מחזור החיים – ברית מילה- משה גבאי-שרים ומסורות אצל יהודי מרוקו
א. מחזור החיים
ברית מילה — היא המצווה הראשונה אשר ציווה ה׳ לאברהם, כדברי הכתוב ״ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם״ (בראשית י״ז, י״ב), והיא המצווה היחידה שניתנה לפני מתן תורה.
המילה מתבצעת ביום השמיני ללידת הילד, אפילו הוא חל בשבת, פרט למקרים שמטעמי בריאות נדחית הברית לזמן מאוחר יותר, בהתאם להוראת הרופא והמוהל.
ברית מילה היא אחת משתי המצוות המוטלות על הגר: מילה וטבילה. ביום הברית נוהגים לעשות סעודת מצווה.
עד לפני חמישים שנה, נהגו רוב נשות מרוקו ללדת בבתיהן בעזרת המיילדת, הנקראת בלשון ערבית־מרוקאית ״קבלא״, ובמשך שבעת הימים שקדמו לברית ערכו מספר דברים בבית היולדת, כפי שנראה להלן.
ל״ו צדיקים. המסורת אומרת: אין העולם מתקיים אלא בזכות שלושים וששה צדיקים נסתרים. זאת על יסוד דברי חז״ל: ״אין העולם פחות מל״ו צדיקים המקבלים פני השכינה בכל יום, שנאמר: אשרי כל חוכי לו״ (סוכה מה, ב).
תנועת החסידות ראתה ניצוצות קדושה ואור במעשים של יהודים פשוטים. ל״ו הצדיקים הנסתרים זוהו ביהודים כגון חוטבי עצים ושואבי מים, שחיו חיי דלות ועוני, אבל עבדו את השם ביראה ובאמונה. לפי המסורת, בטרם הסתלקותו של אחד מן החבורה, הוא מוסר את תפקידו לצדיק נסתר אחר. כיום שגור בפי הבריות לומר על אדם צנוע המסתפק במועט ועושה גדולות למען אחרים שהוא אחד מל״ו הצדיקים.
כף היד — ״חמסא״ — מופיעה ביהדות עוד בתקופה הקדומה. דבר זה מקורו, כנראה, בקבלה עוד במאה הי״ג.
במרוקו נהגו לצייר את ״החמסא״ בפתחי הבתים, ובפרט על בית של זוג צעיר, או בבית שהיולדת גרה בו ומצפה ללידה. תפקיד הציור עם היד — חמסא — הוא הגנה מפני עין הרע, סגולה לגירוש שדים ורוחות רעים אשר נקראו בפי יהודי מרוקו ״זנון״. בתקופה מאוחרת יותר נעשו תכשיטים בצורת ״חמסא״, אשר ילדים ונשים ענדו אותם נגד עין הרע. למראה ילד יפה, או כל דבר איכותי, נהגו לומר ״בל־חמסא״, היינו ״עם חמש״, כלומר שלא תשלוט בו עין הרע.
כסא אליהו. בכל בית כנסת בערי מרוקו נמצא כסא עשוי בטוב טעם, מקושט בהידור וריפודו עשוי מעשה ידי אומן, הקרוי כסא של אליהו. כסא זה מיועד לישיבה לאליהו הנביא, אשר לדברי המקורות מופיע בכל טקס ברית־מילה. זאת על־סמך דברי האגדה המספרת, כי כאשר אליהו קיטרג על בני ישראל, בבורחו מפני איזבל, אמר ״כי עזבו בריתך בני ישראל״ (מלכים א׳ י״ט, י׳), גזר עליו הקב״ה שיבוא לכל טקס ברית־מילה על־מנת שיודה בטעות קיטרוגו ויראה בעצמו שאכן בניו שומרים את בריתו. רכישת כסא אליהו נעשתה בעיקר ע״י נשים עקרות, שראו בזה סגולה ותרופה נגד עקרותו, או סגולה ללדת בנים זכרים. כסא אליהו היה בולט בגודלו, בעיטוריו, בסמלים ובחרוזים, וכולו היה הוד והדר.
תחדיד. במשך שבעת הימים אשר קדמו לברית קיימו את טקס ״התחדיד״, אשר מטרתו שמירה על הרך הנולד מפני השדה לילית. לפי האמונה העממית פוגעת הלילית בתינוק ורק בסגולת דם הברית היא מסתלקת.
כל הנוכחים בטקס התחדיד קוראים מספר פסוקים מכתבי הקודש, אשר לדברי המקובלים יש בהם משום סגולה ושמירה נגד הלילית. בחצות הלילה לוקח אחד הנוכחים חרב ברזל, מרימה לעבר כל קירות הבית, מניפה מצד לצד ליד עריסת התינוק, מעשה של מגרש שדים ורוחות, וכל הנוכחים היו אומרים אז את הפסוק המוזכר בפרשת נח: ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלקים ויסגור ה׳ בעדו״. (בראשית ו׳— ט״ז) כמו־כן היו שמים קטורת, אשר בה ראו סגולה לגירוש השדים.
The cycle of life-Brit Mil-Roots-Tradition-Moche Gabbay
BRIT MILA. This is the first precept (Mitzva) which the Almighty commanded Abraham to perform: "And he that is eight days old shall be circumcized, every manchild throughout your generations" (Genesis 17,12). This is the only mitzva which was given to the Jews before the Mosaic Revelation on Mt. Sinai.
The circumcision is performed on the eighth day after the brith of the child, even if it falls on Shabbat, except for cases when ill-health postpones the Brit, and is followed by a feast. The Brit Mila and ritual immersion are the two precepts incumbent on the convert to Judaism.
In the days when the baby was delivered at home by a midwife (kabla), several items were made ready, such as:
THE PALM — CHAMSA — This symbol originated in the Kaballa in the 13th century, and was painted on the front door of a young or expectant couple. This cast away evil spirits (Zanoun). Jewellery was made in the shape of the Chamsa, and upon seeing a beautiful child, or valuable object, they wouls say, "Balchamsa" ("with five"), so that the Evil Eye should keep away.
THE PROPHET ELIJA'S CHAIR — In every synagogue In Morocco you would find an ornamental hand-upholstered chair, the "Chair of Elija". In Jewish sources, the Prophet Elija appears at every circumcision. A legend tells us that when Elija complained about the Children of Israel, when he fled from Jezebel, he said, "For the Children of Israel have abandoned your covenant." (1 Kings, 19) The L-d decreed that Elija must be present at every Brit to witness the error of his complaint. Barren women would purchase this chair and donate it to the synagogue as a charm against barrenness, or to ensure they would have a male child.
TACHDID — During the seven days preceding the Brit, the Tachdid ceremony would take place, to guard the newborn from the evil demon Lilith.
A number of verses from the holy books are read, which according to the kaballa have the power to guard againsty Lilith. At midnight, a man takes an iron sword, points it at all the wall of the house and waves it from side to side near the crib to exorcise the evil spirits. All present then recite, "And they went in to Noah into the Ark, male and female of all flesh, and the L-d shut him in." (Genesis 7,16), and burn ncense as a remedy to drive away evil.
THE 36 HOLY MEN — "LAMED VAV TZADDIKIM — Jewish Tradition maintains: The vord cannot continue to exist were it not by virtue of the existence of 36 hidden holy men.This is based on the words of the Sages : "Happy are all they that wait for him". ( The Hebrew letters for "him" are "lamed vav" ( Succah 45, 2)
The Chassidic movement saw holiness and light spark off the acts of simple people. The 36 hidden tzaddikim were identified with Jews such as woodcutters and water drawers, who lived poor and simple lives, but served the Almighty with true reverence and faith. According to tradition, before one of these 36 holy would depart this life, he transmitted his task to another hidden tzaddik. Today, it is customary to say of a man who is modest and who is satisfied with his lot in life and does great service for others, that he is one of the 36 tzaddikim.
