuremment dans un accident de la circulation en France.
MAURICE: Fils d'Abraham, Dernier Inspecteur des Institutions Israelites sous le Protectorat, de 1945 a 1956. Il contribua avec le Secretaire General du Conseil des Communautes, Jacques Dahan, a la modernisation des institutions israelites sur tous les plans: judiciaire, fiscal, sanitaire, educatif. Il fut en 1948 a l'origine de la creation de l'lnstitut des Hautes Etudes Hebrai'ques pour la formation de rabbins, juges et notaires et de l,institution du certificat medical prenuptial et surtout proceda a la convocation des Conciles annuels des rabbins du Maroc, qui de 1947 a 1955 s'attelerent a adapter et a unifier les regies de mariage, fiancailles, divorce, a promouvoir l'education religieuse, a mettre de 1'ordre dans la gestion des biens Hekdech et l'organisation des pelerinages, Hiloulot. Ne a Fes en 1907, il avait grace a sa nationality francaise, acquise par son grand-pere en 1879, fait d'abord carriere comme employe aux Services Municipaux de Fes avant d'etre appele a l'Inspection des Institutions Israelites par son ancien patron promu chef de la Direction des Affaires Indigenes du Protectorat, a Rabat. Apres l'independance, il quitta le Maroc et fut reintegre au ministere des Affaires Etrangeres francais jusqu'a sa mise en retraite antcipee en 1967. Mort a Paris en 1991.
ISAAC: Tresorier du Comite de la Communaute de Taza dans les annees cinquante.
AIME: Lngenieur des Ponts et Chaussees, ne a Fes, il fut le directeur de cabinet du Ministre marocain des Travaux Publics en 1963.
DR ELIE: Fils de Haim. Medecin a Strasbourg, auteur de plusieurs ouvrages sur la medecine selon la Halakha juive. Prix Maimonide d'Ethique Medicale.
DR ELIE: Fils de Aharon, ne a Meknes en 1955. Psychiatre repute a Paris, musicien, auteur compositeur , il a fonde au cours de ses etudes une chorale d'enfants "Les Chevatim" (Les Tribus) specialisee dans les chants liturgiques des traditions sepharade et achkenaze qui a produit plusieurs disques et qui continue a remporter un grand succes populaire.
BOUBLIL
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner. Il est possible que ce soit un diminutif de boulboul, le rouge-gorge, oiseau a gorge et poitrine d'un rouge vif, au figure beau, elegant. Le rabbin Eisenbeth avance une autre explication possible: fatigue, use. Autre forme Boubli Au XXeme siecle. nom peu repandu porte essentiellement en Tunisie (Tunis, Beja, Djerba) et en Algerie (Alger, Bone, Souk-Ahras).
- SHALOM: Rabbin a Tunis, seconde moitie du XlXeme siecle.
BERNARD DAVID: Fils de Max, commissionnaire en gros. Magistrat francais ne en 1937 a Souk-Ahras en Algerie. Docteur en Droit de la Faculte de Paris, Diplome de Sciences Criminelles. President de Chambre a la Cour de Paris depuis 1989. Professur-associe a l'Universite de Paris XII. Auteur de nombreux ouvrages en matiere de droit de logement et d'architecture.
ALAIN: Fils de Desire, transitaire. Econometriste, ne a Tunis en 1947. Maitrise en Mathemathiques, diplome d'etudes approfondies en statistiques et docteur en economie industrielle de l'Universite de Paris. Parallelement a I'enseignement, il fut attache a l’administration du Plan, puis conseiller technique au Secretarait general de la Presidence de la Republique jusqu'en 1988. Il fut ensuite le chef de cabinet du ministre de l'Ecomomie et des Finances socialiste, Pierre Beregovoy. Implique dans 1'affaire de deelit d'inities dans la privitisation d'Usinor, il fut reconnu coupable et condamne bien bien qu'il ait ete etabli qu'il n'en avait pas profite personnellement. Auteur de nombreux ouvrages d'economie politique dont: "Le socialisme industriel" (Paris, 1977, "La societe francaise et la technologie" (Paris, 1981) ; "Le soulevement au serail" (Paris, 1990); "Le pouvoir de l'art" (Paris, 1991).
Botbol-Boublil.Joseph Toledano
Page269
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
היא הולכת זקופה לפניהם. בפניה החיוורות ניצת בוהק המאיר את עורה הצח. שערה האדמוני, שהיה מסורק לרוב לשני מפלים בצורת ׳קארה׳, עטוי הפעם בכיסוי ראש מבד כותנה בצבע חאקי. המטפחת אוספת את שערותיה מתחת למעטה הדק בחינניות כובשת. כובע הפלדה שמוט על כתפה, בהתייחסות מזלזלת של השוואה בין הבשר לברזל. היא משדרת עדנה הנתונה בקליפה של קשיחות ושל עמידות איתנה. בחורה שנולדה בחיק הטבע של נהלל וגדלה באווירה המשפחתית החמימה של כפר יהושע. יש בה שילוב של אהבת הטבע ויופיו, עם קליפת הנוקשות של מלחמת ההגנה הזו, שהיא נוטלת בה הלק חשוב. מה שמתבקש מכול אלה הוא, שהיא בוודאי משתייכת לאותם טורפי האומצות העסיסיות. אבל לא. היא צמחונית.
בשעה שהיא דואגת לחמם לחיילים את שימורי הבשר והדגים היא עצמה מצטיידת בפת שחורה, ירק ופירות יבשים. צמחונית. הכינוי הזה נדבק בה. לא דרך לגלוג, אלא משום ההערצה של החברים, בגלל אהבתה לטבע ולבעלי החיים, דרך דבקותה בערכי המוסר כלפי האדם והחי כאחת. לכן היא קופצת משמחה כול פעם שהיא נתקלת בחומט מחליק על אבן שליטשו המים, או בלטאה בוהה על סלע. מצחקקת בהתפעמות למראה צבי מפוחד החוצה את דרכה, או כשאוזנה קולטת ציפור צייצנית הדואה מעל לראשה במשקי כנף חפוזות. הנעורים ניצתים בוורוד בהיר על לחייה. היא מתמודדת ומצליחה בתפקיד של גברים. היא האישה הראשונה המתמנה לתפקיד של מפקדת מחלקה של אותן פלוגות-מחץ, שיהוו תוך זמן קצר, בהכרזה רשמית, את הבסיס האיתן לצבא הסדיר. היא מפקדת מחלקה בגדוד ׳הפורצים׳ של חטיבת ׳הראל׳.
החברה היו מבחינים בה לפעמים, בהפסקות שבין האימונים, ההדרכה והמסע, כשהיא שעונה על עץ וקוראת ספרי שירה, לירית בעיקרה. לפעמים את היינה, או את פרחי־הרוע של בודלר, ולרוב את רחל. שיר אהוב עליה במיוחד הוא שירה של רחל ׳אורי׳. לפעמים מבחינים בה ממלמלת אותו לעצמה: ׳בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון…אורי אקרא לו. היא אוהבת ילדים. אבל עכשיו מלחמה, ובשעת צחצוח חרבות מוקפאים הילדים ברחמה של אישה לוחמת. היא אוהבת לקרוא הרבה בתנ׳׳ך, ממנו יונקת את הזכות להיאחזות באדמה הזו ומתוכו שואבת את הכוח למלחמה עליה. היא מתרפקת בעיקר על שיר-השירים, במין ערגה לאיזשהו אהוב בלתי נתפס. מכריה, חבריה וחברותיה מעידים עליה שהיא רגשנית. כול כך כואבת את חבריה הנופלים, אבל לבכות היא מרשה לעצמה רק בחוג המשפחה. היא אדם סגור לרוב, שאינו נותן לאיש לחדור לעולמו הפנימי. היא, גילה בן־עקיבא, לשעבר דרוקר, שאימצה לה את השם המחייב כול כך של התנא הגדול.
גדודי חטיבת הראל צועדים. הראל, שיצחק רבין הוא הראשון לעמוד בראשה. הראל של הישראלים הותיקים ושל מגויסי חוץ לארץ מצפון אפריקה, המכונים ׳המחלקה הצרפתית׳, או דרך חיבה עוקצנית ה׳שווארצע-חייעס׳. לפליטי השואה מאירופה, המהווים את הרוב כאן, מדביקים את השם ׳הפרטיזנים'. שתי הקבוצות, הצרפתים והפרטיזנים, שוחררו לא מזמן ממחנות המעצר בקפריסין. צעירים שרובם לא הכירו שימוש בנשק ובקושי השליכו אבן בחייהם. ביניהם צעירים שמשפחותיהם הובלו ככבשים לטבח ועכשיו הם לומדים לאחוז בנשק ולהילחם על חייהם ועל חיי התושבים כאן. זה המקום שנזכר בחלומותיהם ובדפי תלמודם ועכשיו הם הגיעו אליו אחרי שנות סבל ומסעות של בריחה. הנה עכשיו יש להם מטרה, יעוד. אבל הם רואים בו מצב זמני שאינו יכול לדחוק לגמרי את העתיד הפרטי שלהם. את החלום הפשוט של מקצוע, בית, אישה וילדים. חיים שנלקחו מיקיריהם והם, השרידים, נאחזים בהם עכשיו בשיניהם. וכאן מתחולל לעיתים המאבק בין היעד ׳האישי׳ למטרה ׳הכללית׳, או במילה גבוהה יותר: ׳הלאומית׳. חיי היומיום הפשוטים נוכח אידיאלים גבוהים שבסופו של דבר עלולים להשליך על חייו של כול אחד ואחת מהם. אלה שבחרו להילחם במקום זה בו זכו לחופש, בו ילחמו ועל אדמתו הם יבנו את ביתם.
גילה מובילה אותם בתוואי בו תיפרץ מאוחר יותר ׳דרך־בורמה׳, הנתיב החלופי למעבר השיירות לירושלים. הם יהיו הראשונים לחנוך תוואי זה. זו אמורה להיות השיירה המחודשת הראשונה לירושלים, לאחר ניתוקה המוחלט של העיר מזה מספר חודשים. הם חומקים בין הסלעים, מגיעים לשער הגיא ונתקלים במחסומים, שהם רצף של משטחי בטון משובצי לבנות-אבן, שמעליהם הונחו גושי סלע. מכשולים שיצקו הערבים למניעת מעבר השיירות היהודיות לירושלים הנצורה. הצועדים אומדים את דרכי הפריצה וחושבים על מסלולי עיזים שיהפכו לדרך החלופית, דרך־בורמה. עייפים ורצוצים הם נחים בצדי התעלות של הכביש ובסמוך לחאן על שם הקדוש המוסלמי עלי, לא רחוק ממבנה תחנת המשטרה הבריטית שננטשה. גילה מתרוצצת בין פיקודיה, מכנסת אותם ופוקדת אותם. בליבה מתפללת שאיש לא יחסר גם מכאן ולהבא.
