שערי ספרו – סיפורים- שלום פוני כלפון
עמי יהודה היה משחר נעוריו בן חסותו של שיך עבדאללאה בן מוחמד. על שיך זה סיפרו, שהיה הראשון והיחידי מבין שיכי הברברים במרוקו שעלה לרגל למכה, מעשה נדיר באותו זמן ומאז נודע רק בכינויו שיך לחאז. משפחתו הייתה ידועה מאוד בכל החבל. סבו של שמעון, שלמה, כאבותיו לפניו, היה ידיד משפחת השיך מדורי דורות. כשהיה יהודה קטן, לקחו אביו אל השיך, זבח לפניו כבש, והכניסו גם הוא תחת חסותו. השיך נתן לו סייח קטן במתנה וסייח זה גדל יחד איתו עד שנעשה לסוס בריא ואמיץ, שיצאו לו מוניטין בכל החבל כאביר חצרו של השיך וכיוצא חלציה של סוסתו האצילה. סוס זה האציל מייחוסו גם על בעליו, כי שום שודד לא יהין לפגוע בבן חסותו של השיך הנכבד והאדיר. ברבות הימים, כמו שאומרים, שיך לחאז, שלפנים הטיל חתתו על כל המשפחות מסביב, הלך ונזדקן ושלטונו נחלש בידו. אויביו הישנים, הריחו זאת ככלבי צייד מנוסים ובייחוד בני־מוסטפה שעינם הייתה פקוחה ואורבת לצעדי השיך. כי ריב נקמת־דם בינם לבינו מזה דורות ועתה הרגישו כי באה עתם. והנה יום אחד, כשיצא השיך לסייר באחוזותיו, ארבו לו אנשים מבני מוסטפה והרגוהו נפש. אותה שעה הגיעו רצים שארבו לשיירה והודיעו על מקום המצאה. עמי יהודה, שרכב עם השיירה, נטה מדרכה ורצה לקצר את הדרך בין גיאיות מסוכנים, שכן מעולם לא פחד מפני השודדים. בני־מוסטפה, שגילו את מקום השיירה, דהרו להשיגה בקריאות תגר ושמחה. ואמנם השיגוה לא רחוק מספרו. לא הספיק עמי יהודה להתרחק ושמע יריות הגיע לאוזניו. ראה בחוש שהשיירה בסכנה וטס בדהרה לעזרתה. בהגיעו למקום הקטל, זחל מאחורי צוק וצלף בלי הרף בשודדים שחגו־נעו בצריחות ובצווחות עד שהרגישו בו. זמן רב עמד איתם בקרב עד שאזל אבק השרפה שלו ואז הרגוהו באכזריות רבה. סוסו הנטוש דהר לעבר אחוזת השיך והגיע שמה זמן מועט לאחר הגיע סוסת השיך עצמו. מעתה ידעו בני השיך שאביהם נרצח ובן חסותם וכל האחוזה מלאה נהי ובכי.
לעיר ספרו הגיעה השמועה למחרת יום ההתקפה ובעוד הנשים ממלאות את חלל המללאח בקינות וביללות, יצאו הגברים חמושים להביא את הגופות לעיר. ממון רב היו צריכים לשלם לבני־מוסטפה שיגלו להם את המקום בו זרקו את הגופות. כשהגיעו למקום, לבם הזדעזע למראה מחזה האימים. חלק מהגופות נאכל על ידי חיות טרף. אוי לנו! נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. מה שנשאר מהגופות זוהה והובא לקבר ישראל כדת וכדין. כל הקהל התאבל על מותם ימים רבים. שיך מוחמד, בכור בניו של שיך לחאז, ירש עכשיו את מקום אביו. לאחר שחלק כבוד לשמו ונשלמו ימי האבל כדת, יצאו הוא ואנשיו והתנפלו על אנשי בני־מוסטפה. ימים רבים ארך הקרב ולבסוף גברו אנשי שיך מוחמד על בני־מוסטפה הנקלים, שחייהם היו מאז ומתמיד על שוד וביזה, והשמידו את כולם, לבד מאלה שנמלטו על נפשם כמוגי־לב. לא עברו ימים רבים וחפרו הייתה שוב כמרקחה. שיך מוחמד נכנס לעיר עם חלק מהשלל שלקח מבני־מוסטפה: חמורים, סוסים, בקר, צאן, תרנגולות ועוד. כל זה הביא לחנה ככופר נפשו של עמי יהודה, ה׳ ינקום את דמו. כשקרב לביתה והיא יצאה לפוגשו בברכת זארחנא באראכא(ברוכים הבאים), עם יגונה הכבוש בקרבה, אמר לה:
- כל זה לך יא חנה, והיה לך לאות שלא נוקו רוצחי עמי יהודה. עוד שרירה האחווה בינינו ומי יתן ונמשיך לחיות כאחים אינשאללה.
יא שיך מוחמד, אללה היודע צפונות לב אדם, יחזיר לך רוב טובה על טוב לבך עמנו ויפרוש עליך ועל בני משפחתך סוכת שלומו. לעולם לא אשכח חסדך עמנו. אללה ישלם לך אלפי פעמים, על נדיבותך ולבך הרחום כאביך, אללה ירחמו.
הקשיב שיך מוחמד לדברי חנה והוסיף:
יא חנה, חובתי היא אשר עשיתי. עכשיו תמצא נשמת אבי מקום בגן־עדן עם הנביא עליו השלום.
חנה הזמינה אותו ואת אנשיו לסעודה שהלכה להכין. לקחה הביתה פנימה סלי ביצים, תרנגולות, כדי חמאה, שמן ודבש. היתר שלח שיך מוחמד עם אנשיו למכור בשוק והתמורה נמסרה בידיה של חנה. לאחר שסעדו את לבם, הוא ואנשיו, ואמרו לחזור לאחוזתם, חזר באוזני חנה ואמר:
זכרי, יא חנה, כי ביתי ביתכם ואם יחסר לכם דבר מה אל תהססי לפנות אלי ואני אמלא את חסרונכם אינשאללה.
חנה מסרה לו כמה מתנות לאמו, היא ללה עיסה, הודתה לו בכל לבה ונפרדו לשלום. הקרובים דיברו על לבה שתמצא תעסוקה לשמעון הצעיר, שהיה עכשיו לעלם חסון ויפה־תואר, כי הבטלה מנוונת את הנשמה והגוף. אך חנה סירבה לתת לו ללכת בדרכי אביו מחמת הסכנה, ושמעון עצמו, סירב משום מרדנותו ומשום שסלדה נפשו מחיים דלים אלה של התרפסות והשפלה כבן חסות, חיים שהמעיטו את דמותו בעיני אלוהים ואדם. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה אמר לעצמו, לא על אינש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלהא דשמיא. מה זה עזר לאביו יהודה שזה עתה נרצח בדם קר למרות חסותו של שיך לחאז, או סבו שלמה, אשר לא זכה אף פעם לחזות בנועם פניו. רק מפי השמועה נקשר בו, כיוון שכל אחד הזכיר את שמו בכבוד ובהערצה והבין מכך שהיה יחיד סגולה ובעל שאר־רוח. גם הוא נקטף בדמי ימיו, תלמיד חכם, בר אורין כזה שאם כי היה מלומד, העדיף למצוא את פרנסתו בעבודה מסוכנת ולא להיות נצרך לציבור כרב או כדיין כמו אבות אבותיו.
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו
המושל דובארי חשד ביהודים המספקים להמונים אח המצרכים בקיצוב והוא החליט לערוך ביקורי־פתע בזמן האספקה. יום אחד ארב בפינת־רחוב כששומריו החמושים ניצבים לידו ולאחר שיצאו אנשים רבים מחנות־ האספקה, קרא לאחד מהם והחזירו על מצרכיו לחנות. הוא שקל במו ידיו את המצרכים לאחר שבדק את המאזניים, בדק את רשיון האספקה החתום על ידו, ולאחר שסיים, שלח את היהודי עם השומרים ואלה השליכוהו לכלא, כולם הבינו איך ולמה ולא היה צורך בהסברים ובמשפטים.
אספקת־המצרכים לא סיפקה את התושבים ולא הספיקה לצורכי משפחותיהם הגורלות. כולם נאלצו איפוא לקנות תוספות בשוק־שחור. המנה החודשית לנפש כללה קילו אחד סוכר, מאה גרם תה, מאה גרם סבון, חצי־קילוגרם קרביט, חצי תריסר נרות, שתי־קופסאות גפרורים גדולות מתוצרת אמריקנית ושני־מטר בד לבן עם פסים כחולים. התושבים החליפו, מכרו וקנו במצרכים אלה בינם לבין עצמם. התמרים מילאו את מקום הסוכר ואנשים רבים שתו קפה ותה עם תמרים במקום הסוכר החסר. העוסקים במסחר השחור המציאו שיטות כיצד לנפח ולהרבות את סחורותיהם. הם ערבבו פסולת בתוך הסחורות הנקיות המעטות שקנו בשוק השחור ואותן מכרו לצרכנים בקמעונאות — בכסף רב. כך עשה, למשל, משה להוּ. הוא אסף בעזרת נערים את התה שהיה כבר בשימוש בבתי־היהודים, ייבש אותו על שמיכות ועירבב אותו בתוך מעט התה הטהור שבחנותו. כתוצאה מכך קיבל תוספת של משקל לא מבוטל ומכר את הכל במחיר יקר. כמוהו עשה גם שלמה יחיה ואחרים, והשיטה התפשטה והשתכללה מיום ליום אצל כל הסוחרים שלא בחלו בשום אמצעי כדי לעשות רווחים בתקופת המלחמה ואחריה.
הממולח ביותר שבץ היהודים היה בהלאל מהעיר ״תינגיר״ שבאזור ״וורזאזאט״.
הפלפל האדום שלו הכיל גם נסורת וגם כמות גדולה של מלח, ובכל זאת קנו אצלו כולם בידיעה ברורה שהפלפל של בהלאל אינו ״מאדים״ כלל את המרק. קילו פלפל של בהלאל מילא בקושי רב שקית קטנה מנייר לעומת קילו פלפל טהור הממלא שקית גדולה. הסיטונאים מצידם לא פיגרו אחרי הקמעונאים והיו מנקבים את הארגזים של התה ומוציאים מהם מספר קילוגרמים בעוד הם מוכרים לקמעונאים לפי המשקל הנקוב של הארגזים. גם קופסאות הגפרורים הריקות היו מבוקשות, הקמעונאים נהגו להוציא מספר גפרורים מכל קופסא ולמלא בהם קופסאות ריקות ובכך הרוויחו עוד כסף. סוחרי־החיטים נהגו לזייף את המאזניים מראש, וכך קיבלו בכל שק עשרות קילוגרמים יותר ועשו את ההיפך מזה כשהם מכרו את החיטים והרווח היה כפול. סכסוכים ומריבות פרצו בין סיטונאים לבין קימעונאים ובין אלה ללקוחות. המושל הצבאי היה מודע לבעיה והוא גייס את הז׳נדרמים, אך הסוחרים לקחו בחשבון סיכון זה ודאגו להדחיק את סחורותיהם המעורבבות מעיניהם של הז׳נדרמים הצרפתיים.
