השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד

פרק שני

מסורת השיר העברית ׳שרשרת השיר׳

ציונים היסטוריים

השירה היהודית, התפתחותה ההיסטורית, מטלותיה, קשריה וזיקותיה לאופני הביטוי האחרים של ההגות, מקומה במסגרת המורשת התרבותית היהודית — כל אלה יהיו נושא הדיון בפרק זה. כבר עמדנו על התפקיד והמקום המרכזיים הניתנים למסורת במסגרת היצירה הפיוטית, גם ביררנו את המנגנונים, ש׳זיכרון קבוצי׳ זה נזקק להם. עלינו לקבוע עתה את תחומיה, לעמוד על ממדיה, להעלות בקצרה את האיפיונים העיקריים המייחדים אותה, זרמיה העיקריים והשלבים הקובעים בתולדותיה בנות אלפי השנים; כל זאת, כדי להבין את קשריה ומקומה ביצירה הפיוטית של סופרי מרוקו והחוב שחבים לה סופרים אלה.

שורשיה של מסורת השירה היהודית נעוצים בימי המקרא. מסורת זו מפכה לאחר חורבן הבית, הגלות והפזורה בתקופת התלמוד ולאחריה ועד למאות הי׳ והי״א, בספרות המדרש והאגדה, ההלכה ובעיקר באסכולת הפיוט הארץ־ישראלי; היא נמשכת בחיבורים בעלי אופי פילוסופי, תחילה במזרח ואחר כך במערב המוסלמי, עד גלות ספרד.

עם פריחת המיסטיקה וספרות קבלת האר״י בבתי־המדרש שבצפת ובטבריה פורץ האי־רציונאלי ליצירה הפיוטית העברית. תקופה זו היא כל כולה — ויותר מכל תקופה אחרת — בסימן כובד הגלות. היהדות אימצה לעצמה אז מגמה של התכנסות בתוך עצמה, פרישה והתבודדות. מגמה זו מאפיינת היטב את התורה הקבלית אודות הצמצום.

שירה זו היא בעלת מגמתיות אידיאליסטית חריפה, וככזאת היא מעניקה מקום מועדף לרעיונות, לעיונים ולהתבוננויות ׳בהתעלמה מלקחי הטבע ושתיקותיו׳. היא ממוקדת כולה באידיאליזם סובייקטיבי, ברוחניות מוחלטת, היונקת דרך קבע ממעיינות ההגות היהודית. היא גם צופנת בחובה פרדוכס: מצבים מוחשיים מקבלים בה עיצוב אידיאלי נעלה, או נבחנים בה במישור הרעיוני — בדרך של הפשטה דוקטרינארית פילוסופית (תיאולוגית או פילוסופית־תיאולוגית), מיסטית, הלכתית או ליטורגית — והאידיאליזם עצמו ניזון מצדו מצרכים חומריים, המעוגנים בחיי היום־יום.