״ממש אימא, אפילו שאנחנו כמעט בגיל שלה״ אומר יעקב ממן מהצרפתים.
״אין בה בדיוק רוך אימהי אבל יש בה חום ואחווה, דאגה, מסירות ואכפתיות בכול מה שהיא עושה״ מפטיר אחד המפקדים, המכיר את גילה היטב. יעקב, המפרגן לה בכול הזדמנות, מסתייג בכחכוחי גרון.
״יש לה ניסיון קרבי?״ מתעניין פרוספר אוחיון, חברו של יעקב.
״לא כול כך״ משיב הוותיק ״היא מ״ממית מוסמכת, אבל הייתה מודאגת מכך שמינו אותה למפקדת מחלקה בלי שיהיה לה ניסיון קרבי. זו הייתה הרגשה של רבים מאנשי הפלמ״ח, גם ותיקים, שהצטרפו ללוחמים. היא קיבלה לבסוף את הצעתו של יוספ׳לה, מפקד גדוד, והצטרפה לפני כשבועיים לחוליית משקיפים שיצאה לצפות בקרב על גבעת הראדאר. כך היא ביקשה ללמוד במהלך הקרב את כוחו של האויב הירדני ואת שיטות הלחימה שלו ולהבחין בשגיאותיו. היא יצאה עם היחידה של גלינקה, בן הכפר שלה, כפר יהושע, אבל לצערנו זה היה קרב קשה וחסר סיכוי, שהסתיים בפצועים והרוגים רבים. בקרב זה נפצעה גם אביבה, חברתה של גילה מתקופת גיוסן לפלמ״ח ועוד מהימים שלפני כן. גילה לא רק שלא נתקפה ייאוש אלא ספגה אומץ מרוח הגבורה של אביבה כאישה. עבור גילה זה היה ניסיון כואב, אבל בנחישותה היא אף פעם לא מוותרת…״. הוותיק מהסס לרגע כמו מתחבט אם להרעיף עוד שבחים. כמו מקמץ בסיפורי גבורה הראויים בעיניו לגברים. מחכך את סנטרו בידו ומוסיף:
״בתקופת המאבק בבריטים השתתפה גילה בפיצוץ רכבת וצוינה לשבח על אומץ ליבה״. החבר׳ה מרותקים. לאחר כול משפט הם מגניבים מבטים סקרניים לכיוונה של גילה, השעונה על גזעו של עץ אורן ומבטה בשמים. הוותיק אומר שיש גם חיילים בודדים שמזלזלים בה. שלמה איטח, המכונה סלומון, אומר שזו סתם קינאה של אגו גברי. שהם לא רגילים שאישה תפקד עליהם. יעקב אומר שמגיעים לה הרבה קומפלימנטים. הוותיק מעיר שהמילה בעברית היא ׳מחמאות׳.
״מעניין על מה היא מסתכלת שם למעלה״ תוהה פרוספר.
״היא מחפשת פתרונות בשמים״ מחווה סלומון, חבר ילדות של יעקב, איתו עשה את כול הדרך ממרוקו, דרך אלג׳יר, המחנות בקפריסין ועד הנה. צבירת חוויות משותפות היא זו שעושה את החברות. כמו לבנים של בניין. בהקמת שלב אחר שלב. בניין שאף פעם אינו נופל. כך עד שהריחוק או המוות קוטעים את החברות בעולם הזה. עכשיו הם משתופפים בתחושה של קירבה, של שותפות למשימה ולחוויה, שיתווספו למה שנצבר עד כה. זה מקרין חמימות. יוצר איזו אכפתיות הדדית. לפעמים אפילו סתם בהגנבת מבט. כמו רוצה כול אחד לוודא שחברו נמצא עדיין לצדו, שפניו טובים.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
עמוד 13
פיוט לשבת זכור-אעירה שחר כרך ג'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל
525- בקשה — סי׳ שלמה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת
שְׂאִי עֵין יְחִידָתִי לְיוֹצְרֵךְ / וְזִכְרִי בּוֹרְאֵךְ בִּימֵי נְעוּרֵךְ
לְפָנָיו צַעֲקִי לַיְלָה וְיוֹמָם / וְלִשְׁמוֹ זַמָּרֵי תָּמִיד בְּשִׁירֵךְ
מְנַת חֶלְקֵךְ וְעוֹדֵךְ בָּאֲדָמָה / וּמִבְטַחֵךְ בְּצֵאתֵךְ מִבְּשָׂרֵךְ
הֲלוֹא הֵכִין לְפָנָיו לָךְ מְנוּחָה / וּמִתַּחַת לְכִסְּאוֹ שָׁם דְּבִירֵךְ
אֲנִי עַל כֵּן אַבְרֵךְ שֵׁם יְיָ / אֲשֶׁר כֹּל־הַנְּשָׁמָה לוֹ תְּבָרֵךְ:
525- על הנשמה.
יחידתי — נשמתי. צעקי — להתפלל ולבקש מחילה. ועודך באדמה — כל עוד שאתה חי עלי אדמות. בצאתך מבשרך — לאחר המות. כשהרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה לכסאו — לכסא הכבוד. דבירך — מקומך הנפלא אם תזכה.
526- בקשה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת
אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ
מְצִיאוּתְךָ וְאַחְדוּתְךָ שְׁלֵמָה / יְסוֹד עוֹלָם יְסוֹד תֵּבֵל יְסַדְתָּהּ
וְאֵינְךָ גּוּף וְלֹא רוּחַ בְּגֶשֶׁם / שִׁמְךָ יִהְיֶה וְהָיָה אָז וְעַתָּה
מְחַדֵּשׁ כָּל לְךָ אֶעֱבוֹד, וְלִבִּי / לָאֵל זוּלָתְךָ לֹא סַר וְנִפְתָּה
נְבוּאָתְךָ לְחוֹזֶיךָ נְכוֹנָה / וְשֶׁל מֹשֶׁה עֲלֵי כֻּלָּם בְּחַרְתָּהּ
וְדָתְךָ מִשְּׁמֵי שַׁחַק לְעַמָּךְ / וְלֹא תִּהְיֶה נְסּוּחָה, כִּי חַקְרָתָהּ
וְתֵדַע מַעֲשֵׂה אָדָם, וְתִגְמוֹל / לְאִישׁ צִדְקוֹ, וְרִשְׁעָתוֹ פְּקַדְתָּהּ
אֲחַכֶּה קֵץ מְשִׁיחֵנוּ, וְאוֹחִיל / לְכַנָּה מִשְּׁתִיל דָּוִד נְטַעְתָּהּ
וְיָקִיצוּ יְשֵׁנֵי הָאֲדָמָה / וְתִפְקוֹד הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ
אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ:
526- על עולם התחיה.
ולא רוח וגשם — אין לו שום חבור לגשמיות. שמך יהיה וכו׳ — יהיה היה והוה. מחדש כל — כל הדברים שבעולם בראת אותם יש מאין. לא סר ונפתה — לא פנה והתפתה. לחוזיך — לנביאיך. ודתך — ותורתך. נסוחה — נעקרת. חקרתה — התבוננת בפרטיה ובחנתה לכנה — לבסיס, והוא מלך המשיח. ויקיצו ישני האדמה — תחית המתים.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט
חטיבה נוספת רבת שירים בדיוואן כוללת שירי שבח והודיה. היא מורכבת משישה שירי שבח להקב״ה ולתורה. (ב), מאחד־עשר שירי קדושים וצדיקים מא״י וממרוקו ומעשרים ושניים שירי שבח לאישים, לרבנים, לנדבנים, לידידים ולאנשים עלומי שם, כארבעים שירים בסך הכול. השירים מפוזרים בכל הדיוואן, והם בעלי מבנים מגוונים. שירי הקדושים כוללים את קדושי א״י – אליהו הנביא, ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ר׳ מאיר בעל הנס וקדושים אחרים. את הקדושים המקומיים מייצגים ר׳ יחיא לחלו הקבור ליד קצר א-סוק, צדיק אזרו ור׳ עמרם [בן] דיוואן. את שירי השבח לאישים, לרבנים, לנדבנים ולידידים כבר הצגנו כאן ברובם, סמחון בן הרוס, ר' יצחק ור' אברהם פינטו, ר' אברהם אזולאי, מרדכי לכפארי, הנגיד אברהם בן משה, ר' שלמה טולידאנו, יצחק, שלמה אסבאג, אלעזר בן שפט, מרדכי, ישראח הכהן, ברוך, יוסף בן נחמני, יעקב, שלום, דניאל טולילא, השד"ר אורי שפירא ועוד רבנים ודיינים משובחים שפרטיהם ניתנו בגוף המאמר). יצוין כאן, ששירי שבח שונים אינם נושאים את שמותיהם המפורשים של הנמענים פרט לשמותיהם הפרטיים, אולם ניתן בכל זאת לזהות לפעמים משובחים אלה על פי התכונות שהוא מונה בהם בגוף השיר.לנפטרים הקדיש כאן רש״ח קינה אישית אחת בלבד, והיא נכתבה לרגל ״פקידת שנתו של הרב המובהק ר׳ משה מאימראן זלה״ה״, שנפטר בשנת תקמ״ו.
בחטיבת שירי מועדים וזמנים מרוכזים שירים על חגים ומועדים השייכים למחזור השנה, שירים על תחנות במעגל החיים היהודי, וכן שירים שנכתבו לאירועים חברתיים או לאסונות טבע שונים. שירי המועדים כוללים פיוט להבדלה , שישה פיוטים לפורים לבד מן השיר על זרש וכן תשעה־עשר(!) פיוטים לפסח , כולל שניים בארמית, שאחד מהם בלתי שלם. שירים על תחנות במעגל החיים היהודי כוללים שלושה פיוטים למילה ופיוט אחד לתפילין. בקבוצה זאת של שירי זמנים אנו כוללים גם שני שירים לסיום המשנה , וכן שיר לשאלת גשמים.
