פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה
הכרזת מלחמת״מצווה
האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד" היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?
כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!
בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.
ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39
- יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.
ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :
כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)
גם אם היא שנואה עליהם.
נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.
השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו? ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, שגורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.
SECURITE ET PROSPERITE
SECURITE ET PROSPERITE
La sécurité, la protection des biens s'accompagne du retour de la prospérité dont se font l'écho à plusieurs reprises ces mêmes Chroniques:
Ensuite le sultan se rendit à Taroudant pour combattre Moulay Mohammed, le fils de Moulay Mahrez contre lequel il avait déjà mené une expédition à Marrakech et qui s'était enfui à Taroudant. Cette fois le sultan le relança à Taroudant avec une puissante armée, mhallah, à laquelle s'étaient joints de nombreux (négociants) juifs de toutes les parties du Maroc. Ils ont gagné beaucoup d'argent dans cette expédition. Ceci a eu lieu en 5438 (1677 -78)… En 1678 -79; il y eut en plus de l'épidémie, une grande sécheresse et cherté. En vérité en ce temps -là, nos gens n'étaient pas gênés par la disette; car il y avait beaucoup de riches dans le mellah de Fès; leurs maisons étaient remplies de toutes sortes de biens; de provisions abondantes de céréales; leurs magasins étaient pleins; et pleins aussi les silos appartenant aux Juifs. Ils ne furent donc pas éprouvés par la famine qui régnait alors…"
Ce qui laisse présager que la condition de la communauté juive de la capitale n'était pas moins bonne. Les rapports des diplomates et visiteurs chrétiens vont dans le même sens en décrivant la situation générale des Juifs du pays, en y ajoutant naturellement leur propre vision peu flatteuse. Ainsi le consul de France à Salé, Estelle, grand défenseur du commerce entre les deux pays au -delà des aléas politiques fréquents, écrivait en 1698 : " Quant au commerce que les marchands chrétiens font en cette Barbarie quoi qu'il leur soit avantageux, il l'est encore davantage au Roy du Maroc, aux Maures et aux Juifs, ses sujets. Ces derniers font presque tout le commerce de ce pays, ou par eux -mêmes ou par des prête -noms maures, pour pouvoir par là ne faire paraître en aucun cas qu'ils ont du bien, à cause des continuelles contributions qu'ils sont obligés de payer, de manière qu'à leurs Pâques aussi qu'à leur samedis les Maures et les chrétiens sont aussi en fête…"
Même son de cloche dans les "Relations de voyage au Maroc des ' Rédempteurs de la Merci "en 1704 : " Il y a des Juifs dans toutes les bonnes villes des Etats du Roy du Maroc et ce sont eux qui font tout le commerce. Un Maure ne fait point d'achat de marchandises étrangères qu'il n'ait un Juif avec lui et les marchands chrétiens n'ont point d'autres courtiers que ceux de cette nation : C'est pour cela qu'il ne se fera aucun comme commerce le samedi parce que les Juifs observant ce jour -là avec la dernière exactitude. Ils s'attachent surtout à tromper chrétiens et Maures, et avec toute leur industrie ils ont bien de la peine à vivre parce qu'ils sont accablés d'impôts et que la plupart du temps ils ne peuvent y suffire…"
Avec la promotion de Meknès comme capitale, les commerçants de la ville des familles Tolédano, Benattar; Maimran,
Ben Kiki ont joué un grand rôle dans sa prospérité, avec le concours de leurs proches parents et de leurs agents commerciaux à Fès, Marrakech et dans les grands ports de Salé et Tétouan. A l'exportation, les principaux produits étaient le salpêtre pour la fabrication de la poudre, la cire pour la fabrication de bougies, le cuivre, l'étain et les produits de l'agriculture : laines, cuir, amandes. A l'importation, les armes, la poudre à canon, le papier, les produits textiles de haute qualité comme les bonnets rouges de laine; les brocards d'or, les soieries du Languedoc, les draps, les babioles de Venise; etc…
Ce presque monopole du commerce avait son prix, suscitant la jalousie et la convoitise du souverain toujours à la recherche de fonds pour financer ses travaux colossaux et ses interminables campagnes. Prisonnier pendant une dizaine d'années au Maroc (1670 -1681), le Français Germain Mouette publiait après sa libération et son retour en France son livre '"Histoire de Mou- lay Rachid et Moulay Ismaël" dans lequel il rapportait quelques exemples des coûteux caprices du souverain dont nous avons confirmation dans une source juive :
Un jour le Roy déjeune avec des œufs. Il en trouva un qui était pourri et comme c'étaient des marchands juifs qui les avaient envoyés au sérail, il fit prendre tous les principaux de cette nation qu'il feignit vouloir faire dévorer aux lions. Toutefois, après leur avoir fait peur jusqu'au soir, il leur donna la vie, se contentant de leur faire donner à chacun quantité de coups de bâton et de les faire mettre en prison jusqu'à ce qu'ils eussent payé une grosse amende à laquelle il les taxa…Croyant un jour avoir été dérobé dans son sérail du cimeterre qui avait appartenu à Moulay Rachid, son frère et prédécesseur, estimé à 4000 écus, et ne pouvant découvrir l'auteur du larcin; persuadé qu'il n'y avait que les Juifs qui pouvaient vendre ou acheter de tels ouvrages, il ordonna qu'ils fussent chassés de leurs maisons, avec défense à qui que ce fut de les loger, jusqu'à ce qu'ils eussent payé la somme à laquelle il estimait le cimeterre – quitte à eux d'avoir leur recours contre ceux qu'ils découvriraient l'avoir volé…"
Heureusement, ajoute rabbi Habib Tolédano, aucun receleur juif ne fut impliqué dans cette sombre affaire, datant de 1681; et la menace d'expulsion des juifs de la ville de leurs maisons fut levée, "et l'Eternel dans sa miséricorde nous a sortis des ténèbres à la grande lumière."
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי
בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו
עיתון "חרות"
10 ביולי 1959
איגרת מקאזאבלנקה
מרדכי לובלסקי
מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.
כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.
כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״
17000 עולי רגל
ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.
כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.
אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר
ככ״אלף לילה ולילה״
האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.
היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו, שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה ארוכה של חולים, בעלי
מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.
להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות, הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא. מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.
ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.
לא פעם שומעים על כך, שעוורים לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.
הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר — בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים הפועלים באיזור זה. כביש זה הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.
בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה, שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס, כ-40 אלף איש, אשה וילד.
אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.
סוף המאמר
ד"ר דן אלבו – "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
ד"ר דן אלבו
"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".
המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן
מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.
הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.
על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.
על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."
ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא
האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."
על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.
וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.
פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15
פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15
וכתב עוד שם, איכה היתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט, מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם, וקוראים גמדות כסדרן, והתוספות כהלכתן, ועכשיו בעוה״ר הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים, שומו שמים על זאת, ושערו חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפלה, ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה, השי״ת יאיר אפלתינו כי״ר (כן יהיה רצון) נתקיים בנו בעוה״ר ארצכם שממה וכו' אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה וכו', בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם הריבים מבלי יושב ופתחי החצירים סגורים, ועלו 
עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורים מבלי יושב, ויותר ממאה וחמישים הצירות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא לגורנא, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים, ועכשיו הם נתוצים עד העפר, ולקחו הגוים את העצים ואת האבנים, והם בונים בהם בפאס אלזדיד, וכן במקום אחר שנקרא לערסא, היו בנויים בה קרוב לשלוש מאות חצירות, ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם, בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם הריבים והורסים את הבנין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים, ובונים בהם בפאס אלזדיד. ויכולנו לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, השי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, כי״ר.
