Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana
BOUCHARA
Nom patronymique d'origine arabe, sumom devenu nom patronymique indicatif d'une caracteristique physique: textuellement l,homme au poil, le poilu, le chevelu. Ismael Hamet precise qu'il s'agit du poil place de facon tres particuliere, comme sur le nez, sur une paupiere et plutot sur un grain de beaute ou une tache de la peau. Malgre cette origine typiquement arabe, la celebre famille Bouchara d'Algerie qui a domine la vie de la communaute au milieu du XVIIIeeme et au debut du XlXeme siecle, etait originaire de Livoume comme la famille de rabbins de Tunisie qui porte un nom semble-t-il proche: les Bocara. C'est qu'en fait cette famille originaire du Maghreb, s'etait comme nombre d'autres families families de la region, installee a Livourne au XVIeme siecle, repondant a l’appel du prince de Medecis. Pour donner a sa capitale Florence un acces la mer, le prince de Toscane avait proclame en 1593 dans sa celebre "Livornina" que les marchands juifs de Berberie et les descendants des expulses d'Espagne qui accepteraient de venir peupler le nouveau port, seraient assures de la liberte religieuse et beneficieraient de grands privileges economiques. L'appel rencontra des echos tres favorables et en quelques decennies Livoume devint le plus actif des ports italiens. Avec le developpement du commerce, nombre de negociants livoumais devaient un siecle plus tard commencer a essaimer dans les ports mediterranneens, en particulier a Tunis et Alger. Le nom est atteste en Algerie a partir du debut du XVIIIeme siecle. Au XXeme siecle, nom peu repandu porte, sous cette forme presque uniquement en Algerie (Alger, Oran, Constantine, Guelma, Setif, Saint-Amaud) et tres peu au Maroc (Casablanca) et en Tunisie (Tunis).
ABRAHAM: Le premier membre connu de la famille, fondateur de la dynastie qui marqua la vie de la communaute d'Alger au XVIIIeme siecle. Commercant, il arriva de Livourne a Alger en 1712 et y etablit une maison de commerce international principalement liee a sa ville natal e. Le port italien etait devenu depuis la fin du XVIeme un grand centre juif dont les commercants ont ensuite essaime dans tous les ports mediteraneens, de Mogador au Maroc a Alexandrie en Egypte, en passant par Alger et surtout Tunis. Rapidement il prit de l’ascendant sur la communaute en raison egalement de sa formation de rabbin et en devient le Mokadem, le chef.
YAACOB RAPHAEL: Fils d'Abraham, il succeda a son pere a sa mort en 1735 a la fois a la tete de la maison de commerce et comme Mokadem nomme par les autorites pour etre leur representant aupres de la communaute juive, poste qu'il occupera jusqu'a sa mort en 1768. Il developpa encore plus l'affaire familiale, devint consul a Alger de la principaute italienne de Raguse en Sicile meridionale. Mais c'est sur le plan communautaire qu'il se distingua le plus en favorisant les etudes – il financa la Yechiva de rabbi Yehouda Ayache et la publication de son livre, "Lehem Yehouda". Mais 1'exces de richesse et de pouvoir, la montee de nouveaux riches rendus prosperes par le grand developpement du commerce avec les pays europeens, entraina une tres grave crise morale des couches dirigeantes. L'autorite des rabbins, dependant economiquement de la nouvelle classe de dirigeants soutenus par les autorites, etait bafouee au point que quatre d'entre eux deciderent de ne plus juger et que les deux plus grandes autorites rabbiniques, rabbi Yehouda Ayache et apres lui rabbi Yaacob Benaim deciderent de quitter Alger. Parmi les facteurs de cette crise sans precedent au Maghreb, l'intervention intempestive du Mokadem, avec l'appui de son frere, le rabbin Yossef Bouchara, dans le cours de la justice rabbinique. C'est ainsi par exemple qu'il contraignit un notaire a falsifier un testament en faveur d'un proche de sa femme. De 1758 a sa mort en 1768, il s'opposa de tout son poids a l'application du testament original authentique.
YEHOSHUA: Sur l'etendue et la signification quotidieime de cette crise spirituelle l'aventure exemplaire de ce representant de la toute-puissante famille. Un jour Yehoshoua demanda en mariage une jeune fllle du peuple, proche parente du grand rabbin rabbin Yehouda Ayache. Ses parents angoisses – impossible de refuser et de se heurter a une aussi puissante famille, mais impossible egalement d'accepter, le jeune homme ne respectant pas les preceptes religieux – s'adresserent a rabbi Yehouda qui demanda un temps de reflexion. Le lendemain en se reveillant, il ouvrit la Bible et tomba sur le passage du prophete Isaie recommandant "ne le rejettez point car il porte en lui la benediction". Il y vit une reponse du ciel et donna son accord a ce mariage. Et effectivement quelque temps plus tard, le jeune homme sauva la communaute des mains d'un rebelle fanatique musulman qui ne revait que de la detmire, en l’empoisonnant, deguise en Berbere.
YOSSEF: Fils d'Abraham. Frere de Yaacob-Raphael, il resta a Livoume comme representant de son pere Abraham et ne s'installa a Alger qu'en 1735. Dans la tradition familiale, il allia la rabanout aux affaires. Grand erudit verse dans les textes, il edita et prefaca le livre de rabbi Yehouda Ayache, "Vezot leyehouda" (Zalsbach, 1776).
ABRAHAM: Fils de Yaacob Raphael, il succeda a son pere a sa mort en 1768 et restera Mokadem des juifs d'Alger jusqu'en 1800, lorsqu'il fut depose en faveur de Naftali Boujenah. II developpa les relations commerciales avec les Etats-Unis dont il fut le representant a Alger jusqu'a ce que Washington lui prefere les Boujena-Bacri, mieux en cour avec le dey. Rabbin, il est l'auteur d'un traite connu, "Brit Abraham".
CHARLES: Un des heros de la resistance juive a Alger au cours de la guerre. Peu apres la debacle de l'armee francaise en mai 1940 trois jeunes Juifs, Andre Temime, Emile Atlan et Charles Bouchara, qui ne se resignaient pas a la defaite de la France, avaient organise un groupe clandestin de resistants. Pour dejouer la vigilance de la milice, ils louerent une salle de gymnastique au centre d'Alger et se choisirent comme moniteur Geo Gras, un patriote francais non-juif au-dessus de tout soupcon et qui ne se doutait de rien, en bons termes avec la Legion de Vichy. Ce camouflage parfait ne fut jamais evente et la salle Geo Gras devint le centre d'entrainement de la resistance juive dont on connait les exploits dans la prise d’Alger la veille du debarquement americain du 8 Novembre 1942 (voir Jose Aboulker). Il paricipa sous le commandement de Jacques Zermati a la prise et a la neutralisation de la Prefecture. Au lieu d'etre decores, les resistants furent on le sait sacrifres aux intrigues entre les Americains et les rescapes de Vichy. Fin novembre 1942, il fut arrete avec d'autres resistants pour affichage de papillons gaulistes. Liberes quelque temps apres, ils furent mobilises et envoyes sur le front tunisien, mais pas dans les unites combattantes alors encore interdites aux Juifs. Ce n'est qu'en Octobre 1943 que le general De Gaulle annula tous les restes de la legislation anti-juives, retablissant les Juifs algeriens dans leurs droits de citoyens francais a part entiere.
BOUCHOUCHA
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une particularite physqique: celui qui a une toupe de cheveux au sommet du crane, a rapprocher du patronyme tres repandu au Maroc Suissa. Le fait que ce nom soit porte par des Juifs recele un mystere difficilement explicable, la tradition rabbinique interdisant aux hommes de marcher tete nue, alors que le port de la choucha est tres repandu parmi les mystiques musulmans, en particulier berberes. Au XXeme siecle nom tres peu repandu porte en Algerie, principalement dans le Constantinois (Constantine, Gulema, Saint-Amaud, Setif).
BOUGANIM
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner, en raison de I'ambiguite de sa francisation. Il semble bien que l'origine soit Aboughanem, textuellement le proprietaire du betail. Sans etre directement eleveurs, les Juifs etaient tres impliques dans l'elevage du gros et menu betail sous forme de commandite. La seconde explication, avancee par Laredo se base sur l'origine berbere du mot qui signifie: le proprietaire du roseau, et par extension le proprietaire de la flute faite dans les campagnes marocaines de roseau seche, le joueur de flute. Autre explication toujours basee sur l'origine arabe: derive de Ghanim, le victorieux, celui, qui s’empare d'un butin qui fait une prise. C'est sous cette forme et dans ce sens qu'il est porte comme prenom d'homme chez les Musulmans. Un village du territoire de la tribu berbere des Zennane dans les environs de Marrakech, porte effectivement ce nom. Au Maroc, le berceau de la famille est dans la rergion du Sous, dans le village d'Oufran repute pour son cimetiere decrit comme le plus ancien de l'histoire des Juifs du pays. Trop excentrique, ce non ne figure pas effectivement sur la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle, basee essentiellement sur les patronymes des communautes du nord. II semble que le patronyme Ganem porte en Tunisie ait la meme racine, mais nous l'etudierons separement. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte au Maroc (Mogador, Safi, Casablanca) et en Algerie (Alger, Setif).