Le cycle de la vie-Brit mila-Judaisme -tradition -Moche Gabbay
CHAPITRE I: LE CYCLE DE LA VIE
LA BRIT MILA, la circoncision, est le premier commandement donné par Dieu à Abraham: “A l'âge de huit jours, que tout mâle dans vos générations, soit circoncis par vous" (Genèse, 17:12), c'est la seule mitsva donnée avant la Torah.
La circoncision a lieu le huitième jour, même si c'est un jour de chabbat, sauf dans les cas de maladie grave, après consultation du médecin et du mohel.
La circoncision, avec le bain rituel, est une des deux obligations imposées à celui qui veut se convertir au judaïsme. La cérémonie de Brit Mila est suivie d'un banquet.
Dans l'ancien temps a très grande majorite des femmes au Mcroc accouchaient dans leur maison avec l'aide d'une sage-femme, appelée en araoe marocain “Kabla" et pendant les sept jours qui précédaient la brit mila, il était de coutume d'observer certains rites:
— l'Insigne de la main khamsa — qui remonte sans doute aux débuts de a Kabale au 13ème s. Au Maroc II était de coutume de dessiner la khamsa à l'entrée des maisons, en particulier pour les nouveaux mariés et dans les foyers où on attendait un heureux événement. La croyance est que ce dessin protège du mauvais oeil, chasse les mauvais génies appelés par les Juifs marocains "les jnoun". Plus tard on a fabriqué des bijoux en forme de khamsa que portaient les femmes et les enfants pour éloigner le mauvais oeil. A la vue d'un bel enfant ou de tout objet de valeur, on disait "bel-Khmsa"c'est-à-dire “avec le cinq" pour en éloigner le mauvais oeil.
KISSE ELIAHOU. Toutes les synagogues de Maroc possédaient un siège plus ou moins artistiquement décoré et impressionnant, où doit s'asseoir le Prophète Elle, au selon la tradition assiste à toute circoncision. La Agada raconte que lorsque Elie, fuyant devant Jézabel (Premier Livre des Rols, 18), s'insurgea contre les enfants d'Israél qu'il accusa d'avoir abandonné leur Alliance (Brit) avec Dieu, l'Eternel le condamna à être présent à chaque circoncision pour se rendre compte de son erreur et constater que les enfants d'Israël sont restés fidèles à l'Alliance. C'était souvent des femmes stériles qui offraient ce siège à la synagogue dans l'espoir de guérir de leur mal ou pour avoir des garçons. Même dans les synagogues les moins riches, le Kissé Eliahou était impressionnant par ses dimensions et la richesse des motifs symboliques qui l'ornent et qui en font la majesté.
THDID La cérémonie du Thdid se repète au cours des sept nuits qui précédent la circoncision et a pour but de protéger le nouveau-né contre le mauvais génie de Lilit qui s'achrane contre le bébé et qui ne peut être éloignée que par le sang de la circoncision.
Les participants à la cérémonie lisent des versets des textes sacrés qui selon les kabalistes ont pouvoir de contrer les mauvais desseins de Lilit. A minuit un des présents — généralement le père du nouveau-né — prend une épée en fer, la lève en direction de tous les murs de la maison, faisant des gestes d'attaque contre des ennemis Invisibles au-dessus du berceau du nouveau-né pour les en chasser et tous les participants récitaient ce passage de la paracha de Noë: "Ceux qui entrèrent furent le mâle et la femelle de chaque espèce comme Dieu l'avait commandé. Alors !'Eternel ferma sur Noé la porte de l'arche״ (La Genèse, 7:16). Par ailleurs on brûlait des encens qui ont pour fonction de chasser les mauvais génies. La tradition du Thdid était fortement ancrée au sein du judaïsme marocain depuis des générations.
LES 36 SADIKIM La tradition dit que le monde ne continue à exister que grâce à la présence de 36 Justes anonymes et ceci sur la base des commentaires de nos Anciens: "le monde ne continue à exister que grâce aux trente-six Justes qui chaque jour accueillent l'esprit divin, la "Chekhina", comme II est écrit: "Heureux ceux qui sont proches de LUI (en hébreu LO dont la valeur numérique est 36) (Talmud, Soukkot, 45:2).
Pour les Hassidlm la valeur d'un homme ne dépend pas de sa science, de son savoir et même les actes du plus simple des Juifs peuvent avoir valeur de sainteté. Les Justes peuvent aussi bien prendre le visage de bûcherons ou de porteurs d'eau s'épuisant aux tâches quotidiennes mais adorant Dieu avec foi et amour. Selon la tradition un Juste ne se retire de ce monde qu'après avoir transmis sa fonction à un autre. Aujourd'hui il est de coutume de dire d'un homme simple et modeste qui se contente de peu pour lui-même et fait beaucoup pour les autres, "c'est certainement un des 36 Justes״.
להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה-חביב אבגי
להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה. השמות ערוכים לפי סדר האלף בית, בצורה כרונולוגית.
רבי יעקב אבטאן הראשון. 1075
מחכמי מראקש : נוסח המצבה : כמוה"ר החכם החשוב והכולל חסידא קדישא ופרישה. המקובל האלקי הרב הגאון רבי יעקב אבטאן. נתבש"מ ערב ראש חודש אייר תרל"ג – 1873. בנו של המקובל והסחדי החכם החשוב כמוה"ר מרדכי אבטאן זצ"ל.
רבי יעקב היה מורה צדק במראקש. במאה השישית, חי ברחוב הנושא את שמו " רחוב רבי יעקב אבטאן. שם היה מקו מגוריו, בית כנסת ובית המדרש שלו.
בפטירתו הספידו אותו הרב הדאון רבי מרדכי צרפתי, והרב הגאון ברוך פינטו המפורסם בחכמתו, העיד : שראה שני מעיינים גדולים במערב והם " אחד מו"ה יעקב אבטאן במראקש, ואחר מו"ה שאול דנאן בפאס.
מסופר עליו, שלא היה עולה על המטה לישון כל ימי השבוע, אלא היה מנמנם בישיבה תוך כדי לימוד, ורק בליל שבת היה ישן במיטתו (מלכי רבנן דך ע' טור ג' . רבי יוסף בנן נאיים ז"ל, כותב שהיה תלמידו של הרב הגאון משה רוזיליו, מחבר הספר " קול מבשר.
ויתכן שהיה בבחינת תלמיד חבר, כי שניהם חיו באותו דור, ושינהם חתומים בפסק דין בשנת תרי"ט, שנת הרא"ת. מיום לידתו של רבי משה רוזיליו עד ליום פטירתו של כבוד הרב רבי יעקב אבטאן חלפו 79 שנים ויש לשער שכמעט שניהם היו באותו גיל, עוד יש לציין שרבי משה ז"ל הוא יוצאי חלצי אבותיו הגדולים רבי שלמה ורבי יצחק רוזיליו זצ"ל ואולי הוא יוצא מבית המדרש של כהר"א סמאנא וצ"ע.
בשנת תשנ"ה יצאו כמה חידושיו לאור " ספר בשם חידושי רבי יעקב אבטאן. ועדיין יש לו בכתובים איזה דרושים וחידושים, העתק מהם בידי רבי משה עמאר נ"י.
