الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת מתיאס קונצל
איזו תמונה של ״היהודים״ מצייר הסיפור הזה? ראשית, הוא מקבל כאמת את האגדה שלפיה דבר אינו עוצר בעד המוסד בניסיונותיו לחבל בעניין הערבי. שנית, הוא מניח שכל יהודי העולם מצייתים ברגע המכריע, במשמעת צבאית מלאה, להוראות המגיעות מתל אביב. שלישית, הוא בטוח שהיהודים מבקשים להרוג את שכניהם הגויים, שכן, כמסופר, יהודי ניו יורק הפקירו את עמיתיהם בדם קר. החוק שניסח גבלס, שכדי שיאמינו בשקר עליו להיות מפלצתי די הצורך, מתקיים כאן בדייקנות. וירום זה של שנאת יהודים הופץ באינטרנט למספר בל ישוער של מיליונים.
עצם התפוצה הגלובלית של המסר הזה והנכונות הגלובלית לאמץ אותו מותחות קו פרשת מים: פברוק של קונספירציה יהודית עולמית מתקבל בעולם בן לילה כמסגרת הפרשנית הבסיסית לאירוע חדשותי בינלאומי מהמעלה הראשונה. 11 בספטמבר הכניס את ישראל, ולא פחות ממנה – קהילות יהודיות רבות באירופה, לבידוד מדיני בלתי צפוי. לדידם של האנטישמים באירופה והעולם הערבי, ביום זה נשמע הקול המבשר את תחייתה של האנטישמיות, הפעם בצורתה הגלובלית החדשה.
נביט תחילה אל העולם הערבי, שבו נסק הג׳יהאד באביב 2002 לגבהים שלא שוערו לפני 11 בספטמבר. במוקד עמדה הרשות הפלסטינית, שמעמדו של חמאם התחזק בה בשל האינתיפאדה והפיגועים. לפי סקרי דעת קהל בשטחי הרשות, באוקטובר 2000 תמכו באש״ף 33 אחוז מהתושבים, ואילו כעבור שנתיים היה שיעור התמיכה בו 20 אחוז. התמיכה בחמאס, לעומת זאת, עלתה מ־23 אחוז ל־31 אחוז. בבחירות הסטודנטיאליות הראשונות שהתקיימו לאחר 11 בספטמבר – באוניברסיטת א־נג׳אח בשכם – זכה חמאס ב־60 אחוז, בעוד פת״ח השתרך אחריו עם 34 אחוז.
בינתיים גבה והלך באין מפריע גל התרועות למחבלים המתאבדים. בדצמבר 2001 הביע המופתי של ירושלים שערפאת מינה, השיח׳ עכרמה צברי, תמיכה ב״פיגועי ההתאבדות בבהירות רבה מאי־פעם״. באותו זמן עוד גינה השיח׳ טנטאווי מאל־אזהר פיגועים מסוג זה ואסר עליהם בפתווה, אך חודשים אחדים לאחר מכן הוסרה גם המשוכה הזאת. בחודש אפריל 2002 הודיע טנטאווי כי ״כל פעולת מסירות נפש נגד כל ישראלי, כולל ילדים, נשים וצעירים, היא מעשה לגיטימי מבחינה הלכתית ומצווה איסלאמית, עד שישיבו אנשי פלסטין את אדמתם ויסיגו את התוקפנות הישראלית האכזרית״. בכירי הרשות הפלסטינית נטשו את קודי הדיבור שערפאת נהג קודם לכן, והחלו להטיף בגלוי לפיגועי התאבדות, והחזית העממית החלה להאדיר את ״אהבת השהאדה״ כ״נשק אלוהי״. ולבסוף, ב״איגרת מאל־קאעידה למוסלמים ולעם הפלסטיני הגיבור״, אוסאמה בן לאדן השמיע את קולו שלו. הוא קשר בין ההתקפות על ישראל ועל ניו יורק והילל אותן כ״הישגים גדולים״ וכ״מלחמת קודש מבורכת״.
״תעשיית המוות״, חלומו של חסן אל־בנא משנת 1937, מצאה לה אפוא באביב 2002 מגשימים בדמות החברה הפלסטינית. רצח המוני של אזרחים יהודים נתפס עתה אצל הפלסטיני הממוצע כאידאל מובן מאליו. תכניתו האנטישמית של חמאם הגיעה לשלב מעשי.
עולם מקברי, הזוי. ברצועת עזה הצהירו 700 צעירים, מתוך 1,000 שהשתתפו בסקר, שהם שואפים לפוצץ את עצמם בפעולת ג׳יהאד. חמאס מכר קלטות וידאו המסבירות כיצד לייצר חגורות נפץ בשיטת עשה זאת בעצמך. ילדי הגנים התוודעו לג׳יהאד בעזרת סרטים מצוירים שגיבוריהם מבצעים פיגועי התאבדות. בסרטוני הפרדה של הרוצחים הצעירים היוצאים לדרכם הופיעו עתה לעתים תכופות גם אימהותיהם; לא נואשות ובוכיות, כי אם גאות ומאושרות, מהללות האימהות אה קורבן הנפש של בניהן, אלה היוצאים לחרף נפשם לא כדי להציל את זולתם כי אם להורגם.
כשצה״ל הגיב בצעדי נגד הוכח החישוב האיסלאמיסטי כצודק: זעם אנטישמי שטף את העולם הערבי. תמונות מג׳נין וממקומות נוספים, מוצלחות מבחינה טכנית אך תלושות לחלוטין מכל הקשר, שודרו שבועות ארוכים בלא הפסקה בערוץ החדשות הערבי ANN ובטלוויזיה של חיזבאללה – כקריאה חיה לכל בית ערבי לצאת לפעולה. בלי מילים; רק המונות, מלוות מוזיקה מלחמתית. פעולותיה הצבאית של ישראל הופרדו בזדון מהקשרן – הטירוף הרצחני של המחבלים המתאבדים – כדי להשליך את שיטותיו החסלניות של חמאס על קורבנותיהן, היהודים.
ובינתיים, ממשלות אחרות הוסיפו שמן למדורה של מלחמת ההתאבדויות. עיראק, למשל, הגדילה בחודש ההוא, אפריל 2002, את מענקיה למשפחות מחבלים מתאבדים מ־10,000 דולר ל־25,000 דולר, והבטיחה לפלסטינים סיוע מיוחד בגובה 8.7 מיליון דולר. סדאם חוסיין שלח את איחוליו למחבלים המתאבדים, ובמיוחד ל״נשים האמיצות הנותנות ברכת הדרך לבניהן, מלאות סיפוק על מסירות הנפש שלהם שנועדה להפחיד ולייאש את הציונים ואת הכוחות האמריקניים״.
בסעודיה, העיתון הנתון לפיקוח ממשלתי ׳אל־ווטן׳ פרסם מאמר בשני חלקים על ״תכנית שטנית של היהודים להשתלט על העולם״. רוחה של האנטישמיות החסלנית הושרתה ביתר שאת בדרשות ממכה וממדינה המשודרות בטלוויזיה הממלכתית הסעודית. ביום 19 באפריל 2002 נישאה במדינה תפילה מיוחדת לאללה, ש״יהרוס את היהודים, יפזר אותם, ישמידם מהרה וירחם על אחינו ואחיותינו בפלסטין, וישלח עזרה לאחינו המדוכאים בצ׳צ׳ניה, בקשמיר ובכל מקום״. במסגד במכה לימד הדרשן כי ״יהודי האתמול היה אבות רעים, ויהודי היום הם בנים גרועים אף יותר. הם חלאת הארץ. אללה הטיל עליהם את קללותיו והפכם לקופים ולחזירים ולמעריצי עריצים. זוהי מהותם של היהודים: מקור קבוע לרשע, למחלוקת, לערמומיות, לעריצות, לזדון ולשחיתות״.
ולבסוף, איראן: הסמכות הדתית העליונה במדינה, האייתולה עלי ח׳אמנאי, זימן ״ועידה בינלאומית לתמיכה באינתיפאדה״. דמותו של הרוצח המתאבד, ״הביטוי הנאצל ביותר לאומץ, לכבוד ולערך האומה״, הונגדה בה ל״סרטן״ של העולם, ישראל, שחייבת להימחק מהמפה. הוועידה הזהירה גם מפני ״המלכודת הישראלית־אמריקנית״ המבקשת ״לדחוף את הפלסטינים לשיחות חדשות״.
מעשה בשני אחים-יששכר בן-עמי
מעשה בשני אחים
היה היו שני אחים, האחד עשיר והאחד עני. האח העשיר היה אדם רע־לב שכולם פחדו מפניו וילדים אין לו.