AMI: Educateur et ecrivain israelien de langue francaise, ne a Mogador en 1951. Apres des etudes a 1'ENIO il monta en Israel ou il etudia la philosophie. Actuellement directeur du service des ecoles et charge de la redaction des programmes d'etudes juives pour les ecoles de l'Alliance Israelite Universelle. Il fut a la fin des annees 1960 detache par l'Agence juive comme eductaeur aupres des Eclaireurs Israelites de France. Son premier livre "Recits du mellah", chronique tendre et ironique de la vie dans le mellah de Mogador, parut a Paris en
- Le second livre, "Le cri de I'arbre" retrace la souffrance de " de l'arbre qu'on
abat", metaphore pour les difficultes d'integration des olim du Maroc dans la Terre Promise dans les annees cinquante (Tel-Aviv, 1983). En 1990, il publia a Paris un essai, "Le Juif egare". A l'occasion de la commemoration du 500eme anniversaire de l'expulsion des Juifs d'Espagne, il edita a Jerusalem un recueil critique de textes sur le patrimoine sepharade; "L’or et le feu" et en 1996 il publia a Paris. "Le rire de Dieu", et "Jerusalem: sites et sources"; "La rime et le Rite" (Paris, 1996).
BOUHADANA
Nom patronymique d'origine arabe indicatif d’un trait de caractere: textuellelemt le pere de la tranquilite, l'homme qui apporte la paix et par extension l'homme calme, tranquille. pacifique. Autre orthographe: Bouadana. Au XXeme siecle nom peu repandu, porte au Maroc (Mogador, Tanger, Mazagan, Casablanca, Tetouan, Seffou, Rabat, Marrakech) et en Algerie (Oran, Alger, Mostaganem, Tebessa).
MOCHE: Commercant a Mogador, il fut parmi les donateurs pour la publication du livre de son compatriote rabbi Yossef Knafo sur les rites de la circoncision " Sefer ot brit kodech", publie a Livourne en 1884
- DAVID: Rabbin a Mostaganem dans les annees vingt et trente.
Bouchara-Bouchoucha-Bouganim-Bouhadana
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ד'
כא. יש נהגו ללבוש גלימות לבנות הדורות, לכבוד ליל הסדר:
כא. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם משום שבגדי לבן הם בגדי מלכות, ואנו צריכים להראות כבני מלכים, ומאידך יש בו זכר לתכריכין ויום המיתה, כדי שלא תזוח דעתינו עלינו לגמרי, וראה בזה בט״ז(סימן תע״ב סק״ג), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד רע״ד):
כב. נהגו שאבי המשפחה מכריז בקול ובנגינה, לפני כל שלב, קדש, ורחץ, כרפס ובו׳ וכד:
כב. כן המנהג פשוט, וכמבואר בכה״ח (סימן תע״ג ס״ק ל״ב), והביאו בבית היהודי מועדים (סימן כ״ז סב ״ב):
כג. יש שנהגו שרק אבי המשפחה נוטל ידים לטיבול הכרפס, והמנהג פשוט שכולם נוטלים ידיהם:
כג. כן הביא בספר כוס אליהו(עמוד כ׳), ומ״מ המנהג פשוט שכולם נוטלים ידיהם לדבר שטיבולו במשקה והוא הכרפס, ומנהג מרוקו לא להסב בכרפס, וכמובא בעמק יהושע (סימן כ״א):
כד. נהגו בסדר ״יחץ״, לפרוס את המצה האמצעית בצורה ששני החלקים יוצרים אות ה׳, ותוך כדי הפריסה אומרים: כך חצה הקב״ה את הים לשתים עשרה דרכים, כשיצאו אבותינו ממצרים, על ידי אדוננו ונביאנו, משה בן עמרם עליו השלום, וכמו שגאלם והושיעם מהעבודה הקשה לחירות, כן הקב״ה יגאלנו מגלות זו למען שמו הגדול והנורא (ראה למטה בערבית):
כד. כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו ובספר אוצרות המגרב (פסח) ובהגדות שונות, והרי הנוסח בערבית: הַגְדָא קְסְם אֵלָאהּ לְבְחֵר עְלָא טְנָאשׁ לְטְרִיק, חִית כְרְזוּ זְדוּדְנָא מֵן מָאסַר, עְלָא יֵד סִידְנָא וּנְבִינָא ״מוּסָא בֵן עַמְרַם״, חִית פְקְהוּם וּגָאתְהוֹם מְלְכְדְמַא צְעִיבָא לְרַראחָא, הָאגְדַק יִפְקְנָא מֵן הָאד לְגַלוּת וִיגִ׳יְבְנָא לְירוּשָׁלַיִם לְעְזִיזָא עְלִינָא, לְמַעַן שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַנוֹרָא:
כה. יש נהגו שאבי המשפחה נעלם באיזהו שלב מהחדר, ושב כשהוא נשען על מקל, ועל כתפו האפיקומן צרור, והמסובים שואלים אותו ״מאין באת״, והוא משיב, ״מיוצאי מצרים אני, וזה עתה בקע ה׳ את הים, ובני ישראל זכו בכסף וזהב של המצרים, וכיון שלא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, ויצאו עם עוגות מצות כי לא חמץ״, (ומראה להם את המצה שעל כתפו), ואחרי דו שיח זה כולם אומרים בקול ובנעימה: ״ואחרי כן יצאו ברכש גדול״, או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח״:
כה. כן המנהג, והובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), וכל זה כדי להמחיש ביתר שאת את יציאת מצרים, לקיים מה שנא׳ בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והדברים עתיקים, וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד רפ״ה):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ד'
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ג'
יד. נהגו להקפיד שהמצות תהיינה ״עגולות״ דוקא:
יד. כן הביא בספר כוס אליהו(עמוד ט״ז) ובספר נו״ב (עמוד קס״ד), והטעם עדה״ס עוגות מצות, וסתם עוגה עגולה היא, והוא רמז שהקב״ה ית״ש אין לו ראשית ולא תכלית וכמצות העגולות, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רס״ח), ובאוצרות המגרב (פסח):
טו.נהגו שהזרוע יהיה צלוי, והביצה מבושלת:
טו.כן המנהג וכמובא בשו״ע או״ח (סימן תע״ג ס״ד), ובמקור חיים לרח״ד הלוי(.סימן קפ״י סי״ב):
טז.נהגו להכין חרוסת בבית, ואלה מרכיביה: אגוזים טחונים, תמרים מרוסקים, שקדים טחונים, צמוקים מרוסקים, תפוחים מרוסקים, קנמון וזנגביל:
טז.כן המנהג, וראה באוצר המכתבים (אלף קכ״ח), ובספר כוס אליהו(עמוד י״ח), ובספר לקט הקציר (עמוד של״ה), ובספר מקור חיים (סימן קפ״ח ס״ט):
יז. נהגו להשתמש לצורך המרור בחסה, ויש נהגו בשורש מר הנקרא חזרת, ויש שמשתמשים בשניהם יחדיו:
יז. כן המנהגים בזה, וראה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שי״א סי״ח), ובספר פה ישרים (עמוד כ״ז), ואפילו שחסה אינה מרה, כיון שהקלחים קצת מרים, וסופה להקשות חשוב מרור, וכן משמע בגמ׳ פסחים:
יח. נהגו רבים להניח על שלחן הסדר שושנים:
יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס״ב), ומקורו מהמדרש על הפסוק כשושנה בין החוחים, מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולה, ואין לך עת יפה לזה כליל פסח ליל הגאולה:
יט. נהגו בתפלת ערבית של פסח כסדר זה: מזמור החג, טוב להודות, קדיש וברכו, וכשחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳ וכו', (וי״א במה מדליקין), לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, ומזמור החג:
יט. כן המנהג וכמובא במחזורים ישנים, והכל ע״פ הכלל, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:
כ. נהגו שאין אומרים ״ברכת מעין שבע״, בפסח שחל להיות בשבת, ויש נהגו לאומרה, ונהגו שאין אומרים ״שלום עליכם״ ושאר הסדר, בפסח שחל בשבת:
כ. הנה המנהג פשוט לא לאומרה, וכמובא בספר מקראי קודש בשם הגר״ש משאש, ובספר נתיבי עם (.עמוד רכ״א), אלא שהביא שם שמנהג בית אל לאומרה, ובספר מקור חיים (פרק קפ״ט ס״ז), כתב שרוב קהלות ישראל נהגו לא לאומרה עיי״ש, וכן דעת מרן הגרע״י בספרו יביע אומר (ח״ב סימן כ״ה) שהרבה להוכיח שאין לאומרה עיי״ש, ומ״מ שמענו שהיו מקומות במרוקו שנהגו לאומרה, והבאנו כן כדי שנדע שגם הם אינם קטלי קני באגמא, אלא שמהיות טוב שלא להכנס לסב״ל, להמנע מלאומרה, או לאומרה בלי שו״מ, ובענין שלום עליכם לא נהגו לאומרו כדי שלא ישנו התינוקות, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (,עמוד רע״ח):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ג'
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – רשימת העולים מצפרו תרפ"א.