אשר לחטיבת השירים המעניינת אותנו כאן במיוחד והמורכבת משירים אישיים, משירים חברתיים ומשירים היסטוריים, יש להדגיש ולציין ששיריה אינם ערוכים בידי המשורר במדור אחד, אלא להפך, הם מפוזרים בכל הדיוואן ומכונים בשמות של סוגים פואטיים שאינם שכיחים הרבה במסורת הפואטית של יהודי מרוקו. מבנים פואטיים אלה ושמותיהם המיוחדים של אחדים משירי החטיבה – ״תוכחת מגולה״, ״מליצה, ״מחברת״, ״קורות הזמן״ – מעידים על מודעותו של רש״ח לגבי חריגותם במסורת השירה שבמסגרתה הוא כותב. שירים אלה מתייחסים לאירועים ולמצבים אישיים וקהילתיים מדכאים על פי הרוב, שהמשורר חווה אותם או היה עד להם, והם מבטאים את תגובותיו, עמדותיו והרגשותיו של המשורר לגבי חוויות קשות אלה. חטיבה זאת כוללת ארבעה־עשר שירים, כדלקמן:
שני שירים המכונים ״תוכחת מגולה״. באחד – ״שמעו אחי תוכחת המגולה, / תתן לראשכם לוית חן עטרה״ – הוא ממשיך את הכוונות המטיפות שלו, אך מייחד בו מחרוזות לזירוז התמיכה בעניים: ״תוכחת מגולה, תרפא כאב ומחלה, הוגה בה לא יעשה עולה, למשמרת ביום ובלילה, תהיה להולכי מסילה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה, שמי ושם חניכתי [=משפחתי] רשום בה תחילה, אח״ך [=אחר כך] ע״ס [=על סדר] אלפא ביתא גזו[רה?], במשקל אחד שקולה; נו[עם] ק״ב למהר״י [־־־למורנו הרב רבי יוסף] אזובי״
א). התוכחה מורכבת משני חלקים בעלי חריזה מברחת שונה, ובהן שתי צלעיות הטורים תואמות חריזה. לקמן הטורים המתייחסים לעניים:
פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ בִּרְאוֹתוֹ / עוֹמֵד וְשׁוֹאֵל כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:
צְדָקָה תִּצּוֹר תָּם דָּרֶךְ בְּלֶכְתּוֹ, / גַּם בְּשִׁבְתּוֹ דֶּרֶךְ בֵּיתוֹ;
קוֹל תַּחֲנוּן לַעֲנִיִּים בִּשְׂפָתוֹ / יְדַבֵּר רָשׁ, לֹא יִשְׁמַע גַּעֲרָתו
הנגיד המתחזה
בשיר השני הוא מוקיע נגיד מתחזה. זהו אחד משלושה שירים חברתיים המכונסים במדור אחד תחת השם ״יורה חטאים״ בכתובת השיר מציין רש״ח: ״זו יצא ראשונה [=מתוך המדור], תוכחת מגולה מחוברת בדרך שיר על איש בעל גאוה אשר דרכו אינה שוה, ונשתמש בלבוש מלכות ולו לא נאוה, ובקשו ממני אנשים קנאים, ענוים ונאים להולמו בשבט לשון אולי ישוב מדרכו הרעה ויהיה עניו ושפל ברך, ונועם תוכחת זאת נו[עם]: שיר ק״ב למהר״י אזובי; סי[מן]: אני [שלמה חלואה]״ השיר מורכב משלושה חלקים. הראשון הוא שיר תוכחה בעל 14טורים דו־צלעיים עם חריזה מברחת משתנה. השני כתוב במתכונת של פרוזה מחורזת, קרובה למליצה. החלק השלישי מורכב ממליצה בת חמש מחרוזות עם חריזה קבועה בכל מחרוזת. בחלק זה הוא יוצא בהתקפה חריפה על קלקול המידות הטובות בקרב בני דורו. להלן חלקו השני של השיר, המתאר את האירוע החברתי, ושתי המחרוזות הראשונות של החלק השלישי.
[…] מצוה לפרסם החנפים והצבועים מטמאים, מה שראו עיני אני מגיד בדרך מליצה. למשמרת לאות לבני מרי: איש רע מעללים / הביא בידו כתבים מזוייפים דוברי הלולים, / חתמו עליהם חכמים גדולים; / משל אחרים הם [ב]ידו גזולים, / נשתמש בטלית גזולה צמר גמלים וצמר רחלים, /ובכל מקום שעבר הניא [קט]נים וגדולים; / עשאוהו במקום נהלולים, וצורתו מעידה עליו שהוא רע מעללים; / קולו דומה לקול שועלים, / עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים, / אשר היו בימי הנפילים, / אוכלים כדוב ומסורבלים; / בשם נזיר יקרא והכל הבל הבלים, / בנעימים לו חבלים, / יען הפך נועם לחובלים; / שערו מדולדל כזכר של רחלים / וגדל פה׳ ר'ע בישמעאלים, / נזיר[?] הפריז והעלים, / מעשיו יוצאים לשנים פעלים, ודבריו אינם שקולים, / ובכל יום לוקה מלקות כפולים, / טובל במקואות אפילו פסולים, / בדקוהו ונמצא גרף של גללים; / אר[ך] עליו פיהו וגלחוהו התולים, / ויקץ מיינו והמיר דת משה בדת ערלים, / שחדו בעדו שריב כחוללים. וליזהר מן הצבועים, / הבל המה מעשה תעתועים, חברתי למענו / מליצה זו תגלה קלונו, / ושיר בו לו ציר׳ים נספ׳נו / וסימנו / יהי רעב אונו, / אתחיל בשמו ואסיימנו.
עוד אדבר בעניין הצבועים, וחמתם בערה בי, / שורפת כאש בקרבי, / התעוני ויתפתה לבבי; / וכאשר בחנתים וידעתי מפעלותם, / חברתי מליצה זו להפריד חבילתם, / כי אין אמת במעגלותם, / וכל מעשיהם למלאת תאותם.
תמה אני על דור אחרונה: / איך נכרתה מפיו אמונה, / ולא לחנם נשתנה, / עונה ואומר זה הוא דבר משנה: / בעקבות משיחא תהיה נעדרת אמת ואמונה; / מחמת קנאה שנא חבירו ולו לא פנה, / ואף שלקה ושנה, / לא ידע נכונה, / כי אין בו דעת ותבונה; / והיושב במדינה, / שכנה עליו עננה, / והיוצא השדה צרה צרה במקום שנה שנה, / ואחר זאת ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״.
דוק ותמצא / כי אבדו בעלי עצה, / ורבו בעלי מצה, / שהיה מאכלם חמץ נוקשא; / שמו למשיסה / גדולי העצה / וכולם מקשה / ואין להם בושה, / מדברים עזות ומצחם נחושה, / במסרה שלשה / עשיר וגנב קופסא, / זקן ונואף אשה, / עני ואביון וראש נשא, / אין זאת כי אם בעת נגע פשה. / אוי לה לאותה בושה! […]
מקורות וביאורים
למשמרת לאות לבני מרי: במדבר יז, כה; רב מעללים: שמואל א כה, ג; הלולים: שבחים.נהלולים: צמח קוצני, ישעיה ז, יט; עידיו בחוטמיו… ומסורבלים: לעג לצורתו הפיזית של הנגיד המתחזה; הבל הבלים: קהלת א, ב; יב, ח; בנעימים לו חבלים: על פי תהלים טז, ו; הפך מעם לחובלים: משחק מילים ולשון נופל על לשון על שמות המקלות המוזכרים בזכריה יא, ז-יד; שערו מדולדל: כמעט קירח; מעשיו יוצאים לשנים פעלים: על פי חבקוק ג, ב ואיוב כד, ה; גרף של גללים: סיר מלא צואה; ארן עליו פיהו: ישעיה נז, ד; בדת ערלים: האסלאם; שרים כחוללים: על פי תהלים פז, ז, בחילוף שין ימנית בשין שמאלית; הבל המה מעשה תעתועים: ירמיה י, ה; נא, יה; יהי רעב אונו: קללה נמרצת לאור הקינות הקשות שכתב רש״ח על מכת הרעב של השנים תקל״ט-תקמ״א; אונו: אבלו, יגונו; וחמתם בערה בי: על פי אסתר א, יב; אין אמת במעגלותם: על פי ישעיה נט, ח; למלאת תאותם: מלשון הז״ל; תמה אני: המשורר עובר להכללה, וקובל על התנהגותם הקלוקלת של בני דורו, שהמיטה פורענות זו; בעקבות משיחא: כל התכונות שהוא מונה כאן הן על פי מדרשי גאולה שונים, כגון בסוטה מט ע״ב; כ׳ אין בו דעת ותבונה: על פי ישעיה מד, יט; שכנה עליו עננה: על פי איוב ג, ה; היוצא בשדה… שנה שנה: על פי דברים יד, כב; והרוח תשוב… נתנה: קהלת יב, ז. בעלי עצה: מלשון חז״ל, אנשים נבונים; בעלי מצה: בעלי ריב ומדנים; שמו למשיסה: מבזים ומזלזלים; גדולי עצה: תלמידי חכמים ורבנים; וכולם מקשה: על פי שמות כה, לו; לז, כב; מדברים בעזות ומצחם נחושה: מדברים בעזות מצח נחושה, בחוצפה רבה; עשיר… זקן… עני ואביון וראש נשא: על פי פסחים קיג ע״ב; בעת נגע פשה: על פי ויקרא יג, נא, נג; אוי לה לאותה בושה: בבא בתרא עה ע״א ועל פי לשון הפיוט הספרדי.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 209
דּוֹר יְשָׁרִים / קִבְּלוּ לְדוֹר דּוֹרִים-פיוט לפורים-רבי דוד בן אהרן חסין
126 – דור ישרים קבלו לדור דורים.
נה. דּוֹר יְשָׁרִים / קִבְּלוּ לְדוֹר דּוֹרִים
שיר בן שישה עשר טורים משולשים. הצלעות אינן שוות באורכן.
חריזה: א/א/ב ג/ג/ב ד/ד/ב.
משקל: ארבע / שבע / תשע הברות בהתאמה.
כתובת: פיוט לפורים. נועם ׳בתוך קהל׳ או נועם ׳בני אלי חי׳.
סימן: דויד בן אהרון אמיץ.
מקור: א-כז ע״א; ק-כב ע״א.