רבי יעקב אבטאן השני 1075
מחכמי מראקש : נוסח המצבה : מצבת קבורת החכם החשוב כבוד הרב יעקב אבטאן ח' בחשוון שנת ת"ר – 1910
והוא היה בנו של הב הגאון רבי יצחק אבטאן שכיהן כנגיד ונלב"ע בשנת התרצ"ט – 1939. והא נזכר במצבת כבוד הרב נסים אבטאן ז"ל, שהעידו עליו שהוא ממשפחת הנגיד כמוה"ר יצחק אבטאן.
ידועים לרבי יעקב עוד בנים נוספים והם " מורינו הרב חיים הנ"ל נזכר במלכי רבנן וכבוד הרב יוסף הנזכר בגנזך מראקש, במכירת נכסים בשנת תרפ"ה – 1925, בחוברת אחרת של גנזך מראקש, שמנה 1927 / 9 יש רישום מכירת נכס שמכר כבוד הרב מאיר אבטאן בן כבוד הרב יעקב אבטאן.
רבי שלמה אבטאן 2062
חכם מחכמי ורבני מרוקו מעיר מראקש
נוסח המצבה : קראנה למקוננות ותבואנה, וכל העם יישא נהי וקינה. זאת קבורת הרב הצדיק שלמה אבטאן. צדיק כתמר יפרח. קיים את התורה בגופו ובממונו. למד ולימד וכל העם באים לשמוע תורתו. דורש טוב לעמו שיר השירים אשר לשמה, תורת אמת הייתה בפיהו. ממשפחת רוזנים ומלכים לרבנן, נצר לנשר הגדול כמהו"ר יעקב אבטאן. עלתה נשמתו למרומים ביר המעלות : ד' בשבת אייר שנת תרצ"ו
רבי ידידיהה אבטאן
נוסח המצבה " כהר"ה ידידיה אבטאן. בר אבהן ובר אוריין, שייף עייל שייף נפיק / טיהותא לנפשיה לא מחזיק / שוחט ובודק. זה שמו הטוב ידידיה אבטאן ויגוע וימות ידידיה א' לחודש אב רחמן, תרצ"ג לפ"ק – 1923.
רבי דוד אבטאן
חי במאה העשרים יש ממנו כמה שירים שהתפרסמו בספר שירי דודים השלם לרבי מאי עטייא נ"י. אחד מהם " פדה בניה מיד אויביה " עמוד 334
רבי יצחק אבטאן
נוסח המצבה ף החכם החשוב והכולל איש נסים, ממשפחת נגידים : כמה"ר כהר"י אבטאן הנודע זיע"א נלב"ע ו' בשבת י"ג חשון תשל"ג – 1973
רבי שלמה אביטבול הראשון
משושלת רבנים בעלת יחוס מפואר של דיינים, משוררים ומורה הוראה. על רבי שלמה הראשון, ידוע שישב על כס הרבנות במראקש בשנת תכ"ז – 1667. הוא נמנה על חסידי שבתי צבי, והשתתף בפולמוס בסיב זה. בראש המתנגדים היה רבע יעקב ששפורטאש זלה"ה בזעקתו המפורסמת כתב :
"אם אמרתי אשכחה שיחי, וידי כבדה על אנחתי המשברת כל גופי". שם הוא שאל ותמה על הנהירה הגדולה אחרי נביא השקר. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", "מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם, אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה.
ובפרט אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון וקשטילה אשר היו לנס, ואליהם כל גוי בארץ ידרשו. והייתה מנוחתם כבוד, נאמנים בברית התורה שבכתב, וקיימים בברית התורה שבעל פה. ואלו הנלווים אליהם החליפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק, ולקחו להם חוקים אחרים אשר לא שערום אבותיכם.
מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא סבלו עול הגלות, ולפשוט צווארם להרג אערקא דמסאנא, כאשר הם עשו, ומכל שכן שבעד דברי הבלים דחקו את הקץ, והסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי הוראה.
אם הפרוץ מרובה על העומד, וגברה יד ההמון לשום תלמיד חכם מדרס רגל להם, לא אלמן ישראל. מהם חכמים רבנים, מחזיקי תורת אלוהינו. האם מעיר מארויקוס – מראקש – עיר גדולה של חכמים וסופרים יחסרו מורי צדק ?
אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת, אפסה ונתרוקנה לחלוטין ? אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה, נעשתה מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם ? ואחרי שמנה את כל מרכזי התורה בקהילות השונות ברחבי מרוקו, " אלה ואלה, המתנגדים והנגררים.
קהילות אשכנז ופולין, אף על פי שנתקלו באבן הטועים, לא עשו מעשה, על פי מאמרו של המומר להוסיף או לגרוע. האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות, הסכימו לבטל קוץ אחד מהתורה שבעל פה ?
או כאן קהילת קודש המבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת, נמנו וגמרו להסכים על אותה הגזירה חס ושלום " ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב, אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.
העיר מרקאש התאוששה חיש מהר מהלם השבתאות. כי פרט למחלוקת סביב קיום צום ט' באב שעליו סופר שם, " אלה אכלו – ואלה בכו ". לא ידוע לנו על מחלוקת נוספת. גם על היגררות זו, אחרי השבתאות שילמה הקהילה די והותר מנחת זרוע בשלטונות.
Les debuts de la presse au Maroc : La presse emancipee de Tanger-David Bensoussan
LES DEBUTS DE LA PRESSE AU MAROC : LA PRESSE ÉMANCIPÉE DE TANGER
Quel fut le rôle de la presse tangéroise?
Les premiers journaux au Maroc apparurent au XIXe siècle. Ils furent publiés en langue espagnole, anglaise ou française et eurent un grand impact sur Tanger essentiellement, mais aussi dans le monde. La liberté de presse fut totale et les premiers journaux en profitèrent pour demander une solution aux problèmes de l'eau et à ceux de la voirie dans la ville. Ces mêmes journaux dénoncèrent l'esclavage et les ventes publiques d'esclaves. Ils exigèrent l'amélioration des conditions des prisonniers dans les geôles marocaines. Ils lancèrent des campagnes de levées de fonds pour venir en aide aux victimes du choléra au Maroc ou d'un tremblement de terre en Espagne. Ils n'hésitèrent pas à condamner le despotisme du Makhzen ou même l'inaction des légations consulaires devant les injustices. De façon générale, les légations étrangères importantes avaient leur journal. Nombreux furent les Israélites naturalisés britanniques qui œuvrèrent dans le journalisme tangérois. Ils se firent les ardents défenseurs de la modernisation du Maroc et de sa communauté israélite.
Le Liberal Africano parut à Ceuta en 1820, mais cessa d'être édité après six numéros. El Eco de Tetuan parut en 1860, puis fut remplacé la même année par El Noticerio qui tint pendant un an et compta quatre-vingt-neuf numéros. Ces journaux hispanophones se préoccupèrent essentiellement des nouvelles militaires ou défendirent les politiques de l'Espagne. D'autres feuillets parurent, mais eurent une existence brève : El Berberisco en 1881, Eco de Ceuta et La Africana en 1885. Il y eut également les revues El Eco Mauritano, La Duda del Progresso, La Lintema, El Dario de Tanger, El Emperio de Marruecos et La Cronica de Tanger. En 1870, il fut fait mention d'un journal tangérois publié sous l'égide de l'Alliance Israélite Universelle, critiquant le gouvernement local et les consuls d'Espagne et de France. Toutefois, sa parution semble avoir été éphémère.