האח העני היה אדם טוב־לב ולו עשרה ילדים. פרנסה לא הייתה בידו וילדיו הסתובבו מחוסרי כל ורעבים. מידי־פעם, הלך האח העני לאחיו לבקש את עזרתו, אך הוא תמיד סירב לעזור לו. גם אשת־העשיר התנגדה לעזור ושנאה את האח העני.
יום אחד, בא האח העני לאחיו ואמר לו: ״אחי אחי, אני, אשתי וילדיי גוועים ברעב. אין לנו בגדים ואין איש מוכן לעזור לי. כל תושבי ה׳ימלאח" אומרים לי, הרי יש לך אח עשיר מאין כמוהו בכל העיר. לך אחי, יש באמת מכל־טוב״.
אחיו, בעל הלב הרע, הקשיב לדבריו אך לא היה מוכן להושיט לו עזרה.
חזר העני הביתה ממרר בבכי, על שאחיו, בשר מבשרו, לא מוכן לעזור לו. פנתה אשת העני לבעלה לאמור: ״אם אחיך הרשע, לא מוכן לעזור לך ולרחם עליך, לך וחפש את מזלך. ישיבתך בחיבוק ידיים לא תאכיל את הילדים הרעבים ללחם״.
מה עשה העני? יצא מביתו והלך. הלך לאן שהובילו אותו רגליו, עד שלפתע מצא את עצמו ביער. המקום היה מחניק בשל חום היום. בשל צפיפות השיחים והעצים, לא יכול היה להתקדם עוד. עמד העני, הסתכל מבעד העצים והשיחים והרים את עיניו לשמיים ואמר: ״ריבונו של עולם הגדול מכולם, איפה מזלי? לכל אדם בעולם יש מזל ורק לי אין? אשתי וילדיי רעבים ללחם ואין מי שידאג להם״. ככה עמד, צעק ובכה עד שכוחותיו אזלו. בעודו עומד ולוחש אותן המילים שצעק קודם לכן, יצא לפתע מהיער איש שחור ואמר לעני: ״בן־אדם, למה אתה צועק כל היום? אתה תמות מרוב צעקות ואני לא אישן, מה מציק לך״? ענה העני ברוב ייאושו: ״אין לחם לילדיי. אני אצעק כאן עד שאמות או שהקדוש־ברוך הוא יעזור לי".
אמר הכושי: "אתן לך במה להתפרנס, רק שתלך ותיתן לי לישון״. הוציא הכושי מבין העצים סיר, נתנו לעני ואמר לו: ״סיר זה הוא סיר פלא. כל שתבקש לאכול, הסיר יתן לך על המקום״. אמר העני: ״ילדיי גוועים ברעב ואתה צוחק ממני, ואומר לי שהסיר נותן מה שמבקשים".
אמר לו הכושי: ״קח את הסיר. אם לא תקבל את מבוקשך, חזור לכאן, הרי מכיר אתה מקום זה״.
חזר העני המרוד לביתו. אשתו, שציפתה שיביא אוכל לילדים, בראותה אותו נושא את הסיר צעקה מרוב ייאוש ואמרה: "החסרים לנו סירים?
אוכל חסר לנו״. הרגיעה בעלה, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת, נטלו ידיים והתיישבו ליד השולחן. הוציא העני את הסיר ואמר: ״רעבים אנו ורצוננו לאכול״. מיד נתמלא הסיר בקוסקוס, בשר וירקות. כך היה בכל אותו היום והלילה. כל מה שביקשו, קיבלו. כל המשפחה אכלה ושבעה. וכך, במשך ימים מספר, היה מתמלא הסיר מאכלים, לפי בקשת האב העני. בכל ערב, ישבו בני משפחת העני ששים ושמחים מהמתנה היפה, ושרו להנאתם.
יום אחד, החליטה אשת־האח העשיר, שהייתה גרה ב״מלאח״, ללכת לבית העני ולבדוק מה פשר השמחה. מה עשתה? היא המתינה עד שהעני הלך לבית־הכנסת ואשתו הלכה למעיין להביא מים. היא נכנסה לבית ומצאה את הילדים יושבים ושמחים. שאלה אותם: ״מה קורה בבית זה? אני שומעת שאתם שמחים בלילות ומודים לקדוש־ברוך־הוא על מה שנתן לכם״.
ענו הילדים: ״אבא הביא לנו סיר. כל מה שאנחנו מבקשים לאכול, אנחנו מקבלים״.
שאלה האשה, שכוונותיה רעות תמיד: ״איפה הסיר״? הילדים התמימים הראו לה אותו. כאשר ראתה את הסיר, אמרה להם: "זהו סיר ישן. אני אתן לכם סיר חדש ויפה במקומו״.
לקחה האשה החמדנית את סיר הפלא לביתה. לאחר זמן קצר, הביאה סיר אחר.
בשעות הצהרים, שבו ההורים מעיסוקיהם, נטלו ידיים והתיישבו כהרגלם מסביב לשולחן. הוציא האב את הסיר, העלה את בקשתו, אך הפעם היא לא התמלאה כמקודם. העני ההמום, התבונן בסיר מקרוב והנה, אין זה סיר הפלא שלו. הוא שאל את ילדיו לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו על ביקור אשת הדוד ומה שקרה לסיר. מיד הלך העני אל אשת אחיו והתחנן בפניה, שתחזיר לו את הסיר כי אין לו ולמשפחתו מה לאכול.
כעבור רגע, התאספו כל השכנים הרגילים במחזות אלה בין שני האחים. אשת העשיר צעקה וביישה את האח העני ואמרה: ״אתה משוגע, מי שמע על סיר שנותץ אוכל לפי הזמנה״.
האח העני גורש על־ידי אחיו ואשתו בבושת פנים, לעיני השכנים הצופים במחזה.
באותו יום, לא אכלו בני משפחת העני וכך היה גם למחרת היום. ביום השלישי, החליט העני לגשת ליער לנסות את מזלו שנית. בהגיעו לאותו מקום, החל לצעוק ולבכות. שוב יצא הכושי מבין השיחים ואמר: ״מה אתה צועק? אתה מפריע לי במנוחתי. הרי נתתי לך סיר, מה רצונך עוד״?
פתח העני את סגור לבו וסיפר לכושי מה שקרה. כעס הכושי על האח העשיר שלא עוזר לאחיו העני, וכן על אשת העשיר החמדנית והרשעה. המשיך ואמר הכושי הרחמן: "סיר כפי שהיה לך לא אוכל לתת, אך אתן לך ריחיים ידניות ובעזרתן תטחנו. ככל שתטחנו יותר, תקבלו יותר קמח וסולת ומזה תחיו״.
הוציא הכושי את הריחיים מבין השיחים, נתנם לעני ונעלם כלא היה. לקח העני את הריחיים ויצא לדרכו הארוכה והקשה אל ביתו. אשתו, שציפתה לבעלה שיביא סיר, החלה לצעוק עליו באומרה: "מה נעשה באבני ריחיים ללא חיטה"? הרגיעה העני כדרכו, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת והתיישבו סביב אבני הריחיים. סובב העני את הריחיים והנה זה פלא, קמח החל לצאת מהן. מיד קמה אשת העני, הביאה עצים והדליקה את התנור. היא לשה בצק ואפתה לחם ועוגיות שונות. אכלו כולם לשובע. לאחר מכן, שרו והודו לקדוש־ברוך־הוא על שבא לעזרתם והוציאם ממצוקתם.
כך היה ביום הראשון והשני. בבוקר היום השלישי, שוב ארבה אשת העשיר להורים העניים שיצאו איש איש לדרכו. היא נכנסה לבית העני ושוב הונתה את הילדים, כפי שעשתה בפעם הקודמת. היא החליפה את אבני הריחיים באחרות.
בצהריים, עת שבו ההורים לביתם לאכול ולהאכיל את הילדים, נאלצו להישאר רעבים.