דּוֹר יְשָׁרִים / קִבְּלוּ לְדוֹר דּוֹרִים / לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפּוּרִים
וּמָה רָאוּ / עַל כָּכָה וּמָה מָצְאוּ / כִּי אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים
יוֹם קָם אִישׁ צַר / לַמָּוֶת אוֹתָם מָסַר / לְהַשְׁמִיד וּלְאַבֵּד וּלְהַחֲרִים
דְּמֵי עֶרְכָּם / לִקְנוֹתָם בּוֹ נִתְחַכָּם / בַּעֲשֶׂרֶת אֶלֶף כִּכְּרַיִם
5 בְּחֶמְלָתוֹ / אֶל חַי קִלְקֵל מַחְשַׁבְתּוֹ / אֲשֶׁר חָשַׁב עַל עַם נִבְחָרִים
נֹעַם שִׂיחַ / עָלֵינוּ לְשֶׁבַח / לַאֲדוֹן כָּל יוֹצֵר יְצוּרִים
אֲשֶׁר פָּדָה / יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה / מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת וּכְפִירִים
הַלְלוּהוּ / יְרֵאָיו כַּבְּדוּהוּ / שִׁירוּ לוֹ שִׁירִים וּזְמִירִים
רֵעִים אִכְלוּ / שְׁתוּ, שִׂכְרוֹ, דּוֹדִים גִּילּוּ / בְּיֵין טוֹב שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרִים
10 וּמִשְׁלוֹחַ / מָנוֹת לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ / כָּל יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים
וּמַתָּנוֹת / מָעוֹת יָפוֹת וַהֲגוּנוֹת / לָאֶבְיוֹנִים כָּל טוֹב חֲסֵרִים
נָגִילָה בָּךְ / הוֹשַׁעְתָּ עַמָּךְ קְרוֹבָךְ / וְהַיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים
אֵל נְקָמוֹת / ה' אֵל נְקָמוֹת / הוֹפִיַע עַל שׂוֹנְאִים וְעָרִים
מָתַי יְבוּא / אִישׁ אֲשֶׁר שֶׁהַכֹּל בּוֹ / צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים
15 יִנּוֹן שְׁמוֹ / מָשִׁיחַ לְפִי תֻּמּוֹ / וְנֶאֶסְפוּ בּוֹ כָּל הַהֲדָרִ"ים
צוּר מִתְנַשֵּׂא / נִפְלָאוֹת עוֹד תַּעֲשֶׂה / בִּימֵי צֵאת מֵאֶרֶץ הַמִּצְרִים
- 1. דור ישרים: על-פי תה׳ קיב, ב. קבלו… הפורים: על־פי אס׳ ט, כז. 2. ומה… ומה: על-פי אס׳ ט, כו. כי… גבורים: הלשון על־פי שמ״ב א, יט, וכאן בלשון לעג לנפילתו של המן. 3. איש צר: הוא המן, על-פי אס׳ ז, ו. למות… ולהחרים: על-פי אס׳ ז, ד. 4. בעשרת אלף ככרים: על-פי אס׳ ג, ט. 5. קלקל מחשבתו: על-פי תפלת ׳על הנסים׳ לפורים. 6. עלינו… כל: על־פי תפילת ׳עלינו לשבח׳. 7. מבין… וכפירים: על-פי איכ״ר א, מה ׳אשיב מבין שני אריות׳. 8. הללוהו… כבדוהו: תה׳ כב, כד. שירו… וזמירים: תה׳ קה, ב. 8. הללוהו… כבדוהו: תה׳ כב, כד. שירו… וזמירים: תה׳ קה, ב.9. רעים… דודים: על־פי שה״ש ה, א, וכיוון למצוות סעודה בפורים. שוקט על שמרים: על-פי יר׳ מח, יא. 10. ומשלוח מנות: על-פי אס׳ ט, כב, וכיוון למצוות היום. כל… חברים: על-פי שו׳ כ, יא. 11. ומתנות… לאביונים: על-פי אס׳ ט, כב. 12. נגילה בך: על-פי שה״ש א, ד. עמך: על-פי המשקל צריך להיות עם. והימים האלה נזכרים: על־פי אס׳ ט, כח. 13. אל… הופיע: על-פי תה׳ צד, א. וערים: שונאים, על־פי שמ״א כח, טז. 14. איש… בו: על-פי סוטה מז ע״ב. צדק ומשפט ומישרים: על-פי מש׳ א, ג. 15. ינון שמו: על־פי תה׳ עב, יז. משיח לפי תמו: חידוד נאה על-פי הביטוי ׳מסיח לפי תומו׳, יבמות קכא ע״ב ועוד. ונאספו… ההדרים: חידוד על-פי בר׳ כט, ג, ועניינו שכל המידות הטובות מצויות במשיח. 16. נפלאות… המצרים: על-פי מי׳ ז, טו.
שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית
שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו
שירת יהודי מרוקו כוללת אלפי פיוטים, בקשות, קינות, תוכחות, מליצות ושירים לימודיים בעברית וכן מאות שירים בערבית יהודית. כמעט כל היצירה הזאת, ובמיוחד זו הכתובה עברית, עוסקת באופן אובססיבי כמעט בשלושה מוקדים עיקריים: מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה ותפילה לגאולה הקרובה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים היהודיים. המעיין בקורפוס עצום זה, ובעיקר באותו חלק שזכה והופיע בדפוס, עשוי לקבל את הרושם, כאילו לגבי משוררי יהדות מרוקו חדלו הקהילות שבהן הם ישבו לחיות חיים היסטוריים עצמאיים משלהן מאז חורבן הבית ואבדן העצמאות הלאומית. בהסתמך על חלק זה מן השירה אפשר באמת לטעות ולחשוב, שקהילות אלה לא הושפעו כלל מאילוצי התהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על הסביבה המוסלמית שבה ישבו, ושלא חלו בהן תהליכים פנימיים משתנים, אלא הן קפאו על שמריהן מאות בשנים. ואכן, לכאורה, מועטים הם השירים הידועים העוסקים במישרין באילוצים חיצוניים ובתהליכים פנימיים אלה. האם כך הדבר גם באותו חלק נכבד משירת יהודי מרוקו שעדיין מחכה להיגאל?
לאחר עיון ביצירתם של משוררים יהודים רבים במרוקו – ובעיקר תוך סקירה שיטתית של מאות כתבי־היד שבספריות הציבוריות והפרטיות שמקורם במרוקו או בצפון־אפריקה – מתברר שאין התמונה חדה כל כך. במסגרת מחקריי על שירת יהודי מרוקו התגלו לי עד כה יותר ממאה שירים, בעברית או בערבית יהודית, המתייחסים במישרין לאירועים היסטוריים או חברתיים שונים שנגעו לכלל הקהילוה במרוקו או לאחת מהן, בתקופות שונות מאז המאה ה־12 ועד לימינו, כולל אירועים שהתרחשו בזמן האחרון ממש.
כפי שניתן היה לצפות, רוב השירים האלה מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן שבו עמד לקרות האסון שאיים על חיי הקהילה. השירים מן הסוג השני צורתם כשל פיוטים, בעוד שהראשונים נכנסים לתחום ה״קינה״. בערבית יהודית זוכות יצירות אלה לשמות קצה או קצידה, בלא כל הבחנה בין מאורע טרגי ומאורע משמח. מטרתי כאן להציג בקצרה את עשרות השירים ה״אירועיים״ האלה ולפרסם בראשונה שני שירים שנכתבו בקהילת מכנאס, האחד בתחילת שנות התשעים של המאה ה־18 והאחר כשבעים שנה לאחר מכן.
על חורבן רוב הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית בידי המוואחידין, במחצית המאה ה־12, נשתמרה במרוקו קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא בלבד. קינה זאת – ״אהה על ספרד ירד״ ־ נמצאה בגירסאות שונות בקהילות רבות במרוקו ומחוץ לה, והיא מזכירה קהילות רבות שנחרבו באותן גזרות שמד: מכנאס, פאס, אגמאת שליד מראכש, דרעא וסג׳למסא. היא מצויה בעיקר בכתבי־יד של קינות לתשעה באב ששימשו באזור הנקרא כיום תאפילאלת. כמו כן מספרות מסורות שונות על קורותיהן של קהילות רבות בעמק הדרעא מלפני הכיבוש המוסלמי ועד להכחדתן בידי המוראביטין, אך לא נשתמרו שירים על כך מאותה תקופה.
מגירוש ספרד ופורטוגל שרדו, לעומת זאת, קינות רבות שנתחברו בידי משוררים מבין המגורשים, שהתיישבו במרוקו או באלג׳יריה. כך מתייחס שמעיה קוסון בקינות רבות לתלאות הקשות ולהשפלה שהיו מנת חלקם של המגורשים ולהשמדת הקהילות היהודיות והתרבות היהודית בספרד ובפורטוגל. קינות אלה, המופיעות גם הן בקובצי קינות לתשעה באב, כוללות יצירות אלה: (א) ״יום מאורי יום מאורי חשך בגירוש קאסטילייא״; (ב) ״מר לי מר כי חזות קשה הוגד לי״ (ג) ״נפלה עטרת כתר ראשנו״. גם קינתו של מאיר די וידאש ״אבינו, הגמול הזה קוינו? אללי!״, המגוללת את צעקתו ותרעומתו של המשורר על גודלו של עונש הגירוש ועל סבלם המיוחד והבלתי מובן של הילדים, התינוקות, הנערות והנשים של המגורשים, נפוצה מאוד באותם כתבי־יד. ליד טקסטים אלה מוצאים גם את קינתו של משורר החותם בשם אברהם, ״גולת ספרד, בכל לבבכם ברכו נא שם אלהיכם״, וכן שתי קינות נוספות בלא סימן ברור המתייחסות גם הן לגירוש:
״שמעתי שמעך יראתי, אמרתי ה׳ הנני״ ו״אליכם עדה נאמנה, אשאל מכם מענה״.
ברם המאורעות המסעירים שהשאירו את הרישום העמוק ביותר בשירתם של יוצרים עבריים ילידי מרוקו היו הפרעות האכזריות שערך המלך מולאי יזיד בשנים 1792-1790 (תק״ן־תקנ״ב), במיוחד בקהילות היהודיות העירוניות בצפונה ובדרומה של מרוקו. מלבד קינותיהם של ר׳ דוד בן אהרן חסין ושל ר׳ יעקב אלמאליח, שנתגלו ונתפרסמו עוד בסוף המאה שעברה, נמצאות קינות רבות נוספות בכתבי־יד שונים, משל משוררים שחוו על בשרם את זוועות האימים של הימים ההם. קינתו של ר׳ מרדכי בן מסאס [=משאש] ״ארים את קולי בבכיה״, אשר תובא בהמשך, מתארת את התלאות שעברו על יהודי מכנאס ומזכירה את קהילת תיטואן שסבלה גם היא רבות. בקינתו ״אקונן במהרה ואקדש צום ועצרה״ אין דוד בן מנחם מציין שמות של קהילות, אך הוא מתאר את זדונו ואת התעללויותיו של המלך, שהיה כנראה בלתי שפוי ופגע גם באוכלוסייה המוסלמית. לאחר מותו הפתאומי של ״הצורר״ בשנת 1792 חיבר ר׳ יהודה אלבאז מצפרו פיוט שבו אין הוא מסתיר את שמחתו לאיד ואת שמחתן של כל הקהילות על הסתלקותו של המלךהמזיד, וכך עשה גם ר׳ יהודה בן עטאר מפאס; הלה אף רשם כרוניקה מפורטת למדי בשם ״זכרון לבני ישראל״ על אשר אירע בעיר זו ובערים אחרות.
