האנוסים-ירמיהו יובל-הקונבֶרסום הראשונים
מטוטלת הוויזיגותים
הקלה ארעית – אם שמונה עשורים יכולים להיחשב לפרק זמן ״ארעי״ – באה על יהודי איבריה מידי מי שלימים היו לאויביהם הגרועים ביותר.
בשנת 416 נפלה ספרד בידי הוויזיגותים, עם גרמאני לוחם שאימץ לו את הנצרות האריאנית. האריאנים(על שם התאולוג אריוס איש אלכסנדריה, מייסד התנועה) דחו את דוקטרינת השילוש של הקתולים, ולכן הוקיעה רומא את האריאניות בתור מינות. בארצות שאליהן פלשו שמרו הוויזיגותים על ייחודם. בספרד שמרו הכובשים במשך שלושה דורות על חוקיהם הגרמאניים, על לבושם ועל מנהגיהם, וכדי לאזן במקצת את השפעת האוכלוסייה המקומית הקתולית הגנו על מעמדם המשפטי של היהודים. בקובץ החוקים של המלך אלאריך (Alaric) השני משנת 506 עדיין היו היהודים מוגבלים, אבל זכו ליחס של ״ליברליות מפליאה״, לדברי היסטוריון אחד של ספרד הוויזיגותית.
ואולם בשנת 589 אירע שינוי קיצוני: המלך רֶקארֶד(Recared) ביטל את האריאניות והעלה את ספרד הוויזיגותית על הדרך שהפכה אותה למדינה קתולית לוחמנית, שמבקשת להשיג את לכידותה באמצעות אחידות דתית. המעבר לנצרות קתולית ציין את קץ נדודיהם של הוויזיגותים, את סופו של מסע המלחמה והשוד שלהם ברחבי אירופה, מסקנדינביה ועד איבריה. ספרד הייתה סוף המסע, לא רק קצה אירופה אלא גם קצה העולם. מכאן לא היה עוד לאן ללכת אלא פנימה.
משהבשילה ההכרה הזאת בדעתם (ב־589) היו הוויזיגותים מוכנים להיטמע בתרבות ובדת הרומית המקומית. עם ביטול הדת האריאנית בטלה גם המערכת המשפטית הכפולה והנפרדת לגותים ולרומים. בסופו של דבר ויתרו הכובשים גם על לבושם הגותי, על לשונם, מנהגי הקבורה שלהם, צורות האמנות שלהם, ואפילו על העיטורים האופייניים שעל חגורותיהם.
הייתה בכך הקרבה גדולה מצד הגותים. קשייה יכולים להסביר את הלהט שבו החלו לרדוף את היהודים. הם תבעו מכל האחרים, ובכלל זה היהודים, אותה מידה של שינוי והקרבה, וספרד הוויזיגותית הייתה למדינה קתולית לוחמנית שיצרה תערובת משונה של פוליטיקה ודת שלא נודעה עד אז במערב הנוצרי. מועצת הבישופים והסינודים המחוזיים היו למוסד של המדינה, בניסיון לגבש אומה מלוכדת. האחדות הפוליטית, כך גרסו עתה השליטים הוויזיגותים, תושג בעזרת האחידות הקתולית ותיכפה באמצעות כוח מרכזי של המדינה.
היהודים היו הקורבנות הזמינים ביותר למרצם הקתולי המחודש של הוויזיגותים. רֶקארֶד, סיזֶבּוּט (Sisebut), סיזֶנאנט (Sisenant), כינטילה Chintila), רֶקֶסווינְת((RECCESWINTH ומבה(Wamba), אֶגיקה (Egika ) ורודֶריך
(RODERIC) – כל אלה היו מלכים ויזיגותים שהכריזו, זה אחר זה, מלחמה על קיומם של היהודים בארצם. הפרטים הקודרים חוזרים עד זרא; הם מופיעים ברשומות בכמה צווים, חוקים, הצהרות והחלטות נגד היהודים, המשתרעים על פני יותר ממאה שנה(694-589). במסמכים מלכותיים רשמיים כונו עתה היהודים ״מגפה״ ו״צרעת״. האמצעים שננקטו נגדם מקצתם חמורים יותר ומקצתם חמורים פחות, אבל כולם היו קשים על הנייר יותר מבמציאות. שוחד, ממשל לא יעיל, אינטרסים מסחריים מורכבים, כל אלה – כרגיל בימי הביניים – היו בעלי בריתם הטבעיים של היהודים. מפעם לפעם הייתה המטוטלת נעה לאחור ולזמן מה הייתה משתררת הפוגה, כששליט בעל גישה חילונית יותר היה עולה על כס המלוכה-כגון סווינתילה(SWINTHILA)בשנות העשרים של המאה השביעית או כינדַסווינת(CHINDASWINTH) בשנות הארבעים – אבל המגמה הכללית בישרה רעות.
הקונבֶרסום הראשונים
קבוצת חוקים אחת סיכנה את מעמדם הכלכלי של היהודים: נאסר עליהם להחזיק בעבדים נוצרים או לשכור עובדים נוצרים. אם שכנע אדון יהודי את עבדו להתגייר או להימול, כדי לשמור על מצבת עובדיו, היה צפוי לעונש מוות ולהפקעת רכושו: אבל אם המיר בנו של היהודי המת את דתו לקתוליות (ובכך, יש להוסיף, ביטל את קורבן אביו) הותר לו לשוב ולקבל חלק מירושתו ומעבדיו. זה היה צו גס שחיבר יחד את המקל ואת הגזר המר, ובכל זאת הניב תוצאות דלות בלבד. בשנת 613 החליט אפוא המלך סיזבוט לפתור אחת ולתמיד את שאלת היהודים בארצו והורה לכולם להיעשות קתולים או לעזוב את תחום מלכותו.
המלך סיזבוט לא ידע שהוא מציב בכך תקדים היסטורי, ואף לא היו לו האמצעים הדרושים לאכוף את הצו הגורף. וכך אירע שבמקום לפתור את הבעיה יצר המלך בעיה חדשה. בתקופת מלכותו עולים הקונברסום conversos), מומרים בכפייה) היהודים על בימת ההיסטוריה של ספרד בפעם הראשונה בתור קבוצה.
עשרים שנה לאחר מכן בוטל הצו של סיזבוט, אבל עכשיו כבר התקיימה לצד היהודים הגלויים קבוצה חדשה – נוצרים שהלכו למיסה, אבל הוסיפו לקיים את מצוות היהדות בבתיהם, למדו תלמוד ונמנעו מאכילת בשר חזיר ומאכלים לא כשרים אחרים.
איך ראוי לנהוג בהם? חלף זמן מה ונדרשו כמה כינוסים של מועצות בישופים עד שהתגבשה דוקטרינה. ביסודה עומדת הפרדה חדה בין יהודים רגילים ובין יהודים שהוטבלו לנצרות. היהודים הרגילים הם אמנם אויביו של ישו, אבל אינם חייבים לשמור לו אמונים ומותר להם לקיים את פולחנם בדלת אמותיהם, ובלבד שלא יתבלטו. יהודים מוטבלים, לעומת זה, הם נוצרים לכל דבר, וכשהם מקיימים את יהדותם בסתר הם נעשים מורדים ועריקים, מחללים את סקרמנט הטבילה, ומרמים לא את מלכם בלבד אלא אף את ישו בכבודו ובעצמו.
ההתנצרות היא אפוא מלכודת טרגית, דרך חד־סטרית שאין ממנה חזרה. ברקעה עמדה הפרשנות המחמירה של הקתוליות, שראתה בסקרמנטים כוחות מטפיזיים אובייקטיביים שאינם תלויים ברגשותיו ובכוונותיו של היחיד. מכאן שהטבילה מחייבת ואין להשיבה, גם אם נעשתה בניגוד לרצונו של המוטבל.
בפנייה פתטית אל המלך רֶקֶסווינת הודו היהודים הנוצרים שאכן זמן רב לא הצליחו להאמין בישו ובשילוש הקדוש, אבל מעתה ואילך הם מבטיחים לקבל את המושיע בטוהר וביושר לבב. הם נשבעים לנתק את כל קשריהם עם ״היהודים הלא־מוטבלים״, לחגוג את החגים הקתוליים בלב שלם ולא לקיים עוד לעולם את מצוות השבת וחג הפסח. הם אף מתחייבים לאכול מאכלים לא כשרים, אבל מבקשים מן המלך להבין לנפשם אם בגלל רתיעה טבעית אין ביכולתם לאכול דבר אחד – בשר חזיר. כדי להוכיח את כנותם הם מבטיחים בהכנעה לאכול כל דבר אחר שבושל באותו הסיר עם החזיר.
המסמך המאלף הזה, מלאכת מחשבת של השפלה עצמית, זורע אור על הצביעות וכפל הפנים שנכפו על המומרים היהודים. בשל הסתירות והתחפושות שבמכתב הזה הוא נשמע בריטואל פוליטי, משחק של מחוות ריקות. איך יכול אדם להבטיח בכנות לשנות את אמונתו הפנימית?(ועד כמה טבעית היא הרתיעה שכל היהודים סובלים ממנה, אבל הנוצרים אינם מכירים אותה כלל?) דומה שהמומרים לא התכוונו באמת ובתמים ששבועתם תתקבל ברצינות, אלא רק, אולי, בתור הצהרה של כניעות פוליטית.
Les Juifs d'Iran-Tombes de Esther et Mordekhaï
LES JUIFS D' IRAN.
LES JUIFS D’IRAN
À l’heure où les Juifs du monde entier s’apprêtent à célébrer Pourim, il n’est pas inutile de ra ppeler que c’est en Perse , c’est à dire en Iran , que se passe cette merveilleuse histoire du sau vetage du peuple juif par la reine Est her. On pense généralement que la reine Est her et son cousin-certains disent son oncle- Mardochée sont enterrés quelque part en Iran , pro bablement à Hamadan. Tout comme les prophètes Daniel et Ezra . C’est le roi perse Cyrus II le Gran d qui, en conquérant Babylone en 538 avant J.C., permit au x Juifs qui le désiraient de retourner en Terre Sainte pour rebâtir le Temple détruit de Jérusalem . Ceux des Juifs qui préférèrent alors demeurer en Perse constitu èrent la matri ce de ce qui allait devenir la communauté juive iranienne .
La communauté juive d’Iran est donc l’une des plus anciennes du monde, implantée là depuis quelque 2700 ans. Au fil des ans et en fonction des dynasties au pouvoir, elle a connu des fortunes diverses, passant de la plus entière liberté à des situations plus délicates pour aboutir, de nos jours, au pays des ayatollahs, à une véritable tourmente.
C’est en 642, lorsque la Perse, dont la religion était jusqu’ici le zoroastrisme, est conquise par les Arabes, que les ennuis commencent pour les Juifs d’Iran. L’islam remplace le culte de Zoroastre et le statut de la dhimma est imposé aux Juifs. Une légère embellie se dessine avec la conquête du pays par les Mongols, plus tolérants à l’égard des minorités, au XIII ème siècle. Le khan Argun favorise les Juifs et nomme l’un d’eux au poste de vizir. Il est hélas assassiné en 1291. Dès lors, pillages, exactions et destructions de synagogues se multiplient. Plus tard, vers 1550, sous la dynastie des Safavides, le chiisme devient religion d’État et les discriminations contre les Juifs considérés comme impurs se succèdent. Le 8 octobre 1656 marque une date noire pour les Juifs. Une veille de chabbat, ils sont chassés de la capitale, Ispahan, et 100 000 d’entre eux sont forcés de se convertir à l’islam. Il faudra attendre le règne de Nadir Shah (1736-1747) qui abolira le chiisme comme religion d’État pour voir apparaître une lueur d’espoir dans une communauté juive en voie d’extinction.