Y eut-il une presse engagée?
Fondé en 1883, l'hebdomadaire espagnol Al Moghreb al Aksa fusionna en 1893 avec the Times of Morocco et fut publié en anglais. Le Réveil du Maroc parut en français en 1883. Son propriétaire en fut Lévy Cohen, originaire de Mogador, représentant de l'Anglo Jewish Association à Tanger, membre du Comité régional de Y Alliance Israélite Universelle et agent accrédité du Board of Delegates des Israélites de New York. Ce journal francophile adopta comme politique éditoriale la mission visant à contribuer au développement de la civilisation au Maroc et fit sienne la devise de Liberté, égalité, fraternité. A. Pamienta, ancien diplômé de l'Alliance Israélite Universelle en fut le rédacteur principal. En 1888, le journal passa aux mains du banquier Haïm Benchimol et Vial de Kerdec Cheny en devint le rédacteur en chef. Ce dernier fut également l'auteur du Guide du voyageur au Maroc et du Guide du Touriste.
Tant Le Réveil du Maroc qu'Al Moghreb al Aksa critiquèrent l'inaction du Makhzen en ce qui concerne les conditions urbaines et demandèrent à ce que des Européens prennent en charge les réformes qui s'imposent de façon à régénérer le Maroc. En 1885, le Réveil du Maroc écrivait : « Il est bien temps que l'Europe civilisée abandonne ces hypocrites considérations de respect international en vertu desquelles elle tolère les méfaits inhérents à l'administration marocaine… Les cabinets européens devraient imposer au Maroc des réformes administratives et économiques plus en harmonie avec la justice et la prospérité des indigènes et des étrangers.» Ce n'était ni plus ni moins qu'un appel au Protectorat…
Comment réagirent les autorités marocaines?
Lorsque le représentant du sultan Si Hadj Mohamed Torrès demanda la suppression de la presse tangéroise en 1885, les directeurs et les rédacteurs alertèrent l'opinion internationale. Les légations consulaires demandèrent aux journaux de s'exprimer avec modération. Mais de fait, la presse se montra encore plus enragée par la suite. Le Réveil du Maroc exigea que l'on s'en prenne aux exactions des caïds, ces enfants gâtés de la société philanthro-politique protectrice des aborigènes. Le Times of Morocco s'en prit quant à lui aux abus des Européens au point que la presse britannique s'en émut. À la longue, les attaques de la presse se firent plus nuancées. Tout en conservant un grand respect pour le souverain Moulay Hassan, le Moghreb al Aksa parla de « the so called Sherifian govemment » et Le Réveil du Maroc évoqua « le paternalisme du gouvernement. » À nouveau le gouvernement demanda la suppression de la Presse en 1887, mais il dut se résigner à vivre avec une presse libre. Même le sultan Abdelaziz, pourtant ouvert aux idées européennes, refusa de créer une presse arabe. En 1901, il offrit 2 500 pesetas à un Turc pour qu'il renonçât au projet de fonder un journal en langue arabe à Marrakech.
Qu'en fut-il de la presse en langue arabe?
Il faudra attendre 1907 pour voir paraître un premier journal en langue arabe Lisan Al-Maghrib qui fit la promotion de réformes sociales et politiques. Ses promoteurs étaient deux frères, Faraj Allah et Arthur Nemour originaires de Syrie. Ils proposèrent des réformes et même un projet de constitution et de création d'une Chambre des Représentants, tout en préservant « les libertés d'action et de pensée indispensables à la réalisation des réformes.» Peu avant l'entrée d'Abdelhafid à Fès, le journal demanda à « Sa Majesté de ne pas refuser plus longtemps à son peuple les bienfaits d'une Constitution et d'un Parlement. Elle doit lui garantir la liberté de penser et d'agir qui le rend apte à réformer sa patrie à l'instar de tous les pays civilisés qu'ils soient islamiques ou chrétiens.» Ils se firent également les avocats de l'instauration d'un enseignement primaire obligatoire et gratuit et préconisèrent également « le renvoi des mouchards et des espions ainsi que la nomination d'hommes compétents, méritoires et dignes assumant des postes à haute responsabilité.» Ce journal cessa de paraître en 1908 suite à un différend avec le Makhzen. Le journal Al-Saada parut à Tanger de 1903 à 1913 puis à Rabat de 1913 à 1956 et fut remplacé à Tanger par Al-Tarakki (Le Progrès). Ce dernier journal fit compétition au journal El-Hakk (Le Droit) subventionné par le Gouvernement espagnol. Suite au Protectorat espagnol, ces deux journaux disparurent pour être remplacés par Al-Islah (La Réforme) puis par Al-Ittihad (L'Union). Il y eut également un journal Al Moustaquil distribué par les Italiens, mais son audience fut très limitée.
Revenons à Al Saada. Le rédacteur d'Al Saada Moulay-Idris Ben- Mohamed Al-Khabzaoui Al-Jazairi était Algérien. La mission de ce journal de propagande était résolument pro-coloniale, vantant l'action civilisatrice de la France et la fraternité franco-marocaine. Tout comme le fit Lisan Al-Maghrib, Al-Saada mit ses lecteurs au courant des tendances idéologiques prévalant en Orient. Le bimensuel Al Sabah (Le Matin) fut une revue scientifique, économique, politique et littéraire, publiée à Tanger en 1908. Il y eut aussi un journal tangérois Fedjer (l'aube) dirigé par le Syrien Ni'met Allah Daddah, qui fut suspendu par le Makhzen mais qui reparut à Fès avec l'avènement du sultan Abdelhafid. Bien que ce journal fût progouvememental, des pressions furent exercées par les oulémas de la ville qui craignaient que ce précédent n'autorisât les Chrétiens à publier des journaux. Aussi, ce journal cessa de paraître en 1908.
שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך
משה גבאי נולד במרוקו למשפחת רבנים ומקובלים (אביו זצ״ל טמון בחלקת המקובלים בטבריה) ועלה ארצה בשנת 1945 עם הגרעין החלוצי הראשון ממרוקו. היה חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע.
משה גבאי עוסק בציור ובפיסול מילדותו. בתקופת שליחותו מטעם המדינה בחו״ל השתלם בפריס והוסמך בתור מורה לציור.
בשנים האחרונות החל להקדיש את כל זמנו לציור. ציוריו מתמקדים בנושאי יהדות ומסורת ישראל. כמו כן החליט להנציח בסדרה של ציורים את ההווי היומיומי של הקהילה היהודית במרוקו, כפי שזכור לו מילדותי התוכן הקבליסתי אותו ספג משה גבאי בסביבתו הקרובה מקבל ביטוי מוחשי בציורי־השמן שלו. זהו ציור נאיבי־ראליסטי, בעל מסר מוגדר. הדיוקנות והאינטריורים שלך לקוחים מעולם אסוציאטיבי אותנטי.
משה גבאי משתמש בטכניקת ציור של שמן על בד, תוך שימוש בצבעוניות עזה, המתאימה להנצחת המסורת העממית והבלטת הדעות והאמונות העממיות תוך חישוב אימרות גמטרייאות. כל תמונה שלו היא סיפור שלם על נושא מסורתי עם אמונות ודעות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: ״אני משתדל לצרף תרומה צנועה, אבן קטנה בפסיפס הכללי של האמנות היהודית על כל גווניה. כל אמן משתדל ליצור משהו מיוחד משלו, ולכן החלטתי להתמסר לתיעוד ולשימור המסורת היהודית במרוקו. גלעד לדור ההולך ונעלם״.
