מורשת יהדות מרוקו

רבי ברוך אסבאג

בהסכמת הספר ״מנחה בלולה״ [הנדמ״ח תשנ״ז] כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, על הרה״ג ברוך אסבאג זצ״ל ומכנהו: ״הרה״ג מעו״מ, הדיין המצויין..״ הצדיק העצום…. מפורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אספ״י.

מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינים שלו ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד [ת״ו], מכיל דברי קבלה, בעיקר ״יהי רצון״, ו״לשם יחוד". ספרו השני ״מנחה בלולה״, קזבלנקה, תרצ״ז, ודפוס-צילום חמוש״ד, ונדמ״ח תשנ״ז. מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך', ושם נזכרים מקובלים הרבה.

נפטר ג׳ באדר ב׳ תש״ו [1946]. נטמן בסאפי.

במושב " ברק "

גם מושב "ברק" אינו מיוצא כפרי האטלס. רוב מתיישביו מקזבלנקה. מן האוניה נשלחו ישר למקום ביום י"ב באלול תשט"ז – 19.8.56.

מאקס סבח, ראש ועד הכפר מספר :

" כולנו היינו בקזבלנקה פקידים, סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה. לא היה לנו כל מושג מעבודת אדמה. והאמת היא שכשיהודה גרינקר התחיל לארגן אותנו להתיישבות לא האמנו שנוכל לעמוד בזה.

גרינקר בא אלינו ומעודד אותנו בדברי נועם והסברה משכנעים שכל יהודי יש בו יצר טוב לעבודה ושרק הגלות עשתה מאתנו מה שאנחנו היום. הוא הכניס בנו אמונה וביטחון שבמעט אהבה לעבודה לא נהיה פחותים מהחלוצים הראשונים אשר יבשו ביצות וסבלו במחלות ובמלריה, בכדי להגשים את חלומם.

הוא כינס אותנו כמה פעמים וסייע בידינו לגבש את ארגונו בעיקר מבחינה רוחנית ואידיאולוגית. אם אנחנו היו כאן ואם התגברנו על הקשיים הראשנים, זה רק תודות לו.

מהראשונים שעלו על לקרקע ישר מהאוניה נשארו 40 משפחות. לכל משפחה – 40 דונם שלחין (השקיה מלאכותית). המצב הכלכלי אינו רע בכלל. מספר ניכר מבני המושב משרתים כקצינים בצה"ל, לומדים באוניברסיטה. מושב "ברק" הוא פרי עמלו וחזונו של יהודה גרינקר ואנחנו מגשימים חזונו זה, הלכה למעשה.

המושב "שוקדה".

מושב של הפועל המזרחי השוכן במרחק של 15 קילומטרים מעזה. הלכתי לבקר במושב זה יחד עם יהודה גרינקר. רק הגענו לכפר יצאו רוב התושבים סביבנו. נכנסנו לביתו של יפרח ישראל ומיד עוף השמים העביר את הקול כי יהודה גרינקר בא. הבית התמלא אנשים וכל אחד נדחק ללחוץ את ידו של גואלו ומצילו.

מספר הרב מאיר יפרח :

" בשלהי שנת 1955 עזבנו את כפר מוצאנו אסמר שבהרי האטלס לאחר טיפולו המסור והנאמן של יהודה גרינקר בבעיית עלייתנו ארצה. הגענו לחיפה ביום י"ז בטבת תשט"ז 1.1.56 והועברנו ישר מהאוניה למושב "מלאה" שבחבל תענך. נשארנו במקום כשנה ומחצה.

מסיבו שלא היו אולי מוצדקות ומובנות בזמנו, התארגנו כשלושים משפחות ועזבנו את "מלאה" כדי להקים מושב מטעם הפועל המזרחי בשם "שוקדה", בו אנו יושבים עד היום. המושב מונה 56 משפחות. רק בהתערבותו של רענן וייץ קיבלנו 35 דונם אדמה לכל משפחה " .

חנניה אזראד משלים את דבריו של הרב יפרח :

"יהודה גרינקר הגיע אלינו דרך איית בוגמאז. הערבים חסמו את דרכו ולא נתנו לו לעבור. נאלץ להמשיך לכפר אסמר שם קיבלוהו בהתרגשות ובהתלהבות, ואף בירכו ברכת שהחיינו.

מיד עם בואו התאספו כל אנשי הכפר בבית הכנסת לשמוע את דבריו. על ארץ ישראל שמעו מפי עולי רגל ערבים שביקרו במכה. הערבים ידעו לספר, כיד הדמיון המזרחי, על כוחם ועוצם ידם של ה "יהוד" ( היהודים) שכל אחד מהם מסוגל לנצח אלך ערבים (לקיים מה שנאמר : " אחד מכם ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה)

 "ביהודה גרינקר ראינו הגואל והמושיע. הוא הציל אותנו מכליה פיסית מידי הערבים אשר ללא ספק, לאור המאורעות שהיו אז, היו משמידים אותנו ללא השאר מאתנו שריד ופליט ומבלי שמישהו ידע על כך. יהודי כמוהו מסור לשליחותו ולמשימתו לא ראינו בחיינו"

דמעות עמדו בעינו של חנניה אזראד ומרוב התרגשות לא יכול היה להמשיך בדבריו. ברוח זו דיברו ישראל יפרח, דוד דהאן ומסעוד אזראד. כאשר עזבנו את הכפר, נפרדו האנשים מיהודה גרינקר בדמעות ובהתרגשות, על אשר זכו לראות שוב במו עיניהם את האיש אשר הוציאם משעבוד לגאולה.

בוכנוולד בסהרה

בשלהי 1937 עזב שוליית־חייטים בן עשרים ושש ושמו מורים טונדובסקי את ביתו בקאליש, עיר בררום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילי נשים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מורים – כמו כל הפליטים הגברים בצרפת – צו להתייצב לשירות צבאי. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב קולוניאלי נידח בצפון אפריקה.

לאחר בדיקה רפואית במרסיי נשלח מורים לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, סידי בל עבאס וסעידה. משם הועבר לשירות ממושך במכנאם שבמרוקו, הבירה המפוארת של שושלת ערבית בימי הביניים. בלילו הראשון במכנאם, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, היתה אכזרית אבל הוגנת. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד. ב־1940, לאחר ניצחון הבזק הגרמני על צרפת וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מורים בן לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, לקחו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, כמאה קילומטר מדרום לחוף הים התיכון, לא רחוק מגבול מרוקו־אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ברגנט שצמח מסביב למעיינות מים חמים.

לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים קולוניאליים ערבים וסנגלים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, חיילים מהצבא הסדיר ופליטים לא־לגלים – כולם יהודים. כאשר מוריס והגברים האחרים הגיעו לשום־מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות.

חוויות המלחמה של שתי הקהילות היהודיות – יהודי הארצות הנוצריות ויהודי ארצות האסלאם – נפגשו רק לעתים נדירות ולא היה קשר ביניהן. אבל היו לפחות שלושה חריגים מן הכלל הזה. הראשון היה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. החריג השני היו 1,200 יהודים בקירוב מהמושבות הצפון אפריקניות של צרפת שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ״הפתרון הסופי״. הקבוצה השלישית שמה פניה בכיוון ההפוך. זה סיפורם של כאלפיים יהודים אירופים שנכלאו, בדומה למורים טונדובסקי, במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בארצות ערביות. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אבל סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

ראשיתם של מחנות המעצר הצרפתיים בשנות השלושים של המאה העשרים, בתקופת הרפובליקה השלישית הליברלית יחסית, בימים שצרפת פתחה את שעריה וסיפקה מקלט בטוח לאלפי יהודים ממרכז אירופה, שקראו את הכתובת על הקיר וברחו ממולדתם מבעוד מועד. רבים מהמהגרים החדשים האלה הכירו תודה למולדתם המאומצת והתגייסו לצבא הצרפתי מיד עם פרוץ המלחמה. יתר על כן, מחצית מ־60,000 היהודים שהתנדבו לשירות צבאי בצרפת בשנים 1940-1939 היו פליטים זרים. אבל עם נפילת צרפת במאי 1940, איש לא חפץ עוד בנאמנות העזה של יהודי צרפת – חדשים וותיקים כאחד. המשטר הפטניסטי החדש הפך את יהודי צרפת, זרים וילידי צרפת גם יחד, לשעירים לעזאזל כאילו הם האשמים האמיתיים לקריסה הצרפתית המהירה והמבישה מול הגרמנים. ממשלות שמאליות של הרפובליקה השלישית שקיבלו כמה שנים לפני כן בברכה יהודים ופליטים אחרים, הגיבו על גל גואה של קסנופוביה בתוכנית לכליאת ״אלמנטים לא רצויים״, שרובם היו יהודים. משטר וישי שדרג את הנטייה האנטישמית המולדת לרמה של מדיניות ממלכתית רשמית. ברבות הימים הכניסו שוטרים וחיילים צרפתים אלפי אזרחים צרפתים יהודים לקרונות בקר, שלחו אותם למחנות מעבר ידועים־לשמצה כמו דראנסי, ומשם הם הועברו למחנות המוות ״במזרח״. היהודים הזרים שישבו בצרפת היו, מכל מקום, אלה שהרגישו ראשונים את נחת זרועה של התבוסה הצרפתית.