אולם, הז'נדרמים ארבו לסוחרים בדרכים והחרימו משאיות שלמות של סחורות מעורבבות בפסולת ובתוכן גם סחורות שנקנו בשוק־שחור. תוצר חקלאי מזין היה החומוס. הוא היה מבוקש מאוד ואנשים קנו אותו בעשרות קילוגרמים והיו מכינים ממנו מאכלים שונים. מזין ביותר היה חומוס קלוי, טחון ומעורבב בדבש ואכלו אותו בצורת כדורים קטנים. גם חומוס לא־קלוי היה טעים, כשבושל עם רגל בקר.
בחומוס זה השתמשו להכנת תבשיל מיוחד במינו העשוי מחומוס, חיטה, פולים יבשים ותוספות של בשר משומר ותבלינים, כך היה מתקבל אוכל טעים ומזין. בתקופות קשות של מחסור חמור במצרכי־מזון, פיתחו האנשים, ובעיקר היהודים, שיטות מיוחדות להכנת מאכלים שונים. כך אפו לחם מקמח־תירס בתוספת סוכר, ולחם משעורה בלי כל תוספת. את הבשר היו המשפחות היהודיות משמרות לעת מצוא. כדי לשמר את הבשר היו לוקחים בשר של עגל צעיר, לא שמן, ולאחר שייבשו אותו, בישלוהו בתוך שמן־זית והכניסו אותו לתוך כדי־חרס ששמרו אותו לתקופות ארוכות.
רבים המאכלים שהתפתחו בתקופות עוני, מלחמה, הסגר ונדודים, ושיטות אלה השתמדו אצל היהודים זמן רב. היהודים הסתגלו לכל מציאות, הם למדו להסתפק במועט וכך התגברו על הבעיות החמורות של רעב, עוני ומחסור. החומוס היה מגיע למרוקו מארצות־אפריקה השחורה דרך גבול הסחרה־טינדוף, ובמקרים רבים דרך הים במסחר־חופשי. הנוודים בהרי גוראמה אהבו את אכילת החומוס הקלוי. לנוודים אלה היו שיניים יפות וחזקות ובהן טחנו כמויות גדולות של חומוס.
אחת הדמויות הבולטות והססגוניות בעיירה היה יחיה יסו(עטיה). הוא היה בעל־עסק של בדים, בעל־משאית ופעיל מאוד ׳בעניני־הקהילה, ובין השאר, היה אחראי גם על חברה־קדישא בעיירה. היה בעיירה גם ערבי אחד, מולאי, שהיה פיקח מאוד, נטש את עבודת־האדמה בכפר תולאל והתיישב בגוראמה .כדי לנהל עסק של תחבורה. תחילה היה שותף ועוזר של הצרפתי אדווארד במונית־נוסעים הקטנה שלו, אך עד מהרה עבר אדווארד לעיר מקנאס ומולאי נשאר לבדו כבעל עסק גדול, שכלל, מלבד המונית ומוסך גדול לתיקונים, דירה נאה עם באר-מים וגנרטור חשמלי בתוכה ועוד רכוש רב אחר. מולאי הפך בין לילה לעשיר ושלט בעסק התחבורה היחיד בעיירה. הוא היסיע אנשים במכונית הנוסעים ביום ובלילה בין העיירות ״ריש״ ו״תאלסינט״, ניצל את עובדת היותו שליט יחידי בעסק זה וצבר הרבה כספים יותר מבכל עסק אחר. הוא לימד את אחיו ״גזו״ לנהוג, ושניהם חרשו את הדרכים ביום ובלילה. מולאי עסק גם בהברחת סחורות שנקנו בשוק השחור, ועבור הובלות מסוג זה גבה מחיר יקר. כעבור שנתיים בלבד, החליף מולאי את מכוניתו הישנה שפעלה בזמן המלחמה על פחם מחוסר דלק, וקנה מכונית טובה יותר וגם משאית להובלת סחורות. יותר מאוחר קנה גם אוטובוס גדול וחדיש. מולאי עסק בין השאר גם בהובלת־הדואר בין העיירות השונות שהיו בקו הנסיעה שלו ועל כך זכה גם בתגמולים־ממשלתיים.
Expressions idiomatiques- Langue et folklore.Pinhas Cohen
Expressions idiomatiques
Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.
Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.
Lli mektub mektub
Ce qui est poche est poche=ce qui est destiné est irrevocable
اللي مكتوب مكتوب
אללי מכתוב, מכתוב
המילה מכתוב דו משמעית היא…גם כיס…וגם גורל
mektub llah
La poche de Dieu =le décret divin
مكتوب الاه
מכתוב אללאה
בתרגום מילולי….כיסו של אלוהים
המשמעות היא… זה הגורל
קורות המאה החמישית, החצי הראשון של המאה הה'-יעקב משה טולידאנו
ובשנת תכ"ה בא מולאי עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה ואסר אותו ארמימי שהיה מושל שם בסוס, ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה וממנה נולד מולאי ישמעאל אשר מלך אחר כך. ומקודם נתעורר מולאי ארשיד בנו הגדול של מולאי עלי אשריף הנזכר שבא מתאפילאלת לתאזא והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך שם בערמה ביום השבת, ומלך במקומו. ובא אחר כל לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותה הלילה בהאמללאח, ברחוב היהודים בחצר יהודה מאנסאנו שהוא רשיפטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אל סאמרין של פאס אזדיד ותלה את מוחמד אדרידי המושל על עץ…..ואחרי שלש שנים הלך מולאי ארשיד לערי אזאווייא והכניע להאידלאיי הנזכר והגלה הפלשתים ( הברברים ) שהיו שם ונתץ כל האלזווייא, והיהודים דהיו שם נתן להם זמן שלשה ימים לצאת מןהעיר ונטלו כל מה שיכלו לשאת מכסף וזבה כי היו עשירים גדולים.
ובאו כל היהודים ההם לפאס שלש עשרה מאות בעלי בתים בראש חדש אב שנת תכ"ח ויש מהם באו לצפרו, ולשאר מקומות, , ובו ביום נולדתי אני הכותב שמואל בן דנאן בן רבי שאול, ומולאי ארשיד הלך למראכש ויום אחד היה רוכב על סוס, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בפאס שנת תל"ב נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה, ובימיו הפלה החטה והשמן והחמאה בזול גדול והיו…ובימיו היה מולאי ישמעאל אחיו, משנה במכנאס ובצפרו וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו בפאס…ומאז והלאה ממלוך מולאי ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לאלעוויין, פירוש שהם מזרע עלי אשריף הנזכר.
העתקנו דברי כותב הקורות הנאמן הזה, כמות שהם, למען שעל פיהם נדע את השתלשלות המקרים של " ארבעים שנות בלבול " שזכרנו, ועד מלוך מולאי ישמעאל אחיו של מולאי ארשיד, ואמנם עוד באותם השנים במשך, ארבעים שנות הבלבול ההם שלפני מלוך מולאי ישמעאל נקרו בין יהודי מרוקו דברים נכבדים שלא באו בדברי הכותב הנזכר, גם בנוגע לשר בו כביר ההוא שלפי דברי כותב הקורות הנזכר, שנא את היהודים תכלית שנאה הנה בכל זאת ידענו כי מצא השר ההוא בעת הצורך חפץ ביהודים. בשנת ת"ט בעת שקמו מתנגדים רבים לו ולמלכו האדילאיי ויצטרך לקרוא לעזרה את ממשלת ספרד, שלח אז במלאכות כזו את רבי יעקב ששפורטאש שהיה רב בעיר סאלי, לדבר על לב ממשלת ספרד כי תשלח לו אנשי צבא לעוזרו נגד בני עמו המורדים עליו. ובימים ההם – כנראה מפני המלחמות שהיו לו להשר בו כביר נגד אויביו – הוטל על יהודי פאס לתת סכומי כסף הרבה ליד השר ההוא, את זאת ידענו כבר מדברי כותב הדורות הנזכר כמו שכתוב " והיו נחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד מאד " ואך עוד נוכח לדעת ככה מהסכמה אחת שעשו ראשי הקהל בפאס אז בשנה ההיא, שאת העתקתה כפי התורף העיקרי הכתב יד שבא לידינו, הננו נותנים פה :
אנו החתומים הסכמנו כלנו יחד בהסכמה אחת שמהיום הזה והלאה כל מה שיראה להחכם השלם הנגיד המעולה הרב יצחק הצרפתי נר"ו להעניש לשום אחד מבני ברית בגופו או ממונו על איזה דבר רע שימצא חס ושלום שעשה שום בן ברית, כלנו יחד נעמוד עם החכם נר"ו להעניש לאיש ההוא כפי מה שתשיג ידינו להענישו בגופו וממונו. וכל מה שיסכים החכם הנגיד נר"ו להעניש לאיש ההוא אין לסור ממאמרו ימין ושמאל ולקיים כל דבר נשבענו בשי"ת בלי מרמה ועלילה כלל לקיים ולהשלים כל הנזכר על הדרך הכרת להיות מעוזרי החכם הנגיד נר"ו, לעמוד לימינו לעשות כל חפצו ורצונו בלי לנטות ממאמרו ימין ושמאל. יען הוא עומד בפרץ בעד בני קהלינו וגם נתחייבנו בכח השבועה שכל מה שילוה החכם הנגיד נר"ו מנכסיו לתביעות שתובעים אלמכזאן ( חצר הצלך ) מהקהל יצ"ו עלינו לעמוד לימינו עד שנגבה לו דמי הלואתו מנכסה הקהל יצ"ו כדי שלט יפסיד מאומה מנכסיו ולפי שבכך הסכמנו ונתחייבנו בכח השבועה הנזכרת לקיים ולהשלים כל הנזכר עה"ד הנזכר.
חתמנו פה בעשור אמצעי לכסליו שנת ארבע מאות ותשע לפ"ק, נאם ראשי ומנהיגי קהל הקדש קהלות פאס יע"א וקיים, ואם חס ושלום יגיע להחכם הנגיד נר"ו שום הפסד עם אלמכזין בעד הקהל יצ"ו נעמוד כלנו לימינו עד שנגבה לו דמי ההפסד ההוא מנכסי הקהל שכך אנו מתחייבים בכוח השבועה הנזכרת בזמן הנזכר וקיים.
