מורשת יהדות מרוקו

תעודה ז(כתב יד 1825.0107)

תעודה זו כוללת שני חלקים: בעמוד הראשון מדובר על משלוח ספרי קודש ממשה יתאח לרב משה אביכזר ובעמוד השני – המלצה של הרב משה יתאח לסייע בידי משולח.

עמוד א

ב״ד [=בסייעתא דשמיא], רחימא דנפשא, רחימו דאוריתא, דלא פסקא מפומי גרסתא, גרסתא דינקותא, מקבצתא ולא משבשתא, כהה״ר משה אביכזר נ״י, ש״ר מאהבה ומאהבה.

אחר דרך מבוא השלום, הרצים יצאו דחופים / לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים שאמרתי אליך. והם ״סוכה״, ״וזאת ליאורה״, ״והואיל משה״. ו״ליקוטי התלמוד״ – אינהו לכת״ר [אבל] אינו מספיק לכת״ר – שאין בו מה לשלוח – כולו מחוסר קונטריס שלם בו. והמבוקש מכת״ר שתשלח לי [מסכת] סנהדרין.

ואין להאריך כ״א בשלום כת״ר, נאם זעירא [דמן חברייא] משה ע״ה יתאח. והכתב נחוץ [=דחוף].

עמוד ב

גם אשו״ר [=אוזן שומעת ועין רואה] נוסף, אישור [?] מוסיף אודות האי גברא רבא, צרור הכסף [????????]. מר ניהו טובינא דחכימי, קב ונקי, כמה״ר דוד אצאייג – שתעמוד לימינו כמנהגך הטוב ש״ל [=שבח לאל] –

בנדבה יפה והגונה. ואע״פ שאין מזהירין לנזהר, מ״מ אין מזרזים אלא למזורז[ים], ושכמ״ה [=ושכרו מן השמים].

ע״ה משה יתאה. תעודה ח (כתב יד 1825.0119)

תעודה זו נכתבה בגריס בשנת 1832, ועניינה הפקדת שני ספרי תורה – האחד של עישא הלוי והאחר של בת־אחותה זוהרא הלוי – בידי הרב משה אביכזר.

א)         בעבור תהיה לעדה עדות ה׳ נאמנה בפ[נינו] אח״מ [=אנו חתומים מטה] שהאשה הכבודה והצנועה עישא בת יחייא הלוי באה לפ[נינו] ואמרה לנו: ״במטו מנייכו כתבו וחתמו בכל לשון של זכות שהספר תורה שלי החדש הידוע לי, שקניתי אותו מנכסי – לי לעצמי, הרי [אני] מקע״ע בקוש״ח [=מקבלת עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה] כראוי – שהקדשתי אותו הקדש גמור כהלכתו, ע״מ [=על מנת] אם לא יהפך הזמן עלי. וההקדש של הס׳׳ת יהיה בעיר גריץ יע״א ויהיה מונח ביד ה״ה כה״ר משה אביכזר י״ץ, הוא וזרעו וז׳׳ז עסכ׳׳ה [=וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]. והחכם ה[נזכר] יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור בו. וגם הוא יהיה מורשה בחריקי [=במקומי] מו׳׳ע [־־מצווה ועושה] לתור ולחפש אחרי הספר לכל משלח ידו בו וירצה להחזיק בו, בין מב״ב [=מבני ברית] בין שאינו מב״ב, איש או אשה קרוב או רחוק. והריני מעכשיו בכח השם ב״ה – אני נותן לחכם ה׳ [=היקר] דא[]ן שלי, ואגבן מניתי אותו מינוי גמור בחריקי בכל מה שיעשה בעזר ה׳ – עד שיוציאו מכל מיני ערעור ויחזור להקדשו הראשון: כאלו עשיתי אותו אני בעצמי מינוי גמור כראוי, כדת וכהלכה, ככל ההרשאות ותיקונם. ואין מוחה ואין מעכב ע״י [=על ידו]. וקע״ע בכח הש״ח [=השבועה חמורה] ה[נזכרת] – שלא אחזור בנתינת ההקדש לחכם ה[נזכר] מעולם. נמ״ך.

ב)         באה לפ[ני] האשה זוהרא בת כה״ר מכלוף הלוי, בת אחותה של עישא ה׳ במצב ומעמד עישא הי. וקע״ע בקוש״ח ב״י שהס׳׳ת [־־וקיבלנו עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה בשם ה׳ שהספר תורה] שלהם, הישן הידוע לאבותיהם, הנקרא ספר ״איית לאוי״ [=בני(או משפחת) הלוי], הגם שהוא מוקדש, הרי הם גמרו, זוהרא ועישא ה׳, בכח הש״ח ה׳ והקדישוהו ג״ך הקדש גמור לחלוטין, בלי שום תנאי. וההקדש בספר ה׳ יהיה ג״ך ב [ כ]ח הש״ח ה׳ מוכח ביד החכם ה׳ הוא וזרעו וז״ז עסכ״ה [ וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]; להתבונן בתיקונו ושמן למאור לויכ״ך [לו ויהיה כוח כוחו], בכה הש״ח ה׳ קע״ע דא״ץ [?] שלהם כנז[כר]. ומינוהו מורשה גמור בחריקי להוציא הספר ה׳ מכל מיני ערעור, עד שיחזור להקדשו הא׳ [־הראשון]. וכל מה שיעשה החכם ה׳ עשוי ומקובל עליהם בספ״י, כאלו הם בעצמם עשו אותו. וקע״ע תנאי זה בלי שום צד התרה והפרה לעולם.

ג) כלל העולה ששני הספרים ה׳ – הרי הם הקדש גמור ומונחים ביד החכם ה׳, והרי הוא זכה בהם זכיה גמורה להיותם בידו, ע״ש ההקדש, לא ימכרו לעולם, לזכות – מקדישים אותם.

וכיון שראינו דברי הנשים היקרות נכוחים וברורים ליותר זכות ויפוי כח [ב]נ׳׳ח [=בנקיטת חפץ] מידם, בקש״מ [=בקניין שלם מעכשיו] בש״ח בשי״ת [־־בשבועה חמורה בשם יתברך], כראוי וכו'. והחכם ה׳ הוא השליט על הספרים ה׳ כו״ח ש״פ [=כתבנו וחתמנו שמנו פה], יום רביעי בש״ק ע״א לחדש אדר, ש׳ ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ [תהלים לד 19], לפ״ק, פה העירה גריס יע״א. והכל אמת ויציב שו״ב [־־שריר ובריר] וקיים [לנשברי = תקצ׳׳ב כלומר שנת 1832].

שלום בר ישועה ה״ן אדהאן ס״ט, משה בן יוסף ה״ן משלם. הנפק שטרא דא קדמנא, אלן סהדייא דחתימן לתתא דהא כל חתימי, סהדייא []ין דחתימי הכא. ומ[ד]אברר לנא דדא הוא חתימת ידייהו דסהדייא אלין – אישרנוהי וקיימנוהי לכ״ד כדחזי [=הנפק שטר זה לפנינו, אלה הם העדים החתומים מטה, שזה כל החתומים, העדים החתומים כאן. ומשהתברר לנו שזו היא חתימת ידיהם של העדים הללו, אישרנו וקיימנו אותן לכל דבר כראוי].

וחש״פ [־־וחתמנו שמנו פה], תמ״ת [=תרי מגו תלת], ביום ד׳ בש׳׳ק ע״א לחדש אייר שנת למען תצדק [בדבריך] לפ״ק, וקיים. ע״ה מימון אדהאן.

יוסף פליאג׳י

על אף המתיחות המשיך יוסף לייצג את זיידאן בארצות־השפילה. במחציתה הש­נייה של שנת 1616 יצא אל מראכש, אבל נתקבל כאן בקרירות, והמלצת השריף אל אסיפת־המעמדות היתה פושרת למדי. זיידאן מבקש לנהוג בצדק עם היד׳מי משלם דמי״חסות, והוא מוסיף: ׳אבל אתם מיטיבים לדעת מה היא טובתכם, יחסו של זיידאן כלפי יוסף השתנה לטובה רק בשנות העשרים! אז הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות בנידרלאנד ולציידן בתותחים. יוסף קיבל עליו את האחריות הכס­פית לעיסקה והציע כתמורה לאסיפת־המעמדות הצעות נוחות בדבר יבוא חיטה וחנקת־האשלגן .

בהיעדרו של יוסף בפעם ראשונה ממקום כהונתו מילא את תפקידו משה, שכנר­אה היה השני לפי הגיל מבין חמשת בניו. במשך שנות שירותו בארצות־השפילה זכה להוקרתה של אסיפת־המעמדות, המזכירה אותו לשבח בהזדמנויות שונות, ומכנה אותו לפעמים ׳סוכנו של מלך מארוקו. בשנת 1619 עבר משה אל מארוקו, ומ־1620 משמש אחיו דוד כממלא מקום אביהם, כשזה שוהה בחוץ־לארץ .