אחת הבעיות שהטרידו במיוחד את משטר וישי היתה מה לעשות באלה שהתנדבו להתגייס לצבא (או ללגיון הזרים) והוטעו לחשוב שצרפת תגמול להם על שירותם בהיתר מגורים קבוע ואולי באזרחות. אפילו שונאי היהודים הקנאים ביותר נרתעו מהמחשבה על שחרור חיילים יהודים משירות ביום אחד כדי להרוג אותם למחרת. רבים מהם נשלחו אפוא ברגע ששוחררו מן הצבא למחנות מעצר בתוך צרפת, שהיו לא פעם התחנה האחרונה שלהם בדרך לאושוויץ. הפקידים המעשיים של משטר וישי ראו במדבריות של צפון אפריקה הצרפתית פתרון מעשי נוסף.

אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי היתה החייאת הרעיון האימפריאלי הישן של הנחת מסילת הברזל הטרנס־סהרית: מסילה באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה מניז׳ר לניס ותביא את אוצרות אפריקה אל צרפת. כדי לשטח את החוליות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח יותר מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. רובם היו אסירים פוליטיים מסוגים שונים: רפובליקנים ספרדים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי־נאצים, גוליסטים, קומץ ערבים ואפילו יפני אחד. כמעט שליש מתוכם, כלומר יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה מהשאר, היהודים גורשו לשם – או, בדומה למוריס, הועברו משירותם בלגיון הזרים – בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

כניסתו של מוחמד לאלמדמה והקמת המסגד הראשון

בבואו לאלמדינה לא נכנס מוחמד בחכמתו אל העיר, אלא ישב בפרבר בדרום. הוא בחר באחד מימי הששי, יום שרק אז תוקן לתפילה,״ כדי להכנס לעיר. וכדי שלא יהיה ריב בין השבטים את מי יכבד על־ידי ישיבה בביתו, מסר את ההכרעה לגמלו. נאמר שהגמל ברך בביתו של אַבּוּ אַיוּבּ אלאַנצַארי, איש אלמדינה, שזכה לפרסום שנים רבות מאוד לאחר מכן, כי בשנת 52 ל״הג׳רה״ (52 שנה אחר מה שמסופר כאן) הוא נפל לפני חומות קונסטגטינופול (איסטנבול) כשהערבים צרו ל­העיר וניסו לשווא לכבשה. במקום בו נפל בנו הסלטאנים העת׳מאנים מסגד נהדר זה מסגד אבו־איוב שמחוץ לעיר.

מוחמד הקים לו מיד בית. אמנם, הבית היה בנין פשוט מאוד: עיקרו חצר וחלקה של החצר היה מכוסה בלולבים של ענפי תמרים. מבנין זה נלקחה הצורה המקורית של מסגד, צורה שאפשר לראותה גם בירושלים העתיקה (לא במסגד כיפת־הסלע שהוא חיקוי לבנין ביזנטיני, אלא בבנין הגדול שלידו, מסגד שכולו שורה של עמוד« מכוסים ולפניהם חצר גדולה). ביתו של מוחמד שימש לתפילה וגם לשיפוט וליישו: סכסוכים בין שבטים ויחידים.

איחוד המהגרים ממפה (״מהאג׳רון״) והתומכים מאלמדינה (״אנצאר״)

לפי המסורת ציווה מוחמד, שכל איש מן המהגרים יקח לו לאח איש אחד מאנשי אלמדינה. כפי הנראה חשב בתחילה את הדבר הזה להכרח, כדי לבצר את מעמדם של ­אנשי מכה. אך דבר זה נראה עד מהרה כמיותר, ומוחמד חזר להדגיש, שהקירבה בין בני־אדם היא קירבה מרחם (למשל, בסורה 8, 75). נראה שאותה ברית אחווה שפעם היתה — נתבטלה, והכל חזר למצבו הטבעי: כך קרובים בדם הם הקרובים.

תקנות העדה של אלמדינה (״עהד אלאמה״)

״חוזה האומה״(עַהֵד אלאֻמַה״) הוא אחד המסמכים המעניינים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, דוקומנט אותנטי מתחילת פעולתו של הנביא בעיר. להלן יובאו ראשי הפרקים של המסמך. במקור אין חלוקה לסעיפים, והסעיפים כאן הם לפי קביעתו של החוקר וולהאוזן  שכתב ספר מיוחד על מסמך זה.

הערת המחבר: וולהאוזן — חוקר גרמני (1844—1917), שעסק בחקר התנ״ך ובחקר האסלאם. התפרסם בספריו על המקורות שבתורה ובספרו שרידי האלילות הערבית (גרמנית), בו הוא דן גם במורשתו הרוחנית של מוחמד

• 1- זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקרַיש וית׳רב ומי שהולך אחריהם ושייך אליהם ונלחם עמהם (הכוונה כאן ליהודים ולבני ברית).
• 2 – הם אומה אחת על פני כל אדם (כלומר, המוסלמים והלא־מוסלמים והיהודים — בני ברית).
• 3 – המהגרים מן קריש נשארים בעינם (כלומר, קבוצה נפרדת מאנשי אלמדינה), משלמים כופר ופדיון בשביל זה. לחזק את ידיהם הוא יאה וישר בין המאמינים (כלומר, אף על פי שהם ארגון נפרד, על האחרים לעזור להם).
• 4—11. בני עַוֹף נשארו בעינם (הוא מונה את כל המשפחות) משלמים כופר זה בשביל זה (כלומר, נשארים ארגון בפני עצמו).

12. לא יכרות מאמין ברית עם נלווה של מאמין (בלי הסכמתו. לערבים החופשים היו אנשים נלווים שהיו תחת חסותם. בארץ פראית אין לאדם בודד אפשרות לחיות. על כן העמיד עצמו כל אדם בודד תחת חסות שבט, קבוצה או משפחה, ונלווה אליהם. והשבטים והמשפחות מתפארים בכך שיש להם בני־חסות, והם שואפים לכך ורואים בכך כבוד להם. לפיכך נאמר פה, שאין האחד יכול לקחת את הנלווה של רעהו).

• – מאמינים היראים (את אללה) עומדים נגד מי שעושה רע ביניהם או יעשה מעשה פשע או מרמה או איבה. יד כולם תהיה בו, ולו גם יהיה בן אחד מהם (כלומר, היחידות השבטיות הטבעיות נשארות אמנם בעינן, אבל אם האיש רוצח — כל העדה צריכה לעמוד נגד הרוצח, ואפילו בני משפחתו).
• – מאמין לא יהרוג מאמין אחר בשל כופר ולא יעזור לכופר נגד מאמין (הלא רוב אנשי אלמדינה היו עדיין כופרים!).
• חסות אללה אחת היא לכולם. הגנת גר ותושב מוטלת על כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה על פני כל אדם.
  • – ההולך אחרינו מן היהודים (הכוונה לא למי שמקבל את דת האסלאם, אלא למי שנמצא באלמדינה) מקבל עזרה ותמיכה. לא ייעשה לו עוול ולא נעזור לאויביו נגדו.
  • -ברית שלום של המאמינים אחת היא לכולם. לא יעשה מאמין שלום מבלעדי רעהו במלחמה בשביל אללה, אלא כך שהשלום יהיה כולל את כולם באופן שווה.
• מאמינים חייבים לנקום את דם רעם, אם נשפך במלחמה בשביל אללה (כלומר, אם נשפך הדם בעניין אחר — רק המשפחה צריכה לנקום. אך אם הוא נפל בשביל אללה, אזי כל המאמינים חייבים לנקום).
• המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה (כלומר, טוב היה אילו כל אנשי אלמדינה היו מאמינים, אבל ברגע זה עדיין אינם מאמינים). אך גם למשתף אסור להחסות רכוש או נפש מן קריש (המשתפים הם אנשי אלמדינה שעדיין אינם מודים באסלאם, ומוחמד מבדיל בין כופר, קריש ומשתף).