מן העיתונות:
״משה גבאי מצייר בסגנון נאיבי־ריאליסטי. הוא מחונן בחוש לצבע, המותאם לאווירה ולרקע הטיפוסים והאירועים שהוא מצייר, וכן בעין בוחנת התופסת את המיוחד שבהם. ציוריו משקפים את ההווי הדתי, הקהילתי, הפולקלור ובעלי מלאכה, כפי שזכורים לו מילדותו״.
(נחום סנה — ידיעות אחרונות)
״אוסף הציורים של משה גבאי מהווה מדריך(ראשון מסוגו) חזותי ואמנותי לפולקלור האותנטי והנכון של יהודי מרוקו; במכחולו חדר משה גבאי לאוצר עשיר זה בדייקנות ובידע מקצועי של הטקסים והאירועים המשפחתיים והקהילתיים באותנטיות מושלמת לגבי הדמויות המופיעות בכל ציור.
(חנניה דהן — ברית אבות)
״משה גבאי — הפולקלוריסט והאמן״
עולם מלא דמויות, עולם שמעורר התרגשות, עולם שהולך ונעלם עם הליבוש הצבעוניות והיופי המיוחד שליוו אותו דורות.
זה העולם שפגשתי בתערוכה של משה גבאי, בגלריה העירונית באשקלון. הסתובבתי בעולם של הדמויות שהוא ייצור של האמן, נפגשתי עם המבקרים בגיל העמידה שעיניהם היו מלאים דמעות, מלאים התרגשות, כולם דיברו על ״בית־אבא״ כולם סיפרו על סבא וסבתא, על המסורת שלמרות שממשיכה עד ימינו אנו, למרות הכל המסורת קיבלה ממד אחר, צורה שונה.
משה גבאי החלוץ ממרוקו, חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע בעבר, למד ציור ופיסול בנעוריו, יותר מאוחר השתלם בפריס.
זה בודאי עזר לו לשפר את הטכניקות לקבל אופקים רחבים יותר.
בתוך תוכו שמר גבאי על האוסף הנדיר: זכרונות, מסורת היפה של ״בית־ אבא״, של הקהילה היהודית במרוקו.
כשזמנו התפנה, משה גבאי לקח את המכחול, הצבעים והתחיל לצייר במרץ, עם כישרון, עם הרבה רגשות, פתאום כל הדמויות צצו החוצה: רחוב היהודי השולחן של שבת, ליל הסדר, בית־הספר כולם התחילו לצאת מהמכחול.
כן, משה גבאי יודע לחבר את הסיפורים שלו, יודע לתת להם חיים חדשים, הצבעים העזים שבהם הוא משתמש עוזרים לנו להתרשם ולהבין את משמעות המסורת וההווי של העדה. הסגנון נאיבי־ריאליסטי מתאים לטיפוסים שהוא מציג ומבטא את הפולקלור העשיר של יהדות מרוקו.
הערך האמנותי בציוריו של משה גבאי הוא באותה מידה חשוב כמו הערך המסורתי והאוטנטיות של האירועים.
בודאי שביקור אחד בתערוכה לא יספיק למסתכל כדי להתרשם במידה מספקת גם על הצד הפולקלוריסטי־הוויתי וגם על הצד האמנותי.
ד״ר פאול ליבוביץ מנהל המוזיאון ״בית עלי״ — אשקלון
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
בין אם היתה זו אפליה מכוונת ובין אם היתה זו רק הרגשה אישית של העולים, הרי שחוסר ארגונם והשתלבותם במוסדות ארציים, סבלו בני עדות המזרח. בתזכיר שהגישו חלוצי המזרח לקונגרס הציוני ה-13 הם קובעים: במקצוע העבודה, " יהודי המזרח סובלים הראשונים ממחסור במקומות עבודה. יהודי המזרח רחוקים מהבנת ערך וצורך הארגון ולכן לא מאוגדים בהסתדרות וזו דואגת קודם כל לחבריה לתעסוקה…
למצב זה, שהיה בלתי נסבל לדעת כל הצדדים, הוצעו מספר פתרונות. כבר בשנת 1919 הציע ז'בוזטינסקי : המוסד הציוני העתידי להיווצר, אשר בידיו ימסר סידור העליה לארץ, צריך להיות משרד מרכזי מיוחד לעליית יהודי המזרח, עם לשכות מיוחדות בשביל גולי ספרד, בשביל תימן…אפריקה הצפונית וכו'…
ואילו דעתו של זאב ליבוביץ היא הפוכה….רצוי מאוד היא הגירת אחינו שבארצות המזרח, אבל אסור לנו לבנות בשבילם במה מיוחדת, מחר תבוא דרישה מעין זו מהפרסים ואחר כך מהערבים וכו', שלכל אחד ישנו חלק בעליה…..והוא מציע לשנות את אופי הטיפול בעולים, ובמקום לתת הלוואות או לסדר דירה, לשים דגש על סידור עבודה לעולים ולמשפחתו….
שעה קשה, שעת משבר עוברת עלינו ואפשר שבלי תשומת הלב הדרושה יעבור המקרה הזה ( בכוונה לירידת 52 נפשות למרוקו ) המחזק את דעתנו והכרתנו כי עניין העבודה למהגרים חדשים שייכת וקשורה לעלייה ובהטיפול בימים הראשונים, בלי התעניינות בסידורו של העולה, לא יצאנו ידי חובתינו…..
עתון "הארץ" מציע לכנס פדרציה ספרדית שתפעל בתוך ההסתדרות הציונית " שיתלקטו נא נאורי היהודים הספרדים שבארץ למקום אחד ויטכסו עצה כיצד לרומם מצבו של חלק זה מהעם….חוששים שבקריאת קונגרס עברי ספרדי, והעובדה תחיה על ידי יהודים ספרדים, יחזקו את הספרדיות . לדעתי זו טעות, קונגרס עברי ספרדי ידאג לכך שבקרב המיליון וחצי יהודים ספרדיים, תשלוט תרבות עברית ועבודה לישום עברי..
קונגרס עברי ספרדי יהדק את חלק זה של העם אל יתר חלקיו להיות כוח חי ומועיל. די לו להיות איבר תלוש…לדעתי ההסתדרות שתווצר על ידי הקונגרס הנ"ל תתחייב להמנות בתור פדרציה בקרב ההסתדרות הציונית כיתר הפדרציות. "החרות" מי יתן והיה "
הפתרונות שמציע חיים בן קיקי ליחסי יהודים-ערבים, אמורים גם לשפר את מצבם של עדות המזרח. עורך העיתון מעיר כי הוא מפרסם את דברי הכותב אף על פי שאינו מסכים בכל הנקודות לדעתו. הכותב מציע "לשוב אל תרבותנו המזרחית" ולתת לבני עדות המזרח עמדות מפתח בהנהגת היישוב.
משרות החכם באשי, את המשרה הזאת צריך להשיב למקומה…עם אובדן המשרה החשובה הזאת שהיה לה ערך גדול מאוד בחיי היהדות במזרח, משל של יותר מ-400 שנה, בתור סמל הכבוד של העם – נשארו היהודים בארץ, בעיני התושבים, כצאן ללא רועה, וכספינה שאדה את הקברניט….