Tombes de Esther et Mordekhaï
Autre épisode tragique de conversion forcée. Il y a un siècle et demi, en 1839, tous les Juifs de la ville de Meched furent forcés d’adopter l’islam. Il s’y trouve toujours une communauté de « marranes » appelés les « Jedid al Islam ». Sous l’Empire perse, les Juifs occupèrent en Iran des postes importants y compris dans le domaine militaire.
En 1909, les Juifs obtiennent, à travers la nouvelle constitution, l’égalité complète avec les autres citoyens. Mais c’est avec la chute de la dynastie des Qadjars en 1925 et l’avènement des Pahlavi, que les Juifs d’Iran connaîtront leur ère d’or. La fin des Pahlavi et du dernier shah, Mohamed Reza, en 1980, renversé par les partisans de l’ayatollah Khomeïni marquera le début de la lente dégradation du judaïsme millénaire de Perse. L’un des premiers actes politiques de la République islamique sera d’ailleurs la rupture des relations diplomatiques avec Israël. En 1978, il y avait près de cent mille Juifs en Iran. Plus de 60 000 d’entre eux ont quitté le pays en l’espace de 30 ans. Beaucoup ont rejoint Israël et les États-Unis et, pour certains, la France.
Dès le lendemain de la « Révolution Islamique » en 1979, nombreux ont été les Juifs à être arrêtés, emprisonnés et souvent, hélas, exécutés.
En 1999, une sombre affaire d’espionnage au profit d’Israël a conduit à l’arrestation de treize membres de la communauté juive de Chiraz, entraînant une campagne internationale de protestation.
d’Israël et du monde juif qui s’est emparée de Mahmoud Ahmadinejad, la communauté juive la plus importante du monde musulman se trouve en Iran : 35 000 âmes réparties entre Téhéran (20000), Chiraz (6000) Ispahan (4000), Kermanchah (2000) et Abadan (500). La constitution adoptée en 1979 reconnaît le judaïsme comme minorité religieuse au même titre que les Chrétiens et les Zoroastriens. Leur culte est libre et les institutions aidées financièrement par l’État. La communauté juive dispose de lieux de culte dont les synagogues Abri Shami et Youssefabad de Téhéran ou la synagogue de Mollah Nissan dans l’ancien ghetto juif de Jahanbaré, d’écoles dont les professeurs doivent obligatoirement être musulmans, de bibliothèques et d’hôpitaux. Mieux, les Juifs, bien qu’il leur soit interdit d’être juges, avocats, hauts fonctionnaires ou militaires, sont néanmoins représentés au Parlement, le Majlis, par un député. Après Manoucher Eliassi, médecin et Moris Motamed, ingénieur topographe, qui, en 2005, avait vigoureusement protesté contre des émissions télévisées qui raillaient les Juifs, c’est aujourd’hui Siamak Morsadegh qui représente les Juifs. Ce chirurgien d’une cinquantaine d’années ne se prive pas de critiquer Israël où vivent aujourd’hui, soulignonsle, 250 000 Juifs d’origine persane, et le sionisme. Entre peur et résignation avec, pour certains, l’espoir d’un avenir meilleur, les Juifs d’Iran vivent en 2012 dans l’angoisse.
Jean-Pierre Allali
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף
לנוכח שרשרת המאורעות הזאת, מנהיגי התנועה הציונית המרוקנית החליטו על הפסקת הפעילות הרשמית, ושמרו על איפוק זהיר, אף כי הרזידאנס הציבה, באופן דיסקרטי, הגנה על הרבעים היהודיים בערים המרכזיות.
הסולטן מוחמד החמישי, שחשש מפני תוצאות מזיקות ללאומיות המרוקנית, העלולות לנבוע מהתפרצות של מהומות נגד היהודים, טרח להבדיל בבירור בין האירועים במזרח התיכון לבין המצב הייחודי של היהודים המרוקנים. בעת קבלת־פנים שנערכה לחברים החדשים, המרוקנים, שאך זה נבחרו ללשכות המסחר והתעשייה, המלך שב ואמר בתוקף, שהוא "אינו מפלה בין נתיניו היהודים לאלו המוסלמים, המגלים אותה מידה של נאמנות.״ הוא פנה אל הנבחרים היהודיים והזמין אותם באופן פומבי ״ללכת בדרכי אבותיכם, לעבוד יד ביד עם אחיכם המוסלמים.״
המפלגה הלאומנית המרוקנית החשובה ביותר, ״איסתיקלאל״, הפיצה קול קורא, אשר בו הוקיעה ״נגד הללו אשר יש להם אינטרסים לקומם אלו נגד אלו את המוסלמים ואת היהודים המרוקנים.״ והוסיפה: ״מטרתנו מכוונת אך ורק למאבק נגד הציונות, ואין בלבנו דבר וחצי דבר נגד בני-ארצנו היהודים, אשר הם בעלי אזרחות מרוקנית ממש כמונו, וככאלה, נתונים למרותו של הסולטן.״
מתינותה של ״איסתיקלאל״ לא הייתה נחלתה של יריבתה העיקרית, ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״, שביטאונה, ״אראי אל עם״ קרא, ב-12 לינואר 1948, להטיל חרם על בתי-המסחר היהודיים:
"דע לך, מרוקני אציל, שכאשר אתה נותן דירהאם אחד לציוני, אתה הורס בית ערבי אחד, ומממן את המדינה הציונית הבוגדת! אין לך צורך בשירותי הציונים. אל תקנה את התרופות שלך בבית-מרקהת ציוני, אל תלך לטיפול אצל רופא ציוני, אל תפקיד את הבד שלך בידי חייט ציוני, אל תסתפר אצל ספר ציוני, ואל הצטלם אצל צלם ציוני, אל תעלה על אוטובוס ציוני, אל תעסיק ציוני, וזכור תמיד, שכל יהודי תומך בציון.״
ההכרזה על מדינת ישראל העצמאית ב-14 במאי 1948, שילהבה את הרוחות, כפי שציין דוח של המודיעין הכללי הצרפתי: ״המלחמה בפלסטינה עומדת במרכז כל השיחות בקרב האנשים, בבתים, בבתי-הקפה, ברחובות, בחנויות. הנשים מדברות על סבלה של פלסטינה, הילדים תלמידי בתי־הספר מעלים על נס את גבורתם של הלוחמים הערבים. בכל תפילה במסגדים אומרים את התחינה להגנה על פלסטינה.״
הרשויות הצרפתיות נקטו מספר צעדים מונעים, ובייחוד אסרו על עליות- לרגל מסורתיות של יהודים, כמו למשל עלייה לרגל לאסז׳נד, ליד אואזאן. הסולטן, מודע לסכנה שבפריצת מהומות, השתמש בסמכותו הרוחנית ב-23 במאי 1948, בנושאו את דברו לאומה בשידור רדיו:
"בתוקף השליחות שאללה הכל-יכול הפקיד בידינו, להשגיח על האינטרסים שלכם, אנו מפנים אליכם את המסר הזה, כדי שתכבדו את החוקים ותצייתו להם. מזה ימים אחדים מתנהלת בפלסטין מלחמה, מאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזאת, ולגרש ממנה את תושביה. מדינות הליגה הערבית מצאו לנכון משום כך, לפלוש לטריטוריה של פלסטין הקדושה, כדי להגן על תושביה, ולסלק ממנה את התוקפנות הבלתי-מוצדקת של הציונות. אשר לנו, אנו מצהירים בזאת על שותפות מלאה בלב ובמחשבה עם השליטים הערבים ועם ראשי ממשלותיהם, כפי שכבר הודענו להם. אנו מסכימים לגמרי עם התנאים שבהצהרתם, כלומר, שהערבים אינם פונים נגד היהודים בכלל, ואינם רואים בהם אויבים, אלא שמטרתם היחידה היא להגן על ה׳קיבלה׳ הראשונה של האיסלם, ולהשיב על כנם את השלום והצדק בארץ הקודש, תוך שימור מעמדם של היהודים, אשר הוענק להם מאז ראשית הכיבוש המוסלמי.
אי לכך אנו מצווים על נתינינו המוסלמים, שלא להניח ליוזמות של היהודים נגד אחיהם הערבים בפלסטין להסית אותם, ולא לבצע שום מעשה העלול להפריע לסדר ולביטחון הציבוריים. עליהם לדעת, שהיהודים המרוקנים שיושבים מזה מאות שנים בארץ זו אשר גוננה עליהם, ובה ידעו את היחס הטוב ביותר, הפגינו את מסירותם לכס המרוקני במלואה, שלא כמו היהודים העקורים ממולדתם אשר התקבצו מכל רחבי העולם בפלסטין, במטרה להשתלט עליה באופן שרירותי ובלתי-צודק. כמו כן, אנו מצווים על נתינינו היהודים, שלא ישכחו, שהם מרוקנים החיים תחת חסותנו, וכי מצאו בנו, בהזדמנויות שונות, את המגן הטוב ביותר לאינטרסים ולזכויות שלהם. לכן עליהם להימנע מכל פעולה שעלולה לתמוך בתוקפנות הציונית, או להביע סולידאריות עמה; מאחר שאם יעשו זאת, יפגעו בזכויותיהם הייחודיות כמו גם בלאומיות המרוקנית.
אנו סמוכים ובטוחים שכולכם המרוקנים, ללא יוצא מן הכלל, תיענו לקריאתנו, ותעשו מה שאנו מצפים מכם, כדי שהסדר הציבורי יישמר ויכובד במולדת היקרה הזאת. ייתן אלוהים שנגשים את יעדינו ואת אלו שלכם: הוא האדון הטוב ביותר ומשענתנו הטובה ביותר.״
הכרזתו של הסולטן נקראה בכל המיסגדים ובכל בתי-הכנסת במרוקו. היא פורסמה בעתונות ושודרה פעמים אחדות מעל גלי הרדיו הלאומי. קריאה זו לשמירה על השקט הייתה מבורכת, אך הייתה בה גם בעיה. רבים ראו בשלווה המובטחת ליהודים דבר שבהתנייה: אם ינהגו באופן אחר, היהודים ״יפגעו בזכויותיהם הייחודיות ובלאומיות המרוקנית.״
אולם ראשי הקהילות, גם אם עשו הכול כדי שאחיהם לדת ישמרו על הנייטראליות והזהירות, ויימנעו מהפגנת סולידאריות עם אחיהם בפלסטינה, לא היו ערוכים לעצור את תנועת העלייה.
זו שבה להתקיים בקנה-מידה גדול. המועמדים לנסיעה עברו בחשאי את הגבול לאלג׳יריה, משם הובלו למארסיי. במרוקו, אוז׳דה הפכה ל״דלת הסובבת״ של התנועה הזו. תוך שבוע, בין 31 במאי ל־7 ביוני 1948, המשטרה עצרה 77 איש שחצו את הגבול באופן בלתי-חוקי. משטרת הגבולות, שלא יכלה לטפל במספר כה גדול, שילחה אותם לערי המוצא שלהם. הפעילים הצעירים של ״איסתיקלאל המקומית״ ארגנו סיורים, אשר עצרו את הנוסעים היהודים החשודים שירדו מהרכבת, ומסרו אותם לידי הרשויות. תקריות אלו יצרו בסופו של דבר אווירה של מתח עז בעיר.
Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi-Robert Assaraf
L'affaire de Petit-Jean eut de profondes répercussions. La montée de l'insécurité et le marasme économique qui en découlait créèrent dans certaines couches de la population juive une véritable psychose du départ. Tous voulaient quitter le pays avant qu'il soit trop tard. Des dizaines de milliers de candidats à l'émigration prirent d'assaut les locaux de Kadima. Dès le mois d'août, on enregistrait 1 032 départs, 1612 en septembre, 973 en octobre, 1662 en novembre et 2214 en décembre 1954. Le mouvement ne cessa pas tout au long de l'année 1955, qui vit 25 000 départs. Les chiffres auraient été encore plus grands, si Israël n'y avait mis un frein avec sa politique de sélection des immigrants.