למחרת, הלך העני לאותו מקום ביער, והחל לצעוק ולבכות עד שיצא הכושי הרחמן. פתח ואמר העני: "אשתי וילדיי גוועים ברעב״. ענה הכושי: "אין בידי דבר פלא לספק לך ולמשפחתך על אוכל, אך אוכל לתת לך דבר מה, שישמח אותך ואת בני ביתך. בעזרתו תוכל להחזיר את הסיר והריחיים שנלקחו ממך״. הוציא הכושי מבין השיחים מוט ברזל ואמר לעני: "סגור את חלונות ביתך, שאיש לא יוכל לראות ותאמר: יעשה כשפיך המוט׳. אז יתחיל מוט הברזל להצחיק, לשמח ולעשות להטוטים. אשת אחיך, תרצה גם הפעם לקחת את המוט ממך, אלא לכשתיקח אותו לביתה, המוט יתחיל להרביץ לה ולבעלה במקום לשמחה. אז תבוא אתה, ותיקח את רכושך הגנוב לביתך. לקח העני את מוט הברזל והכושי נעלם. בהגיע העני הביתה, שוב צעקה אשתו עליו: "במקום להביא לנו אוכל, אתה מביא מוט ברזל". הרגיעה בעלה וסיפר לה כל שאמר הכושי. ואכן כך היה. בלילה, סגרו את כל פתחי הבית, התיישבו סביב מוט הברזל והעני אמר: "עשה כשפיך המוט״. המוט התחיל לרקוד ולהציג, כולם צחקו ושמחו עד אשר שכחו את רעבונם. כך היה ביום הראשון והשני. ביום השלישי, שוב באה אשת העשיר, לאחר צאת העני ואשתו לדרכם כמידי־יום. היא החליפה את מוט הברזל והלכה לביתה. באותו לילה, סגרו אשת העשיר ובעלה את חלונות ביתם ואמרו: "עשה כשפיך המוט״. לפתע, נשמע קול מן המוט האומר: "לא די שאתם לא עוזרים לאח העני, אלא אתם גם גוזלים ממנו את המעט שיש לו״. עתה, במקום להציג ולשמח, התחיל המוט להרביץ להם עד זוב דם. התאספו השכנים לשמע הצעקות, אך איש מהם לא הצליח לעצור את מוט הפלא.
האח העשיר קרא לאחיו העני וזה הגיע לביתו. הוא אמר מילת קסם ומוט הברזל הפסיק להרביץ.
לקח העני את סיר הפלא, את אבני הריחיים, מוט הברזל וחזר לביתו. מאז חיו הוא ובני ביתו חיי אושר ולא חסר להם דבר. כך עלינו ועל כל ישראל. אמן.
משפחת פליאג'י – הירשברג
קיים מסמך נוטריוני על מתן ספר תורה מעזבונו של שמואל פליאג'י. משה פליאג'י, הפועל בשמם של היורשים : אביו יוסף, שגריר מלך ברבריה, בנוונידה, אשתו של יוסף, מלכה ( היא ריינה די פליאג'י באחד המסמכים ), אלמנתו של שמואל פליאג'י, יצחק בנו של המנוח, ומשה בשם עצמו, מוסר את ספר התורה של שמואל לקהל " נוה שלום ". נראה כי רכוש ממשי אחר לא נשאר.
מן המסמך הנוטריוני הנ"ל יש להסיק לכאורה, כי בזמן עריכתו ( ספטמבר 1616 ) היה יצחק עדיין קטין. אולם כעבור שבע שנים מוצאים אנו אותו בסלא, שהייתה אז מעין רפובליקה של שודדי ים, והוא דואג לפדיון שבויים, נתיני ארצות השפלה.
דוד ( בן יוסף ) פליאג'י, הממלא את מקום אביו השגריר בזמן היעדרו ממקום כהונתו, מציע לאסיפת המעמדות להטיל על יצחק זה את הגנת ענייניה בסלא – שלא על מנת לקבל פרס. יצחק ממשיך לעסוק באמונה בשחרור השבויים שנפלו בידי שודדי ים, וזוכה לדברי תודה מצד אסיפת המעמדות. רוּיל מכנה אותו " קונסול ".
לפי דו"ח האדמיראליות האנגלית משנת 1654 היה לשמואל עוד בן שני, יעק קארולוס. מסתבר, שבזמן פטירתו של אביו היה תינוק ( ואולי אף לא נולד עדיין ), ולכן אינו נזכר כלל במסך הנוטארייני, וגם הוא עמד בשירותם של השריפים והיה סוכנם הדיפלומאטי בדנמארק.
אך נחזור למאורעות לאחר מות שמואל פליאג'י, מדרך הטבע התחיל עתה זיידאן לעורר שאלות בקשר לחשבונות של השנים שעברו, וביקש לאמת את ההכנסות ממכירת מטעני־סחורה שונים, שהפקיד ביד שמואל כנגד ההוצאות על הנשק והתחמושת שרכש זה בשביל אדוניו השריף. זיידאן אף שיגר שליח מיוחד, הוא ז׳אק ז׳אנקאר, אל ארצות־השפילה, כדי לערוך חקירה בדבר זה ובעניין חלוקת המלקוח וכו', בטענו כי שמואל, רב־החובל, וצוות הספינה הנידרלאנדית, שתפסו את הספינות הספרדיות, עמדו בשירותו וקיבלו את שכרם, ולפיכך כל הביזה שייכת לו בלבד ואין להם חלק בה. זיידאן מאשים את שמואל שהשתמש במסמכים בסמל המלכותי(׳עלאמה׳) ללא רשות.
מצד שני נשתמרו מסמכים, שלפיהם נאלץ יוסף פליאג׳י לבקש חודשים מספר לאחר מות אחיו מפרעה מאסיפת־המעמדות וזו גם שיגרה מכתב אל זיידאן, שבו הודיעה לו לאיזה מצב הגיעו בני פליאגיי בשירותם את השריף בנאמנות. חזקה על סוחרי ארצות־השפילה שקשה היה לרמותם, והם ידעו את המצב לאשורו. ואמנם, אסיפת־המעמדות הקלה על ז׳אנקאר במילוי תפקידו בעריכת הביקורת, והוכיחה כי חשבונות החלוקה של הכנסות המלקוח, וכן ניכוי המפרעות שניתנו, היו כשורה. המעמדות הגנו בכל תוקף על כבודם של שלושת בני פליאג׳י שעמדו עד כה בקשרים עם שליט מראכש. במכתבם אל זיידאן מיום 12 ביולי 1617 מעידים הם, כי שמואל, יוסף ומשה נהגו ביושר ובנאמנות כלפי השריף, דבר שהוכח הרבה פעמים. אילמלא תמיכתה החומרית של אסיפת־המעמדות לא היו יכולים לחיות כראוי למעמדם הדיפלומאטי.
תולדות היהודים בארצות האסלאם-שלום בר-אשר
לאחר תקופת שלטונו בא למארוקו פרק זמן עקוב מדם. בשנים 1790 —1792 הטיל יזיד (הנקרא בפי חלק מן המקורות היהודיים ״המזיד״) על הארץ שלטון אימים, שממנו סבלו כל האוכלוסין, אך במיוחד הסוחרים היהודיים והנוצריים מאירופה. הוא ביקש להתנקם בהם על שלא הושיטו לו עזרה כאשר התקומם נגד אביו. הוא ביצע כמה מעשי אכזריות כלפי הקהילות היהודיות מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד מראכש ומוגדור בדרום. הוא גירש קהילות שלמות ממקומן, התעלל ביהודיהן והוציא להורג מנהיגים רבים. בין היתר גירש את יהודי פאס, הרס את בית־הקברות ובאבני הריסותיו הקים מיסגד באתר בית־הכנסת שעלה באש בשריפה שפרצה לפני כן. תקופה זו הותירה את רישומה הקשה על היהודים, וקינות רבות נכתבו על גורלן המר של קהילות מסויימות. אך מאידך גיסא, יש לציין שתקופה זו היתה יוצאת דופן בתולדות יהודי מארוקו במאות השנים האחרונות, מאז הרדיפות של המווחידון.
לעתים התעוררו שליטים לסלק ״כופרים״ מעמדות כוח והשפעה, או לבודד את היהודים יותר ויותר מבחינה חברתית, בעיקר בלחץ חכמי הדת. כך קרה למשל בימי מולאי סלימאן (1792—1822). הוא אומנם ביטל את גזירות קודמו, והקל במסים הכבדים שהוטלו בימיו של יזיד, אך מאידך גיסא, בהיותו נתון להשפעה דתית באופן קנאי, ציווה בשנת 1807 להרחיק את היהודים ממרכזי ״המדינה״ הקדושה בכמה ערים מרכזיות ולבנות להם שכונה מיוחדת משלהם — מלאח. אומנם כבר היו דברים מעולם, ובמאות ה־15 —17 הוקמו שלושה מלאחים בפאס, במראכש ובמכנאס, אך הקמתם נומקה בצורך להגן על היהודים מזעמו של ההמון. הפעם היתה ההנמקה למעשה, שעל־פי דת האיסלאם יש להבדיל בין המוסלמים ה״טהורים״ לבין היהודים ה״טמאים״. בימי סולטאן זה גם ירדה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים, לאחר שהגיעה לשיאה, כאמור, בימי מוחמד בן עבדאללה. אף־על־פי־כן, נחשבה גם תקופת שלטונו — להוציא במיוחד את השנים 1810 —1812 ו־1819 —1822 לערך, שבהן פשטו גייסות ושבטים על המרכזים העירוניים ועשו בהם שמות — לתקופה רגועה יחסית לגבי היהודים, והוא אף זכה להתכנות בפיהם — מולאי סלימאן החסיד. בתקופת שלטונו של מולאי עבד אלרחמן 1822 —1859 עמדה מארוקו בפני בעיות חדשות. בתקופה זו, כאמור, היתה הארץ נתונה שוב בחוסר יציבות, אם בשל התמרדויות שבטיות ואם בשל מאבקים עם מעצמות אירופה, ובמיוחד עם צרפת וספרד. מאורעות אלה נתנו אותותיהם בחיי היהודים, כגון בשנים 1844 —1845, בזמן המלחמה בין צרפת למארוקו. ערי החוף הופגזו על־ידי הצי הצרפתי וגם היהודים סבלו מכך.