אין צריך לומר, שהתחומים המרחביים והזמניים הם משוערים, ושהחיבורים שהוגדרו על פי תשתיותיהם הדוקטרינאריות או האידיאולוגיות אינם נחלתם הבלעדית של מרחב גיאוגראפי מסויים או תקופה מוגדרת (ההגות היהודית היא אוניברסאלית); כל תקופה מקבלת מקודמתה ומעבירה לזו שתבוא אחריה — באופן שיימצאו באחרונה, יורשתן של כל קודמותיה, כל הסגנונות השונים; בכל מקום שתימצא היא תהיה חדורה בכל זרמי היצירה הרוחנית, שיש להם זיקות לעולם הפיוט ולשאר אופני ההבעה של ההגות והמחשבה (ספרות המקרא, הלכה, מדרש, קבלה וכו'). זאת ועוד, יש להבחין בכל תקופה ובכל זרם בין רגעי פריחה לבין רגעי שקיעה וניוון. יש גם להבחין בין היצירה הפיוטית של ארצות המזרח וספרד לבין יצירת מדינות אשכנז. מן הראשונה בוקע ליריזם, והיא אישית יותר באופייה; באחרונה לעומת זאת גוברים קולות הכלל והקהילה, והיא קשובה יותר לנפש כלל־ישראל, שהיא משמשת כנושא דברו. דומה שההבדל נעוץ בשוני מקורות ההשפעה: לפיוט הארץ־ישראלי נודעה השפעה על קהילות אשכנז, והן הקצו לו מקום נרחב במחזוריהן, בעוד שבקהילות ספרד והמזרח נטו חיבה יתירה לשירת האסכולה הספרדית, שהושפעה מן השירה הערבית. ההתפתחות באשר לתכליות השירה חלה גם במישור הכרונולוגי: במסגרת הפיוט הארץ־ישראלי היא כללית, לאומית, ובספרד היא נעשית יותר ויותר אישית. היצירה השירית באשר היא משקפת את חיי הרוח, מהווה צומת ונקודת מפגש בין הכלל ליחיד, גישתה אוניברסלית והדגשיה הומניסטיים.

1. 1. השירה המקראית

שירת המקרא חדרה אל ליבותיהם של יוצרים וציבור קוראים כאחד במרוקו, בכל התקופות והזמנים. אפשר להדגים תופעה זו היטב בעזרת שיר כמעט בלתי ידוע, של מחבר עלום־שם, ששולב בתפילות שבת ׳בשלח׳ ושמיני לפסח. קטע זה מושר בבתי־כנסת ספרדיים בודדים כהקדמה לשירת הים. לפי מיטב ידיעתנו, מצוי קטע זה בשני חיבורים בלבד: במחזור לחג הפסח, על־פי מנהג קהילות אחדות במערב המוסלמי, ובקובץ פיוטים המיועד לשימוש בקהילות המזרח. המחבר מביע בפשטות טבעית ובלתי־אמצעית, שלא נעדר ממנה שמץ של תמימות, את הדחף לשורר כגדולים בגיבורי המקרא ולהידמות להם בלהט ובדבקות הנרגשת של מזמוריהם:

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מֹשֶׁה  /  שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה  /  אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מִרְיָם  /  עַל שְׂפַת הַיָּם  /  וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יְהוֹשֻׁעַ  /  בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ  /  אָז יָשִׁיר יְהוֹשֻׁעַ  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דְּבוֹרָה  /  בְּהַר תָּבוֹרָה  /  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת חַנָּה  /  עִם בַּעְלָהּ אֶלְקָנָה  /  וַתָּשַׁר חַנָּה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דָּוִד  /  מִזְמוֹרִים יַצְמִיד  /  וַיְדַבֵּר דָּוִד  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה  /  בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ  /  שִׁיר הַשִּׁירִים  /  אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל  /  בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל  /  אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

מחבר הקטע שואל במידת־מה של חופש מן המקרא ומן המדרש. לפי המדרש, חיברו בני־ישראל במשך קורותיהם סידרה בת תשע שירות. לראשונה שוררו במצרים עצמה, בלילה שהוכרז על חירותם מעול פרעה ובא הקץ על שעבודם; השנייה — היא השירה ששרו על ים־סוף; השלישית – שירת הבאר^, בעת מסעותיהם במדבר; הרביעית — שירת האזינו; החמישית — השירה ששורר יהושע אחרי נצחונו על חמשת מלכי האמורי; השישית — שירת הגיבורים, שאמרו דבורה וברק בן־אבינֹעם לאחר מפלת יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא; השביעית — מזמור שיר הודיה, שנשא דוד, ׳אשר דבר לה׳ ביום הציל ה׳ אותו מכף אויביו ומיד שאול׳; את השמינית שורר שלמה ביום חג חנוכת הבית; התשיעית — תפילת יהושפט ערב המערכה עם בני עמון ומואב; השירה העשירית — המרוממת והנרגשת שבכולן — תהיה זו שישירו בני־ישראל ביום בוא המשיח, בהגיע שעת הגאולה הסופית.