אולם עם כל רישומם העז של מאורעות אימים אלה בשירים שהוזכרו קינות או פיוטים אלה הם אך בודדים בתוך יצירתם הענפה ־ בחריזה ובפרוזה – של אותם מחברים, אשר היו עדים לזוועות. לעומת זאת אותה טרגדיה (ועמה זוועות נוספות שקדמו לה בעשר שנים) תופסת מקום מרכזי בשירתו של ר׳ שלמה בן יששכר חלואה, שעבר גם הוא במכנאס אותו גיהינום, ואשר יצירתו השירית – מן החשובות והמעניינות שנכתבו אי פעם בצפון־אפריקה ־ עדיין מחכה להיגאל מתוך כתבי־היד הרבים שבהם היא מצויה. חלק גדול מן הדיוואן שלו מורכב למעשה מאותן קינות רבות – למעלה מעשר – שבהן הוא מבכה מרה את אשר עבר על יהודי מכנאס ״עת נכנסה בלשת״ לעיר, ועל יהודי פאם, אשר גורשו מבתיהם ומתיהם הוצאו מקבריהם, כולל עצמות הרבנים והמכובדים של הקהילה. לצד אירועים מסעירים ומייאשים אלה, שאותם מתאר המשורר בהרחבה ובהתרגשות רבה תוך ציון תאריכים מדויקים בתוך הטקסט השירי, הקדיש שלמה חלואה שירים רבים נוספים לתיאור ולשחזור הזוועות שעברו עליו ועל כל הקהילה של מכנאס בזמן הבצורת והרעב של השנים תקל״ט-תקמ״א (1779/81), תוך הדגשת סבלם קורע הלב של הילדים והתינוקות, אותם ״עוללים בפיהם לחם שאלו – פורש אין להם״.
שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית
עמוד 40
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.
—————-
שאלה מקדימה.
בטרם אתחיל בסיפור האמיתי והנוקב הזה ברצוני לפנות אליך בשאלת הבהרה. אתה מתאר אותם כבחורים חסרי ניסיון קרבי, נערים ממש אפשר לומר, שהלכו והלכו, מבלי שהיו מודעים די הצורך לעומקה של המטרה. כידוע כול אדם זקוק ליעד, למוקד, למשמעות, הנותנים טעם לחייו, כפי שאומרים ההוגים. אתה מספר לי שהם צעדו, כשצל המוות מלווה אותם עם כול פסיעה. אני חושב שאדם מת שלוש פעמים: כשמושג המוות חודר לתודעתו לראשונה, וזה קורה פחות או יותר בתום תקופת הילדות; פעם שנייה במות אמו, והשלישית במותו הוא. אבל כול עוד נשמה באפו הוא מתמרן את ימיו, את עתידו, את תכלית חייו. המטרה לא תמיד ברורה. יעד לא נהיר משול למצב בו אדם חי בחלל ריק, ממתין יום־יום לסופו, אותו הוא אינו יכול לחשב, על אף בקשתו לבוראו, כנוסח מחבר ספר ׳תהילים׳: ׳הודיעני ה׳ קצי ומידת ימיי, מה היא אדעה, מה חדל אני׳. אתה אומר שבכך שאין אדם יודע את קצו יש משום נחמה, משום שאחרת הוא יחיה במתח ובמצוקה כול חייו. תאריך פטירתו יהיה תלוי מעל לראשו כחרב דמוקלס, וזהו מתכון בטוח לשיגעון. אבל אתה מעיר שבכול מקרה אנחנו חיים על זמן שאול, שקצו, לעיתים לפני זמנו, נתון לא רק בידי האל ובגחמותיהם של איתני הטבע, אלא בעיקר בידי האדם, ולעיתים ביצר השנאה והרוע המניעים אותו. אלה מתבטאים במלוא עוצמתם בשטפי זעם ושנאה, במלחמות ובפעולות טרור, פרטיות, מאורגנות ושלטוניות.
אתה מדגיש בפניי כי כאן מדובר בצעירים אפופי אידיאל ואהבה, שיצר השנאה טרם השחית אותם. שבוהק הנעורים עדיין זוהר בלחייהם, כמו קרן שמש המפזזת בעלי כותרת ורודים. גיל שבו המוות לא אמור להראות את פניו עדיין. אומרים גם שאדם מת כשהזיכרון נגמר. כשהאדם נמחה מזיכרון אחרון יקיריו. אבל יש המתעקשים על אותו זיכרון החקוק באבן, במצבת-שיש בוהקת. בזה יש משהו מהזיכרון הנצחי, לדעתם.
אתה שואל אותי, רטורית, מדוע זמן רב לאחר הסתלקותו של אדם, בעיקר אם הוא בחזקת נעלם, מוסיפים יקיריו לחפש מקום לבכות עליו. הם מוסיפים לכלוא את הכאב והזעם על אותו מלאך בשחור שעקר אותו מחברתה החמימה של משפחתו והשבית את שמחתם לתמיד. ממש כמו אותו עיט, החוטף בציפורניו השלופות כחרב, טלה רך מלב העדר החם, הצפוף והמוגן, לקול פעייתה קורעת הלב של אמו.
אתה תוהה, למשל, מה אנשים מחפשים בכותל עתיק, שריד ממקדש שחרב, כדי לבכות עליו. או ציון של קדוש להשתטח לפניו בדמעות שליש, כדי לבטל גזרה או לשנות מצב. מצבות של נהי או כותל של דמעות, אתה מוסיף מליצות. אבל אתה בכול זאת מבחין בהבדל. במקרים, בהם אין אפילו לוח-שיש חקוק, סימן לשם, לכינוי או קשר לחיים, למי שכבר הלך ואיננו. מצב בו נותרות רק התהייה והתעלומה.
יש המתקשים להבין, משום מה, שיש בציון, במצבה חקוקה, מעין המשכיות המתיימרת לגעת בכנפי הנצח. לא, אני לא מתכוון רק לחזון העצמות היבשות של הנביא, אלא למשהו ארצי, מוחשי יותר. שהנה היקיר שוכב במקום נתון. אפשר לבקרו, לדבר איתו, לעדכן אותו בקורות המשפחה: מי נולד ומי בגר, מי נישא ומי חלה. אפשר גם, בעיקר ביום הולדתו של ההולך, להניח זר פרחים על מקום מנוחתו האחרון. לבטא אהבה מתמשכת רווית געגועים, שלעולם לא תמצא נחת במפגש חוזר עם יקיר שרחק. חזקי האמונה, אלה שאהבתם עזה, ישתלו מסביב גם ערוגות של פרחי גרניום בגוונים מרהיבים, כול מה שאמור להעצים את היופי ולשכך את הכאב. הציניקנים שבהם, דקה לפני לכתם מביקורם במקום מנוחתו, יאמרו לו: ׳להתראות, אנחנו עוד ניפגש׳.
אתה, ששרדת את המלחמות כולן, מספר לי על רבים שמקום קבורתם לא נודע. אתה, שמחזיק מעצמך כפליט שואה בר־מזל, מזכיר לי שישה מיליון קדושים וטהורים שעלו בעשן לשמים. קדושים, כך אתה מכנה אותם ובצדק, בהדגשה מלווה באנחה. אלה, אתה מציין בהגבהת קול שיש עימה מחאה, לא רק שלא זכו ששמם ייחקק על לוח־שיש קר, אלא אפילו לא אירע שהאפר שלהם ידחס לתוך צנצנת פורצלן חתומה, כדי שיונח על שידה מגולפת פיתוחים של עלי גפן ושרפים, ויעמוד שם לאות ולזיכרון דומם עד קץ הימים. אתה מניף אצבע זקורה לשמיים נקיים ואומר שלקורבנות האלה אין מקום לבכות עליו.
אתה עושה אתנחתא בדברים, מסיב פניך ממני ומוחה דמעה, כמו מתבייש באיזה סדק שנבקע בחומת קשיחותך, עמידתך האיתנה. תכונות אותן רכשת במלחמותיך ובמסע חייך רצוף הסבל.
א.
הם משתרכים אחריה בלילות של עלטה עד שמפציע שחר של יום ארגמני בהיר. בבוקר אפוף ענני מלחמה מאיימים, היא מסיעה אותם מכפר הרא״ה, דרך יער חולדה עד לכפר בית ג׳יז. משם היא אמורה להוביל אותם במסע רגלי דרך שער הגיא עד לקיבוץ מעלה החמישה. הם צועדים וצועדים, נושמים את האוויר שצינן הלילה ובלבם תחושה של שחרור, בפרט אלה מהם שבילו שנה שלמה מאחורי גדרות התיל של מחנות המעצר בקפריסין. שם הם התרוצצו עם קיבות מצומקות ומעל לראשיהם צופות עיניהם הבוחנות של זקיפים במגדלי שמירה, שהמיתו בהם את רוח החרות. עכשיו, בהליכה החופשייה הזו, בארץ שייכת, הם כמו מאריקים את כול הבעיות והמצוקות דרך הרגליים, היישר לאדמה התחוחה. כמו פורקים נטל מעיק המקנה להם הרגשה של ריחוף, של ניתוק ממסת הגוף.
נשיאת הרגליים הזו מגבירה אצל אחד יעקב ממן את הדופק, מאיצה בו את קצב הלב. כבר בפסיעות הראשונות הוא בוחן את השמים ומקנא בציפורים. חושב על חיקוי מעשה האל. כמו יש בה בחבטת הרגל הזו שלו כדי ליצוק בו איזו נסיקה, ליצור איזה דחיפת זינוק כלפי מעלה, כשלפתע הוא מצמח כנפיים ומתרחק מהאדמה הבוערת. הוא רוצה להיות במקומם של בעלי הכנף ולחוש לרגע את האימה העמומה הזו, של הינתקות מהקרקע, הבאה בקוצר נשימה. הציפורים. הוא חש כיצור נחות מהם, כי הן חופשיות יותר ומשקיפות עליו מלמעלה. הן נודדות בלהקות מקצה העולם עד קצהו. אבל לפחות הוא לא לבד. יעקב ממן צועד עכשיו בסך, במבנה סדור. גם הוא משתייך ללהקה שאותה מובילה אישה. הוא צריך להישמע להוראות. הוא אינו מכיר את הדרך. הוא בארץ חדשה, לא ידועה, כמו רבים מחבריו החדשים.