Devant ce véritable mouvement d'exode, la Résidence commença à s'inquiéter sérieusement du départ d'éléments considérés comme favorables au maintien de la présence française, ce qui risquait de porter encore plus atteinte au délicat équilibre intérieur entre partisans et adversaires de la France. Ce d'autant plus que l'Agence juive, par sa politique de sélection, était accusée d'écrémer le judaïsme marocain, prenant les éléments les plus sains et les mieux formés professionnellement, et laissant à la charge des communautés les malades et les cas sociaux.
La Résidence était, de surcroît, obligé de tenir compte du mécontentement du makhzen et des reproches des nationalistes devant cette vague de départs sans précédent. Elle était injustifiée à leurs yeux. Soumis à des pressions contradictoires, le résident Lacoste convoqua, le 1er avril 1955, le responsable de Kadima, Amos Arbel, pour lui signifier sans ambages qu'il fallait ralentir le rythme : « Vous envoyez trop de monde. Selon nos informations, le chiffre des départs avoisine les 2 000 par mois, et nous ne pouvons nous permettre de tels chiffres. Il vous faut revenir au quota fixé en 1949, de 600,700 au maximum, par mois. »
Parallèlement à l'action intensive des diplomates israéliens en poste à Paris, l'Agence juive décida d'envoyer à Rabat un des émissaires du Mossad les plus compétents en la matière, Yaakov Karoz. Le chef du cabinet diplomatique de la Résidence, Baudouy, démentit que la France, pour des raisons d'équilibre, voulait retenir les juifs dans son intérêt. Il affirma que la responsabilité en incombait aux seules autorités musulmanes, qui faisaient pression sur la Résidence pour arrêter les départs, officiellement pour des raisons économiques, afin d'éviter la fuite de la « matière imposable ».
Le 7 mai 1955, Yaakov Karoz fut longuement reçu par le résident général Francis Lacoste, qui expliqua à l'émissaire israélien qu'il avait décidé de baisser les rythmes des départs à 700 par mois en moyenne afin d'éviter la détérioration de la situation et de nouvelles effusions de sang. Karoz eut beau le mettre en garde contre les réactions possibles de l'opinion israélienne et des communautés juives d'Occident à une interdiction de l'émigration, Francis Lacoste se montra intraitable. Les Israéliens se résolurent à faire de nouveau pression sur Paris. Non sans un certain succès. Le rythme des départs mensuels se maintint autour de 2 000 jusqu'à la fin de 1955, pour monter à 3 000, début 1956.
Le retour du sultan Mohammed V, rétabli dans toutes ses prérogatives par Paris, et l'accession à l'indépendance, en mars 1956, du Maroc ouvrirent un nouveau chapitre de l'histoire judéo-marocaine. Lors de l'audience qu'il avait accordée, le 2 novembre 1955, à La Celle-Saint-Cloud, à Jo Ohana, président du Mouvement national marocain, le souverain avait tenu à rassurer ses sujets juifs en proclamant l'abolition de la dhimma et l'instauration d'une complète égalité entre juifs et musulmans :
Aucune distinction ni discrimination n'a jamais été faite et ne sera jamais faite entre Marocains israélites ou musulmans. Les Israélites marocains sont des citoyens de plein droit comme leurs compatriotes musulmans.
Le souverain renouvela encore plus solennellement ces mêmes assurances, en recevant le 5 novembre 1955, à Saint-Germain-en-Laye, la délégation officielle du judaïsme marocain conduite par le secrétaire général du Conseil des communautés Jacques Dahan. Dans un numéro spécial, la Voix des communautés rapporta longuement cette entrevue historique :
La délégation qui a reçu un accueil chaleureux de la part de Sa Majesté le Sultan a tenu à rappeler avec reconnaissance à son auguste souverain que sa constante sollicitude et la bienveillance dont il a fait preuve, dans les circonstances les plus deliates, a l'égard de ses sujets israélites, avaient laissé un souvenir impérissable qu'aucun bouleversement ne pouvait atteindre. Les manifestations de joie spontanées qui se sont produites dans toutes les communautés du Maroc à l'annonce du retour de Sa Majesté le Sultan en sont la meilleure preuve. La délégation a tenu à renouveler à Sa Majesté le Sultan Sidi Mohammed ben Youssef l'expression de son loyalisme et de son attachement, et à lui faire part de son désir d'aborder avec ardeur et avec foi sous Son égide les tâches nationales qui l'attendent. Elle a exprimé sa joie à Sa Majesté le Sultan de ce qu'Elle ait dès à présent manifesté Sa ferme volonté d'instaurer au Maroc un régime démocratique moderne.
Sa Majesté, visiblement émue, déclara dans sa réponse qu'il était inutile qu 'Elle rappelât ses sentiments personnels à l'égard de Ses sujets israelites pendant la période des persécutions nazies. Elle exprima Sa satisfaction de l 'attachement que les Israelites ont témoigné aussi bien à Sa dynastie qu 'à Sa personne.
Sa Majesté a affirmé que le Maroc entrait dans une ère nouvelle où « tous Ses sujets, sans distinction aucune, auront des droits absolument égaux ». Elle confirmait l'intention déjà exprimée publiquement par des personnalités marocaines d'associer les Israelites marocains à la vie nationale : « Vous vivrez dans l'égalité la plus absolue et dans la liberté ! »
סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.
בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.
ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.
בשנת 1965 נמסרה הצוללת לחיל הים הישראלי, הפסלון הוצא ממנה ושמה הוסב ל״דקר״. בהפלגתה הראשונה ב־1967, בדרכה מאנגליה לישראל, טבעה על 69 אנשי צוותה.
ידוע גם הסיפור על הקמע המפורסם, המיוחס לזקן המקובלים הירושלמי האגדי מרדכי שרעבי ז״ל, שנולד בתימן ב־1912 ונפטר בירושלים ב־1984. הרב כדורי, המקובל הירושלמי הגדול, שבדק את הקמע, קבע כי נכתב בידי אדם קדוש עבור אישה מסויימת בשם חסיבה.
מדובר בחסיבה דרעי, אלמנת המקובל מסעוד דרעי מכפר אלווידאן זנאגיה שבהרי האטלס. הבעל נודע כאיש קדוש, מרפא, כותב קמעות ובעל כוחות מיסטיים. בזכות קמע זה נרפא תינוק שהרופאים הודיעו כי אפסו סיכוייו לחיות. כן ניצלו בזכותו גם חייה של גברת ציפי ביאליק תושבת שכונת בקעה בירושלים. גברת ביאליק נפגעה בידי רכבת, כאשר דחפה עגלת תינוק. התינוק ניצל והיא נפצעה קשה. הרופאים היו ספקניים לגבי סיכוייה לחיות. היא שמעה על הקמע הקדוש ודאגה שהקמע יובא אליה לבית־החולים. הקמע הונח על חזה והיא והחלימה.
בספר חשמונאים מסופר על מקרה שבו הייתה לקמעות השפעה מזיקה דווקא. במלחמת יהודה המכבי, בקרב נגד גורגיאס, נמצאו על גופות אחדים מהחיילים כלי־ קודש אליליים, וצויין שזו הייתה הסיבה למותם. מדובר בפסילים אליליים המנוגדים לאמונה המונותיאיסטית היהודית ואין להם כל קשר לקמעות הכתובים, המכילים שמות אלוהים ומלאכיו ומילות רז ממקורות היהדות. וזו לשון הכתוב: ״ולמחרת באו אנשי יהודה למועד הדרוש לקבור את גופות הנופלים ולהביאן אל קברי האבות אצל קרוביהם. מצאו תחת המעיל של כל אחד מן החללים חפצים מקודשים לפסילים אשר ביבנה, דבר אשר התורה אוסרת על היהודים (דברים ד, כה׳־כו׳), ויהי גלוי לכל כי בגלל זאת נפלו אלה, ולכן ברכו כולם את ה׳ הצדיק מגלה הנסתרות״. (ספר חשמונאים ב יב מ)
כן שמענו, בהקשר לשריפה הגדולה בכרמל, בחודש דצמבר 2010, על מקרים בהם נשרפו דירות על תכולתן ומה שניצל היו תשמישי קדושה ומנורת חנוכה.
השימוש בקמעות רב ומגוון: הם נועדו לשמור על אדם ועל ביתו, לשומרו מפני אסונות, פגעי טבע ומוות; להגן עליו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; לשמור על האישה ההרה, על היולדת ועל התינוק הנולד. בכוחם להרחיק רוחות רעות, לרפא דווי נפש, להשיב לב אוהב ולאחות לב שבור. להשיב אישה לחיק בעלה, לאתר אדם אובד, לסייע במו״מ ולהביא הצלחה בעסקים, לסייע במלחמה ולהביא תבוסה לאויבים. הקמע הינו התשועה, לעיתים האחרונה, למי שרפו ידיו ואפסה תקוותו, ושערי החסד ננעלו בפניו. זהו, למאמין, מפתח הקסמים לכל בקשה ומשאלת־לב.
Diversite du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath
Le judaïsme espagnol se regroupa et s'organisa. Bientôt, autochtones et immigrés s'affrontèrent et s'opposèrent. Les Juifs espagnols, plus cultivés que les autochtones, affermirent leurs positions et accédèrent, au cours des XVe et xviie siècles, à la direction des communautés à Fès, Meknès, 
Debdou, Tanger, Tetouan, Salé, Arzila, Larache, Rabat et Sali. Les oppositions entre autochtones et immigrés étaient tenaces : les communautés juives en gardent le souvenir. Lorsqu'ils se réfèrent à leur passé, les Juifs marocains distinguent encore aujourd'hui les toshavim des megorashim. Jusqu'en 1947, le statut personnel des deux groupes était régi par des législations différentes : les premiers étaient soumis au régime dit mosaïque, alors que les seconds suivaient le régime rabbinique corrigé par les décisions des rabbins de Castille. Ce n'est qu'à partir de 1947 que les autorités religieuses prirent une série de décisions en vue d'unifier les deux régimes et de les adapter aux conditions de vie nées du contact avec l'Occident.
Ainsi, jusqu'à une époque récente, le judaïsme marocain demeurait conscient de la diversité de ses origines.
Avant l'établissement des Français au Maroc, les Juifs avaient été marqués par trois courants culturels : la tradition berbère, l'Islam et la civilisation espagnole. Chacun d'eux a, sans doute, profondément influencé le judaïsme maghrébin. L'héritage de ces courants culturels s'est transmis de génération en génération. Jusqu'à une époque récente, les Juifs du Maghreb occidental parlaient le berbère, l'arabe ou l'espagnol, en mêlant à ces langues, et surtout aux deux dernières, des mots et des intonations qui leur étaient propres, de sorte qu'elles devenaient le judéo-arabe et le judéo-espagnol.
Affrontant l'épreuve du temps, chaque couche de peuplement juif a d'autant plus facilement gardé sa spécificité que des conditions historiques et géographiques ont permis à chaque communauté de vivre dans une certaine autonomie.
L'histoire souvent sanglante de l'Empire chérifien marque les destinées des communautés juives. Les tribus insoumises s'opposèrent au pouvoir central du Sultan. Dans les territoires soumis à l'administration chérifienne, le Makhzen, les Juifs étaient les protégés du Sultan, auquel ils payaient directement des impôts souvent très lourds. Dans les régions dissidentes, le Bled- es-Siba, les Juifs étaient les serfs d'un seigneur musulman, le Sid. Leur condition de dépendance était plus pénible dans le Bled-es-Siba que dans le Bled- el־Makhzen. Grosso modo, le Bled-es-Siba correspondait au pays berbère dont la population était essentiellement rurale.