סעדיה בן דנאן ס"ט. לוי….?, בנימין הכהן ב…נחמן. שלמה לוי. אפרים הכהן בר מנשה ס"ט. משה בן אמזוג. שמואל כלפון. יוסף בן שניוור. יהודה בן רמוך. ס….קצבי. יחייא בן ארווח. יהודה משיח. צו"ל יהודה בן סעדון.
אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום
ג. תוכן התקנה ואמצעי האכיפה
בתוכן התקנה המפורש, בטקסט שבידינו, נקבע שאם הבעל חולה מסוכן עליו לדאוג לסיום הנישואין בטרם מותו בדרך של גירושין. וכך תימנע מאשתו זיקת ייבום לכשתתאלמן. המתקינים חתרו בבירור לצמצם את היקף תופעת הייבום בכך שהם דרשו לנתק את קשר הנישואין בטרם מותו של הבעל שהוא חולה מסוכן. כדי לעמוד על טיב העשייה המשפטית של המגורשים נבדוק אם הכיר המשפט העברי בכלל ובספרד סמוך לגירוש בפרט כלל משפטי מעין זה באחד ממקורותיו השונים: המנהג, הפסיקה או החקיקה. למיטב בדיקתי לא מצאנו בתלמוד או בפוסקים מאוחרים הוראה, שמקורה בחקיקה או בהלכה פסוקה, המטילה חובה מעין זו על חולה מסוכן. אף הוראה מחייבת שמקורה במנהג לא מצאתי בתקופה שקדמה לגירוש, ורק במהלך המאה השש־עשרה אנו פוגשים מנהגים כאלה ונדון בהם בסמוך. לעומת זאת, מצאנו נוהג לתת גט על ידי חולה מסוכן כדי למנוע זיקת ייבום ונדון להלן עד כמה יכלו נהגים מעין אלה לשמש מקור לתקנה שאנו דנים בה.
מקרים של מתן גט מצד האיש החושש שסופו קרב מוכרים וידועים מספרות ההלכה. כבר במסכת גיטין(ז:ח דנו במקרה שהאיש נותן גט לאשתו ואומר לה: ״זה גיטיך מהיום אם מתי מחלי זה״. לא נזכר שם מה המניע של האיש לתת גט אך סביר להניח שהיה זה הרצון למנוע מאשתו זיקת ייבום לאחר שימות. באופן מפורש יותר בא הדבר בסוגיה התלמודית בסוף מסכת יבמות(קיח ע״ב) בעניין ״המזכה גט לאשתו במקום יבם״ ודנים שם אם גט זה הוא זכות מוחלטת עבור האישה, ולכן ניתן לזכות לה את הגט על ידי צד שלישי, והיא תיחשב מגורשת מיד בלי שתיתן הסכמתה לכך. הכרעת התלמוד היא שאין זו זכות מוחלטת, ולכן אם הבעל מת בטרם הגיע הגט לידה היא חולצת ולא מתייבמת. בכל המקרים הללו האיש הוא זה שיוזם את מתן הגט ולא נדרש לעשות כן מידי גורם ציבורי כלשהו. הלכות אלה נקלטו בעיקרן בספר הטורים(אבן העזר, סימן קמה) שחיבר ר׳ יעקב בן הרא״ש בקסטיליה באמצע המאה הארבע-עשרה. חיבור זה היה לקודקס המחייב עבור בני ארץ זו עד סמוך לגירוש בצד החיבור משנה תורה לרמב״ם וספר הפסקים של הרא״ש. אכן, מצאנו בספר התשובות של הרא״ש מקרה שבו גירש האיש את אשתו סמוך למיתתו, ולהלן נדון בתשובה זו לגבי חלקה השני של התקנה. נציין שבעקבות הטור הולך השולחן ערוך, שהוא הקודקס שנתחבר בידי הגולה הספרדי הנודע, ר׳ יוסף קארו.
נוכל להסיק מהלכות אלו לכל היותר שאין המערכת ההלכתית מתייחסת בשלילה ליוזמה מצד האיש לשחרר את אשתו מכבלי ייבום על ידי מתן גט מותנה בטרם ימות. אך אין בכל אלה להצביע על יוזמה מצד הציבור לדחוק באיש הנוטה למות לגרש את אשתו כדי למנוע ממנה זיקת ייבום. יוזמה כזו לא ידועה לנו מן הסביבה האשכנזית אף לא במקרים השונים של יבם משומד שנדונו בהרחבה בפסיקה האשכנזית במהלך ימי הביניים. היא גם לא ידועה מן הסביבה הספרדית והמזרחית שפסקה להעדיף את הייבום על החליצה. בניגוד לכך תקנת המגורשים בפאס חייבה כל חולה מסוכן במתן גט, והטילו חיוב זה כנורמה כללית על הציבור כולו. אין ספק שזהו צעד מרחיק לכת בייחוד לאור האמצעי שנבחר להגשים את המטרה, והוא חיוב האיש במתן גט שנדון בכך בהרחבה להלן.
נוסף על העובדה שהתקנה מטילה חובה כללית לגרש, ואילו בעבר היה הדבר נתון לשיקול דעתו של האיש, בולטת התקנה בהחלטיותה ובכך שאין בה תנאי מילוט. כך למשל במשנה ובטור נותן האיש החולה גט בתנאי ״אם מתי מחולי זה״, ולפיכך אם יקום האיש מחוליו בטל הגט מעיקרא. לעומת זאת נתינת הגט בתקנה אינה מותנית בחולי זה דווקא, וכך גם אם יקום האיש מחוליו זה, וימות לאחר מכן מחולי אחר, ייוותר הגט בתוקפו. קשה לדעת מדוע נמנעו המתקינים מלהוסיף סייג זה. ייתכן מאוד שלנגד עיניהם עמדו תשובות הרשב״א המציגות את הסיבוכים הצפויים למתן גט מותנה בשל האפשרות שהאיש יקום ממחלתו או שיחלה במחלה אחרת וכדומה. מכל מקום, אין ספק שנוסח החלטי וגורף הוא ביטוי נוסף לנמרצות של מגורשי קסטיליה ולעוצמה שהפגינו בחקיקה שחוקקו בעיר פאס.
תוכנה של התקנה הועצם מאוד על ידי האמצעי שבחרו המתקינים והוא חיוב האיש במתן גט. אין ספק שמדובר באמצעי קיצוני ומרחיק לכת מנקודת מבט של המשפט העברי, שכן כלל מוצק הוא שאין לחייב או לכוף את האיש במתן גט אם לא עומדת לרשות האישה עילה ברורה המעוגנת בהוראה מפורשת בתלמוד. עניין זה של חיוב האיש בגט שלא על בסיס עילה מוכרת הוא מן הנושאים החמורים בהלכה והמעיקים על דיני המשפחה של המשפט העברי מאז ועד היום. אם יחויב האיש במתן גט שלא כדין, כי אז עלולות להיות לכך תוצאות חמורות ביותר, שכן האישה ממשיכה להיחשב אשת האיש הראשון, וחייה עם גבר אחר ייחשבו לניאוף, וילדים שייוולדו לה יהיו ממזרים. והרי הראינו לעיל שלא מצאנו בתלמוד ובמקורות הלכה מאוחרים הטלת חובה על חולה מסוכן לגרש את אשתו.
אוכּאן ערפת מאמא מא בּייא תסדד לי ראסי בחבל אל-מתנייה-יעל לזמי-פיה מפיק מרגליות
״אוכּאן כּרסי- ז'אז׳ אוכּאן ראו מננא דז׳א־ז׳״
תרגום – אם בטני הייתה מזכוכית היו רואים בה תרנגולות. הסבר על-ידי סיפור –
פעם היו שתי שכנות. אחת כל הזמן הייתה מתגרה בשנייה ״מה אתם אוכלים אצלכם? מה הם המאכלים שלך?״ ענתה: ״אכלתי עוף ודברים טובים״. כי האוכל עוף נחשב לעשיר. המשיכה לדבר מה היא אוכלת, מה הכינה ובישלה עד שנמאס. ענתה לה: ״אוכּאן כרסי…״
אירוע היגודי – למה אני מספרת לן? הנה אנחנו יושבות ואני אוכלת מהעוגיות שיש כאן. אף אחד לא רואה אותנו, ואת לא נוגעת בעוגיות. אולי זה שייך למישהו אחר. מה, הבטן שלי מזכוכית? מי רואה מה אכלתי. אכלתי ונהניתי, זהו.
״אוכאן חבּונאה כיפאס חתבּונא, לאבאס עלא בונא״
תרגום – אם יאהבו / אהבו אותנו [בהמשך הנישואין] כפי שאירסו אותנו, שלום על ראשו של אבי [שמחתו של אבי תעלה לראשו]. הסבר – אכזבת האישה מחיי הנישואין וההשלמה עם מצבה החדש.
. ״אוכאן מא הזזוני מן תחתו אוכּאן קתלתו
תרגום – אם לא היו מרימים אותי מתחתיו ־ הייתי הורג אותו.
הסבר – אומרים על אדם חלש שהפסיד בקרב וכדי לשמור על כבודו הוא מוצא תירוץ להפסדו. אם אנשים לא היו מרימים אותי מתחתיו הייתי הורג אותו.
אוכּאן מא ל-חסד- אודא חדד פלחדד
תרגום ־ אילמלא החשד [קנאה] – מה אכפת לאחד מן השני [מעניין זה אצל זה].
הסבר ־ אם אלוהים לא היה מביא לעולם את הקנאה, כל אחד היה לעצמו. העולם לא היה זז ומתפתח.
אוכּאן מא נערפכּ יא נסייסתי, נסמיכּ חזקא
תרגום – אלמלא הכרתי [אותך] עכוזי – הייתי [אומרת] מכנה אותך [בשם] נפיחה.
הסבר – אומרים על אדם שמספר שקרים ורוצה שיאמינו לו. אומרים לו ברמיזה את הפתגם שהרי כבר מכירים שהוא שקרן.
אוכּאן ערפת מאמא מא בּייא תסדד לי ראסי בחבל אל-מתנייה
תרגום – אם ידעה אמא מה [יש לי] בי, [הייתה קושרת] תקשור ראשי בחבל כפול.
הסבר ־ נאמר על תינוקות שמוציאים שיניים. או על אדם שלא מגלה את צרותיו/סודותיו.