21-מי שיהרוג מאמין וייאמת הדבר — יושב הגמול אל ראשו, בלתי אם יתרצה קרוב הנהרג בכופר. על המאמינים לנקום נגדו כאיש אחד (זה כמו בספר דברים י״ט, יב. אמנם, גאולת הדם מוטלת על המשפחה — ראה ההערה בסעיף 19 — אבל ההוצאה לפועל היא רק לפי הדין של העדה כולה).

• אסור למאמין, המודה בתוכן הכתב הזה ומאמין באללה וביום הדין, לעזור לפושע ולתת לו מקלט. ואם יעשה כן — תהיה עליו קללת אללה וחרונו.
• ואתם — אשר תחלוקו עליו — הביאו אל אללה ואל מוחמד.
• היהודים יחלקו עם המאמינים את הוצאות המלחמה בכל אשר ילחמו.

שיתוף (״שרכּ״) הוא המונח המוסלמי לעבודת אלים רבים, כלומר, לשיתוף אל לאללה היחיד.

המושב " דבורה ".

המתיישבים במושב " דבורה " אינם מכפרי האטלס. מוצאם מהעיר מראקש בירת "הנגב" המקוראי. הברברים מסרו לגרינקר כי מראקש נקראת כך על פי הסיפור הבא :

לפני מאות בשנים עמד לבקר במקום שבו עומדת היום העיר מראקש אישיות ברברית מכובדת. התאספו כל אנשי הסביבה וחיכו לאורח המכובד, אך הוא לא עבר במקום. מאז כונה המקום "מאראקש" – בערבית "לא הופיע". העלייה לקרקע התקיימה ביום בו הגיעו העולים – ב' ניסן תשט"ז 14.3.56 והם נשלחו מהאוניה למקום. החומר האנושי היה מובחר. כולם צעירים ובעלי השכלה למעלה מהממוצע המקובל במרוקו. בארבע השנים הראשונות להתיישבותם עזבו את המושב רק 8 משפחות מתוך 59. גם אלה שעזבו, תפסו את מקומם בני דור ההמשך במושב.

הענף העיקרי במושב הוא גידולי תעשיה, כגון : סלק סוכר, אגוזי אדמה ועוד. חיים לוי, מראשי הארגון עוד בחו"ל, וכיום נציג חבל תענך במועצה האזורית "גלבוע" מספר בעברית שוטפת : "יהודה גרינקר לא העלה ארצה רק את יהודי האטלס. הוא טיפל בכל בעיות העלייה של יהודי מרוקו. הוא היה משליחי העלייה המסורים והמקובלים ביותר. אשר להתארגנות של המושב שלנו כך קרה הדבר : בספטמבר שנת 1955 ביקשתי להיפגש על שליח מארץ ישראל בעניין עלייתן של כמה משפחות ממאראקש. הפגישו אותי עם יהודה גרינקר וסוכם בינינו שאכין רשימות של משפחות צעירות המוכנות להתארגן למושב עובדים בארץ.

למחרת יום הכיפורים תשט"ז 27.9.55, הגיע יהודה גרינקר למראקש כפי שסוכם בינינו. הזמנו לאסיפה כמה מראשי בתי אב ויהודה הרצה בפניהם, במשך שלוש שעות, על עקרונות המושב והיסודות שלו. דבריו תורגמו לצרפתית קטעים קטעים.

לפני בואו של יהודה גרינקר היה לנו מגע על כמה שליחי העלייה. אודה על האמת שהתרשמנו מהיושר והכנות שבדיבורו. שמענו מפיו את כל האמת על האור והצל שבה. בו בזמן ששליחים אחרים הראו לנו גן עדן עלי אדמות, הוא ענה בגילוי לבל לכל שאלותינו ולא הסתיר מאתנו מאומה. הוא אף הזהיר אותנו מהבטחות ומעזרה של המוסדות, ושלא לסמוך אלא על עצמנו בלבד. האמת הגדולה בדבריו היה שהשפיעה על אלה היושבים היום במושב "דבורה".

לפי הנחיותיו של יהודה גרינקר הקמנו וועדה אשר התחילה לבדוק המשפחות והנתונים שלהן.

לאחר עבודת מיון קפדנית ביותר נשארו 60 משפחות שמכל הבחינות ראויות הן להתיישבות. במראקש היה בית ספר חקלאי יהודי – היחידי בכל מדינת מרוקו אשר נוסד על ידי חברת כל ישראל חברים ( אליאנס ). פעם בשבוע היינו הולכים לבית הספר ומקבלים בדרכה עניינית ומקצועית ממדריך בית הספר.

ההכנות לעלייה ארכו כארבעה חודשים וביום 14.3.56 זכינו להגיע לחיפה ומשם נשלחנו למקום יעודנו " דבורה". אמת היא שבהתחלה היה לנו קשה, אבל דבריו של יהודה גרינקר נשארו חקוקים במוחנו והם שימשו לנו כתורה ראשונה להסתגלות עם חיי עבודת האדמה.

היום הקשיים כבר מאחורינו. העבודה כולה ממוכנת, בית הספר היסודי שבכפרנו הפך, בגלל רמתו, לבית ספר אזורי, ומנהלו הוא איש המושב שלנו. רוב התלמידים מגיעים לתעודת בגרות, צעירים מבני הכפר לומדים בירושלים.

כל ההישגים שלנו – בזכותו של יהודה גרינקר. אנו רואים את עצמנו כבניו חניכיו. הוא סימל עבורנו את כל החיוב ובקידמה של חקלאי עברי בארץ.

אני חייב לציין שכל פעם שרצינו להביע את הערכתנו אליו במתנה כלשהי, כמקובל בארצנו, היה מסרב ודוחה זאת בתוקף. כאשר יצא ממראקש לכיוון הרי האטלס לחיפוש כפרים יהודיים לא יכולנו שלא להתפעל מאומץ לבן ועוז רוחו על אשר רכוב על גבי חמור או פרד, בודד עם שליחותו, עובר היה מכפר לכפר תוך סכנת חיים ותלאות דרך קשות ובפיו הבשורה הגדולה – גאולת אחים נידחים.

אין ספר שבראותו היום את פרי עמלו – כפרים חקלאיים חיים ותוססים בארץ ישראל – לבו מתמלא שמחה וגאווה – וזה שכרו הטוב ".

גם הצרפתים ישיבו את פנינו ריקם ויאמרו שאיננו יכולים לקלוט את היהודים האלה, ומדוע לדרוש את יציאתם משם. הערבים יעוטו על זאת בשמחה, הרי במו ידינו אנו נותנים בידיהם חומר נפלא להסברה אנטי ציונית.

סגל – חבר ההנהלה מארצות הברית – תרם תרומה גדולה לעניין הסלקציה. ידוע שמפלגתי היא נגד הסלקציה. הסלקציה הינה דבר רע. אפילו הצרפתים אמרו שלא יפה להשאיר סבא זקן אם שולחים את כל המשפחה. זה לא נאה מבחינה מוסרית ואנושית. יש לנו ויכוח עם יוזספטאל. איך אומרים לאדם רווק שאם הוא רוצה לבוא, עליו ללכת לקיבוץ, ואחרת לא יתנו לו לעלות ?. אני עצמי חבר קיבוץ וגם מי שאינם חברי קיבוץ, מבינים זאת יפה. לא יקרה דבר אם ילך לקיבוץ באופן זמני. אבל בחוץ לארץ קשה ליהודים להבין את האונס שישנו בדבר כזה. בכפר אחד השאירו אלמנה בת 38 ואת בתה בת ה – 18, משום שאמרו שבשבילם אין עבודה כאן. סגל הבין את ההיגיון של דברי, ואני מודה לו על עזרתו.

ההחלטה במוסד לתיאום הייתה שהגדלת העלייה – עד 45.000 לשנה  – תיחשב לא מאפריל אלא מדצמבר. אם נרצה נוכל לעשות זאת מדצמבר. דרוש לכך מאמץ, יוזפסטאל ואשכול יכולים להתגבר על כך מבחינת הנהלת החשבונות. אני נגד חלוקה כזאת, שבחודשים הראשונים יעלו 3.000 בחודש ואחר כך יגדילו כל חודש בכמה מאות, עד שיגיעו ל – 45.000. היום, לקראת עונת הגשמים אולי אי אפשר לקלוט יותר מ – 3.000 איש בחודש, אבל החל מינואר יש לקלוט 4.000 איש לחודש – והדבר הזה יכול להיעשות.