Au xixe siècle, des communautés juives vivaient dispersées dans toutes les régions du Maroc. Des particularismes régionaux, voire locaux, accentuèrent encore la diversité du judaïsme marocain. Comme leurs concitoyens musulmans, les Juifs épousèrent avec fierté la gloire de leur ville natale. Liés par un même destin, Juifs et Musulmans avaient été expulsés d'Espagne par les souverains catholiques. Ensemble, ils s'étaient repliés en Afrique du Nord où, comme à Fès, ils contribuèrent au développement de la cité. Aujourd'hui encore, comme le Mulsulman, le Juif fassi est fier du rayonnement de Fès sur tout le Maghreb, rayonnement que lui conteste volontiers son coreligionnaire de Meknès ou de Mogador. Pour le Fassi comme pour le Meknassi, le Juif de l'Atlas est le « Chleuh » primitif, alors que pour le Juif tangerois, tous les coreligionnaires de 1'« intérieur » restent des « forasteros » .
Au cours du XIXe siècle, l'influence des puissances occidentales fut sensible dans les ports du littoral méditerranéen et atlantique, tels que Tanger ou Mogador, où les Juifs devenaient des agents importants de la pénétration européenne. Ces communautés étaient les premières à s'ouvrir aux influences de modernisation.
Dans les villes de l'intérieur du Maroc septentrional, telles que Fès ou Meknès, des communautés profondément enracinées vivaient selon des traditions marquées par l'influence espagnole, alors que les communautés les plus archaïques étaient implantées en pays berbère : dans la montagne et au sud de Marrakech.
Ainsi, le judaïsme marocain était non seulement diversifié selon les étapes de peuplement juif du Maghreb occidental, mais encore profondément marqué par la diversité géographique de l'implantation des communautés. Il faut tenir compte non seulement de la distinction entre un judaïsme autochtone, enraciné en milieu berbère et rural d'une part, et un judaïsme immigré aux xrve et XVe siècles après un passage par la presqu'île ibérique, groupé en communautés urbaines, d'autre part, mais encore de l'influence européenne sur ces communautés avant le Protectorat, influence plus sensible dans les villes du littoral que dans les communautés de l'intérieur. De ce point de vue, on peut distinguer trois zones : le Nord, les villes à l'intérieur du Maroc septentrional et enfin le Sud dont le centre est Marrakech.
Dans le processus d'occidentalisation accélérée du XXe siècle auquel ont participé toutes les communautés juives du Maroc, le chemin à parcourir par le Demnati était plus long que celui du Tangerois. Aussi, il nous semblait important de signaler, dès le point de départ de cette étude sur son évolution, la diversité du judaïsme marocain.
תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….מקורות ומאמרים שונים בכל השפות…… בת יאור
- צו החיליף אל־מתוכּל (850)
בשנה ההיא (850/235) פקד אל־מתוֵכּל לכפות את הנוצרים וכל שאר אהל אד׳־ד׳ימה ללבוש טילסאנים (ברדסים) כעין הדבר וחגורות זוּנאר. הם צוו לרכוב על אוכפים בעלי משוורות של עץ ולקשור שני כדורים לאוכפיהם מאחור. הוא חייב אותם לקשור שני כפתורים לקלנסוות (מצנפות חרוטיות) שלהם — את אלה מהם שחבשו מצנפת זו.והיה עליה להיות שונה בצבעה מן הקלנסווה שחובשים המוסלמים. ועוד חייב אותם להטליא שני טלאים על מלבושי עבדיהם מבחוץ. טלאים אלה היו צריכים להיות שונים בצבעם מן הלבוש. אחד הטלאים צריך היה לתפור על החזה מלפנים ואת השני על הגב. כל אחד מן הטלאים יהיה בקוטר כף יד פרושה. [גם הם] יהיו כעין הדבש. מי בהם אשר יחבוש צניף לראשו, והיה גם צבעו כעין הדבש. אם יצאו מנשיהם היה עליהן להתעטף באזאר (מעטה גדול) כעין הדבש. ועוד פקד שיכפו את עבדיהם לחגור זונאר ויאסרו עליהם לחגור מִנטָקָה (איזור־חלציים של ערבים).
הוא פקד לאמור שכל בתי־התפילה שלהם שנבנו לאחר בוא האסלאם ייהרסו וכי עשירית מבתיהם תוחרם. אם היה המקום רחב־ידיים דיו, ייעשה מסגד. אם לא יצלח לשמש מסגד, ועשאוהו רחבה תחת כיפת־השמיים. הוא פקד לסמר צלמי־עץ של שדים אל דלתות בתיהם, להבדילם מבתי המוסלמים.
הוא אסר להעסיקם במשרדי השלטון ובשום ענין רשמי שבו אולי תהיה להם שררה על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם ללמוד בבתי־ספר מוסלמיים. ושום מוסלמי לא הורשה ללמדם. הוא אסר עליהם להציג צלבים לראוה בחג יום־הראשון־של־הדקלים אשר להם, והוא אסר על יהודים לשאת נרות דולקים ברחובות. הוא פקד שיהיו קברותיהם בגובה הקרקע לבל יִדמו לקברות המוסלמים. והוא כתב לכל מושליו בענין הזה. (עמי 168-167).
על פי טבּרי(נפי 923), תאריך, גי, ע׳ 1393-1392. אצל נ. סטילמן
- תגי־הפלייה זואומורפיים(המאה ה־9)
הקאדי אחמד בן טאלב [המאה ה־9] גזר על הד׳ימים שילבשו על כתפם טלאי של בד לבן (רקעה) שעליו צורת קוף (ליהודים) וחזיר (לנוצרים) ויקבעו בדלתותיהם קרש ועליו סימנו של קוף. (עמי 142)
אל־מאלכּי(בן המאה ה־ 11), ריאד אנפוס,כתב־יד בספריה הלאומית, פאריז, כרך נב. בה. ר. אדרים
זוֹאוֹמוֹרְפִיזְם :יִחוּס תְּכוּנוֹת שֶׁל חַיּוֹת לִבְנֵי אָדָם אוֹ לְאֵלִים.
הערת המחברת: » המוסלמים תיעבו את הנוצרים על שום שהם אוכלים בשר חזיר, שטמא היה בעיניהם. על־פי הקוראן, ב, 65, התגלגלו היהודים בדמות קופים בעבור חטאיהם.ראה גם קוראן ה, 60: ״האבשׂר לכם על דבר הקשה יותר מבחינת הגמול(המצוי אצל) אללה, הן הם אלה אשר קללת אללה עליהם והם בקופים, בחזירים״, שלדברי מפרשים מוסלמים הוא מכוון ליהודים ולנוצרים.
- 10. גזירות על הד׳ימים בסביליה(לערך 1100)
לא יהיה מוסלמי מעַסה ליהודי או לנוצרי; לא יאסוף את אשפתם ולא ינקה את מחראותיהם: לאמיתו של דבר היהודי והנוצרי יפים יותר לעבודה מעין זו, המשפילה את בעליה. לא יהיה מוסלמי מורה־דרך או אורוותן לבהמה שבבעלותו של יהודי או נוצרי; לא יהיה להם חמר ולא יחזיק להם את הרכובות. אם נראה מוסלמי מפר את האיסורים האלה, געור יגערו בו. (עמי 108)
לא ישחט יהודי בהמה למוסלמי. מותר להרשות ליהודים לפתוח אטליזים המיוחדים להם. (עמי 110)
אין למכור מעיל שהיה שייך למצורע, או ליהודי, או לנוצרי לקונה מוסלמי אלא אם כן קונה המעיל יודע על מקורו: ממש כאילו השתייך הבגד לאדם מושחת. (עמי 112)
לא יורשו מוכס או שוטר, יהודי או נוצרי ללבוש בגדי אציל או חכם־משפט או עשיר; נהפוך הוא, יש לתעבם ולהתרחק מהם: אסור לפנות אליהם בברכת ״שלום עליך״ (אל־סלאם עליך!): אכן ״השטן השתלט עליהם והשכיחם את זכר אללה. הם־הם סיעת השטן והלא הם מן המפסידים, אלה הקמים נגד אללה ושליחו הם המושפלים״ (קוראן נח, 19-20). יש לחייבם בסימן־היכר מובהק למען יכירום, והיה זה להם כעין חרפה. (עמי 114)
יש לאסור על הצילצול בפעמונים באדמות האסלאם ויש לייחדם לארצות הכופרים בלבד. (עמי 123)
אסור למכור ליהודים ולנוצרים ספרי־מדע אלא אם כן עוסקים הם בדינים המיוחדים להם: כי אכן תירגמו ספרי־מדע וייחסו אותם לבני־דתם ולהגמוניהם, בעוד אשר לאמיתו של דבר כתבי מוסלמים הם אלה! מוטב שלא להניח לרופאים יהודים או נוצרים לרפא מוסלמים. הואיל ואינם מסוגלים להגות רגשות אציליים כלפי מוסלמים, יטפלו־נא באחיהם הכופרים! הואיל ויודעים אנו את רגשותיהם, איך נוכל להפקיד בידיהם חיי מוסלמים? (עמי 128)
אבן־עבּדוּן (נפי 1135), אצל לוי־פרובנסאל
הספרייה הפרטית של אלי פילו-משפחות טולידאנו-יעקב טל טולידאנו
משפחת טולידאנו
אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו
יעקב טל טולידאנו.
נולד בירושלים בשנת 1932. למד בבי"ס 'רטיסבון' ובתיכון מקצועי 'ברנדייס' בירושלים. מנהל עסקים במכללה למנהל בתל אביב. הטסת מטוסי 'נורד' בחיל האוויר הצרפתי. חקירת תאונות מטוסים בצי של ארה"ב.
היה חבר ארגון הצבאי הלאומי בירושלים. שרת כקצין טכני, כקצין מטה וכאיש צוות אוויר בטייסת תובלה. לאחר יציאתו לגמלאות המשיך לעסוק בתעופה, בין היתר היה יועץ לחיל האוויר של פנמה, במשך שש שנים, ויועץ במינהל התעופה האזרחית של ישראל, במשך עשר שנים.
יעקב נשוי לטובה, ילידת ברלין, אב לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים. מתגורר ברמת גן. החל משנת 1982 הוא חוקר את משפחת טולידאנו, מכל העולם. חבר בחברה הגניאלוגית הישראלית, וחבר "עמותת משפחות טולידאנו'
בשנת 1999 פרסם את מחקרו הגניאלוגי הראשון, 'אילן היוחסין של דניאל טולידאנו'. המחקר דן באילן אחר של משפחה ענפה זו. הוא פרסם גם מאמרים ב-'שרשרת הדורות' כתב העת של החברה הגניאלוגית הישראלית. ביניהם: היהודים בויטוריה, ספרד ( חוברת אביב 2000): היסטורי של משפחות טולידאנו (חוברת סתיו-חורף 2000): מי הם האחים אברהם ויונה טולידאנו מספאקס? (חוברת יוני 2003): מלחמת ההשרדות של הנק ביערות סקאלאט (חוברת יוני 2003): משפחת טולידאנו בגיברלטר (חוברת אוגוסט 2005): משפחות טולידאנו באיקיטוס שבפרו-על גדות האמזונס. כל המאמרים תורגמו לאנגלית, ובחלקם גם לצרפתית ולספרדית והם מופיעות באתר משפחות טולידאנו שהוקם באינטרנט.
עלי לציין כאן הערה חשובה, שקיבלתי אישור בעל פה מאת המחבר, שביקרתי אותו בביתו היום , לפרסם את דבר הספר ברבים
21/02/2018
הקדמה
בחודש פברואר 1999 פרסמנו את ספר המשפחה הראשון, שקראנו לו אילן היוחסין של דניאל טולידאנו. הספר לצאצאיו הישירים (אשר להם קשר דם מוכח) של הרב דניאל בן יוסף טולידאנו, ממשפחת מגורשים מספרד. לא בני משפחת טולידאנו אשר לא נמצא להם קשר ישיר לאילן של הרב דניאל. הספר נתרם למוסדות, וניתן בספריות הבאות: בית הספרים הלאומי בירושלים ! האוניברסיטה העברית, ירושלים, ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה על שם בלומפילד ; בריטיש לייברירי, לונדון ; מכון בן-צבי, ירושלים ; החברה הגנאלוגית הישראלית, ירושלים, תל אביב וסניף הנגב ; המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, ירושלים ; ספרית שער ציון, ב— תל אביב ; בית התפוצות, תל אביב ; אוניברסיטת בר אילן, רמת גן; אוניברסיטת בן-גוריון, באר־שבע.