והאריך עוד במאה צערי׳ם וכתב עוד וז״ל, ובשנים הנז׳ מתו ברעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי ההברה. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו. כי שתים רעות עשה עמי, יוקר השער וחסרון כיס והשלישית חסרון השפע בתי מטבחיים סגורים ואין שוחטים בכל השבוע בכלל, ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דוקא, ולא נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוה״ר. ובמקום אשרי העם איכה יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים. ומלבד לוזאיי׳ע שהיו שוחטים בעלי בתים בביתם, ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת. וקרוב לחמש שנים שהייתי שוחט התרנגולים אני לבדי במדינת פיס יע׳׳א, והייתי גובה שתי פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע. והשי״ת יראה בעוניינו ובדלותינו ובשפלותינו, ויסלק חרון אפו מעלינו, ויחזיר עטרה ליושנה במהרה .בימינו, ויענינו בגשמי רצון ברכה ונדבה אנס״ו (אמן נצח סלה ועד) עכ״ל הצריך. (ופרוטות שהזכרנו היו באותו זמן כ"ד במעה, וארבע מעין באוקייא, ושלושה עשר אוקיות בדורו).
מן האמור שקטה, תמיהתנו כי האלמללאח היה גדול ממידתו היום כהנה וכהנה אלא שנהרס, ובית הקברות שקוברין בה היום כשחופרים קבר מתגלה יסוד הבתים ומדרגות ורצפות אבנים וכו'. ומערה שקבור בה רבנו מורינו הרב הקדוש מוהר״י אבן עטר זיע״א היה בית הכנסת ונקרא אצל׳א עד היום והמערה שקבור בה מז״ה (מר זקני הרב) הקדוש מוהר״אל הצרפתי זצ״ל זיע״א היא בית הכנסת הגדולה של אבותיו כמפורסם, ונקרא על שמו למערה דלחכם. ועוד בה שספחו בשנת נת״ק (1790) חלק גדול מהאלכדייה לערסת לאללא מינה, גם חומה אחת נפלה ובנו אותה בקרנזול(?) ונשאר חלק גדול מהאלכדייה אל הגנות שמחוץ לעיר.
באופן שלא נשאר מהאלמללאת ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנת תפ״ב ותפ״ג ותפ״ד (24/23/1722) עמד הרעב של שנת ח״ץ (1737) הידוע, לתפ״ץ (לא תקום פעמיים צרה) והחריב וכילה לתפ״ץ. וכן כתב החכם שעשה לוח שנתו בשנת התק״א שהזכרנו למעלה, מצאתי וז״ל, שנה ד׳ לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממ״ט המסיר״א והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות, והיו הולכים הלוך ומוסיף ונטוש ולנתח ולהאביד ולהרוס ומוכרים גם האבנים. ומתו בעינינו רוב אנשי המדינה מתי רעב, והנשארים הרה נסו. והרבה גלו פה תיטוואן יע״א ולא נשארו בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אצאבא, ה׳ ירחם עלינו אכי״ר.
גם בזמן הגירוש היה הרדב״ז- רבי דוד בן שלמה אבן זמרא -בעיר פאס וז״ל מוהר״ר חיד״א בספר מערכת גדולים מהר״ר דוד בן זמרא תלמיד רבינו יוסף סאראגוסי המלומד בנסים וראיתי בקובץ כתב יד שהרדב״ז היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס וירד מצרימה, ותקן המשמרות של הקברים וכר ע״ש. גם בתשובת הרדב״ז ח״א שאלה כ״ו, נסתייע ממנהג פאס וז״ל וכן הוא מנהג העיר הגדולה פאס יעו״ש.
(Le dispensaire de radiothérapie des teignes, de Fès (mai 1917
Le dispensaire de radiothérapie des teignes, de Fès (mai 1917).
Image à la une : Séance de radiothérapie dans le traitement de la teigne au dispensaire de radiothérapie de Fès. Le dispositif n’était pas rassurant pour des patients peu habitués à fréquenter la médecin … ni même pour les autres. Cliché Henri Noiré 1918.
La teigne était une affection très répandue au Maroc au début des années 1900 : nombreux étaient les enfants à la tête couverte de croutes blanchâtres ou jaunâtres, plus ou moins purulentes. La teigne était peu soignée pour différentes raisons :
– elle était encore au Maroc (comme cela avait été le cas en France jusque vers 1850) considérée comme un événement normal dans la vie d’un enfant d’une famille modeste.
– la maladie paraissait souvent peu invalidante, en dehors du préjudice esthétique et elle avait tendance dans sa forme la plus simple (petites taches farineuses sur le cuir chevelu) à disparaître de façon spontanée vers la quinzième année.
– les traitements médicaux étant quasi inexistants, les guérisseurs et autres sorciers avaient le champ libre pour exercer leur art … avec même un certain succès puisque certaines formes guérissaient d’elles-mêmes au bout d’un certain temps.
– les traitements conduits par les médecins étaient jusqu’en 1900 même en Europe assez sommaires et n’étaient pas exempts d’inconvénients : il s’agissait principalement d’épilation avec les ongles ! puis plus tard à la pince avant de couvrir la tête de différents topiques plus ou moins agressifs : pétrole, acide acétique ou salicylique, coaltar, pommade mercurielle ou au plomb, etc. Le traitement était long (plusieurs mois ou années), douloureux et donc mal suivi. À Paris il avait été créé à l’hôpital Saint Louis une école pour enfants teigneux pour essayer d’être plus efficace et pour scolariser ces enfants dont la maladie contagieuse était en principe une cause d’exclusion de l’école.
La nécessité de soigner la teigne s’était peu à peu imposée dans les pays européens car il existait plusieurs formes de teigne dont certaines avaient des conséquences graves, en particulier la teigne faveuse qui détruisait les cheveux petit à petit pour ne laisser à la trentaine que quelques rares cheveux sur un crane parsemé de cicatrices disgracieuses susceptibles de dégénérescence.
La teigne était également source d’infections fréquentes et diverses, localement et à distance par lésions de grattage par des doigts sales et infectés.
En 1903, Sabouraud et son assistant Henri Noiré utilisent les rayons X dans le traitement de la teigne : il s’agissait d’appliquer un effet secondaire néfaste des traitements aux rayons X, on avait, en effet, noté l’apparition d’alopécie définitive sur les parties du crâne soumises à un rayonnement excessif.
On propose alors d’utiliser les rayons pour créer une alopécie transitoire chez les teigneux, plus rapide et plus efficace que d’arracher les cheveux un par un. Le but est d’appliquer les rayons X, à une dose déterminée pour provoquer la chute du cheveu dans les deux semaines. La repousse ne se faisant que 2 mois après la chute des cheveux, cela laissait le temps de traiter et de désinfecter le cuir chevelu et d’éradiquer la teigne au bout de 3 mois environ (à comparer aux deux à trois ans des traitements classiques), une seule application de rayons est suffisante et le traitement a l’avantage d’être indolore.
Il se trouve que le docteur Henri Noiré , à l’origine du traitement radiothérapique de la teigne, est affecté comme médecin-major de 2ème classe à Fès en 1917.
Le Dr Lacapère, médecin-chef du dispensaire antisyphilitique de Fès proposa alors au Dr Braun, médecin inspecteur de la santé publique, d’ouvrir dans son dispensaire une annexe destinée au traitement des teigneux et d’utiliser ainsi les talents de Noiré.
C’est ainsi que fut créé de toutes pièces un nouveau service dénommé Dispensaire de radiothérapie de Fès, le 1er mai 1917 et confié au médecin-major Noiré.
La création du dispensaire fut aisée, mais plus difficile était de faire accepter le traitement par les jeunes enfants… et surtout par leurs parents.