סיכום…
24 משפחות, 70 נפש, עלו מהעיר צפרו אשר במרוקו בשנת תרפ"א, רק 3 מתוכן, 9 נםשות, חזרו למרוקו עקב הקשיים בהן נתקלו בארץ…אנשי אותה עליה נשארו לשבת בארץ, הם וצאצאיהם זכו להגן על העיר העתיקה בירושלים במלחמץת השחרור, והגיעו לעמדות בכירות במערכת השלטון, בשדה המחקר ובמערכת הצבאית, והם מפוזרים כיום בכל רחבי הארץ.
רשיי הקליטה וניצני מחלוקת בין אשכנזים למזרחיים, נראים כבר בסיפורה של עליה זו, אולם במקביל נראים גם ניצני השלום והאחדות על הבסיס המשותף ולמען המטרה המשותפת אשר לשמה הגיעו העולים מכל רחבי תבל לארץ ישראל.
נספח….
רשימת העולים מצפרו תרפ"א.
רובם של העולים מצפרו בעיקר מקבוצתו של מרדכי צבע, לא יצרו קשר עם מחלקת העליה ועל כן אינם מופיעים בין רשימות העולים.
כדי להכין רשימה זו נעזרתי ברשימת העולים שהגיעו לארץ בשנת תרפ"א ואשר מופיעים בארכיון הציוני ועל סמך זכרונו והכרותו של יצחק צבע עם העולים. (בין היתר במסגרת תפקידו כמזכיר ועד העדה המערבית)
מספר פרטים ושמות חסרים ברשימה זו והם מסומנים ב-X.
העולים אשר הגיעו בחנוכה תרפ"א
קבוצת עולים זו נרשמה כולה בלשכת העליה, פרט למשפחת זיני.
צבע שמואל-סוליקה ובנימין נרשם כצבע ירד חזרה למרוקו.
צבע מאיר-רבקה וחיים נרשם כסבג ירד בחזרה למרוקו.
נחמני מנשה ורחמה
ראובן ימנה יצחק-אלמנה, בנה היום יצחק עטיה.
פרץ שלמה, רבקה, רחל וסולטנה נרשם כפרס בעת העלייה.
זיני מאיר ויזה לא התייצב בלשכת העליה.
סודרי מימון, פריסאדו, סולה, יעקב, תמר, זהר, נרשם כאסודרי
סודרי משה, לאהע וסטיריקה נרשם כאסודרי
סודרי רינה נרשמה כאסודרי וידאל, אמם של מימון ומושה
העולים מקבוצתו של מרדכי צבע.
צבע מרדכי, מזלטוב
צבע יצחק, סליקה ויפה
הרוש אליהו, החיה-בתו של מרדכי צבע– חנה ומשה.
הרוש לאה אמו של אליהו הרוש
בן יעיש חיים-ירד בחזרה למרוקו וילד שעבורו אין פרטים.
אביטבול שרה אמה של סוליקה צבע.
אפריאט אלישע, מסעודה, מזלטוב
אלבז מזלטוב – אלמנת הרב רפאל משה אלבז.
אסולין אליהו, מקנין, גרסיה, יקות ויהודה
אסולין גדליה, עישה, שמעון, יונתן ודוד
אסולין משה בנו של גדליה אסולין וסטריאה
אסולין בנימין בנו של גדליה אסולין וימנה
חוטא רפאל התיצב בלשכת העליה ושמשה יונה, יעקב, אברהם ורחל
צבע אהרן נרשם כסבא, התיצב בלשעכת העליה, זהרה שמואל
אזולאי שלום, אשתו, עמרם וסימה אסתר.
הערה של מר שלום פוני כלפון, סופר וחוקר יהדות מרוקו, יליד צפרו, איש רב פעלים:
חסר ברשימה יהודה שרביט אשתו תמר ההורים שלו משה ואשתו. כולם ז"ל
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – רשימת העולים מצפרו תרפ"א.
הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
סעודת מצווה
כל הקהל שליווה את הבר־מצווה מבית־הכנסת לביתו, מוזמן ברובו על ידי הורי בעל השמחה. האורחים מתכבדים בכעכים, ביצים שלוקות, מאחייא (עראק) ולפעמים גם בעוף שלוק. בחורף, ההורים מגישים לאורחים לביבות מיוחדות, ספנז'. בצהרים, נערכת סעודת מצווה שאליה מוזמנים קרובי המשפחה, שכנים, אנשי חברה קדישא שמקומם לא נפקד אף פעם, ידידים ותלמידי־חכמים. נוהגים להגיש בארוחת־הצהרים את ה-שכינא (חמין). כן מגישים תבשיל מיוחד עשוי משקדים, צימוקים, ובשר שמן מבושל עם סוכר. בעלי אמצעים מגישים גם אל-כווארי (כופתאות בשר) ותבשיל מיוחד אל-מוך (המוח של הפרה).
בר־מצווה ליתומים ובני עניים
מנהג נאה היה קיים ברוב קהילות ישראל במרוקו והוא, שלחגיגת בר־מצווה של בן עשירים, צורף ילד יתום או בן עניים כדי לקיים מצווה לשמח יתום ואלמנה (דברים, יד כט ועוד). הילד היתום או בנו של העני לא קופח וזכה גם הוא לאותם בגדים ומתנות כולל השעון שקיבל בנו של העשיר. שני החתנים נראו ביום השמחה כמו שני תאומים, והבן היתום או העני לא הרגיש שום קיפוח. היו עוד מקרים שהעשיר ערך בר־ מצווה לשני ילדיו בבת אחת, כי עניין הגיל לא היה חשוב, והוא לקח בהזדמנות זו עוד שני יתומים או שני בני עניים. גם כאן לא נעשתה שום הפלייה בין ילדיו של העשיר לבין אלה של העני.
השבת שלאחר הבר־מצווה נחוגה כמו השבת של החתונה. האורחים שבאו לחגיגות, נשארו לעבור את השבת במשפחה, והתפללו עם חתן הבר־מצווה, אשר עלה לתורה וקרא את ההפטרה. אבל לא כל הנערים קראו את ההפטרה, אלא בני העשירים שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות את המצווה.
טכס הבר-מצווה ומנהגיו
נספחים
דרשות לבר־מצווה
דרשת הבר-מצווה הייתה השיא בחגיגה. בדרך כלל, ״הדרש״(כך כונה) נסב כולו על מצוות הציצית והתפילין וקריאתו נמשכה כחצי שעה ויותר, זאת אם הנער היה בנו של תלמיד-חכם או יתום. אבל אם מול-תפללין היה בנו של אדם רגיל מקרב עמך, הדרשה לא נמשכה יותר מעשר דקות. ה״דרש״ היה מתובל תמיד במילים ערביות ולפעמים הוא חולק, כשחציו בעברית צחה וחציו בערבית. בראשית הדרוש גברה תמיד העברית אך בהמשך באה הערבית. לא נהגו לכתוב תאריך על הדרש, ולא ציון המקום, ולא שמו של הדרשן: הדרושים הוכנו כאמור בידי המורה־המלמד לכלל התלמידים, ורובם ככולם הוחזרו לו אחרי החגיגה. המלמד מסר אחר-כך את הדרשה לתלמיד הבא בתור.
הערת המחבר: המלמד הכיר כל תלמיד ואת הרקע של משפחתו וידע מתי עליו להאריך בדרשה ומתי לקצר. כדאי לציין שהכין יותר משני סוגי דרושים, כי בין תלמידיו היו בני עשירים, יתומים, בני תלמידי חכמים ובני אנשים פשוטים.ע"כ
הפתיחה של הדרוש כמעט זהה בכל המקומות, והבר־מצווה חייב היה לדקלם את דרשתו במנגינה מיוחדת ומוכרת.
נהוג היה במכנאס, שכל נער פתח את דרשתו, במליצה מיוחדת, בעברית צחה (ראשית דברתי), ובה המתחנך למצוות הציג את עצמו לפני קהל שומעיו:
דוגמא א
ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי:
להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי:
כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני,והגיעני,ולעבודתו הדריכני:
ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי:
פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת ככל סיבה, ועילת כל עילה:
אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך:
האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור ורוח חדשה, לעבדך בלב שלם ובנפש חפצה:
למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך,כי אני עבדך:
בתורתך פתח לבי,ורוח נבון חדש בקרבי
אחר כך עובר הנער ומציג את עצמו כשהוא מתנצל על היותו קטן מכולם, ועל אף מיעוט ערכו, הוא מעז לדרוש בפני אלופים, חכמים וזקנים:
אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה'.
צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים. מאמתבם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי,
אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברה, ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר מצוה זו והדרה, גודלה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל.
עוד מליצה נאה והפעם מתובלת כולה בארמית: דוגמא ב׳
אתן במדבר ארייש שיט״ ה בשפה ברורה ובנעימה, מי אנכי פתייא אוכמא לא חוזאה ולא חכימא, קטיל קנה באגמא, בר בי רב דחד יומא, יתוש קדמה, להבל דמה, עפר מן האדמה, עד אבוא אל מקדשי אל לפני מלכים
מאן מלכי רבנן.
ואומר עם קוני אביע אומר, אמירה נעימה מנהגן של ישראל תורה תמימה,
כי יגדל הנער ויתחיל להתחנך במצות, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה,עובר לפני התיבה ודורש טוב לעמו,
הני מילי דרבנן.
בראש אמי״ר, נקיטנא רשותא והורמנא מאלהי קדם מעונה, ומתורתו הקדושה עדות ה' נאמנה, שכל ההוגה בה יטעום טעם כישראל שמינא, וספוקי מספקא ליה לחמא ומתנא, ועל ידה תהיה צליחתינו צליחא דרבנן.
הן עתה נקיטנא רשותא, מרבנן סבוראי אלה בני שם דמסקי שמעתתא אליבא דהלבתא, ואחריהם כל-ישרי-לב, ישראל גוי אחד בארץ קהלא קדשתא, והו מקומן של שבחי"ם לנצח נצחים אשרי עין ראתה, צור ישראל ישמרם ובצינה רצון יעטרם, כמוטב תלתא בחרא ובל מעשי ידיהם
יברך,הני ברבי דרבנן.
כל הלשון אומרת מחזיקנא טיבותא,לעטרת ראשי אדוני אבי, אלהים יחנהו ויברכהו לעילא מכל ברבתא, מן שמייא מיהב יהבי מילי חופניה טיבותא,וברוך יהיה בחיי אריכי ומזוני רויחי ובני סמיבי
סמוכים דרבנן
הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
עמוד 239
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ב'
ז-נהגו רבים בשבת הגדול, שאין אוכלים במטבח ואוכלים בפרוזדור וכדומה, מחשש
פיזור חמץ:
ז-כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ואשריהם ישראל שזהירים כ״כ בענייני חמץ, ועל כיוצא בזה נאמר ״ישראל אשר בך אתפאר״:
ח-נהגו להכין חמין מחיטה לכבוד שבה הגדול, בנוסף לחמין הרגיל:
ח-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד כ״ז), ואולי כדי להדגיש כי בשבת זו אנו אוכלים חמין חמץ ובשבת אחריה, נאכל חמין כשר, משום שכך צונו ה׳ בתורתו:
ט-יש נהגו בבדיקה חמץ להניח בקערת הבדיקה פירורי לחם ונתחי כבד, ויש נותנים גם מלח:
ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח), ובספר עמק יהושע (דרוש לפסח) וראה בבן איש חי(פ׳ צו):
י-נהגו רבים לסיים זוהר בערב פסח לפטור בכורות מתענית, ונהגו להקל אפילו בספר אחד מהזוהר:
י. כן הביא בספר פרחי כהונה (סימן י״ג), וכן פסק מרן הגרע״י בספרו יביע אומר (.ח״א סימן כ״ו סק״ט), וראה בספר אוצרות המגרב (פסח):
יא. נהגו שאין מסתפרים בערב פסח כל היום:
יא. כן המנהג והביאו בספר נו״ב (עמוד מ״ט), וראה בזה בכה״ח סימן תס״ח (.סקי״ג):
יב. נהגו בערב פסח, לאכול תפוחי אדמה וביצים שלוקות:
יב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם י״ל פשוט דכיון הוא עת שאין בו לא חמץ ולא מצה נאכלים אלו שמחד משביעים, ומאידך מרדימים, וכדי שהילדים ירדמו ביום ויהיו ערים בלילה, וראה מעין זה באוצר טעמי המנהגים (עמוד ער״ב):
יג. נהגו בסדר הקערה על פי סדר האריז״ל כסדר הזה (והחומץ לטיבול מחוץ לקערה):
יג. כן המנהג פשוט וכמצוין בהגדות ישנות, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולדאנו 1פסח שי״א) ובספר כוס אליהו(עמוד י״ח) להגר״א בן הרוש ז״ל:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח-חלק ב'
אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי-פיוט לפסח-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
21 – אזכיר תהלות אל חי
בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטורי אזור. בכל טור שתי צלעיות.
חריזה; א/ב א/ב א/ב ג/ג ג/ב ד/ה ד/ה ד/ה ו/ו ו/ב.
משקל: בטורי הענף שבע הברות בצלעית א וחמש הברות בצלעית ב. בטורי האזור שבע הברות בכל צלעית.
כתובת: פיוט. נעם ׳נאוה את וגם שירך. סימן: אני דוד, לקדיש. מקור: א־ לד ע״ב; ק- לו ע״ב¡ נ״י 3097 – 21 ע״ב.
אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי / מְאֹד נַעֲלָה
תּוֹךְ רֵעַי וְגַם אֶחָי / עֵדָה כְלוּלָה
מִזִּמְרַת שִׁיר שְׁבָחָי / רֹן וְצַהֲלָה
בִּבְנֵי נֹף פָּרַץ פֶּרֶץ / צוּר שׁוֹכֵן שֶׁמִּי עֶרֶץ
5- הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ / מִצְרַיִם לַיְלָה
נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חַם / שָׁם דָּר עֲלִיָּה
הִכְנִיעַ הִתִּישׁ כֹּחָם / נַפְשָׁם לֹא חִיָּה
בְּיָד חֲזָקָה נִלְחָם / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
בְּאוֹתוֹת גַּם בְּמוֹפְתִים / בְּמוֹרָאִים וּשְׁפָטִים
10- בְּעַקְרַבִּים בְּשׁוֹטִים / עָשָׂה בָּם כַּלָּה
יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / צוּר הִשְׁפִּיל קַרְנָם
הָרַג הִכָּה כָּל בְּכוֹר / רֵאשִׁית כָּל אוֹנָם
וְהוֹרִישׁ לְעַם מָכוּר / אֶת כָּל קִנְיָנָם
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הַהִיא / קוֹל צֹחָהּ קוֹל נְהִי
15- בְּמִצְרַיִם וַתְּהִי / צְעָקָה גְדֹלָה
דַּלִּים וּשְׁפָלִים שָׂשׂוּ / קָמוּ עָמָדוּ
וְעוֹבְדֵי אֱלִיל בֹּשׁוּ / וַיִתְגּוֹדָדוּ
כִּי זֵכֶר דֶּבֶק קָדְשׁוֹ / אַבְרָהָם עַבְדוֹ
וְיוֹצִיאֵם בְּשָׂשׂוֹן / בְּיָד רָמָה וְעֶלְצוֹן
20- לְאוֹר מֵחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן / וּמֵאֲפֵלָה
וְרַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל / אֲשֶׁר גְּמָלָם
כְּרַחֲמָיו חֶסֶד אֵל / אֱלֹהֵי עוֹלָם
הִצְמִיחַ לָהֶם גּוֹאֵל / מִצַּר הִצִּילָם
קִבְּצָם מֵאֲרָצוֹת / אַל אֱלֹהֵי הָעֵצוֹת
25- צִוָּה אוֹתָם לַעֲשׂוֹת / פֶּסַח וּמִלָּה
דִּגְלֵנוּ מֵהַר תָּקִים / חַי דָּר שָׂמִים
וּמֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים / מִקַּצְוֵי אִיִּים
קַבֵּץ עַם בְּךָ דְּבֵקִים / מִבֵּין הַגּוֹיִים
נִפְלָאוֹת חִישׁ הַרְאֵנוּ / כְּמֵאָז גְּמַלְתָּנוּ
30- תִּתְגַּדַּל צוּר מַלְכֵּנוּ / תִּתְקַדַּשׁ סֶלָה