מיד לאחר הפצת הספר, קבלנו תגובות רבות של בני משפחה. התגובות העשירו את החומר שהיה ברשותנו לחלק גדול מבני המשפחה מצאנו את הקשר לאילן של דניאל. כמו כן מצאנו, תוך כדי בדיקה מעמיקה, מספר קטן של אי דיוקים אשר נגרמו כתוצאה מהסתמכות על מקורות שהתגלו כלא מהימנים.
בספר המוגש כאן כללנו את כל היחידים שמצאנו, מכל קצוות תבל, שנולדו בשם טולידאנו כולל בני/בנות זוגם סה"כ בני/בנות משפחת טולידאנו שאגרנו עבור ספר משפחה זה הוא 2277 יחידים אשר נולדו בשם משפחה ״טולידאנו". אין ספק שהמספר של בני משפחת טולידאנו הנו רב יותר ותקוותנו שהקוראים בספר זה יעדכנו אותנו במה שהחסרנו. בספר זה 52 תרשימי אילנות של משפחות טולידאנו.
אילן היוחסין של דניאל טולידאנו הותקן במחשב של בית התפוצות וניתן לעיין בו לפי אילן מספר647, האילן מתעדכן באופן קבוע. והעדכון האחרון נעשה בחודש אפריל 2000, והוא כולל למעלה מאלף משתתפים, תודתנו לכל בני המשפחה, והם רבים. שעזרו באיסוף החומר ועדכונו. ועל כך יבואו כולם על הברכה.
עבודת מחקר זו אינה להפצה, אלא לבני המשפחה הכלולים בה. בגלל האופי האישי של המידע בכרטיסים האישיים, לאין להפיץ, להעתיק או לעשות כל שימוש בחומר, ללא קבלת אישור בכתב מהמחבר. מטבע הדברים, עבודה כזו דורשת עדכון מתמיד. ובכוונתנו להוציא מעת לעת עדכונים. לכך דרושה עזרתם של בני המשפחה אשר עד עתה עזרו בהתלהבות רבה. נשמח לקבל כל הערה, וכל תיקון או שיכתוב תולדות חייהם של המשתתפים. כל הערה, או תוספת של בן משפחה יתקבלו בתודה. לפי הכתובת הבאה;
יעקב טל טולידאנו ת״ ד 817
רמת-גן, מיקוד 52108
סיון תשס״ז-יוני 2007
הפונדאמנטאליזם- בת יאור- הד'ימים – בני חסות
הצדדים החברתיים העגומים ביותר של הפונדאמנטאליזם המוסלמי מצויים בקצה השני של הסולם החברתי — בעניות
המנוולת המעוותת את חברות העולם השלישי, שהשפעת המודרניות עשתה בהן שמות. במערב הטכנולוגיה היא רק אחד הגילויים של התפתחות תרבותית הדרגתית, של תהליך בקרתי שבגלל עצם חירותו הוא עוסק בחשבון נפש בלתי־פוסק. אך כאשר אותה טכנולוגיה מיובאת לעולם השלישי, תלושה ממקורה, מוצאת מהקשרה התרבותי וחסרה אותו הצבר של שכבות־תרבות שרק בזכותו אפשר להטמיעה ולהשתלט עליה חלקית, או־אז טכנולוגיה זו הופכת להיות כוח בלתי־תלוי שעצמתו מכשפת ומשחיתה את בעליו, תוך שהיא גוזרת על העניים והנבערים משטר־תופת של ניצול האדם וכליונו. מיליוני אנשים חסרי־תקוה נמחצים ונדרסים על־ידי המנמק הלא־אנושי של טכנולוגיה מבחוץ, הנעשית מכשיר של דיכוי. בעיני תת־הפרולטריון שצמח תוך כדי תהליך זה מצטייר אפוא המערב ככוח משפיל ומדכא, המביא קלון על האדם ושוחק את כבודו־העצמי ואת ערכי הדת והמוסר המסורתיים שלו וממיר אותם בתת־תרבות מבחוץ. העניים ונמוכי־הרוח, שמצוקה שאין לה קץ לכאורה מביאתם לידי ייאוש, נוהים כסומים־בארובה אחר הדוקטרינרים הדתיים שקמו משורותיהם, היודעים את צרותיהם, דוברים בלשונם ומנפנפים לפניהם בהבטחת חידושה של תפארת העבר והגאולה הדתית. הבטחה זו מצודדת פי־כמה בגלל אותו מַן של פטרודולרים שמקבלים המנהיגים הכאריזמטיים האלה, מס־פלאים הנגבה מדאר אל־חרב ומוענק על־ידי ראשי־מדינה מוסלמים המבקשים לרכוש את הכוחות העממיים האלה לצדם, תוך שיזכו בכפרת עוונותיהם הדתיים שלהם. מוטב שיבקשו נתיניהם את רחמי אללה ולא יפנו אל המארקסיזם־לניניזם.
הכוחות הטמונים ביסוד הפונדאמנטאליזם המוסלמי מופיעים במישורים שונים. מבחינה תרבותית צץ הפונדאמנטאליזם ועולה מן העימות הטראומאטי עם המערב, שבעקבותיו באה דחיית תת־התרבות החמרנית שלו, המצטיירת כמשטר של דיכוי המזווג עם ניכור תרבותי. במישור הסוציו־מדיני, חיזוקו של הלהט הדתי מעמיד חומה כנגד חדירת הקומוניזם בקרב ההמונים, המתייסרים בפגעי הנחשלות, גם יש בו כדי לעכב את מסע האימפריאליזם הסובייטי. תפארת ההיסטוריה המוסלמית יכולה גם לשמש דגל גאה לעיליתות נבוכות ואכולות מפח־נפש, ההולכות שבי אחר מיקסמי־שווא של תור־זהב אגדי, שעד היום יש המתאבלים מרה על מיגורו על־ידי הקולוניזציה האירופית. כל כמה שהכוחות האלה שונים ומנוגדים — ובלי הבדל מה מניעיהם החברתיים, המדיניים או הכלכליים ומה שיעור קיטובם על־ידי המאבק בין מזרח למערב — כל הזרמים האלה שואבים ליכוד ואוריינטציה מן ההקשר האנושי, מן המירקם ההיסטורי והדתי שממנו הם קמים ועליו הם מתנגשים או מתאחדים. המרד נגד השאה, למשל, היו לו שרשים סוציו־כלכליים עמוקים, אך הוא חתר גם למגר שליט שנחשב מזלזל בדיני האסלאם. יהיו אשר יהיו הכוחות (ברה״מ, אש״ף, לוב?) שהנחו ממרחקים את רציחתו של סאדאת הפרדמערבי, תא־הטרור שהיה מעורב במעשה נקרא ״ג׳האד״, ומטרתו היתה להמית את הבוגד־באסלאם ולהחיש את חידוש הח׳ליפות. הנה כי כן, הכל נעשה, מוסבר ומוצדק בלשוךמונחיה של הדת. יש מקום לשאול אם היתה זו דרך מדינית בלתי־נמנעת או שמא היה בהיסטוריה רגע גורלי שבו יכלו המאורעות להתנהל במתכונת אחרת. אם אמנם היה רגע כזה, ודאי חל בתקופת ההכרעה בין נתיב המלחמה לנתיב השלום עם ישראל. גלוי־וברור הוא שהסיכסוך הערבי־הישראלי הוא שנתן לג׳האד את מסגרתו המדינית. סירובן של הממשלות הערביות לשלב את הפליטים הערבים באומה — כפי שנעשה תמיד בעולם בכל מקום שנערכו בו חילופי־אוכלוסים— וניצולם של אלה ככלי־נשק נגד ישראל הפכו את מחנות־הפליטים לחממות של פ׳ידאיון אש״פיים לוחמניים שכל מעייניהם במלחמה, ואשר אגב כך נזקקו לסיוע מברית־המועצות והקלו על חדירתה של זו לעולם הערבי. הממשלות הערביות, שבויות מעשיהן שלהן, שקצרה ידן לעשות מלחמה כמו גם לעשות שלום, לא צימצמו את הסיכסוך אלא עשאוהו בינלאומי כדי לאלץ מדינות אחרות, בדרך איומים ולחצים, לשתף פעולה בהשמדתה של ישראל (אשר 60% מיושביה הם צאצאי ד׳ימים, והם עצמם ילידי־הארץ או פליטים מארצות ערביות). אוניברסאליזציה זו של הסיכסוך היא הטומנת בחובה את זרעיו של ג׳האד גרעיני, תוך שממשלות ערביות בלתי־יציבות אוגרות מחסנים של כלי־נשק משוכללים. בגלל ממדיו החובקים זרועות עולם נעשה כיום הסיכסוך הישראלי־הערבי מקרה־בוחן.
אנו הערבים רצוננו להיות. אולם אין אנו יכולים להיות אלא אם כן האחר איננו. בן בלה
כמה מנהיגים ואנשי־רוח בני־זמננו התמודדו עם האתגר הזה באומץ־רוח. במחצית השניה של המאה העשרים, מכל־מקום, המיעוט הליבראלי ברוב הארצות המוסלמיות חש עצמו חסר־אונים מול גאות הפונדאמנטאליזם והטרור האינטלקטואלי — הפושט והולך מן המזרח גם לאירופה — ובצדם מגמה מטעה ואפולוגטית המבקשת לא לפלס דרך לתיקונים ולשינויים על־ידי ניתוח וביקורת עצמית אלא להצדיק את העמדות המסורתיות.
רוצים היינו לראות את בני האינטליגנציה הערבית, הזריזים כל־כך למתוח ביקורת על הסתירות בדמוקרטיות האירופיות, כשהם שוקדים לנצל את כשרונותיהם למען שיחרור עמיהם שלהם מן המשפטים־הקדומים של העבר. הדמוקרטיות המערביות, אשר להן מפלגות־אופוזיציה משלהן, אינן זקוקות להנחיות ולשיעורים בדמוקרטיה מאזרחיהם של משטרים רודניים. מוטב היה אילו קיבלו עליהם בעלי־מוסר אלה את שליחותם ההיסטורית, כל כמה שהיא מסוכנת, שעיקרה הוא גאולת עמיהם שלהם מעול דיכוי, דלות ובערות. מהפכות, חופש וקידמה הם התוצאות המוגמרות של ביקורת־עצמית והכרת האחריות לכשלונות וטעויות. כדי לעקור את הדלות, השחיתות, הבערות, את היעדר החופש ואת הטרור האינטלקטואלי, יש להבין קודם־כל ששרשיהם של כל אלה נעוצים במוסדותיה של החברה הנתונה! אין טעם להטיל את האחריות לקיומן של מכשלות אלו על כוחות־חוץ או לתלות את הקולר במיתוס הקרוי אימפריאליזם, קולוניאליזם, קאפיטאליזם, ציונות או ״בכור־שטך. התנערותם של מיליונים וכבודם־העצמי מחייבים שכוחות השלום והחירות יכריעו את כוחות החושך והשנאה, אלה שנשמת־אפם מלחמת־נצח ונקם ודרכיהם דרכי הטרור הבינלאומי. ה״יאוש״, המשמש בדרךכלל כסות לפשע ולאלימות, אין בו משום תירוץ, שהרי הרבה קיבוצי־אנוש שוחרי־שלום — ובכללם הד׳ימים — יש להם הצדקה הרבה יותר להינקם על סבלותיהם בעבר או בהווה. אם אין הם נזקקים לאלימות עיוורת, הרי זה מפני שלמדו ממנהיגיהם כי תלאה, מצוקה ופורענויות מן העבר דין הוא שישמשו איזו מטרה מוסרית וחברתית, ואגב כך יעמיקו תחושה של ערבות הדדית אנושית לדורות־יבואו.
מצער הוא למצוא שמדינאי ערבי מכובד כבן־בֶלָה סומך ידיו על רציחתם של מנהיגים שאין דעתו נוחה ממדיניותם, כפי ששכיח היה בימי הממלוכים: או למצוא אותו מצדיק — לאחר שתפתחנה מדינות ערביות כלי־נשק גרעיניים משלהן — מלחמה גרעינית להשמדתה של ישראל:
אם אין כל פתרון אחר, תהיה־נא מלחמה גרעינית, ובכך ייגמר הענין, אחת־ועד.
גילוי פומבי כזה של תוקפנות והפקרות מוסרית שרשיו נעוצים בשאננות מונוליתית, שלא ידעה נקיפות־מצפון מעודה, באשר לטראגדיה של הד׳ימים. עמדה זו נובעת מאי־ידיעה בהיסטוריה ומפסילה גמורה של עמים לא־ערביים או לא־מוסלמיים, שסבלותיהם וזכויותיהם אינם זוכים לשימת־לב כלשהי. פאראדוקס הוא זה שמנהיגי הערבים מסרבים להכיר בישראל כלאום, אף־על־פי שמדינת־ישראל יש לה לשון, היסטוריה, מסורת, ספרות, מערכת משפטית ומוסדות דמוקרטיים משלה. קצת מן הגורמים האלה חסרים בארצות הערביות, ובעוד הרבה ארצות. סירוב זה להכיר בישראל כלאום נובע מן העובדה שהכרה מעין זו משתמע ממנה שעמה של ישראל יש לו זכות על מולדתו ההיסטורית. יש להדגיש כי הנשיא סאדאת יזם מדיניות ערבית מהפכנית, שהעידה על מאמץ להבין את סכנותיה של התקופה הגרעינית ואת הערכים האוניברסאליים של הריבונות הלאומית. עצם חריפותה של התגובה מצד חזית־הסירוב על יזמתו האמיצה מוכיחה מה־גדול הוא כוח־ההתמדה שיידרש כדי לשנות אידיאולוגיות מדיניות בנות אלף ושלוש־מאות שנה. עם זאת, ההתרועעות הספונטאנית בין עמי מצרים וישראל מלמדת כי הנדיבות הטבועה במהותם של בני־אדם יש בה כדי להתגבר על טעויותיהם של משטרים וממשלות.
הערות המחברת: בראיון משנת 1982, שאותו הזכרנו כאן לעתים קרובות, חוזר בן־בלה על דעותיהם הרגילות של ערבים, שלהבדיל מן הנצרות הרי האסלאם נקי ממשפט־קדום גזעני וכי תמיד נהג ״יפה״ במיעוטיו. נוח לו לשכוח את התהליך שהוריד קיבוצי־רוב לשעבר לדרגת מיעוטים. בלי שנתעכב על המופרך שבהשוואות כוללניות כגון אלו, מעניין לציין שארצות המערב מניחות למיעוטים לחקור ולעסוק באין מפריע בקורותיהם שלהם — ובכך הן מאפשרות להם להעמיק את ידיעתם בהיסטוריה זו— ואילו בעולם המוסלמי אין זכר לחופש אקדמי מעין זה. בכך מתחזק הבטחון־העצמי המוסלמי, וקל יותר להעלות קביעות שאץ להן שחר.
משעה שהשיגו עצמאות לארצותיהם נקטו ראשי־המדינות הערבים (פרט למוחמד החמישי וחסן השני, מלכי מארוקו, וחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה) צעדי־עקיפים לגירוש היהודים מארצותיהם או להחזקתם כבני־ערובה. השיטות שהשתמשו בהן היו החרמה שרירותית של נכסיהם, הפלייה מדינית, כלכלית וחברתית, השפלה בכוונה־תחילה, מאסר וגרימת סבל פיזי, וצווי־גירוש והוצאה־להורג בלא משפט.
במישור ההתנהגות הקיבוצית, פרעות־הדמים המרובות שנעשו בקהילות היהודיות שבמזרח ובצפון־אפריקה מצביעות על התפקיד שמילאו כשעירים־לעזאזל בעולם ערבי שהקולוניזציה והשליטה של המערב התסיסוהו. במחקרו על פרעות 1945 בלוב בודק ה. א. גולדברג את מנגנוניו של פולחן־הדמים, שממנו נרקמת סמליותו של השעיר־לעזאזל. מנגנונים אלה פעלו בצורה זהה כמעט בכל רחבי העולם הערבי. ראה גולדברג, פוגרום טריפולי.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז…קסידה די אגאדיר פלחן די עלא לאמן בית הספר אליאנס
קסידה די אגאדיר
פלחן די עלא לאמן
אזיו תשמעו האד אלקססה
די אגאדיר עממרהא מא תנסאה
זראת פכוואנה האד ארפסה
סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה
תגלבת לארד או הומא נאיימין
פלחזר וטראב סבחו מרדומין
פיהום יהוד נצארא או מסלמין
האדסי טרא מרב אלעלמין
לוכִאן מא ננעאס די ג'רדהום
חתא סי מא כאן יזרא פיהום
עלא האד לגלבה די זאתהום
וזאד לבחר כממל עליהום
אלגנוס זאוו מן כל מטרח
סאפו לככוד מנזלין בלא רואח
למקתולין כתתר מן סחאח
דאכ נהאר כאן ג'יר דלבכא ונוואח
למאריכאן פלאביון זאהום
טבבא אלכבאר זאבלהום
לפיכוראת סאר ידרבלהום
באס ירדדו ררואח פיהום
ידדין וריואש כאנו יזבדוהום
או אלכבאר ואקפין מעאהום
כה יכזרו ויתקטע קלבהום
או צוורה כאיוצוורו פיהום
כאדא מן אלף דככלו לספיתאראת
ומגבלינהום סחאל מן פרמאליאת
חתא ישראל עטאת דדואיאת
או זאדלוהום חתא בדולאראת
סאבו יהודייה על רדדם גאלסא
הייא ובנהא סגיר כא תגאסא
כתבלהא רבבי ץבקא כאייסא
או טבבא קאלו באקייאה נפיסא
בנת מאמאן כרזת מן טיקאן
או אולאדו מליוחין פררכאן
ליפומפיי כא תתקללב נכאן בנכאו
קאלתלהום האדסי נ א כאן
ואמא למשפחה די אפרייאט
האדוך למג'בונין פאז טראת
סי זבדוה מהררס וסי מאת
ומי זררו לבחא בלמווזאת
אמא בנת לחכם חאליואה
בזדוהא בדרע הייא ורזלהא
מתולהא סתא די אולדהא
או כתהא קורבן או הדייא
כאנו למג'בונין בנתאעהום
חתא מן פלוסהום דאעולהום
לוכאן ג'יר בקאו בעמורהום
כאנו יקדרו יזיו לארדהום
יא רבבי מן האגדא ולא כתר
אידא נעאוד מא ייקד לאכנאצ ולא
נחמדו רבבי עלא די בקאו בלעמר
יעיז לאמריק עמרו מא יכסר
]ישראל ענדנא לבטחון
ידאויו לעעמא ולערז ולממחון
כא ירחמו על יתים ולמג'בון
מול לקסידא חנניה כהן מן טבעון
בית הספר אליאנס
בית הספר נפתח ב־1936 בזכות מר דרה׳ (Derhy), אשר מימן את רכישת הכיתה היחידה שבה לימדה המורה רז׳ין מזרחי (Régine Mizrahi), ילידת אירן, את כל התלמידים, כעשרים במספר, ובכל הרמות.
ב־1939 הגיע הזוג בן סוסן (Bensoussan) לעיר ונטל לידיו את המושכות. הם הוכשרו להוראה בצרפת, ושם הכירו זה את זה. מר איזק בן סוס Isaac) (Bensoussan יליד 1915 ממוגדור, ואשתו סוזן פלדמן (Suzanne Feldman), ילידת 1918 מצפת (כן, כן, מצפת!), פותחים את בית הספר ברחוב Rue du Four ובו שתי כיתות בְּנות כחמישים תלמידים כל אחת ואחת מהן. שלוש הרמות הראשונות למדו אצל הגב׳ בן סוסן ושלוש הרמות האחרות אצל המורה־מנהל, מר בן סוסן. כל רמה ישבה בשורה. התלמיד התקדם משורה לשורה, ואחר כך – לכיתה הבאה. הזוג המיתולוגי לבש תדיר חלוקים אפורים כהים. גם התלמידים חויבו בתלבושת אחידה. מה למדו שם? בעיקר לימודי חול על פ׳ מסורת Alliance Israélite: צרפתית, חשבון, היסטוריה, גאוגרפיה וגם עברית מודרנית. הכינו את התלמידים לקראת cetificat d'études ולמעבר לתיכון הממלכתי הצרפתי לעוד שש שנות לימוד.
הערת המחבר: תולדות בית הספר "אליאנס" נמסרו ל׳ בקיץ 2005 בעיר מונטריאול בקנדה מפיו של ד״ר אריה בן סוסן, בנם של מייסדי בית הספר האגדיים, וכיום מנהל בית החולים Saint Justine במונטריאול. אריה נולד באגדיר, גדל ולמד בה, סיים את בחינות הבגרות ברבא0, קיבל הכשרה כרופא בצרפת ובמרוקו והיגר לקנדה.
ב־1954 עבר בית הספר למשכנו החדש ברחוב Rue llala, ובו שש כיתות המסודרות בשני בניינים צמודים סביב חצר פנימית. מעל לאחד מהם התגורר הזוג עם שני בניהם. גב׳ Berthelot, אדוונטיסטית, שלימדה את הקטנים ביותר, גבי אנז׳ל דרה׳ (Angèle Derhy) ובעלה חנניה ואנונו (Hananya Wanounou) וכן הזוג בן סוסן היו הצוות. אחרי 1956, שנת עצמאותה של מרוקו, לימדו שם גם ערבית כשיעור׳ חובה.
הנוקשות הפדגוגית של הצוות מפורסמת בין ילדי אגדיר. רבים זוכרים שבכל בוקר ובוקר, לפני תחילת הלימודים, עמדו כל ילדי בית הספר בחצר הגדולה בזוגות לפני כיתתם בידיים פשוטות. המורה עבר בין השורות ובדק את ניקיון הראשים (הייתה מכת כינים בלתי מובסת), את ניקיון הציפורניים (הן היו צריכות להיות גזוזות) ואת ניקיון התלבושת האחידה (חלוק ורוד או אפור מעל התלבושת הרגילה). החשש מכינמת ריחף על כולם. שיער קצוץ היה חובה. בכיתה ההקפדה היתרה על ניקיון הגוף ועל הסדר המופתי של המחברות ושל התיקים סללה את הדרך לחשיבה מסודרת ומאורגנת. המלאכה לא הייתה קלה, והמורים הקפידו על קלה כעל חמורה. הם ראו במלאכת ההוראה והחינוך לחימה בביעור הבערות.
הערת המחבר: אני מוסרת כאן את עדותו של אלברס אביסרור, המתגורר במרוקו, והיא מצ0רפת לעדויות רב1ת אחרות על אודות קשיחותה של המנהלת. אלברס קובע כ׳ מדאם בן סוסן סירסה אותו ממש. היא ה״בה אותו לכתוב ביד ימין בניגוד לנס״תו הטבעית להיות שמאלי. בשעת ההכתבה המפחידה הייתה עומדת הגברת ומתבוננת בו מעל ראשו לבדוק אותו. הוא המסכן היה משותק מרוב פחד שמא יגלוש מן השורה
ההורים שילמו סכום סמלי לרשת "אליאנס". כאשר הורים עניים לא עמדו בתשלום המינימלי, ויתר להם המנהל, מר בן סוסן, על התשלום, נסע לקזבלנקה והתערב לטובתם אצל מר טז׳ור׳((Tajouri, המנהל הכללי של "אליאנס".