La première phase – la séance de radiothérapie unique et indolore – ne pose guère de problème et c’est avec un certain amusement que quinze jours après les enfants épilaient d’un seul coup la natte de cheveux portée à cette époque par presque tous les petits garçons. Mais la repousse ne s’effectuait presque mathématiquement que 2 mois et demi après. Parents et enfants trouvaient alors le temps long et se demandaient si Allah leur replanterait un jour quelques cheveux sur la tête. Les demandes de pommade pour faire repousser les cheveux étaient souvent pressantes, un peu moins cependant quand des parents ont appris que l’excipient de certaines pommades, l’axonge, était d’origine porcine, et le recours aux onguents des guérisseurs locaux devenait bien tentant.
Les cheveux tombent 15 jours après l’application des rayons. Cliché H. Noiré 1918
Les cheveux repoussent après 2 1/2 mois. Cliché H. Noiré 1918
La confiance s’établit peu à peu avec les premières repousses et le dispensaire qui avait reçu 20 consultants en mai 1917, a réalisé plus de 3000 traitements dans ses dix premiers mois de fonctionnement.
Cette prise en charge des enfants atteints de la teigne avait pour but de diminuer fortement la prévalence de la maladie (il était illusoire de penser éliminer la teigne), mais la radiothérapie en guérissant rapidement l’enfant diminue la contagiosité de manière significative.
Ces consultations sont aussi un moyen de faire passer des mesures prophylactiques en particulier à destination des coiffeurs : il semble en effet que les enfants n’attrapent guère la teigne à l’école où ils gardent la tête couverte de leur fez ou du capuchon de leur djellaba et que la contamination familiale est probablement faible.
Par contre le coiffeur rase tous les crânes, passant du plus sale à la tête la plus propre souvent sans bien nettoyer ses instruments : les désinfecter est une opération trop longue pour être pratiquée et elle aurait en plus l’inconvénient de détériorer le tranchant des ciseaux, rasoirs ou tondeuses. Il est donc conseillé, comme cela avait été recommandé aux coiffeurs en France, de nettoyer la surface du cuir chevelu, un peu comme on nettoie un champ opératoire, avec une solution iodée alcoolique passée en friction, au pinceau ou en pulvérisation après la coupe.
Les docteurs Lacapère et Noiré ont essayé d’imposer cette pratique aux coiffeurs fasi. Les coiffeurs du mellah ont mis en œuvre la mesure plus rapidement que leurs confrères de la médina. Certains coiffeurs venaient au dispensaire pour demander comment il fallait s’y prendre ; à cette occasion il leur était montré comment reconnaître une teigne faveuse débutante, à épiler une touffe de cheveux malades et dans les formes plus étendues on leur demandait d’adresser l’enfant au dispensaire. Les médecins comptaient sur les enfants guéris pour qu’ils exigent des coiffeurs l’application de la solution iodée pour ne pas ré-attraper le « krah », la teigne, en espérant que pour ne pas perdre leur clientèle ou pour l’augmenter tous les coiffeurs viendraient rapidement à appliquer les mesures d’hygiène préconisées.
Les directeurs d’école, en particulier des écoles franco-arabes et des deux écoles de l’Alliance israélite du mellah, ont permis les visites et le nettoyage des élèves contaminés ce qui a permis d’éradiquer la maladie chez la grande majorité des élèves scolarisés. Toute admission dans les écoles est soumise à une visite préalable par les soignants du dispensaire qui assurent également des visites tout au long de l’année.
Le dispensaire radiothérapique pour les teignes, à côté de son action principale de traitement des malades, avait aussi pour mission de montrer la supériorité de la médecine européenne dans un domaine où sorciers, amulettes et onguents les plus divers avaient la part belle : c’était aussi une manifestation de la pénétration pacifique chère à Lyautey pour laquelle la médecine a souvent été mise à contribution.
Mais, avec le recul, on peut se demander si le sorcier du souk el Khemis avec ses onguents et amulettes n’était pas la bonne personne ; certes son traitement était très souvent inefficace mais probablement à terme moins agressif dans certains cas que la radiothérapie.
La radiothérapie, présentée par le Pr. Sabouraud en 1904, comme « la solution rêvée » du traitement des teignes, permet de traiter la maladie, par une seule application d’une dose « mesurée » de rayons X , en quelques semaines au lieu de 2 ou 3 ans des traitement classiques de l’époque ; elle évite ainsi l’exclusion scolaire prolongée, voire une certaine désocialisation et elle est moins coûteuse financièrement. Après une dizaine d’années d’utilisation et quelques milliers d’enfants traités le Pr Sabouraud peut affirmer n’avoir observé « dans aucun cas un trouble cérébral ni un retard intellectuel. L’action sur le cerveau du traitement des teignes par les rayons X est tout à fait nulle ». Le traitement par rayons X appelé aussi « radiothérapie épilatoire » reste la référence dans le traitement des teignes jusque dans les années 1950. Il sera remplacé par la griséofulvine active sur les mycoses à dermatophytes des cheveux, des ongles et de la peau.
C’est à peu près à cette époque que sont publiés les premiers travaux signalant la survenue de cancers de la peau après radiothérapie de teigne en France. Depuis différentes études ont montré une augmentation des tumeurs cancéreuses du cerveau et de la thyroïde chez des enfant traités de la teigne par radiothérapie et que les risques de développer ces pathologies persistent même 30 à 40 ans après le traitement. Un article paru en 2013 dans « La Tunisie médicale » sous le titre « Carcinomes induits par la radiothérapie » rapporte qu’avant l’ère de la griséofulvine, la radiothérapie épilatoire était un outil thérapeutique largement utilisé dans le traitement des teignes du cuir chevelu. En Tunisie, 12 500 patients ont été irradiés au cuir chevelu au cours des années soixante. Trente à quarante années plus tard, certains de ces patients ont développé des carcinomes cutanés du cuir chevelu. L’étude porte sur 31 cas.
L’absence de registres, la disparition des dossiers et archives hospitalières rendent impossible tout suivi exhaustif et à long terme des dizaines de milliers d’enfants porteurs de teigne traités par radiothérapie aussi bien en France, qu’au Maroc ou dans le monde, mais ce qui est certain c’est que ces traitements utilisés pendant soixante ans, pour beaucoup d’entre eux, ne furent pas sans conséquence.
Il aura fallu attendre près de cinquante ans et la griséofulvine, traitement rapide, efficace, indolore et sans effets secondaires, pour pouvoir démontrer la supériorité de la médecine « européenne » sur celle du sorcier du souk el Khemis de 1917 … qui entre-temps a peut-être lui aussi amélioré l’efficacité de ses traitements !!
מאחורי הקוראן-חי בר זאב-מוחמד – ׳חותם הנביאים׳
מוחמד אינו יודע על קיומן של שתי דתות של אביהם
מוחמד מטיף שוב ושוב את הרעיון של ׳דת׳ אברהם. מכך נראה שאינו מכיר את המסורת היהודית, לפיה היו שתי דתות בידי אברהם: אחת לכל העולם, ואחת, רחבה יותר, לבנו יצחק. נסביר ונפרש. לאחר שעזב את ארץ מולדתו התיישב אברהם בחרן ולימד את תושביה את הדת. כשעזב את העיר עם בן ־אחיו לוט, ליווהו חלק מאנשי חרן, והוא ממשיך לחנכם. לאחר שנולד לו בנו ישמעאל, הוא מחנך גם אותו. לאיזו דת הוא מחנכם? ניתן ללמוד זאת מן הסיפור של הפיכת סדום. לפני שהעיר נתהפכה, גילה בורא עולם לאברהם על תוכניתו, וזאת כדי שיוכל להתפלל לביטול הגזרה:
״וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו״ (בראשית יח, יח-יט).