- 1. אזכיר… חי: על-פי יש׳ סג, ז. מאוד נעלה: על-פי תה׳ מז, י. 2. רעי וגם אחי: על-פי תה׳ קכב, ח. עדה כלולה: כינוי לישראל הכלולים במעלות רבות. 3. מזמרת… צהלה: באמצעות שירתי, ותאר שירה זו במלים נרדפות. 4. בני נוף: כינוי למצרים על-פי יר׳ ב, טז. פרץ פרץ: פגע, על-פי שמ״ב ו, ח. צור… ערץ: כינוי לקב״ה. 5. הוציאך… לילה: על־פי דב׳ טז, א. 6. ארץ חם: מצרים, על-פי תה׳ קו, כא-כב. דר עליה: כינוי לקב״ה, רווח בפיוט הקדום. 9-8. ביד… ושפטים: על-פי דב׳ ד, לד; שם׳ ו, ו. 10. בעקרבים… כלה: ציורים למכות שהכה ה׳ את מצרים, על־פי מל״א יב, יא. עשה בם כלה: על-פי יר׳ ל, יא. 11. בעמק עכור: כינוי מליצי למצרים העכורים. עמק עכור: על־פי יהו׳ ז, כד. צור… קרנם: הקבה השפילם. 12. הרג… אונם: על-פי תה׳ קה, לו. 13. עם מכור: כינוי לישראל, על-דרך אס׳ ז, ד: ׳כי נמכרנו אני ועמי׳. והוריש… קנינם: הקב״ה הוריש לעם ישראל את כל רכושם של מצרים, על-פי שמ׳ יב, לה-לו. 15-14. בחצות… גדולה: על-פי שמי יב, כט-ל. לילה ההיא: לילה לשון נקבה על דרך הערבית. קול נהי: על-פי יר׳ ט, יח.16. דלים ושפלים: ישראל. קמו עמדו: נזקפה קומתם. 17. עובדי אליל: מצרים. בשו ויתגודדו: נכלמו ופצעו עצמם, מעשה התאבלות. הלשון על-פי מל״א יח, כח. 18. כי… עבדו: על-פי תה׳ קה, מב. מה שהבטיח לאברהם בבר׳ טו, יד. 19. ויוציאם בששון: על-פי תה׳ קה, מג. ביד רמה: על-פי שם׳ יד, ח. 20. לאור… מאפילה: מאפל הגדול אל אור הגאולה. אישון ומאפיל: על-פי מש׳ ז, ט. הצורה על-פי יר׳ ב, לא. 22-21. ורב… חסד: על-פי יש׳ סג, ז. 23. הצמיח… גואל: על-פי ברכת ׳מצמיח קרן ישועה בתפלת העמידה׳. מצר הצילם: על-פי תה׳ קז, ו. 23־24. קבצם מארצות: על־פי תה׳ קז, ב-ג. אלהי העדות: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 25. ציוה… מלה: על־פי שם׳ יב, מח, וראה שמו״ר פז, ג: ׳בשני דמים נצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה׳. 26. דגלנו… תקים: על־פי ׳יום ליבשה׳ לריה״ל. 27. ארץ מרחקים: כינוי לגלות, על-פי יר׳ ח, יט. קצווי איים: על-פי יש׳ סו, יט. 28. קבץ… הגויים: על-פי תפלת מוסף לשלושת הרגלים: ׳וקרב פזורינו מבין הגויים׳. 29. נפלאות חיש הראנו: מי׳ ז, טו. כמאז גמלתנו: על-פי יש׳ סג, ז. 30. תתגדל… סלה: קשר לפתיחת הקדיש, ייעוד הפיוט.
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח
מנהגי חג פסח
א-נהגו רבים שאין מבקרים בבית הקברות כחודש ניסן, אם לא לצורך אזכרה או לקברות צדיקים:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נתיבי עם (סימן רכ״ד סי״ג), והטעם משום שהוא כעין יו״ט כידוע, וראה בזה בשו״ת מי חיים (ח״ב או״ח סימן קל״ב), ואולם לצורך אזכרה בזמנה נהגו לילך וכמובא שם בנתיבי עם, וכמו כן לקברות צדיקים הולכים, וכמובא בבן איש חי(פ׳ וישב הכ״ב), ובכה״ח (סימן תר״ע ס״ק כ״ג) והביאם הבית היהודי(ח״ג סימן מ״ד ה״ז), וראה עוד בזה בספר פני ברוך על אבלות (עמוד שצ״ו):
ב-יש נהגו להמנע מאכילת זתים שחורים בחודש ניסן, ויש שאינם מקפידים בדבר, ויש גם נהגו שאין אוכלים דגים בניסן:
ב-כן הביא בספר נהגו העם (שונות), ובספר מים חיים (סימן ק״צ), ובנו״ב(עמוד כ״ח), והטעם כי היו רגילים להביאם בבית האבל, והימים הללו ימי שמחה, וי״א כי המצוה עכשיו בזכירת יציאת מצרים וזתים מביאים שכחה, ויש שאינם מקפידים בדבר, וכמבואר באוצרות הפוסקים (פסח) עיי״ש, ובענין דגים כן הביא באוצרות המגרב (פסח), כי הם לשון דאגה ואין לעורר דאגה בזמן שמחה:
ג-נהגו להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, וכמעט ואין כלים להגעלה, פרט לעלי והמכתש, וכשהם מגעילים כלים ומכניסים אותם למים קרים, אומרות הנשים ושונות ״כשר ללא ספק״, ויש נהגו להגעיל כלים כבר מראש חודש ניסן:
ג-כן המנהג פשוט, והוא בגלל בעיות ההגעלה המסובכים, ומשום כן היו מזרזים עצמם בהגעלה, וראה בזה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(פסח):
ד-נהגו שאין טועמים מהמצות עד ליל הסדר:
ד-כן המנהג ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן ש״ט ס״ז) בשם הכה״ח, והכל משום חביבות המצוה כידוע, וראה בבאה״ט (סימן תע״א סק״ה):
ה-נהגו להפטיר ״וערבה לה׳״ בשבת הגדול, גם כשחל ערב פסח בשבת:
ה- כן הביא בנהגו העם (פסח) ובנוהג בחכמה (עמוד רל״ו), וכן דעת מרן הגרע״י ביביע אומר (ח״ד סימן ט״ל):
ו-יש נהגו כשבת הגדול אחרי מנחה, לקרוא מתוך ההגדה בציבור:
ו-כן הביא בנהגו העם (פסח), וראה בזה בשו״ע (סימן ת״ל), ובכה״ח שם (סק״ח), ובספר אוצר כל מנהגי ישורון (עמוד רצ״ג):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי פסח
אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות
אריה לובה אליאב
עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות
המפגש הראשון שלי עם יהודי המגרב־המערב היה בעת שלמדנו, כנערים הגדלים בחולות הזהב של תל־אביב הקטנה, את שירי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל השר ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. אותם ״סופי מערב״ נגלו לנו במשך השנים מבעד לחלון הספרות וההיסטוריה ושמות קסומים כמו פאס ומראקש, הרי האטלס והסהרה היו לנו יותר חומר לדמיון ואגדה מאשר למציאות של קהילות יהודיות גדולות וחיות.
והנה אנו בראשית שנות הארבעים, במלחמת העולם השנייה, חיילים ארץ־ישראלים צעירים מתנדבים לצבא הבריטי, רודפים דולקים במדבר המערבי אחר האיטלקים והגרמנים יחד עם צבאות המחנה השמיני של גנרל מונטגומרי, שם אנו פוגשים לראשונה יהודים שהיו, אף כי זמן קצר בלבד, תחת מגף הגרמנים, והם יהודי לוב. את שרידי קהילותיהם הקטנות בדרגה וברצ׳ה שיחררנו בתחילה ואחריהן כבשנו את בנגזי וטריפולי על רבבות היהודים שבהן.
במפגש הזה נתקלנו, חברי ואנוכי, לראשונה בתופעות שנחזור וניתקל בהן שוב ושוב: העיניים היהודיות המבוהלות, אי־האמון הראשוני כי אמנם הגיעו המשחררים, ההלם המעורב בשמחת־פתאום למראה מגיני דוד על מכוניות של חיילים יהודים, פגישות של נשיקות מעורבות בדמעות בינינו ובין היהודים. לאחר מכן הארגון שראשיתו מאולתרת והוא דואג לאספקת מזון ולבוש לנצרכים ולפליטים, לפתיחת בתי־הכנסת ולתפילות ההודיה, ואנו מוזמנים לעלות לתורה על־ידי חכמי הקהילות ורבניהן ואחריתו – הוראת עברית על־ידי מורים מתנדבים מבין החיילים הארץ־ישראלים והקמה מחדש של תנועות נוער ציוניות (בכל יחידה ארץ־ישראלית בצבא הבריטי היה נוסף על הפיקוד הצבאי הרגיל וה״נורמלי״ גם פיקוד מחתרתי של ״ההגנה״ שעסק ברכישת נשק, בהצלה, בהגשת עזרה ובארגונם כמחזיקי נשק מגן).
