יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-אליעזר בשן
יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.
תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל
תעודה מספר 90
התקס"ט או התקע"ד.
בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.
ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.
ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.
אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.
ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.
ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד
ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).
לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).
לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).
סיפור וקמע – תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
מקרה דומה קרה לחייל ישראלי במלחמת השחרור, אשר ענד על חזהו קמע שנכתב ע״י המקובל רבי שלום שרעבי. הקמע נתגלגל מסבתו אשר ענדה אותו ומסרה אותו לבתה וזו מסרה לבנה בצאתו לקרב. בעיצומה של הלחימה, שרקו כדורים סביבו. כדור אחד פגע בו וחדר לקמע, וכך ניצלו חייו של החייל.
מקרה מעניין קרה לרב מקם שרייר מניו יורק: ביום שישי 6.8.78 הגיע הרב בטיסה לנמל התעופה בן־גוריון כדי להשתתף בכנס רבנים מצפון אמריקה, שהגיעו לארץ לעידוד התיירות מקהילותיהם לישראל. הרב נתקבל בשדה התעופה ע״י משפחתו בארץ ושכח את תיק היד שלו ביציאה מאולם המכס. אנשי הביטחון שמצאו את התיק החשוד, העבירוהו לבור הביטחון ושם פוצץ. כאשר שב הרב לברר מה עלה בגורל האבידה, הראו לו את שרידי התיק ובו המצלמה המנותצת, שברי המשקפיים שלו ושאר חפצים שהתפוררו מעוצמת הפיצוץ. מבין השיירים גילה לתדהמתו כי החפצים היחידים שלא נפגעו היו: התפילין, הטלית וספרי הקודש. חומר הנפץ לא יכל להם והם נותרו שלמים ומחוסנים.
מקרה דומה קרה לחפצי הקודש של החייל דוד דלרוזה ז״ל, אשר בראשית שנת 1993 חירף את נפשו בנסותו להציל את חייה של רחל וייס ושלושת ילדיה מתוך אוטובוס בוער, שהותקף בידי מחבלים. מתוך האוטובוס שנשרף כליל, שרדה שקית שחורה ובתוכה התפילין וסדור התפילה. התפילין ומרבית הספר ניצלו.
אירוע משמח קרה בשנת 1987 לזמר האירי ג׳וני לוגאן, שר זכה בפעם השניה במקום הראשון בתחרות הזמר האירופי, האירוויזיון. הוא היה הראשון עד אז בתולדות תחרות זו אשר זכה פעמיים בבכורה. זה היה לראשונה ב־1980 בשירו ״מהי עוד שנה״ ובפעם השניה בשיר ״החזיקי בי כעת״. הזמר מייחס את זכייתו ללחש שם־השם בעברית: ״יהוה״, אותו נהג ללחוש לעצמו בכל פעם שעלה לבמה. הוא מציין כי ״המילה הזו הייתה הקמע שלי״.
ידוע למשל כי נשיאה לשעבר של סוריה, חפז אל אסד, ושליט לוב מועמד קדאפי, היו נושאים כל אחד בארנקו קמע של קלף.
את הקמעות קיבלו על פי בקשתם מהאדמו״ר הרב חיים פינטו מהעיר אשדוד, כסגולה לאריכות ימים ולביטחון מדינותיהם.
בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.
בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.
ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.
פרחה חפותה מסעודה כתי או־מסעוד כאי מסעודה אחותי ומסעוד אחי-הסיפור במלואו
מסעודה כתי או־מסעוד כאי
מסעודה אחותי ומסעוד אחי
ואח(ד) ענדו שבעה ד־(א)לבנאת וּהווא וּמראתו. איוא כּאן(א)למזג'וב כּאן(הא)דאכ (א)לשּי(א)לּי כּאן יז׳יב פ־(אל)נּהאר כּאן יאכּלו פ־(אל)לּיל.
לאיש אחד היו שבע בנות ואשה. ביש־הגדא, מה שהיה מביא ביום היה אוכל בלילה.
ואחד(אל)נּהאר מא צאב מא יאכּלו, מא צאב מא יז׳יב לבנאתו. קאל: ״בארכּו(אל)לה חתא(א)נרפד ראשי ללכלא פ־(א)לכלא וּ(א)לכליאן גייר אמא(א)נמות אמא(א)נעיש״.