הם צועדים ומותחים את נעוריהם לעבר עתיד לא בטוח. הולכים יום ולילה. אור וחושך מתהפכים בעיניהם, אבל הבוקר המפציע של קו הסיום אינו נראה באופק. הם פוסעים בנופים לא מוכרים, מאזינים לקולות היום ולרחשי הלילה של עולמות שונים מאלה שידעו. בלבם מקננת תחושה של התפעמות מהולה בחרדה מפני הבלתי נודע. כשהם מדברים זה מדחיק אצלם את החששות אבל כשנופלת הדממה המחשבות מדברות. הם חשים את ראשיתה של שייכות אבל עדיין אינם מחוברים לזהות השלמה. יעקב ממן חושש יותר מכול ממשהו העלול לבזוז את עתודות הזמן שלו, אותן ארז בתיבות של מסע. הוא חושב על ארגז החול בו עיצב וכייר ארמונות של חול; על תיבת האוצרות בה טמן את כול המשאלות, ותיבת הנגינה של זיכרונות העבר וחוויות העתיד: אהבה, אישה, בית, עבודה, ילדים. מחזוריות עליה גדל בתוך משפחתו הענפה; נעימות של שבת, שבת אחים; ובביתו הוא:
קולה של רעיה אהובה, צהלות השמחה המתפרצות בעולמם הנקי של ילדיו.
אבל עכשיו הוא מונה בעיניו את חבריו למסע. טור ארוך של מאה וחמישים צעירים הלומי הפתעה, שרובם מתכוננים לטבילת האש הראשונה שלהם. אותו רגע היו מחשבותיהם נודדות למחוזות אחרים. אלה הבאים בטבילת אש ראשונה של מגע אהבה או, להבדיל, של היתקלות עם פניו המקפיאות של המלאך עוטה השחורים, אי שם, במחנות המוות של אירופה העשנה. עתה שוררת מסביבם איזו שלווה מדומה, כזו האופפת בתים דוממים אדומי רעפים, של היישובים החלוצים, ושל הכפרים הערביים; אלה הנטושים ואלה הנאחזים עדיין בקרקע, מתוך אשליה על סיומה הקרוב של המלחמה והסתמכות על טוב לבו של האויב המנצח. הבתים מנקדים בדלילות את המישורים של פרוזדור ירושלים, הנמתחים אל ההרים שמנגד. בתים בודדים, מנומנמים, שמשיחות שמש אחרונות מטילות על חזיתותיהם קווים הזויים, מרוסקים.
עכשיו פושטת עונת הביניים שבין אביב לקיץ. בערבים מלטף את הפנים אוויר ההרים הצלול כמי מעיין, המנשב מהרי ירושלים. חודש מאי. זה שהמשורר היינריך היינה כינה ׳מאי היפהפה׳. אבל עכשיו הוא מתחיל להינתק מן האביב ונושק יותר לקיץ החם של העמקים. ההליכה המאומצת והממושכת לשה על פני הצועדים עיסה של אבק וזיעה, הצורבת בעיניים. המבטים הזויים, השפתיים סדוקות מצמא, היד מגששת לעבר המימייה החצי ריקה והמחשבות מקובעות על משמעת המים. אותם אנשי גיוס חוץ לארץ, או בכינוים המקוצר ׳גח״ל׳, עדיין חולמים על ארץ עיינות ותהומות, כפי שהובטח בספר הקודש של משנת ילדותם. המפקדים שלהם, אלה שכבר מושרשים היטב באדמה הזו, נראים להם כמי שאינם שותים. מין קקטוסים קשוחים כאלה העמידים בפני פגעי הזמן ומזג האוויר. עכשיו לומדים המגויסים החדשים, שהישראלים האלה מכונים ׳צברים׳, מאותה סיבה ממש. כאלה שקורצו מחומר דוקרני, המתגרה בשמש, כמו מבקשים לבחון את כוח הסבל שלהם עד קצה גבול היכולת. כול הצועדים נושאים את עיניהם לגלגל השמש המתעמם, ההולך ונוטה ממצב של זנית לגלישה מערבה לקראת שקיעה. רוח קרירה מבקיעה ממערב ומתחילה לנוע לאיטה מעל השדות הפתוחים. כשהחברה קרבים אל שער-הגיא כבר פושט ליל ירח חלמוני מהפנט, המוסיף לשיכרון ההפתעה ולהליכה שלהם אל הלא נודע.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
עמוד 10
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת
ג. ערבית של שבת
- 1. סדר התפילה
ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת, אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת, כשהם לבושים בגדי שבת. מתפללים מנחה, אחר כך אומרים במקהלה ובנעימה את ׳שיר השירים ואחריו – קדיש ׳יהא שלמא אחרי הקדיש שרים ׳לכו נרננה/.. עד סוף ׳מזמור לתודה/ הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם. ׳מזמור לדוד הבו לה״ אומרים בעמידה, ואחר כך יושבים. החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה ובהפסקה אחרי כל שתי מילים:
אנא בכח. גדולת ימינך. תתיר צרורה.
קבל רנת. עמך שגבנו. טהרנו נורא…
הערת המחבר: כך היה מנהגו של בבא־צאלי (ישראל סבא, עט׳ 83), וכן המנהג בקהילות אחרות (נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כד; עטרת אבות, שם, סעיף לא). אמירת ׳אנא בכח׳ כפיוט עתיק(המיוחם לתנא ר׳ נחוניה בן הקנה) בערב שבת נחשבת על פי הקבלה מעין הכנה של שבת לקבל הרוח על ידי שם מ״ב שביצירה הנוצר מראשי התיבות של המילים בשבע השורות, שמות המסומנים בסוף כל שורה בסוגריים והמרכיבים את השם מב בן ארבעים ושתיים האותיות, שהוא 'אנא בכח׳(פרי עץ חיים, שער השבת, פרק א).ע"כ
אח״כ החזן אומר ׳כל ישראל׳ וקורא פרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות. בסיומו שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו – ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל/
הפיוט ׳לכה דודי׳ מושר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים, ובסיום אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים וסימנם יעקב: ישקני, עורי צפון, קול דודי, באתי לגני. אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים, והחזן עומד ואומר ׳עדותיך נאמנו מאד׳ וקדיש ו׳ברכו ומתפלל תפילת ערבית ללא מנגינות מיוחדות, אלא בכובד ראש ובכוונה כדברי הפייטן:
יִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּאֵימָה / בְּקוֹל גָּדוֹל בְּסוֹד טַעַם
בִּרְכוֹת שָׁמַע הֵן בִּנְעִימָה / בְּכַוָנָה וּבְטוּב טַעַם
וּפֵרוּשׁ תּוֹסֶפֶת נְשָׁמָה / תְּכַוֵן בְּתוֹךְ קָהָל עַם
נִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵנִי
- 2. החזרה על התפילה
מוסיפים את שתי המילים'יום חששי׳ לפני ׳ויכולו׳ לאחר העמידה, כמנהג קהילות מרוקו. בחזרה של ׳מעין שבע׳ אומרים את הנוסח ׳ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום׳, ככתוב בתפילת החודש, ולא ׳אל ההודאות…
בתום ערבית שרים את הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ ומברכים איש את רעהו ב׳שבת שלום׳. להורים ולחכמים מנשקים את היד, ולשאר אנשים לוחצים יד ומנשקים את היד הלוחצת.
ד. הקידוש והסעודה בליל שבת
- 1. ׳שלום עליכם׳ ונוסחו
בהגיע האב הביתה ניצבים בני הבית סביב שולחן השבת ואומרים: ׳שלום עליכם׳ בנוסח הבא: ׳שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא׳… שלוש פעמים.
׳בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא׳…
אין אומרים ׳בשבתכם לשלום׳ ולא את הפיוט ׳בר יוחאי/ אבל בריסאני נהגו לומר ׳בשבתכם לשלום
אחר כך שרים ׳אשת חיל׳ בנועם הפילאלי הידוע, קוראים בזוהר ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ ו׳אתקינו/ שרים ׳אזמר בשבחין/ ומסיימים ב׳ויהי רעוא׳, זוהר ׳יומא דא מתעטרא׳ ו׳לשם יחוד׳ לפני הקידוש – הכול על פי נוסח תפלת החודש.
- 2. כללי הקידוש
משקה הקידוש: רוב העם מקדשים במאחיא (=עראק), הנחשב לחמר מדינה, מפני שהיין היה מצרך נדיר, ואפילו בליל הסדר היה קשה להשיגו. זו הסיבה, כנראה, שלא נהגו לעשות שבע ברכות בבית החתן בתאפילאלת, אפילו כשיש פנים חדשות, אלא בליל החופה ובמוצאי שבת.
בבצאר היה היין מצוי והיו מקדשים רק בו, והיו נוהגים בו במשנה זהירות. בעת שמביאים בקבוקי יין בדרכם הביתה עוטפים אותם בבד לבל יבוא במגע עם גוי, אפילו מגע עין.
אחיזת הכוס: אין נוהגים לאחוז את כוס הקידוש עצמה, אלא את הקערית, כשהכוס מונחת עליה.
נוסח הקידוש: נוסח הקידוש כולל ל״ה תיבות בכל חלק, כמצוין בתפילת החודש. הקידוש נפתח במילים ׳שבת מקודש שבת שלום ואחריהן ׳יום השישי..
אמירת הקידוש: נוסח הקידוש נאמר כולו במקהלה על ידי בני הבית יחד עם המקדש, חוץ מברכת ׳בורא פרי הגפן׳ וחיתום ברכת ׳מקדש השבת' שנאמרות על ידי המקדש בלבד.
עניית ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳: בני הבית עונים ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ על הברכות הנזכרות, וכן ברוב הברכות שבהן המברך מוציא את השומעים ידי חובה.
- 3. נטילת ידיים
נוטלים ידיים בכלי, מגביהים אותן, מברכים ׳על נטילת ידיים׳ סמוך לשולחן, לא במטבח ולא ליד הכיור, ואחר כך מנגבים כל אחד במפית המונחת לידו, ואב המשפחה מגישים לו ליטול ליד השולחן.
בנטילת ידיים בתאפילאלת לא הקפידו על שלוש פעמים רצופות ביד ימין ואחר כך ביד שמאל, אלא נוטלים לסירוגין יד ימין אחר כך יד שמאל, שלוש פעמים, ואת המים הנותרים בכלי שפכו על שתי הידיים כאחת מברכים בישיבה, ומנגבים כל אחד במפית שלידו.