דת זו מיוסדת על שמירה של ׳דרך ה,, שפירושה אמונה בבורא עולם והתנהגות במידות טובות וישרות ועשיית ׳צדקה ומשפט׳. התלמוד מפרט בדת זו שבע מצוות וכן מצוות-לוואי הנלוות ונספהות להן, ומכנה אותן ׳שבע מצוות בני נח׳ ו׳אביזריהן, (סנהדרין נו א; עד, ב). זו היא דת הראשונה של אברהם; זאת היא בעצם הדת שראוי לו למוחמד לאמץ; נראה שעיקר הדת שמוחמד אימץ היא דת זאת.
אבל לאברהם נתגלו מצוות נוספות, הוא התנהג לפיהן, ואותן ציווה גם לבנו יצחק. דבר זה נלמד מן הפרשה המספרת שה׳ הבטיח לאברהם שייתן לו בן, את יצחק, ועמו, עם הבן הזה, יכרות לו ולזרעו ברית עולם:
״ויאמר אלוקים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו״, (בראשית יז, יט).
ברית זו נכרתת אתו בזכות המצוות הנוספות שהוטלו עליו, ובזכות זאת ירשו עם ישראל את הארץ:
״גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותיי׳.
לפי המסורת שבידי חכמי התלמוד, ׳מצוותיי חוקותיי ותורותיי׳ הן המצוות שנצטווה עם ישראל בסיני – התורה שבכתב והתורה שבעל־פה – כלומר מצוות היהדות(קידושין פב; יומא כח, ב). זאת היא הדת השנייה של אברהם, שאותה כאמור לימד רק את יצחק בנו; אבל מוחמד, ואחריו מחוקקי האסלאם, אימצו לעצמם חלקים שונים ממנה בצורה לא מדוייקת .
מוחמד – ׳חותם הנביאים׳
הראינו לעיל, כי בהיותו במכה לא הציג מוחמד עצמו בתור מחדש דת. שליחותו היתה רק לשכנע את ערביי מכה להאמין בבורא עולם ולחיות חיי מוסר תקינים, והוא נסמך רק על נביאי ישראל ועל כתבי הקודש שבידי היהודים. לעומת זאת, במדינה הוא מציג עצמו כנביא, ולמעשה אחרון הנביאים:
״מוחמד אינו אב לאיש מכם, כי אם שליח אלוקים וחותם הנביאים״(לג, מ).
הערת המחבר : השם ׳מוחמר׳ מוזכר בפסוק הזה, דיבר זה נדיר בקוראן: ארבע פעמים בלבד מופיע שמו: ג, קמד: לג, מ: מז, ב! מח, כט.
ייתכן שהמשפט האומר, כי מוחמד הוא ׳חותם הנביאים׳, לא יצא מפיו של מוחמד, אלא נתווסף אחרי מותו בעת כתיבת הקוראן על-ידי הח׳ליף עות׳מאן או אחד מסופריו. בחומש בא הביטוי ׳נביא׳ בדרך כלל כדי לציין את נביאי הי: ״ולא קם נביא עוד בישראל
כמשה״; ״ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן״. שורש הביטוי ׳נביא׳ הוא 'נב׳ ובא לציין השמעת דברי תוכחה לעם:
״כל לשון ׳נבואה׳: אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזירת 'ניב שפתים׳, ׳ינוב חכמה׳, ׳ויכל מהתנבאות דשמואל׳״.
גם נביאי שקר נקראים בחומש ובתנ׳׳ך ׳נביאים׳:
״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום…״; ״ועתה כל נביאי הבעל״ (דברים יג, ב; מלכים ב י, יט).
מדוע הם קרויים ׳נביאים׳? ייתכן משום שהציגו עצמם ככאלה, או משום שהשמיעו דברי תוכחה חמורים, או שהשמיעום בצורה משונה, כאילו מסתתר תחת לשונם כוח מיסטי. במצב טרנס יכול הנביא להיות בריא בשכלו, כמו שאול; או משובש-דעת, כמו זה המוצג בהושע.
כששמעו אנשים מסוימים את תלמידי ישו דורשים, הם התרשמו מאוד מדבריהם והתחילו לדבר בצורה משונה ובלתי מובנת. האוונגליון מסיק מכך שהם מושפעים מרוח הקודש. איש המדבר בצורה משונה מכונה בעולם הערבי ׳מַגְ׳נון׳. בדורות שעברו נחשב לעתים ה׳מג׳דוב׳ כאיש קדוש. לפי דברי המוסלמים פעלו בתקופה הטרום־אסלאמית במכה מתנבאים, שנקראו ׳כָּאהִן׳ ו׳עָאִיף׳. הם עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית, טרנסים או חלומות, וכן במעשי ניחוש וקסם. ייתכן שמוחמד אימץ בשלבים מסוימים את דרכי הפעולה שלהם – דבר שהקל עליו לקבל לגיטימציה בראשית פעילותו.
לפי האמור אפשר לתת טעם לכך, שמורו השני החשיב את מוחמד לנביא. היה זה מכיוון שמוחמד השמיע דברי תוכחה בצורה חמורה ביותר; או מכיוון שסיפר על חלומותיו בהאמינו שהם באו לו על־ידי רוח הקודש; או מכיוון שדיבר לפעמים בצורה משונה ביותר, כמו מג׳דוב או כּאהן. מהקוראן נשמע כי מתנגדיו של מוחמד משבט קורייש העלו טענות שכאלה, וכי הקוראן נדרש להתגונן בפניהם.
فَذَكِّرْ فَمَا أَنتَ بِنِعْمَتِ رَبِّكَ بِكَاهِنٍ وَلَا مَجْنُونٍ 29
הוכֵחַ, כי הודות לרבונךָ, אינךָ מתנבא ואינךָ אחוז שֵׁד
כאמור, טוען הקוראן כי מוחמד הוא חותם הנביאים, ומייחס לישו את הנבואה על כך: ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אַחמַד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״, (סא, ו)
הפרשנות המוסלמית מזהה את אחמד כשם נרדף למוחמד, אבל באוונגליון לא נמצא כל אזכור לכך שישו בישר את בואו של אחמד, והרבה דְיו מוסלמי נשפך כדי למצוא פסוק זה. כשהאוונגליון מבשר את בואו של ׳הנביא האחרון׳, הוא מציין את ישו.
הערת המחבר: המסורת המוסלמית גורסת, כי ישו דרש את בואו של נביא שיבטל חלק מהתורה בהסתמכו על דברים יח, יח-יט, כמו שכבר קדמוהו פאולוס (מעשי השליחים, ג, כב-כג).
ניתן לפרש את בשורת בואו של אחמד כך: בכתבי נביאי ישראל מוזכר פעמים רבות כי באחרית הימים, לאחר שמלכויות שונות שמלכו בעולם יפסיקו למלוך, יבוא המשיח וימלוך על העולם. בספר דניאל (ז, יג), הכתוב בארמית, מכונה המשיח ׳בר־אנש׳, שפירושו ׳בן־האדם׳. האוונגליון, שנכתב אף הוא בארמית – הלשון הנפוצה אז בקרב יהודי ארץ־ישראל ־ מציג את ישו בתור המשיח, והוא אימץ כינוי זה, ׳בר־אנש׳. תרגומו העברי, ׳בן־האדם׳, קרוב בצלילו לשם ׳אחמד׳, כי בשניהם מופיעות האותיות דל״ת ומ״ם, ואות ה׳ דומה לאות ח. מורו השני של מוחמר, או סופרי הנוצרים סביב מוחמר, ביודעם שישו אינו המשיח המיוחל, מקווים כנראה שמוחמד הוא המשיח, שעליו רמז ישו באומרו שיבוא נביא אחריו, דהיינו חותם הנביאים. עד היום מאמינים המוסלמים, כי דניאל ושאר נביאי התנ׳׳ך חזו את בואו של מוחמר ועלייתו לגדולה. רעיון זה אימצו המוסלמים לעצמם מן הנוצרים, אשר לשיטתם אותם נביאים חזו את בואו של ישו ועלייתו לגדולה. אכן, במהלך ההיסטוריה הופיעו מועמדים רבים שהתיימרו למלא את תפקיד המשיח. כל אחד מהם אסף סביבו חסידים ומאמינים, שהיו בטוחים כי הוא־הוא המשיח אשר עליו דיברו הנביאים.