לא חלף זמן רב מעת שנפגשנו עם יהודי לוב, ונציגי ״ההגנה״ החלו לארגן בתוכם הן תאי הגנה עצמית והן קבוצות קטנות אך נבחרות של מועמדים לעלייה (״בלתי־ חוקית״) לארץ־ישראל. וכיצד מעלים תוך כדי מלחמה יהודים מלוב לארץ ? פשוט מאוד: לוקחים בחורים צעירים מביניהם, בעיקר מבוגרי תנועות הנוער הציוניות שהיו קיימות עוד בעבר בלוב, מאמנים אותם בתוך המחנות שלנו בתרגול צבאי, מלמדים אותם מושגי יסוד אחדים בהתנהגות צבאית וכמה מלים ומשפטים צבאיים באנגלית, מלבישים אותם מדי חיילים שלנו, מציידים אותם בתעודות חיילים ״מפוברקות״ היטב ונותנים להם שמות פשוטים וסבירים (כהן, לוי וכיוצא באלה)
וכך משלחים אותם ל״חופשה״ לארץ־ישראל. חופשות כאלה היו ניתנות לחיילים שלנו אחת לכמה חודשים ועתה היה כל אחד מחיילינו (כמובן רק כזה שהיה בסיד העניין) לוקח תחת חסותו שניים־שלושה ״חיילים״ מצעירי יהודי לוב. בבואם היה החייל האמיתי שלנו מביאם למקום מחבוא וקלט של ״ההגנה״ ומשם היו נבלעים לתוך הישוב. שנים אחדות לאחר שעזבנו את לוב ואת יהודיה המשוחררים מעול הנאצים, בזמן שהיינו בחזית אירופה עסוקים בהצלת שארית הפליטה במבצעי הבריחה וההעפלה של שנות 1948-1945, נפגשתי שוב עם יהודי המגרב והפעם לא כנעזרים, אלא כעוזרים ומסייעים. בחורף 1947 פקדתי על ה״אולואה״, אניית המעפילים של ״ההגנה״ שנשאה על סיפונה ובבטנה מעפילים פליטי השואה, רובם נשים שניצלו בנס ממחנות ההשמדה לאחר עינויים וסבל ומצאו מקלט בשבדיה.
ה״אולואה״, ספינת מלחמה אמריקנית זקנה, שאותה הפכנו לאניית מעפילים, היתה בדרכה משבדיה לחופי הארץ, וכאשר התקרבנו, לאחר מסע מלא הרפתקאות, סערות וסיכונים, לחופי אלג׳יריה, היינו זקוקים לעזרה: מים, דלק, מזון להמשך הדרך. השלכנו את יהבנו על יהודים שנמצאו באלג׳יר וקיווינו שיעזרו לנו.
וכך כתבתי ביומן האניה:
״החלטנו כי ניכנס לנמל אלג׳יר. ב׳ספר הנמלים׳ שבידנו חיפשנו סוכן אניות בעל שם שצלילו יהודי. מצאנו כי מר סמי כהן עונה לדרישה זו. התקרבנו לנמל אלג׳יר והברקנו למר כהן כי אנו מבקשים עזרתו בהצטיידות בדלק, מים ומזון. מרחוק דומה אלג׳יר לחיפה. עוד במרחק ניכר מן הנמל הורדנו את כל המעפילים מהסיפונים וכיסינו היטב את הפתחים. אנו נכנסים זו הפעם הראשונה לנמל של עיר מזרה־תיכונית. הרבה מאלה שיטפלו בנו עשויים להיות ערבים.
נכנסנו לנמל בשעות הבוקר. הנמל המה מתנועה ורציפיו שקקו המון אדם. ערבים בבורנסים לבנים, צרפתים לבושי אזרחית, חיילים במדים, וכמובן, יהודים.
סמי כהן היה יהודי קטן קומה, שחור עיניים ושער, זריז וחייכני, שהאנגלית שגורה בפיו. הוא עלה לגשר, התייצב בפנינו בקידה קלה ושאל לרצוננו. הסברתי לו כי אנו זקוקים לדלק, מים וכן מזון – ירקות, פירות ולחם טרי.
כבדרך אגב שחתי:
׳סלח לי, מר כהן, אני מבין כי אתה יהודי ?׳
הוא היסס רגע קט:
׳בוודאי, אני יהודי.׳ בוודאי לא ציפה לרוב נחת ממה שיבוא לאחר השאלה הזאת.
אמרתי לו:
׳מר כהן, אנו מובילים באניה זו כאלף יהודים משבדיה לארץ־ישראל.׳
האיש תלה בי זוג עיניים שחורות כפחם. פניו החווירו כסיד. ראיתי כי הוא מחזיק במסעד הכסא לבל ימוט. ׳שמע ישראל,׳ אמר בקול חנוק.
שתק רגע ועבר לאנגלית :
'אני יודע על עבודתכם הקדושה, אך איזה זכות נפלה בחלקי לראותכם פנים־אל־פנים.׳
לקהתי את סמי כהן והורדתיו לבטן האניה. הוא הלך ובכה, הלך ובכה. נשק וליטף את נורית, הילדה המעפילה הקטנה. והוא ממלמל וחוזר בעברית: ׳אחינו בני ישראל, אחינו בני ישראל.׳
הזרנו לגשר.
סמי כהן אמר לי:
׳ראה אדוני, התעודות שבידכם כשרות; אך אני מציע שאביא אליכם את ידידי הטוב, קומנדאן ז׳ק פיקו, שהוא מפקח חשוב בנמל. הוא איננו יהודי, אך יחסיו עם יהודי אלג׳יר, ובעיקר עם סוכני האניות היהודים, הם מצוינים. אין כל חשש אם אספר לו מה שראיתי באנייתכם. הוא יושיט עזרה. הוא יצייד אתכם בתעודות נוספות, שאולי תזדקקו להן בדרככם מזרחה.׳
הסכמנו מיד. לאחר שעה קלה חזר כהן ועמו הקומנדאן ז׳ק פיקו, צרפתי כבן שישים, נמוך קומה, אף נשר וזקן אפור ומטופח, על ראשו ברט באסקי רחב מידות.
ז׳ק פיקו ירד וישב בין המעפילים. הוא ניסה לדובב אחדות מן הנערות בצרפתית וכאשר לא עלה הדבר בידו עבר לגרמנית עילגת. הוא הוציא תמונה מכיסו, תמונת נער יפה עיניים ובהיר שער. ׳זהו בני היחיד,׳ אמר הקומנדאן. ׳הוא נפל לפני כשנתיים בלחמו למען צרפת נגד הנאצים בשורות ״המאקי״. כמוני כמוכן, גם אני קרבן הנאצים. אני מעריץ את אומץ לבכן.׳
שעה ארוכה ישב הקומנדאן בין הבנות והבנים ושמע את המוצאות אותם. עלינו לחדר הקפטן והקומנדאן השיב את רוחו באקוויט דני טוב. הוא הוסיף לנו חותמת משלו שהכשירה אותנו במשנה תוקף להמשך המסע.
התנשקנו עם סמי כהן. נפרדנו בלבביות משניהם. האניה כבר תודלקה מחדש, קיבלה את מנת המים וגם שקי הלחם וסלי הירקות והפירות אוחסנו. ביקשנו ממר כהן, על כל צרה שלא תבוא, שמות של סוכני אניות וסתם יהודים טובים בנמלים האחרים שלאורך חופי צפון־אפריקה הצרפתית. ה׳אולואה׳ הרימה עוגן והפליגה מזרחה לאורך החוף״.
ואמנם לא עברו ימים רבים ושוב היינו מיטלטלים לאורך חופי צפון־אפריקה, הפעם ליד חופי תוניס. היה עלינו להיכנס לנמל תוניסאי ולבקש עזרה.
אני מצטט שוב מיומן המסע של ה״אולואה״:
״הגענו לעיר הנמל הקטנה והעתיקה סוסא, במזרחה של תוניס. שוב נתרוקנו הסיפונים. האנשים נבלעו בבטן האניה. אנו מבקשים סוכן יהודי על־פי הכתובות שהשאיר בידינו סמי כהן מאלג׳יר.
הסוכן הגיע תיכף לאחר שעלו אנשי שלטונות הנמל. הופתענו לראות עמו גם איש קשיש נשוא־פנים, זקן הדור יורד על מידותיו, לבוש שחורים ומגבעת על ראשו האציל. רב יהודי ? כן, זה רב העדה בסוסא, החכם דוד בוקובזה. עד מהרה הסתבר לנו מה טיבו של ״הטלגרף היהודי״ במגרב. מאלג׳יר יצאה השמועה לכל ערי החוף בצפון־אפריקה:
׳אניית פליטים יהודים ושמה ״אולואה״ שטה לאטה לאורך החופים והיא מבקשת מקלט ועזרה.׳ קהילת סוסא נדרכה וציפתה.
סיפרתי לרב, שדיבר עברית צחה, יפה וברורה, מקצת הקורות אותנו. הורדתי אותו אל האולמות. הראיתי לו את ספר התורה. הרב נישקו וחיבקו בחוזקה. הצגתי בפניו קבוצת נוער דתי שהיתר, בין המעפילים. הרב בירך את כולנו חזור וברך. לפני שנפרד מעלינו אמר :
׳מהיום אתפלל תפילת הדרך לשלומכם, עד הגיעכם לחופי ארצנו הקדושה.׳
בסוסא שהינו שעות ספורות. לפנות ערב הרמנו עוגן. אז נתקלנו בחוויה בלתי־צפויה לגמרי. עוד אנו מתרחקים מן המזח, והנה הגיעו במרוצה מאות יהודים והצטופפו על המזח מולנו. גברים, נשים, זקנים, ילדים ובעיקר נוער. ׳בון וויאז׳!׳ – עלתה הקריאה מן החוף. ׳שלום אחים, שלום!׳
עמדנו על הגשר ועל הסיפונים. מאות המעפילים ענו להם בהנף יד, כשעיניהם דומעות מהתרגשות״.