והעיקר מציע בן קיקי "לעורר תנועה חלוצית מארצות המזרח…יהדות זו נכונה להשמע לקול הקריאה הראשונה לבוא אל הארץ, והתועלת שתבוא מהם אל הארץ אין ערך אליה…אחד האמצעים המאפשרים והכושים את הדרך…הוא, להכניס לתוך ההנהגה כוחות חשובים מבני הארץ, לא בתור לבלרים וסרסורים, אלא מנהלים ומפקחים"
הפתרונות השונים שבוצעו מעידים כי המוסדות חשו שמתעוררת כאן בעיה מיוחדת המחייבת פתרונות מיוחדים. כבר בשנת 1920, בועדה השנתית של הפועל הצעיר, אשר נערכה במקוה ישראל ( חשון תרפ"א) התקבלה ההחלטה הבאה: הועדה מדגישה כי הכשרת החלוצים והכנתם בגולה בשביל ארץ ישראל, דורשת תשומת לב מייוחד מאת המפלגה. הועידה מחייבת את הוועד המרכזי לשים לב גם לסדר העלייה בארצות המזרח.בשיחות אתי ציינו יצחק צבע, יונתן אסולין והרב יעקב סודרי כי לא ידוע להם על הצטרפות העולים לארגונים או למפלגות. יצחק צבע עצמו הוזמן לישיבתה הראשונה של ההסתדרות הכללית בירושלים.
בראשית שנות ה-20 קיימו צעירים ספרדים את תנועת "חלןצי המזרח" שהיא פרשה מעניינת בפני עצמה. אבן צור מספר כי התנועה קמה על רקע התמרמרות רבה, שבו נשמעו אמרוצ על אודות קיפוח זכויות, אלה שחדרו לעומקו של עניין, מחוסק כוח מאורגן, היו מהצועקים ואינם נענים. קרו אורה נגלתה מירושלים מהסתדרות הצעירים הספרדיים "חלוצי המזרח" ערגו לאחד את כל היהודים הספרדיים לעבודת יישוב ארץ ישראל…..
יוסף שפרינצק רואה את עיקר תפקידה של "חלוצי המזרח" בהסברת העניין הציוני ותנאי החיים בארץ בקרב היהודים בארצות המזרח ורואה את שילובם בתנועת העבודה….אגודת "חלוצי המזרח" יכולה להיות כוח עוזר לעבודת המוסדות הציבוריים….בעבודת הסברה אינטימית, ברור מושג חיוני ותנאי בנייננו הארץ..פעולה כזו של "חלוצי המזרח" משלימה את תועלת תנועת העובדים בארץ….ואילו ההסתדרות המיונית העולמית ראתה את עיקר תפקידה של "חלוצי המזרח" בהפנייה ועדוד של העולים מבני עדות המזרח להתיישבות חקלאית ולעבודה במושבות….
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-טכס הברית מילה, בעברית, צרפתית ואנגלית
ברית־מילה
התמונה מתארת את כל השלבים, מהלידה ועד לברית המילה. יש כאן 36 דמויות. המספר 36 הוא כנגד ל״ו הצדיקים אשר לדברי חז״ל אין העולם יכול להתקיים בלעדיהם. התינוק מופיע ארבע פעמים — מזכיר לנו את המאמר ״כנגד ארבעה בנים דברה תורה״ — דברי המגיד בהגדה של פסח.
התמונה בנויה לפי חישוב המספר חמש, חמסה, המקובל כמספר נגד עין הרע.
5 נשים מטפלות בתינוק, 5 פייטנים, 15 (3×5) אנשים עורכים את טקס ברית המילה, 5 נשים מלוות את החזרת התינוק לאימו אחרי טקס הברית. בתמונה דברים נוספים:
- מגרש הלילית (לילית — כינוי לשדה הפוגעת ברך הנולד).
מסיבת תחדיד, מקביל למנהג ״שלום זכר״ הנהוג אצל האשכנזים.
הערה שלי א.פ. לטקס התחדיד ראה קטגרוי באתר בשם "טכס התחדיד "
להלן הקישור
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F
lê tableau décrit tous les stades de la naissance à la Brit Mila met en jeu 36 personnages à l’égal des 36 Justes grâce auxquels, selon nos Anciens, le monde continue à exister.
Le bébé figure quatre fois — allusion au passage célèbre de la Hagada de Pessah: “La Torah parle de quatre sortes d’enfants”.
Le tableau est composé sur la base du chiffre cinq — la khamsa qui selon la croyance populaire éloigne le mauvais oeil.
5 femmes s’occupent du bébé, il y a 5 musiciens, 15 (3×5) participants à la cérémonie de la circoncision, 5 femmes ramènent l’enfant à sa mère après la cérémonie.
A noter également d’autres éléments:
- l’expulsion de Lilit— le mauvais esprit qui selon la croyance s’attaque aux nouveaux-né
- La cérémonie du Thdid (expulsion par l’épée de fer des mauvais esprits) qui ressemble à la cérémonie parallèle chez les Achkénazes dite “Shalom Zachar".
BRIT MILA – CIRCUMCISION
The painting depicts all the stages from birth to circumcision. There are 36 Images, representing the 36 Righteous Men without whom, according to the Sages (Chazal) the world cannot exist.
The infant appears four times: "The Torah speaks of four sons" (Pesach Haggadah). The picture as a whole is based on the numeric symbol five (Chamsa), which serves to ward off the evil eye: five women taking care of a child, five psalmodlsts, fifteen (3×5) people conducting a brit mlla, five women returning the infant to its mother following the circumcision.
There are additional elements in the picture:
- The "Lilith" exorcist (Lilith is the female demon who harms the newborn infants).
- The Tachdld celebration, parallel to the Ashkenazi "Shalom Zachor" (welcoming the male child).
שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך
שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו
משה גבאי-הצייר והעורך
ישראל 1988
מבוא
" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"
אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.
גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.
אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.
ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.
המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:
״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).
חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:
״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).
טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).
אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.
לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.
אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.
גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).
ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?
אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.
גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.
ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.
גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.
ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.
בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.
המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.
ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
חביב אבגי- אבני זכרון לקהילת מראקש-תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
פתח דבר
פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.
"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.
משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.
בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.
היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".
במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.
הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.
חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.
מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.
זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים. על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.
קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.
זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.
בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.
מקנס ירושלים דמרוקו- יצחק טולידאנו
מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר יוסף ז״ל מחכמי מקנאס ונתבש״ם ליל ששי בשבת ט׳ בתמוז שנת תעק״ט ובספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו יש שם קינה לפטירתו.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הראשון חי במאה הרביעי והיה רומ״ץ במקנאס והוא בנו של מו״ה דניאל זצ״ל ממגורשי קאסטיליא.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל במו״ה חביב זצ״ל חי במאה החמישית ונתבש״מ לפני שנת תמ״ב כדמוכח בשו״ת משפט וצב״י סי׳ שנ״ד, ומצאתי בב״י עתיק יומין מספר דרושים כת״י להרה״ג מו״ה חיים הנז׳ כתוב בזה״ל נמ״ק בכת״י הרה״ג כמוהר״ר, חביב טולידאנו בנו של הרה״ג הנז׳ שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו זצ״ל והרב כמוהר״ר חיים ז״ל אחי כמוהר״ר משה טולידאנו בנו של כמוהרח״ט הי״ו מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ובהקדמת מלאכת הקודש ד״ח כותב בזה״ל ועד הנה לא פסקה תורה מאבותינו של החיים והמתים ואם אמרתי אספרה ובו׳ ואבינו הזקן אב בחכמה ובשנים ה״ה הדי״ם כמוהר״ר חיים טולידאני זצוקלה״ה לא היה כמוהו בכל הארץ למן היום הוסרה ועד עתה ויגדל שלשה בנים וכו' הרב הנז' חיבר פסקי דינים, ועיין בשו״ת זכות אבות דף נ״ב, ויש בידי ששים דרושים נחמדים ואיזה פסקי דינים ובסוף הספר כתוב בכת״י עתיק בזה״ל, זה הספר כת״י הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זצוקלה״ה בכהר״ר חביב זלה״ה עוד שם בהז״ל כת״י מר קשישא מו״ז הרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו הראשון, אד״ם בכהר״ר חביב, אבל לא ידעתי אם מחבר הספר הוא מו״ה חיים הנז' או כ״א מועתק מכת״י ומחברו חכם אחר ובדרוש פרשת אלה הדברים מצאתי כתוב זה הענין שמעתי ממוהר״ר יונה בן אספלט נר״ו לא ידעתי החכם הנז' אם הוא מן המערב או מאיזה עיר אחרת: דרך אגב יש להעיר על החוקר מו״ה יעקב משה טולידאנו נ״י רבה של תל־אביב שכתב בספרו ״נר המערב״ שהרב הנז' חיבר ספר שערי חכמה, הנז' נמצא אתי באוצר ספרי בכת״י עתיק והוא בת״י מוהרח״ט הנז' וחסר השער ויש בו הקדמת המחבר ואת שם המחבר לא נזכר שם בשום מקום ותוכן הספר הוא דרושים והנהגות ומוסר ויש בו ח״י שערים, שער החקירה. שער האהבה, שער הענוה, שער היראה, שער התורה, שער גמילות חסדים, שער הדין, שער האמת, שער השלום, שער העליון שער הדולק, שער הבכורות, שער המים, שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר, שער העבודה, ובגמר הספר כתב בזה״ל כתבתיו והעתקתיו.
"אני הצעיר למשפחתי ולבית אבי, הצעיר ע״ה ב״ה חביב בן לאדוני אבי כהר״ר חיים טולידאנו פה העיר מקנאסא, וסיימתיו היום יום ו׳ כ״ח בסיון שנת ותג׳׳ל נפשך לפ״ק, יזכיני אל העליון גדול ונורא, שמו לעסוק בתורתו ויראתו ויקויים בי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו' אכי״ר, ובסוף הספר איזה חידושים ודרושים נפרדים קרוב שהם ממהר״ח הנז׳ ובתחילת דרוש כתוב בזה״ל דרוש לשה״ג משגת ותג״ל הארץ, וקרוב אצלי שהחיבור הנז׳ הוא לחכם אשכנזי שבתחילת שער הקרבן כתב והנה בעברי דרך ק״ק ברייסק דלייטא אמ״ל הרה״ג מו״ה משה וכו' שגם אבי אמו המאור הגדול מוהר״ר העשיל ז״ל אמר כן ונהנתי מאד שהייתי בר מזליה בדבר זה, עוד בשער הנז' כ׳ ושמעתי טעם נכון מהרה״ג המופלא מו״ה יצחק הר״ו אב״ד ור״מ דק״ק פוזנא יצ״ו וכו' ואם מחבר הספר הוא מהרח״ט הנז' מי הוליכו לערי רוסיא, זה דבר שלא יעלה על הדעת שמעולם לא הלך שום מערבי לערי רוסיא ואשכנז כי אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב ובפרט בימים הקודמים שכל הדרכים בחזקת סכנה, ונתלויתי עם החוקר מו״ה הרב יעקב משה טולידאנו נ״י ושאלתי את פיו מנין לו שמחבר ספר שערי חכמה הוא מהרח״ט והראיתי לו הספר והשיב לי שטעות בידו וסדר הדברים כי בהיותו עוסק לחבר ספר ״נר המערב״ שלח מכתב להחו״ן כה״ר מכלוף שלוש נ״י שהיה בזמן הגד כתבתיו והעתקתיו חשב שהוא חיברו וכתב לו זה והוא לא ראה בעיניו כ״א מפי הכתב, ובדף רל״ט ע״ב כתב מהר״ח הנז' חידוש אחד וכתב שמעתיו מפי החכם בה״ר משה טארדיולא שליח ירושלים.
מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל השלישי הוא אחד מארבעה שהוליד הרב מו״ה משה טולידאנו זצ״ל, הוא נולד בחצי המאה החמישית ונתבש״מ במגפה שנת תק״ט אחר חודש סיון כי ראיתי פס״ד משנת תק״ט בשלהי חודש סיון וחתום בו החכם הנז', ובהקדמת ספר מלאכת הקודש, ד׳ ה׳ ע״א כתב וז״ל מו״ר הדו״מ כמוהר״ר חיים טולידאנו קרוב לנו האיש, ויעש לו ארבע טורי אבן, על ש״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס (אני הכותב יש אתי העתקה מכ״י מו״ה חיים ב״ר יוסף על מסכתות אלו״ ברכות, שבועות, שבת מכות, סוטה, מגילה, מ״ק, זבחים, וקונטריס אחרון לכתובות ר״ה, עירובין, סוכה, ועוד יש ממנו מסכתות אחרים שאינם איתי). אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבינו את התורה בוז יבוזו לו שש שנים וכו', ואח״כ הוחל הנגף לתפ״ץ ונשב אהלי קדר ארבעה חודשים ובתוך כך נתבש״מ רב וכו' ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ד׳ ועל מו״ז שהיה שקול כנגד כולם ע"כ, עוד חיבר שו״ת הנקראים פסקי מהרח״ט, אני ראיתים במקנאס והמה כרך גדול ויש בו מפתחות מסודרים סדר נכון וקרא אותם בשם מבוא העיר, מזה נראה שהרב קרא את שם ספרו באיזה שם שנזכר בו מלת עיר, עוד לו קונטריס לשון לימודים ופירוש על רש״י עה״ת ונזכר באפיריון להחוקר ר׳ יעקב משה סולידאנו נר״ו, ואני הכותב יש אתי ספר כ״י וקרא את שמו ספר ״פני מלך חיים״ והוא ספר קטן נמוקים על טור יו״ד ואה״ע וקצת מטור חושן משפט, מה שנמצא כתוב בקצת עלים בגליון אספם מו״ה חיים ב״ר יוסף ועשאם בספר לבדו, הרב הנז' נזכר בשו״ת משפט וצב״י רמ״ג רמ״ד קט״ו, ונזכר בזכות אבות סי׳ ל״ח, ובשו״ת מוצב״י ח״ב סי׳ קס״א כתב שם הרב מוהר״מ בירדוגו זצ״ל פס״ד מהאחים מו״ה חיים הנז׳ ומו״ה יעקב אחיו ז״ל וכתב בזה״ל והעתקתיו יען בעוונותי נשלל ממני ספר תש״ו הרב הנז׳ ביום ההפיכה במקנאסא בחודש אב התפ״ח. ודרך אגב ארשום בכאן מ״ש בהקדמת ספר ״פני מלך חיים״ הנז', ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק חרה אף ה׳ בנו והתנתקנו מן העיר וטילטלנו הזמן טלטלה גבר, ובאנו עד משב״ר, והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עוונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע״י הצר הצורר שנכנסה בולשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתינו, וקצת מספרי הרב ז״ל קנו אותם ב״ב מידי השוללים הרשעים. והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם ונתנו כתף סוררת וע״י ריבוי הפצרות נתנום לי בתורת שאלה לזמן כדי להעתיקם, והם קונטריס זה וכו'.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן- מרד בוחמארא
עליה במספר התושבים בקזבלנקה
בין השנים 1900-1850 עלה מספר התושבים בקזבלנקה פי חמש, והפכה מכפר לעיר בה חיים 11 אלף תושבים. קזבלנקה כמו מרכזים מסחריים אחרים ־ אלג׳יר, קהיר, בירות ובצרה משכה אליה יהודים מהכפרים ומהעיירות של מרוקו, והפכה למרכז מסחרי חשוב, החל במאה ה־19 ואילך.