מוחמר למד יהדות במשך עשרות שנים אצל מורה יהודי, ולבסוף הגיע למסקנה: אני המשיח! לדעתו יהודים שלא מאמינים בקביעה זו הם אבודים:
״הוי המאמינים, היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל [היהודים המתנצרים] האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם והם [המאמינים בישו] ניצחו״ (סא, יד).
הערת המחבר: ראו לדוגמה דניאל פרק ב ופרק ז: ״חזה הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא, ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי. ולה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא אמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם די לא יעדה, ומלכותה די לא תתחבל״. תרגום:
ראתי בחזיון לילה, והוא בא עם ענני שמים, כמו בן אדם הוא בא, והגיע עד זקן הימים [בורא עולם], ולו ניתן השלטון והכבוד והמלכות, וכל העמים והלשונות ישרתהו, שלטונו שלטון עולם שלא יעבור, ומלכותו לא תיפגע (דניאל ז, יג-יד).
היהודים בארצות האסלאם- ברנרד לואיס-האסלאם ודתות אחרות
בעיה רגישה היתה העסקתם של לא״מוסלמים במשרות ממשלתיות בכירות, והיא אולי הנושא הנפוץ ביותר לתלונות. ד'מים מעטים, גם בתקופה הקדומה וגם בתקופות מאוחרות יותר, הצליחו להגיע לעמדות רבות כוח והשפעה תחת 
שליטים מוסלמים. רבים יותר שירתו בדרגות הבינוניות והנמוכות של הפקידות הממשלתית. הדבר היה בעל חשיבות מיוחדת בחברה אשר בה הגישה אל הפעילות הכלכלית של המדינה היתה הדרך הבטוחה ביותר, ולעתים אף היחידה, אל העושר. מימרה המיוחסת לח׳ליף עֻמַר הראשון נוגעת לעניין: ״אל תמנה יהודים ונוצרים למשרות ציבור, מפני שעל־פי דתם הם עמים של שוחד. אבל [באסלאם] השוחד אינו חוקי״. עמדתם של חכמי המשפט לגבי העסקת הד'מי היא חד־משמעית, כמו לדוגמה בתשובה הזאת, מאת משפטן בן חמאה השלוש־ עשרה:
שאלה: יהודי נתמנה להיות מפקח על המטבעות באוצר המוסלמים, לשקול את הדִרהַמִים הנכנסים והיוצאים ולבחון אותם, ועל דיברתו סומכים בעניין זה. האם מינויו מותר על־פי החוק הקדוש או לא? האם אלוהים יגמול לשליט אם יפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים? האם כל מי שמסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול מאלוהים?
תשובה: אסור למנות יהודי למשרה כזאת, אסור להשאיר אותו בה ואסור לסמוך על דיברתו בכל עניין הקשור לכך. השליט, אלוהים יתן לו הצלחה, יזכה לגמול כשיפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים, וכל מי שיסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול. אלוהים אמר: ״המאמינים אל תקחו לכם מתי־סוד מזולתכם. לא ירפו מחבל בכם. יבקשו אשר תבוא עליכם רעה גדולה. כבר נגלתה המשטמה מפיהם. אך אשר יסתיר קרבם רב מזה. אכן ביארנו לכם האותות אם משכילים אתם״(קראן, ג 114 – תרגום ריבלין). פירושו של דבר הוא, שאל לך לאמץ נוכרים, כלומר, כופרים, ולהרשות להם לחדור אל ענייניך הקרובים ביותר. ״לא ירפו מחבל בכם״: פירושו של דבר, שהם לא יירתעו מכל דבר שבכוחם כדי להסב לכם נזק, חבלה או פגיעה. ״כבר נגלתה המשטמה מפיהם״, כי הם אומרים ״אויביכם אנו״.
ואולם, למרות הפסיקות והוויכוחים הללו, הנוהג של העסקת לא־מוסלמים היה ונשאר כמעט כללי – מסיבות מעשיות ולאו־דווקא עיוניות. הם היו מועילים, ובכך היה די. במסורת הסופרים נשתמר סיפור מעניין, המיוחם לימי הח׳ליף עמר הראשון. הח׳ליף, ששהה במסגד, ביקש את אבו מוסא, מושל כופה, שישלח את מזכירו למסגד כדי שיקרא לו מכתבים אחדים שהגיעו מסוריה. אבו מוסא השיב שהמזכיר אינו יכול להיכנס למסגד. עמר שאל: ״מדוע, האם הוא נמצא במצב של טומאה?״ ״לא״, השיב אבו מוסא, ״אבל הוא נוצרי״. הח׳ליף היה המום, היכה על שוקו בזעם ואמר לאבו מוסא: ״מה אתך! יכה אותך האל! אינך יודע את דברי אלוהים הכל־יכול: ׳המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית׳ [קראן, ה 56]? לא יכולת לקחת לך מוסלמי אמיתי?״ לכך השיב אבו מוסא: ״אמונתו היא שלו; [עבודת] המזכירות שלו היא שלי״. כוונתו של אבו מוסא ברורה – אמונתו של אדם היא עניינו; על מעסיקו להתעניין רק בכישוריו המקצועיים. אולם המספר משאיר לח׳ליף אל המילה האחרונה: ״לא אכבד אותם, שעה שאלוהים השפיל אותם; לא ארומם אותם, שעה שאלוהים הכניע אותם; לא אקרב אותם, שעה שאלוהים הרחיק אותם״. הבחנה זאת בין השתייכותו הדתית של אדם, שאפשר להסתייג ממנה, לבין כישוריו המקצועיים, שעשויים להיות מועילים, זכתה לניסוח מילולי רק לעתים רחוקות, אך לעומת זאת יושמה בפועל לעתים קרובות.
הענישה הכספית של הכופר היא מהותית לתפיסת היחסים בין שני הצדדים ומרכזית לד'מה ככלל. שלא כמרבית ההגבלות האחרות על הד׳מים היא נשענת על פיסקה ברורה בקראן והיא מעוגנת היטב במסורות ובסיפורים ההיסטוריים הקדומים ביותר. בתקופה הקדומה ביותר, כאשר, בהתאם לנוהג המקובל באותם הימים, המוסלמים היו זכאים להתייחם אל העמים הכבושים כאל שלל מלחמה ולמכור אותם לעבדות, הדרך שהם הלכו בה, זו של הטלת מס גולגולת, היתה מעשה של תבונה ושל חסד כאחד. הדבר מודגש בבירור בחיבור קדום על מיסוי, המצטט איגרת, שמיוחסת לח׳ליף עֻמר הראשון והמופנית לאחד המושלים שלו:
לא אתה ולא המוסלמים הנמצאים עמך תתייחסו אל הכופרים כאל שלל ותחלקו אותם ביניכם [לעבדים]… אם תקחו מם גולגולת, אין לכם תביעה או זכות עליהם. האם הרהרת בדבר, שאם נקח אותם ונחלקם בינינו, מה ייוותר למוסלמים שיבואו אחרינו? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. המוסלמים בימינו יאכלו [מעמלם של] האנשים הללו כל זמן שהם בחיים, וכאשר אנו והם נמות, בנינו יאכלו מבניהם לעד, כל עוד הם נותרים, משום שהם עבדים לעם שדתו האסלאם, כל עוד דת האסלאם תגבר.
לכן, הטל עליהם מם גולגולת ואל תעשה אותם לעבדים ואל תניח למוסלמים לדכא אותם, או לפגוע בהם, או לצרוך את רכושם, אלא במידה המותרת, ותשמור בנאמנות על התנאים שהענקת להם ועל כל מה שהקצבת להם.
ההבחנה הכספית בין מאמין לכופר נשארה בתוקף בכל העולם המוסלמי עד המאה חתשע־עשרה ומעולם ובשום זמן לא נתבטלה. לעומת זאת, באשר למגבלות האחרות, נראה שהיה קיים שוני רב ביישומן בפועל. ככלל, מתקבל הרושם שהתעלמו מהן לעתים קרובות יותר משאכפון בקפדנות. אין ספק שאפשר לייחס את ההתרשלות הזאת, בחלקה לפחות, לכוחן המוגבל של רשויות המדינה הביניימית על המוני נתיניה, אך בחלקה גם לרתיעה אמיתית של השליטים מפני אכיפת המגבלות המוגיעות והמשפילות יותר.
מכל מקום, גם אם הוקל לפעמים, הדגם הזה של הגבלה היה לחלק מדרך החיים המוסלמית. בדומה לחברות ולמצבים אחרים, מטרתו הסמלית היתה להוכיח ברבים מי השתייך, ולו גם מרחוק, לקבוצה השלטת, ומי לא, ולשמור על ההבחנה בין שתי הקבוצות.
המידה שבה הקלו או החמירו במגבלות הללו היתה תלויה בגורמים רבים, ואחד החשובים שביניהם היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. קל יותר להיות סובלני כשחזקים, מאשר שעה שחשים חולשה וסכנה. היחסים בין מוסלמים לד'מים הושפעו מן היחסים בין האסלאם לעולם החיצון. לא ייפלא איפוא שהחל בתקופת מסעי הצלב ואילך, ככל שהעולם המוסלמי נעשה חלש ועני יותר בהשוואה לעולם הנוצרי, מצבם של הנתינים הלא־מוסלמים במדינות המוסלמיות הלך והורע. הם סבלו מאכיפה חמורה יותר של ההגבלות וגם ממידה של הפרדה חברתית – דבר שלא קרה לעתים קרובות בעבר.
تاريخ اليهود في المغرب – بالدارجة المغربية
تاريخ اليهود في المغرب – بالدارجة المغربية
Regard sur l'Atlas – Serie hebraique-Troisieme volume-Joseph Dadia
Regard sur l'Atlas – Serie hebraique-Troisieme volume
Joseph Dadia
Ma mère, la bienfaitrice
Fulgurances colorées
אמי המחוננת
נדבנית ונדיבת-לב
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על-לשׁונהּ [משלי לא, 26]
EN SOUVENIR DE MAMAN
Fréha DADIA née Tuizer au mellah de Marrakech
Et décédée en Israël à Beit-Chéan
Cérémonie commémorative
Comme battre tambourin
Battre main contre main
Avec douleur
En ce mois d’av
Et serrement
De cœur
De nouveau tournoie
Et encore tournoie
La lune
Lunaison
Après lunaison
Embrasé
L’arôme agréable
צדקת בת ישׁרים
Première édition
Textes écrits et édités à la mémoire de nos parents
Jacob fils de Chaül DADIA et d’Esther BAR HANINE (1911-1981)
Fréha fille de Hanania TUIZER et de Messaouda LIBRATI (1921-1996)
Et en pieux souvenir de tous nos chers disparus
Copyright Joseph Dadia & Famille, juin 2017-avril 2018 ©
A chaque génération il n’y a jamais moins
de trente-six justes au monde
qui « reçoivent la Face de la Présence Divine »
ainsi qu’il est dit : Isaïe 30, 18 :
Heureux ceux qui espèrent en Lui
אשׁרי כל-חוכי לו
Achré kol hokhé lo
En hébreu le mot lo- לו, en Lui,
est composé de la lettre lamed ל dont la valeur numérique est trente et de la lettre vav ו dont la valeur numérique est six, d’où trente-six (cf. Babli Sanhedrin 97b).
Cf. Sifré Vaéthanane 29 ;
Josué 7, 5 : Les habitants d’Aï tuèrent
trente-six des explorateurs de Josué
Cf. Genèse Rabba 35, 2 :
« Voici comment parlait Rabbi Chiméon ben Yohaï : Le monde ne peut subsister sans au moins trente justes de l’envergure d’Abraham (qui est par excellence l’homme de l’alliance).
S’il y en a trente, moi et mon fils en sommes. S’il y en a vingt, moi et mon fils en sommes. S’il y en a dix, moi et mon fils en sommes. S’il y en a cinq, moi et mon fils en sommes. S’il y en a deux, c’est moi et mon fils. Et s’il n’y en a qu’un, c’est moi ».
Dieu est proche des justes qui implorent Sa miséricorde. Les justes sont l’objet de grand désir de Dieu. Et réciproquement, le juste a
un grand désir de Dieu, comme le dit le poète :
« Mon âme désire ardemment et languit après les parvis de l’Eternel, mon cœur et tout mon être y chanteront au Dieu vivant ».
(Psaumes 84: 3)
Selon Babli Hullin 92a, Dieu a libéré Israël d’Egypte le 15 nissan par le mérite de quarante-cinq justes qui assurent le salut du monde. La question est de savoir si en Eretz Israël il y a 30 justes et 15 en Babylonie, ou bien le contraire. En conclusion : 30 en Eretz Israël et 15 en Babylonie.
Cette confirmation du Talmud, quant aux 45 justes, repose sur un verset du prophète Osée (3 : 2) :
ואכרה לי בחמשׁה עשׂר כסף וחמר שׂערים ולתך שׂערים .
« Je m’acquis [cette femme] pour quinze sicles d’argent, un homer d’orge et un létekh d’orge ».
Le sicle pesait un peu plus de 10 grammes ; le homer avait une capacité d’environ 365 litres ; le létek était la moitié d’un homer, soit 182,50 litres. Le prix total payé par le prophète pour acquérir sa femme était à peu près celui du rachat d’une esclave (Exode 21 :32 ; Lévitique 27 :4). Le séducteur d’une vierge non fiancée devait payer à son père 50 sicles d’argent (cf. Deutéronome 22 :28-29). Cf. bible Osty page 1948.
Le prophète Osée a payé pour cette acquisition à la fois par de l’argent et par des céréales. C’était peut-être à cette époque une coutume, mais le prophète Osée ne s’en explique pas. Cf. Lévitique 27 :4 ; Michna Qédoshin chapitre 6 paragraphe 1.
L’argent, kessef כסף, dans le Bible hébraïque, signifie à la fois la monnaie sonnante et trébuchante, et, aussi, le métal, cf. Genèse 24 :22 ; Genèse 37 :28 ; Juges 9 :4 ; Juges 17 :4. A cette époque, il n’existait pas une autorité pour battre la monnaie. Et l’on pesait les pièces pour en déterminer leur valeur. Peser, en hébreu, est chql – שׁקל.
L’argent en accadien se dit kaspu, en tant que monnaie et en tant que métal.
Le Kessef כסף est une métaphore pour dire que ce sont les tsadiqim צדיקים, les justes.
Rachi, se basant sur la paraphrase araméenne de Jonathan Ben Ouziel sur le verset d’Osée, explique que « quinze » fait allusion au quinze du mois de nissan, date de la sortie des fils d’Israël d’Egypte, armés, la tête haute.
Rachi ajoute que, numériquement, les trois lettres de nissan נסן équivalent à 160 et les trois lettres du mot kessef כסף totalisent aussi 160.
Eben Ezra voit dans le chiffre quinze les quinze rois de Judah qui ont régné sur le territoire de Judah et Siméon dans le voisinage de Jérusalem. Pour lui, homer et létek font allusion aux grands prêtres de Jérusalem.
Rabbi Yéhouda, dans la Guémara Hullin précitée, nous apprend que de leur côté les Nations ont dans le monde trente justes, et, grâce à eux, les Nations existent. Il déduit cet enseignement d’un verset de Zacharie (11 :12) : « Je leur dis : « Si cela vous semble bon, donnez-moi mon salaire ; sinon, n’en faites rien ». Ils pesèrent mon salaire : trente (sicles) d’argent ».
Dans le Talmud de Jérusalem – Traité ‘Aboda Zara, chapitre 2, décision (halakha) 1 – nous apprenons que le monde repose sur 30 justes et qu’il ne peut pas y avoir moins de 30 justes. Ce nombre de 30 est déduit du mot yihyé יהיה que l’on trouve dans un verset à propos du patriarche Abraham (Genèse 15, 5). Le mot yihyé יהיה équivaut à 30 car la somme de la valeur numérique de יהיה est 30 (10+5+10+5 = 30).
En définitive, il faut retenir que le monde repose sur 36 justes selon l’avis précité d’Abbayé.
Il résulte de ce qui précède qu’à chaque génération il y a au moins 36 justes, et le Saint, béni soit-Il, pardonne aux habitants de chaque endroit pour les hommes justes qui y habitent. Dieu tient compte de la dignité et du rang des justes de chaque endroit et de leurs mérites.
Les trente-six justes n’habitent pas tous dans le même pays, et ils sont répartis un peu partout dans notre monde. Bien sûr, chacun d’eux ignore qu’il est un juste et qu’il fait partie des 36 justes sur lequel repose le monde.
D’après un midrash sur le premier mot de la Tora, Béréchit – בראשׁית -, l’on trouve deux lettres : Y et Ch – י et שׁ dont la valeur numérique est 10 + 300 = 310.
Y- י= 10 + Ch- שׁ=300, d’où le total 310.
Pour chacun des justes, l’Eternel notre Dieu a créé 310 mondes.
Après ce prélude sur les justes, le texte Fulgurances Colorées a été écrit il y a plusieurs années, pratiquement d’un jet, sur un carnet de notes, carnet n° 6, carnet classé avec tant d’autres en plusieurs endroits de ma bibliothèque. Fulgurances Colorées est le titre donné à mon texte dès la première ligne. J’ai décidé de le reprendre sur mon ordinateur avec quelque augmentation pour rappeler le temps heureux de mon enfance auprès de mon père et de ma mère Zal.
Ma mère, d’un optimisme naturel, était un phare pour nous, un fanal qui éclairait notre chemin et qui illumine encore notre vie après sa disparition.
Cela fait plusieurs années que je n’ai pas rédigé à la mémoire de ma mère un opuscule pour son anniversaire de deuil, Jahrzeit comme on dit en Europe, Yom Hashana ou Yom Hapéqouda, dans la tradition hébraïque, nhar el-messmara comme on dit chez nous, en judéo-arabe.
[1] Genèse Rabba, Tome I, page 365 ; traduit de l’hébreu par Bernard Maruani et Albert Cohen-Arazi, Collection “Les Dix Paroles”, Verdier, 1987.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שערי רצון…. אלי שפר….
שערי רצון….
אלי שפר….
ספר שקיבלתי מאת המחבר….
ובאדיבותו אפרסם חלק ממנו באתר
בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.
המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.
בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.
בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.
המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.
מועצת הרבנים הראשונה במרוקו
נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א
ע״ד אופן שמירת המאכלים והיין
רבותי!
שערוריה הומיה בקרב העם החרדים לדתם. על אודות היין הנמכר בחזקת יין כשר. וגם המאכלים הנמכרים הצריכים שמור. ורבים מחפאים דברים באמרם כי לא טהור הענין.
האשמה הזאת למכור לא כשר בחזקת כשר, ג׳ חטאות תלוים בה:
א. הכשלה בעון דתי.
ב. בצע ממון אשר לא כדת, יען השער לכשר מעולה יותר לשאינו כשר כידוע.
ג. חסרון אמונה בגניבת דעת הבריות.
וביען כי הענין הזה דתי הוא, רואים אנחנו חובה לעצמנו להשגיח עליו בעינא פקיחא ולדרוש מאת וועד הקהלות להיותם עזר סומך בזה שיעמידו שומרים דתיים בכל מחסני היין. ובכל מקום עשיית המאכלים הצריכים שמור, ויהיו נבחרים ע״י הב״ד או ע״י הדיליגי של אותה העיר, יהי פרס משכורתם שלמה ע״י וועד הקהלה הישראלית, ולא מאת בעלי היין והמאכל.
זאת אומרת, שבעל המסחר ישלם הצריך ביד הוועד, והוועד ישלם לשומר די משכורתו, וע״י זה, תהיה יד הב״ד והוועד היא השלטת על השומר למען ידאג לעבודתו.
כל זה נתקבל בהסכמה
נאום הרב שאול אבן דבאן יחשל״א
ע״ע תלמוד תורה
רבותיי
היהדות המארוקאנית אשר היתה מתנוססת בקרב היהדות העולמית במשטריה הדתיים. בחכמת רבניה התלמודיים אשר גדלה ורמתה על. במרבית חכמיה רבניה ונבוני עם הנמצאים בתוכה, המרבז הדתי והתורני אשר היה "מארוק׳׳ לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו בדחיפה אחר דחיפה. הלוך וחסור יום יום, רוח עועים רודפת אותם באך בלי חשך לכלות כל זכר למו מן הארץ תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב איש ישראל הנאמן לדתו. עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו. כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המארוקאנית, היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בקרבו ובעצים יבשים. כל דרבי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה. ובל חקות תורתנו יהיו אך למותר. וכמוזר נחשבו, מי יאמין להרעה הנשקפה בהעתיד הקרוב? חטאה גדולה ואשמה רבתי תחשב לנו אם נהרס בימינו הבנין העתיק. הדר היופי ותפארת הכבוד המשוכלל דור אחר דור במקלעות פקיעים ובפטורי ציצים. אשר היה נס דגלו מופיע ביפעת זהרו על פני כל הארץ, כי מימי קדם, קהלות ישראל במארוק המה מפליאים ומרבים לעשות בגודל תוה״ק ובאומץ משמרת עבודתה. ממעיני תורת מארוק שאבו כל תפוצות ישראל ועתה תרד פלאים חלילה? דגלה האדיר והנעלה ישח עדי ארץ? התאמנו כי יסופר חרדי הדת? התוכלו שאת חמת המציק הלזו בי תהיה בימיכם? בניכם אשר יקומו אחריכם, במה תהיה עבודתם ודתם? במה יקדמו פני יוצרם בתפלה, ובמה יעריצו אל אלהי ישראל?