לאחר כשלון התוכנית של נמל מעמוּדה התפשטה השפעתם של הספרדים, ובש­טח שלטונו של שריף מראכש נותר רק נמל אספי, כי הרי סלא היתה עצמאית. עם בואו של משה פליאג׳י למראבש שוב צצה התוכנית להקים נמל בכפר איהAIER, באיזור דוכּאלה. זה היה כבר לאחר שנכשל ניסיון מעין זה של אחד האצילים הצר­פתיים׳ הרפתקן בעל נטיות להנדסה, שהוצא להורג לפי פקודת זיידאן. אותו הר­פתקן נענש לא רק באשמתו הוא, אלא גם מפני כעסו של השריף על הרפתקן צר­פתי אחר׳ סוחר וקונסול צרפת במארוקו, שבגלל הזנחתו שדדו הספרדים בים את אוסף כתבי־היד היקרים של השריף ושל נשיו. אגב: אוסף זה נמצא עדיין באסקוריאל והוא היסוד של המחלקה הערבית בספריה זו.

הפעם הוטל על יוסף פליאג׳י לבוא בדברים עם מומחים לבניין נמלים בארצות־ השפילה ולדון בהאג על שיתופה של אסיפת־המעמדות בידע, ציוד וכדו'. לשם בדיקת התוכנית שולחים המעמדות בשנת 1622 למארוקו את אלברט רויל ואת יאקוב גוליוס, ששימש מזכירו, ושנתפרסם כמלומד בלשונות המזרח. עמהם יצא גם יוסף פליאג׳י. הוא ובנו משה טוענים שעשו כל מה שבידם להקל על תפ­קידו של רויל, ששהה במארוקו למעלה משנה כדי לעמוד על פרטי העניינים. אולם רויל האשים את יוסף ואת משה בתככים נגדו. אכן יוסף אינו מסתיר כלל, כי היה מועל בשליחותו במורשה השריף, אילו היה זונח את ההגנה על ענייניו של שול­חו. וברי, שמשה, בתור מזכירו־תורגמנו של זיידאן, נאלץ בפקודת אדוניו להעמיד את רויל על סמכויותיו ותחומי פעולותיו, כפי שהוסכם עליהם. רויל מת­קיף ביומנו את שני הפליאג׳י, והם נזכרים כמעט בכל עמוד. אולם משה הגן על רויל באחד ממכתביו אל אסיפת־המעמדות, והסביר כי זה נכשל בשל חוסר נסיון הדרוש לשליחות מעין זו, ולא בשל כוונה רעה. אין כל ספק בדבר, שמרירותו של רויל נבעה מהרגשתו שאינו מצליח בתפקידו

יוסף פליאג׳י חוזר ב־1624 ממארוקו, והוא והשגריר המוסלמי המיוחד, יוסוף בסכאינו (הכתיב הערבי הוא בא־סכאין), מגישים את כתבי־האמנתם לאסיפת־ המעמדות. אליהם נתלווה ימין בן רמוך, איש־סודו של זיידאן, ששהה כבר באירופה בשנת 1615 בשליחות אדוניו בעצם ימי המתיחות בין זיידאן למשפחת פליאג׳י. השריף המליץ אז עליו לפני השלטונות באירופה והודיע, כי הוא שולח אתו 235 ארגזים עם סוכר. נראה שהפעם הוטלו עליו תפקידים מסוימים בקשר לרכישת נשק, שעליהם נדון להלן. תיכף לאחר בואם לארצות־השפילה מחה בסכאינו בצורה חריפה על יחסו הרע של רויל כלפי שני בניו של יוסף! יצחק ודוד. שליחותו של בסכאינו קשורה היתה בעיקר בדו״ח של רויל, ואסיפת־המעמדות ניסתה להסתיר דברים מסוימים מיוסף פליאג׳י, אולם מאחר שזה איים בהתפטרות וביקש להח­זירו למארוקו ניסו לפייסו במתנות, בדומה לאלה שקיבל בסכאינו. על תיל הוטל מעצר־בית ואסרו עליו להיראות בהאג. יש להוסיף, כי גם בסכאינו לא חשך מאמ­צים׳ כדי לתקן את היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, שנתערערו עקב הסתתו של רויל וכן בשל החרמת נשק שהוברח למארוקו. אכן, זיידאן הודיע לאסיפת־המעמדות, כי אין כל קשר בין הד׳מי הנ״ל (כלומר יוסף) ובין עניין הרו­בים שנתפסו, ואין להם כל זכות לדרוש תשלום עבורם. הפעם מאיים זיידאן, שיד­רוש את החזרתו של יוסף למארוקו. הוא התריע כבר בשנת 1622, שזורם נשק רב אל ארצו הנופל לידי המורדים במלכות, ולכן עומד הוא בתוקף על כך שיופסקו המשלוחים המופרזים של נשק.

לאחר זמן שוב השתפרו היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, והוא המשיך לטפל בהעברת תותחים למארוקו ויבוא חנקת־האשלגן לנידרלאנדים. הוא גם הציע להם תמיכה כספית מאת זיידאן.

אלג׳יריה

במאה ה־18 התחולל באלג׳יריה מאבק ממושך על השלטון בין מפקדי הצבא והקורסארים. מאבק זה הותיר פעמים את רישומו על היישוב היהודי בארץ זו. הוא השפיע במיוחד על בטחונם של היהודים, ואומנם אירע שלעתים התחוללו בעקבותיו פרעות ביהודים ורכושם נבוז. עיקר סבלם בא בשעה של חולשת השלטון, או בעת הסתה של גורמים עויינים. כך אנו עדים בשנת 1706 לניסיון להחריב את בית־הכנסת באלג׳יר, כדי לסחוט כספים מיהודים! ובשנת 1794 הוצא להורג ר׳ מרדכי נרבוני באשמת חילול הדת המוסלמית בשעת ויכוח דתי עם שכנו המוסלמי.

בשנת 1805, בעקבות ההסתה בקרב הייניצ׳רים נגד הדאי ויועצו היהודי נפתלי בוג׳נאח, פרצו פרעות בקרב יהודי אלג׳יר. הפורעים החלו בהתקפה על בתי־הכנסת ובחילול ספרי התורה, ומשם פנו לבוז את בתי היהודים. יש האומדים את מיספר הקורבנות בפרעות אלה בעשרות, ויש כאלה המציינים שמיספרם הגיע עד חמש־ מאות. בשנים 1811 ו־1815 נפגעו מנהיגי הקהילה באלג׳יר מיחסו העויין של הדאי, ושמונה מנכבדיה הוצאו להורג.

היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

יהודי אלג׳יריה חששו גם מהתקפותיהם החוזרות ונשנות של הספרדים על הארץ, התקפות שהלכו ותכפו במאה ה־18 . הם חרדו מיחסה העויין של הארץ שממנה נמלטו אבותיהם כמה דורות לפנים. בשנת 1732 היה ״בלבול (אנדרלמוסיה) גדול, מחמת שמועות רעות, שהיו רבים אומרים, כי המלך של צפנייא (ספרד) רוצה לבוא לילחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה. אין די באר (קשה לתאר) רוב ההכנות שהכין לו כלי מוות, ומחמת כך, בעוונותינו הרבים, הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא בשכירות גנות ופרדסים, כדי למלט את רכושם ואת גופם״(ר׳ יהודה עייאש, בית יהודה, ח״א, ליוורנו, תקו, דף ז עמי ב). גם בשנת 1775 נשקפה ליהודים סכנה ממשית, כאשר הספרדים התקיפו שוב את אלג׳יר. הם נכשלו, ולזכר המאורע קבעו חכמי העיר יום פורים מיוחד.

קורותיה של קהילת והראן בתקופה זו הן, כאמור, מיוחדות לעצמן. עם כיבושה בידי הספרדים בשנת 1509 הורשו היהודים לבוא לעיר והם תרמו תרומה חשובה להיאחזות הספרדים בה. עובדה מתמיהה זו ניתן להסבירה בסיבות פוליטיות: והראן נותרה כמעוז אחרון של הספרדים באיזור זה של המגרב, והם עשו הכל כדי להמשיך ולהחזיק בה. משום כך גילו יחס סובלני כלפי יהודים ונסתייעו בהם, בעיקר במילוי תפקידים מינהליים וכלכליים. אך דבר זה לא מנע אותם מלגרש בשנת 1669 את כל יהודי העיר בשל הסתה דתית שנערכה נגדם: כמו כן הואשמו היהודים בריגול לטובת המוסלמים. ״הבעיה היהודית״ נפתרה כאן על־פי הדפוס האירופי והספרדי מימי־ הביניים — גירוש מוחלט של היהודים.