הערת המחבר: באירועי שמחות, כשהאורחים מרובים, הישיבה צפופה והגשת המים אינה קלה ונוחה, השמש שלוקח על עצמו לחלק מים לנטילה שופך את המים על הידיים של האורחים לסירוגין, ולא תמיד יש הקפדה על שלוש פעמים, ויש שהשמש שופך מים של חצי נטלה סבירה על שתי הידיים כאחת של אדם אחד, והמחצית השנייה על שתי ידיים של אדם אחר וחוזר חלילה. מן הדין, אם שופך רביעית מים על שתי הידיים כאחת דיו. אכן מהלשון בשו״ע שם, סעיף ב, משמע ששופך את המים על שתי הידיים כאחת שלוש פעמים או בפעם אחת אם יש במים רביעית, ולא נזכר שם כיצד תהיה הנטילה שלוש פעמים, האם לסירוגין או שלוש פעמים רצופות על כל יד. ע"כ
4 ׳המוציא׳
לאחר שנטלו הכול את ידיהם ובירכו ׳על נטילת ידיים׳ אומרים במקהלה ובנועם ׳למבצע על ריפתאבלי ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳. האב נוטל את שתי כיכרות הלחם, מניח את גב הכיכר העליונה על גב הכיכר התחתונה, מגביהן בשתי ידיו, מברך ברכת ׳המוציא׳, ועונים אחריו גם כאן: ׳ברוך הוא וברוך שמו׳. אחר כך משמיט את הכיכר העליונה ובוצע פרוסה גדולה על הכיכר התחתונה, מטביל במלח שלוש פעמים, טועם ראשון ואחר כך מחלק למסובים בהושטה ובעדינות ולא בזריקה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'49
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
דוגמות של שטרי כתובות קדומים בתאפילאלת/סג׳לאמאסא 1949-1828
להלן דוגמות של שטרי כתובות מסורתיים בנוסח הקצר של תאפילאלת/סג׳לאמאסא המצויים בידינו, צילום השטר ותעתיק הנוסח בכתובות ראשונות. היום הקבוע הוא ׳בשלישי בשבת׳ והמקום הקבוע: ׳כאן מתא סג׳לאמאסא דעל נהר זיז מותבה׳, ולאלמנה וגרושה ׳בששי בשבת׳. לפני כל כתובה מצוינים כמה ממאפייניה: סוג הכתובה (לבתולה או לגרושה), שנת כתיבתה, שמות החתן והכלה ונוסח הפתיחה החגיגית. סדר הכתובות הוא לפי תאריכן מן המוקדם למאוחר.
א. שטר כתובה רגיל לבתולה — סג׳למאסא נתק1פ״ח/1828
מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי ירושלים 10131 / 901 8°
שם החתן: יוסף בן שלמה אדהאן
שם הכלה: שמחה בת יעקב אסולין
פתיחה כפולה: פתיחה א׳ אינה נראית בגלל העלם החלק העליון של השטר. ב׳. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
הערה: התאריך הרשום בכתובה הוא חמשת אלפים שמונה ושמונים: ה׳ פ״ח = 1828.
וכנראה, הושמט המספר 500. לכן רשום בסוגריים שנת [תק]פ״ח = 1828, וזוהי גם הערת בית הספרים הלאומי.
בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.
בש׳[לישי] בשבת עשרים יום לחודש אדר [א] שנת חמשת אלפים [וחמש מאות] ושמנה ושמנים לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סגלמאסא דעל נה[ר] זיז מותבה איך השם הטוב הבחור הנחמד החתן רבי יוסף בן שלמה ה׳ן (=הנקרא) אדהאן אמר לה לכלתא בתולתא דא שמחה בת יעקב ה׳ן אסולין הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא [בסייעתא] דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין [יהודאין] דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכ[סין] [ית] נשיהון בקושטא ו[יהיבנא] ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה [זוזי] מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי באורח [כל] ארעא וצביאת שמחה כלתא בתולתא דא והוות לרבי יוסף התנא דנא לאינתו ורצה והו[0יף] לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ומזוקקים ויפים מן המטבע היוצא בזמן הזה -א נדונייא דהנעלת ליה שמחה כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכש[יטין] וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ומזוקקים ויפים מן המטבע היוצא בזמן הזה.
ב. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תקצ״ו/1836
מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 8° 901 / K1193
שם החתן: ר׳ שלמה בן יחיא מאמאן
שם הכלה: רחמא בת אברהם ילוז
פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
ג. שטר חידוש כתובה למחזיר גרושתו — סג׳למאסא תקצ״ה/1835
מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 8° 901 / K0834 שם החתן: אברהם בן רבי מכלוף אלזרע
שם הכלה: מסעודא בת שלמה בן [דוד]?
פתיחה כפולה: פתיחה א׳. אינה נראית בגלל העלם החלק העליון של השטר. ב׳. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
ב… בשבת [ ] עשרים יום לחודש אלול המר׳[וצה] שגת חמשת
אלפים וחמש מאות וחמשה ותשעים לבריאת עלמא למניינא דרגילנא לממני ביה כאן במתא סגלמסא דעל נהר זיז מותבה. איך הר׳ החשוב ומעולה רבי אברהם בן ר׳ מכלוף הן׳ (=הנקרא) אלזרע אתא קדמנא ואמר לנא מודענא לכון רבנן ארי מסעודה בת שלמה הן׳ דודו [הוות] אנתתי מן קדמת דנא אינסיבא לי ופטרתה בגט כשר והלכה ולא היתה לאיש אחר וכדו בעינא לאהדורה ולחדש לה כתובתה דאמור רבנן המחזיר גרושתו ע״מ (על מנת) כתובתה הראשונה הוא מחזירה. כען הוו עלי מהדי דאנא איקום ואפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותייכי כאורח כל ארעא. וצביאת מסעודה כלתא דא והוות ליה לאברהם חתנא דא לאינתו כדמקדמיתא ורצה והוסיף משלו לה תוספת ע״ע נ=על עיקר) כתובה דא עד מושלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.
ד.
שטר כתובה לגרושה — סג׳למאסא תרע״א/1911
מקור: חיי היהודים במרוקו, מוזיאון ישראל תשמ״ג, עמ׳ 111
שם החתן: ר' משה בן מכלוף אדהאן שם הכלה: שמחא בת אברהם מלכא
פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה. חתימות: אין.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
עמוד 130
רבי דוד בוזגלו-שירי דודים השלם
נָרְזָאךּ יָא רְבִּי
לחן — מוואל סיכא — או רסט מצרי
נועם — עַדְבְתִי גַלְבִּי
מילים — רבי דוד בוזגלו
פזמון —
נָרְזָאךּ יָא רְבִּי.(2) רָאנִי בִין יִדִיךּ
לּיךּ רוּחִי וּקָאלְבִי(2) דָאיְים דַמִירִי פִיךּ.
אַנְתָא אלִּי כְלָאקְתִי, אוּלִי כְלָאקְתִינִי
אַנְתָא אלִּי נְעָאמְתִי. אוּלִי נְעָאמְתִינִי.
אְנְתָפאכְּרְךּ, קָד מָא, נְסָאבָאח אוּנָאמְשִׁי.
גִ׳ירָאךּ, לָא נְטִיע, לָא אָנָא וָאלָא נָאסִי.
מָאכְּרוֹם אִילָא רָאדִיתִינִי, אַנְדְלָאל אִיָאם וּלִיָאלִי.
פָארְחָאן מְסְמְמִי חְבִּיבַךּ, הָאדָאךּ גְ׳נָאיָא וּמָאלִי.
אְנְתָפאכְּרְךּ וכו׳ והפזמון
אְנְתָפאכְּרְךּ, חְתָה אִלָא צְפִיתִינִי, גָ׳אב עַקְלִי וּרָאח בָאלִי
יָאךּ חִיָאתִי תְעוּד מְרְרָא, מָא תְקַדַרְהָאשׁ יָא אלְעָאלִי.
אְנְתָפאכְּרְךּ, והפזמון
ביאורים שונים א.פ
דַמִירִי – תחנוניי- מערבית ضمر
נטיע – לציית- מערבית نطيع
מאכרום – לכבד – مكرم
רָאדִיתִינִי – שביעות רצון – رضاة
רבי דוד בוזגלו-שירי דודים השלם עמוד 306
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית
רד״ב המשיך ביתר שאת את פעילותו הפייטנית ואת כתיבתו השירית לאחר עלייתו לארץ בשנת 1965. שנים רבות הוא הצר על העיכובים בעלייתו, שנבעו ברובם ממחלותיו התכופות ומעיוורונו. עם הגיעו לארץ נפתחו מעיינות יצירתו, ובמשך כשבע שנות פעילות שהיו לו בארץ כתב את שיריו הייחודיים והמשמעותיים ביותר. את עיקר שירתו המאוחרת הקדיש לשבחי ארץ ישראל הישנה והחדשה כאחת. כמשורר עברי מסורתי הוא הצליח להלביש את רגשותיו הדתיים והלאומיים המסורתיים על המציאות ההיסטורית החדשה תוך שמירת חלק גדול מן הדימויים המסורתיים של שירת הפיוט בצפון־אפריקה וסיגול סממנים לשוניים ותרבותיים חדשים המתבקשים מעצם הישיבה בארץ. עם הגיעו לארץ כתב את אחד משיריו הארוכים והחשובים ביותר על המפגש שלו עם הארץ־המולדת, ושילב בו את היצגי העבר ואת תמונות ההווה והאקטואליה בצורה של דו־שיח בינו לבין המולדת. הוא גם כתב כעשרים שירים שונים על מלחמת ששת הימים, על החרדות שקדמו לה ועל תוצאותיה הפוליטיות והגאוגרפיות. שירים אלה העלו עוד יותר את קרנו ואת יוקרתו בקרב חסידיו הרבים ששמעו עליו עוד במרוקו, משום שנתן ביטוי קולע לרחשי לבם ולתחושות הרווחה והגאווה שקיננו בלבם כמו בלב כל עם ישראל לאחר המלחמה.