בישיבת הנהלה מיום 20.08.1955 אמרתי :

" ההנהלה הירושלמית בחרה בוועדה לקביעת מספרי העלייה, אך היא לא התכנסה. אילו ישבנו בוועדה כזאת, אולי היינו מונעים את הוויכוח הזה שלא הביא תועלת. אם עד למושב הוועד הפועל הציוני תוכל לשבת וועדה כזאת ותדון בפרטי תוכנית העלייה, יהיה בזה מן התועלת. לפנינו תוכנית של המוסד לתיאום, שאני חושב שבשום אופן אי אפשר לקבלה. בכל אופן צריך להכניס בה תיקונים. – לוי אשכול : למה לך לתקן את התוכנית ההיא, יש הצעה של 100.000, אני מעוניין במספר זה, בתנאי שתבוא בתוכנית כספית, גם תוכנית של 100.000 אפשר לעשות אבל לשם כך צריך לשנות את הממשל כדי שתשנה את כל התוכנית שלה. זאת אינני מציע. אני מוסיף שלוועדה הזאת יתן לנו אשכול את עזרתו, או הוא עצמו או על ידי פקידו. לא נוכל להעלים מהוועד הפועל הציוני שאין גם 45.000. כדי להבטיח מספר זה של 45.000, דרושה וועדה שתבטיח אפשרות לביצוע התוכנית הזאת.

מסרתי הודעה מסוימת ואני רוצה שהחברים יבינו את מצבי. אני בעד עלייה בלתי מוגבלת. כל מי שיכול לבוא ארצה צריך לבוא. אין תקווה להעביר החלטה כזו ליד השולחן הזה. אבל יחד עם זה אגיד משהו : במשך 6 – 7 שנות עבודתי במחלקת הקליטה, אני מתנהג בלויאליות כלפי מוסד זה. אני גם לויאלי כלפי הסלקציה שאני שונא אותה. אני לויאלי למספרים שמתקבלים פה. אבל אתם אינכם יודעים להעריך זאת. רציתי להשלים עם התוכנית של 45.000. כשחזרתי ממרוקו לפני ארבעה חודשים, הייתה תוכנית המינימום של 65.000, עכשיו תוכנית זו אינה ריאלית לגבי, מפני שיש יותר עולים.

זאת ועוד, הצעתי דבר דרסטי וקונקרטי, כי אני רואה שגם 45.000 לא נקלוט בכלים המצויים בידינו, מפני שהממשלה עדיין לא החליטה להכניס עולים אלה לצריפים ולאוהלים. אין החלטה איך להגדיל ממש את הקליטה. לדעתי, אפשר לשכן את אנשי הכפרים האלה באוהל או בצריף או בפחון, בסביבות באר שבע או מקום אחר. על זה היה ויכוח עקרוני בוועדה, והיא לא קיבלה את דעתי.

ומלים אחדות על יחסי החברות ונוהלי עבודה משותפת במוסד זה שאנו יושבים בו. בישיבת וועדת העלייה של הוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים בירושלים, הודיע שרגאי שההנהלה החליטה להעלות באוקטובר ובנובמבר 5.000 עולים בחודש. לא ידעתי שיש החלטה כזאת. לפגישה עם הצפון אפריקנים, בה נכחו פקידי הסוכנות, לא הוזמנתי, למרות היותי ראש מחלקת הקליטה. באותה פגישה הודיעו להם על 5.000 איש לחודש. לא ידעתי על החלטה כזאת אם כי אני מקבל אותה בשביעות רצון.

הדבר לא יכול להימשך כך. שרגאי הודיע, שהדבר קרה בשבת ואי אפשר היה לכנס את ההנהלה לישיבה – בערב. אני מוחה. אני, חבר ראשות מחלקת הקליטה, אינני יודע על החלטות שנתקבלו בהנהלה !   יכולתי לבוא גם בשבת, ויסלחו החברים הדתיים, הלא פיקוח נפש דוחה שבת. הועמדתי במצב טיפשי כלפי האנשים מצפון אפריקה. הם שאלו אתי היכן הייתי, ואמרתי שהייתי חולה…אני מבקש מיוזספטאל שיסביר כיצד מצא את האפשרות הפתאומית להגדיל את העלייה. הרי הייתה גם לי יד בכך שבוועדת העלייה יגיעו לאחדות דעות.

ולעניין הסלקציה. שאלה הומניטארית שאינה שייכת לקואליציה. הסיעה שלנו בוועד הפועל הציוני דנה בסלקציה וקיבלה החלטה נגדה. איננו רוצים שהדבר הזה ישמש תקדים, להאשים אותנו בהפרת תנאי הקואליציה. בישיבות הקודמות של הוועד הפועל הציוני העלתה המפלגה שלנו הצעת החלטה שלילית, הצביעו עליה והיא נדחתה. המפלגה שלנו היא נגד סלקציה….

במושב " אדירים "

מושב " אדירים " הוא היישוב השני אשר הוקם באזור התענך. מתיישביו באו מהכפרים, אסמר, איית איברהים, טיזניט וטריסל, כולם מאזור איית בולי שבהרי האטלס.

העולים הגיעו לחיפה ביום ט' בשבט תשט"ז – 22.1.55 והובאו ישר מאוניה אל המקום. כיום נמצאות במושב 40 משפחות מהרי האטלס ועוד 20 משפחות אחרות ממרוקו. המצב הכלכלי של המושב משביע רצון וההסתגלות לחיים החדשים לא עברה על האנשים בקשיים מיוחדים.

הרב חיים גבאי מכפר איית איברהים מספר :

" בכפר שלנו " איית איברהים " היו 35 משפחות. המרחק בינינו לבין הכפר הקרוב היה מרחק של חצי יום ברגל. במשך שישה חודשים כל הסביבה מכוסה שלג אשר גובהו מגיע לעתים למטר ומעלה ".

וכשהרב גבאי עובר לספר על יהודה גרינקר קולו רועד ושפתיו רוטטות : " יהודה גרינקר הוא המשיח שלנו. בזכותו אנו יושבים כאן היום. אנו, שמכירים היטב את האזור בו ישבנו וסכנת החיים האורבת לכל אדם הבא מבחוץ, לא מוצאים עד היום כל הסבר לחידה. איך אדם שמימיו לא עבר במקומות אלה ולא הכיר את תנאיהם יכול היה להגיע אלינו חרף סכנת החיים, סופות השלג, ותלאות הדרך.

שום פחד לא מילא את לבו, שום דבר לא עמד לו כמכשול בשליחותו הגדולה ולהגיע לאחים נידחים, להביא אליהם את בשורת הגאולה, ולהצילם מכליה. אין זה אלא מה שאמרו חז"ל – " שליחי מצווה אינם ניזוקים.

במושב "גדיש".

העלייה למושב " גדיש " הייתה ביום י"ב באדר תשט"ז 24.2.56 המתיישבים הגיעו למקום ישר מהאוניה. כולם חקלאים מבטן ומלידה, מוצאם מהכפרים איית טטלאן, תל וואד וטבגונט.

מושב " גדיש " הצליח כבר להוציא מתוכו מורים ואחיות. כיום מגדלים בכפר תפוחי אדמה, סלק סוכר, ואגוזי אדמה. בין המתיישבים נמצא הרב מאיר סוויסה שנולד בתל וואד ומשם עבר לקזבלנקה, הוא מספר בהתרגשות רבה :

" כולנו מלאי התפעלות מאומץ לבו ומעוז רוחו של יהודה גרינקר. הוא כיתת את רגליו בדרכים לא דרכים ובמקומות ששום יהודי אחר מבחוץ לא העז להגיע אליהם.

הוא לא פסח על אף כפר ויהיה הנידח ביותר. בכוחות עצמו, על ידי התעניינות מרובה איתר את כל הכפרים שבהרי האטלס שאף יהודי מרוקו לא שמעו עליהם ימיהם.

יהודה גרינקר היה בוחן אותנו לפני ההרשמה לעלייה ושואל אותנו " מה תעשו בארץ ישראל ? כתשובה היינו מראים לו את ידינו הגרומות והמיובלות המעידות שאנו מוכנים ומסוגלים לכל עבודה קשה.

הופעתו אצלנו – ובכל מקום – הייתה כקרן אשר האירה את כל הסביבה היהודית החשוכה. אותה קרן היא שהאירה גם את דרכנו לצאת משעבוד לגאולה.  

מקובל אצלנו לכבד במתנה כל אדם שאנו רוחשים לו כבוד ומוקירים אותו. רצינו להביע את הערכתנו ותודתנו ליהודה גרינקר בדרך המקובלת אצלנו אך הוא סירב בכל תוקף. אך את הגמול לפועלו הוא רואה היום ביישובים אשר הוקמו בארץ על ידי אליו גאוליו ".

לדברי אל־פאסי, אין הוא מתנגד להוראת השפה העברית ולשימוש בדיאלקט של הערבית־יהודית, שהוא חלק מן המורשת הרוחנית של האומה המרוקנית, ויש לשמרו ולטפחו. אך בשלב מאוחר יותר פרסם אל־פאסי הצהרה, ולפיה יהודי מרוקו הם ׳ד׳ימים׳, כלומר נתינים נחותים בחסות מוסלמית. כאשר עלון ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ La Voix des Communautés קרא תיגר על אל־פאסי בגין הצהרותיו, העיר אלפאסי שהכינוי ׳ד׳ימים׳ ליהודים אינו שלילי; לדעתו, משמעו זרים, אבל אין בזה כדי לסווג את היהודים כאזרחים נחותים.

לעומת אל־פאסי, מנהיגים לאומיים אחרים במפלגת האסתקלאל, ובהם מהדי בן־ברכה ועבדררהים בועביד, שאפו להעניק תחושה של רגישות יתר לזכויות היהודים, וטענו כי יהודי מרוקו הם שותפים פוטנציאליים לאינטרס הלאומי בעידן הפוסט־ קולוניאלי. מנהיגים אלה של הפלג השמאלני במפלגה שמרו על ערוצי תקשורת רציפים עם ׳מועצת הקהילות׳ ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באירופה ועם נציגיו במרוקו, וזאת כדי למשוך את אהדת דעת הקהל המערבית ואת תמיכת יהודי מרוקו בדרכם הפוליטית. במרוצת שנת 1958, עם החלטתם לפרוש מהאסתקלאל לטובת הקמת  ה־UNFP, הגבירו הגורמים הללו את מאמציהם לקרב את יהודי מרוקו אליהם מתוך מחשבה שיהיו נכס אלקטורלי מול יריביהם השמרנים באסתקלאל ובחצר בית המלוכה. ואולם, כמו שהתחוור ליהודים, גם תמיכת בן־ברכה ואנשיו בשוויון זכויות לא תמיד עמדה במבחן המציאות. זאת ועוד, בן־ברכה נטה להפריד בין מתן זכויות ליהודים כאזרחים שווים לבין מתן לגיטימציה לעלייה לישראל. בריאיון שהעניק בראשית 1959 לכתב Jerusalem Post– מורים קאר (Carr) אמר:

[היציאה ממרוקו לישראל] כרוכה בוויתור על האזרחות, וזהו דבר חמור. אנחנו זקוקים לכל משאבי האנוש שלנו. אנו מעונינים שכל הפטריוטים המרוקנים, בין מוסלמים בין יהודים, יתמסרו למשימה המשותפת של שיקום ארצנו. אנו מצפים שהיהודים יפנו את מבטם לישראל כפי שאנו מפנים את מבטנו למכה, אבל אם הם רוצים להחליף את אזרחותם — זה רע. יציאה של אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. קיימת אחווה אמיתית בין מוסלמים ליהודים במרוקו. יש במרוקו שוויון, לא רק להלכה, אלא גם למעשה. כאשר חלק מהיהודים עוזב, הנשארים מרגישים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם הגירה חשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו.

עמאר ותומכיו בהנהגה הקהילתית לא התרשמו במיוחד מהבטחותיהם או מהסבריהם של המנהיגים הלאומיים במרוקו. הם היו משוכנעים שלמרות כל הדיבורים וההצהרות על דו־קיום ושוויון זכויות, ימשיכו היהודים לחיות בגדר של מיעוט. באביב 1958 נפלה ממשלת מבארכ בכאי, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בשליטת הפלג השמרני של מפלגת האסתקלאל בראשות אחמד בלפראג׳. ד״ר ליאון בן־זקן, השר היהודי לענייני דואר, טלגרף ותקשורת לא כיהן בממשלת בלפראג'. ובמקומו לא התמנה שר יהודי אחר. רק כמה עשורים לאחר מכן, ב־1993, מונה סרז׳ ברדוגו היהודי, מעשירי מרוקו, לשר התיירות. עמאר קרא לשלטונות להעניק ליהודים את השוויון המיוחל, והזהיר כי כל עוד אין הם אזרחים מלאים במדינת הלאום, ואין הכרה מלאה בזהותם ובזכויותיהם, לא יחול שינוי ממשי במעמדם, והם יימנעו מלהשתתף בחיים הלאומיים.

כדברי עמאר במקור בצרפתית

Le juif marocain qui a toujours vécu avec un statut de minorité ayant des devoirs sans droit et sans égalité ne réalise pas encore aujourd'hui la révolution qui s'est opérée au Maroc et don't il est un des principaux bénéficiares. S'étant toujours à l'écart de la politique, il n'est pas encore apté à militer au sein des organisation politique ou syndicales; sa formation de citoyen conscient des ses devoirs et de ses obligations doit être la tâche essentielle des Elites qui constituent les dirigeants des communautés et du conseil [des communautés isrâelites]'. Rapport moral présenté par David Amar, secrétaire général du conseil des communautés israélites du Maroc à l'assemblée générale de cet organisme, Rabat, le 3 mars 1958. The Central Archive for the History of the Jewish People, Jerusalem: The Jacques Lazarus Files, P164/103

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית באוקטובר 1958, עליית ממשלת עבדאללה איבראהים בדצמבר 1958 בראשות הפלג השמאלני של האסתקלאל שאחר כך השתייך למפלגת UNFP ונקיטת מדיניות אנטי־ישראלית מובהקת בממשלתו באותה שנה, צמצמו עד מינימום את חופש התנועה מחוץ לגבולות המדינה. עמאר פעל עתה להציג מדיניות ביקורתית ובוטה יותר מבעבר כלפי השלטונות, ודרש בתוקף שיעניקו דרכונים ליהודים השואפים להגר. הועלתה הצעה לתת לוועדי הקהילות המפוזרות ברחבי המדינה לטפל בבקשות לדרכונים בשיתוף פעולה עם משרד הפנים, אך ההצעה נדחתה על הסף. באותה העת ניצבו מנהיגי הקהילות מול אתגרים קשים גם בתחומים אחרים. ראשית, בקיץ 1959 נסגרו משרדי ארגון ההגירה היא״ס שעסק ביציאת יהודים לצפון אמריקה, וסניפי הקונגרס היהודי העולמי המקומיים נסגרו אף הם. שנית, בעקבות החלטתה של ממשלת מרוקו בספטמבר 1959 לנתק קשרי דואר עם ישראל ברוח הסולידריות הכלל ערבית, דבר שהיה בו למנוע מיהודי מרוקו להתכתב עם קרוביהם בישראל, הפצירה ׳מועצת הקהילות׳ בממשלת מרוקו למצוא פתרון לבעיה באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי שיטפל בהעברת דברי דואר מישראל למרוקו וממרוקו לישראל דרך ז׳נווה. אף בקשה זו נענתה בסירוב. עוד בעיה הייתה כרוכה בוועדי הקהילות: מכיוון שבחירות דמוקרטיות לוועדי הקהילות שבחסות ׳מועצת הקהילות׳ לא התקיימו מאז 1953, דרשה ׳מועצת הקהילות׳ עריכת בחירות לאלתר וגיבוש חוקי־יסוד חדשים בנוגע לסטטוס שלה. חוקי־היסוד של ׳מועצת הקהילות׳ נותרו ללא שינוי מאז הקמתה ב־1947, ולא היה לה מעמד רשמי מלא בעידן החדש. השלטונות התעלמו מבקשה זו, והסטטוס־קוו נשאר.

הבעיה העיקרית של ׳מועצת הקהילות׳ שמנעה ממנה להתייצב כגוף מאוחד ויעיל נגד מגבלות העלייה ובעד זכויותיהם הפוליטיות של יהודי מרוקו נעוצה בפרישת ועד קהילת קזבלנקה ממנה. הוועד הקזבלנקאי היה החשוב מכל ועדי הקהילות משום שקהילת קזבלנקה הייתה מאז שנות העשרים לגדולה ביותר במדינה. במרס 1958, לאחר שיושב ראש הוועד מאיר עובדיה, מתומכי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, נכשל בהתמודדות על ראשות ׳מועצת הקהילות׳ מול עמאר, הוא הרחיק את הוועד ממנה, ובכך החליש את ׳מועצת הקהילות׳, והביא לפירוד בהנהגה היהודית. כמו מנהיגים קהילתיים אחרים שתמכו באסתקלאל, ב׳מפלגת העצמאות הדמוקרטית׳ ואחר כך ב־UNPF, עובדיה ראה במעמד ההנהגה הקהילתית קרש קפיצה לתפקידים בשלטון העירוני והארצי. עובדיה מונה לתפקיד יושב ראש קהילת קזבלנקה ב־1957 מיזמת סי ברגש, מושל קזבלנקה, לאחר שמנעו השלטונות מז׳אק בנון, יהודי המקורב ל׳מפלגה הדמוקרטית לעצמאות׳, לכהן במעמד זה.

החיבור בין מסורת הלשון והלשון היהודית

ברור, כי היקף קווי הלשון שנוכל להעלות מהמרכיב העברי שונה מקהילה לקהילה. בקהילות שהיקף המרכיב הזה מצומצם בלשון הדיבור שלהן התוצאות המובטחות מוגבלות. אפשר להיעזר אך במילים מעטות, ואפשר ללמוד רק מעט על תופעות כוללות בלשון. עם זאת, אין לוותר על בחינה של פרטים כאלה. חקירתם עשויה לחשוף יסודות קדומים בלשון, ויש שהמילים הנחקרות אינן מלמדות רק על עצמן אלא על תופעה כוללת. וכאשר המרכיב העברי נרחב, התוצאות בבירור קווי לשון קדומים הן מקיפות יותר. וגם זאת, ראוי מאוד לצרף קהילות קרובות בעיון אחד, למשל אין מניעה לצרף נתונים מקהילה במרוקו לקהילה באלג׳יריה או בתוניסיה. כמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות מרובה. הדגמתי את הדבר בעיון בעניינן של המילים ערובה, ומעל ששימשו במזרח צפון־אפריקה, היינו בלוב, בתוניסיה ובמזרח־אלג׳יריה.

• בחקירת היסודות העבריים בלשון היהודית רצוי לבדוק כל קורפוס העומד לרשותנו. תוך כדי העיון במילים משוקעות או משובצות בלשון המדוברת יש לתור גם אחרי טקסטים כתובים ואחרי תרגומי מקרא ותרגומים של חיבורים אחרים, כגון השרח למקרא שהילך בקהילות רבות. כמובן, נתון כזה יהיה בידינו רק אם זכינו שיתועד שרח בכתב או בהקלטה בעל פה בקהילה הנחקרת או בקהילה הדומה לה. ואף זאת, רצוי מאוד לבחון גם מילים וצורות עבריות שנוצרו בלשונות היהודים או מילים וצורות שתועדו רק בהן, ואינן מצויות בטקסטים הכתובים עברית. גם הן עשויות ללמדנו פרק בתולדות הלשון העברית.

הערת המחבר: אפרש את דבריי: יש מילים עבריות המוכרות רק מלשונות היהודים ואכן נוצרו בתוך הלשונות האלה, אבל אין מניעה להניח כי מקצתן נוצרו בכתיבה עברית ומשם חדרו ללשון היהודית, עם זאת הן מוכרות לנו רק מלשונות הדיבור ולא מכל טקסט עברי ידוע. כאלה הן שתי המילים הנידונות להלן .

כידוע, העיסוק בקשר בין מסורות העברית ולשונות היהודים כבר נתבסס מאוד כמסלול מחקרי מוכר ואף הניב פֵּרוֹת חשובים. דוגמה ידועה הן עבודותיו של החוקר הדגול רבי ניסן ברגגרין, שהראה בצורה יפה ביותר מה ניתן ללמוד מהמרכיב העברי שביידיש על מסורת העברית באשכנז בדורות קדומים. בירורו הידוע ״לשונות הדיבור היהודיות בגולה כמקור לחקר העברית״ מספק דוגמות מצוינות לתרומת היידיש לחקר העברית באירופה. למשל, מצורת הרבים טַלֵּיתים, הנהגית taleysam ביידיש, הוא העלה שצורת היחיד בעברית באשכנז הייתה טלית, והשם נשאל מהעברית בימי הביניים. כידוע, זו הצורה שנמצאה בכתבי יד קדומים של המשנה. כך הוא למשל בכתבי היד קופר: טלית(כגון כלים כט, ב). ועוד דוגמה: הביטוי שהיה נֶהגֶה sesy vayerev (שתי וערב) ביידיש, והוראתו בה היא ׳צלב' מלמד שהשם הראשון נהגה בסגול בשי״ן – שתי(ולא בשווא שתי) – כאשר הוא חדר אל היידיש בימי הביניים."

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם

• אתמקד עכשיו במסורות הלשון של יהודים במגרב ובמזרח, ואנסה להראות במעט מה תרומה מרים ועשוי להרים מחקר המילים העבריות שהשתקעו בלשונות הדיבור שלהם למחקר מסורות הלשון שהילכו בהן. אביא כאן דוגמות מעטות שעסקתי בהן בעבר, וארחיב בהן את היריעה מזוויות שונות, ואף אוסיף עליהן דיונים חדשים במילים אחרות וכתופעה הכוללת.

השם דָּרוּשׁ

מאז ימי הביניים ידוע השם הנהגֶה בפינו כיום דרוש; זה הניקוד במילונים, למשל כך הוא במילון בן־יהודה ובמילון אבן־שושן. בן־יהודה מביא דוגמות מההקדמה לספר ״מלחמות ה׳״ לרלב״ג ומהספר ״מפעלות אלהים״ לר״י אברבנאל. ואף העיר הערה מעניינת: ״והנה לא נמצא בפתקאותי מקור יותר קדום להשם הזה, ואיני יודע מי חידשו, אעפ״י שבודאי הוא יותר קדום מהמקורות הנזכרים כאן. בתלמוד עוד לא בא שם זה״. הראשונה בדוגמות אצל אבן־שושן היא מהספר ״אור ה׳״(א, א) לרבי חסדאי קרשקש: ״אלו הם המופתים בדרוש הזה״. הניקוד דְּרוּשׁ מצוי גם במילוניהם של יהודה גרזובסקי ויעקב כנעני. מסתבר שהניקוד דְּרוּשׁ של בעלי המילונים האלה ושל אחרים הוא לפי המסורת המוכרת בפי אשכנזים כמילה עברית משוקעת ביידיש. וככל הנראה, משם הגיעה ההגייה הזאת לעברית שלנו היום.

המילה הזאת שימשה ומשמשת גם בפיהם של בני עדות אחרות במזרח ובמגרב ושימשה בפי יוצאי ספרד ואיטלקים, והגייתה הייתה שונה מהגייתה בפי אשכנזים.

בצפון־אפריקה היא מוכרת היטב, ושמעתיה לא רק מפי גברים אלא גם מפי נשים בדיבורן בערבית. בפי הכול היא שקולה במשקל פָּעוּל – דָּרוּשׁ. במרוקו היא נהגתה על פי רוב darus במימוש של השי״ן כ־[s'] ברוב הקהילות. הנה שני משפטים ששמעתי מפי אישה ממראכש ומפי איש ממכנאס שבמרוקו. האישה אמרה לי: סמעת ואחד דרוש דדי רבי יעקב חזוט פנהאר שבת, ועזבני בזאף sm3t wahed d-darus ddi rabbi Ya^?aqub Hazzut f-nhar sabbat, u-^?z9b-ni bazzaf (=שמעתי דרוש אחד של רבי יעקב חזוט ביום שבת, ומצא חן בעיניי מאוד). האיש ממכנאם אמר לי: תערף בללי לעזארא ודרארי צגאר פלמלאח כאנו ימסיו כל שבת יסמעו דָרוּש דדי רבי יוסף משאש / te3rf balli 3zara u-d-drari s-sgar f-l-mallah kanu imsiw koll sabt ism^çu d-darus ddi rabbi Yusif Massas (=אתה יודע כי הבחורים והילדים הקטנים במלאח היו הולכים כל שבת לשמוע את הדרוש של רבי יוסף משאש).

• רבי משה מלכא המנוח, שהיה דיין במרוקו ואחרי עלותו ארצה היה רבה של פתח תקווה עד שנפטר בשנת תשס״ג, אמר לי: ״שמתי לב שרבנים אשכנזים אומרים דְּרוּש, אבל אצלנו כל בר בי רב ידע שאומרים דָּרוּש. כמו שמן הפועל כָּתַב אומרים כָּתוּב על מה שנכתב בתורה, וכמו שאומרים פָּסוּק מן פָסַק, כי אנחנו פוסקים כל פרשה בתורה פםוקים־פםוקים, כך אנחנו אומרים דָּרוּש מהפועל דָּרֵש, כשאנחנו דורשים לפני הציבור. וחלשה דעתי כששמעתי שאחינו האשכנזים אומרים דְּרוּש כמו זְבוּב״.
• חבל שחלשה דעתו של הרב מלכא כששמע חכמים אשכנזים אומרים דְּרוּש. מה בכך? אלה בְּכֹה ואלה בְּכֹה. הלוא אין זו המילה היחידה שבה נבדלה הגיית האשכנזים מהגייתם של בני עדות המזרח והמגרב. עם זאת, מה שאמר על דמיון דָּרוּשׁ לצורות כָּתוּב ופָסוּק איננו חסר טעם. דבריו אלה נאמרו בלי שראה את הדברים היפים שכתבה בעניין זה יהודית הנשקה במילונה המצוין.