ב. ראשיתו של המשפט

רק כתום תקופת החסד נפתחו שערי בית־הדין בסיאודד ריאל. הדעת נותנת שידע בית הדין להכריע במשפטו של מי יש לפתוח את פעולת האינקויזיציה במקום, את דינו של מי יש לדחות למועד מאוחר יותר, ומעשיו של מי להשכיח בכלל ולהסתייע בו לשם פעולה נגד אנוסים אחרים.

הרכבו של בית־הדין היה קבוע. ישבו בו שני שופטים, ואליהם היה מסופח מעריך (asesor), שהעריך את טיבה של האשמה, והוא כנראה שכיון את התובע בתביעתו! תובע! חוקרי עדים שפעלו כפי שהסברנו לעיל, אך נועד להם גם מקום בישיבות בית־הדין. בזמן המשפט נתחלקו חוקרים אלה לשתי קבוצות של חוקרי עדי־הסניגוריה וחוקרי עדי־התביעה, וכל עד משתי קבוצות־העדים הובא לפגי השופטים במעמדות משפטיים נפרדים. על־פי רוב פעלו כמה נוטריונים בכל משפט,״ לידם פעלו עוד כמה פונקציונרים מטעם האינקויזיציה: האלגואסיל, שהוא המוציא לפועל מטעם האינקויזיציה! מחרים הנכסים; ראש בית־הכלא של האינקויזיציה! כרוז, שומרים ופמיליארים, ששימשו על־פי רוב עדים לפעולות נוטריוניות ופרוצידורליות שונות, כגון הכרזה בפומבי, הדבקת צוי־הזמנה על שערי ביתו של הנאשם, וכיוצא בהם. אבל עלינו להבדיל בין פונקציונרים אלה, הקשורים אמנם בפעולתה של האינקויזיציה בכלל ולעתים בפעולתו של בית־הדין, לבין מסגרת בית־הדין עצמו הדן את הנאשם ומכריע בגורלו של האנוס שהובא לפניו לדין. למסגרת זו של בית־הדין עלינו לצרף את מערכת הסניגוריה שהיתה מורכבת מפרוקוראדור ולֶטראדו אחד. ויש להדגיש שלכל תקופה של פעולות בית־הדין מסגרת־סניגורים מיוחדת, שממנה נבחרו אלה על־ידי שולחיהם, הנתבעים לדין או קרובי משפחתו של הנתבע, שיצאו להגן על שמו של קרובם. עליהם יש להוסיף את היושבים בהתיעצות ״יוריסטים, תיאולוגים ואנשים מהוגנים בעלי מצפון ואנשי־מדע״ לקביעת פסק־הדין. נראה לי שגם הללו השתייכו למסגרת האינקויזיציה במקום; הם נבחרו במקום מושבו של בית־הדין, והאינקויזיציה נתנה את אמונה בהם! הם פעלו בשלב מסוים במערך המשפט, לאחר שהצדדים סיימו טיעונם וקודם שהוחלט על פסק־הדין. נמצאנו למדים שמסגרת בית־הדין היתה רחבה למדי, והיא הפעילה מסביבה קבוצות ניכרות ביותר של פמיליארים מלווים ומשרתים.

השנאת דרכו של בית־הדין בסיאודד ריאל להוראות שניתנו מטעם הסופרימה מראה, שלא היתה כוונתן של ההוראות הראשונות אלא לאשר את דרך פעולתם של בתי־הדין בסביליה, קורדובה וסיאודד ריאל. כינוסי האינקויזיטוריט וחברי הסופרימה לא חידשו הלכות בדין, ודאי לא בימים הראשונים. למעשה אישרו את דרך הפעולה האינקויזיטורית ואת הפרוצידורה המשפטית שהועברה למסגרת האינקויזיציה מן המערכת המשפטית הכללית. בכינוסים ביקשה הסופרימה לשמוע על נסיונם של האינקויזיטורים, והיא הפכה על־ידי הוראותיה תקדימים פרוצידורליים לחוקים במערכת המשפטית שלה והוסיפה עליהם כל מיני שכלולים. אין בשיטה משום חידוש, וזו מן המוסכמות בכל הוָיה משפטית. אך יש לומר שכינוסים אלה גם העמידו את האינקויזיציה בדרגה של מחוקק עצמאי, ובעזרת ההוראות נקבעה ריבונותו של המוסד. נְהָגיה היו לחוקים שאין לעבור עליהם, ואי־קיומם נחשב לפגם פרוצידורלי במערכת המשפט, שסניגורים שונים נאחזו בו. אין ספק שהוראות אלה זכו להסכמתם המלאה של המלכים הקתוליים וניתנו בהשראת המלכות, והן הוכחה נוספת לזיקה שבין המלכות והאינקויזיציה, שהנהגתה העליונה, הסופרימה, היתד, כידוע אחת ממועצות המדינה.

ההוראות האדמיניסטרטיביות השונות של המתכנסים נגעו לראשיתה של כל פעולה אינקויזיטורית בגביית עדויות ווידויים בתקופת־החסד, לראשיתו של הדין עצמו, מהלכו והרכבו. מאוחר יותר, כאמור, נקבעו סדרים לתפיסת רכושם של הנתבעים לדין והנידונים, להעברת הרכוש לאוצר המלכות, להפרשת חלקו לקופת האינקויזיציה וניצולו של רכוש זה. מכלול־בעיות זה חורג ממסגרת דיוננו בפעולת בית־הדין בסיאודד ריאל! על־כן לא נתן דעתנו לענין כללי זה אלא במידה שיש בו כדי להאיר את דרכו של בית הדין בסיאודד ריאל ובטולידו.

כדי שנוכל להעריך נכונה את פעולת בית־הדין של סיאודד ריאל עלינו לבחון את המערך המשפטי מבחינת הנידונים עצמם ולנסות לסווג את שיטת בית־הדין על־פי סוגיהם של הנידונים. ואמנם נמצא שיש הבדל בכמה פרטים בבחינה הפרוצידורלית בין נידונים בפניהם לנידונים שלא בפניהם, ולנידונים לאחר מותם. הבדלי פרטים אלה שבפרוצידורה, שנהוגה היתה לפי המצוין לעיל, יש בהם כדי להעמידנו על שיטתה של האינקויזיציה ועל דרכה: באיזו מידה באו במשפטים שנערכו בסיאודד ריאל לידי ביטוי דרכי הנוהל המשפטי, מתי ועל שום מה הושמטו לעתים כמה נהגי פרוצידורה, שעליהם הקפידה הקפדה יתירה. נְהָלים אלה מראים גם באיזו מידה נערך במסגרת האינקויזיציה משפט הוגן, לפי רוח הימים ההם, שבו הקפידו על מערכת הסניגוריה לנאשם, על קיום כל מעמדות הדין והרשמת תיאורם, על ההתיעצות ביחס לפסק־הדין, עד להוצאה לפועל של פסק־הדין בפומבי גדול במגרש העיר. בדרך־כלל נראה שהמשפט היה מושתת על יסודות קבועים אלה: חקירה מוקדמת של הנאשם ועל הנאשם, גביית עדויות, התביעה וחקירת הנאשם במשפט עצמו; ההוכחה; הסניגוריה ; טיעון הצדדים במשפט, ההתיעצות בענין פסק־הדין, ופסק־הדין! ביצוע פסק־הדין.

רבי יהושע סירירו

בנו יחידו של הרב מנחם והוא מן החכמים הרשומים של פאס. חידש הרבה בתחום המדרשים, ביאורם והרצאתם בציבור. המלקטים, ששקדו ללקט ביאורי מדרשים של חכמים שונים מביאים בליקוטיהם דרשות וביאורי פסוקים של ר׳ יהושע. הוא היה אפוא דרשן טוב, וחידש הרבה בתחום זה, וגם חיבר כמה שירים המושרים עד היום בקהילות מרוקו, ולא שאף כנראה לדיינות. מקומה של משפחת סירירו נשאר פנוי בבית דין. אולי היו מספיק דיינים בקהילה בימים אלה, ור׳ יהושע שמר אולי את המקום לבנו החכם השלם ר׳ מנחם השני החריף ובקי בספרות ההלכה. אבל ר׳ מנחם הצעיר נקרא לבית עולמו בשנת תע״ט(1717). אמנם לר׳ יהושע נולד בן בשנת תס״א, וקראו עמנואל, כשם ר׳ עמנואל הראשון.