לאור שיר זה, שדנו בו בקיצור נמרץ, כבר אפשר לעמוד על קשרי השירה עם המדרש ועם חומרי המסורת. ואם כי אין זו עדיין מגמת דברינו, יש בניתוח השיר משום גילוי טפח מן הקושי שבבירור הדברים. על כך עמד במלים אחדות דורם, כשאמר: ׳הקושי במיון השירה העברית מקורו בעובדה שלתכניה קדימה על הצורה…׳

השירות והמזמורים, שהוזכרו בשיר האנונימי שהובא לעיל ושנכתב לצרכים ליטורגיים המעלים את זכר יציאת מצרים, אינם אלא מדגם שנלקח מתוך בית־הגנזים העצום של השירה המקראית. נמצאים בו שירי משוררים רבים אחרים, המיית לב נביאים, שירות ומזמורים, שירי הלל מחורזים, שירים בעלי אופי דידאקטי ומשלים, בתי־שיר שאננים, המשולבים בדברי פרוזה, הנאמרים תוך פשטות וכובד־ראש. יש שהדברים משוחררים מדרישות סגנון השיר, ויש שהם נשמעים לכורח המקצב והתבנית עד כדי ביטול הגבולות, המפרידים בין שני אופני הבעה אלה — הפרוזה והשירה. במסגרת ספרות המקרא, יותר מאשר בכל ספרות אחרת, מאבדת ההבחנה בין שירה ופרוזה מחומרתה ומהגדרתה המקובלת. שירה ׳מפוזרת׳ זו היא מפגש של כל הסוגים והסגנונות: התעלות לשירית ותיאורים אפיים, מאורעות דרמאטיים ותמונות פאסטוראליות, קינות, שירי מוסר־השכל וכיוצא בזה. הנבואה מהווה סוג בפני עצמו, ׳הנעלה והאלוהית שבסוגים׳, וכן המזמורים המכונסים בספר תהלים, המושרים והמנוגנים על־פי נעימות המיוחדות לכך.

השירה המקראית מילאה תפקיד מרכזי בעיצובו האינטלקטואלי של המשכיל היהודי במרוקו במסגרת החינוך המסורתי בחדר ובישיבה, כלומר בפיתוח הרגישות של כל יהודי, שילדותו עברה עליו בדקלום טקסטים ושירתם בטעמים, בקצבים ובנעימות, שהקלו מאוד על הזכירה ואיפשרו להעלות מן הזיכרון קטעים שלמים ולעשותם חלק מיצירות ספרותיות מאוחרות יותר. הסופרים במרוקו, כאחיהם מושכי־עט־סופר שבשאר תפוצות הגולה, שאבו את מיטב השראתם מאוצרות השירה המקראית. הם עשו שימוש בדגמים ובטכניקות קומפוזיציה שונים בכל הנושאים והסוגים: הימנונים, מזמורים, שירי הודיה, קינות ותוכחות, תפילות יחיד מכל סוג שהוא, שירי געגועים, שירי מוסר־השכל, משלים, שירות היסטוריות, שירים דידאקטיים וכדומה. יצירותיהם משופעות בדגמים על־פי דגמי המקרא, בתבניות לשון, באליטרציות ובחריזה אסונאנטית, בפזמונים ובאקרוסטיכונים.

מטבע הדברים התרחקו משוררי מרוקו מן הנורמות המקראיות, שכן מקורות ההשראה התרבו, ההגות היהודית התעשרה, ואילו בצורות השיר ובטכניקות הכתיבה חלו שינויים והתפתחויות הודות לירושה של אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי ובעיקר הודות למשוררי ספרד (אנדלוסיה), שהיו שכניהם בזמן ובמרחב ואשר אליהם חשו מידה רבה של קרבה אתנית ולשונית.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד- עמ'32-28