״התחיה״ – ציונות ופמיניזם יהודי־ספרדי-שמואל רפאל
עם הפעלתן של אגודות ציוניות בעיר, באה התפנית גם במעמד הנשים, עד כי אלה השכילו להעמיד אגודות ציוניות לנשים, כגון ״צופות הכוח״, ״בנות מוריה״, ״גדוד הבנות של בני מזרחי – אחי טרומפלדור״, ״התחיה״, ואחרות נוספות. בסלוניקי פעלו מספר אגודות נשים גם למטרות אחרות: אגודת ״קלרה הירש״(עזרה לנזקקים), ״אגודה יהודית לעזרה בחורף״(שסיפקה בגדים חמים לנצרכים בחורף), ״דבורה״(עזרה לחולים), ״אגודת עזרת יתומים״(עזרה בעיקר לתלמידים יתומים).
״התחיה״ נוסדה בשנת תרע״ו, בעקבות פילוג בתנועת ״מכבי״; הפילוג אירע על רקע משברי הנהגה ומחלוקות בדבר דרכה של התנועה. מתנועת ״מכבי״ פרשו גברים בעלי מעמד והשפעה, וגם חברות פעילות בתנועה. קבוצת הפורשים הקימה אגודת נשים בלתי תלויה, שחרתה על דגלה את העיקרון של חינוך לתרבות הגוף בקרב הנשים בעיר, וכן את הטיפוח של הרגש הלאומי ואת הפצת השפה והספרות העברית. ביסוד ההקמה עמדה השאיפה למסד אגודה שתהווה תחליף הולם לאגודת ״בנות מכבי״.
באופן רשמי היתה ״התחיה״ אגודת נשים, אך גם גברים פעלו בין שורותיה והיא נוהלה על ידי אברהם רקנטי(Recanati), יצחק מולכו(Molho), יצחק אמארייו(Amario) ויצחק כהן. אלה דאגו לנתב את פעילות האגודה לשטחים מדיניים־ציוניים, והם שעמדו בבסיס היוזמה למסד את העיתון ״פרו ישראל״: מאסף שבועי ציוני, שהתפרסם בעיקר בשפה הצרפתית, ובשלבים מאוחרים יותר כלל גם מאמרים אחדים בשפת הלאדינו. עם הקמת ״התחיה״ הוקמו בה מחלקות גיל שונות, כדי לאפשר לבנות מקשת רחבה של גילים לקחת חלק בפעילות התנועה. נוסדה קבוצה שטיפחה את המודעות הספורטיבית וקבוצה שרכשה השכלה בשפה העברית; נוסדו שיעורים בחקר המקרא ובתולדות ארץ ישראל והוקם חוג לזימרה.
מעבר לכל האתגרים האידאולוגיים הציוניים, עמדה ״התחיה״ בפרץ כנגד הידרדרות מוסרית שפקדה את בנות סלוניקי. דודון רקנטי(Dudoun Recanati) ותמר מסא(Masa) מפעילות ״התחיה״ כותבות במאמרן על אודות התנועה את הדברים הקשים האלה:
רק חודשיים אחרי הקמתה נקראה ״התחיה״ והטילה על עצמה לפעול נמרצות בקשר לבעיות מוסריות קשות שנפלו לפתע על הקהילה. הציבור, שהיה מורגל בשמירה קפדנית, בלתי פשרנית, על העקרונות המקודשים של טהרת המשפחה, זועזע לפתע מהתרחשויות בלתי מוסריות שאירעו בחוגים מסוימים. עם כניסת צבא מעצמות לשלוניקי, נתמלאה העיר וסביבותיה באלפי קצינים צרפתיים, אנגלים וסרבים… שלא נרתעו מלפתות צעירות ממשפחות טובות שפתחו לפניהם את דלתותיהן ואירחו אותם בבתיהם… בקיצור מסגרות המשפחה התרופפו והנגע היה עלול להתפשט ולמוטט את היסוד הבריא של הציבור היהודי.
לעקירת הנגע הזעיקה ״התחיה״ את הרבנות בעיר, עירבה את ועד הקהילה והפעילה את החוגים העממיים ואת העיתונות. פעילות ״התחיה״ נשאה אפוא אופי חינוכי מובהק, וכדי להגשים את הרעיונות הציוניים־החינוכיים הצטרפו לשורותיה נשים בעלות זיקה לעשייה החינוכית בעיר. מבין אלה נציין את תמר סטרומסה(stroumza), ראשל ב׳אינה (Vaena), אליגרי קוב׳ו(Covo), שרה אסיאו(Asseo), אידה אנג׳ל(Angel), ריינה עזרתי (Ezratti), אורו קאראסו(Carasso) ואחרות.
בעקבות שריפה שפקדה את סלוניקי בשנת תרע״ז(1917) חלה הפסקה מסוימת בפעילות האגודה, אן במהלך השנים תרע״ח-תר״ף חודשה הפעילות הציבורית.
״התחיה״ – ציונות ופמיניזם יהודי־ספרדי
״התחיה״ היתה לאחת האגודות היחידות שיסדה פרסומים ספרותיים והנציחה את פעילותה בכתב, ופרסומים אלה היוו זרז מצוין לעידוד הרעיון הציוני ולהפצת מגמות התחייה הלאומית. אך ״התחיה״ פירסמה גם חוברות על מקומה של האשה היהודייה ותפקידה במירקם החברתי החדש. בשנת תרע״ו הופיע הספרון ״פור לה פוריזה די לה פ׳אמילייה ג׳ודיאה״(למען טהרת המשפחה היהודית), מאת אברהם שמואל רקנטי. בשנת תרע״ז ראה אור הספרון ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אין לה פ׳אמילייה אי אין איל מוב׳ימיינטו די רינאסינייה נאסייונאלה״(האשה היהודית במשפחה ובתנועת התחייה הלאומית). בשנת תר״ף התפרסם גיליון מספר 3 של כתב העת, הוא הגיליון שבו מתמקד דיוננו, ובשנת תרפ״ה התפרסם המחזה ״שולמית״, עיבוד למחזה של המחזאי היידי הנודע אברהם גולדפאדן. התארגנותן של נשים יהודיות לפרסום דברי הגות היתה חידוש גמור בנוף היהודי של סלוניקי, אף שמלאכת הדפוס בעיר, הן בעברית והן בלאדינו, ידעה היסטוריה ענפה ועשירה.
הערת המחבר: בתקופה זו החלה העשייה הספרותית של נשים בשדה הלאדינו לפרוח גם בארצות הברית. בין הפעילות המרכזיות היו פאני אנג׳ל ורבקה נחום אמאטו, ואלה דאגו לפרסם מאמרים בעלי גוון פמיניסטי. פעילותן של הכותבות היהודיות־הספרדיות באמריקה בישרה את ראשיתו של העידן הפמיניסטי בספרות הלאדינו, שהדים עמומים שלו נשמעו גם בסלוניקי היהודית – ראו בן־אור, בפרט ענד 782-781.
בגיליון מם׳ 3 של ״התחיה״, משנת תר״ף, נידונים כמה וכמה נושאים מרכזיים. החוברת פותחת בסידרה של מאמרים אינפורמטיביים על אודות מצבם של היהודים בקהילות יהודיות בעולם. והנה תוכן העניינים של החוברת שאנו דנים בה, כפי שהוא נערך לצורך המאמר הזה:
א. ״לה סאנגרי ג׳ודיאה קורי אה ג׳ורוס אין פולונייה אי אוקרנייאה״(סילון של דם יהודי זורם בפולין ובאוקראינה; עמי 3).
ב. ״לום ג׳ידייוס מואירין די אמברי קומו מושקאם אין פולונייה״(כמו זבובים מתים מרעב היהודים בפולין: עמי 6).
ג. ״טיריב׳לי סיטואסייון אין ליטואניאה״(מצב נורא בליטא; עמי 7).
ד. ״מום דיב׳ימום סאלב׳אר מוזוטרוס מיזמום״(אנו חייבים להציל עצמנו: עמי 9).
ה. ״די לה אירמוזורה די לאם טראדיסייוניס ג׳ודיאס״(יפי המנהגים היהודיים, מאת ״רחל״; עמי 11).
ו. ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אי איל פ׳ימיניזמו״(האשה היהודייה והפמיניזם; עמי 17).
ז. ״לה מוז׳יר אין אינגליטיירה״(האשה באנגליה; עמי 18).
ח. ״אין פ׳ראנסייה״(בצרפת: עמי 22).
ט. ״אין לוס פאאיזים סקאנדינאב׳וס״(בארצות הסקנדינביות; עמי 23).
י. ״לה מוז׳יר איטאלייאנה״(האשה האיטלקייה; עמי 24).
יא. ״אין אלמאנייה, אאוסטריאה אי סב׳יג׳ירה״(בגרמניה, אוסטריה ושוויץ; עמי 26).
יב. ״טריסטי קונדיסייון דילה מוז׳יר רוסה״(מצב עגום לאשה ברוסיה; עמי 26).
יג. ״לאס ציוניסטאס אמיריקאנאם <לה הדםה>״(הציוניות באמריקה – ״הדסה״; עמי 30).
יד. ״לה מוז׳יר אורייאנטאלה״(האשה המזרחית; עמי 31).
טו. ״לה מוז׳יר אין איל ג׳ודאאיזמו״(האשה ביהדות: עמי 33).23
טז. ״אונה ג׳ורנאליסטה ג׳ודיאה ז׳וליאנה בלון״(העיתונאית היהודייה ז׳וליאנה בלון; עמי 36).24
יז. ״איל עבריאו אין מואיסטראם איסקולאס״(העברית בבתי הספר שלנו, מאת ״עבריה״; עמי 39).
יח. ״אין טו בשבט – אין איל פאאיז די לה אינקיזיסייון״(ט״ו בשבט בארץ האינקוויזיציה, מאת ״מגן דוד״; עמי 43).
המאמרים נחלקים לשלושה נושאים מרכזיים: פמיניזם ומעמד האשה(כשני שלישים מעמודי החוברת); מצב היהודים בקהילות מזרח אירופה (כשישית מעמודי החוברת); מועדי ישראל ותחיית השפה העברית (כשישית מעמודי החוברת). ההקדשה של חלק מרכזי בגיליון למעמד האשה ולמושגי היסוד של התנועה הפמיניסטית מראה בבירור כי מעבר להיותו כתב עת ציוני במובן הצר של המילה, שאף ״התחיה״ להיות כתב עת שבו תוכלנה כותבות להעלות על הכתב נושאים שמתחומי העניין שלהן, לראשונה בתולדות הספרות בלאדינו.
קהילות תאפילאלצ/סג'למאסא-מאיר נזרי-מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט
מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט
במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.
חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.
׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.
עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.
השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!
אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.
צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה
זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ
פיוט זה הוא בבחינת ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל/ כי חתונתו של בבא מאיר הייתה בו בזמן גם שמחת חתן וכלה וגם שמחת התורה בבחינת ׳אשרי מי שבא לחופתו ותלמודו בידו/ ומעשה שהיה כך היה: ביום החתונה לפני החופה, מספר הרב מסעוד מלול, כי כשהחלו להתקבץ האורחים הרבים בארפוד ובראשם בני משפחת הכלה, שעדיין לא התראו עם החתן, חשש ר׳ מאיר, שיטרידוהו המכובדים בביקוריהם בעלייתו, שבה נהג להתבודד וללמוד. מה עשה? ירד לבית הכנסת ונעל את הדלת היטב, שם ישב ולמד עד לשעת החתונה. כל אותן שעות לא ידעו בני המשפחה היכן הוא נמצא, והיו שיצאו לחפשו, אך לא מצאוהו. רק סמוך לחופה ולאחר שהתפלל תפילת מנחה, יצא ר׳ מאיר מבית הכנסת. היישר ממקום התבודדותו הובל החתן בידי דודו מרן בבא חאקי אל חופתו ותלמודו בידו, כשפיו אינו פוסק מגירסא, אלא כשמתחילים לסדר את הקידושין.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו
גילה הדר
- הדברים אמורים בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
כשברא אלוהים את האדם זכר ונקבה, ציווה עליהם ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…״. חכמי ישראל ייחסו חשיבות יתרה להתקשרות בין איש ואישה וקראו לה קידושין, שכן ברית זו כוללת ערכים נעלים החורגים מהסכם של חולין הנעשה בין בני אדם ומקנים לה ממד של קדושה. בעבר היוו הנישואין ברית בין משפחות או קבוצות שארות והיה להם תפקיד כלכלי וחברתי — שימור הזהות החברתית וערך הקניין. ראש המשפחה הוא הנאמן על הבית, על הנכסים והרכוש ועל האמונה היהודית. איחוד הזוג בטקס הנישואין בשיתוף כלל המשפחה והקהילה מורה לנו, שמטרת הנישואין היא רבייה והעמדת צאצאים במסגרת המשפחה. כדי למנוע נישואין חשאיים, או נישואין בביאה, שגרמו להתרופפות הסדר הציבורי, תוקנו ביהדות ספרד תקנות נגד נישואין חשאיים וקידושי סתר. מטרת התקנות היתה לשמור על הסדר החברתי ועל מערכת הערכים שקידשה את ערכי הייחוס והממון.
הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עמ' 48, תקנה ראשונה מתוך ״כרם חמר״: ״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה. ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה…״. נראה שהמנהג לא הופנם, וכעבור 100 שנה, בשנת שנ״ב (1592), הותקנה תקנה דומה (ראו שם, עמ' 90). תקנה דומה תוקנה בכל הקהילות הספרדיות שאליהן הגיעו המגורשים; ראו רוזן, יחיד וקהילה.
טקסי הנישואין הם טקסים עתיקים שכמעט לא השתנו במשך הדורות. בכל מרוקו נחגגו הנישואין במשך שבועיים. היו אלו טקסים מרהיבים ביופיים שפעלו על כל החושים. לכל מילה, קול, צבע, צליל, מאכל ומנהג היתה משמעות סמלית. אחד המרכיבים העיקריים שהבדילו את טקסי החתונה של היהודים הספרדים בצפון מרוקו משל יהודי מרוקו היו שירי החתונה בשפה הספרדית היהודית, ה״חכיתיה״.
תוכן השירים רצוף מנהגים ונימוסים, מסורות וחוויות. נושאיהם הם ההיכרות של החתן והכלה, יום הכרזת החתונה, חלומות הכלה על חתנה המיועד, ההליכה למקווה, יום החופה, הנדוניה, ושמחת המארחים והאורחים. נוסף לשירים בספרדית יהודית שרו בחתונות פיוטים עתיקים וחדשים בעברית.
מטרת המאמר היא לתאר כיצד חגגו היהודים הספרדים בצפון מרוקו את הנישואין; כיצד השתמשו המשפחה והקהילה באסטרטגיית הנישואין כדי להגן על החברה היהודית מפני השפעות חיצוניות שהעמידו את קיומה במבחן; כיצד השפיעו שלוש התרבויות — היהודית, הספרדית־נוצרית והמוסלמית — על טקסי הנישואין בין היהודים.
המקורות למאמר זה שונים ומגוונים: ספרות נוסעים, קבצים של שירי חתונה, פתגמים, וכן עדויות בכתב ובעל־פה שרשמו, סיפרו ושרו יהודים ילידי המקום בארצות שאליהן היגרו — ישראל, ונצואלה, ספרד, צרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. אני מודה לכל מי שסייעו בידי: בני משפחת סלמה (אלקצר כביר); לאון (יהודה) סלמה ז״ל, אחותו מארי סלמה במרגי ז״ל, גיסתו סימי סודרי סלמה ובתה לוסי לוי יבדל״א, וכן משפחות אמסלם ז"ל, בן יפלח, בן שבת וכהן מהעיר לאראצ׳ה; רחל בן יפלח קורקוס ז״ל, סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה, הרב שלמה בן שבת ואשתו סטה ודודתי פורטונה כהן סלמה ז"ל— ששרו, תיארו, כתבו, סיפרו והסבירו לי את כל הפרטים שלא ידעתי ולא הבנתי.
הערות המחברת: רבים משירי החתונה בספרדית יהודית הם שירים עתיקים שמקורם בחצי האי האיברי לפני הגירוש(גירוש ספרד 1492, גירוש פורטוגל 1497). רבים מיהודי מרוקו הם צאצאי המגורשים, אולם השפה הספרדית היהודית השתמרה בעיקר בקרב אלו אשר התגוררו בצפון מרוקו. החכיתיה דומה ללשון הלדינו בפי שהשתמרה אצל מגורשי ספרד שהתיישבו באימפריה העות׳מאנית (תורכיה, יוון, בולגריה, יוגוסלביה וא״י).
רוב מילות השירים הן תעתיק מהקלטות פרטיות שהקלטתי בחודשים מאי ויוני 1982 מפי סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה יבדל׳׳א ומארי סלמה במרגי ז״ל. לכל שיר מספר וריאנטים על פי קהילת המוצא של המסרנים. השירים נמסרו בעל־פה מדור לדור, ובחלוף הזמן נשכחו מילים ונוספו אחרות במקומן. יש הבדלי גרסאות בין השירים ששרה הגברת מימי אמסלם בשנת 1982 ובין אותם השירים שרשמה בכתב יד בשנים 2000-1998.
המאמר סובב בשלשה צירים מרכזיים: ממד הזמן, הממד הגאוגרפי והממד האנושי. בפרק הראשון נעסוק בחשיבות מוסד הנישואין, בתהליך בחירת החתן והכלה, בגיל הנישואין ובהכנות לטקס החתונה. תהליכים אלו נעשו על פי ההלכה היהודית, המסורת האיברית ואילוצי היום יום של החיים בקרב החברה המוסלמית. בפרק השני נעסוק בטקסי החתונה עצמם ובמשמעות הסמלית של כל פרט מהטקסים, שכוונו למטרה אחת: השאיפה והתקווה לנישואין מאושרים ולידת ילדים(עדיף בנים), כדי לשמור את קיומן של המשפחה והקהילה היהודית. הפרק השלישי עוסק בסיום חגיגות הנישואין. בנספח הודפסו מספר שירים שהקלטתי, רשמתי ותרגמתי.
במאמר שילבתי שירי חתונה עתיקים וחדשים שנהגו לשיר במהלך טקסי הנישואין. נראה שלכל טקס ויום היו שירים מיוחדים, אך עם חלוף הזמן החלו לשיר חלק מהשירים במהלך כל הימים וכן נוספו שירים חדשים. רבים מהשירים פורסמו בספרים ומאמרים בידי חוקרים; חלקם נרשמו פה לראשונה, כמו ״פאיפרו״ ו״הכלה הנמלטת״.
השירים בחכּיתיה הם דוגמה קלסית להמשכיות ותמורה שתחוללו בטקסי הנישואין. השפה והטקסים לא נותרו כפי שהובאו מספרד בסוף המאה ה־15. אל השפה והטקסים חדרו במשך השנים מילים ומנהגים מוסלמיים, ספרדיים מודרניים וצרפתיים, מילים ואירועים אשר השלימו את החסר לעצמים ומראות חדשים. מחד גיסא שימרו השירים והטקסים את ההוויה היהודית והאיברית העתיקה, ומאידך גיסא הפנימו המשוררים והשרים לתוך השירים חוויות חדשות מן המקום והחברה הסובבת כמו שירי חתונה בערבית מרוקאית, שירים צרפתיים, שירים וריקודים מספרד וכן ריקודים מודרניים כ״טעו״, ״פוקס טרוט״ ואחרים.
התמקדתי בעיקר בקהילות הספרדיות של צפון מרוקו מנקודת מבט פנימית מבלי להשוות לטקסי חתונה במרוקו ה״צרפתית״. במקרים שהשוויתי טקסים ושירים היתה זו השוואה לקהילות יהודיות אחרות של מגורשי ספרד, בעיקר באזור המזרחי של אגן הים התיכון — קהילות היהודים באימפריה העות׳מאנית (סלוניקי, תורכיה) ששמרו גם הן על השפה, המנהגים וחלק מהמסורות האיבריות.
Langue et folklore des juifs marocains-Pinhas Cohen
Chapitre I Expressions idiomatiques
Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.
Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.
Ka iteyyer-li 'aqli (mokhe)
Il me fait envoler l'esprit (le cerveau )=il me perturbe
כָּאי אִיטִייאר לִי מוּכ'ה – הוא מפריע לי…מבלבל אותי
كا يطير لي موخي
bqito fiyya bezzaf
vous etes resté dans moi beaucoup =vous m'avez beaucoup manqué
ma ka nedreb lo hsab
Je ne lui frappe pas un calcul=je n'en fais cas
lli khser- iqbed lard
Celui qui a perdu qu'il attrape la terre=tant pis pour lui !
ka-irebbe- d-dzaz
Il éduque les poules= il élève des poules
zadonif-es sendoq
Ils m'ont ajouté dans la caisse=ils m'ont inscrit dans la caisse
(d'allocations)
derb si dora u rza '
Frappe un tour et reviens=fais un tour…
dreb li s-soka
Il m'a frappé l'épine=il m'a fait une piqûre
teyyah 'liya l-batel
Il a fait tomber su moi le gratuit=il m'a accusé injustement
ka-iderbna r-reh
Le vent nous frappe =nous avons du vent
derbna khalfa m'a rasna
Nous avons frappé un pas avec notre tête=nous sommes partis
הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948
בפרסומים הרשמיים ניסתה הנהלת הסוכנות "לעדן" את ההחלטה על הסלקציה ותקנותיה החמורות, כך, למשל, ביוני 1953, בישיבת מועצת העלייה בהשתתפות העיתונות, הסביר רפאל את הסיבות לשפל בעלייה.