ר׳ עמנואל השני, משגדל הילד והיה לנער למד בישיבת ר׳ יהודה בן עטר ועשה חיל בלימודיו, ונתגלה כשקדן בתורה, ובשנת תצ״ג, בהיותו כבן ל״ב שנה, למדו הוא ועמיתו רבי שמואל בן זקן, אף הוא תלמיד מובהק של מהריב׳ע, את מסכת בבא קמא וכתבו עליה חידושים כל אחד בנפרד, ומזכירים זה את זה בחיבוריהם.

ר׳ עמנואל עסק גם בנושאים אחרים וקיצר את פירוש ר״ד אבודרהם על הגדה של פסח וקרא לו בית היין, עסק הרבה בהגות יהודית וקיצר את חובת הלבבות של ר׳ בחיי בן פקודה, אף הוא ביאר מדרשים, מזמורי תהלים ומסכת אבות בעקבות אביו ר׳ יהושע. היה משורר עצום, חיבר שירים ופיוטים רבים, אבל היות והימים היו קשים לא מונו חכמים בבית דין. הימים היו ימי הרעב של שנת תצ״ח-תצ״ט ומתו אז הרבה מאוכלוסיית היהודים. יעב״ץ לקח את כל משפחתו ועבר לתיטוואן. בין הנוסעים אתו היו בנו ובן בתו. ר׳ יהושע ומשפחתו נשארו בפאס וכנראה לא שרדו את הרעב. אחת מבנותיו נישאה וילדה את ר׳ יוסף בן סאמון בעל עדות ביהוסף (ליווינו תק״ס).

משפחת רבי יהושע העמידה מתוכה שלושה חכמים גדולים, שיכלו להיות מאורי הדור, רבי מנחם נפטר צעיר, ר׳ עמנואל נפטר ברעב, ר׳ יוסף בן סאמון עזב את פאס.

בשנת תק״י(1750), כשרבי יעקב בן צור חזר לפאס ומינה את בית הדין של חמישה לא היו אלא בנו ר׳ רפאל בן צור ובן בתו, ר׳ מתתיה סירירו בלבד, ולכן מינהו במקום השמור למשפחת סירירו.

רבי מתתיהו סירירו הראשון

כאמור, הרב יעב״ץ מינה אותו בשנת תק״י כדיין בבית דין של חמישה, והוא אז כבן ל״ג שנה, שכן אביו, ר׳ מנחם סירירו בן ר׳ יהושע, נפטר בשנת תע״ט והשאיר את מתתיהו תינוק. אם כן הוא נולד בשנת תע״ח או תע״ז. קודם שנתמנה כדיין החזיק כנראה ישיבה, ולימד את בניו הגדולים, ובין תלמידיו היה ר׳ יהושע בן זכרי הראשון בן ר׳ אהרן רבה של צפרו. רבי מתתיה נשא לאישה את אחותו של ר׳ אברהם מנסאנו בן ר׳ יהונתן, שכן ר׳ חיים דוד בנו קרא לר׳ אברהם מנסאנו ״חמי ומסרפי״.

ר׳ מתתיהו נפטר בשנת תקמ״ו(1786) בחודש אדר, ור׳ אליהו הצרפתי הספידו. בהספדו הדגיש שהיה ״דינו ומשפטו ישר, והיה משפטו זך כדין אמת לאמתו״.²⁵ כך ניתן להסיק גם מתוך אותן תשובות שנשארו ממנו, שהוא כותב לעניין ובקצרה.²⁶

לר׳ מתתיהו נולדו שבעה בנים וכולם חכמים גדולים, ושתי בנות שעליהן נדבר להלן. הבנים מהם היו דיינים ומהם חכמים גדולים וצדיקים, באו במגע עם אנשי הקהילה והשפיעו עליהם רבות וודאי עיצבו את אופי הקהילה.

ממכתב של ר׳ יהושע בן זכרי הנ״ל למדנו את סדר לידתם. במכתב פונה אל ר׳ מתתיהו ומכנהו ״עטרת ראשי הודי והדרי אדוני מו״ר החכם השלם הדיין המצויין הרב המובהק… כמוהרר מתתיהו״. בתחילת המכתב אומר ״אחרי נשיקת… רגלי משי״ח, ואחד״ש אחי ורעי ידי״ן החכם השלם הה״ר מנחם נר״י, ואחיהוד החכם… כהה״ר שאול, ואו״ע יהושע נ״י, וכהה״ר דוד נ״י״. ממכתב זה למדנו שהיה ר׳ מתתיהו מורו ורבו, וכן את סדרם של הבנים הגדולים, קודם ר׳ מנחם, אחריו ר׳ שאול, ואחריו ר׳ יהושע ואחריו כהה״ר דוד. את האחרים אינו מזכיר, שהיו כנראה עוד קטנים.

הרעה במצב היהודים

לפי מידע ממקורות שונים, החל בשנות ה־60 של המאה ה־19 ועד 1912 סבלו היהודים מזעזועים בממשל, מעריצותם של מושלים מקומיים, ונפלו קורבן לעלילות, גירושים, התנפלויות המוניות על רובעים יהודיים, שוד ורצח בדרכים. גם בדורות הקודמים סבלו היהודים מהתעללויות דומות, אבל בתקופה זו, הודות לקשרים עם יהודי אירופה, הגיעו יותר ידיעות על כך. גם נסים אירעו לעתים, ואלה מצאו ביטוים בפורים מקומי. כך, גילאלי אלמעגיאז, שהכריז על עצמו בתור נביא ב־1862, מרד בסולטאן. המורד שם מצור על מכנאס, ובעת הקרב בין צבא הסולטאן לבינו טען המורד שאללה נגלה עליו ופקד עליו להרוג את כל יהודי מכנאס ולשבות את נשותיהם. לבסוף הובס המורד על ידי צבא הסולטאן בט״ז באדר, ויום זה נחוג על ידי יהודי מכנאס כיפורים אלמעג'אז, שבו לא אמרו תחנון. לכבוד האירוע חוברו שירים בעברית ובערבית.

יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשביל הממשל גם בשבתות ובחגים. בין השאר נאלצו ב־1873 לעסוק במלאכה הבזויה של מליחת ראשיהם הערופים של מורדים שהוקעו בחומת העיר רבאט. אותה שנה העביר מושל העיר מאזאגאן את ימי השוק מימי שני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בשוק.

ביולי 1873 ניסה יהודי חולה בפאס להיכנס לבית מרחץ מוסלמי בלוויית שני חבריו, לאחר מתן שוחד לשומר. אך הדבר התגלה והם הובלו לכלא, כשבדרך נרגמו, הוכו ונדקרו על ידי ההמון, ואחר הולקו 500 מלקות. בינתים עלה לשלטון הסולטאן חסן הראשון ב־12 בספטמבר, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו (TISSOT) הורה הסולטאן לשחררם.

בתחילת 1880 נקלע יהודי זקן בפאס לסכסוך וחילופי מכות בין יהודי בעל חסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי בעל החסות ברח, אבל ההמון תקף יהודים עוברי אורח, וביניהם זקן שנרצח באופן ברוטלי, כאשר שפכו עליו נפט ושרפוהו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית ומשפחת הקורבן זכתה לפיצוי מהסולטאן.

יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, שפרנס אשה מוסלמית בשנת בצורת, היה קורבן לעלילה שהעליל עליו מושל העיר, שהיא הרתה לו, ובעוון זה חוסל על ידו ב־1880. בשנים 1880־1883 הולקו נשים יהודיות בטנגייר ובקזבלנקה. הסולטאן הפקיע שטח מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים, ב־1877 ולבסוף ב־1884_י למרות בקשות חוזרות במשך כשבע שנים ולמרות פעולתם של גורמי חוץ שביקשוהו להימנע מחילול הקברים.

במאי 1884 תקף אספסוף מוסלמי את המלאח בדבדו ושדד את הבתים. ב־1885 פנו סוחרים יהודים במרוקו למדינות אירופה בבקשה שיתערבו לביטול ההגבלות החלות עליהם. בתזכיר שהוגש לשר החוץ הבריטי על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות באנגליה ב־3 בפברואר 1888, כלולים 27 סעיפים של השפלות והגבלות כלכליות שהוטלו על היהודים, ביניהן כאלה שלא היו ידועות בדורות הקודמים. (פרטים להלן, חלק ב, פרק א.)

בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, כולל נשים וטף, משלושה כפרים באיזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שנשרפו בהעדרם. סיבת הגירוש לא ידועה, שהרי יהודים לא היו מעורבים במרידות האופייניות לשבטים ברבריים, שהסולטאנים לחמו לדיכוים.

בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 של המאה ה־19 הגיעו לאגודות היהודיות באירופה ידיעות על מצוקתם של יהודי העיר דמנאת, שהיו קורבנות להתעללויות ולפרעות בשנים 1884־1891, וכן על יהודי מראכש, שסבלו מידם הקשה של המושל והקאדי. אלה הלקו יהודים באכזריות, וגרמו לאחדים להתאסלם כדי לצאת מהמצוקה. על רקע מידע זה נסע לטנגייר שמואל מונטגיו (1832־1911), חבר הפרלמנט הבריטי, פילנטרופ שפעל למען יהודים סובלים ונזקקים. מטרת ביקורו היתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על היהודים מפני מתנכלים. אבל פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ בדצמבר 1893 לא נשאה פרי.

בשנת 1898 גזר מושל העיר תאזה שאסור לתקוע בשופר, אך היהודים לא צייתו ותקעו. כתגובה התנפלו מוסלמים על המלאח.

על אף האמור לעיל, היו גם תופעות חיוביות ולסולטאן היו קשרים עם יהודים. להקת נגנים בניהולו של יהודי בשם אברהם בן רוויסי אזולאי הופיעה בפני הסולטאן. הוא ביטא את יחסו ליהודים בכמה פעולות: בנה מלאח המוקף חומה להגנת היהודים בדמנאת. בהתחשב בשנות הבצורת בשנים שקדמו ל־1887, ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על המסים שהיו חייבים לו עבור שמונה שנים. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה בערבית לשלומו, שחוברה לכבודו. הסולטאן נשק את הנייר ואמר, שלא ידע שנאמנותם כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. עם זאת, לא היתה לו שליטה על המושלים העריצים.

לרוב חומרי הראיונות שאספתי יש אופי סיפורי מובהק. גם אם נקבל את ההגדרה המושגית של הצדיק כסמל אישי או כסכמה תרבותית, ראוי לזכור כי בעולם החוויות של המאמינים דמותו משובצת תמיד במהלך עלילתי כלשהו. סיפורי החיים של שושביני הקדושים, אך גם דיווחי החלומות ונסי הריפוי שלהם ושל מאמינים אחרים, הם מבנים עלילתיים שיש בהם מוקדם ומאוחר, התפתחות ונסיגה, סיבוך והתרה. מכיוון שחומרי גלם סיפוריים אלה הם תמיד דיווחים רטרוספקטיביים, הרוויים בפרשנויות ובהערכות סובייקטיביות והמשועבדים לעיוותי הזיכרון, הם נתונים בעייתיים מנקודת ראות מחקרית פוזיטיביסטית. טענה זו נכונה שבעתיים לגבי גיבורי הספר, אנשים ונשים באמצע חייהם הסוקרים את עברם באספקלריה של התגלות הצדיק, ׳חוויית שיא׳ מסעירה ששינתה את חייהם מן הקצה אל הקצה. לא יהיה זה מופרך להניח כי לאורה של חוויית שיא זו הם ערכו את סיפורי החיים שלהם בתהליך מסיבי של עיבוד וסינון, תהליך שנועד להאיר את האירועים ואת ההתרחשויות שסללו את הדרך אל הצדיק ושזרו אותם לרצף עלילתי דרמטי ובעל היגיון פנימי (1984 Gergen). אולם תוקפה של טענה ביקורתית זו מותנה במטרות המחקר. אם היעד הוא שחזור מדויק של היסטוריית החיים של שושביני הקדושים, האופי הרטרוספקטיבי והסובייקטיבי של הדיווחים אכן גורע מאמינות המחקר. אולם אם ברצוננו להבין כיצד גיבורינו (או מאמינים אחרים) מנסים להקנות משמעות למאורעות חייהם, להתמודד עם מצוקותיהם ולהבנות את עולם החוויות שלהם באמצעות הסמל התרבותי של הצדיק והסוגה הסיפורית של אגדת הקדושים, קשה לחשוב על חומר מתאים יותר. הצורך האנושי להטיל סדר נרטיבי כלשהו על המכלול המרצד והאין סופי של ההתרחשויות והחוויות המכונות ׳חיים׳ הוא בסיסי וכלל־תרבותי. סיפורי החיים מקנים לריצוד קליידוסקופי זה מבנה, Bruner 1990,) המשכיות וכיווניות, ובכך תורמים ליצירת תחושה של זהות עצמית

2002).; Elms 1994; Good 1994; Josselson & Lieblich 1993; Sarbin 1986

העיסוק בסיפורי חיים משתלב במסורת המחקרית האידיוגרפית, המכוונת להאיר כל מקרה נחקר לגופו, תוך כדי התמקדות בעולם החוויות העשיר של הפרט ובדרך הייחודית והמורכבת שבה הוא מבנה את עולמו הסובייקטיבי. אכן, בחלקו הראשון של כל אחד מארבעת הפרקים הבאים אנצל גישה זו במלואה כדי להבליט את הפעלתנות, היוזמה והיצירתיות של הגיבורים. אולם הפרדיגמה הסיפורית יכולה לשמש גם לצרכים נומותטיים: לאיתור הכללות ודפוסים משותפים, מעבר לסיפורים הפרטניים, ולניסוח ׳מבני עומק׳ משוערים — תהליכים, מנגנונים, עקרונות פעולה — המשפיעים על התנהגותם של המספרים. אף שקבוצת המקרים המוצגת כאן היא זעירה, אנסה להציג בפרק המסכם מבנה עומק כזה, שמרכיביו עולים מתוך החומר, ברוח ׳התיאוריה המעוגנת׳ (grounded theory), ואינם מוטלים עליו על סמך המשגות תיאורטיות כוללניות ומוכנות מראש (1967 Glaser & Strauss).

קיומם של נושאים ודפוסים משותפים מעבר לסיפורי החיים של סוכני הקדושים נובע, ראשית, מעצם היוזמה המאחדת אותם (ומעצם העניין המחקרי בה). בכל המקרים מדובר בסיפורי מסע או חיפוש מובהקים, המתארים את דרכם של היזמים אל הצדיק. מכיוון שהצדיק הוא סמל תרבותי במקורו (גם אם הוא לובש משמעות אישית), ולא סמל פרטי וייחודי, אין זה מפתיע כי נוכחותו והתערבותו בעלילות החיים השונות נושאות קווי דמיון בולטים. תפקידם המובהק של הצדיקים כמושיעים מצרה וממצוקה מעצב את הנוסחה המסורתית של אגדת הקדושים כדרמה בת שתי מערכות, שראשיתה במשבר המלווה בתחושת מועקה וסופה בהיחלצות ממנו ובתחושה נסית של רווחה והתעלות. סיפורי החיים של ארבעת היזמים יכולים להתפרש כהרחבה וכשכלול של נוסחה בסיסית זו. לכינון הברית עם הצדיק קודמים מצבי מצוקה חריפים במיוחד: אולם ברית זו מוליכה למהפך חיים רוחני מתמשך, ולא רק לרווחה זמנית. נוסף על מבנה דו־שלבי זה, גם נסיבות החיים המשותפות של הגיבורים, המשקפות בחלקן את החוויה הקיבוצית של רבים מיהודי מרוקו במהלך המאה העשרים (ששיאה בהגירה לישראל), תורמות להקטנת השונות בין הסיפורים.

לפני שאעבור לארבעת הפרקים הבאים, העוסקים בסיפורי החיים של היזמים ובאדוות שיצרו בקהילת המאמינים, אסקור בקצרה את פולחן הקדושים במרוקו ואת הנסיבות החברתיות שהביאו לחידושו בישראל. בפרק החותם את הספר אעסוק, ממבט השוואתי, בתֵמות המשותפות לסיפורי החיים, באפיוני הצדיק כסמל אישי המשובץ בעלילה בעלת קווים מיתיים, בקלסתר המיוחד של הנשים בחבורת היזמים, ובמיקום ההיסטורי של ארבע היוזמות ביחס לתופעות אחרות של קידוש המרחב בישראל.

הבאנו את תמצית סיפורו הארוך של סיניסיוס, מאחר שדברים הרבה אנו למדים ממנו: על עיסוקם של יהודים בספנות על מצבו החומרי הקשה של בעל הספינה, שנאלץ למכור אחד משני עוגניו, על חסידותו ובקיאותו בתורה, כשפרש בליל שבת מן ההגה וישב לקרוא בספר — בוודאי חומש או מדרש־אגדה! על שנאתם המושרשת של היוונים ליהודים׳ המתגלה פעמים מספר בסיפור, עד כדי שהם מוכנים להאמין שהקברניט היהודי מתכוון להטביע את היוונים בים, כאילו היהודים לא היו עמהם באותה צרה.