לסיכומם של דברים אלה ניתן לומר, שמצבם של יהודי מארוקו במאות ה-17 -19 היה נתון לתנודות רבות, והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון. אך קשה להוציא מסקנה כוללת בנדון זה, בגלל הפיצול המדיני והחברתי של הארץ בתקופה זו. יש, איפוא, לבדוק את מצבה של כל קהילה וקהילה בנפרד, בפרק זמן מסויים.
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
בתשע שנות חייו בפאס השלים אבן ח'לדון את השכלתו ועבד בשירות השליט, ואף הספיק לכתוב כמה וכמה מאמרים וספרים בתיאולוגיה, בתורת ההיגיון, בתורת המשפט ובביקורת השירה. אך הוא עצמו לא החשיב יצירות נעורים אלה ואינו מזכיר אותן באבטוביוגרפיה שלו.
בשנת 1357 הכין השליט המריני אבו עינאן מסע כיבוש לתוניס. אגב הכנותיו החליט לשים במעצר את אבן ח'לדון, שלא זו בלבד שהיה ממוצא תוניסי, אלא גם שמר על קשרי ידידות עם שליטה של תוניס מן השושלת החפצית. אבן ח'לדון ישב בכלא 21 חודשים, ושוחרר רק עם פטירתו של אבו עינאן.
כעבור זמן מה נתמנה אבן ח'לדון למזכירו המדיני של שליט מרוקו החדש, ואחרי כן לשופט בעניינים אזרחיים – רמז ראשון לתפקידי השפיטה הנכבדים שהוטלו עליו בסוף ימיו בקהיר. אבל המצב המדיני בפאס נתערער ומעמדו של אבן ח'לדון בה לא היה בטוח עוד.
אבן ח'לדון השאפתן חיפש לו שדה פעולה שבו יוכל להפעיל את השפעתו, ומאחר שכבר ניסה את רוב שליטי צפון אפריקה, יצא בסוף שנת 1362 מצפון אפריקה לספרד והגיע לגראנאדה, שהייתה השריד האחרון של שלטון המוסלמים בחצי האי.
בגראנאדה מצא אבן ח'לדון שני ידידים ותיקים : השליט הצעיר מוחמד החמישי משושלת הנַצְריים, שנזדמן לו לשהות בפאס בהיותו פליט מדיני ונהנה מעזרתו של אבן ח'לדון : והווזיר שלו, ליסאן אל-דין אבן אל ח'טיב – 1313 – 1374, שהיה אחד מגדולי הסופרים וההיסטוריונים של ספרד, איש תרבות בעל שיעור קומה וידיד מסור לאבן ח'לדון.
בעת שהותו בגראנאדה נשלח אבן ח'לדון בראש משלחת דיפלומטית אל תחצרו של מלך קסטיליה הנוצרי, פֶּדרוֹ האכזרי, בסֶביליה. הייתה זו ההזדמנות הראשונה ( וגם האחרונה ) לאבן ח'לדון להציץ אל העולם הנוצרי, שעליו ידע מעט מאוד עד סוף חייו.
כשרונותיו הדיפלומטיים עשו כנראה רושם על השליט הספרדי הנוצרי, הוא הציע לאבן ח'לדון להיכנס לשירותו, והבטיח לו להחזיר לו את נחלת אבותיו בני-ח'לדון בסֶביליה, אך אבן ח'לדון לא קיבל את ההצעה וחזר לגראנאדה.
לא ארכו ימים, ופעילות של אבן ח'לדון, אשר ביקש להדריך את השליט הצעיר מוחמד החמישי לפי השקפותיו ושאיפותיו, קלקלה את שורת החיבה בין אבן ח'לדון לבין ידידו הווזיר אבן אל-ח'טיב. הוא גורש מגראנאדה, ובראשית שנת 1365 נענה להזמנתו של ידידו משכבר הימים, הנסיך אבו עבדאללאה משושלת בני חפץ, שישב בשעתו יחד עם אבן ח'לדון בבית הסוהר המריני בפאס, שהיה עתה שליטה של בּג'איה – להיות לו לראש ממשלה ( וזיר ראשי ). במשך חודשים מעטים היה אבן ח'לדון אפילו סגן הסולטאן, כהונתו בבג'איה מציינת את נקודת השיא בדרך חייו המדינית.
אולם האושר לא האריך ימים " השליט נהרג בקרב, אבן ח'לדון ניסה את מזלו אצל המנצח, אך היה חשוד בעיניו. אבן ח'לדון עמד שוב, כמו פעמים אחדות בעבר, לפני שוקת שבורה. הוא כבר ניסה דרכים אחדות לקנות לו השפעה מכרעת בחייה המדיניים של ארצו – תחילה בתפקידי פקידות, אחרי כן ( בגראנאדה ) עלי ידי הדרכת שליט צעיר בראשית דרכו, לבסוף בבג'איה, בתפקיד של וזיר אצל מושל עריץ.
אך בכל הדרכים נכשל כישלון חרוץ : הוא נוכח לדעת, מצד אחד, שהנהגת המדינה תלויה באישיותו של המושל, ומצד שני, שבמדינה ובחברה פועלים גם כוחות שאין לשליטים שליטה עליהם.
אפשר להעריך את מצב ובשעה זו – בשנת 1366, בהיות בן ל"ד שנים – הערכות שונות. אבן ח'לדון עצמו הדגיש לא אחת כי תפקידי השלטון המוטלים עליו מונעים אותו מלעסוק בתורה שהוא אוהב : ברגעי שפל כאלה בוודאי חש בכנות הרגשת מרירות כלפי חיי הפוליטיקה – " הבוץ של המדינות " כדבריו. ( כמה שהוא צדק האיש החכם הזה, שאמר דברים נכונים ונכוחים להיום הזה כמעט 700 שנה לפני כן – הערה שלי )
אך האמת ניתנה להיאמר שאבן ח'לדון נמשך בכל נפשו לחיי המעשה בתחום הפוליטיקה, וניסה את כוחו בהם שוב ושוב, מבלי לברור הרבה בין האדונים ששירתם בזה אחר זה. מכל מקום הפעם הגיע למשבר חמור – הוא כבר " נשרף אצל כל שליטי צפון אפריקה וספרד, ואנה יפנה עתה ? הוא פנה עורף לעיר וליישוב הקבע, ושׂם את פעמיו אל הבדווים, אל מרכז בני הילאל בנאת המדבר החשובה בּיסכְּרה, שבה השתקע עם משפחתו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
אשרי האיש
תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
עורך ומחבר : יצחק מויאל
יוצא לאור ע"י המכון להוצאת ספרים וכתבי יד
מלכי רבנן-אשדוד – תשע"ו
בפתח דברי זמר אזמר את אשר שמעתי בילדותי מאבותי וזקני על ייחום משפחתנו, אבותינו ועירנו.
ראש ועטרה ראש משפחתנו הוא רבי משה מויאל המכונה ״דדא משה״ אשר היה מקובל וצדיק אזורי וכל יהודי האזור ואף מבני הילידים הנכרים היו באים אליו לשמוע עצה ותושיה. היה הוא כעין שופט ובורר בין יהודים ונכרים ואף בין נכרים לנכרים מרוב הערצתם את חכמתו ואישיותו המרתקת. בנוסף לחכמתו ויראתו היה גם איש עשיר וסוחר גדול בפרט בתחום הקטניות ודגנים יבשים, רצוי לרוב אחיו ונערץ על בני המקום, בהיותו איש חסד ובעל נתינה גדולה, צדקה וחסד היו מנת חלקו.
הסבא הגדול רבי משה מויאל הנקרא ״דדא משה״ הגיע מעמק הדרעא לעיר ״איית עתאב״. הוא היה אדם אמיד וסוחר מפורסם ב״איית עתאב״, ואך טבעי כי היה חברם ומבאי ביתם של גדולי הישמעאלים באזורו.