עלייתו לארץ ניתקה אותו מן הלחנים של השירים הערביים המרוקניים והמצריים, שהיה רגיל בהם במרוקו, והחזירה אותו לקורפוס המנגינות הישנות והמסורתיות של שירת הפיוטים, השייך כמעט כולו למודוסים המגוונים של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. בארץ הוא עשה שימוש נרחב בסדרות מסודרות של מנגינות אנדלוסיות־ מרוקניות, והרכיב עליהן את שיריו הארוכים. בתחום זה הוא אף ניצל מנגינות אינסטרומנטליות בעיקרן, מסוג התושיה, ששימשו וממשיכות לשמש בפתיחות של מודוסים שונים בביצוע התזמורתי של המוסיקה האנדלוסית, כדי להרכיב עליהן כמה משיריו הארוכים והמשמעותיים ביותר.
עלייתו של רד״ב לארץ שימשה זרז תרבותי חשוב בחייהם של חוגים רחבים בקרב עולי מרוקו בישראל. הפיזור הרב של הקהילות המקוריות ברחבי הארץ, אבדן ההגנה הקהילתית המקורית והיציבות המלכדת שלה, הקשיים הרבים במציאת פרנסה ואף קורת גג ראויה, תחושת הניכור והזרות כלפי מנהגי הארץ ונהליה, התערערות המוסד המשפחתי והיחסים הפטריארכליים שעמדו ביסודו, ההתכחשות הממסדית לערכים היהודיים של הגולה ושל הקהילות השונות שהרכיבו אותה, כל הגורמים האלה ועוד אחרים הצמיחו בשנות החמישים והשישים תחושה של אבדן, של עקירה ושל שקיעה בקרב עולי מרוקו כמו בקרב עולים מארצות אחרות. גם המנהיגים המסורתיים שעלו ברובם עם יוצאי מרוקו לא הצליחו – ואף לא ניתן להם – לאחות את הקרעים, משום שהם עצמם היו עסוקים במציאת מקומם ובכיבוש מעמדם החדש בארץ החדשה. אחת המסורות המושרשות שהתחילו להישכח במצב זה של התפרקות תרבותית הייתה שירת הפיוטים והבקשות בת מאות השנים, שהתגבשה בקהילות השונות על פי שיטות מגוונות ועל פי השפעות שונות. חבורות הפייטנים שפעלו במרוקו התפרקו ברובן וחדשות לא קמו במקומן, הגם שפייטנים רבים המשיכו בפעילותם במסגרת התפילות בבתי הכנסת והשמחות המשפחתיות בעיקר. גם תלמידיו ומוקיריו של רד״ב לא מצאו קרקע נוחה ואפשרויות תרבותיות להמשיך את מסורת רבם. מה רבה הייתה אפוא שמחתם ושמחת חובבי הפיוטים שזכרו עדיין את ביצועיו של רד״ב ואת אמנותו כששמעו שמורם הנערץ הגיע לארץ, ועוד במלוא קולו.
גם רד״ב הושפע מקבלת הפנים החמה ומן הכבוד הרב שרחשו לו תלמידיו ומוקיריו. הוא שב וקיבץ סביבו חבורה של פייטנים ומתלמדים ושל חובבים הן במקום מושבו באזור חיפה והן ברחבי הארץ, ובמיוחד בעיירות הפיתוח של הצפון והדרום, שבהן היו ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו. על אף מיחושיו וגילו הוא נענה להזמנות הרבות של מוקיריו לנהל את התפילות של הימים הנוראים ושל שבתות מיוחדות ולהנות את באי בתי הכנסת בחזנות ובפייטנות שלו במקומות שונים בארץ. במשך כשבע שנים הכשיר רד״ב דור חדש של פייטנים וחיזק את מעמדם של תלמידיו הוותיקים. כך הוא הרים תרומה מכריעה לחידוש מסורת הקימה לפני השחר לאמירת הבקשות והפיוטים בלילות השבת של הסתיו והחורף, והעניק לרבים את תחושת החזרה לערכים תרבותיים עצמיים שראוי להשתבח בהם ולפעול לטיפוחם. עם מותו בשנת 1975 אחז רגש של יתמות בחובבי פיוטים רבים, אך תלמידיו ואוהדיו המשיכו אחריו את המסורות והפיצו אותן ברחבי הארץ.
אולם אליה וקוץ בה. הכשרתו והעדפותיו של רד״ב בתחום שירת הפיוטים והעלאתו על נס את ״שיר ידידות״ וכן ההשפעה המכריעה שהייתה להוראתו ולביצועיו על יוצאי מרוקו גרמו עוד בימי חייו לגוויעתן של כמעט כל המסורות האחרות שהתקיימו בקהילות השונות. במקום המגוון הרב של המסורות הקהילתיות הישנות הלכה והשתרשה בארץ ובחו״ל מאז שנות השבעים שיטת שיר ידידות כשיטה היחידה בשירת הבקשות והפיוטים. אמנם הפיזור של יוצאי הקהילות השונות וההפסקה שנבעה מכך בשנות החמישים והשישים בארץ תרמו גם הם לצמצום זה של מסורות הפיוטים המושרשות והחיות, אך ההתחדשות ואף הצמיחה של שירת הבקשות שאנו עדים לה כיום בקרב יוצאי מרוקו בארץ ובעולם הביאו להאחדה ההולכת ומעמיקה כתוצאה מן היוקרה שהעניק רד״ב לשיטת שיר ידידות. הוא ליטש את מאות המנגינות המסורתיות המרכיבות מסורת פיוטים זו והכניס בהן מתח מלודי וקצבי שלא נודע כמוהו לפניו, כך שיוקרתה של מסורת זו עלתה בזכות ביצועיו והוראתו על כל יתר המסורות. אף במקרים המעטים שהתקיימו מסורות אחרות בקרב יוצאי קהילות מסוימות, מסורות אלה הן מסורות חדשות ואינן זהות למסורות שהיו מקובלות עד לשנות החמישים באותן הקהילות בזמן קיומן במרוקו. כך, למשל, יוצאי תאפילאלת סיגלו לעצמם את הדיוואן ״יגל יעקב״ של משוררי בית אביחצירא, ולא את הקורפוס הישן העשיר והמגוון שבוצע במשך מאות שנים בקהילות אלה עד להתפזרותן. גם יוצאי צפרו שרים כיום את פיוטי הדיוואן ״שיר חדש״ לר׳ רפאל משה אלבאז במקום המסורות הקהילתיות העתיקות שלהם לשם טיפוח התרבות הקהילתית שלהם בארץ. יש לציין עם זאת, שיוצאי שתי הקהילות האלה מבצעים את שני הדיוואנים באירועים משפחתיים וקהילתיים מצומצמים בלבד, היינו מחוץ לפעילות המסורתית של שירת הבקשות של שבתות הסתיו והחורף; זו ממשיכה להתבסס – אם היא מתקיימת במקומותיהם ־ על טהרת שיר ידידות.
פעילותו הפייטנית והמוסיקלית של רד״ב הכניסה שינוי חשוב נוסף במסורת הפיוטים של יהודי מרוקו. המדובר בהכנסת מסורות מוסיקליות זרות במידה רבה לקורפוס הפיוטים המושרים בבתי הכנסת ובאירועי שמחה. מסורות חדשות אלה נגעו קודם כול למוסיקה המצרית העממית עם הסלסולים המזרחיים המאפיינים אותה, שסיפקה להיטים רבים באמצעות הסרטים והתקליטים המצריים שיובאו למרוקו. השירה והמוסיקה של המלחין הנודע עבד אל־והאב השפיעו רבות על טעמו המוסיקלי של רד״ב, והוא הרכיב פיוטים רבים עם תמליל עברי משלו על רבות ממנגינותיו הקליטות. גם פעילותו כחזן וכשליח ציבור מבוקש בבתי הכנסת של קזבלנקה ושל ערים גדולות אחרות תרמה בוודאי לשימושו המוגבר בלחנים חדשים, שכן מסורת נפוצה היא בחזנות של יהודי מרוקו בפרט ושל יהודי צפון־ אפריקה בכלל, שחזן מומחה משתמש לעתים במנגינות של שירים זרים וחדשים כדי להרכיב עליהן את מילותיהם של פרקים שונים בתפילת השבת והמועדים, כגון הקדיש והקדושה, ולבצע אותם על פי כישוריו בבתי הכנסת.
רד״ב העתיק לחנים ומנגינות של שירים מצריים – וגם תוניסאיים, שינקו במידת מה מן הסגנון המזרחי המסלסל של המוסיקה המצרית והתורכית – לפרקי החזנות ולשירים שהוא חיבר. העתקה סיטונית זו פגמה בעיקרו של דבר באחידותה המוסיקלית של מסורת הפיוטים במרוקו, שהלחנים שלה התבססו רובם ככולם מאז המאה ה־16 על המסורת הישנה של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ועל לחנים עממיים של בראוול (יחיד ברוואלה) וקצאיד(יחיד קצידה) שקיימו זיקה מלודית ומבנית עם מוסיקה זאת וכן על מנגינותיהם של שירים עממיים מרוקניים אחרים. לאחר עלייתו לארץ לא המשיך רד״ב בתרכיבים מוסיקליים חדשים אלה הן משום ניתוקו הפיסי מן המציאות החברתית־המוסיקלית המגוונת של מרוקו ומן הדרישות של הצרכנים היהודים בארץ זו והן משום הדרישות השונות והמסורתיות יותר של צרכני הפיוטים בארץ שהתנתקו מן התרכיבים ומן השירים של הפייטן המהולל עקב עלייתם המוקדמת לארץ. לכן חזר רד״ב בארץ למסורת ההרכבה וההלחנה שהייתה מקובלת במרוקו עד לימיו, והשתמש בעיקר במנגינות ובסדרות מסודרות של מנגינות מן המסורת האנדלוסית־המרוקנית.
בין הפעילות הפייטנית של רד״ב במרוקו לבין פעילותו בארץ יש עם זאת המשכיות מרובה, שנבעה הן מאישיותו ומהתמחותו של הפייטן והן מן המצבים החברתיים־התרבותיים הקרובים שהתקיימו בקזבלנקה ובארץ והפכו את שירת הפיוטים למוקד סימולי וזהותי עיקרי בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. אשר לכתיבתו השירית, הרי התחוללו בה שינויים גם בתמטיקה שלה. זו התרחבה בארץ עקב הנסיבות הפוליטיות והחברתיות החדשות שבהן חי המשורר. רד״ב פנה לקורפוס העתיק והמסורתי של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית גם כדי לנצל מגוון עשיר יותר של מבנים פרוזודיים בשיריו הלאומיים הארוכים, שהרכיבו מעתה את עיקר כתיבתו השירית. אולם עם כל השינויים הללו נשארה שירתו של רד״ב מסורתית לחלוטין הן ביסודותיה האידאולוגיים־הדתיים הן במבניה הסטרופיים, ואף במערכיה הלשוניים העיקריים.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית