אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
פרק חמישה עשר
ימי בין המְצרים
א. אי הכרזה על הצומות
- בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
- -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
- -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
- פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.
5- נוסח הפזמון:
מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה
וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה
הערת המחבר:
מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).
על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).
מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.
ב. מנהגי התענית
1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.
- אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
- נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.
הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.
מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:
מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.
שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.
המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."
קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.
אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.
בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.
בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.
הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).
כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).
כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).
וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).
Meyer Nezrit Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa-Le cycle de l'année hébraïque
Meyer Nezrit
Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa
Deuxième tome
Le cycle de l'année hébraïque
Résumé
Cet ouvrage traitant de la recherche et de la documentation relatives au cycle de l’année des communautés juives du Tafilalet constitue la suite du volume précédent consacré au cycle de la vie des juifs de cette région.
A l’instar du premier volume, celui-ci associe la description de traditions religieuses, de coutumes populaires, de poèmes liturgiques et d’homélies, rapportés ici, et accompagnés de sources, d’introductions et d’illustrations. Comme le précédent, ce volume est fondé sur deux principales sources : manuscrites ou imprimées d’une part ; orales, d’autre part, notamment celles fournies par des informateurs.
Chapitre 1 : le Chabbat
Ce premier chapitre explicite les us et coutumes spécifiques liés au chabbat dans les diverses communautés juives du Tafilalet : la préparation des plats chabbatiques traditionnels tels que la dafina, le rituel liturgique, le kiddouch, les chants et cantiques et les chabbatot particuliers : chabbat chira (au cours duquel est lu le cantique de Moïse), chabbat tohekha (les deux chabbatot au cours desquels sont lues les péricopes behoukotaï ou ki tavo). Ce chapitre inclut également la description des traditions usuelles de ces communautés lors du chabbat, les chants et cantiques, en particulier le poème liturgique mizmor chir leyom hachabbat du rabbin Mass’ oud Abehssira, figurant ici pour la première fois et précédé d’une introduction.
Chapitre 2 : Chabbat roch hodech (annonce du nouveau mois et bénédiction de la nouvelle lune)
Ce chapitre évoque la liturgie du début du mois hébraïque et les traditions connexes, notamment la bénédiction de la nouvelle lune, telles quelles étaient pratiquées au Tafilalet, et dont certaines étaient communes à toutes les communautés juives du Maroc, en particulier la hahtarat hahodachim (litt. : le couronnement des mois) : Adar, mois du renouveau et de la joie ; Nissan (mois du miracle de l' Exode) ; Sivan, témoin du don de la Torah, etc. Les us et coutumes spécifiques des communautés du Tafilalet consistent notamment en l'annonce du nouveau mois proclamée exclusivement par le hazzan (chantre) avant la prière des chemonei esrei (ou amidah), l’omission de la bénédiction barekhi nafchi (Bénis mon âme, L' Eternel) au cours de ce chabbat, la réitération de la bénédiction de la nouvelle lune sept jours après son apparition, etc.
Chapitre 3 : le mois d’Eloul et les selihot
Le troisième chapitre s’ouvre sur F univers spirituel particulier aux communautés du Tafilalet concernant le début du mois d’Eloul et signalé par la mise en garde hikon likrat Eloheikha (Rapproche-toi de ton Dieu, Israël), une tradition fortement imprégnée de solennité, de repentance et d’absolution des vœux, et qui est marquée par le double réveil nocturne des fidèles : le premier à minuit pour les prières des selihot (hymnes de repentir et de contrition), le second pour la prière du matin chaharit. Il en va de même de la coutume du jeûne observée tous les jours du mois par les hommes et les femmes, tout spécialement les lundis et les jeudis. Ce chapitre inclut la description des coutumes liées au réveil avant les selihot, la préparation du café pour les fidèles, le tiqqun karet (littéralement levée de la condamnation de karet) et les traditions relatives au jeûne. Il en va de même des traditions spécifiques des communautés du Tafilalet durant le mois d’Eloul – comme celle de ne pas sonner le chofar pendant les jours et les nuits de la période des selihot, ou celle de F annulation des vœux pendant les quarante jours précédant Roch Hachana (le 20 du mois de Av harahman) et non les trente jours précédant l’année hébraïque, soit le premier jour du mois d’Eloul. Le chapitre se clôt sur un document essentiel : le sermon du mois d’Eloul du phare des communautés Maliennes : David Abehssira.
Chapitre 4 : Roch Hachana et Yom Kippour – les Jours redoutables
Roch Hachana : cette grande solennité du calendrier hébraïque est marquée par certains particularismes dans les communautés juives du Tafilalet. La veille de Roch Hachana, une fois récitée la prière du matin, les fidèles, dont la plupart jeûnent une demi-journée, procèdent à l’infirmation de leurs vœux et promesses à la synagogue. Un mouton est abattu en expiation des péchés par de nombreuses familles et la chair de l’animal accommodée pour les repas de fête. Le répertoire des poèmes liturgiques et des cantiques des communautés du Tafilalet diffère de celui des autres communautés juives du Maroc. Au Tafilalet, les fidèles s’abstiennent de toute interruption de la récitation de poèmes liturgiques avant ou après la prière. Une atmosphère d’austérité règne alors dans la synagogue. La deuxième partie de la journée est consacrée à la lecture de Psaumes, puis, l’après-midi, après la prière de minha du premier jour de fête, les fidèles de toutes les synagogues se rendent en procession à la cérémonie du Tachlikh sur les rives de l’oued Ziz qui traverse une grande partie des localités du Tafilalet.
Kippour : les préparatifs de la journée la plus solennelle du calendrier juif débutent par l’abattage des kapparot (expiations), en l’occurrence de coqs et de poules, la préparation des volailles nappées d’huile et d’épices, et mijotées au four du quartier. Les communautés juives filaliennes perpétuent des traditions particulières concernant la lecture du Kol Nidré. Un climat de gravité baigne la synagogue, les fidèles prononcent à haute voix les mots amen, baroukh hou baroukh chemo et prennent une part active aux chants liturgiques. Nombreux sont les jeunes gens en prière qui se tiennent debout la journée durant et qui, pour cette performance, sont gratifiés par le chantre d’une bénédiction spéciale. Pour le repas de la fin du jeûne, certains ont coutume de consommer uniquement les plats cuits au four du village, d’autres n’observent pas cette tradition. Tous échangent le menu du repas qu’ils consommeront après la ne’ilah (le service de conclusion de cette journée d’expiation). Ce chapitre décrit les diverses traditions rituelles, les poèmes liturgiques et les coutumes relatives aux kapparot, ainsi que l’atmosphère de gravité régnant dans les synagogues.
Chapitre 5 : Soukkot et Simhat Torah (fête des Tabernacles et Joie de la Torah)
Dans toutes les communautés juives, les journées comprises entre Kippour et Soukkot sont imprégnées d’un halo de spiritualité festive incluant la préparation de la soukkah (cabane ou tabernacle), l’acquisition des quatre espèces et les achats destinés à cette longue célébration, de sorte qu’on ne prononce pas à cette occasion de tahanounim (prières pénitentielles). Dans les communautés filaliennes, certaines familles juives n'allument pas de feu en vue de cette fête.
Toutes les maisons juives possèdent des constructions en dur sur leur toit ou dans leur cour, recouvertes le moment venu de rameaux de palmier dattier qui agrémentent les paysages du Tafilalet, raison pour laquelle les cabanes de Soukkot n’étaient pas dressées dans l’enceinte des synagogues. De beaux etroguim (cédrats), non greffés, de couleur jaune, sans défaut au niveau du carpelle et d’une parfaite fraîcheur, provenaient d’Agadir et d’Essaouira (ancienne Mogador). Quant au myrte, les communautés juives filaliennes ne tenaient pas pour indispensable de disposer de trois brindilles, ni de brindilles trifoliolées.
Ce chapitre décrit les us et coutumes spécifiques de la fête, l’acquisition, après observation minutieuse, des quatre espèces par les chantres, les talmidei hakhamim (les disciples de Sages) et les chefs de famille. Le loulav (palme fermée de dattier) dont la fraîcheur doit être maintenue pendant toute la fête, les deux branches de arava (saule) et le myrte sont reliés par des bandes de feuilles de palmier selon une disposition rituelle. Le chapitre inclut également des descriptions détaillées relatives aux jours chômés, aux prières et à la séquence des hochanot (procession en ronde des fidèles autour de la chaire de la synagogue en psalmodiant les litanies de ïhochana rabba (Accorde-nous le salut) lors des haqqafot, aux réjouissances de Simhat Torah (dernier soir de la fête de Soukkot), au rituel spécifique de la prière pour la pluie, à la liste des poèmes liturgiques qui agrémentent les haqqafot et aux coutumes liées aux jeunes mariés le jour de Simhat Torah. Sont également détaillées les coutumes de la veille de Simhat Torah observées par les membres de la communauté juive d’Erfoud, ainsi que celles du dernier soir de Soukkot. Le tout est agrémenté d’un poème liturgique évoquant cette fête, composé par le rabbin Makhlouf Fadida de Rissani, et publié ici pour la première fois avec une introduction, un commentaire et des sources d’inspiration.
Chapitre 6 : Hanoukkah et Tou biShvat (Nouvel an des arbres)
-
- Hanoukkah : dans les communautés juives de diaspora comme au Tafilalet, les huit jours de cette fête étaient dépourvus de tout signifiant national, contrairement à celui attribué à cette fête en terre d’Israël : vacances scolaires, liesse, beignets et fritures, jeux de toupie, célébrations pour adultes et enfants, et chants de Hanoukkah. Dans les communautés juives filaliennes, cette fête se caractérisait essentiellement par le rituel synagogal commun à toutes les communautés juives – récitation du Hallel (louanges à Dieu), hymnes d’actions de grâce et de louange du livre des Psaumes, à la nouvelle lune, et exposition aux fidèles du rouleau de la Torah, précédée de la récitation du psaume 30 mizmor chir hanoukkat habait leDavid, ainsi que de certains versets. Le chapitre comporte la description des traditions liées à cette fête dans toutes les communautés juives, en particulier celles du Tafilalet. Le célèbre sermon du rabbin David Abehssira à cette occasion est ici publié pour la première fois.