מרכזי התורה, ישיבות תלמודיים, כמעט נשתכחו מן הארץ, מורים תלמודיים יקרי המציאות בימינו אלה, וכמעט יהיו לאין בימים יבואו. ומי יורה את העם לשמור חקות דתו בדור העתיד? מחלה אנושה ורקב כליה בעצמותינו עצם היהדות רוחה ונשמתה. זאת התורה, הרוח החיוני והכח החשמאלי לכל היהדות כלה, זאת התורה המטהרת והמזככת את האדם. היא הכור המצרך לכל תערובי הבריאה, ולכל תחלואי הנפש והגוף. היא המפרדת והמבדלת בין הטוב והרע, היא המאפשרת לאדם לברר וללבן את חלקי נפשו, רוחו ונשמתו מכל רע, ומכל חלאה וזוהמה. היא המלבשת רוח עז לכל הדבקים בה ובחקותיה. היא המדבקת והמקשרת התחתונים בעליונים, הגופניים ברוחניים. מחברת העולמות חבור גמור והיו לאחדים. ממתחת קוים במרחבי כל הבריאה, להמשיל עלימו שפע אור תורה, אור החיים להאיר על הארץ ולדרים עליה ברחמים. בלעדה, במה נחשב האיש הישראלי? ומה הוא אם לא תורתנו העתיקה אשר הנחיל לו חולל הכל ב״ה עת האמירו לעם, והעם היהודי הכיר את בוראו והאמיר אותו לאלהים, ללכת אחרי מצותיו, חקותיו ותורותיו? ואיך לא יתכוץ הלב והשערות יסמרו על החזות הקשה הלזו כי תתגשם חלילה? שתורת ישראל תשתכח מקרב היהדות המארוקאנית. בכן אחים, עושו ובואו לעזרת ה׳. והביטו וראו את העתיד הנשקף ואל תתנו דמי לו. המציאו מזור וגהו תרופה למדוה האיום הזה. הלא יש תקוה טרם ינטו צללי ערב, שמש החכמה, ובעוד יום זקני התורה מופיע אור תורתם לארץ ולדרים בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו ומגיננו הוא. התורה מחזרת אמרו רז״ל, וזאת חובת כל איש חכם ונבון בישראל לזרז עצמו מבלי התרשל, לפשוט יד ימינו לעזרה לתקן הענין באורחות יושר ובבטחה, כאפשר והכל יושג על נקלה, בעבודה אטית ורחבה, בשום לב ושכל, אך זאת לדעת, כי לבסס על אדני הבטחה את רגש היהדות בקרב בני ישראל להיותם נאמנים לדתם כל ימי חייהם, נחוצים דברים חנוכיים לבנים, מנוער, אשר יתחנכו הנערים עפ״י מורה נלהב, במשטר שכלי ודתי, בטוב טעם ודעת, ילמדם דרכי התורה והמצוה. יבינם וישכילם נעימות אמריה הנאמרים באמת. יודיעם יושר מצותיה המשמחים לב בני תמותה הנותנים אומץ כח לתכיכי הלבב מתגרת קורות הזמן. ידריכם בארחות שלום נתיבותיה. יספיק למו צרכי למודם גם בתורה גם במצוה גם במדות הנהגתם האנושית, וגם מהספרות העולמית, ואזי ירוה לו התלמיד בלמודו. והיה לפרי תואר, ולפרה שושנה גם בעיניו ובעיני הוריו, תמיד לבו ער לספרי הקדש. עיניו יחזו בם כל הימים, פנימה יבוא להשתעשע בהתלהבות תוה״ק התמימה והצדקנית, והדר יופי, חן ונעימות מצותיה וחקותיה,
הרעיון הק׳ הזה והחרדה הדתית הזאת המה רשפי אש שלהבתיה אשר שכנו עורקי לב רבים מבני ישראל פה מארוק, ונתעוררו זה זמן רב ויסדו חברות למטרה הק׳ הלזו ברוב ערי מארוק המצויינות.
אכן המה הולכות באטיות גדולה, גם מחוסרות הכשרות רבות באופני הלמוד, וצריכים לעזרה מאת מרכזי התורה הבאים בידיעותיה הפנימיות, לתת למו המשטר הדרוש ללמד ביאות לפי העת, הניתן לנער ללמוד בו, כי היום קצר והמלאכה מרובה. גם יודעים רבותי, החלטתם של הוועד הכללי של כל הקהלות הישראליות המארוקאניות, ליסד בית מדרש לרבנים ״ישיבה עליונה״ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים. וזה ענין נחוץ פה מארוק, ובעזרת ה׳ כנראה שיתגשם הדבר הזה בקרוב ויהיה למרכז עליון בתורת ישראל פה מארוק.
איך שיהי, יראו עינינו וישמח לבנו בעז״ה.
אך, תחלה, צריכים התייסרות בתי ספר רא׳ באשר כן בזה ג״כ דעת הוועד הכללי הנז׳ להחזיק בם, ויהיו משני אופנים.
- האופן הא' עומדים בפני עצמם לספק למוד התל׳ לבל היום.
- האופן הב׳ לספק רק שיעורי למוד בשעות מיוחדות ביום ובלילה. תובן הלמוד הכללי, התורה והמצוה השפה העברית והצרפתית.
תוכן הלמודים יתוקן ע״י מנהל הת״ת הממונה ע״י וועד הקהלה, ויתאשר בב״ד המחוזי. ואם לא נשתוו דעת המנהל עם הב״ד, אז יוגש הענין להחלטת אשורו לב״ד הגבה.
הב״ד והרב הדיליגי והוועד של הקהלה תהיה עבודתם יד ליד בהשגחה עליונה על הלמוד והחינוך.
ראב״ד ודיליגי יגישו דו״ח מהפרחת הלמוד לפגי האסיפה השנתית של ״מועצת הרבנים״.
תמצית אמרים, רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.
העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
כל זה נתקבל בהסכמה
Concile des rabbins du Maroc-Message adresse au Concile
Message adresse au Concile
par une eminente personanalite Juive orthodoxe des U.S.A
Les chefs spirituels du judaïsme marocain, réunis pour préserver la religion et promouvoir l’observance quotidienne des préceptes de l’Eternel par l’enseignement développé de la Thora, méritent la bénédiction du ciel, seule capable de protéger la communauté d’Israël et faire régner une paix intégrale sur l’univers.
Signe : Menachem SCHNEERSON, Lubtwilch Brooklyn, New- York
RÉCEPTION
PAR MONSIEUR LE RÉSIDENT GÉNÉRAL
Le lendemain de l’ouverture du Concile, M. l’Ambassadeur Francis LACOSTE, Commissaire Résident Général de France au Maroc, reçut dans son bureau à 11 heures une délégation de rabbins conduite par M. M. BOTBOL, Inspecteur des Institutions Israélites.
Le Résident Général accueillit très aimablement ses visiteurs avec lesquels il fit un tour d’horizon des travaux du Concile à caractère aussi bien juridique que social.
Il a bien voulu assurer le rabbinat du concours entier de la Haute Administration.
MOTION A L’OCCASION DE LA NOMINATION DU GRAND RABBIN DE FRANCE
Le VIme Concile Annuel des Grands Rabbins du Maroc réuni à Rabat le 15 février 1955 adresse à M. le Grand Rabbin KAPLAN, Grand Rabbin de France, ses compliments les plus cordiaux et lui souhaite un succès total dans sa mission sacrée au bénéfice du judaïsme entier et, en particulier, du judaïsme de la glorieuse France et de l’Union française.
Le Concile charge M. BOTBOL, Inspecteur des Institutions Israélites du Maroc d’être son interprète à ce sujet auprès de M. le Grand Rabbin de France.
VŒU
Peu avant la clôture des travaux du Concile, le Président DANAN souligna de nouveau l’activité, la loyauté de M. l’Inspecteur des Institutions Israélites et ses efforts en vue de l’amélioration de la situation matérielle des rabbins et de l’édification de tribunaux répondant aux exigences actuelles et invita l’assemblée à donner la bénédiction à M. BOTBOL.
Après la bénédiction, celui-ci vivement ému remercia l’assemblée en déclarant que c’était là son devoir.
- BENSIMON, Président de la Communauté Israélite de Rabat, après avoir lui aussi fait l’éloge de M. l’Inspecteur pour sa féconde activité en faveur de ses coreligionnaires, pria les rabbins de faire inscrire le nom de M. BOTBOL au livre d’or du K.K.L.
Les rabbins s’associèrent avec joie à ce vœu et surent gré à M. BEN- SIMON pour son heureuse initiative