1 – סגירת שערי מזרח אירופה
2 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב.
3 – אין עלייה מארצות המערב
4 – מוסדות העלייה לא הכריזו על שום גולה כארץ חיסול, אלא הכריזו על " עלייה נבחרת "
אכן "עלייה נבחרת" היא לגיטימית, באופן כללי – אך לא ניתן ללמוד ממנה על הסלקציה, שכוונה ליהדות צפון אפריקה…………
ועוד : הנהלת הסוכנות אכן פרסמה על ההחלטה ממרץ 1952 – לאשר למחלקת העלייה להעלות 6.000 נפש מתוך קהילות קטנות, שמספרן עד 100 משפחות, מדרום תוניסיה ודרום מרוקו – אם יובטח סידורם של החולים במחלות מידבקות, הנכים והזקנים, שאין להם מפרנסים בארצות המוצא, על ידי הג'וינט והמוסדות המקומיים ;
אלא שהסוכנות היהודית לא סיפרה שתוכנית זו לא יצאה לפועל : הרי בלחצו של ד"ר שיבא ביטל בן גוריון החלטה זו ב "מוסד לתיאום".
בפרסומים הרשמיים של הסוכנות היהודים גם לא היה מידע על " חוליות המיון " שנשלחו רק למרוקו ותוניסיה.
סיכום השנים 1952 – 1954.
לאחר העלייה ההמונית בשנים 1948–1951, שבגינה הוכפל היישוב היהודי בארץ, קיוו קברניטי המדינה להמשך העלייה מארצות המערב ומאמריקה – אך אוכזבו. בעלייה ההמונית עלו יהדות בבל, תימן ולוב, וממזרח אירופה –כל היהודים החפצים בכך.
אחר כך הורד " מסך הברזל ", והמקור היחיד לעלייה המונית נותר אפוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אלא שהממשלה והסוכנות חששו משינוי דמוגרפי בארץ והפיכת מדינת ישראל לארץ לבנטינית נחשלת, ולכן התקינו את תקנות הסלקציה כלפי העלייה משם, ובכך בלמו אותה.
לשלוש שנים אלה – 1952 – 1954 תוכננה ותוקצבה העלאת כ-200.000 עולים וביניהם 60.000 עולים מצפון אפריקה, ומתוך זה 40.000 ממרוקו.
בפועל הגיעו בשלוש שנים אלה ארצה רק 54.065 עולים. מתוכם 22.493 מצפון אפריקה, ומכלל זה ממרוקו 16.076, מתוניסיה – 5973, ומאלג'יריה – 444.
כיצד בוצעה סלקציה זו, שמנעה את עליית יהדות מרוקו ?
1 – הקצאת מכסות נמוכות :
בשלוש השנים האלה הוקצתה ליהדות מרוקו, על כ-270.000 תושביה, מכסת עלייה של 40.000 עולים בלבד. הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו היה 4.5% בשנה, כלומר לשלוש שנים 1952 – 19564 – כ-37.500. מכאן שהקצאת מכסת העלייה שווה כמעט לריבוי הטבעי.
2 – אי ניצול המכסה :
מתוך הקצאת המכסה של 40.000 עלו ממרוקו בפועל 16.076 בלבד. מכאן שבתום שלוש השנים האלה לא רק שיהדות מרוקו קטנה, אלא אף גדלה בכ-23.000 נפש.
3 סלקציה
רפואית וסוציאלית חמורה ובלתי אנושית. לפי תקנותיה, נחשב ל "זקן" אדם בגיל 35 ; ומשפחה בריאה שיש בה יותר משש נפשות, צריכה הייתה להיפרד מילדיה, שיעלו במסגרת עליית הנוער. כך נאלצו משפחות, הרוצות לעלות לארץ, להיפרד מיקירם או להפקירו, אם הוא חולה או זקן.
אומנם בשנת 1953 הועלה גיל ה "זקן" ל-40, אף היה מעבר לסלקציה משפחתית, ובשנת 1954 הועלה הגיל ל-45 – אך לא היה בכך ממש בהקלת התקנות. מבין חברי הממשלה והסוכנות תמכו בסלקציה דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גיורא יוספטל, זלמן שזר, א' דובקין, מ' גרוסמן, י' רוקח, נחום גולדמן, ברל לוקר ומשה שרת.
התנגדו לה יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי והשרה גולדה מאיר. יהודה ברגינסקי תמך תחילה בסלקציה, אך שינה את דעתו בסוף 1952, וכמוהו התנגד לה משה קול משנת 1953. כדי להצדיק את ההפליה במדיניות לגבי העלייה מצפון אפריקה, הסתתרו הממשלה והסוכנות מאחורי נימוקים שונים, שברובם לא היה ממש :
1 -קשיי הקליטה כתוצאה מהעלייה ההמונית.
לכאורה טענה זו כבדת משקל, כי אכן היו בעיות קשות בארץ בעקבות העלייה ההמונית ; אלא נימוק זה, אין בו ממש : הן לשלוש השנים 1952 – 1954 תוכננה עליית 200.000 עולים, כמחציתם ממזרח אירופה וממערבה, אך היא לא בוצעה לא משום קשיי הקליטה – אלא משום ששערי מזרח אירופה היו סגורים, והיהודים מארצות המערב לא רצו לעלות.
2 -קשיי תקציב.
גם נימוק זה איננו רציני, שכן תוכנית העלייה של 200.000 העולים בשנים אלה גובתה בתקציב של הסוכנות בסך כ-310 מיליון לירות – ועליו אמור היה להתווסף תקציב הממשלה למטרה זו. וכדברי חבר ההנהלה מ' גרוסמן בדיון על חידוש העלייה מצפון אפריקה : "איך אפשר לבוא ליהודי אמריקה ולבקש מגבית מיוחדת לטובת העלייה ?
הרי יאמרו לנו, מדוע אתם באים אלינו? הרי אתם מדברים על עלייה של 3.000 יהודים בחודש, ויש לכם תקציב של 110 מיליון לירות ". גם הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, אמר בנובמבר 1953 : " מתקציב העלייה ניצלנו רק 60% מהתקציב.
3 -יחס ישראל צרפת.
דוד בן גוריון, משה שרת, נחום גולדמן ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, טענו שעלייה המונית של יהודים מצפון אפריקה – יש בה כד לערער את השלטון הצרפתי במרוקו ובתוניסיה, משום שהיהודים לויאליים לשלטון הצרפתי.
במקביל, עלייה המונית של יהודים לישראל, הנמצאת במאבק יהודי ערבי – יש בה כדי לחזק את היהודים שם במאבקם כנגד הערבים, וכתוצאה – לקומם את הערבים הלאומניים במרוקו ובתוניסיה ולערער את השלטון הצרפתי. מסקנה : עלייה המונית מצפון אפריקה לארץ, יש בה כדי לערער את יחסי ישראל צרפת.
גם נימוק זה אינו רציני : הן לפחות בכפרי דרום מרוקו ותוניסיה, שם היה מצבם של היהודים קשה, לא התנגדו הצרפתים לעליית יהודי הכפרים, ואף הציעו את עזרתם לכך !
4 – אין יהודים ראויים או הרוצים לעלות לארץ.
בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1952 אמר ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין "אין עלייה מצפון אפריקה לא בגלל חוקי הסלקציה, אלא משום שהיהודים לא רוצים לעלות". זו טענה מיתממת ולא כנה ; שכן כאשר אומרים למשפחה מצפון אפריקה, הרוצה לעלות לארץ, שעליה לוותר על אחד או שניים מבני משפחתה, כלומר בעצם להפקירם בארץ ערבית – מה מצפים ממנה? שתסכים לכך?
ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, אמר בהזדמנות אחרת : " זה לא יהיה נכון לומר שיהודי צפון אפריקה אינם מוכנים לעולת, אלא שאנחנו מרדימים אותם".
ועוד : הן משפחות רבות ממרוקו עברו את כל כללי הסלקציה הדרקונית, אף חיסלו את עסקיהם – אך גם לגביהן לא התאמצו הממשלה והסוכנות להביאן ארצה, כדברי שניאור שלמן שרגאי בספטמבר 1954 : 12.000 איש אושרו לעלייה לאחר סלקציה בצפון אפריקה. הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו. אין בשבילם מקום במחנות, ואין אנו מסוגלים להעלותם. " למה לנו לדבר על הקלה בסלקציה, כשאיננו מעלים את הבריאים"
והמסקנה ברורה : "מעטה" זה הסתיר את הנימוק העיקרי למדיניות ההפליה בעלייה של יהודי צפון אפריקה : החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול להופכה ללבנטינית נחשלת.
סוף פרק שלישי.
Une production originale de l’artisanat de Fès : les carreaux de faïence émaillée
Une production originale de l’artisanat de Fès : les carreaux de faïence émaillée.

Il s’agit d’une conférence d’Henri Bressolette, prononcée en 1976 devant le Comité archéologique de Lezoux et dont le texte m’a été donné par sa famille. Je l’en remercie. J’ai déjà publié ce texte le 6 avril 2013 sur le site des « Anciens du Maroc », article accessible uniquement pour les membres inscrits (http://anciensdumaroc.forumactif.org/). Ce texte a été repris, en partie, dans le livre « À la découverte de Fès », publié en 2016 à l’Harmattan par les enfants d’Henri Bressolette à partir de textes laissés par leur père.
(Henri Bressolette est arrivé à Fès en 1932, pour enseigner l’anglais et le latin aux élèves du collège Moulay Idriss. Il fut pendant plus de vingt ans secrétaire-général des « Amis de Fès », association pour laquelle il donna de nombreuses conférences toujours très appréciées).
La technique des carreaux de faïence émaillée (zelliges, en arabe) avait été importée du Moyen-Orient en Espagne. Cette industrie florissait en Andalousie depuis de nombreuses années, quand, à la fin du XIIIème siècle de notre ère, les souverains mérinides la découvrirent au cours de leurs expéditions de soutien au royaume arabe de Grenade menacé par la Reconquista. Émerveillés par les revêtements intérieurs de l’Alhambra, avec leur décor polychrome aux reflets métallisés, ils voulurent doter de ces splendeurs la nouvelle ville (Fès-Jdid) qu’ils édifiaient en amont de l’antique cité de Moulay Idriss (Fès el Bali). C’est ainsi que les zelliges furent introduits à Fès au début du XIVème siècle, pour y connaître un engouement qui ne s’est pas démenti depuis sept cents ans.
Les circonstances étaient particulièrement favorables au développement de cette technique, nouvelle pour le Maroc. À cette date, Fès, noyau du royaume idrisside aux IXème et Xème siècles, puis détrônée au profit de Marrakech du XIème au XIIIème siècles par les Almoravides et les Almohades, était redevenue sous les princes mérinides la capitale du royaume maghrébin ; aussi fut-elle prise d’une frénésie de construction. À côté du palais royal à Fès-Jdid, les hauts dignitaires se faisaient construire de riches demeures ; mosquées, oratoires et médersas (médersa: cité universitaire pour étudiants en science religieuse, pourvue d’une salle de prières) sortaient de terre dans les deux villes pour témoigner de la piété des nouveaux souverains qui ne s’étaient imposés que par leur force militaire ; vieilles et neuves, les maisons privées des bourgeois fassis se revêtirent à l’envi de ces zelliges, si bien adaptés au climat et aux habitudes de vie. Bref, les deux villes, l’ancienne aussi bien que la nouvelle, s’habillèrent de neuf et tapissèrent leurs murs de ces riches coloris, immortalisés par le feu contre la morsure du temps.
Les fabricants de zelliges (Zellaidjiya) s’installèrent au sud-est de la médina, dans le quartier Ferharin, déjà réservé aux potiers, à côté de leurs confrères en céramique, les Harracha (poterie de l’argile blanche) et les Thollaya (faïence polychrome). Récemment, tous ont été recasés à la sortie Est de la ville, en bordure de la route de Taza, sur un emplacement libre d’habitations, où la fumée de leurs fours ne risque pas de gêner le voisinage.
Leur installation ne s’est guère modernisée pour autant : la seule concession au progrès a été la couverture en tôle ondulée pour certains hangars. Mais le reste, dans l’ensemble, est resté rudimentaire. Elle comprend essentiellement :
1- Dans un enclos rectangulaire fermé par de hauts murs, une vaste cour plane, de terre battue, utilisée comme aire de séchage pour les carreaux.
2- Dans un angle, à côté d’un énorme tas de mottes gris-bleu, la fosse à argile, dans son creux recouvert d’eau jaunâtre.
3- Dans un autre angle, le four, coiffé de son capuchon de doum (feuilles de palmier nain), en train de sécher.
4- Tout a côté du four, des bâtisses couvertes en terrasse pour le stockage du combustible : meules de doum et d’herbes sèches, et, étalée, une substance noirâtre et visqueuse, des grignons d’olives, résidus des noyaux après extraction de l’huile ; sous-produit des huileries modernes, ils servent à chauffer les fours, le peu de matière grasse qu’ils retiennent encore en dépit des solvants permettant d’augmenter à volonté l’intensité de la flamme.
5- Des hangars très aérés, ouverts sur un côté, couverts de tôle, pour le séchage à l’ombre, avant cuisson, des carreaux empilés et le stockage des produits finis, en attendant la vente.
La matière première est l’argile bleutée, de couleur gris-sombre, tirée des parties les plus basses de la carrière ouverte au pied de la colline de Dar Mahrès, à une distance d’environ quatre kilomètres. Elle était jadis transportée par des chapelets de petits ânes aux flancs bossués par les couffes jumelles débordantes de terre brute. Un ânier conduisait une file de quatre à six ânons et faisait six voyages dans la journée. Ces processions trottinantes sont aujourd’hui remplacées par des camions, qui véhiculent en un seul chargement la provision d’argile pour toute une semaine. Si le pittoresque y a perdu, le rendement et l’économie ont gagné au change.
Une fois amenée à pied d’œuvre, l’argile est d’abord concassée grossièrement a la pioche, puis elle est déversée dans la fosse pour la détrempe par l’eau. Par intervalles, un ouvrier la foule aux pieds, puis la laisse reposer. Quand elle est suffisamment imprégnée d’eau, on la sort de la fosse et on la met à égoutter sur le bord une quinzaine d’heures. À la différence de l’argile utilisée pour les poteries, on ne laisse pas « pourrir » celle-ci pendant plusieurs jours : on l’utilise aussitôt. Après qu’elle a été triturée et pétrie, uniquement à la main et aux pieds, dès qu’elle se présente suffisamment homogène, on en dépose une charge sur un plateau de bois que l’on transporte à l’emplacement choisi pour le moulage et le séchage au soleil.
Cet emplacement a été soigneusement balayé et saupoudré de cendre pour faciliter le décollage des carreaux frais. L’ouvrier mouleur s’installe sur une natte, les jambes repliées sous les genoux. Le moule dont il dispose est tout simple : c’est un cadre de planchettes rectangulaire, partagé en deux dans le sens de la largeur par une traverse de bois qui se prolonge hors du cadre, d’un seul côté, pour servir de manche. Il remplit d’argile molle les deux cases carrées, de 13 cm de côté, sur une épaisseur de 15 mm, puis, par le manche qui dépasse, il soulève le moule et le pose à la suite. Une fois démoulés, les carreaux sont laissés sur place pour le séchage au soleil. Au fur et a mesure que le travail avance, l’ouvrier se déplace avec le plateau d’argile et, peu à peu, la cour se recouvre de ces carrés gris-bleu, exposés à l’ardeur du soleil. Si d’aventure un orage survient à l’improviste, les carreaux sont gâtés par les gouttes, et tout est à recommencer. C’est pourquoi, en prévision des pluies hivernales, on prépare, pendant la belle saison, une provision de carreaux à faire cuire en hiver.
Après séchage dans la cour, les carreaux sont transportés dans un hangar, fermé de trois côtés seulement, et empilés pour éviter la déformation pendant le séchage à l’ombre. Au moment voulu intervient le découpage des carreaux frais, qu’il ne faut pas confondre avec la taille des zelliges cuits. Installé a côté des piles, l’ouvrier place le carré d’argile encore tendre sur un plateau de bois, posé à même le sol, mais stable ; il l’écrase de quelques coups d’un maillet plat de façon à égaliser la face supérieure et à la rendre bien lisse ; puis il place dessus la mesure étalon en bois et, à l’aide d’un couteau, il tranche l’excès d’argile. Pour cette opération il a soin de tenir sa lame obliquement, de façon à former un tronc de pyramide dont la base est plus large que le sommet : ainsi protégés, les bords de la face supérieure ne risqueront pas, après cuisson, de s’écailler sous les chocs. (Pour les briquettes de sol, à l’inverse, c’est la face inférieure qui est la plus étroite, pour permettre le scellement dans le mortier et assurer une jointure parfaite des faces supérieures). Les carreaux sortent des mains de l’ouvrier avec leurs dimensions définitives: 11 cm 5 de coté pour 13 mm d’épaisseur. On les étale de nouveau au soleil, puis on les rentre encore dans le hangar pour parfaire le séchage en attendant la cuisson.
Comme pour toutes les pièces émaillées, la cuisson se fait en deux fois : la première durcit l’argile crue ; la seconde glace par émaillage le carreau déjà cuit. Mais, crus ou cuits, les carreaux se retrouvent ensemble dans le même four, placés seulement à des endroits différents dans la chambre de cuisson.
Les fours affectent la forme d’une calotte ovoïde de quatre métres de haut sur deux mètres de diamètre. Construits à l’extérieur, en briques recouvertes d’un manteau de terre d’un à deux mètres d’épaisseur, afin d’éviter un refroidissement trop brusque, ils s’enfoncent d’un mètre dans le sol. Ils sont pourvus, au sommet, d’un trou pour l’évacuation de la fumée et, au ras du sol, d’une ouverture pour la chauffe : entrée et sortie peuvent être obturées, l’une, hermétiquement, par une dalle de terre cuite, l’autre, avec de gros débris de poterie qui laissent un passage à l’air.
À l’intérieur, le four est divisé en chambre de chauffe, sur le devant, et, à l’arrière, en chambre de cuisson, partagée elle-même en deux par une cloison voûtée à claire-voie en terre réfractaire. Le remplissage du four se fait de l’intérieur d’abord, puis par en haut, mais toujours à partir des parois et en revenant vers le centre. Les carreaux de première cuisson, placés verticalement sur la tranche, sont disposés en alignements de chevrons le long des parois, le centre de la chambre, où l’air est le plus chaud, est réservé aux carreaux de deuxième cuisson : placés verticalement aussi, ils sont accolés deux à deux par leur grande base, de façon que les surfaces à vitrifier soient seules exposées à l’air chaud.
Quand le four est plein, on l’allume par en bas, en jetant un fagot enflammé par l’ouverture ; on alimente le feu d’abord avec du doum (palmier nain) encore un peu vert, puis progressivement avec du demi-sec et enfin du très sec. Pour intensifier la chaleur, le préposé à la chauffe, debout près de la bouche du foyer, égrène à la main une poignée de grignons, en alternant, suivant les besoins, avec l’enfournage du doum et autres herbes sèches (chardons, tiges de carottes sauvages, bâtons creux de fenouil) apportées des champs par de vieilles femmes. Quand les pièces ont été portées au rouge blanc, on arrête la chauffe ; on ferme alors soigneusement l’entrée du foyer pour éviter qu’un coup de froid ne tende les carreaux. On attend trois ou quatre jours avant de décharger le four.
Les pièces sorties du four sont alors triées : on élimine celles de la première cuisson qui ont subi une déformation ; pour les carreaux émaillés, on ne considère que les défauts de la glaçure. Ceux dont l’émail présente un beau poli, bien lisse, constituent le premier choix ; les autres, dont l’émaillage est moins réussi, entrent dans la catégorie inférieure et se vendent, bien entendu, meilleur marché.
L’émaillage s’effectue par simple trempage, sans recours au pinceau. Le liquide préparé a été versé dans une grande terrine assez profonde. L’ouvrier s’assoit à même le sol, les jambes allongées de part et d’autre du vase. De temps en temps, il remue le mélange avec la main pour en assurer la parfaite homogénéité ; il l’allonge au besoin avec l’eau qui se trouva dans une cruche, à portée de main. Les carreaux lui sont apportés par un aide, généralement un tout jeune gamin.
L’ouvrier saisit chaque carreau par la grande base et trempe la surface de la petite base dans le liquide, retourne le carreau et le dépose à terre sur sa grande base. Dès que la surface poreuse, déjà cuite a bu le liquide, son aide accole deux carreaux par les surfaces enduites et va les empiler a coté du four.
La composition du mélange varie évidemment suivant la couleur recherchée pour l’émail, mais elle comprend toujours les deux constituants de base à savoir :
1- La silice, utilisée comme fondant, et fournie par le sable de Meknès (analogue à celui de Nevers), réduit en une poussière extrêmement fine, après avoir été moulu à sec, décanté à l’eau et tamisé sur des crins de cheval.
2- La calcine, mélange d’oxyde de plomb et d’étain, qui se présente, après oxydation de débris de plomb et de vieilles théières, sous la forme d’une matière terreuse jaune-brunâtre.
L’émail blanc s’obtient en mélangeant environ par moitié silice et calcine, la proportion de plomb dans cette dernière est de 100 pour 14 à 16 d’étain. Le blanc est d’autant plus éclatant que la proportion d’étain est plus forte (pour tous ces dosages, je ne fais que reproduire les indications données par Alfred BEL, dans son étude sur les « Industries de la céramique à Fès », ouvrage publié en 1918, malheureusement épuisé et introuvable aujourd’hui).
Le noir n’est autre qu’un brun très foncé. procuré par du minerai de fer oligiste recueilli dans les ravins au pied du Jbel Zalagh, au nord de Fès. Il est passé au feu pour oxydation avant la mouture ; on l’incorpore au mélange dans la proportion de 1 pour 4 de silice et 6 de calcine.
Le brun plus clair est obtenu par l’addition d’un minerai de manganèse en provenance de la Haute Moulouya ; ce produit donne de beaux reflets violacés.
Le bleu était jadis procuré par certains minerais marocains ; mais depuis une centaine d’années, on achète chez les droguistes de la poudre de smalt (à base de cobalt) importée de Manchester ; proportions : 1 de Smalt, 6 de calcine, 4 de silice.
Le jaune citron est à base de sulfure d’antimoine (stibine).
Le jaune plus foncé est donné par de la limonite et de l’hématite brune, recueillies sur les bords du Sebou à cinquante kilomètres au sud-est de Fès ; proportions : 1, pour 6 de calcine et 4 de silice.
Le vert s’obtient avec l’oxyde de cuivre. Dans le foyer du four de potier on oxyde des débris de cuivre rouge, que l’on pile ensuite et moud à l’eau. Proportions: 1, pour 12 de calcine et 6 de silice. Le vert est commun si la dose d’oxyde est faible; plus soutenu, jusqu’au vert de l’olive. si on augmente la dose.
Ainsi, à part le smalt, d’importation, tous les autres produits utilisés comme colorants sont de provenance marocaine. Ils étaient jadis broyés dans des moulins à eau, actionnés par le courant de l’oued Fès ; aujourd’hui, ils sont moulus dans des appareils mécaniques mus à l’électricité.
Après la deuxième cuisson qui a fixé l’émail, les carreaux sont prêts à l’emploi. Mais jamais les zelliges ne sont utilisés entiers ; la forme même qu’on leur donne, en tronc de pyramide, l’interdit, à la différence des briquettes de sol employées telles quelles en dallages à bâtons rompus.
C’est alors qu’interviennent les mosaïstes ou découpeurs de zelliges. Leur outil est un marteau d’acier, renforcé en son milieu autour de l’œil, sans tête, mais doté en revanche de deux pannes très effilées, que l’ouvrier tient en permanence affûtées très fin, en les aiguisant sur une pierre plate de grès, posée à même le sol. Le carreau a été préalablement marqué à l’encre, violette pour le blanc, blanche pour les couleurs sombres, par un jeune apprenti, le plus souvent un enfant, qui, suivant le contour d’un modèle à l’aide d’un bout de roseau pointé en tire-ligne, trace sur l’émail le profil de la forme à découper.
Le découpeur est assis par terre sur une natte, les jambes repliées sous les genoux ; devant lui se trouve son établi. C’est essentiellement une dalle en calcaire de cinq centimètres d’épaisseur, inclinée de 45° à l’horizontale et arrondie en ovale à son extrémité. Un bâti de briques et de pierres sèches assure sa stabilité. L’ouvrier applique à plat, de la main gauche, contre le bord supérieur de la dalle, le carreau à découper d’après les lignes tracées sur l’émail. Appuyant le bout du manche de son marteau sur sa cuisse droite, de façon à faire décrire à l’outil un arc de cercle d’une amplitude égale, il frappe avec le tranchant le carreau. à coups légers d’abord, puis d’un choc unique plus sec, il détache le morceau.
Un second ouvrier, assis devant un établi voisin, reprend le morceau découpé et, avec son marteau, rogne la tranche de manière à rendre plus étroite la base non émaillée: cette taille en biseau facilitera le scellement du fragment de zellige dans le mortier.
Avec une habileté incroyable, une sûreté de main sans défaillance, ces artisans réussissent à ciseler dans la faïence toutes les formes imaginables, carrés, losanges, rectangles incurvés, triangles, croissants, étoiles, et même, prodige de dextérité, à suivre les méandres de l’écriture arabe, aussi bien en creux qu’en plein, de sorte que les deux pièces complémentaires, mâle en noir, femelle en blanc, s’emboîtent avec précision, sans le moindre jeu : une vraie marqueterie de céramique !
Ces mêmes artisans mosaïstes excellent encore à exciser avec leur marteau la surface des zelliges, ne laissant subsister le vernis que sur les lettres, en particulier pour les bandeaux épigraphiques en cursif andalou, d’une élégance insurpassée qui, sur les parois intérieures des médersas et des mosquées, font courir des versets du Coran à la louange de « Dieu puissant et miséricordieux, refuge contre Satan le lapidé ». tandis que des cartouches de céramique en caractères coufiques, anguleux et symétriques, répètent sans fin le nom d‘Allah, l’Unique.
La pose de ces découpes de zelliges appartient aux maçons. Ils les disposent sur un mortier de chaux grasse de cinq à six centimètres d’épaisseur, dans lequel ils les font pénétrer a l’aide d’une batte de bois. Les joints sont coulés à la chaux grasse. La surface est ensuite frottée a la sciure imprégnée d’huile pour enlever les bavochures et procurer le brillant. Le merveilleux assemblage est alors en place et achevé.
Depuis le XIVème siècle, les zelliges étalent leur dentelle de céramique sur les faces des minarets et ceinturent leurs sommets d’un bandeau d’étoiles polychromes. Les portes triomphales de la ville, les fontaines publiques, l’entrée du palais royal se parent encore aujourd’hui de cette tapisserie de faïence multicolore qui reproduit en céramique les splendeurs printanières de la campagne marocaine. A l’intérieur des maisons bourgeoises de Fès, les murs, les couloirs, les colonnes jusqu’à une hauteur de deux mètres sont revêtus de ces décors qui se déploient en damiers multicolores, en floraisons d’étoiles polychromes, en assemblages géométriques aux entrelacs subtils, dans un poudroiement d’or, de pourpre, de turquoise ou d’émeraude. C’est la grande originalité de la civilisation marocaine. D’autres pays emploient les carreaux de faïence vernissés, mais seule, la construction arabe utilise des découpes de zelliges taillées dans les carreaux de céramique, qui lui permettent de donner libre cours à sa fantaisie décorative.
Les zelliges subissent la concurrence des carreaux modernes en céramique,fabriqués mécaniquement, plus solides, moins coûteux, mais infiniment moins beaux. Si ce revêtement à bon marché s’introduit dans les demeures modestes, en revanche, il n’est pas un bourgeois de Fès, pourvu de moyens adéquats, qui ne veuille, aussi bien en ville nouvelle qu’en médina, parer la demeure qu’il fait édifier, du coloris somptueux des zelliges. Comme pour les vêtements, il existe une mode, tant pour la forme des découpes et leur disposition que pour leur couleur. « En étudiant le décor depuis le XlVème siècle à Fès, on écrirait un des plus beaux chapitres de l’art décoratif musulman au Maroc » A. BEL.
La corporation des Zellaidjiya reste très vivante : en décembre 1974, elle comprenait 11 maîtres-artisans, 120 ouvriers. répartis en dix ateliers. De leur côté, les mosaïstes comptaient 83 maîtres-artisans, 120 ouvriers dans 41 ateliers ((Chiffres officiels fournis par M. Mohammed EI lraki, Inspecteur régional de l’Artisanat de Fès). C’est dire la vitalité de cette industrie artisanale si pleine d’originalité.
BIBLIOGRAPHIE :
– Alfred BEL : Les industries de la céramique à Fès. 1918.
– Comte M. de PERIGNY : Fès, capitale du Nord, 1920.
– LE TOURNEAU, PAYE, VICAIRE : La corporation des potiers de Fès. 1935.
– H. BRESSOLETTE : Les potiers de Fès, conférence prononcée le 20 septembre 1974 devant le Comité archéologique de Lezoux.
– H. BRESSOLETTE : À la découverte de Fès. L’Harmattan 2016
(À propos de Lezoux voir http://www.lezoux.com/)
כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה-23-12-1950
פארץ ישראל כאיין ליום 140 פוצטא, ופתל אביב בוחדהא כאיין 13 לאלף דיטיליפונאת. ופהאד לעאם די דאז אתציפדו מן ישראל מיליון ושבע מיא דתיליגראם, וליום 38 דלגנוס כא יקדרו יהדרו פטיליפון מעא ישראל, ופחאל די ישראל כא תעמל זהדהא באס תכתתר לגנוס די יביעו ויסריו מעאהא, ותהדר מעאהום פטיליפון. האידאק ננית לגנוס מזמועין כא יעמלו זהדהום באס יקארבו גנסנא. ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם ( משלי ג).
في ارتس اسراءيل كاين اليوم 140فوصطا وفتل بيب بوحده كاين 13 الف دتيليغرام٠وفهاد العام دي داز اتصيفدو من اسراءيل مليهن وسبع ميه دتيليغرام،واليوم 38 دلغنوص كايقدرو يهدرو فتلفون معا اسراءيل، وفحال ديي اسراءيل كايتعمل زهدها باس الغنوص دي يبيعو ويسري معاها وتهدر معاهوم فتيليفون هايداك انيت الغنوص كا يعملو زدهوم باس يقربو غناصنا.
בארץ ישראל יש כיום 140 בתי דואר, ובתל אביב בלבד יש כ-13 אלף טלפונים. בשנה שעברה נשלחו מישראל מיליון ושבע מאות מבקרים, וכיום 38 מדינות יכולות ליצור קשר טלפוני עם ישראל. כמו כן ישראל עושה מאמצים לגייס עוד ארצות לסחר הדדי אתה, ותוכל לדבר אתן בטלפון. וכן הארצות כולן עושות מאמץ להיות בקשר עם עמנו….ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם ( משלי ג)
מילים כמו פוצטא טלפון תיליגראם, מקורן בשפה הצרפתית שהייתה ידועה לחלק נכבד מיהודי מרוקו, ולא רק עקב הפרוטקטוראט , גם לפני כן יהודים רבים שלטו בשפות מגוונות, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד אצל הסולטאנים השונים לאורך השנים.