באותה עת הרשת מונה כ־150 בתי ספר במרוקו. זהו שיא פריחתה של "אליאנס״ במרוקו. "אליאנס" דגלה בביעור הבערות, בהענקת חינוך צרפתי חילוני ולצדו הוראת העברית והמסורת היהודית.
באגדיר הצעירה, החילונית והמודרנית הצטמצם לרוב החינוך התורני בלימוד במסגרת בית הכנסת. במחצית שנות החמישים הוקם מוסד חדש, בעל אופי שעד כה לא הכירו אנשי העיר: ישיבת חב״ד. הנה סיפורה, אשר סופר ל׳ מפיו של הרב עזריאל ח״קין, מייסדה וכיום רבה הראשי של קייב. לסיפורו של הרב אני מוסיפה פרטים שליקטתי מפי בוגרי הישיבה.
עולים במשורה – מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה-אבי פיקאר
דבר, שהיה העיתון השני הנפוץ ביותר בארץ, גיבה את עמדת הממשלה והנהלת הסוכנות תוך המעטת משמעות השינוי. עוד במהלך הדיונים על הסלקציה בהנהלת הסוכנות נמסר בדבר, באחד העמודים הפנימיים, שלא יחול שום שינוי בעקרונות העלייה אולם ׳ישקדו יותר על מיון העולים מבחינת גיל וכושר עבודה׳. לאחר שהתקבלה ההחלטה פורסמו עיקרי מדיניות העלייה הסלקטיבית בלא שום פרשנות או ביקורת. הפרסום נשא את הכותרת ׳נקבעו עקרונות העלייה לתשי׳׳ב׳. הפולמוס על המדיניות החדשה נזכר בדבר רק כאשר הועלתה שאילתה בכנסת בנידון. בגוף הכתבה הוזכרה במפורש המילה ׳סלקציה׳, אך הכותרת ציטטה דווקא את דברי בן־גוריון על המשך יישומו של חוק השבות. הניסוח שדיבר על הפרדה בין עלייה לבין העלאה ועל ׳עלייה חופשית – העלאה סלקטיבית׳ הקהה את הסתירה לכאורה בין מדיניות העלייה לחוק השבות.
הערת המחבר: שם, 13.12.1951. דבורה הכהן מציינת שנמנעו מלהשתמש במילה ׳סלקציה׳ בגלל אסוציאציות קשות מימי השואה (הכהן, עולים בסערה, עמי 100). אולם בסוכנות ובמוסד לתיאום השתמשו במפורש במילה זו ובצירוף המילים ׳עלייה סלקטיבית׳, בפומבי השתמשו בה פחות, אם כי לא נמנעו ממנה (ראו למשל כותרות בעל המשמר, 21.3.1952 [לעיל, עמי 105], בהארץ, 25.8.1955, ובמקומות נוספים). בן־גוריון השתמש בצירוף המילים ׳עלייה נבחרת׳ ושרת נקט את המונח ׳עליית הברד. צבי לוריא, נציג מפ״ם בניו יורק, אמר שהמונח ׳עלייה סלקטיבית לא מצלצל טוב. זה אומר שפוסלים מישהו וזה כבר גרם צרות בארצות הברית׳. הוא הציע תחתיו את המונח ׳עלייה יוצרת־חלוצית׳(הנהלת הסוכנות, 9.3.1952 אצ״מ, S100/939). האסוציאציה של השואה בהקשר לסלקציה עלתה רק מאוחר יותר.
עיתוני החוגים האזרחיים, בין המזוהים פוליטית כהבוקר, ביטאונם של הציונים הכלליים, ובין הבלתי מזוהים כהארץ, גיבו גם הם את המדיניות החדשה. בשונה מדבר הם לא המעיטו ממשמעות השינוי. בהבוקר פרסם שמואל אוסישקין, מפעילי המפלגה ובנו של מנחם אוסישקין, מאמר בשבח עקרון הסלקציה. הוא הזכיר שרפאל ניסה להראות שאין שינויים מהותיים ושהמדיניות הקודמת נותרת בעינה, אך לדעתו זה היה שלב חדש ומבורך במדיניות העלייה. עיתון הארץ, שמזה זמן היה יחסו לעלייה מסויג, פרסם למחרת קבלת החלטת הסלקציה בסוכנות ידיעה קטנה בעמוד פנימי. נאמר בה שבפעם הראשונה מאז קום המדינה הוטלו הגבלות רשמיות על סוגי העולים הבאים על חשבון הסוכנות.
ביקורת על המדיניות החדשה באה מקרב חברי האופוזיציה בכנסת. באין עליהם אחריות ביצועית הם נטו לחזון יותר משנטו לחשבון. הם ביקרו את הממשלה על נסיגתה ממדיניות העלייה ההמונית מכיוון שלא נדרשו לאזן בין דרישות העלייה לקשיי הקליטה. ראשונים למתוח ביקורת היו נציגי חרות במוסדות שונים. אליעזר שוסטק ניצל את מושב הוועד הפועל הציוני כדי לבוא חשבון עם הנהלת הסוכנות. הוא תהה אם יש לסוכנות ׳זכות מוסרית, חוקית והיסטורית לקבוע עלייה סלקטיבית׳ ותבע מהוועד הפועל לדחות את ההחלטה בהיותה לא־ציונית. ח״כ אריה אלטמן העלה הצעה בעניין מדיניות העלייה לסדר יומה של הכנסת. הוא אמר שההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית היא ׳החלטה גורלית המבטלת למעשה את הססמה המרכזית והראשית של הציונות ומדינת ישראל – משימת קיבוץ הגלויות׳. מכיוון שהגנה על מדיניות העלייה הסלקטיבית הייתה בלתי אהודה ביקש רפאל שבן־גוריון יגיב להצעה. בן־גוריון חזר על ההבחנה בין עלייה להעלאה, והבהיר שאיש לא התחייב לשלם לכל יהודי את הוצאות הנסיעה. הסלקציה, לדבריו, מטרתה למנוע כניסתם של חולי שחפת.
הערת המחבר: הוועד הפועל היה גוף ביניים בין הנהלת הסוכנות – הממשלה של התנועה הציונית – לבין הקונגרס הציוני. הקונגרס התכנס באותה תקופה אחת לארבע שנים והוועד הפועל, מעין פרלמנט, התכנס בדרך כלל פעמיים בשנה.
ביקורת הגיעה גם מצדה השמאלי של המפה הפוליטית – ממפ׳׳ם. כאשר חרות העלתה בפעם הראשונה את עניין העלייה הסלקטיבית על סדר יומה של הכנסת ביקש רפאל מברגינסקי שמפ״ם לא תוסיף שאילתה משלה בכנסת. לרפאל היה על מה לבסס את בקשתו. שלא כחרות הייתה מפ׳׳ם חלק מהקואליציה הסוכנותית, גם אם בדומה לחרות הייתה באופוזיציה בכנסת. ברגינסקי השיב שהוא בעצמו התנגד להגבלת העלייה ואין הוא יכול להתחייב בשם חברי מפלגתו. עם זאת חברי מפ׳׳ם אכן לא מתחו ביקורת על העלייה הסלקטיבית מיד עם קבלתה אלא רק חודשים רבים אחר כך. ח׳׳כ חנן רובין העלה את ההקשר העדתי של מדיניות העלייה הסלקטיבית כאשר הדגיש שהממשלה סגרה את שערי הארץ בייחוד בפני יהודי צפון אפריקה. מרדכי בנטוב תקף את מפא״י על כך שהיא מפקירה מיליון יהודים בצפון אפריקה. הוא התייחס לא רק להקשר העדתי אלא גם למתח בין מרכז לתפוצה כאשר אמר שמפא״י נעשתה מפלגה ׳ישוביסטית' שרק היישוב בארץ מעסיק אותה.
קהילה קרועה יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-ירון צור-שנות החמישים הראשונות
שנות החמישים הראשונות
המאמץ של השלטונות הצרפתיים לדכא את הגל הלאומי קיבל תנופה חדשה בשלהי תקופת כהונתו של הנציב ז׳ואן. בסוף 1950 סולקו נציגי אלאסתקלאל ממועצת הממשלה ובשנת 1951 נאלץ הסולטאן, תחת איומי אנשי השבטים של אלגלאווי, להתנער מקשריו עם מפלגה זו. הנציבים התחלפו, ואת ז׳ואן החליף אוגוסטן גיום (Guillaume) במרס 1952 שוב הרים הסולטאן את ראשו ותבע להשיב לו את הריבונות המלאה על מרוקו, ובדצמבר 1952 פרצו מהומות בקזבלנקה שדוכאו ביד קשה. באוגוסט 1953 הודח מחמד החמישי ועל כיסאו הושב סולטאן אחר, בן עראפה. בשעת הדחתו לא היו עוררין על מעמדו של מחמד החמישי כסמל המאבק לשחרור והזהות המרוקנית, ומדיניות הדיכוי הצרפתית, במקום להשליט שקט בארץ, גרמה להתגברות הטרור ולהתרחבות חסרת תקדים בהשפעתה של אלאסתקלאל. הצרפתים מצדם הגיבו בניסיונות :וספים לדכא את המחתרת הלאומית. בכל אותה תקופה נאבקה התנועה הלאומית על חייה מול הצרפתים ומול מתנגדיה החזקים מבפנים, ובראשם הפאשה של מראכש, אלגלאווי, וראשי השבטים והמסדרים הברברים שתחת השפעתו.
בתקופה סוערת זו נדחק הנושא היהודי לשוליים. ללאומיים לא היה עניין לחדד קונפליקטים פנימיים. התדמית ההרמוניסטית של האוכלוסייה המקומית היתה חיונית להכרה בין־לאומית בתנועת השחרור ולא היתה זו העת להיטפל לעמדות הבעייתיות של היהודים. עז א־דין אלווזאני, בנו של מנהיג מד״ע, העריך שהנושא הורד במודע מסדר היום הלאומי: ״עד ראשית 1955, המפלגות המרוקניות זנחו שלא מרצון את האפשרות להביע באופן פומבי את דעתן על הבעיות שהציבו בפניהם יהודי מרוקו״. אלווזאני אף ציין כי המפלגות הלאומיות לא התייחסו כלל לנושא היהודי בבואן לחתום על אמנה להקמת חזית משותפת. האמנה הלאומית שנחתמה בטנג׳יר בשנת 1951 נשענה על סעיפי הטיוטה להסכם בין אלאסתקלאל למד״ע שנערכה כבר בשנת 1946, ושבה היה סעיף יהודי מיוחד. עתה הושמט סעיף זה לחלוטין – אפשר שהדבר נעשה מפני שהנוגעים בדבר ביקשו להתחמק מן הנושא, אך אפשר גם שהוא לא נראה הולם לאמנה או חשוב דיו באותו שלב של מאבק.
הסולטאן, שהיה ער לחשיבות תדמיתו הבין־לאומית ובמיוחד לדעת הקהל האמריקנית, הרבה באותה תקופה בהצהרות שמהן השתמעה מחויבותו המוחלטת לשוויון זכויות, המבחן העיקרי למעמד היהודים. נאום הכתר של שנת 1952 כלל למשל את ההצהרה הבאה: ״נתינינו, מוסלמים כיהודים, יכולים להיות בטוחים ברכושם, וכולם, עשירים ועניים, חזקים וחלשים, יהיו שווים בפני החוק״.