אריה לובה אליאב
עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות
עמוד 174
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב
לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!
כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.
משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.
ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.
הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.
משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב
עמוד 60
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי
דודתי
אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.
הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:
- איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!
איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:
- איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.
על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:
אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:
די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.
קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:
— אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:
— רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.
עכשיו היא פונה אלי בכעס:
— אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:
— לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.
עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:
— אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.
אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:
- נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!
היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:
- נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי
עמוד 62
יסורי גאולה- נתן אלתרמן
שער רביעי
יסורי גאולה
נתן אלתרמן
רִיצָתוֹ שֶׁל הָעוֹלֶה דָּנִינוֹ
"דָּבָר", לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כַּתָּבָה פִּרְסֵם
בְּשֶׁבַח שְׁלוּחֵינוּ. אֵלֶּה הַמְּמֻנִּים לִבְרֹר
וּלְמַיֵּן, בְּשֵׁם שִׁיבַת־צִיּוֹן וּבְשֵׁם־
חֻקָּהּ, אֶת מִשְׁפְּחוֹת גּוֹלַת מָרוֹק בַּתּוֹר.
סִפְרָה הַכַּתָּבָה,בְּתֹקֶף וּבַהֶבְלֵט,
עַל קְשִׁי מְלָאַכְתָּם שֶׁל הַמְּמַיְּנִים… עַל עֲשָׁנָהּ
וּכְוִיָּתָהּ… עַל מְרִי לִבָּם הַמִּתְלַבֵּט
וְהַמֵּסֵב, אֲפִלּוּ, נְדוּדֵי שֵׁנָה…
קָרָאתִי הַדְּבָרִים. הֵבַנְתִּי עַד מְאֹד
לְקֹדֶשׁ עֲמָלָם, לְהִקָלְעָם בַּצָּר
בֵּין הַחוֹבָה וּבֵין הַמְרִי וְהַדְּמָעוֹת
וּשְׁלַל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁל הַמְּחַכִּים לַגְּזָר…
וּבְכָל זֹאת, בִּקְרָאֵי אֶת הַתֵּאוּר הַזֶּה
הִרְגַּשְׁתִּי: לֹא הַלֶּבֶט הַנַּפְשִׁי הַלָּה
רָאוּי לִתְשׂוּמֶת לֵב רָאשִׁית בְּמַחֲזֶה…
הוּא, חֵרֶף כָּל, עִנְיָן שֵׁנִי בְּמַעֲלָה.
הוּא, חֵרֶף כָּל עִנְיָן, שֵׁנִי בְּמַעֲלָה,
מִצַּד חֲשִׁיבוּתוֹ לַפְּרָט וְאַף לַכְּלָל,
כְּנֶגֶד מַשְׁמָעוּת הַמְּרִי וְהָאָלָה
שֶׁל קֶטַע שֶׁכָּזֶה דֶּרֶךְ מָשָׁל:
כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מָה
דַּעְתְּכֶם עַל־כָּךְ. דַּעְתִּי עַל־כָּךְ הִיא שֶׁאוּלַי
בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה
תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם-לֹא אַתֶּם-בָּנַי!
דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִתְעַוֵּת
יְסוֹד יִצְרֵי־אֻמָּה וְנִסְתַּלֵּף טִבְעָהּ
וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת
אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.
דַּעְתִּי הִיא שֶׁאֶל מוּל שֻׁלְחַן הַדַּיָּנִים
בְּכָל אוֹתָם חַדְרֵי מִיּוּן, עָמְדָּהּ בְּלִי נִיד
שִׁיבַת־צִיּוֹן וְהִיא יוֹם־יוֹם מֻכָּה פָּנִים
בְּיַד חֻקָּהּ נוֹחָה וּפַחְדָנִית.
"הַהַגְבָּלָה בְּטֵלָה לִפְנֵי חֲדָשִׁים"… כֵּן.
אַךְ אֵין הִיא כִּי אִם פְּרָט. לָכֵן יוּבָא נָא כָּאן
עוֹד קֶטַע שֶׁל הֲוַי. כִּמְעַט לֹא יֵאָמֵן
דְּבָרוֹ, אַךְ לוּ נַקְשִׁיבָהּ לוֹ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן:
כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר.
גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם.
דַּף בְּזִיּוּנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר
וְרָץ, וְתִינוֹקְיוֹ רוֹאִים דּוּמָם.
דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֵׁר שִׁיבַת־צִיֵּן
צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ,
אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן
כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…
וְאֶל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל:
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.
אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,
יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…
רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.
אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי
אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.
יסורי גאולה- נתן אלתרמן
עמוד 181
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו
הפעילות המרכזית של התנועה, נחלקה לערים שונות עם הנהגה מקומית. ר׳ אברהם בן־עמרם היה אחד מיני רבים של הפעילים השבתאיים במרוקו. איש חשוב אחר מתעמלני השבתאות היה הרופא אברהם קרדוזו, אנוס ממגורשי ספרד ששב ליהדותו בפאס. פעיל אחר היה ר׳ יעקב פאלאג׳י שהגיע ממצרים למרוקו, אליה הביא עמו בשורות שבתאיות חדשות. ר׳ יעקב בן־סעדון, היה פעיל התנועה בסאלי. במכנס עמד ר׳ מימון מאימראן, במרקש עמד ר׳ שלמה אביטבול וכן הלאה, בכל עיר ועיר עמד מטיף לחזק את קשרי הקהילה עם הבשורה החדשה. כל מי שהתנגד להנהגת ההוראות החדשות בענייני ההלכה השבתאיים החדשים, נחשב לכופר בעיקר המעכב את הגאולה. המשך פעילותו של אלישע אשכנזי במרוקו, בתוך קהילה דתית ומאמינה, לא עברה בשקט מתחת לאפם של רבני ומנהיגי העדה. אלה ידעו לעמוד בשער מפני הניסיונות לזעזע את האמונה שאפיינה את קהילתם. אלא שהיו אחרים שחשבו אחרת, מה שגרם להתפצלות הקהילה לשני מחנות, לכאלה שהאמינו באמונה שלימה שקץ הגלות הגיע וכי הופעתו של המשיח אכן אמיתית, והמחנה האחר שנמנה על רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה, שיצא בשצף קצף נגד משיחיותו של שבתי צבי, והתקיף בצורה חריפה את הנוהים אחריו. בין המתנגדים התקיפים היו ר׳ יעקב חאגיז מפאס, ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי, ר׳ דניאל טולידאנו ממקנס ומעל כולם, ר׳ יעקב ששפורטש מהעיר אורן שבאלג׳יריה, שבעת ההיא שימש כדיין במשך כארבע שנים בעיר סאלי במרוקו. תחילה גם ששפורטש נסחף עם כלל הקהילות לאמונה שהגיעה העת לתקומת ישראל, וששבתי צבי אכן הוא המשיח. באיגרת לר׳ יעקב סעדון מסאלי, הוא כותב: ״הרבה אנשים מעידים כי הדבר אמת ויציב, ואומרים, אשרינו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו״. רק כאשר פגש בעצמו את שבתי צבי ותהה על קנקנו, הפך להיות לו המתנגד החריף ביותר.
אחד האירועים המכוננים בשבתאות היהודית במרוקו, הוא סיפורו של ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס. חרף כל האכזבות שהיו מנת חלקן של רוב קהילות היהודים במרוקו, בשנת 1674 פרצה התעוררות משיחית מחודשת. ראש מחולליה היה ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו. אבן־צור, רווק צעיר, ממשפחות הרבנים המכובדות ביותר שבמרוקו (עליהן נמנה ר׳ יעקב אבן־צור, הוא היעב״ץ [1752-1673], שבעתיד יהיה גדול רבני הדור וישמש כראש אבות בתי הדין במרוקו). יוסף שזכה להכרה על שום השתייכותו ופעילותה הרבנית של משפחתו, הזדהה כאדם חסר ידע תורני ועם־הארץ אך ירא שמים. יחד עם זאת, הוא היה בעל כריזמה חזקה שהיטה רבים להזדהות עם המשיחיות השבתאית. אבן־צור נפגש עם ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שכאמור בעת ההיא התגורר במקנאס כשד״ר ירושלמי. אלישע שהיה מקבל בתכיפות חומר קבלי שהופץ ממקובלי צפת ע״י בנו נתן, השפיע רבות על אבן־צור בתורת הנסתר. בין היתר, העביר לעיונו את הספר ״ירח יקר״, פרשנות הזוהר לספר ״שמות״ שהובא למרוקו. היה זה ספר קבלי משיחי שנכתב ע״י ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו של האר״י ז״ל.
לר׳ יוסף אבן־צור ניגלה ״מגיד״, המלאך רפאל שהודיע לו על בואו הקרוב של הגואל. ״המגיד״ הראה לו בשמים את דמותו של שבתי צבי, והצביע עליו ״זהו משיח בן־דוד״, ואילו הוא, יוסף אבן־צור, הוא ״משיח בן־יוסף״. כידוע, ע״פ המדרש, טרם בואו של משיח בן־דוד, יופיע משיח בן- יוסף שילחם את מלחמות ישראל, וימגר את אויביו. ״המגיד״ מסר לאבן־צור סדר ״האלפא-ביתא״ האמיתי כפי שניתן בסיני, שכן, בשעת עשיית העגל במדבר, נתבלבלו אותיות האלפא-ביתא למצב הידוע לנו כיום, א. ב. ג. וכו'. הסדר האמיתי שנמסר בסיני היה איפא: ״אני, מלך, העוז, סטח, דרג, מקץ, שבת, צמך, נף״. לפי הסדר הזה לימד ״המגיד״ את אבן־צור את התורה כולה, על כל סודותיה, ולא קם כמוהו לחוכמת הקבלה בכל מרוקו. מתוך בקיאותו הרבה בחוכמת הקבלה, הכריז על ערב פסח שנת התל״ה (1675), כמועד הגאולה הממשי. אחרי ש״המגיד״ הודיעו זאת ונפוצה השמועה, פרצה שוב בכל רחבי מרוקו התעוררות משיחית מחודשת, בה נטלו חלק גם חכמים ורבנים רבים. מאחר ומועד הגאולה הגיע והמשיח לא בא, הכריז אבן־צור שהגאולה נדחית לעוד עשר שנים מהסיבה ״שהמשיח״, שבתי צבי, חס על הכופרים במשיחיותו, שעליהם נגזר מות בידי שמים. על כן נדחה בואו של המשיח, עד שאלה יחזרו בתשובה.
אחד מאלה שפקפקו בנבואותיו של אבן־צור עד שיראהו במו עיניו, היה ר׳ אברהם בן־עמרם, חכם גדול מפאס שהגיע בשנת 1675 לבקרו במקנאס. אחר הביקור, מספר בן־עמרם על חריפות שכלו של אבן־צור ועל נבואותיו שקלחו בצחות לשון. וכך הוא מספר: ״לו היו לנביא הזה ג׳ או ד׳ פיות, היה יכול לדבר מכולם בשטף כמו נהר״. לשאלתו של בן־עמרם את אבן־צור, מאיפה לו הידע הרב הזה בחוכמת הקבלה? ענה: ״אני איני יודע מי מדבר עמי, ואיני רואה עם מי אני מדבר, אלא שפתי מדברות, והדיבור יוצא מהן. את זה הקול אני שומע, וכל החושים מתבטלים ממני, ואיני יודע אם אני נמצא בשמים או בארץ״.
יש איפא לומר כי מרוקו שימשה אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית. אף כי השבתאות חלפה מעליה זה מזמן, היא הותירה אחריה שרידים שנמשכו עד שגלות זו עלתה ברובה לארץ ישראל. אותם אנשים בוגרים מעולי מרוקו שחיים עדיין בינינו, יכולים להעיד על מספר מנהגים שנהגו בקרב מספר קהילות, ושאינם יודעים מה מקורם. מספיחי השבתאות ניתן להצביע על הנוהג שביום צום ט׳ באב, אחר קריאת התורה של תפילת שחרית וסמוך לשעה 11 בבוקר, נהגו בקהילות רבות במרוקו להתחיל בניקיון הבית, בכיבוס הבגדים, בעריכת קניות, בשחיטה וכד׳, כאילו ט׳ באב חלף, למרות שהמשיכו בצום עד צאת הכוכבים. זהו שריד לביטול ט׳ באב ע״י שבתי צבי ונביאו. הנוהג של ״לילת תחדיד״ (ליל הברזל), הלילה שלפני עריכת ברית מילה, נהגו להניף חרבות בחלל חדר היולדת ובפינותיו השונות, משום הברחת המזיקים שלא יפגעו בתינוק לקראת מילתו. כמו כן, נהגו לתלות על קירות חדר היולדת, קמיעות קבליים שונים לשמירה על הילוד והיולדת. גם ״המימונה״ היא שריד של השבתאות. לה-לה-מימונה היא שדה תת-קרקעית שצריך לפייס את דעתה ע״י כל מיני דברי מתיקה. כמו כן, הקמעות הרבים נגד עין הרע, או פיזור סולת בפינות הבית ועוד.
השבתאות שרדה במרוקו ובאירופה עוד שנים רבות אחר פטירתו של שבתי צבי. במהלך המאה ה- 18 צצו ספיחיה בפולין. בשנת 1759 קם לקהילה יהודי בשם יעקב פרנק שהלך בדרכו של שבתי צבי. סביב פרנק נאספו כל אותם חסידי השבתאות שהמשיכו בדרכו והקימו את התנועה הפרנקיסטית. גם לתנועה זו קמו מתנגדים מגדולי רבני אירופה, והכריזו חרם על התנועה ונידוי אנשיה. בעקבות הכרזה זו וכישלונה של התנועה, הפנו אנשיה את גבם ליהדות, ולמעלה מ-500 פרנקיסטים הוטבלו לנצרות, ובכללם, גם מנהיגם יעקב פרנק.
בשולי הדברים נזכיר בקצרה את הספר הקבלי ״חמדת ימים״ והפולמוס סביבו, האם תוכנו שבתאי- משיחי אם לאו. הספר הודפס לראשונה בשנת 1732 באיזמיר, ומחברו אינו ידוע, אף שמעריכים שמחברו הוא הדיין בנימין הלוי, מתלמידי של האר״י. הספר עורר בזמנו מחלוקת קשה בין רבני אשכנז. היו שראו בו המשך של שיירי השבתאות המשיחית, והיו אחרים שהוכיחו שתוכנו הוא הידבקות ונאמנות למסורת ותורת ישראל. הספר עצמו עוסק במנהגים והלכות של מועדי ישראל, ורבים מעמודיו מרביצים תוכחות מוסר. אחת הסיבות לרצון לפסילתו של הספר, הוא אחד השירים שהאקרוסטיכון שלו הוא ״נתן העזתי״, בעוד ששאר השירים הם הלל ותשבחות ל״יסוד היסודות וסיבת הסיבות״.
ראש המתנגדים להפצתו של הספר היה ר׳ יעקב עמדין בן־צבי (יעב״ץ) שטען שהספר ״נגוע במשיחיות שבתאית״. בעמדתו זו של עמדין תמך גם ההיסטוריון גרשם שלום. לעומתו של עמדין קמו רבים מהיהדות האורתודוקסית שדחו את טענתו, ובתוכם ר׳ חיים פלאג׳י, מגדולי חכמי הדור. כיום החוקרים טוענים שהספר הוא בכלל לקט ערוך מספרי קבלה שונים ועתיקים, הרבה לפני ״התגלותו״ של שבתי צבי, לכן בוודאי ובוודאי שאינו יכול להיחשב כשבתאי.
אחרית דבר,
שבתי צבי נפטר מחולירע בעיר ביראט שבאלבניה, ביום כיפור, י׳ תשרי תל״ז -( 7 ספטמבר 1676). בן 50 שנה היה במותו. חסידיו שרצו לדמותו למשה רבנו ע״ה, העלימו את מקום קבורתו, ולא נודע עד עצם היום הזה. אולם, היהדות האורתודוקסית שרצתה למחוק את שמו מתולדות ישראל, מצביעה על מקום קבורתו בעיר ביראט שבאלבניה (כיום ״אולצ׳ן), בירתה העולמית של העדה הבקטאשית המוסלמית, אליה הצטרף אחר התאסלמותו. שם מצביעים על קברו של קדוש מוסלמי, וההנחה היא שזהו מקום קבורתו של שבתי צבי.
נתן העזתי נפטר בסקופיה שבמקדוניה ביום י״א בשבט הת״מ(12 ינואר 1680), והוא בן 37 שנים. אלישע אשכנזי, אביו של נתן, נפטר במקנאס בערב שבועות-ה סיון התג״ל (10.5.1673). בו ביום נימול ר׳ יעקב אבן־צור, היעב״ץ. עליו נאמר: ״וזרח השמש-ובא השמש״, ״עד שלא שקעה שמשו של משה-זרחה שמשו של יהושע״.
קריסתה של השבתאות הייתה הזרז לצמיחתן של התנועות הציוניות, ההשכלה והחילון בקהילות היהודיות באירופה.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-