יום אחד המושל האזורי ״אלקאייד״ קרא לרבי משה לשיחה אישית פתח ואמר בעזות מצח נחושה : ״רבי משה אהובי. ראיתי את ביתך היפהפייה בת השש עשרה ונפשי חשקה בה מאוד לאישה ומאז ראיתי אותה איני מרגיש טוב ונטרפת עליי דעתי. תן לי אותה לאישה ואעשה אותך לעשיר גדול יותר ממה שהנך, וכל השערים בממלכה ייפתחו בפניך״.
הדברים הקשים הללו הם בעצם איום נורא שאם רבי משה לא יסכים אחת דינו והוא ובני ביתו להמית. רבי משה שמר על קור רוח ואמר למושל, תן לי יומיים או שלושה ואתן לך תשובה. אין בעיה אמר המושל. ביומיים הקריטיים הללו רבי משה הבריח את אשתו ובנו יצחק לעיר בזו הרחוקה. ביום השלישי, כשידע שהגיעו למקום מבטחים, בא אל המושל ואמר לו, הלילה בחצות אבוא אליך לביתך עם ביתי היפיפייה ומאחר והיא יהודיה ואיני רוצה שהיהודים יידעו על מעשיי ומאחר וגם אתה תהיה ללעג בפני ההמון הישמעאלי מדוע בחרת בילדה יהודיה, כשיש הרבה בנות ישמעאליות יפות. לכן רק אני ואתה וביתי נהיה ביחד ונעשה קידושין כדת משה וישראל ותחיה אתה כאשתך, ולכולם אתה יכול להגיד שהיא הסכימה להתאסלם.
המושל הסכים לתנאו של רבי משה, וציווה שאף אחד מבני ביתו ומהשומרים לא יהיה בבית בלילה ההוא. רבי משה הגיע כמובן לבדו וכשנכנס לבית המושל שהיה ריק מבני אדם ושומרים חיש מהרה הלך לחבק את המושל כשהוא נועץ בגופו סיכה מצופה בסמים מרדימים. המושל נפל שדוד על הקרקע ורבי משה נמלט כל הלילה ההוא על הפרדה עד שהגיע לעיר בזו. כך ניצלו רבי משה וביתו ובני ביתו מצרת המושל העריץ החמדן. כן יאבדו כל אויבך ה'.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.
כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.
לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.
ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :
1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.
2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.
ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.
דמי הכופר והפיצויים שולמו.
בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.
בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.
דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.
סיכום.
פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.
בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.
יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.
דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.
כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.
יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים
בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.
לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא נענש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.
דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.
למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 1882 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".
לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.
שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.
לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.
ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.
יהודי נרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.
פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.
כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.
הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.
סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
מינוי ״ממונים על העבירות״ לשני הקהלים
ד. מינוי ״ממונים על העבירות״ לשני הקהלים
הרומאניוטים והספרדים בקושטא תיקנו תקנות יחדיו והעמידו ״ממונים על העבירות״ לדון בסכסוכים בענייני שמירת השבת, יושר במסחר ובנישואין, שמירת המוסר, הרחקת בני אדם מן העבירה והשגחה על שמירת הדת בקהלים. מספר הממונים או ״בדורי העבירות״ היה עשרה. כדוגמת קושטא היו גם בברוסה, צפת וכו׳. ר׳ יחיאל בסאן מקושטא מתאר לנו את תפקידי הממונים המשותפים משנת השס״ב (1602) כדלקמן: ״אנחנו ח״מ הממונים מאת הק״ק רומאניאה וספרד יצ״ו, לדרוש ולחקור על כל חופשי חוק התורה ומצוות ולהרחיק אדם מן העבירה לאפרושינהו מאיסורא״. בקושטא שיתפו פעולה הקהלים בוועד הכולל של הקהילות, שהיה מעין איגוד כולל של קהלים רומאניוטיים, ספרדיים, אשכנזיים, איטלקיים וכוי. כל קהל שלח שני שליחים, שנבררו על ידם (מים עמוקים, ב, נב). שיתוף פעולה דומה היה בפאטראס. בק׳׳ק גריגוש הסכימו הסכמה ״להיות אגודה אחת, עם הג׳ קהילות אחרות אשר שם, לייסר העוברים על דבר איסור על הסכמות הקהל, מכוח ההסכמה הקדומה מל״ה שנים״… ההסכמה המשותפת היתה במשך שמונה שנים בכל ארבע הקהילות. אחר כך קם חכם אחד מקהל גריגוש, התיר ההסכמה והחליט, שהם בעצמם יקנסו וייסרו את העוברים מבני קהילתם, ויתר שלוש הקהילות נשארו יחד ושמרו ההסכמה הקדומה. ר׳ יוסף פורמון רצה לאלץ את ״ק״ק תושבים״, שיסכימו, שיקנסו לפי רוב הממונים, ואם יסרבו ויבטלו, אז יחרימום. גם את דמי הצדקה אספו יתר ארבע הקהלים.
בשנת התי״ב (1662) התנגדו הרומאניוטים למנות מפקחים, משגיחים ו״ממונים על העברות״, שיהיו משותפים לכל הקהלים. ר׳ משה בנבנשתי מספר על עיר, שיש בה ארבעה קהלים, והשלושה רוצים למנות ממונים, לייסר עוברי העבירה ולפקח בענייני עבירות, אולם קהילה אחת מונעת זאת. יש לשער, שכאן מדובר על ה״תושבים״, שהתנגדו גם לאסוף! יחד את הצדקות. הפוסק הצדיק את רוב הקהלים, שיכולים לכוף את קהל המתנגד, מטעמים אחדים: א. רצויים מפקחים מטעם ״כוללות ארבעת הקהלים״, ״דאימת העם יתרה״; ב. תמיד היו הקהילות מאוחדות בעניין זה, ומעות הקנס של עוברי העבירה, היוו הכנסה לצרכי כל הקהילות. כן נהגו גם באיסוף הצדקות. היה כנראה מעין ארגון־גג של קהלים, שחילק ביניהם את ההכנסות, שנבעו מהטלת קנסות וצדקות. בסופיאה, בשנת שנ״ה (1595), הסכימו הקהילות וקיבלו עליהן בחרם, לרדוף אחרי כל מלשין ומוסר מהקהלים. חלק מהם דרשו לבטל הסכמה זו, ומחו על זכותם של המשגיחים והממונים על העבירות בקהילה לקנוס ולענוש את המוסרים והמלשינים. מהרש״ך התנגד לביטול, אפילו מוסר המלשין את היהודי לגוי על עסקי ממון(מהרש״ך ד, כט). שלוש הקהילות היו: הרומאניוטים, הספרדים והאשכנזים.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי- יסודות הדת האסלאמית
כאשר אתה מהרהר בכמה וכמה יסודות של האסלאם בראשיתו, אין ספק מה מקורם: אל אחד, טקסט קדוש, האבות, הנביאים, בית תפילה, תפילות אחדות בכל יום (ליהודים שלוש ומוחמד אימץ חמש), צום, מתן צדקה, מרכזיות ירושלים, יום מנוחה שבועי, דת של מצוות, וכד'. די אם נבדוק את תהליך ההסתגלות של מוחמד ליהודים, ונכונותו לצעוד לקראתם כדי לקרבם אליו, בטרם המחוייבויות שלו ושל מאמיניו נתקבעו, כדי לעמוד על מידת התקרבותו אליהם במודע, לא רק בהשפעתם עליו. הכרתו את היהודים נמשכה כבר כ-20 שנה בטרם עבר לית׳רב ושם הגיע לכלל התנגשות אתם. בהתוודעות הראשונה, שבה ספג מוחמד בצמא את דבריהם, פסוקיהם, מאמריהם, פרקי אבות שציטטו לפרקים, ועשה את הכל לבליל אחד, נראה היה לו כי לא בא ללמד דבר חדש מעיקרו, והוא איננו בא אלא לחדש את המסר האלוהי שנשתכח. לכן בתקופה הראשונה, שבה חיזר מוחמד במרץ אחר היהודים, גם מפאת שהיו מוריו הרוחניים, וגם בגלל השפעתם הרבה במרחבי שיטוטו, הוא השתדל להדגיש את המשותף – האל האחד וכו', כדי לשדלם להצטרף למאמיניו. הוא גם עשה שני צעדים דרמטיים כלפיהם:
הוא קבע כי יצויין יום הכיפורים (העשורה – העשרה בחודש, להבדיל מן העשורה השיעית שעליה נעמוד להלן), לאמור כי אם היום המקודש ביותר על היהודים נחוג רשמית באסלאם, אזי מה להם כי ילינו? שנית, בהבחינו כי יהודי ערב פונים בשעות תפילותיהם צפונה לכיוון ירושלים, הוא גם קבע שזו הקיבלה (כיוון התפילה) לכל המוסלמים, שלא היו עדיין מחוייבים למכה, מקדש פגאני, עד שיטוהר מאליליו על-ידי מוחמד. ברם היהודים, הבטוחים במסורתם, לא אבו לשמוע שמישהו מנסה ״לשפר״ את אמונתם רבת הדורות, והגיבו בזילזול שאין להם חפץ בתורתו, וכי כל סיפורי המקרא שהוא מדקלם מעכשיו כ״נגלים" ישירות אליו, אינם אלא שיבושים ועירוב מקורות שונים הנמצאים בסטייה מן המקור הכתוב שלהם, הנהיר להם.