ד״ר פרדריק שכיהן כרופא לוזיר הראשי מ-1897 ואילך וגם העתון הפריזאי Le Temp, כתב כי מספר התושבים בקזבלנקה 20 אלף נפש, חמישית ממספר זה הם יהודים. רוב התושבים הם בדואים מוסלמים, שהפכו לעירונים. מהם שנמלטו מניצול של מושלים כפריים, ונמשכו למרכז מסחרי, שיש בו פיתויים לרווחים. האריסטוקרטיה הם הסוחרים הגדולים שמוצאם מרבאט ומפאם. הוא מתאר את התוהו ובוהו בשנת.1900
מרד בוחמארא
היה זה בימי מלכותו של הנער עבד אלעזיז הרביעי(מלך בין השנים 1894 -1908) ובימיו היה המרד בוחמארא במלך שמרד בצרפת, מאלול תרס״ב, והוא היה השליט למעשה. הרב שאול אבן תאן (1972-1885), שכיהן כרבה הראשי של מרוקו חיבר ׳פרקי היסטוריה׳ תחת הכותרת: ׳מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, מאלול תרס״ב ואילך. לדבריו, ׳בחודש כסלו תרס״ג באישון לילה ואפלה התנפלו המונים המונים משבט ג׳יאתא על המחנה, ויעשו בם שמות ויניסום ויפיצום לכל עבר. הנצחון הזה אשר נצחו המתקוממים את חיל המלך, הוסיף יתר שאת ויתר עז להמורד בוחמארא, והמליכוהו על חמשה שבטים. בשנים אלה לחמו הצרפתים כדי לדכא את השבטים המורדים ולהשתלט על מרוקו.
מרד בוחמארא גרם לזעזועים במרוקו, פגע בחלקי מרוקו הפנימיים, ובכלל זה בקזבלנקה. החכם הנ״ל כתב את הקורות בהמשך, תחת הכותרת: ׳י״ב נוצרים הובלו לטבח – צ׳אר לבידא נתנה בידי הצרפתים׳. תחת הכותרת ׳הצרפתים עם מארוקו׳, מתאר החכם את האירועים בשנים הבאות: ׳בראשית שנת תרס״ה (1905) הואילו הצרפתים לדרוש מאת השלטן [הסולטאן] לשום משטרים טובים וישרים בארץ ההיא הפרועה ללא סדרים, להצלחת יושביה ואירופאים המתגוררים בה לרגלי מסחרם׳.
המרד נמשך עד 1909 שנתפש [בוחמארא] כשבוי, נורה בכלאו והוצג בפני האוכלוסיה, גופתו הושלכה לגוב אריות.
זעזועים בשלטון ומשבר כלכלי
במאי 1903 שלח הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שליח מיוחד, לפגוש את הנשיא של הרפובליקה של צרפת המבקר באלג׳יר. בנובמבר אותה שנה התחיל הסולטאן לחפש גורמים בצרפת שיתנו לו הלוואה.
ב-1904 הלוותה צרפת למרוקו 48 מיליון פראנקים. כדי להבטיח החזרת ההלואה, שועבדו 60 אחוז מהכנסות המכס של מרוקו לצרפת. הלואות נוספות ניתנו למרוקו בשנים 1905 ו־1906.
הבנק הלאומי של מרוקו נוסד, כדי להבטיח את הכספים של התושבים, וארגון המשטרה והמכס, לפי כללים בינלאומיים. העיתונות בצרפת בשנים אלה כתבה על חוסר היציבות והאנרכיה במרוקו.
בתשובות הרב יוסף משאש (1974-1892) נכתבו הדברים הבאים: ׳עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג [אפריל 1905] יצא דבר המלך עבד אלעזיז ופסל כל מטבעות הנחושת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי. ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים. ושוב נתעוררו מלחמות גדולות בין המלך ובין אחיו מולאי חאפיד יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכש.
להלן הכתבה המלאה מתוך "אוצר המכתבים" כמצויין לעיל:
רב
ס׳ ויצא. להנז׳.
עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג, יצא דבר המלך עבד אלעזיז, ופסל כל מטבעות הנחשת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי, ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים, ושוב נתעוררו מלחמות גדולות, בין המלך ובין אחיו, מולא״י חאפי״ד, יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכ״ש, וסו״ד שמענו, כי חיל עבד אלעזיז מרדו במלכם, ורצו להסגירו ביד אחיו, ונודע לו הדבר, וברח בהחבא לעיר ארבא״ט, ומשם נסע באניה לעיר טאנכי״ר, ויהי שם עד היום הזה, וכל חילו הרב והעצום השלים עם מולא״י חפ״ד, ויהי הולך ונסוע מעיר מראכ״ש לבא בגבולינו, והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר ״מוחמ״ד אוחמ״ו״ שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר״א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, ״אמהאוו״ש״ ימ״ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ״ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא חרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגרים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס״ו לפ״ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י״ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פגים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה׳ הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ, ואחר ימים אחדים נסע לפא״ס, וישב על כסא המלוכה, ותכף עשה מלחמה אחד גדולה, עם המורד ״בוחמאר״א״ ותפשו חי ונתן אותו בכלוב ברזל על מגדל גבוה לחרפה לכל עובר, ושוב השליכו לגוב אריות, ויאכלו את בשרו, וידיקו את גרמיו, ועוד היה שרי״ף אחד מזרע קדושיהם, שחשב עצמו לנביא, והרעיש את ערי המערב בהבליו, והיה מוכר לברברים הפראים מקומות בגן עדן בכסף תועפות, והיה נותן להם כתב ידו עם חותמו לקבור עמהם בעת שימותו, עד שאסף ממון עצום, והמלך תפשו בערמה והרגו, ושלל את רכושו, והיהודים היו משחקים בערביים לאמר, כי מכר כל הגן עדן, ולא הניח אף מקום אחד לעצמו, ולכך נענש, כי אהב את הכסף יותר מגן עדן, ועוד נתעוררו היהודים הנשללים במכנא״ס כמש״ל, והלכו וקבלו לפני המלך על השר הצורר לחאז ן׳ עיסא, כי הוא ששללם, והמלך תפש אותו ויאסרהו בנחשתיים וישלחהו למאסר שבעיר מראכ״ש, ויקח את כל רכושו מחוט ועד שרוך נעל, כן יאבדו כל אויביך ה׳, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ותשקוט הארץ. זהו מה שיכולתי להודיע. לכבודו מכל מה שאירע בעיר מאז ועד הנה, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
הנהגה וחברה – שלום בר-אשר סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש
הנהגה וחברה
שלום בר-אשר
סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית
במרוקו בזמן החדש
הוצאת אורות יהדות המגרב
הקדמה
בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.
עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.
בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.
לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.
היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.
הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.
ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.
אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.
תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.
ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.
בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א
מבוא
בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.
בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).
לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.
יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.
אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.
האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.
אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.
האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?