- Tou biShvat : à l’instar de Hanoukkah, Tou biShvat ne revêt pas F importance qui lui est attribuée en Israël : congé scolaire, plantation d’arbres et consommation de fruits fraîchement cueillis. Au Tafilalet, cette fête se distinguait par l’omission de la récitation du tahanoun (prière pénitentielle prononcée après la amidah), et par un simple repas de fruits dans certains quartiers. De sorte qu’aucun préparatif n’était fait par les familles en vue de cette fête et qu’elles ne consommaient pas nécessairement de fruits à cette occasion, tout en prenant part au rituel synagogal. La suite du chapitre décrit les bénédictions sur les fruits de Tou biShvat prononcées par le Baba Salé et par Eliahou Teboul de Colomb-Béchar qui conviaient des fidèles chez eux pour participer à ces bénédictions sur les fruits.
Chapitre 7 : Pourim et réjouissances du mois d’Adar
« Lorsqu’Adar arrive, les joies sont multipliées. » Tout au long de ce mois est enseigné le poème liturgique mikamokha ve-en kamokha selon la version du rabbin Yehudah Halevi, de même qu’est lue aux enfants la meguila (rouleau d’Esther). C’est également le mois au cours duquel on procédait au tiqqun du 7 Adar (jour de la naissance et de la mort de Moïse), commenté dans ce chapitre. Contrairement aux autres communautés juives du Maroc, celles du Tafilalet n avaient pas coutume de chanter mikamokha lors du chabbat Zakhor qui précède Pourim mais le jour même de la fête. Le chapitre s’étend sur certaines traditions populaires de Pourim :étals de friandises et de crécelles, jeux particuliers à la fête de Pourim, personnage d’Aman qui constitue F attraction principale, tapage, détonations et étrennes de Pourim, évocation des jeunes victimes des réjouissances de cette fête. Le chapitre décrit également la séquence des prières quotidiennes du matin et du soir lors de Pourim, le repas de la veille, la coutume de la gueviyat nedarim (perception prélevée en milieu d’année des promesses de dons et des aumônes), l’échange de plateaux de friandises entre les familles juives. Ce chapitre est également assorti de deux sermons célèbres prononcés le 7 Adar par le rabbin Yaacov Abehssira, ainsi que le poème liturgique en acrostiche Ani achira de Yehuda ben Yeïch.
Chapitre 8 : Pessah (Pâque)
Le chapitre est introduit par les préparatifs de Pessah dans les communautés juives iilaliennes : la moisson du blé et son mode de conservation, f inspection de la cacherout durant la semaine de la péricope bechallah, la cuisson des azymes : la matsa chemourah traditionnelle, la matsa spéciale pour les soirs de fête et la matsa achira (enrichie). Toutes ces variétés de matsot sont préparées avec de la matsa chemourah. Dès l’annonce du mois de Nissan, les jeunes garçons lisent la première moitié de la Haggadah de Pessah avant la prière de minha du premier chabbat du mois, l’autre moitié étant lue au cours du second chabbat. La veille du Seder est consacrée aux derniers préparatifs de la fête : l'abattage des moutons, le biour hamets (la recherche et le brûlage de toute trace de levain), l'erouv tavchilin (plats cuits avant la fête et permettant leur consommation pendant la fête et le chabbat qui la suit), le nettoyage scrupuleux des cours et des venelles du quartier juif, la vente du hamets aux non-juifs et la disposition des denrées traditionnelles de Pessah sur un plateau : notamment un os grillé, un œuf dur et le haroset pilé à la main. La disposition de ces ingrédients sur le plateau est conforme aux prescriptions du Ari de mémoire bénie, F afiqoman est dissimulé sous la nappe, mais l’enfant qui le découvre n’est pas récompensé. La veille du Seder il est d’usage de manger des pommes de terre et des œufs ou, dans certaines familles, du foie de bœuf grillé. La liste des ingrédients interdits à la consommation est longue et détaillée : tous les épices (poivre, cumin, sel et même café), les femmes veillant à en éviter F usage. Les plats les plus répandus sont la viande de mouton, les fèves et les petits pois frais, les beignets aux pommes de terre, les légumes, les dattes, les noix et les amandes. Toutes les communautés juives filaliennes consomment de la matsa sherouya (trempée) et de la matsa achira. Le chapitre cite le sermon du Chabbat hagadol (Chabbat précédant Pessah) et le psaume intégré dans la liturgie de Pessah yomrou gue’oule haChem. Une grande place est accordée à l’édition hébraïque de la Haggadah dans sa traduction en arabe et dans F édition de la houkat Pessah dans ses trois versions – en araméen, hébreu et arabe. Ce chapitre s’accompagne de détails concernant la cuisson des matsot, F usage de la vaisselle spéciale de Pessah et les préparatifs traditionnels de la fête.
Chapitre 9 : Entre Pessah et Chavouot – le comput de l' Omer
Ce chapitre traite des coutumes relatives au comput de Y Orner dans les communautés italiennes. Une atmosphère de deuil caractérise la période de F Orner précédant la fête de Chavouot : les fidèles ne se rasent pas, ni se coupent les cheveux, ne portent pas de vêtements neufs, ne s’immergent pas dans de l’eau, ne prononcent pas la bénédiction che-heheyanou et n’organisent pas de réjouissances. Tous témoignent de précaution dans leurs actes, et portent sur eux du sel afin d’éloigner les mauvais esprits. La tradition de lecture des Proverbes et des pirkei avot (Maximes des pères) est pérennisée afin de fortifier les vertus des fidèles. Ces journées austères sont toutefois entrecoupées de jours de répit, en particulier la hilloula de rabbi Méir Ba’al Haness le 14 Iyar et celle de Rabbi Chimon Bar Yohaï le jour de Lag ba-Omer, auxquelles participent tous les membres de la communauté en allumant des bougies et en prenant part à des repas festifs. Ce chapitre qui comporte des détails sur les coutumes populaires liées aux hilloulot, est agrémenté de poèmes liturgiques en hébreu et en arabe, composés par des Sages filaliens en l’honneur de Rabbi Chimon Bar Yohaï et de Rabbi Méir Ba al Haness et cantilés au cours des hilloulot, ainsi qu’ un poème liturgique évoquant le comput de l’Orner et un sermon en l’honneur de Rabbi Méir Ba’ al Haness. Y figure également une traduction des pirké avot en dialecte judéo-arabe, langue vernaculaire des communautés juives du Tafilalet.
Chapitre 10 : Chavouot
Ce chapitre traite des traditions liées à la fête de Chavouot : tiqqun de la nuit de Chavouot, la séquence des prières, le programme de la journée, la lecture de la ketouba (contrat allégorique entre Dieu et son peuple), la lecture de psaumes et celle du livre de Ruth, la lecture des azharot selon la version du rabbin Isaac ben Reuven et du rabbin Chlomo Ibn Gabirol, le repas dit « du roi David » et celui de la hilloula de Moshé rabbenou qui transmit la Torah au peuple d’Israël, et du roi David qui naquit le jour de Chavouot, la lecture en arabe des Dix Commandements énoncés au crépuscule du dernier jour de la Création, la bénédiction des tribus extraite du recueil arba guevi’im. Sont également indiquées les coutumes liées à la lecture des azharot et le sort du dernier participant du premier jour de la fête chargé de lire le passage chevet ahim yahad oumat ehad mehem… oumichpato nigzar ki enozer, lectures des azharot (poème liturgique énumérant les mitsvot) du rabbin Reuven ben Yitzhak, jets nourris d’eau froide entre les participants au concours de lecture et les jeunes qui attendent le gagnant dans la cour de la synagogue, chacun muni d’un tonneau ou d’une jarre, le tout symbolisant le précepte en mayim ela Torah (Il ri est d’eau que la Torah). A ce propos est présentée ici une description de l’association caritative ‘Ets Hahayim fondée dans le but d’enseigner la Torah et qui organisait un repas de Chavouot. Le chapitre s’ouvre sur un sermon prononcé par le rabbin Yaacov Abehssira sur le thème du don de la Torah et comprenant une description de la lutte de Moshé avec les anges qui s’acheva sur le don de la Torah à Moshé. Le chapitre s’achève sur un poème liturgique du rabbin Yaacov Abehssira achorer hayom shira ouchivha contenant de nombreuses suggestions marquant cette fête, en particulier le don de la Torah et celui de la chekhina, la présence divine sur tout le peuple d’Israël.
Chapitre 11 – La période de deuil entre le 17 Tamouz et le 9 Av
À l’instar de la plupart des communautés juives marocaines, celles du Tafilalet observent fidèlement les journées de deuil prescrites par le Rama (acronyme de Rabbi Moshé Isserles) commémorant les calamités infligées au peuple d’Israël durant la période comprise entre le 17 Tamouz et le 9 Av. En l’occurrence : 1. à compter du 17 Tamouz, les hommes ne se rasent pas ni ne coupent leurs cheveux, ne se réjouissent pas et ne récitent pas la prière che-heheyanou, y compris le Chabbat ; 2. à compter du premier jour du mois de Av, les familles ne consomment pas de viande, ne boivent pas de vin, ne se lavent pas et ne lavent pas leur linge ; 3. à compter de la veille du 9 Av, le repas marquant le début du jeûne n’est composé que de mets non carnés et consommés non pas autour d’une table mais à même le sol, sans mizmorim (hymnes d’actions de grâce) ; 4. à compter de la veille du 9 Av, les fidèles observent les cinq « interdits », se rendent pieds nus à la synagogue, et récitent des élégies ; 5. à l’aube du 9 Av, les fidèles ne se drapent pas dans leur tallit ni ne nouent leurs tefillin, ne lisent pas la chirat hayam et se contentent de la lecture de la portion haazinou et, lorsque le rouleau de la Torah est extrait de l’arche sainte, récitent l’élégie al ekhali. Seule la prière de minha apporte un allègement au deuil : les fidèles s’asseyent sur des bancs, se drapent de leur tallit et nouent leurs phylactères en signe de consolation, suivant la croyance selon laquelle le messie serait né un 9 Av.
Ce chapitre passe en revue en détail toutes les coutumes relatives à cette période de deuil. De même y est décrite la séquence des prières et des élégies prononcées la veille du 9 Av, les coutumes spécifiques de sommeil de cette nuit, F emploi du temps de la journée du 9 Av, la prière de minha et la composition du repas pris en fin de jeûne. Le chapitre inclut les traditions populaires concernant le tiqqun hatsot quotidien à compter du 17 Tamouz et les coutumes réservées aux femmes et aux filles qui se lamentent sur la destruction du Temple devant leurs fourneaux. Le programme scolaire des jeunes élèves est adapté aux circonstances et composé de l’étude de trois haftarot intitulées telata depur anouta, du livre des Lamentations (Ekha), de la haftara traditionnelle de Ticha beAv, et d’élégies inspirées par la destruction du Temple. Ce chapitre est ici, et pour la première fois, agrémenté de quatre élégies manuscrites des Sages de la famille Abehssira, ainsi que de la haftara du 9 Av en dialecte judéo-arabe, assorti d’une traduction hébraïque et d’une introduction détaillée sur le thème de la haftara dans sa version judéo-arabe.
Chapitre 12 : lectures saisonnières
Les coutumes de lectures saisonnières généralement pratiquées par les communautés juives marocaines, au Tafilalet en particulier, évoquent des événements historiques : c’est le cas de la Haggadah (récit de Pessah) ; du Cantique des cantiques (chir hachirim) lu lors des mi-fêtes de Pessah ; du livre des Proverbes (sefer michlé) et des Maximes des Pères entre Pessah et Chavouot ; du livre de Ruth et des azharot à Chavouot ; du livre de Job entre le 17 Tamouz et le 9 Av ; du livre de Daniel entre le chabbat Nahamou et le premier jour du mois d’Eloul. Ce dernier chapitre détaille les coutumes de lectures saisonnières, leurs horaires, les textes et les versets prononcés avant et après ces lectures. En illustration, nous achevons notre ouvrage par la lecture saisonnière traditionnelle du livre de Job à Erfoud.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
ספר זה עוסק בתיאור אורח החיים של קהילות תאפילאלת בכל מה שקשור למעגל השנה והתפילה. הוא המשך לקודמו, כרך א׳ העוסק במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה. שני הכרכים מהווים מפעל מחקרי תיעודי ששם לו למטרה לשמר את מורשת! של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא שבדרום מזרח מרוקו וקהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה, לתאר את מנהגיהן ואורח חייהן, הגותן ויצירתן התורנית והפיוטית במשך כ-150 השנים האחרונות.
הספר מתמקד כאמור בהוויי ובמנהג של מעגל השנה: שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה וט״ו בשבט, פורים ופסח, ימי ספירת העומר וימי בין המצרים. הוא כולל תיאורי הווי, פיוטים ודרושים מוהדרים מאת חכמי תאפילאלת, וכן ההדרה ראשונה מכתבי יד בליווי מבואות ותרגום ערבי יהודי(שרח) של ההגדה של פסח, של תיקון פסח(צ׳היר), של פרקי אבות ושל ההפטרה לתשעה כאב ואף פיוטים וקינות.
שני הכרכים נשענים על מקורות בעל פה – כ-50 מסרנים, על כתביהם של חכמי המקום, על עשרות מסמכים שונים מתאפילאלת ועל אוספים של כתבי יד מבית הספרים הלאומי, ממכון בן־צבי, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וממוזיאון ישראל.
ד"ר מאיד נזרי, יליד ארפוד שבמחוז תאפילאלת, משלב זה למעלה מ-20 שנה את עבודתו המחקרית בהוראה אקדמית (היום במכללת ליפשיץ והרצוג) כמרצה בכיר למקצועות העבריים. פרסם כ-30 מאמרים בנושאי שירה ופיוט וקהילות תאפילאלת. ספריו הקודמים: שירת הרמ״א, הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו(הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ג); קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא – מעגל האדם (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע״ג)
כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:
לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפוד וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.
לר׳ אליהו ובנו ר' מכלוף אביחצירא זלה״ה ולר׳ שמואל אביחצירא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.
לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־ אסוק וריש.
לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לד׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד ב־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הדוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה.
יהא זכר כולם לחיי העולם הבא
תעודת סמיכה לשחיטה
ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים
אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״
ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה"
ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״
ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיין ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״ אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בהץ סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא"
וקנינו מידו בקשט׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכר שלא ישיג גבול אחרים ח׳ו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) ז׳ל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״ והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת׳׳ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד ה׳) יצחק אביחצירא.
גם אנכי הבא על כח׳י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנז׳ל(הנזכר לעיל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש׳פ (חתמתי שמי פה) והשרב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש׳ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג או׳ר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש׳א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה' ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).
פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי
פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי
מעגל האדם
פיוטיה לחתונה
אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)
הכתובת: פיוט. נועם: ׳אעיר כנשר׳. סימן: אני יחייא אדהאן חזק וברוך אמיץ.
לכבוד התורה החתן המפאר מאיר אביחצירא הי״ו אכי״ר. התבנית: מעין אזורית. פיוט בן שמונה עשרה בתים כולל בית הפתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בשתי מילות קבע ׳מאיר אביחצירא׳ משמעותיות לנושא השיר. החריזה: אאאא / בבבא / גגגא / .
המשקל: חמש הברות בכל טור.
מקור: ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עמי עד.
מבוא לשיר: השיר כולו שבח ותהילה לבבא מאיר המכונה כאן ׳חתן תורה׳ על שם התורה, שבה דבק מילדותו בבחינת ׳ושמח מאשת נעוריך׳, זו התורה שאדם למד מנעוריו. הוא מכונה גם בתואר ׳חתן קדושה׳, תואר המוסב על ידי ר׳ יעקב אביחצירא על ספר תורה בפיוט ׳צהלי רני׳. שמו של החתן ׳מאיר בוחצירא׳ הוא הטור הרביעי בכל בית המשמש גם נושא השיר וגם מעין פזמון. החתן זוכה לתארי שבח בחכמת התורה, משנה וגמרא ושקידתו בלימוד השגור בפיו. גם מידות טובות של החתן נמנות בשיר: יראה ואהבה, ענווה וקדושה. בשיר גם איחולי שמחה של האב לבנו.
החתן בבא מאיר היה איש הדר הנרמז בתואר ׳איש הביניים׳ בטור 10 על פי הפירוש במדרש ׳מאי בינים? ש׳מבונה מכל מום׳ ׳העשוי כבנין׳. תיאור הבן המצפה לאביו בבית 9 ׳אל רופא מרפא / חזק הָרָפֶה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא׳ מוטען במשמע כפול: הבן ישראל המצפה לאביו הקב״ה, והבן מאיר המצפה לאביו ישראל הנעדר מן החתונה. היעדרות זו נרמזה בבית האחרון ׳אמיץ השיבה / ישראל שובה / אל ארץ טובה / מאיר בוחצירא׳. ר׳ ישראל שהה בעת החתונה בארץ ישראל, והמשורר פונה בו בזמן לר׳ ישראל לשוב לתאפילאת הקדושה וגם לה׳ לשוב לארץ ישראל.
אשיר בשירה / בשפה ברורה / לחתן תורה / מֵאִיר בּוּחְצֵירָא
נאה לו שמוי / אליהיו עמו / בלילו ויומו / מאיר בוחצירא
יניק וחכים / את רבו מחכים / לדעתו משכים / מאיר בוחצירא
ישר נאמן / בכל עת וזמן / צנצנת המן / מאיר בוחצירא
חכם בתורה / משנה וגמרא / בפיו שגורה / מאיר בוחצירא
יראה אהבה / לדגול מרבבה / ידבק בחבה / מאיר בוחצירא
יחוד ענוה / קדשה נאוה / בם חשק אִוָּה / מאיר בוחצירא
ישמח אב בבנו / עשות רצונו / עבודת קונו / מאיר בוחצירא
אל רופא מרפא / חזק הרפה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא
איש הבינים / יוסף החיים / בכפלי כפלים / מאיר בוחצירא
דורש ומקיים / לשם שמים / מיום יומים / מאיר בוחצירא
הן יראת השם / בה יקנה שם / טוב הנקךא בשם / מאיר בוחצירא
אז בחפתו / תשמח עדתו / אמו אחותו / מאיר בוחצירא
נא אל הראני / עד יזכה לבני / חיי ומזוני / מאיר בוחצירא
חתן קְדֻשָּׁה / תורה מורשה / מאבן ראשה / מאיר בוחצירא
זכות אבותיו / ישמר מצותיו / חקותיו תורותיו / מאיר בוחצירא
קדוש אין בלתו / יברך אותו / עם בת זוגתו / מאיר בוחצירא
אל ארץ טובה / מאיר בוהצירא / אמיץ הָשִׁיבָה / ישראל שובה
זעקת יהודי מרוקו-סגירת השערים והקריאה להצלה-מאורעות ואדי סאליב
סגירת השערים והקריאה להצלה
מיד עם קבלת עצמאותה גזרה ממשלת מרוקו ב־12 ביוני 1956 על סגירת שערים ליציאת יהודים. משרד ״קדימה״, שטיפל בעליה נפגע ונאסרה פעולת השליחים, כך גרמו נסיבות־חוץ לסתימת העליה. אף על פי כן הרצון לעליה של יהודי צפון אפריקה לא נחלש והסיבות הן: האבטלה והמצוקה הכלכלית שהיתה גוברת והולכת בשל עזיבת הון את מרוקו. הצרפתים הוציאו את צבאם החונה שם עקב לחץ מדיני מצד ממשלת מרוקו ותנאים בין לאומיים כלליים. צבא זה בעבר סיפק עבודה ליהודים. עתה הם היו מבוטלים. נוסף לכך היה קיים חרם של תושבי המקום נגד יהודים. בדידות ואי בטחון ביחס לעתיד התפשט בקרב היהודים. הם לא היו ולא רצו להשתלב בתרבות הערבית, כשיש להם תרבות צרפתית.
כל הסיבות הללו גרמו לכך, ששבט פורה ומבורך זה יעזוב את הגולה ויעלה לישראל. עלינו להכין הכלים לקליטתם של אלה שעתידים להגיע בקרוב.
בקול קורא, שיצאה התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל ביולי 1956, נאמר: ״על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הנושאת בעול ההיסטורי, להציל אחים אלה בעוד מועד. על כל יהדות הגולה החופשית, על תושבי המדינה להירתם למפעל ההצלה בכוחם ובהונם, כי הצלת אחים היא בטחון המולדת״.
בדיון בכנסת ב־1.9.55 על גורל יהודי צפון-אפריקה נאמר בהצעת סיכום של מרבית הסיעות בכנסת: 1. הכנסת מביעה את חרדתה לבטיחונם ולגורלם של המוני היהודים בצפון אפריקה ורואה בעלייתם את הפתרון היחידי למצוקתם. הכנסת מחייבת החשת עליתם בקצב מוגבר. 2. הכנסת מטילה על הממשלה, בהתייעצות עם ועדת הכספים, ובתאום עם הנהלת הסוכנות היהודית להביא בפניה תכנית מפורטת לממון העלית המוגברת בתקופה הקרובה ולקליטתה. 3. הכנסת קוראת לאזרחי המדינה וליהודי התפוצה, ובמיוחד ליהודי ארצות הברית, להתגייס למפעל לאומי רב ממדים ולמימון תכנית זד.
ב ־24.8.55 הפגינו עולי צפון אפריקה למען עלית הצלה. למשלחת המפגינים הובטח, שהועד הפועל הציוני יאשר הצעת החלטה לעלית 45 אלף יהודים מצפון אפריקה באותה השנה, ואם יוחמר המצב ידאגו לעליית אלף נוספים.
בכנס יוצאי צפון־אפריקה. בנתניה ב־6.5.59 אמר מר ד. בן גוריון ראש הממשלה לשעבר: .״אני מאמין, כי העשור השני. של המדינה יראה, את גאולתה השלמה של יהדות צפון אפריקה. אני גם מאמין, כי ממשלות מרוקו, תוניס ולוב יאפשרו לכל היהודים, שירצו בכך, לצאת, והמשפחות המפוררות יתאחדו״
דיון מיוחד נערך ב־19.8.54, בכנסת על הצלת יהודי צפון אפריקה והועבר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות שלוש הצעות לסדר היום ניתנה תשובה מפי ראש הממשלה מר מ. שרת ז״ל; אשר אמר בין היתר : ״.המוסד, לתאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית׳ הקדיש בשבועות האחרונים כמה ישיבות רצופות לברור השאלה הזאת במיוחד ולטכוס עצה, הוא שמע דינים וחשבונות מפורטים מפי חבריו ושליחיו אשר, ביקרו במקומות המעשה. הוא קיבל כבר החלטות להחשת העלייה במסגרת היכולת הנתונה. הוא גם העמיד לפניו את ברור הבעיה .של גיוס,.. אמצעים חדשים להרחבת היקף העלייה וההצלה״.
הכנסת, חוץ מסיעת ״חירות״, הסכימה להעביר הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון.
איסור העלייה השרירותי הוליד מערכה ממושכת בכוונים שונים והקונגרס היהודי העולמי נקרא לצאת למשא ומתן עם ממשלת מרוקו על הבעיות השונות, שנוצרו.עם סגירת העלייה. המשא ומתן נסב סביב הנקודות הבאות: א). מערכה על חופש ההגירה. ב) תביעה.לאפשר איחוד משפחות עם מאה אלף היהודים יוצאי מרוקו .אשר בארץ ג. פתרון מהיר על־ידי עליה לבעיית 50 אלף׳ שחיסלו את עסקיהם והתכוננו לקראת עליה, ולפתע מצאו עצמם במקרים רבים, ללא קורת גג ופרנסה. ,היתר עלית תושבי המחנה שליד קזבלנקה, שנשאר ללא יד מארגנת ורשות לשלוח רופאים.לקיים תנאי הבריאות במחנה עד למרוקו.
לאחר משא ומתן ממושך נענו השלטונות לתביעה, האחרונה בלבד, והתירו את עלית תושבי המחנה.
באוגוסט 1957 נעצרו בטנג׳יר אלף ומאתים יהודים ממרוקו , קבוצה, קטנה יותר בטטואן בדרכם לארץ. ממשלת מרוקו נסתה להשפיע על האנשים לחזור למקומותיהם והיהודים סירבו. העולים סבלו, אך לא ותרו להגיע לארץ.
מאורעות ואדי סאליב
קליטתם של יהודי צפון אפריקה הייתה מלווה בעיות שונות, ראשית, היה מרחק רב בין צורות הפתרון המיוחלת ובין מה שמצאו העולים בבואם ארצה. שנית, יהודי מרוקו היו נטולי כלים הכרחיים כדי למצות את האפשרויות, שנתנו להם בבואם. שלישית, העלייה לא שינתה את היסודות הערכיים של העדה. רביעית, נוצרה אוירה בלתי נוחה סביב עדה זו, שמקורה בדעות קדומות שהשפיעה הן על נכונות הקליטה והן על נכונות להיקלט.
״עבודות הדחק״, שהיה בהם פתרון זמני להכנסה מינימלית, לא הקנתה להם את הביטחון לעתיד. לבעיית התעסוקה הצטרף הגורם החברתי, שכן מקום העבודה קובע גם את מקומו של אדם בחברה. הדעות הקדומות לגבי ״עדות המזרח״ בישראל ובמיוחד כלפי ״המרוקאי״ הכביד מאד על קליטתם, מרוקאי נעשה שם נרדף לתוקפנות. בבוא הצפון אפריקאים לישראל ראו את הדברים הבולטים לעין שקובעים את רמת החיים.
הם היו עדים לצורת הצריכה של אזרחי ישראל האשכנזים לזו שלהם הנתונה בפער עצום. ״עבודות הדחק״, מספר הילדים הרב והתנאים הכללים לא עודדו את ילדיהם להתקדם בלמודים. כל המציאות הזו, שהנה בעיתית מעיקרה, יצרה מתיחות מתמדת. בסביבה הטעונה חומר נפץ קל מאד היה לכל מעונין בכך לגרום להתלקחות, תוך כדי ניצול רגשי ההתמרמרות. חוסר סיפוק אכזבות של קליטה מתאימה.
במקרה או שלא במקרה ניצת הגפרור בואדי סאליב, שהסעיר את חיפה, את מדינת ישראל ואת היהודים בתפוצה.
מאורעות ואדי סאליב בחיפה, ששמעם הגיע למרחוק, התחיל ב־8.7.59 בשעות הערב בחיפה. יעקוב אל־קרייף, יוצא מרוקו, שהתפרע בשכרותו באחד מבתי הקפה בשכונת סאליב בחיפה נפגע ונפצע ביריות המשטרה. האיש נלקה לבית החולים. מיד התאסף קהל רב כשכולו זועם וסוער. מכונית המשטרה שעברה במקום נרגמה באבנים, שוטר שנמצא ונזדמן לאותו מקום ירה, יריה אחת באוויר. ארבע יריות אחרות נורו מאקדוחו של אזרח, שומר בנק לאומי.
למחרת בבוקר׳ הופצו כרוזים והוראות להימנע מלצאת לעבודה ולסגור החנויות, ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ קרא לעצרת־עם בבית הכנסת הרמב״ם לאחר העצרת יצא ההמון מבית הכנסת כשבראשו דוד בן הרוש, יושב ראש ״הליכוד״. פני כולם היו להפגנה לעבד מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ודגל לאומי מוכתם בדם וכרזות: ״איה הצדק " המשטרה הרגה אדם חף פשע, אין חוק במדינה״.
היצרים התלבו ובשעות אחר הצהרים נתקבלו ידיעות במטה המשטרה על הפגנה בת מאות אנשים המתעתדת לעלות להר הכרמל. ואכן, שתי קבוצות יצאו ׳מהשכונה, אחת עברה בריצה עד לרחוב הרצל, ניפצה שמשות ונסוגה במהירות, .השניה הגיעה עד לרח׳ שפירא, ניפצה שמשות, פגעה ברכוש ונמלטה. כתוצאה מהתפרעויות נפצעו 13 אנשי משטרה, וביניהם שנים קשה, נגרם נזק רב לרכוש המוערך ב־25 אלף ל״י, 34 איש נעצרו.
פרטים אלה פורסמו על ידי ועדת החקירה, שהתכנסה לפי החלטה של הממשלה, לחקור בדבר נסיבות ההתפרעויות שפרצו ב־9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה ולברר כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בתקריות, ואם היתה בהתפרעויות אלה יד מארגנת.
באותו יום שפרצו מאורעות ואדי סאליב מנה הרב י. נסים הראשון לציון ועדת חקירה בנידון, בהרכב ה״ה: הרב י. אבו־חצירא׳ אלפונסו סבח׳ שמואל ׳טולידנו, ח״כ דניאל לוי ושמואל חמו, ממצאי הועדה נמסרו לרב נסים ולנשיא המדינה י. בן-צבי ז״ל. באותו יום נתקבלה המשלחת על ידי הנשיא. באותו דו"ח הדגישו, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות, שינוי יחס כלפי העולים״ הצביעו על הצורך להעמיד פקידים מאותה העדה שלהם שפה משותפת, שפור תנאי הדיור, תנאי עבודה טובים ותנאי חינוך מניחים את הדעת. התשובה הייתה, היות והכנסה מנתה ועדת חקירה, אין אנו רשאים להתערב בעבודתה.
בדו"ח המפורט שהוגש לממשלה בכתב על ידי חברי הועדה: יו״ר — ד״ר מ. עציוני, שופט בית המשפט המחוזי. חברים — ח״כ י. קליבנר ז״ל, הרב יצחק אבו-חצירא, פרופ ש. איזנשטאט ועו״ד רם סולומון. בדו״ח נאמר בין השאר:
״הועדה משוכנעת, שהתנהגות המשטרה נבעה משיקולים כנים של רצון להימנע בכל מחיר של שפיכת דמים מהתנקשויות בין יהודים ויהודים, עד כמה שהדבר נוגע למאורעות לילה ה־8.7.59 נראה לנו שיש ליחסם להתפרצות ספונטנית של הקהל תוך רגש הזדהות עם איש השכונה יעקב אל קרייף ומתוך חרדה לגורלו. ברם ספונטניות זו נמוגה והלכה עם ערפילי השחר ומכאן ואילך מתעצבות התגובות על ידי יד מכוונת ומארגנת.
מנהיגי ארגון, ליכוד עולי צפון אפריקה ובראשם דוד בן הרוש מודים שביוזמתם כונסה האספה ובהתנהגותם צעדה התהלוכה בבוקר יום 9.7.959 האופן בו אורגנה ההפגנה אינו יכול שלא לעורר ליבוי יצרים וסערת רוחות. (דגלים שחורים, דגל לאומי רווי דם).״
בצווארו של ארגון ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ תלוי, לדעת הועדה׳ קולר ¡־;אחריות של ההתפרעויות באותו יום…
לא רק שאין לזהות בשום אופן, את כל העדה הצפון אפריקאית עם מעשים אלה. אלא אף לא את שכונת ואדי סאליב בכללה…
אמנם טענו בפנינו — אי אלו אנשי ציבור כי מאחור ״הליכוד״ וההתפרעויות עמדו גופים צבוריים או פוליטיים, שהיו מעונינים בהסתה ובהתלקחות, אולם לא הובאו בפנינו כל הוכחות לביסוס הטענות…״
המסקנות של ועדת החקירה
״מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.
יש לזרז, בכל האמצעים, את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, עידוד השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את חיסול משכנות העוני, ואת העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות, על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת הקיום ולהתקדמות השכלתית, חברתית וחינוכית בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים הן על ידי חינוך עובדי הציבור במוסדות, הבאים במגע עם הציבור לכל שכבות, אוזן קשבת, ליתר הבנה, ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.
אך יותר מכל קוראת הועדה אל כל אחד ואחד מאזרחי המדינה לתרום את תרומתו בקידום מיזוג גלויות. נשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה שהבדלים במנטליות, בחינוך, בגישה בהשקפת עולם ובמנהגי חיים אשר עוצבו בגלויות דשונות אינם מעידים בשום פנים ואופן לא על עליונותו ולא על נחיתותו של זה או אחר. ובכל שנעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם כך נקדם יותר ויותר את תהליך המופלא, שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.
נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות, לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו מקומם הראוי. רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר, עבור דדך לשכת עבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט. חייבים אנו,לעודד את גילוייהם של בטויי התנדבות והתעלות שכה אפיינו את ציבורנו לפני שנים מעטות.
נראה לנו שרצוי שהממשלה תשקול, אם אין לה מן הראוי להקים גוף ציבורי רחב, שיכלול בתוכו אישי רוח גדולים, מחשבה ואנשי מעשה מכל החוגים, מכל העדות ומכל מזרמים, אשר אחת תהיה משימתו, .לבדוק, לייעץ, וליעל ולזרז את תהליך מיזוג הגלויות. ינתנו לו, למוסד מתאים זה, ׳הכלים המתאימים להצביע על לקויים, להתריע על הטעון תיקון .בשטח זה, ובעיקר להגביר את תחושת הסולידריות והאחווה בין כל שכבות.. העם היושב בישראל״.
אב תשי״ט — אוגוסט 1959-
תגובות למאורעות ואדי סאליב
מאורעות ואדי סאליב עוררו והתסיסו את דעת הקהל במדינת ישראל. התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל פרסם כרוז, שהופץ באוגוסט 1959 תחת כותרת— ״אל תזהונו!״. בין השאר נאמר בכרוז! ״למה העיתונות מתעלמת מכל החיוב ומבליטה בשורותיה מעשה קומץ מוסת, קומץ. חסר אחריות אשר גם על שורותיו נמנים חיילי צה״ל מסורים״. ״אל יטשטשו המסיתים החיוב הכללי של בני העם ושל יוצאי צפון אפריקה! נתקן המעוות, נשכח ארץ מוצא של כל עולה, נעלה ונקלוט, בזכויות שוות. בני בל העליות ובין אח לאחיו, כי המעמסה כבדה״.
בעיתונות היומית הופיעו בימים ההם דעות אזרחים על מאורעות אלה ולפי כותרות המכתבים למערכת יובן תוכנם. והנה אחדים מהם: ״אין אפליה בגלל צבע העור״, ״מזוג העדות תהליך מושך״, ״ואדי סאליב .— אפוס ישראלי״, לא הואדי, הלב עלה על גדותיו״, ״למה הואדי עלה על גדותיו?״
ח׳׳כ י. ניצני ז"ל פרסם מאמר לאחר מקרה ואדי סאליב בשם ״לתכנון החברה בישראל״. בסוף המאמר הוא כותב: ״נתכנן את התפתחות החברה בישראל, נגייס את מיטב המוחות ואת האנשים בעלי הרצון הטוב למצוא פתרון קונסטרוקטיבי ממלכתי, לשאלה זו, נסיר את אבני הנגף ונצא לדרך המלך באמצעים ממלכתיים״. (מתוך הספר ״העליה מארץ מבוא השמש״, עמי 73). –
גבי רבקה בר יוסף במאמרה ״המרוקאים — רקע הבעיה״ מסיימת ״פתרונות לשעה לא יגיעו לשרשי הבעיה. הדבר הנדרש. הוא תכנון כולל המבוסם על ניתוח מעמיק של כל הבעיות הכלכליות, החינוכיות ועל הכל החברתיות, ׳ושל התוצאות האפשרויות למדיניות המוצעת״.
מסקנות ועדת מאורעות ואדי מאלים לא השיגו את מטרותן. החיים נמשכו, כאילו כלום לא קרה. הנה דוגמה אחת, ב־1963 הכריז מר גולדשטין, יו״ר מועצה המקומית ראש־פינה לשעבר, שהוא מסרב לקבל עולים מצפון־אפריקה, שכן הם ״חממה של עולים פרימטיביים״, כך פורסם בעיתונות באותם הימים. כתגובה הגיש ח״כ א. חסין הצעה לסדר־היום בענין זה ותבע לפטרו מתפקידו.
בנאומו בכנסת מיום 28.3.66 על תקציב החינוך הביא שורה של הצעות להגברת פעולות החינוך ולהקלות לילדי אזורי־פיתוח. בין השאר תבע חינוך חינם על־יסודי לפחות לבני עיירות הפיתוח. ביום 21.6.66 נאם במסגרת תקציב משרד השיכון והציע להרחיב הדירות למשפחות מרובות ילדים ולבטל תוספת שכר־הדיה, שעמידר עמדה להעלות. בנאום על חוק התקציב 1967/68 תבע השקעות יתר לעיירות הפיתוח.
דפים מיומן-ג'ו גולן- דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק שני ואחרון
דיפלומט נון־קונפורמיסט
מאת
יגאל בן־נון
ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.
גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.
ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.
בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.
אוניברסיטת פריס 8
דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק ראשון
דיפלומט נון־קונפורמיסט
מאת
יגאל בן־נון
ג׳ו גולן נפטר בשנתו ליד אלג׳דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו, שר החוץ לשעבר מוחמר שרקאוי, שהוא גיסו של חסן השני, דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מפתיע הוא נפטר באותו מקום ליד אלג׳דידה שבו שכן מחנה המעבר לעולים ״קדימה״ שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.
לאורך כל הקריירה הציבורית שלו פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של גולן קרנה צבריות נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערבים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמר החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה ג׳ורג׳ו לה־פירה. על כך יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמר חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַת עוכאשה, עם האלג׳ירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי ד״ר עבדלכרים ח׳טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע׳זאויי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ״בכּאי, עם עבדרחים בועביד, מהדי בן־בַרְכָּה, עבדלקדר בן־ג׳לון, מוחמר שרקאוי, עבד אל הדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג׳ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבד אל ג׳ליל, אחמד בלפרג׳, מולאי אחמד עלאוי וד״ר מוחמר אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.
על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג׳נבה גרהרט ריגנר: ״היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל ובמפלגה הדמוקרטית לעצמאות. גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים״.
במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא, ורק היא, הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם, ומולם את תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה שצפויים ליהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: ״ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל, וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה״.
עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת ״המסגרת״ של המוסד למרוקו ואשר סיכנה את הקהילה המקומית: ״הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן ׳העסק הביש׳ במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו״. גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: ״מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות״.
בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערבים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את מנהיגי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידם. זו הסיבה שפעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת אנדרה שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.
על יחסה של גולדה מאיר לגולן, לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו. ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז׳אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר ובו היא מודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן מכיוון שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות אסר השגריר על גולן לנסוע והודיע לו שאם ייסע בכל זאת, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות, מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של עקיבא לווינסקי למרוקו אף שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה שהם נמצאים עמה ביחסי יריבות. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראליים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף החליט גולן, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז׳אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, שאל מולאי חסן מדוע לא הצטרף גולן לשני השליחים וכאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז׳אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.
גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג׳יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לע׳זאוי, שבמסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר ״קדימה״ ליד העיר אלג׳דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך
בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית, מניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.
קישור לכתבה בעיתון"הארץ"
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1069800
ר' שלמה חיון תלמיד ר' יעקב אביחצירא וספריית הקבלה בתפילאלת-חוברת הברית מספר 31 בעריכת מר אשר כנפו
חוברת הברית מספר 31 בעריכת מר אשר כנפו
נוסף על כך נזכרים כמה פירושים לזוהר: אור יקר לר' משה קורדובירו (רמ״ק), זהרי חמה לר' אברהם אזולאי(המובסס על ירח יקר לר' אברהם גלאנטי תלמיד הרמ״ק), עמק המלך לר' נפתלי בכרך וכן זוהר הרקיע לר' יעקב צמח. מבין ספריו של רמ״ק נקבו בשמות גם שיעור קומה ופרדס רימונים, ועימם עסיס רימונים, פירוש לפרדס מאת ר' שמואל גאליקו תלמיד הרמ״ק. נזכר גם ספר מגיד מישרים של קארו. יש לתמוה על
היעדרו של ס' מקדש מלך לר' שלום בוזגלו, מן הפירושים החביבים על ר' יעקב, ואולי נתכוון אליו חיון בצירוף יראה כל אשר במקדשי אלי.
ואלה הם החיבורים מקבלת האר״י: ר' חיים ויטאל – עץ חיים, שער הכוונות, שער הייחודים, שער ההקדמות (בעריכת ר' שמואל ויטאל), שער הגלגולים, ספר הדרושים (בעריכת ן' טבול תלמיד האר״י), אוצרות חיים, מאורות נתך. באר מים חיים (לר' שמואל ויטאל); מכתביו של ר' יעקב צמח יש לציין את: מבוא שערים, אדם ישר וקול גרמה (על האדרא רבא). כדאי להעיר כי מבין אלה נזכרים בפירוש בחיבוריו רק שלושה: ספר הכוונות, עץ חיים ואוצרות חיים. הבדיקה מעלה כי גם רושמם של יתר החיבורים שנזכרו שם ניכר בכתביו, על \אף שאין הוא מציין את שמותיהם במפורש; הוא הדין בפרט בשער ההקדמות ושער הגלגולים. לצד אלה הוא מונה עוד כמה חיבורים שמקומם נפקד מן ההקדמה המדוברת: פרי עץ חיים, שער המצוות, שער הפסוקים וספר הליקוטים. עוד מזכיר הוא כמה פעמים את 'ליקוטי האר״י', והבדיקה מעלה שבכינוי זה הוא מתכוון כמעט תמיד לספר לקוטי תורה דווקא ולא לחיבורים אחרים.
עוד נזכרים: מעין גנים לרמ״ע מפאנו; שלושה מחיבורי ר׳ נתן הירושלמי בן ראובן דוד שפירא: טוב הארץ, מצת שמורים ויץ המשומר; זאת חוקת התורה לר' אברהם חזקוני; מגלה עמוקות (עה״ת) לר' נתן שפירא מקרקוב שנודעה לו תפוצה רבה; ספרו של ר' יוסף שלמה (היש״ר) דלמדיגו – מצרף לחכמה וכן הקובץ תעלומות חכמה (ובו נדפסו בבסיליה שפייט, לצד מצרף לחכמה, גם נובלות חכמה ובחינת הדת לר' אליהו דלמדיגו); יודעי בינה לר' משה זכות (ואולי גם ספר השרשים מאת מחבר זה, שעניינו צירופי אותיות).
חיון רושם גם את חיבורו של ר' משה בן מימון אלבז היכל הקודש על כוונות התפילה, ואת גנת ביתן של תלמידו ר׳ יצחק הכהן על ענייני הספירות ועניינים שונים, שהיה לפניו בכתב יד. חיבור אחר שלא ראה אור בדפום הוא גן המלך, ובו ביאורים למאמרים מספר הזוהר שנלקטו מן הספר עמק המלך, הנזכר לעיל.
מעניין כי חיון עצמו משמר הפרדה סוגית בין ספרים המקנים דרך-חסידות ובין חיבורי הקבלה שהוא מונה, אך גם בהם אפשר למצוא כמה 'ספרי ההנהגה ותיקונים,. בין אלה ראוי להזכיר את שמו של החיבור המאוחר ספר משנת חסידים לר' עמנואל חי ריקי (וקיצורו יושר לבג מאת המחבר עצמו), שנתחבר בראשית המאה הי״ח באיטליה. ספר זה השפיע רבות על תורת ההנהגות והתיקונים הקבליים של רי״א, ובייחוד דברים אמורים אשר לדרכים שבהן הציג את קבלת האר״י כמסכת הנהגות סדורה. רי״א מזכיר את שמו של החיבור בכמה מקומות, ולצד זאת מצאתי שימוש ברעיונות מן הספר בלא ציון מפורש של שמו. מכל מקום, ההנהגות והתיקונים בחיבוריו מיוסדים יותר דווקא על הספרים הקלאסיים בקבלת האר״י.
למותר לציין כי רשימה זו – חלקית היא, וכל כמה שנשתדל ר׳ שלמה לשזור בה כותרי ספרים רבים, לא עלתה בידו להכניס את כולם. בין החיבורים החסרים בולטים, למשל, פירושי החיד״א (כגון נחל קדומים או חומת אנך) או פירושים על התורה (אור החיים, 'האלשיך' הוא תורת משה לר' משה אלשיך), ספרי הליקוטים המיוחסים לר׳ חיים ויטאל (ספר הליקוטים, ליקוטי תורה) ועוד. עם זאת, אין בחסרון זה כדי להמעיט מערכה של הרשימה לידיעותינו על ספרית הקבלה בתפילאלת במאה הי״ט.
לסיום, מבחינה ספרותית, ימצא הקורא ערך וחן בלשונו הנמלצת, המלאה שעשועי לשון מקוריים. למשל, בעקבות דברי המשנה בזבחים (פרק ה) הוא כותב: 'שבחי שלמי ציבור מדותיו / ואסמות אסם מועילות מעלותיו / כי זהו מקומן של שבחים / גדשי גדשים שחידתו בצפון'. בעקבות פירושו הידוע של רש״י לויקרא יב ד הוא מעיר: 'ופותח שערי דמעות ולא חש במעיה / ולתת תמיד משתאה /וכל דמי טהרה במפיק קאי'; נדיבותו מתוארת כך במליצה 'גומל ידו הדה בכיס כיס קרי ומייתי עניי אחיו', על יסוד הפתגם התלמודי הידוע; ועוד רבים רבים וטובים. במסגרת החריזה התכופה ימצא הקורא חרוזים שאפשר ליישבם רק לפי ההגייה הנהוגה בפי הדוברים באזור מגוריו של המחבר, למשל: וקשורה בנפשי / ובבוא הנשיא; וזווגם עולה יפה / בלשון חכמים מרפא; ויבא אל בית יוסף / ובכל חדריו ובדקו חכמה הוסיף; חסידא קדישא / משפט וצדקה עשה; וסדר התמיד / לשרת לפני ה' עומד… / רק בתורה לומד; וכיוצא באלה.
דבריו רצופים שאילות ספרותיות מן המקרא, התלמוד והמדרשים ומהם הולך הוא ומשבח את רבו הנערץ, וכולם הודגשו להלן במהדורה המוערת. בראש הבתים קבע את נוטריקון שמו אנא שלמה בר כמוה״ר מכלוף היין, ואת כולם חתם בפסוקים מקראיים הנגמרים בשם 'יעקב'.
יעל לזמי פתגם בהתייחסות מגדרית-ברית 34 בעריכת מר אשר כנפו
יעל לזמי
פתגם בהתייחסות מגדרית
פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.
פתגמים נוספים מתייחסים לבת המשקפת את דמות האם.
| תרגום | פתגם |
| כמו האם [כך] כמו הבת | פְחָ'אל אוֹם פְחָ'אל בֶּינְת |
| קשטי [ה]לפת תהפוך לבת | זווֶ'ק אֶל-פִיתָא תְרְזַע אֶל-בְּנִיתָא |
| הבנות זרעי עירן | אֶל-בְּנֵת זְרַע אֶל-בְּלָאדְהָן |
| הבת אבן [כמו סלע] חוזרת [גם] אחרי ארבעים שנה. | אֶל-בֶּנְת סְלְעָא – תָא תְרְזֵ'ע מְנוֹרָא רְבִּעִין עָם |
| אם אתה רוצה ליראות את בעלת הבית – הסתכל בכניסה לבית/ בסף הבית | אִילֹא חֶבְּיִתִּי תְרָא מוֹלָאת אֶל- דָאר – שוף בָּאבּ אֶל-דָאר |
| הסבר: פעם כדי להינשא היו מסתכלים באם וכיצד מתנהל הבית. אם הבית מטופח מהכניסה רואים זאת. האם היא "סף הבית". בפתגם מקביל פתגמה המפתגמת:
בפתגם מקביל פתגמה המפתגמת: |
|
| תרגום | פתגם |
| אם ברצונך לראות את בעלת הבית דרוך על גת הבית/ המחצלת בכניסה לבית | אִילָא חֶבְּתִי תְרָא מוֹלָאת אֶל דָאר – תֵעְפֵס עְלָא גַת אֶל דָאר |
Le Mossad – Michel knafo-Un doigt accusateur
Un doigt accusateur
Qui sont les olim arrivés du Maroc en Israël? Comme nous l'avons dit, 8% étaient des habitants des villages. Le reste était d'une manière ou d'une autre, lié à la culture occidentale. Ce fait contredit totalement le préjugé que la majorité des olim n'avait pas été en contact avec la culture occidentale jusqu'à leur arrivée en Israël. Plus encore, si nous retenons le critère de la formation professionnelle, il n'est pas différent de celui des olim venus en leur temps d'Europe Orientale: -49% des olim étaient des artisans; tailleurs, cordonniers, mécaniciens, etc… dans 41 branches différentes. 21.4% étaient liés aux professions commerciales: commerçants, boutiquiers, vendeurs, bouchers – dans dix branches du commerce; 21% des ouvriers ou travailleurs de la terre. Mais 17.6% étaient liés à des métiers considérés comme modernes: comptabilité, enseignement, employés, rabbins, dentistes, économistes; et ce pourcentage n'est pas inférieur 
à celui des olim "ashkénazes" de la même époque.
De plus, même si on accepte cette fausse croyance du manque de culture des olim du Maroc, cela ne ferait que renforcer le doigt accusateur envers les habitants d'Israël pour avoir aggravé la situation. Il y a en effet un fait irréfutable: 48.4% – près de la moitié – des olim du Maroc étaient, à leur arrivée, des adolescents de moins de 16 ans. Pourquoi ne les a-t-on pas éduqués et "civilisés" comme il le fallait, alors qu'il n'y a rien de plus facile que d'éduquer des enfants? Si aujourd'hui, vingt ans après leur Alyah, on invoque leur manque de culture, la faute en incombe avant tout au système éducatif israélien. Au rapport des éducateurs envers les enfants des olim; à l'incapacité de répondre à l'attente d'enfants assoiffés d'apprendre. Depuis la Alyah des "Bilou", aucune autre vague d'immigration n'a amené un tel pourcentage d'enfants, et c'était là le plus beau cadeau offert par le judaïsme marocain à Israël.
Il est faux d'avancer que les juifs riches et éduqués du Maroc ont émigré en France. Les départs vers la France et les autres pays n'a englobé qu'entre 5 à 8% de tous ceux qui ont quitté le Maroc, ne dépassant pendant des années le taux de croissance démographique naturel de la population juive.
Certes nous ne disposons pas de données statistiques précises sur la formation professionnelle de ceux qui ont choisi la France, mais il est possible de supposer qu'elle n'était pas différente de ceux qui sont venus en Israël. Mais en France, contrairement à Israël, la communauté juive, le Consistoire, s'est occupée de ces immigrants. Elle ne les a pas envoyés dans des maabarot (ou dans des bidonvilles), agglomérations reculées, leur disant: "débrouillez-vous!" mais a tout fait pour qu'ils s'intégrent à la vie de la communauté et à ses institutions.
Les juifs d'Algérie, de Tunisie et du Maroc qui se sont installés en France, ont doublé, sinon triplé la population juive de ce pays, et la communauté n'en a pas été effrayée. Au contraire, elle en a été heureuse et leur a permis de prendre des postes de premier plan, conformément à leurs talents. Alors qu'ici la majorité des olim ont été dirigés vers des agglomérations éloignées et on leur a dit "continuez à vivre comme dans votre pays d'origine!" sans même vérifier si cela était possible, sans tenir compte ni de leurs talents, ni de leurs métiers. Et eux ces juifs candides qui avaient vu leur rêve se réaliser, ont obéi et sont allés là où on les a envoyés, alors que les anciens – ashkénazes comme sépharades – ne se sentaient pas concernés par la vision de la réunion des dispersés, ne se préoccupant pas de cette grande tribu éloignée qui venait d'arriver. Seuls quelques visionnaires isolés comme Louba Eliav et Rivka Gover avaient senti la grandeur du miracle.
Une minorité mégligeable
Et voilà que les graines semées – presque à la volée – dans le désert du Néguev, en Galilée, dans les petites agglomérations à travers le pays, ont commencé à pousser. Les villes de développement se sont agrandies et renforcées; et de ces immigrants venus du Maroc font leur apparition des dirigeants qui ont su prendre en mains les destinées de leur communauté. Soudain le Yichouv (anciens du pays) se comporte avec respect envers les villes d'immigrants: Dimona, Yavné, Kiriat-Gat, Ofakim, Sdérot et Beit-Shean.
Il ne pouvait croire que certains "Marocains", certains des isolés qui avaient quitté la respectable tradition de leur communauté, éblouis par les grandes villes – n'étaient pas eux les véritables représentants authentiques de cette grande communauté. Le Ychouv a voulu généraliser à partir de ces cas isolés sur toute la communauté. Certes, il est vrai que parmi les dizaines de milliers de olim venus du Maroc, il y avait certains dont le mode de vie n'était pas tout à fait adapté au vingtième siècle, et qu'il y avait des villages où la technologie moderne n'était pas encore arrivée, mais ce n'était qu'une minorité négligeable. Il faut donc chercher d'autres causes au sentiment de discrimination des juifs du Maroc.
Ceci dit, il me semble qu'il y a une grande exagération dans le phénomène de pitié de soi de cette communauté. Au lieu d'être fière de ce qu'elle a, elle cherche à se défendre et à s'excuser, tendant à interpréter de manière irrationnelle des faits simples. Comme ce brillant professeur qui avait expliqué aux journalistes combien il avait été humilié d'être pulvérisé au DTT en arrivant à Haïfa à l'âge de 10 ans. Pourquoi ressentir cela comme une humiliation? Moi-même j'ai subi à plusieurs reprises le même traitement. Moi aussi, en descendant d'un avion avec des olim que l'on craignait être atteints de poux, j'ai été aspergé en même temps qu'eux – et je ne m'en suis pas senti humilié le moins du monde, pas plus que les membres de équipage. Deux heures plus tard, ne nous étions-nous pas retrouvés à déguster une bière dans un bar?
Le judaïsme marocain est porteur d'un grand patrimoine juif. Une tribu qui n'a pas connu les mariages mixtes, qui toute entière – religieux comme les moins religieux – a le plus grand respect pour la tradition d'Israël. Entre parenthèses, même les musulmans montraient le même respect, s'abstenant dans les villages d'occuper les maisons de prières juives abandonnées, par respect pour leur sainteté les juifs du Maroc n'ont pas laissé derrière eux les déshérités, les vieux, malgré les protestations de l'Israël "civilisé". Le judaïsme marocain portait en son sein une culture juive brillante et c'était là son dénominateur commun.
Un jour deux jeunes sont arrivés au village d'Igli, dans le sud du pays. Après qu'ils aient raconté le but de leur visite, toute la communauté s'est levée prête à partir. Un des vieux a alors dit aux jeunes: "attendez un moment, nous voulons aller au cimetière pour demander pardon à ceux que nous allons laisser derrière nous, et demander pardon au saint rabbin dont nous ne pouvons emporter la sépulture. Ce même rabbin nous avait prédit que le jour était proche ou nous nous mettrons en marche." Ils se sont rendus au cimetière et commencé à prier. A ce moment, le rabbin s'est arrêté et a dit aux fidèles: "Nous pouvons prendre la route, l'âme de notre saint est déjà là-bas, en Eretz-Israël".
פתגמים-חכמות ערב 1001 משלים ופתגמים בערבית
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
פתגמים-חכמות ערב 1001 משלים ופתגמים בערבית
ان كان الكذب نجى, الصدق انجي
אִן כַּאן אלְכִּדְ'בּ נַגָה, אִלצִדְק אַנְגָא
אם השקר יביא ישועה האמת תושיע פי כמה וכמה
افت الكذب ــــ المواجهه
אאפת א-לכד'ב – אלמואג'הא
אויב השקר – העימות עם המציאות
קושטא קאי,שקרא לא קאי – מארמית –האמת קיימת, השקר לא יתקיים –שבת ק"ד
מלתא דעבידא לגלויי, לא משקרי ביה אינשי – מארמית- כל דבר שסופו להתגלות, אין משקרים בו אנשים-ראש השנה כ"ב
إيش عرفك ٱنها كدب؟ قال ــــ كبرها
אֵישׁ עַרַפַכּ אַנְהָא כִּדְ'בָּה? קַאל : כֻּבְּרְהָא
שאלוהו- כיצד ידעת שהידיעה בשקר יסודה ?
אמר :בשל ההפרזה שבה
פתחון פה יש תמיד לגנב, ורוחב לשון לדובר כזב
משל הקדמוני, מכתב טוביה פסח שפירא כ"ד, 16 פילדלפיה, תרפ"ה
השקר המוגזם: הבקבוק נשבר, והשמן נשאר תלוי ונשמר
חנניה דהן-אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו 2994.
עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה-הירשברג
בנתיבים יבשתיים אלה השתמש גם ה׳בריד' – بريد – הדואר, שאורגן במדינות המוסלמיות לפי השיטה שקיבלו בירושה מפרס ומביזאנטיון. הדואר עמד בראש וראשונה לרשותם של השלטונות לענייניהם הרשמיים! גם יחידים יכלו להשתמש בו בתשלום מתאים לצורכיהם המסחריים והפרטיים. אולם בדרל כלל נזהרו אלה מלהעביר באמצעותו ידיעות סודיות, כי אנשי הדואר מילאו גם את התפקיד של משטרה חשאית והעמידו רשת־ריגול. ברור שלא היה קיים אז איגוד דואר בין־מדיני, ובחליפות איגרותיהם עם הישיבות בבבל נזקקו אנשי המגרב לשיירות המסחריות וגם לרצים פרטיים, יהודים ומוסלמים. אמנם, גם בזה לא תמיד היה כדי למנוע פגיעה במשלוח. לשם הבטחת האבתנטיות של המכתבים היו השולחים חותמים אותם בטבעותיהם. בהעתקות של תשובות הגאונים מוצאים אנו לפעמים במפורש: העתקתי מן הספד החתום בטבעת.
העברת מכתבים באמצעות מוסלמים מסבירה את התופעה, שאנו מוצאים פעמים רבות את שמו של המוען כתוב על־גבי המכתב הן באות עברית והן באות ערבית, או אפילו באות ערבית בלבד, שלא היה שימושה מצוי כמעט בקרב היהודים. בייחוד היה צורך להשתמש בעזרת מוסלמים בשיגור מכתבים למקומות מרוחקים, שהקשר עמהם לא היה קבוע, כגון לווארגלאן, בצחרה האלג׳יראית. במכתב ששלחו הקראים במצרים במחצית המאה השתים־עשרה בעניין הגשת עזרה לנשיאם דוד בן חסדאי נאמר׳ כי ׳גויים וארגלאנין׳ מעבירים את המכתבים הללו אל הקראים במערב. ובוודאי שבעזרת גויים אלה היו הקראים בווארגלאן מקיימים קשרים עם מצרים ועם ארץ־ישראל. עם זה מצאנו כי היה גם קשר באמצעות יהודים בין ארץ־ישראל ובין הנאה המדברית, בדרך קירואן.
ר׳ נסים מקירואן במכתבו אל ר׳ יוסף בן עוכל בפוסטאט מתלונן לפניו, כי הרצים הביאו מרב האי גאון מבגדאד תשובות על שאלות ששאלו אותו אחרים, ואילו הוא עדיין לא זכה לקבל תשובה על שאלה ששאל את הרב בעניין חשוב ביותר, וששיגרה אל בן עוכל עם איש יהודי מסוריה. הוא מבקש להעביר מהר את מכתבו לרב האי עם רץ, כדי שגם הוא ישיב לו באמצעות רץ, שיזדמן לפניו.
חכמי קאבס שאלו את רב האי גאון, אם יש תוקף חוקי להוראות שניתנו באמצעות מכתבים. שני הצדדים ישבו במקומות מרוחקים זה מזה ונהגו לשאת ולתת בדרך זו, אלא שבסופו של דבר נסתכסכו העניינים. ואז נעזרים הם גם בספר החשבונות הנמצא בידיו של הנתבע. השאלה היא משנת 1015 לסה״נ.
השיירות ביבשה ובים היו יוצאות ל׳מַוסֶם׳ – موسم – , כלומר למועד, שמובנו, בדומה למקבילו העברי, גם עיתים מזומנות וגם מקום מיועד. וזאת כדי לרכז מספר רב ככל האפשר של נוסעים וגם כדי לספק צרכים דתיים של חגיגות ועליות, שהיו נערכות במקומות מסוימים. אבן חוקל מוסר דרך־אגב על ה׳מוסם׳ השנתי לכל אנשי אפריקה במונאסתיר, ומספר על הברברים העורכים טואף (הקפה דתית מסביב למקום מקודש) בג׳אמע של אג׳דאביה, שבין ברקה למורת. אבל ברור, כי המוסם העיקרי היה קשור בחג' העלייה למכּה.
מן המפורסמות הוא, ששיירות כאלה של עולים היו גם הזדמנות טובה לעסקות מסחריות. רב האי נשאל פעם ׳לעניין שיירה של חוגגין הבאים בחול המועד ויש במה שנמכר להם [רווח] וכשנמנעין באין לכדי הפסד׳. מצאנו מפורש, כי נשלח מכתב אחד עם החג׳. סוחר אחד כותב, שהוא ישלח את סחורתו ׳פי עיד אל גוים׳, כלומר בחג הגויים, וכאילו התכוון למנוע כל אפשרות של פירוש המלים ׳מוסם׳, ׳חג״, כאילו הן מכוונות לעוגות חילוניות של יציאת שיירות מסחריות. כידוע, קיימת הקפדה מיוחדת לגבי דרכי מסירתו של גט. הגאון ר׳ שמואל בן חפני נשאל בקשר לכך: ׳החוגגים הישמעאלים לא יבואו למצרים אלא משנה לשנה ובעת שובם לארצם לא ילכו עמם עברים. אם ירצה אדם לשגר עמהם גט לאשתו כרוך בבגד וכו׳ ׳. במקרה זה אין ספק, שמדובר באורחות החוזרות ממכה, ומסתבר שארץ מוצאם של החוגגים היתה אפריקה. והיה קיים פיקוח חמור על השיירות הצפון־אפריקאניות, והשלטונות הקפידו על כך, שהן תעבורנה על־פני קירואן, כדי לשלם את ההיטלים. יש להניח שגם בחזירתן הלכו דרך קירואן.
נקל להבין, כי היהודים לא היו להוטים להצטרף לאורחות של קנאים, שעדיין שרויים במצב־רוח של החג׳. ואולם בדרך־כלל, ומטעמי ביטחון ונוחות, היו האורחות מעורבות, יהודים עם ישמעאלים וגם נוצרים. הנה מודיע ר׳ משה בי״ר שמואל בן ג׳אמע מקאבם במכתבו לר׳ יוסף בן עוכל בפוּסטאט, כי ימים אחדים קודם עבר כאן מר רב שמואל בי״ר אברהם הידוע אבּן אל־תאהרתי עם שיירה ׳ושלחנו אתו בשביל אדוננו האיי(גאון) עשרים וחמישה דינרים וכתבנו בחפזון שאלות(אל רב האיי) ושלחנון עם אחד הגויים שבשיירה, כדי שיגיעו אל מר שמואל, כי הוא הקדים את השיירה בגלל השבת׳. מר שמואל הקדים לצאת, כדי לשבות במקום שאליו תגיע האורחה לאחר השבת. אגב למדים אנו ממכתב זה, כי הדרך מתאהרת אל פוסטאט הוליכה על־פני קאבם, בהתאם לתוואי של אבן חוקל.
מלבד שאלת הנסיעה בשבת, שהיתה מכבידה מאוד על תנועותיהם של הסוחרים היהודים, היו מתעוררות עוד בעיות הכרוכות בהלכות שבת. היהודי הנוסע היה מזדמן למקום של לא־יהודים; ׳מי שהיה שרוי בין הגויים בשבת ולא היה לו מה יאכל, נכנם לבתיהם של גוים ומצאם אוכלים לחם וחלב שחלבו אותו היום ופירות תלושים מן הקרקע ודרכו לאכול עמהם בחול. התמונה היא של נאה מדברית או מאהל בדווי, והבעיה היא לא כשרות האוכל אלא הכנתו בשבת.
על מסע בספינה בנילוס עם ישמעאלים ונוצרים קוראים אגו אגב בירור עניין של התרת אשה עגונה, שבעלה ׳יצא בסחורה לעיירות של מצרים והיה משוי שלו כבד ובא למדינה אחת והפקיד מקצת פרקמטיא שלו אצל יהודי אחד על מנת שיהזור לשמונת ימים והלך ולא חזר אפילו לאחר שלושה חדשים. והעלתה אשתו ואביו ואמו כונה בלבם ואמרו הלך על מנת שיחזור לחדש תשרי ויעשה בביתו כל חדש של ימים טובים. סבורים אנו שמא אירע בו דבר; ואף אותו שהפקיד אצלו חש בלבו. הלכו אביו ואמו לבקר אחריו אמרו להן מקצת ישמעאלים ונוצרים אנו היינו יודעים לשוט (כלומר לשחות) ויצאנו והוא נשקע (טבע) שלא ידע לשוט…׳ בהמשך התיאור בולטת העובדה, כי תושבי המקום, שבקרבתו אירע האסון, ידעו היכן טבעה גופתו, אבל טענו ׳היינו מתייראין להעלותו מן הנהר לקוברו מאונם השלטון׳.
התיאור הוא ממצרים, אולם אסונות כגון זה היו קורים גם באפריקה הצפונית, ביבשה ובים. אגב, יש להוסיף כי אין אנו נתקלים במקורות מתקופה זו בשאלות בענייני עגונות, בעוד שהן מרובות ביותר בתקופה מאוחרת. שתיקה זו מעידה על סדר ומשטר מסוים בארץ, שהבטיחו את שלום הנוסעים — עניין שנדון עליו מיד — ועל פעולתם התקינה של בתי־הדין, שיכלו לגבות עדויות על הרצח או האסון, לקבוע את מותו של האיש ולהכריז על האשה כעל אלמנה. הרי גם במקרה שלנו האשם היה במדה רבה ב׳אונס השלטון׳. האם ׳האונס׳ היה שהשלטונות עלולים היו להחרים את עזבונו של המת — כולו או מקצתו ? ואולי עבר התגר היהודי וחבריו למסע על הוראות־הדרכונים החמורות של מצרים, שהיו מחייבות את כל היוצאים מתחומי מחוזם להצטייד באשרות, ועתה, אגב הטיפול במת, היתה מתגלה העבירה ?
כבר שמענו, כי היהודים נזהרו מלהצטרף אל אורחות החוזרים מהחג׳. מאידך מצאנו שלא נמנעו היהודים מללכת למקומות ׳שקובעים בהם שווקים לשם עבודה זרה פעם אחת בשנה ובאין סוחרין מכל מקומות באותן שווקים ועושין סחורה ולכשנפטרין גובין מהם מכס לשם ע״ז והשוק נקרא על שמה וכך אומרין שוק של ע״ז פלוני׳. האיסור שהוצא על השתתפות בשווקים אלה בא בגלל המכס, שהיו נוטלים לצורכי דתם.
היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן משה עמאר
היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן
משה עמאר
העיר תלמסאן, הקהילה היהודית – חכמיה ויצירותיהם
מתוך הספר "יהודי אלג'יריה ולוב" בעריכת משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני
העיר תלמסאן נמצאת במערב אלג׳יריה כ־60 ק״מ מחוף הים התיכון. מבחינת תנאיה הגיאוגרפיים: העיר נמצאת ממוקמת בגובה 800 מ׳ מעל פני הים, מוקפת הרים מיוערים ועמקים פוריים. בסמוך לה מצויים מפלי מים ואקלימה ממוזג.
תלמסאן הנמנית עם הערים העתיקות בצפון אפריקה מוקפת חומה בצורה, רחובותיה ושוקיה מרווחים ובפי הערבים היא מכונה ״פנינת המגרב״. אחרי כיבוש צפון אפריקה בידי הערבים, במאה השמינית, הפכה לבירת אחד מפלגי כת הכראג׳ים, ומאז ועד למחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה נמצאה תחת שליטת שליטי מרוקו. במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה נמסרה העיר לאחד משבטי הזאנתה. שליט זה הרחיב את תחומי שלטונו בכיוון מזרח והקים שם את ממלכת אלג׳יריה. בתקופה זו ידעה העיר פריחה כלכלית והייתה אחד ממרכזי המסחר החשוכים.
במאה השש עשרה הצליחו הטורקים להשתלט על העיר כשהם נאבקים בספרדים ובמרוקאים. שלטון זה נמשך עד למאה התשע עשרה. בשנת 1842 נכבשה העיר בידי הצרפתים. יש לציין, כי מאז שאיבדה מרוקו את השליטה על העיר, לא ויתרו שליטיה על הרצון לשוב ולספחה.
הישוב היהודי
מסורות יהודיות עממיות מייחסות את ראשית ההתיישבות בתלמסאן לתקופת הבית השני ואפילו הבית הראשון. אולם העדויות הברורות הראשונות על הימצאות יהודים במקום עולות רק מתקופת הגאונים ואילך. השאלות מן התקופה מלמדות כי בקהילה היו תלמידי חכמים שעמדו בקשרים עם המרכז הרוחני בבבל:
שאלה זו ששאלו אחינו תלמידי חכמים שבמדינת תלמסאן מארץ מבוא השמש יצאה לפנינו אל שער ישיבת הגולה, אל בית דין הגדול של כל ישראל, לפני אדונינו האי ראש ישיבת גאון יעקב.
בתשובה אחרת מאותה תקופה, נמסר כי בשנת 971 גורשו יהודי תלמסאן ל״אשיר״.
השתלטות האלמוואחידין על צפון אפריקה וחלק מספרד במאה השתים עשרה, זרעה חורבן והרס על קהילות יהודיות רבות באזור זה. וגם העיר תלמסאן לא ניצלה מן הפורענות, וכן אנו מוצאים בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא (הראב״ע) ״אהה ירד״(על שני ניסוחיה): ״ואי חוסן קהל תלמסאן והדרתם נמסה, וגדולים ביד ערלים חיש היו למשיסה״(נוסח ב).
היהודים שבו והתיישבו במקום רק כעבור כמאה שנים, וגם או לא הורשו להתיישב בעיר עצמה אלא בפרבר שלה הנקרא אגדיר. מועטות הן הידיעות על הקהילה ועל גודלה בתקופה השנייה של ההתיישבות.
פליטי פרעות קנ״א
בסוף המאה החמש עשרה, בעקבות הפרעות שבאו על יהודי מיורקא, קאסטיליה, קטלוניה וקהילות אחרות של ספרד, פליטים ממקומות אלה מצאו מקלט באלג׳יריה. בין העוזבים את ספרד היה גם הרה״ג ר׳ אפרים בנו של הקדוש רבי ישראל אנקאווא זצ״ל שנהרג בספרד על קידוש ה׳ וספר תורה בידו. מלכתחילה נראה היה כי הרב אפרים אנקאווא התכוון להתיישב במרוקו ואף ביקר לשם כך במקום, אבל כיוון שנוכח במעמדם הירוד של היהודים בעיני הגויים עבר להונין ומשם לתלמסאן. את מצבם של יהודי מרוקו תיאר בספרו שער כבוד ה':
וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין, בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אבץ ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי כלם לבית הכנסת. ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי. וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי, נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפלת מנחה. ויצאנו מבית הכנסת, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם, שאם יאכלו ואם ישתו, הם האוכלים והשותים. כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה, אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ (=קנ״א – 1391) אויב שמך לנצח (עפ״י תהי׳ עד, י).אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם. ושאני הייתי מתאבל על חרבן הקהלות הגדולות, אשר לקו מיד ה׳ כפלים מיום (גלות) ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי, ושוש לא ששתי, על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהלות ספרד.
רבי אפרים היה חכם מופלג, רופא מומחה, פילוסוף ומלומד בנסים. המסורת שבפי היהודים הפליגה סיפוריה עליו. לפיה הגיע ר׳ אפרים לתלמסאן רכוב על אריה כשנחש כרוך על צווארו, והנחש שימש לו כרסן, וכי המלך התיר ליהודים להתיישב מחדש בעיר תלמסאן בזכות רבי אפרים, לאחר שזה הצליח לרפא את בתו של המלך.
רבי אפרים נפטר בשנת ״ונפל ממנו ר״ב״(1442. עפ״י שמות יט, כא), יהודי תלמסאן ייחדו לו את התואר ״הרב״. עד היום מצוי בעיר בית כנסת גדול הנושא את שמו, אשר לפי המסורת נבנה במקום שבו עמד לפנים בית הכנסת שבו התפלל. מקום קבורתו היה למקום עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד, ויהודים מכל ארצות צפון אפריקה ועריה נהגו לקיים הילולה על קברו, עד מחצית של המאה העשרים. בעקבות עצמאותה של אלג׳יריה והעליה הגדולה לארץ, ההילולה על קברו הלכה ודעכה.
הערת המחבר: תולדות הרב ותיאור טקס ההילולה, ראה ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתף, עמ׳ קא-קו.