ועוד דוגמא הכרוכה בירושלים: אם האסלאם דינו היה לצמוח בערב, בשפה הערבית ולאוכלוסיית הערבים, ולו עיר קדושה משלו במכה (ואחר כך גם מדינה), אזי מה לו ולאתרים אחרים, שבהם מוחמד מעולם לא ביקר ושלא היוו חלק מהווייתו או מתחום התענינותו? הנה המקורות מספרים כי באחד הלילות לשהותו במכה, כאשר היה שקוע עמוק בשינה ליד הכעבה, בא אליו שוב המלאך גבריאל (כנראה שזה היה המלאך התורן הניצב לשירותו בקביעות), טילטל אותו בחוזקה והורה לו לעלות על גבי סוס מכונף כדי להביאו לחורבות בית המקדש בירושלים. שם נועדו כל הנביאים, ובתוכם אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ושאר האבות, לרבות ישמעאל כמובן, וגם ישו. לאחר תום התפילה הוצע לו לשתות ואז הוא בחר בחלב. לאחר מכן הוא המשיך בסיורו השמיימי, כאשר גבריאל מראה לו את שערי השמיים. באותה הזדמנות גם ציווה עליו אללה שהוא ומאמיניו יתפללו 50 פעם ביום, אך לאחר שנועץ במשה רבנו, הוותיק והמנוסה ממנו, הוא החליט שזה מוגזם, ואז נשא תחינה לאללה וזה הסכים ברוב רחמיו להגביל את התפילות לחמש. ההתמקחות הזו עם אללה מזכירה במידה רבה את המיקח והממכר של אברהם עם האל בפרשת סדום ועמורה, בה הפחית והלך את מספר הצדיקים הדרושים כדי להציל אותן מחורבן. לאחר מכן, שם מוחמד את פעמיו, על בהמתו המכונפת, חזרה למכה. בסיפור הזה בלבד, אחד מני רבים, מקופל החוב העצום ליהדות שחבים מוחמד והאסלאם, ומכאן גם שנאתם העזה אליה ותביעתם במפגיע לנשלה מכל זיקותיה לעטיני מקורותיה, שבהם נאחזה הדת החדשה ודחקה את מי שנצמדו אליהם אלפי שנים קודם לכן. מבלי להתייחס להיתכנותו של הסיפור, כי הרי באמונה עסקינן, וגם לא לפרשנותה של ה״התגלות״ הזו כקשורה בירושלים, כי הפסוק בקוראן איננו רומז על כך אפילו, ואין בו זכר לירושלים לכל אורכו, הרי כמה וכמה יסודות בולטים בו מאוד, הקשורים בתורתו של מוחמד עצמו, גם אם הוא ידע והבין שהוא מעולם לא היה, ולא יכול היה להיות, בירושלים.
ראשית, סיפורו של מוחמד כי התפלל עם כל הנביאים, מאדם הראשון ואילך, קהל עצום ורב, והוא האחרון שבהם, מורה על עוז רצונו להתחבר אל השלשלת הנבואית האוניברסלית, הכוללת את כל הנביאים העבריים, רבים אחרים שאינם נביאים לפי שום הגדרה, וגם ישוע הנוצרי, כדי שהוא ישים עצמו כ״חותם הנביאים״ שאין אחריו עוד. תמימותו של מוחמד, אשר השים בשק אחד את אדם הראשון, שלא היה בו שמץ של נבואה, יחד עם ישוע ועם דמויות תנ״כיות שונות, כמלכים דוד ושלמה, או כנוח, ואילו נביאים אמיתיים שהוא לא שמע את שמעם, כמו ישעיה ומיכה הוא לא הזכיר כלל, מראים על קני המידה הבלתי בשלים שאותם נקט כדי למיין את גדולי ההיסטוריה. אלה שהוא שמע את שמעם מן הסיפורים היהודיים (וגם הנוצריים), ולא חשוב מה עיסוקם ומתי התרחשו על במת ההיסטוריה, אם תופעת הנבואה היתה קיימת אם לאו, הם נביאים לדידו. ולא זו בלבד שהוא היה בלתי מודע לסדר זמנים ולכרונולוגיה היסטורית, בחינת מי קדם למה, איפה ומתי, אלא הפרוכיאליות שלו במדבר שבו חי ופעל תיעלה את מחשבתו המוגבלת אם לסצנות מן המדבר אותו הכיר, אם למקומות בהם ביקרו שיירותיו בעבר והוא התרשם מהם, ואם לדמיונות פרועים או לחלומות חסרי פשר על היטלטלותו למקומות רחוקים, חצי ארציים חצי שמיימיים, שבהם מתרחשים כל מיני סיפורים שאין להם שחר או קישור למציאות. אפילו בהנחה שהוא התפלל בחזונו עם כל הנביאים, כלומר כל מי שהוזכר במקרא ואת שמעו הוא שמע – באיזה מקום פיזי זה יכול היה להתרחש? יש תיאורים (לא בקוראן) שזה היה על חורבות הר-הבית. הרי ידוע שלא נראו כל חורבות אז, משעה שהר-הבית היה קבור תחת 30 אמות של אשפה. וגם לו באו כל ה״נביאים" הללו לשם, ההיה מקום לקלטם על החורבות או שיתפללו על אשפתות׳ ומדוע על הר-הבית החרב, שעה שכבר היה קיים המקדש המכאי העולה לגדולה?
האירוע הגדול הזה, אשר תואר אחר כך במסורת האסלאמית המאוחרת יותר כמתארע כולו בירושלים, הוליד שני חגים הצמודים זה לזה : האסראא והמעראג' (המסע המסתורי על גבי אותו סוס מכונף-אל-בוראק), (ההעפלה לשמיים). כאמור, עד לכמאה שנה לאחר מותו של מוחמד, הפסוק בקוראן נותן את המידע הזה די במשורה, בעוד שבמקומות פחות חשובים משתלחת לשונו בשטף שאין לעצרו. נאמר רק כי הועבר על גבי אל-בוראק ל״מסגד אל- אקצה״, שפירושו ״המסגד הרחוק ביותר״, ללא שום פירוט. ברור כי מוחמד לא יכול היה להפליג בפירוט על מקום שלא ראה, לכן צייר בעיני רוחו או בחלומו את המפגש במקום דמיוני כלשהו והשאר נותר אטום וסתום, עד שבאה המסורת המוסלמית מימי השושלת האומיית (750-661), בנתה מסגד על הר-הבית שקראה לו אל-אקצה, על שם הפסוק בקוראן, ואחר כך טענה כי זהו המסגד שאליו מתייחס הפסוק, ומי יעז לחלוק עליה לידו, על הסלע שבו גילו האומיים סימן של עקב אדם, זיהו את המקום ממנו העפיל מוחמד אל השמיים לאחר ש״החנה" את אל-בוראק ליד הכותל (וזהו שמו של הכותל אצל המוסלמים ומכאן "קדושתו״ להם), בנו את כיפת הסלע המפוארת, לגונן עליו, כפי שבניין הכעבה מצל על האבן השחורה במכה. אם נוסיף על כך את מעמדה של ירושלים כקיבלה הראשונה, הרי לנו הבירה של היהודים, הנרכשת בהדרגה גם לאסלאם, שהרי בשורתו של הנביא באה להחליף את כל הקיים, לא להוסיף עליו. מובן, שפרשנותם השונה של היהודים לכל סוגיית הנביאים, ההיסטוריה העולמית, מעמד האבות, הגולה והשבות, ועוד עניינים, נדחית על הסף כ״זיוף״ על-ידי האסלאם, משעה שמוחמד, בהיותו אחרון הנביאים, הנו גם המעודכן ביותר כביכול, וכל דברי הקודמים שאינם תואמים את דבריו הם הבל. אנו עוד נשוב למחלוקות הללו, אך לפי שעה טעמנו משהו מעולמו הרוחני של מוחמד הצעיר ותרומת היהודים (והנוצרים) לעיצוב מחשבתו. דרמות ועימותים קשים הרבה יותר יתרחשו בית׳ריב- מדינה שבפרק הבא.