בית הכנסת

א. מנהג בבית הכנסת תולין בשלשלת שבו תלוי העששית, ביצת בת היענה, ומצפים אותה ברדידי נחושת כדי לתלות אותה בשלשלת. טעם לדבר כ׳ הרה״ק מוהר״א כהן ז״ל, בס׳ מדרש תלפיות, שני טעמים לדבר הא׳ לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני הה׳ על ישראל בלי הפסק רגע, וע״י השגחתו בנו אנו חיים. כמו ביצי היענה שע״י התמדה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים. ואם יפסק מהם הראיה רגע הם בלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדביקות [ונלע״ד שדבר זה היה מימות התנאים, דאיתא במם׳ כלים, פי״ז מי״ד, בענין טומאה דברים שאין בהם טומאה וביצת הנעמית המצופה. ופי׳ הרע״ב, וביצת הנעמית בת היענה מתרגמינן נעמיתא. הרי דהיו מצפים אותה, ולמה היו מצפים אותה, ודאי כדי שלא תשבר ולראותה תמיד לאיזה כוונה שהיתה אצלם] בהקב״ה. בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק, כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק, כמש״ה הנה עין ה׳ ליריאיו למיחלים לחסדו. שעין השם תמיד על יראיו בלי הפסק רגע מלהשגיח בהם. ועושה כך בזכות המיחלים לחסדו שתמיד עיניהם תלויים בהקב״ה, גם הוא יתברך מדה כנגד מדה, השגחתו תמיד בישראל. וסוד טעם ב׳ שכיון שמעולם לא זזה שכינה מא״י, במא״ה ארץ אשר ה׳ אלקיר בה תמיד וכו׳ שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה, ובהכנ״ם הוא מקדש מעט, ובראות האדם הביצים הללו בבהכנ״ם, עולה ברעיונו וזכרונו שעיני הקב׳׳ה תמיד בא״י מקום מקדשינו, ובזה יבוא להתפלל על הגלות ועל החרבן. וגלמוד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל, כי לעולם יש להם שורש ע״מ שיסמוכו ע״ב אמרי קדוש.

ב. מנהג אבותינו תורה שנהגו להדליק עששיות של זכוכית בבהכנ״ס, ובתוכם רצוף מים חיים וממעל לו שמן זית זר צח. ולא נהגו כעין שמדליקין בבתים ובחצירות, בנרות של מתכות ואין בהם מים כ״א שמן לבד. וגם ראינו שכל עששיות עושין להם חוט ומשיחה לתלות אותם באויר, וגם מדליקין אותם בלקטנ״א. אכן ע״פ מ״ש האר״י ז״ל, שב׳ ששמן למאור שמדליקין בבהכנ״ם, הוא לכפר על אדם אם נתחייב שריפה, כי נר ה׳ נשמת אדם. ועפ״י דרכו אומר אני כי כל כוונתם של אבותינו בתיקון זה, הוא לתקן האדם אם עבר על ד׳ מיתות, כי נר מצוה היא נשמת אדם. והוא כאשר ישא האומן את הפתילה הנקרא קטנ״א שמדליקין בה העששית, כשמכניסין אותה בתור העששית והיא דולקת משליכין אותה בתור העששית והיא סקילה. ותולין אותה העששית באויר בחוט ומשיחה, לפי שכל הנסקלין נתלין. שאש בוערת אש תמיד תוקד בתור העששית, הרי שריפה. וכשחסר השמן מן העששית נופל פחם הפתילה בעששית, הרי הרג. וכשמגעת הפחם למים שבעששית, הרי זה חנק. שכן אמרו חז״ל המתחייב חנק טובע בים סוף, או בנהר. ואז הפחם כאשר צלל במים שבתור העששית, הרי זה חנק. ונמצא ששמן זית זר לכפר על כריתות ומיתות ב״ד. מצאתי כתוב בכ״י א״ז מוהר״ש אבן צור זלה״ה ועי״ש עוד בכתביו שנתן טעם עפ״י הסוד ומפני זה לא כתבתיו, ע״ב מצאתי כתוב בעלה ישן בכ״י.

ורביגו בחיי פ׳ תרומה, כ׳ טעם לדבר, כי נשמה נהנית בהדלקת נר לפי שהיא חתיכת נר חצובה באור השכל, עיי״ש. וז״ל בר חבה, כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעדוני האור והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתור הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל. ומטעם זה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אעפ״י שהוא אור גופני והגשמה אור רוחני ופשוט. ולכן המשילה שהע״ה לנר, כמ״ש נר ד׳ נשמת אדם, עב״ל. ומצאתי בס׳ מעבר יבק, במאמר שפת אמת, פט״ו, שסגולת הנר להבריח המזיקין, ואפי׳ בלילה אבוקה כשנים, ועל כן מדליקין הנר ומועיל לשבר מלתעות עול ולהניס הס״ם וכוחותיו החוצה, ולכן מדליקין נרות לפני הגוסס, עיי״ש. ומצאתי בס׳ מעשה בראשית, ח״ב, דך קצי׳א, שכתב שכזה אני אומר לעני׳ד, שלזה נהגו להדליק נר לנפטר כי יש בזה הנאה גדולה לנשמה כל הי״ב חודש, שהיא עולה ויורדת ומבקרת ובו/ כמ״ש חז״ל והוא ינב״א עכ״ל. ועוד כ׳ בדף! קצב ע״ב, וז״ל: טעם שמדליקין ג״ב ביום היארציא״ט הכום שעשו לו אז, שנותנים שמן באיזה כום ומדליקין אותו. הנה כבר ידוע כי בבום נותנים מים ושמן ובמש״ל. והוא אפשר לומר לענ״ד לרמוז, כי כמו שהשי״ת עושה שלום במרומיו, כי השמים הם מאש ומים והקב״ ה עירבן ועשה שלם ביניהם. כן יעשה שלום לנשמת הנפטר, ויבא שלום לו וינוח על משכבו בשלום, עכ״ל.

ראיתי להרב החסיד בעל שבט מוסר, בספרו מדרש אליהו, דרוש ששי, שבי וז״ל: גם בענין הנרות ראיתי באו״ח, סי׳ תרי, שב׳ עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש קטן או גדול עושין לו נר. גם נר לנשמת אביו ואמו שמתו. והטעם מפני שהנשמות קרויים נר שנא׳ נר ה׳ נשמת אדם. וכתיב באורים כבדו ה׳. ויש מן המקובלים שאומרים שבנרות שמדליקין בבית הכנסת על איזה ענין מוסיפין הארה בנרות של מעלה וכר, עכ״ל. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר גר תמיד, מ״ש בזה בהדלקת נרות בבהכנ״ס בזמנים ידועים.

צומות ותעניות

א.                                 המנהג להגיד עננו בד׳ תעניות בכל תפלותיו כמ״ש מרן באו״ח סימן תקס״ה ס״ג והפירוש בכל תפלותיו, היינו ערבית שחרית ומנחה כמ״ש מפרשי השו״ע שם, ורבינו הטור שם כתב יש מהגאונים שכתבו שאין לומר אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס וכו׳ וכ״נ באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית (הדרישה שם כתב אעפ״י שיאכל וישתה כל הלילה אח״כ מ״מ אומר עננו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב״י) שחרית ומנחה וכן היה נוהג א״א הרא״ש זצ״ל וכו׳ ע״כ. וראיתי בספר כפ״ה שם אות טו״ב וכן הוא מנהג בני ספרד דבט״ב אומרים אותו גם בלילה בתפילת ערבית אבל בג׳ תעניות אין אומרים אותו בלילה בתפילת ערבית שחוששין לדעת הרז״ה וכו׳ ע״כ. ולא ידעתי מאין לו זד, שהרי רבינו הטור כתב שמנהג בגי ספרד לאומרו גם בלילה שלפני התענית. ושוב ראיתי בספר ויקרא אברהם בקונטריס מקום שנהגו, על תענית, שנוהגים כמנהגנו שהש״ץ מכריז על עננו בערבית שלפני התענית קודם תפילת י״ח והכוונה היא להזכיר עננו בש״ת וכמ״ש מרן סי׳ תקס״ה מהרי״ף והרא״ש ודלא כהדז״ה וכו׳ ואנו קבלנו הוראות מרן. ואין לתמוה איך בליל התענית דהוא אוכל אומר עננו וכו׳ יעויין שם בב״י ע׳׳כ, וע״ע בספר פאר הדור להרמב״ם ז׳׳ל סי׳ ע״ו שהשואל שאל על מה שכתב בחבורו הל׳ תענית פ״א הל״י שצריך לו׳ עננו במנחה בערב הצום, ואיך יאמר ביום צום התענית הזד, ולא התענה עדיין והרמב״ם השיב לו שאין בזה שום דבר שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת יעו״ש שהבי״ר שיכול להתפלל ערבית של שבת מערב שבת וכו׳. וע״ע להרשב״א ז״ל ח״א סי׳ שפ״ז שכתב וז״ל לעניו דינא אומר ענגו בליל כניסת התענית דאע״פ שעתיד למלא כרסו אפ״ה אומר עננו ביום צום התענית הזה דכיון שנכנס אותו יום שמתענה בו הו״ל כאומר עננו ביום זה של תענית שקבלתי להתענות בו עכ״ל.