התרשמות מסקר לא שלם של העיתונות הלאומית בשנים אלו מצביעה על כך שהיא הקדישה רק מקום מועט לשאלת היהודים המקומיים. יש להביא בחשבון בהקשר זה שבשלהי 1952, בעקבות המהומות בקזבלנקה, בוטלו רישיונותיהם של עיתוני המפלגות הלאומיות. מאמרים אחדים מסנגרים על התזה השילובית של התנועה ומגינים על התפישה החיובית של מעמד היהודים תחת ריבונות מוסלמית. מאמרים אחרים מגיבים באירוניה מרירה על היחס המיוחד שזוכים לו היהודים מידי הצרפתים ובזים להתרפסותם של אנשי המיעוט בפני השליטים הזרים. לעומת מיעוט הדיונים על יהודי מרוקו, בעיות המזרח התיכון והסכסוך הישראלי הערבי העסיקו מאוד את העיתונות הלאומית. חוקר שבדק את הנושא העלה כי ל׳אקסיון דו פפל, דו־שבועון בצרפתית של אלאסתקלאל, הקדיש לא פחות מ־17 אחוז משטחו לענייני המזרח התיכון. בכך באה לביטוי בבהירות האוריינטציה הפאן־ערבית החזקה של התנועה המרוקנית. בראשית שנות החמישים חזרה הליגה הערבית להיות המשענת העיקרית של המאבק לשחרור, והיא עמדה מאחורי המאמץ לערב את האו״ם בסוגייה המרוקנית.
הקִרבה לעניין הערבי הכולל הולידה בראש ובראשונה הזדהות עם קו התעמולה של הליגה הערבית ועם מערכת התדמיות שלה, שבה הוקעה המדינה היהודית. כך, לדוגמה, במאמר מערכת של ביטאון אלאסתקלאל בערבית בספטמבר 1951 הודגש הקשר ההדוק של ארצות ערב והמוסלמים לפלסטין, וישראל הוגדרה כ״יציר כפיהם של הגוש הקפיטליסטי והגוש הקומוניסטי״. במאמר הוצגה העמדה הסרבנית של הערבים כלפי ניסיונות הפיוס של האו״ם ונאמר כי הערבים נוכחו לדעת שאין לתת אמון בעם קטן זה של פולשים, שאינו חדל מלבצע פשעים בעזה, באגם החולה או בירדן. באותו מאמר גם הוסבר החרם הערבי ונטען כי כל המזרח התיכון יהיה חשוף לאיום המלחמה עד ליום שהמעצמות יכירו באמת וישיבו את הצדק לערבים. מעבר לכך, כפי שכבר ראינו, בהשפעתה של העיתונות הערבית במזרח התיכון, עלולה היתה להיטשטש ההפרדה בין ישראל והציונים לבין היהודים ככלל. עיתונות זו, שהיתה כואבת ומרירה על אסון פלסטין, שימשה חממה ליסודות תעמולה אנטישמית, שהפכה מדי פעם פרועה וחדרה לעתים גם לעיתוני מרוקו. גם העיתונות הערבית מטעם, שנתמכה על־ידי הנציבות, כללה לעתים מאמרים אנטישמיים גמורים. העיתון א־סעאדה (״האושר״), אחד מאותם עיתונים מטעם, העתיק בשנת 1951 מן העיתון המצרי א־רסאלה(״איגרת״) מאמר על בעיית קשמיר שכלל התייחסות לנושא הישראלי וליחסים בין הודו לישראל בקשר למלחמה בין הודו לפקיסטן. וכך בין היתר נכתב במאמר זה: ״היהדות הבין־לאומית נתנה לעצמה דין וחשבון שאין עוד ביכולתה לשגשג בעולם הנוצרי המערבי אשר גילה את נוכלותה ואת צביעותה ורשם אותם בספרי קודשו ובהיסטוריה הפוליטית והכלכלית שלו״. לכן פנתה נגד האסלאם והערבים בסיועה של הודו. כותב המאמר תיאר את התפשטות השפעתה של ישראל בהודו ״עד ליום שהודו תתנסה בדו־הפרצופיות באופורטוניזם של היהודים. המסחר של היהודים ימשיך לחדור לתוך הכלכלה של הערים הגדולות של הודו כפי שעשה באירופה ובאמריקה״. מלבד כוחם המסחרי האימתני, ציין הכותב, נהנים היהודים מכוח תעמולתי שאין לעמוד בפניו. הסופרים ובתי־ההוצאה היהודים באירופה ובאמריקה מעצבים את דעת הקהל המערבית כך שזו תאמין בגדולה של התרבות ההינדית, ו״כשרואים את היקף התעמולה הזאת לטובת הודו, קשה להימנע מלהבחין בסימניה של כוונה נסתרת בנשמתו של יעקב״.
מאמרים מיובאים מעין אלה שיקפו את התמורה היסודית שחלה במפת התפוצה של התעמולה האנטישמית, שמרכזה הועתק מאירופה למזרח התיכון ובמיוחד למצרים. יבוא זה השתלב בדגם ההפצה המסורתי של רעיונות מן המרכזים האינטלקטואליים במזרח אל המגרב המוסלמי. החומר המיובא היה אמנם חדש בסמליו ובתכניו, ולכאורה היה לו סיכוי להתקבל על לבם של מתמערבים בלבד, אך למעשה גם המשכילים הדתיים וההמון היו נכונים להטות לו אוזן קשבת, משום שהמתח הדתי הלאומי בין מוסלמים ליהודים הגיע באותה עת לשיאים חדשים. ארץ הקודש היתה זירה לג׳יהאד, ואויבי האסלאם היו היהודים. הצורך בפרשנות לתמורה עמוקה זו גבר וגם האליטות הדתיות נדרשו לכך. בארכיון שירות הביטחון הצרפתי נשמרה למשל עדות מעניינת על האופן שבו פורשה באוג׳דה הידיעה על כך שברית־המועצות ניתקה את קשריה עם יש־אל(בעקבות הטמנת פצצה בבניין שגרירותה בתל־אביב בראשית 1953):
בין הפנאטים יש הרואים בכך אות לכך שההשגחה נוטה חסד לעולם הערבי, שלאחרונה סבל כל כך. פרשני הקוראן שואבים מכך גורם חדש לתקווה, משום שהפזורה [היהודית] היא בשביל המאמינים מאורע היסטורי שאינו אמור לחדול עד קץ כל הדורות.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-LA CONSTRUCTION DU MELLAH
LA CONSTRUCTION DU MELLAH
Mais en devenant capitale et en attirant une nombreuse population juive, de Fès, Marrakech, Séfrou, Salé et du Tafilalet, Meknès devait à son tour suivre l'exemple des deux précédentes capitales et avoir son quartier juif séparé. Par commodité; autant que par volonté délibérée de ségrégation. Mais sûr de son pouvoir, il ne crut pas nécessaire, comme ses prédécesseurs à Fès et à Marrakech, d'édifier le mellah à proximité immédiate de son palais pour mieux le protéger.
En 1679, il dota la communauté d'un lotissement à l'extrémité de la médina, proche des jardins et des champs de culture, appelé Ryad. Contrairement aux deux précédents mellahs, tout le terrain est propriété des Juifs sans que le Palais ou les notables musulmans y possèdent la moindre parcelle – preuve de la prospérité des membres de la communauté qui assurèrent seuls le financement de sa construction.
Les plans du nouveau quartier, bien que dressés par les architectes du roi, tenaient compte des besoins particuliers et de prescriptions religieuses de sa population, en vertu du principe d'autonomie interne. C'est ainsi que conformément à la Halakha, ils incluaient une place centrale pour le commerce et les grandes réunions publiques exceptionnelles, El gara dsouk, avec en son centre une fontaine pour la fourniture gratuite d'eau potable venant de sources de la montagne proche du Zerhoun – en plus des puits particuliers dans les cours des maisons. Sans oublier un bain public, le mikvé pour la purification rituelle et les fours publics pour la cuisson du pain selon les prescriptions de la Loi. Les murailles qui l'entourent, en plus de leur fonction de protection, ont une fonction religieuse, faisant du quartier comme une seule cour, (Iroub), pour permettre les déplacements et le port sur soi d'objets le jour sacré du shabbat. A cela s'ajoutaient les synagogues, nouvelles ou transférées de l'ancien quartier juif de la médina, toutes privées, le zèle bâtisseur des grandes familles dispensant la communauté en tant qu'entité, de bâtir et d'entretenir des lieux de culte publics. Les travaux de construction auxquels les Juifs échappèrent dit -on, en versant une forte somme d'argent au souverain – au départ obligation leur aurait été faite de construire de leurs mains leurs maisons furent essentiellement menés par des esclaves chrétiens et achevés en 1682. D'ailleurs, ce serait ces esclaves chrétiens transférés de Fès qui auraient hérité du quartier de la médina évacué par les Juifs, si on se fie au rapport des prêtres chargés par la France du rachat de ses ressortissants chrétiens captifs Pendant ces pourparlers, nous allions plusieurs fois visiter les esclaves français malades dans les lieux où les esclaves chrétiens se retirent tous les soirs quand leur travail est fini. Ce lieu qu'ils appellent le Kanot (déformation phonétique de hanout, magasin) était anciennement la Juiverie, et quand les Juifs l'ont quittée pour se placer là où ils sont à présent, le Roy y a fait mettre tous les esclaves chrétiens .. .On sait que le samedi est aux Juifs ce que le dimanche est aux chrétiens, et que ces gens -là zélés jusqu'à la superstition, aimeraient mieux mourir que de faire le moindre ouvrage en ce jour. Ce jour -là la porte de la Juiverie est toujours fermée et aussi il fallut payer au Maure gardien pour la peine qu'il fait de nous l'ouvrir. Notre logement était préparé dans la maison d'un esclave français qui y avait fait construire cette maison par autorisation du Roy. Afin d'avoir plus de liberté, il avait choisi ce quartier qui est fermé de tous côtés et où on n'entre que par une grande porte gardée par des Maures et un grand nombre de chiens qui servent de sentinelles pendant la nuit…"
Cette rencontre au mellah avec les esclaves chrétiens, avec les consuls et les délégations européennes venues négocier leur libération, devait amener certains nouveaux riches juifs à vouloir leur ressembler et imiter leur mode vestimentaire et leur tenue. Ils se heurtèrent à la farouche opposition des rabbins qui, au nom de l'interdiction pour les enfants d'Israël "d'imiter les nations", édictèrent une taqana prohibant de laisser pousser des moustaches et la mèche de cheveux sur le front. Ils se prévalaient également du sultan et de ses conseillers farouchement opposés à toute imitation des chrétiens "qu'ils détestent." Sa construction achevée, le mellah fut intégré dans l'enceinte de la ville impériale par la prolongation des murailles qui enserrent la ville, communiquant avec le quartier des fonctionnaires du Makhzen par la porte de Berrima et séparé par de vastes jardins du Palais Royal et des habitations des hauts dignitaires à Bni Mhmmed.
Quartier au départ spacieux et aéré, le sultan y faisait loger les délégations et ambassades européennes de passage, n'admettant pas dans sa capitale d'ambassade ou de consulat européen permanent. C'est à ces visiteurs, qui même quand ils n'étaient pas exceptionnellement logés dans ce quartier, s'y rendaient obligatoirement pour rencontrer les conseillers juifs du sultan dont nous reparlerons, que nous devons une grande partie de nos informations sur cette période. L'ambassadeur envoyé en 1693 par Louis XIV négocier la reconduction d'un traité de paix, le chevalier Pidou de Saint Olon, le décrivait ainsi : " C'est un quartier assez grand, mais qui n'est pas plus propre que dans les autres villes. Les Juifs ne laissent pas d'être à l'aise au -dedans et d'y avoir (même) plus de commodités que les Maures eux -mêmes…) La même impression de confort et de prospérité se retrouve dans le témoignage d'un Père Franciscain venu quelques années plus tard, en 1702, négocier le rachat de prisonniers français : "Dans le quartier des Juifs les rues sont plus larges et où l'on y voit des boutiques ouvertes garnies de marchandises. Mais dans le reste de la ville, les rues sont serrées entre deux murailles avec quelques ouvertures de temps en temps et on n'y voit que des échoppes de pauvres artisans ou de vendeurs de fruits…"
John Windus, venu en 1721 dans la suite de l'ambassadeur de Sa Majesté britannique pour la signature du traité de paix, raconte que le sultan les fit loger au mellah, dans l'une des plus belles maisons de la ville que venait de "se faire construire le Naguid et favori du roi, le Juif Moses Benattar…