מאחור הקוראן -חי בר-זאב- מוחמד נהפך לנביא
תיאורו של מתן תורה בחומש
לדברי מוחמד, על יהודי מדינה להאמין בדבריו ־גם אם הם סותרים את מה שקיבלו בסיני; אבל ליהודים האלה היתה מסורת על מה שקרה בהר סיני ומה ניתן בו, והם לא היו מוכנים לשנות את דתם כל עוד לא ראו משהו שדומה למעמד נתינת התורה.
הקוראן מביא את סיפור מעמד הר סיני בצורה קטועה, ודבריו אינם משקפים את מה שמובא בחומש. כמו שציינו, טען מוחמד שהיהודים העזו שלא כדין כשביקשו לראות את השם. אבל מן החומש עולה כי אין כנגדם תוכחה כזאת. גילוי השכינה, שזכה לו עם ישראל במעמד ההוא, בא כולו מרצון השם.
הערת המחבר : הטענה היחידה כנגד בני ישראל היתה על שאכלו ושתו בזמן שראו את השכינה: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד, י).
אֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
על הימצאות עם ישראל בסיני מספר הקוראן בקיצור נמרץ:
״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזוּ היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יִראָה״ (ז, קעא! ובגרסה אחרת: ב, סג¡ ד, קנד).
סורה 7 – ממרום החומה – الأعراف – פסוק 171
وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171
עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה
הוא לא מספר שהקב״ה ־ הוא שביקש שיהיו נוכחים במעמד המכובד הזה. הוא גם לא מספר כמה יהודים היו נוכחים שם, איך שמעו אלה את דבר אלוקים, ומה בדיוק שמעו או ראו בהר.
כדי שנבין את טענות יהודי מדינה נגד מוחמד, ואת טענות היהדות בכללותו, יש אפוא להציג את תיאור את מתן התורה כפי המובא בחומש. לפני הר סיני עמד כל עם ישראל כולו, אנשים ונשים וזקנים וטף, ובהם 600,000 גברים מבני עשרים שנה עד בני שישים שנה. ההר בער באש, מכוסה בענן כבד. הם שמעו קולות נוראים. כשהשם דיבר עם משה וציווהו את עשרת הדברות, שמעו כולם את דברי הי. והנה כמה פסוקים: ״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם… והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני… ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויצא משה את העם לקראת ה׳ מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר וה׳ יעננו בקול״
(שמות יט, ט-יט).
״וידבר ה׳ את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים… זכור את יום השבת לקדשו… כבד את אביך…לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב… לא תחמוד… כל אשר לרעך [אלו עשרת הדברות], וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו ה׳ פן נמות.
ויאמר משה אל העם: אל תראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו… ויאמר ה׳ אל משה, כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ, א־יט). ״ויראו את אלקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את ה׳ ויאכלו וישתו… ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״; ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה״.
״רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל. וידבר ה׳ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״; ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, ט-יב; דברים ד, לה־לו). ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם מתוך האש. אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הי, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: אנכי ה׳ אלקיך… את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו. וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם. לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם…״.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
ב. ההודעה על המעצר
סבת יעקב כו יצחק, האני [=הנה אני] התריתי בהם כמה התראות. וקאל כוהא מא יטלקושי בשבועה – לא ליעקב ולא לוואחד ליהודייא אוכרא – תמא הומא, באיין אוצאתהום. וחנא שי מא רינא, וה׳ יודיע ועד, לדאבא יזי מעא סי[די] ועבו – יחלפלהום [=בעניין יעקב אחי יצחק, אני התריתי בהם כמה התראות. ואמר אחיה שלא ישחררו אותו בשבועה – לא את יעקב ולא אישה יהודיה אחרת – הם נמצאים שם כי ציוותה אותם, אבל אנחנו דבר לא ראינו, וה׳ יודע ועד, עכשיו יבוא עם סידי בן עבו כדי שישביעם].
הערת המחבר : סידי בן עבו הוא כנראה הקאיד (=המושל) או הקאדי(=השופט) המקומי השם את האנשים במעצר. ועבו הוא שם בעל אופי ברברי: ועבו = ו + עבו (=בן עבו). הווי״ו מציינת את התנועה [u], שמשמעותה בברברית ׳בן, כמו בשם וחיון/אוחיון (=בן חיון). יש כותבים ו (כמו בצורה וחיון) בלבד ויש כותבים או (כמו בצורה אוחיון). שני הכתיבים נהגו במגרב.
תעודה ו(כתב יד 1825.0115)
זו היא תעודה מקצר אשוק לגרים ובה מכתב מהרב משה יתאח לרב משה אביכזר בעניין רכישת ספרי הלכה ותלמוד.
[הכתובת:] החכם הש[לם] והוותיק כהה״ר משה אביכזר י״ץ [=ישמרו צורו] וש׳׳ר וש״ב ו[כ]׳׳ב [=ושלום רב ושלום בניו וכל ביתו]!
[ידיד נ]פשי החכם השלם סוה׳׳ר [=סיני ועוקר הרים], גבר דאית ליה קלא. בקרא ובסברא דעתיה [=בפסוק ובסברא דעתו], כה״ר משה אביכזר, כי ש״ל [=שלום לך] מאהבה ומאהבה, ושלום הבנים בניו י״ץ [=ישמרם צורם]. [נע]למךּ עלא ??ת רוממות אל, יעלם כ״ת [=כבוד תורתו], אִלא ציפדת להרי״ץ [=להרב ישמרו צורו] עליהא ומ[סי]ת זברתו. קאלי האני, סוור ילו ימין ידא יעבי – הווא סבק. הש״ו [הוא שאל ודרש] כהה״ר ישועה – קאלו – נעבי. ומנאיין מסית לילו ימין, קאלךּ כּבּר ענדו ״אורח חיים״. בהי״ו נבדללו ונזידו אנא, ידא ענדו חלק הזוהר. והאני כא נתבעו יאק יעמלסי. וראה יעקב משה – יקוללך [=אני מודיעך על דעת רוממות אל, ידע כבוד תורתו ששלחתי להרב ישמרו צורו עליה והלכתי ומצאתיו. אמר לי, הנני, היוועץ בּ(איש) ילו ימין אם הוא יקח – הוא קודם. הוא שאל ודרש את כהה״ר ישועה – (וזה) אמר לו – אני אקח. ומשהלכתי לילו ימין, הוא אמר שכבר יש אצלו ״אורח חיים״. בעזר השם וישועתו אני אחליף אותו ואוסיף אותו (את מה?) אני – אם יש לו חלק מן הזוהר. ואני עוקב אחריו אולי יעשה משהו. ויעקב משה יאמר לך].
לידי״ן יעקב משה ואלבור עטי [-ובוודאי תן] לכהה״ר משה ה״ם ד״ת [חמש מוזונאת + י]—- [כאשר] תזי [=תבוא] בעה״ו. ידא יחב לדאבא, מא יחסמסי – הווא די יווליהא [=אם הוא רוצה כעת, שלא יתבייש והוא יטפל בה (בעסקה?)]. [ואנ]א זברת ואחד ״יורה דיעה״ לא[חד] תלמיד יסרינה] [מן] כ״ת [=ואני מצאתי(את החלק) ״יורה דעה״ לצרכיו של תלמיד אחד – שיקנה אותו מכבוד תורתו]. ואלבוד [אלא תסיב] סי גמרא – איך שתהיה [=ובודאי אם תמצא איזו מסכת מן התלמוד]. ואלבוד. ורו״ש. [אנ]א דורש בם, ואזכיר את [ ? ]ת ורו״ש. משה יתאח סי״ט.
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות-ורעיון והמעשה – אברהם חיים
רעיון הקמת גוף לארגון היהודים הספרדים במסגרת עולמית וכחלק מן ההסתדרות הציונית זכה לתמיכתם של אישים מרכזיים בקהילות הספרדיות ובהסתדרות הציונית. הרב יעקב מאיר גרס, שאילו הייתה ההתאחדות הזאת נתפשת בעיניו בהתאחדות של פירוד, לא היה נותן ידו להקמתה.
הוא המשילה לאדם, הרוצה לבנות שער־כבוד גדול. תחילה הוא מבסס את היסודות ומחזק את הקרנות, ואחרי כן בונה עליהן קשת ומקים את השער. כן הוא עם ישראל, הרוצה להקים את שער־הכבוד שלו — הבית הלאומי.