מסתבר, שאמאראנטוס בעל הספינה היה מתושבי קירינאיקה או האיזור המער­בי של אפריקה. ידוע לנו לא מעט על עיסוקם של היהודים בספנות באותה תקופה בכלל. סחר־הים פרח בקרתיגני הרומית לא פחות מאשר בקרת חדשת הפיניקית, ומסתבר שהיה ליהודים חלק בו. על השתתפותם של יהודי אלכסנדריה בסחר־ים מעידה פקודה קיסרית שנשלחה אל נציב מצרים בשנה 390 לסה״נ ובה נזכרים יהודים אמידים, שחלה עליהם חובה להעביר מטעני־תבואה בספינות לקונסטאנטינופול (ספינתו הרעועה של אמאראנטוס בוודאי לא באה בחשבון בשביל הפלגה למרחקים כאלה!). גם אבגוסטין מזכיר את חופש השיט הימי שממנו נהנים היהו­דים .

אותו אמאראנטוס היה שרוי בדחקות. לא שפר גם מצבם של האיכרים שישבו בקירינאיקה. אבל לא חסרו אמידים באיזור זה, כפי שיש להסיק מהסיפור על שלושת אלפי העשירים, שהוציאם קאטולוס להורג, במרד שלאחר חורבן הבית, כדי להחרים את רכושם. אין אנו יודעים מה היה טיבו של רכוש זה: נכסים דלא ניידי, כגון אחוזות ובתים, או סחורות וממון במזומנים.

על קיום שכבה אמידה מרמזים גם שרידי בית־הכנסת בנארוֹ, הכתוֹבוֹת בדבר האַרכונטים, ׳הארכיסינאגוגוס׳ ואבי בית־הכנסת. ידם של עניים לא היתה משגת להקים בית־כנסת מפואר ולקשטו בפסיפסים, או להימנות עם תשעת הארכונטים –פירושו ביוונית "שליט " –  המתפנים מעסקיהם לטפל בהנהלת העדה. ידוע, שבימי הקיסרים הרומאים הת­פתחה ושיגשגה אפריקה, על אף המשברים הכלכליים, שפקדו גם אותה, והיתד. אחת הארצות העשירות של האימפריה. אפוליאוס, מופר שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לסה״נ, הוריש לנו תיאורים מאלפים על חיי שכבת העשירים, ושרידי הבניינים הציבוריים והפרטיים, על דברי האמנות שבהם, מאשרים גם הם את הנאמר במקורות הספרותיים. ואין להניח, שבחלקם של היהודים לא נפל כלום מכל השפע הזה.

התבוללות לשונית

ענייני שמירת שבת וקריאה בתורה, ואפילו ישיבת תיאטראות, שצפו ועלו כבר במה שקדם, מעבירים אותנו לתחום חיי הרוח והדת של יהודי אפריקה. לכאורה, אם לדון לפי החומר שבכתובות — ואלה הם בעצם המקורות הישירים היחידים שבידינו — גבר ביותר תהליך ההתבוללות הלשונית לסביבה. למעלה הבאנו שתיים־שלוש כתובות בכתב עברי ובלשון עברית, שנתפרסמו עד כה, יתרן בלשון או בכתב רומי ואחדות הן ביוונית. אולם הכתובות שנתגלו בתוכרה, והן מקצתן מן התקופה שלפני ספה״ג ומקצתן מן המאות הראשונה והשנייה לסה׳ינ, כולן יווניות הן.

ההתבוללות בסביבה בולטת בשמות. בהחלטה לכבוד דקימוּס ואלריוּס של הפוליטֶומה בבּריניקי אין אף שם עברי אחד בין אלה שנשתמרו בכתובת. בכתובת של אנשי ה׳סינאגוגי׳ אחד נקרא בשם עברי: יונתן, ואחר בארמי — מריו. אולם יש כאן כמה שמות יווניים שהיו שכיחים מאוד בקרב היהודים באותה תקופה, כגון: דוסיתיאוס, יאסון, אלכסנדרוס. משערים כי שם האשה ׳זוסימיטר׳ הוא תרגום יווני של אם כל חי — חוה. בכתובת בריניקי 5361 יש רק לאֵרכון התשיעי, לפי הסדר בכתובת, שם מקראי, יוסף (בן סטראטון), שהיה שכיח גם במצרים. לשבעה ארכונטים אחרים שמות יווניים טהורים, ולאחד שם מורכב רומי־יווני: מארקוס ליליוס אונאסיון בן אפולו. יש אולי להסיק מכאן שהיה אזרח רומי. התבוללות חיצונית זו לסביבה היוונית מורגשת במיוחד בכתובות תוכּרה. מעניין הדבר, כי גם מצבת־קבורה עם אותיות יווניות, שנמצאה בבית־הקברות של שֶלָה, בקצה השני של אפריקה, שייכת לאותו טיפוס! מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. כמעט ודאי, שאדם זה קיבל את אזרחותו הרומית לפי חוק אנטונינוס (קאראקאלה) משנת 212, וכרבים אחרים הוסיף על שמו היווני את שמו הפרטי של קיסר זה: מארקוס אברליוס (אנטונינוס). שמו ההליניסטי והאותיות היווניות רומזים כי אדם זה או אבותיו באו מהאיזור המזרחי, ייתכן מקירינאיקה או אפילו ממצרים. השם ׳סאלימוס׳ באות יוונית, שנמצא בוולוביליס, הוא שמי כללי, שהיה נוהג גם בקרב הערבים, ומצוי כבר בין יהודי יֵב (שלום, שלומם, שלם, שלמיה, שלמציון).

אין להסיק שום מסקנות ודאיות על סמך שתי כתובות יווניות אלה בקצה מערב אפריקה, ועוד שלישית שנמצאה שם בדבר בית־הכנסת של וולוביליס (עיין למע­לה עמי 28) ! אבל אולי מותר לראותן כרמז לגל־מהגרים מהאיזור המזרחי של אפריקה, שבה דיברו וכתבו עדיין יוונית, ולא השתמשו בשפה הלאטינית, בעוד שבמערב נהוגה היתד. היוונית כלשון רשמית שנייה.

וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה, מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליחי הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד ר' יצחק הכהן שולאל ; ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״.

 ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת. ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…

באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.

כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.

ג. גביית התרומות

משניגש השליח לעצם פעולת גביית הכספים, הוא משתדל תחילה לקבל קצבה גדולה ככל האפשר מיד הקהילה. לשם־כך הוא בא בדברים עם הרב וראשי הקהילה ומכשיר את הלבבות לקראת אספת הועד המחליט על גודל הסכום. גם בקהילות שבהן נהוגה קצבה שנתית קבועה, יש צורך בהשתדלות מיוחדת, כי לפעמים לא נשלח אליה שליח במשך כמה שנים, ואז משתדל השליח הבא עתה לגבות את הקצבה גם לכל השנים שעברו. וכן להיפך, שהקהילה נתנה לשליח הקודם את הקצבה מראש לכמה שנים ועדיין לא עבר מספר השנים, ואז משתדל השליח לקבל את הקצבה ״בתורת מוקדם״ לשנים הבאות. במקרים של צורך מיוחד משתדל השליח שהקהילה תגדיל או גם תכפיל את קצבתה הקבועה, או תנדב נדבה מיוחדת לשם הצורך המיוחד, וזה נקרא ״נדבה חדשה״. הקהילה מקציבה גם סכום מיוחד להוצאות הדרך לשליח ולמשרתו, וזה נקרא ״צידה לדרך״.

תרומות יחידים

לאחר שהשיג השליח את קצבת הקהילה, הוא ניגש לקבל תרומות מידי יחידים נדיבים שבקהילה. לא בכל קהילה מרשים לו זאת. בכמה קהילות אסור לפי התקנות לשום איש לגבות תרומות ונדבות מידי יחידי הקהל לאיזה צורך שהוא, כי רצו שתהא הצדקה מרוכזת בידי ועד הקהילה. אבל היו קהילות שבהן הוציאו את שלוחי א״י מכלל איסור זה. כך נאמר בתקנות קהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון משנת תכ״ג (1663) ! ״אין איש רשאי לקבץ צדקה בשביל מישהו מידי יחידי הקהל… מלבד במקרה של שליח מהארץ הקדו­שה״.  בקהל־הספרדים בהמבורג נכללו גם שלוחי א״י באיסור זה, אולם במקרים יוצאים מן הכלל נתן ה"מעמד״ (ועד הקהילה) רשות לשליח לגבות תרומות גם מידי יחידים. רשות כזו ניתנה לר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי בשנת תי״ז(1657).