ב.                                  לא נהגו בשום תענית לשאת כפים במנחה כי היו מקדימין להתפלל מבעו״י והוי כתפילת מנחה של יוה״ך ועיי׳ בשו״ע או״ח סי׳ תקס״ו ס״ה ובמג״א שם סקי״א ובמחצ״ה ישם. וגם אם במקרה התפללו מנחה מאוחר לא אמרו לא נשיאות כפים ולא אמירת אלקינו דאין לחלק וכ״כ הרב יפה ללב בסי׳ קכ״ז אות ה׳ שמנהג אזמיר שאפי׳ במנחה של ת״ץ (ר״ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה ועיי׳ בספר קרית חנה דוד או״ח סי׳ פ״ז מה שהאריך בזה.

ג.                                  בקריאת התורה בפרשת ויחל, ביום התענית צבור כשמגיע הקורא בתורה לי״ג מדות לא היה ממשיך והצבור היו אומרים אותם ביחד ואח״ך חוזר עליהם הקורא עיי׳ הרא״ש פ״ק דר״ה שכתב וז״ל וכן נהגו לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ואם כי הוא ז״ל מדבר סתם על כל ויעבר שאומרים החזן והקהל, אולי גם זה שהוא בקריאת התורה בכלל. ועיין בספר לדוד אמת סימן יו״ד אות י״ד וז״ל שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקול רם וחוזר וקוראן ע״כ. יעו״ש דקא עסיק מר בקריאת הש״ץ פרשת ויחל. ועיין בשו״ת פאר הדור סי׳ ד׳ להרמב״ם שמנהג הזה היה בעיר סכנדרייא אלא שאין לו מקור בתלמוד והזכירו רק רבינו סעדיה. ושוב מצאתי בספר ליצחק ריח לאחד מרבני עיר פאס בליקוטי או״ח אות קו״ף בהלכות ס״ת סעיף ג׳ וז״ל בת״ץ שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקו״ר וחוזר וקורא הש״ץ וכן מנהגינו עכ״ל.

ד.                                  בתענית צבור בחזרת הס״ת היינו אומרים יענך ה׳ ביום צרה בלי התחלת המזמור, מזמור לדוד.

ה.                                 .בימי חורפי שמעתי מאבא מארי ז״ל שהבשר שנשאר ממה שאכלו בשבת בנתים שבת שלפני ט׳ באב, היו אוכלים אותו אחרי השבת, כבשר נחירה וכו׳ בשעת המלחמה וכשנכנסו לארץ שכבר הותר אין לומר שיחזור לאיסורו, והיא בעיית רבי ירמיה בגט׳ חולין די׳׳ז וה״ב דכוותה. ומטו בהיתר זה משם הרה״ג עמור אביטבול זלה״ה, וכעת ראיתי בספר דבר אמת למהר״י מונסונייגו סי׳ ג׳ אחרי שהזכיר מנהג שתי קהלות. קהלת מוריסוקוס מדינת ומחוז מראקס שאינם אוכלים בשבת זו רק בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנים אותו בשמן. וקהל לעזאמא שבאו מגרוש ספרד שנוהגים לאכול בשר כרגיל, כתב וז״ל ושמענו שבעיר צפרו כך המנהג פשוט אצלם לאכול תבשיל בשר הנותרים משיירי תבשיל השבת וכן הלכה רווחת אצלם עכ״ל. ואחרי שנסתפק שם איך היתד. הקבלה אצלינו, רצה להבי״ר מבשר נחירה הנ״ל, ואח״ך שדי בה נרגא דשאני ההיא דבשר נחירה דכיון שהבשר הותר א״א לומר שיחזור לאיסורו. אבל כאן הבשר מצד עצמו אין בו איסור מן הדין, והנודר הוא שאסרו על עצמו, ובשבת שפירשו בשעת קבלת הנדר לאוכלו שרי והנותר באיסורו עומד מצד הנדר עצמו יעו״ש שכתב שהראיה מבשר נחירה היא ראיה חלושה ובקל יכול האדם לדחותה ע״כ. ועיין בספר עקרי הד״ט ובספר קול אליהו או״ח סי׳ מ״ה שהבי״ר מדברי הרא״ש על מ״ש רש״י בבעיית רבי ירמיה דלא נ״מ מדי אלא דרוש וקבל שכר. והרא״ש ז״ל שם כתב וז״ל ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המעין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו׳ עכ״ל. ולפי דברי הרא״ש הללו אין מקום לאותו חלוק שרצה לחלק הרב דבר אמת הנ״ל. וע״ש בספר קול אליהו שמסיק דהר מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור״ח ע״כ, שו״ר בספר שדי חמד אסיפת הדינים מערכת חמץ ומצה סי׳ יד בסוף אות יו״ד שהביא מ״ש בספר בני יששכר וספר קול אליהו שנשמע באומרים בשם מהר״א יצחק שהיה אוכל משיורי ר״ח ושבת ושכן נהגו אחריו יעו״ש.

ובספר כה״ח באו״ח סי׳ תקנ״א אות קמג ראיתי אח״ך, שהביא את דברי ה׳ קול אליהו שם ודברי הברכ״י דבריו במחב״ר בקו״א שאין למחות במקילין, יעו״ש ובאות קמ׳׳ד. ומנהגינו בבית אבא ז״ל, שאמא נ״ע היתד. נותנת השיורים לקטנים. שוב אמרו לי שהנוב״י מה״ת יו״ד סי׳ ס״ד הביא סברת רש״י והרא״ש על בעיית רבי ירמיה הנ״ל ורש״י ז״ל לית ליה הסברה הדמיונית של הרא״ש ז״ל. ומזה יצא לו ס״ס להחמיר בנדונו. ושגם להרא׳׳ש ז״ל היא בעיא דלא איפשטא ואיכא ס״ס להחמיר. אפילו בדרבנן. יעו״ש ובצל״ח חולין שם.

רעשן – "זלזיל"

רעשני פורים היו של עץ או של קנה-סוף חלול שמולא בחצץ

מאחר שלא נמצא רעשן באוספים או בידי יצאי מרוקו, מובא כאן תיאור מצוייר שהכין במיוחד כבוד הרב יוסף משאש בציור מספר 128.

בציור מספר 129, גלגלת לחירור עוגות ומצות "זררארה" מן המאה העשרים, עשוייה מעץ או מפליז

בציור מספר 130: עוגת פורים "כבזה די פורים" או "בויוזה", לחם שמכניסים בו חמש ביצים בקליפתן מהודקות ברצועות בצק.
יש אומרים: מספר הביצים כמספר הילדים במשפחה; ועוד כאשר מוציאים ביצה, תולשים את "עינו של המן, 
בציור מספר 131: עוגיות פורים -"אזלג" -מחרוזות

צורות מאפה שונות הקרויות מגן דוד, תוף, דג, ציפור, חלזון, סולם וכד'; נוהגים לתלות אותן בצרור בחדרי הילדים.

מגילת אסתר

מגילות אסתר ממארוקו על פי רוב אינן מאויירות. עם זאת אפשר למצוא מגילות קלף מעוטרות ומאויירות. הקשת המאורית שהיא המוטיב העיקרי באמנות היהודית במארוקו, משמשת יסוד עיטורי גם במגילות אסתר מן המאה הי"ז.

משום הסבר למציאותה של הקשת במגילת אסתר אפשר למצוא בסיפורי העלילה עצמו, המתנהל, לצעשה, בשני ארמונות מלוכה- זה של המלך וזה של המלכה. ואכן, מערכת הקשתות אמנם מזכירה ארמון ספרדי-מאורי.

התמונה מתוך הספר "חיי היהודים במרוקו" 
תערוכת מוזיאון ישראל ירושלים. קיץ תשל"ג – 1973