שתי הקרנות הן האשכנזים והספרדים. הראשונים מאורגנים וחזקים, ואילו האחרונים עודם מפורדים וחלשים: ״ ומה ערך לאותו שער הכבוד הנבנה בשעה שרק אחת מקורותיו חזקה והשנייה רפויה[?] ״. הרב הראשי התנה את הצלחת ההתארגנות הספרדית בהליכה ישרה ״על פי דתנו הקדושה להרמת קרן התורה בכל פזורינו ״, וצירף את חתימתו למסמכי המשרד, כשהובטח לו שאין בין ראשיו מחללי שבת בפרהסיה.
כן תמכו ברעיון ויצמן, אוסישקין (ראה להלן עמי 183) וההנהלה הציונית בארץ־ ישראל. הוועד הלאומי ראה באיחוד הספרדים התחלה טובה לאיחוד כל הכוחות בארץ־ישראל לגוש מוצק אחד, וכך גרס גם ״ועד העיר ליהודי ירושלים ״.
המתנגדים העיקריים לרעיון בקרב הקהילות הספרדיות היו יהודי בולגריה, ונציגם אף הצביע נגד הקמת המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים, עם סיכום דיוני הצירים הספרדים בקארלסבאד (הנציג השני לא השתתף בהצבעה).
ראשי הקהילה היהודית בבולגריה טענו, שעוד מימי הרצל השתתפו בקונגרסים הציוניים ובכל עבודה ציונית, ואינם רואים עצמם מקופחים, כי אם שותפים עם האשכנזים לזכויות ולחובות. לפי השקפתם, על הספרדים לחדול מבדידותם, להצטרף אל שאר הציבור ולמלא את חובותיהם; הזכויות יבואו ממילא.
רוב מטרות המשרד, כפי שנקבעו בקארלסבאד, זהות למטרות ההסתדרות הציונית, וניתן להגשימן ללא ההתאחדות הספרדית; ואילו התאחדות למען השגת שיווי־זכויות ליהודים הספרדים ולשם קבלת משרות במוסדות הציוניים — אינה אלא אמצעי בלתי בדוק, כדי לנצל את האינסטינקטים של ההמון.
אחד המנהיגים הציע להקים ועד מבקר לפעולות ההנהלה הציונית, שיהיה מורכב מכל באי־כוח הפדרציות הציוניות. זה יקבל דיווח מכל אדם או קבוצה, החושבים עצמם למקופחים בגלל ספרדיותם, יבדוק את הטענות ואם תוכח צדקתן — יפעל לתיקון העיוותים.
אחר הרחיק לכת והשיב, שישתדל לעמוד למכשול לאנשי המשרד בכל דרך שהיא, לרבות פרסומים נגדם בעיתונות. ראשי המשרד עברו בשתיקה על איום זה, ולדעתם אין להתייחס ברצינות לעמדות שליליות אלה שמקורן באיש אחד — אלברט רומנו ( ראה להלן ) ואחדים ממקורביו, העושים בענייני קהילת בולגריה כבתוך שלהם.
תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט -חסד ואמת
מסי המלך ברבאט־סאלי
בין האנשים שהשתייכו למעמד החדש ובין המשפחות הותיקות לא היה הרבה מן המשותף, האחרונות היו אמונות על עקרונות מוסריים ורוחניים שאפיינו את הקהילה מימים ימימה. מצבם הכלכלי התדרדר. קשה היה להם לשאת בהתחייבויות שנבעו מאי־השוויון בחלוקת נטל המסים שהטיל עליהם השלטון, בשעה שאנשי המעמד החדש [העשירים החדשים] הופכים לקבוצה טפילית הצוברת הון תועפות ומתנכרים לאחיהם הכורעים תחת המשא הכבד של מסי המלך. הד חזק למאבק הבין מעמדי אנו מוצאים באחת התקנות מאותה תקופה שבשל הענין שבה נביא קטעים ממנה כלשונה ״טופס תקנה פ״ח על ענין המס״ ( פ"ח).
״בהיותנו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד וכד… וראינו עוון גדול בינותינו, שעל דבר המם מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באלי הארץ גויים אלימים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל ועברו תורות וחלפו חוק ולא ידעו ולא יבינו כי טחו מראות עיניהם שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסים על חבריהם… וכמה בני אדם, חלושי כוח וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה״.
התקנה מסתיימת בחרמות ונדרים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום״ וכו'.
באיזו מידה עזרה התקנה אין לדעת, אך ידוע שרבני התקופה שנמנו על החברה הותיקה לא חסכו שבט לשונם מאלה שהוציאו את עצמם מן הכלל, וגם אנשי המעמד החדש לא טמנו ידם בצלחת. בעיקר של סאלי ומכנאס, ועל הנשיאה בעול המסים שהוטלה על שכמם של אנשי האוכלוסיה הותיקה בפרט, אנו מוצאים בדרשותיו והטפותיו בדברי אביו של רבנו ר' שמואל די אבילה ובתלונותיו שהגיש לפני חכמי פאס על דבר סכומי המסים הגדולים שהוטלו עליו.
הערת המחבר : יב. ראה ספרו"כתר תורה״ אשר בו הוא פוסק שאין לתלמידי חכמים לפרוע מס ופטורים מהתורה״״ וראה עוד בעיניין זה אודותיו בפסק ארוך מרבי יעקב אבן צור אשר הובא בשו״ת משפט וצדקה ביעקב ח״א רס״א.
ראשוני משפחת אבילה ברבאט
מראשונה חכמי המשפחה ברבאט־סאלי ידוע לנו על רבי יצחק די אבילה אשר חתום בפסק דין משנת התע״ז ובנו ר' משה ר׳ משה הוא אביו של רבי שמואל די אבילה הראשון אביו של רבינו, מחבר הספרים ״כתר תורה״ ״אוזן שמואל״ (דרשות) ומעיל שמואל אשר עדיין הוא בכת״י כפי שיסופר לקמן.
והוא הוליד את רבינו המאור הגדול נר המערב, רבי אליעזר די אבילה אשר ארץ האירה מכבודו. כאן יש לציין ולהעיר שיש להבדיל בין השמות רבי שמואל הא׳ שהוא אביו של רבינו שהיה עד שנות התפ״ח לבין נכדו של רבינו רבי שמואל ב׳ ע״ש סבו הראשון והוא המחבר ספרי ״עז והדר״ על הש״ס, ולא כמו שכתב הרב מלכי רבנן בערך השמות שם, נראה שחל שיבוש עיין שם] כ״כ כאמור יש לשים לב בין שמו של רבינו הגדול רבי אליעזר לבין רבי אליעזר שלמד בישיבת נכד רבינו הנקרא רבי שמואל. ראה אודותיו לקמן .
אם מסורת :
יג. אבל לפי דברי מהר׳׳י טולדאנו »ר המערב עמי 148( היו שניהם ר׳ יצחק הראשון ור׳ משה מחכמי מכנס ורק ר׳ שמואל בנו של ר׳ משה אביו של רבנו הלך לעיר סאלי לרגלי המחלוקת אשר היתה לו עם ראשי הקהילה במכנס, שהיו רוצים לחייבו לפרוע עימהם מסים למרות היותו ת״ח, יען הוא היה סוחר עשיר, ומפני זה כתב את ספרו ״כתר תורה" אשר בו הוכיח שתלמידי חכמים אף על פי שהם עשירים פטורים מפירעון מסים . כך גם נראה מתשובת היעב׳׳ץ ח״א רס״א לחכמי מכנס בעניין פטור רבי שמואל ממס באומרו: שהרי סוף סוף ארצם הרה וילדה וגידלה שעשועיה מן העליה, ואיך ח״ו יהפכו לו סורי הגפן נכריה ? וגמירי שאין תינוק בורח ומתרחק מחיק אמו עד שרואה שהיא מרחקתו, וכו׳ וכו׳ עיי׳׳ש מה גם שבקטנותו למד אצל ר׳ יוסף בן בהתית ממכנס כפי שיבואר לקמן. ידוע עוד חכם ממשפחת די אבילה מו״צ בעיר צפרו מו״ה ר׳ מאיר די אבילה בר רבי יוסף, חתום בפסק דין כבר משנת התס״ט במשפט וצדקה ביעקב ח״א מ״א עם חכמי צפרו הקדמונים. חיבר ספר ״קבוץ גלויות" ועוד פסקי דין עדיין בכת׳׳י.
הר״ד עובדיה בספרו קהלת ספרו ג׳ עמי 206 מזכירו כתלמידו של גור אריה יהודה בן עטר מפאס.