בקהילות ארצות המזרח ובאיטליה רשאי השליח לגבות תרומות מיחידים כחפצו, ולא עוד אלא שמנהיגי הקהילה מסייעים לו בזה. בפאס שבמרוקו אין השליח עצמו הולך לגבות מיחידים אלא הרבנים וטובי הקהל עושים זאת למענו. בתקנה שהותקנה שם בשנת תפ״ח (1728) נאמר! ״והסכמנו הסכמה גמורה…שכל שליח מצוה…הן לעיר הקדש ירושלם תוב״ב, הן לחברון, הן לצפת ת״ו, תיכף ומיד בבואו, בשבוע שאחר הדרשה, נשנס מתנינו, ב״ד ושאר ת״ח וכל מנהיגי עם קדש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה בהאלמלאח [שכונת היהודים] לגבות לו נדבה לשם ולזכות שולחיו,״׳ באיטליה וגם באמשטרדם נהוג ליתן לשליח ״פאדרינו״ (פטרון) אחד או שנים, מחשובי הקהל, המלוים את השליח לבתי הנדיבים, מדריכים אותו למי ילך וממליצים עליו בפני הנדיבים. באגרת־השליחות שניחנה בירושלים לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה בשנת תקנ״ט (1799) מבקשים השולחים את קהילות איטליה ״שיתנו רשות ללוות למע' השליח ב׳ פאדרינוש, דהיינו שילכו שני אנשים מהמכובדים שבכם עם מע׳ השליח מבית לבית״.

העשרים ואחד

שנת חמשת אלפים וארבעים ושש – 1286 –  ליצירה קם מלך אכזר ושמו פיליפי בן פיליף וגרש כל היהודים אשר במלכותו. ונתאכזר מאד נגד היהודים ולקח כל אשר להם, כספם וזהבם וטלטל וקרקע ונתגרשו בערום ועריה וחסר כל. והיו היהודים רבים כחול באותם מלכיות, עד שאמרו שהיו כפלים מיוצאי מצרים. והקהלות ההם היו קהלות גדולות בחכמה ובמנין. וכן כתב הר׳ לוי בן גרשון בפירוש ״מי מנה עפר יעקב״, וחבר מפירוש ההוא ט״ו שנה אחר הגרוש. וקצת המירו דת, אבל מועטים היו מאד, וקהל טולושה המירו כלם. וסימן השנה ההיא מן הפרט ״ויגרשהו וילך״, והיה גרוש זה בחודש אב  בחג הנוצרים הנקרא מרג׳ילינא.

העשרים ושנים

לפני זה שנת י״ד לפרט היה שם גרוש אחד, לא כללי אלא פרטי בקצת הערים ההם, ולא נודע למה. וסימן השנה ההיא ״ותלך יד ישראל הלוך וקשה".

העשרים ושלשה

אחר זה כחמשים שנה היה שם גרוש כולל מר וקשה מאד. כי היהדדים מהגרושים שעברו שבו על ידי ממון, ונתחדש מלך חדש, מלך אכזרי מאד, וגזר ואמר שאם היהודים יקבלו דת ישו — טוב הארץ יאכלו, ואם לאו — שיעב­רו בחרב כלם ואין מציל. ונתן להם זמן שלשה חדשים לשיתיעצו הטוב להם. ובזמן ההוא היה שם חכם גדול אהוב מאד למלך, נקרא שמו אבוגרדן דלכדיה, והתחנן לפגי המלך פעמים ולא הועיל ולא שמע, כי אמר המלך שכבר קמו העם על היהודים, וגרוש שלהם הוא תקנתם וטובתם, שמגרש אותם להצילם מיד שונאיהם והקמים עליהם.

העשרים וארבעה

שנת ״בשלחו כלה גרש יגרש״ יצא המלך פיליפי המגרש לצוד ציד ומצא צבי רץ ורץ אחריו בסוסו בכח גדול, והנה לפניו חפירה גדולה, ונפל שמה עם סוסו, ותשבר מפרקתו ומת. וידעו הכל כי אכזריותו על היהודים גרם לו  אותה מיתה, כי כפי הטבע ראו שלא היה מספיק אותה חפירה שבנפלו שם ימות.

ואחרי המלך האכזר ההוא קם בגו תחתיו, והוא מלך חסד ואוהב משפט וצדק, וראה מה שאירע לאביו ושלח שליח אל היהודים שאם ירצו שישובו לעריהם בבטחון גדול, ושהוא ישמרם כבבת עינו. ורבים לאהבת ארצם ומולדתם שבו לעריהם, כי כלל המלכים מלכי ספרד וצרפת והשרים והיודעים וכל נכבדי ארץ אוהבים היו היהודים, ולא נפלה השנאה כי אם בעם אשר קנאו ביהודים. ואם המלך יבטיחנו והעם יקומו — איך נוכל לבטוח? ובפרט במה שראינו לשעבר כמה גירושים סבבו העם עלינו, ומה הנאה בחסד המלך ושופטי ארץ אם רצון העמים איננו עמנו ומבקשים תמיד רעתנו י לכן  נשב באשר ישבנו ולא נביא עלינו רוגז גרושים, ולא נוסיף עוד לראותם עד עולם. ולמקצת ימים שבו ואמרו: לכו ונשובה לארצות מולדתנו, כי היא אמנו, והמלך מלך טוב וישר, מה שיצא מפיו יקיים! ושבו לאותם ארצות. וב־ דרכים שללו אותם עוברי דרך, ושלח המלך חוקרים ולא נודע מי הם. וצוה המלך יתנו ליהודים מאוצרותיו בגד ללבוש ומזון לאותה שנה, כי על פיו  באו בצל קורתו. וישבו לבטח בעריהם.

העשרים וחמשה

אחר שבע שנים חזרו והעלילו עליהם וגורשו פעם אחרת. אך המלך ההוא מלך ישר היה, וגרשם עם נכסיהם וממונם. ושלח עמהם שומרים לשלא יגזלו אותם בדרכים. ולרבים מהם לא הועיל, כי הפשיטום בדרכים אנשי הכפרים  ועוברי דרך.

יש להבין שיהדות זו, שאנו קוראים לה, למען הקיצור, יהדות המזרח, או גולת ישמעאל, תהיה הראשונה אשד תבוא בשנים הקרובות! הראשונה, אבל לא היחידה. עכשיו מהווה יהדות זו 55%—60 מהעליה הכללית. שאר 40%—45% מתמלאים על ידי עולים מארצות אירופה, -ארצות האנגלוסכסיות, דרום אמריקה וכו'. לא נעמוד כאן על פרטי העליה מהארצות הנוצריות ונחזור לענין יהדות המזרח. אלה יבואו וזרם העליה יגבר — בין אם ננהל בקרבם תעמולה ציונית, בין אם לא ננהל; בין אם נטפל בהכשרתם לקראת העליה, כאשר טיפלנו בהכשרת העולים מארצות אירופה, ובין אם לא נטפל. אולם כושר קליטתם בארץ תלויה במידה רבה בהכשרתם. מובן מאליו שעלינו להקדיש את כל תשומת הלב הדרושה לטיפול בהם ובהכשרתם, ולפתח בהם רוח ההתנדבות והחלוציות. עלינו להבין שמיליון יהודים מגלויות ישמעאל יהוו שיכבה חשובה מאד, שיכבה יסודית, בבנינה של ישראל.

יהודי המזרח יהוו את רובו של המיליון השני בישוב הקיים! אכן, גם במיליון הראשון היה מספרם כרבע מיליון. יהודי המזרח יהיו איפוא שותפים חשובים להנחת ,היסוד של המדינה לדורות הבאים אחריהם, ומשום כך לא אחת היא לנו מי הם ומה הם העולים מסוג זה, מהו הרכבם הכלכלי והסוציאלי ומהי דמותם הרוחנית. אין אנו יכולים להתיחס לשאלה זו בשוויון נפש. זוהי שאלה סוציאלית ולאומית, שאלה אקטואלית ממדרגה ראשונה. הן ידוע שהראשונים קובעים במידה רבה את אופייה של מדינה ואת אופיים של אוכלוסיה! וכשם שחמשת המיליונים האמריקאים, אשר קנו להם עצמאות במלחמה בעד חרותם עם הממשלה הבריטית הקולוניאלית, קבעו את אופיים של מיליוני היאנקים שבימינו, כן יהיו שני המיליונים הראשונים שלנו אב ־ בנין לדורות הבאים — זהו הישוב הנמצא כעת בארץ, הוסף מיליון ומעלה של עולים העתידים לבוא מארצות המזרח, ואחר כך, גם מגלויות ״אדום״.

ומשום זה בלבד, אנו חייבים לקיים שני דברים: ראשית — וזה, בעיקר, בשביל עצמנו — להכיר לדעת מי הם אלה שבטי ישראל הרחוקים והנידחים המופיעים מאפלת הגולה לאור ההיסטוריה החדשה שלנו! ושנית — לחנכם ולהכשירם לחלוציות לקראת התפקיד האחראי המוטל עליהם כיום, ולעזור ככל יכלתנו לקליטתם ולהשתלבותם בתוך האומה המתחדשת. חובה זו נובעת לא רק מאהבת־אדם ומאהבת־ישראל, אלא גם מתוך האינטרסים הלאומיים המשותפים לנו ולהם ולכלל האומה.

להכיר לדעת אי־אפשר בלי גישה מתוך אהבה ורצון טוב, ואם כל בני אדם נוצרו שווים, כמאמרו הידוע של אברהם לינקולן, שמקורו במאמר התלמודי הקדמון: ״חביב אדם שנברא בצלם אלהים״, הרי בוודאי יש לקבוע, בראש וראשונה, את הלכה שכל היהודים שוים הם, ללא הבדל בין שבט וארץ מוצא, בין לשון ותרבות, שבהן גדלו וחיו. כל היהודים שווים הם, כולם ממקור אחד יהלכו, בין שאבותיהם עשו עשרות דורות בקרב ,,עמי התרבות״ שבאירופה ובין שגלו לבין הבדווים הפראים שבערביסתאן, באסיה התיכונית, בפרס ובבבל, בהרי מדי וכורדיסתאן. ברבות הימים זכו מקצתם לאמנסיפציה באמצע המאה שעברה, מקצתם ולא כולם.

בארצות אפיה ואפריקה הוסיפו למשוך בעול הגלות כמו בימי הביניים. רבים כרעו ונפלו ורק מועטים — בין מאלה שגורלם הביאם לגלות ״אדום״ ובין מאלה שבגלות ישמעאל — ניצלו ממוקדי טורקווימדה ומרציחות היטלר. מבחינה היסטורית ניתן לומר שבסוף המאה השמונה־עשרה לא היה הבדל ניכר בין מצבם הכלכלי והתרבותי של המוני היהודים שבארצות ישמעאל ובין אלה שבארצות הסלאבים והגרמנים! התהום התרחבה רק בחמשת־ששת הדורות האחרונים, ועדיין המשותף שביניהם מרובה על הקווים המבדילים בין שבטי ישראל.

אין לדעת מה היה אילו נמשך מצב זה לא מאה או מאה וחמישים שנה, אלא דורות רבים. לאשרנו עדיין ישנו הגשר, חזק המלט — הקשר הדתי והמסורת הלאומית, הלשון והתרבות העברית, התקוות לעתיד והגורל המשותף, אותו גורל, אשר הזכיר לאלה שעמדו לשכוח את שיתוף הגזע, המוצא והמולדת ההיסטורית — זו המולדת אשר מעולם לא נשכחה מלב רוב האומה בכל תפוצותיה ומעולם לא פסק הרצון לשוב אליה.

ברבות הימים נוצרו שבטים חדשים בישראל, אשר הושפעו מהסביבה, בה חיו דורות על דודות, ועתה בהתכנסם בארץ, הריהם מתלכדים שוב לאומה אחת. בתוך תהליך זה מתבלטים כמה קווים משותפים, ומתגברים כוחות היצירה על כוחות ההרס. ההגמוניה עוברת משבט אל שבט, אולם האומה קיימת ומתחדשת, וכל השבטים ערבים זה לזה.

פרק ראשון

סיפורו של ניסים סרוסי

ניסיס סרוסי הוא מאבות הרוק הישראלי. הוא עלה לישראל מתוניסיה בשנת 1962, כשהיה נער בן ארבע־עשרה. בזמן שהתפרסם ונעשה אליל זמר, בשנות השבעים, פרסם חוברת קטנה שבה הציג את עצמו כך:

השם: ניסים סרוסי

תאריך לידה:

15.4.1948 הורוסקופ: טלה

ארץ לידה: תוניסיה (צפאקס)

עיר מגורים: רחובות

מצב משפחתי: נשוי

מקצוע: זמר ומוסיקאי־מלחין

צבע שיער: חום כהה

 צבע עיניים: חום

תחביבים: כדורגל ומכבי תל־אביב בגביע אירופה בכדורסל

בראיון שערכה עמו צורית חפר בשנת 1999, כעשרים וחמש שנים אחר כך, סיפר ניסים סרוסי על חייה של משפחתו בתוניסיה לפני שעלתה לישראל. הוא סיפר שמשפחתו מנתה עשר נפשות – שישה בנים, שתי בנות והורים. על חינוכם של הוריו סיפר ניסים: ״אמא לא הייתה בבית ספר אף פעם. היא גרה בכף, עיר בהרים [בצפון תוניסיה], שם מזג האויר קר… והסבא שלי לא נתן לה לצאת מהבית בגלל הערבים. לכן היא למדה תפירה במקום ללכת לבית הספר. אבא כותב וקורא צרפתית, למד בבית ספר… אז הייתה תקופה שהגברים למדו והנשים נשארו בבית״.

בבית, סיפר ניסים, דיברו ערבית־תוניסאית וקצת צרפתית. הילדים הבוגרים למדו כולם בבית ספר של אליאנס, ״כל ישראל חברים", ששפת הלימוד העיקרית בו הייתה צרפתית, אך למדו בו גם עברית:

בית הספר היה "אליאנס״, בית ספר יהודי. שם היו לנו מורים לעברית. הסוכנות הייתה שולחת אנשים למדינות צפון אפריקה, וזה היה הקשר עם העברית… אבל למדו גם צרפתית וערבית, ובבית דיברנו שלוש שפות. מפה נולד הסוד, איך זה שניסים סרוסי שר עשר שפות. אני שר ערבית כמו ערבי, איו לי אפילו מבטא, אני שר איטלקית כמו איטלקי, הרבה בזכות זה.

המוזיקה ששמע ניסים בילדותו הייתה מעורבת. הוא האזין לאמנים ברדיו התוניסאי ולפיוטים ולתפילות בבית הכנסת. הוא מספר שהאזין הרבה לפריד אל־אטרש ולאום כולת׳ום, הידועים בכל ארצות ערב, ואף לראול ז׳ורנו, זמר יהודי תוניסאי שהיה אהוב גם על המוסלמים. הלחנים ששמע לא היו מבוססים על סולמות אירופיים, אלא על מקאמות מן המזרח. בסניף "בני עקיבא״ למד ניסים שירים עבריים. הוא משוכנע שהשילוב של שירים בעברית ובערבית עם פיוטי תפילה ושירים בצרפתית ובאיטלקית הוא ״מטמון מוזיקלי לילד״. בחוברת שפרסם סיפר ניסים:

כאשר הייתי כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי, החליט אבי שעתידי יהיה… חזן בבית הכנסת. ואומנם תרמתי מכשרוני למקהלת בית הכנסת כאשר הייתי מסלסל בקולי פיוטי תפילה בימי שבת וחג. כולם החליטו פה אחד: ״זה הקטן גדול יהיה", וכמובן שהתכוונו ליעוד שבחר עבורי אבי. אבל לי היו "צפורים בראש". בין מזמורי ״יגדל אלוהים חי״ ו״אבינו מלכנו״ באו לי גם מחשבות אחרות.

פה ושם ניתנו לי הזדמנויות להקשיב לקולותיהם של זמרים מפורסמים מאותם הימים, ואני הלכתי שבי אחרי קולותיהם. למדתי את ה׳׳שלאגרים" של שנות החמישים מתוך האזנה לתקליטים, ובאחת ההזדמנויות, בשעת שמחה משפחתית, "תפסתי אומץ" ושרתי בחוצפה רבה שיר ב…אנגלית. מה לקטן הזה ולשפתו של שקספיר? כך שאלו רבים מקרב המאזינים. אבי לא היה מרוצה. הוא הרגיש (בחוש המיוחד שיש לאבות) שבנו ניסים לא יהיה בדיוק חזן…

התחלתי לחלק את כשרוני בין בתי הכנסת לבין אולמות שבהם התקיימו מופעים של זמרים אשר התארחו בעיר מגורי. למדתי את השירים ותוך זמן קצר בניתי לעצמי תוכנית שלא ביישה אפילו זמרים מקצועיים. הכתבה הראשונה שבה הוזכר שמי מעל דפי העיתונות הופיעה בעיתון הצרפתי ״לה פרֵאס". שם זכיתי שיציינו את הופעתי לפני חניכי הקייטנה היהודית של עיר מולדתי. בעקבות הפרסום בעיתון הוזמנתי להופעות רבות, למורת רוחו של אבי, שראה איך בנו, המיועד להיות חזן ורב, מסלסל בקולו הצלול שירים של שרל אזנבור ועוד זמרים מהתקופה של אמצע המאה ה־20.

חלומות הזמר התנפצו מול גלי המציאות. בשנת 1962 ארזה משפחתי את מטלטליה. אבי קנה כרטיסי נסיעה, כאשר היעד – ישראל.