יום אחד לא מצא מה לאכול ולא מצא מה להביא לבנותיו. אמר: ״ברכו הי, אלך לשממה. אם לא אמות— אחיה.״
איוא משא, יאללה משא ללכלא(א)לכלא, (א)לכלא(א)לכלא, חתּא (א)לואחד(א)למוד׳ע הווא יגלש פ־(אל)ליל והייא תז׳י ואחד(א)לימּא (א)לעגוזה ושבעה די־(א)ולאדהא ת־תז׳רי דאדא, דאדא, לא־באש עליהא! ז׳אב־להא(אל)לה עשא(אל)לילא מא יאכּלו. תמאטא עליהא תא־יענק פיהא: ״מסעודה(א)כתי״
- מסעוד כאי״
- ״מסעודה (א)כתי, על(א)(אל)שּלאמה, על(א)(אל)שּלאמה״
טוב, הלך, הלך בשממה עד שהגיע למקום אחד ושם ישב בלילה.
באה אמא רולה אחת* ושבעת ילדיה. רצה דה־דה, דה־דה, שמחה שאלוהים זימן לה ארוחת־ערב לאכול. התנפל עליה, חיבק אותה: ״מסעודה אחותי.״
- ״מסעוד אחי.״
- ״מסעודה אחותי, ברוך בואך!״
- ״מסעוד כאי, על(א)(אל)שלאמה, ענדב שי־(א)ולידאת? ענדכּ שי־בניתאת?״ קאל־להא: ״ענדי שבעה ד־(אל)בניתאת ומראתי ומא ציבת מא נוכּל־להום״. ״איוא־קאלת־לו: — ״גימד עיניכּ וּחלּהא״. ת־יציב ראשו תחת (א)לארד׳.
- ״ברוך בואך, מסעוד אחי, ברוך בואך! היש לך אילו ילדים? היש לך אילו ילדות?״ אמר לה: ״יש לי שבע בנות ואשה, ולא מצאתי במה להאכילם.״
טוב.
אמרה לו: ״עצום עיניך ופקח אותן.״
פקח עיניו ומצא את עצמו מתחת לאדמה.
צאב(הא)דאכּ תחת (א)לארד׳, מא יעטף (אל)לּהּ עליכום ועלינא בלא חדית בלא מעאודה וּירדּ(אל)לּהּ עליכּום ג'יר (אל)דּניא(אל)דהוּבאת ו(א)לפלוש ו(אל)דּניא ומא כּאין־ש פ־חאלהא. וּתא־יאכּל ותא־ישרב, תא־יא…
מצא שם דברים, שיברך ה׳ עליכם ועלינו, ללא סיפור וללא מעשייה, שיביא ה׳ עליכם כך. הכל מלא זהב וכסף, מקום מאין כמוהו.
שם הוא יושב, אוכל, שותה.
כל־נהאר תא־תדבח־לו כּבש כל,נהאר תא־תדבח תא־תעלּף פיהּ באש תוכּכּלו קאל־להא: ״א־בנתי! מא תוכּליני־ש, אנא ענדי בנאתי״ קאלת־לו: ״איוא דאבא(א)לי ענדכּ בנאתכּ, האכּ הא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועביהום וז׳יב בנאתכּ ומרתכּ ואז'י.״ קאל־להא: ״ואככא״.
כל יום שוחטת לו כבש, כל יום שוחטת. מפטמת אותו כדי לאבלו.
אמר לה: ״הוי בתי, אל תאכלי אותי. יש לי שבע בנות.״
אמרה לו: ״טוב, אם יש לך שבע בנות, הנה קח שבעה סוסים מלאי ממון, קח אותם והבא את בנותיך ואת אשתך ובוא.״
אמר לה: ״טוב.״
איוא שיר אַ־מזג'וב, עבא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון, שיר(א)גלש פ־חאלכּ! איוא קאל־להא; ״קום, קום יאללה ואחד מסעודה (א)כתי צבתהא תפררח־לכּ קלבכּ ואחד מסעודה (א)כתי.״ — ״אללה א־(א)למזג'וב אינה מסעודה (א)כתכּ? מנאין ז׳אתכּ?״ קאל־להא: ״קום יאללה כלא־דאר־(א)בוכּ, קום יאללה.״ קאל־להא: ״ז׳אב־לנא(אל)לּהּ פאין נעישו״. קאלת־לו: ״בוה עלייא״.
(אוי לך, ביש־גדא, לקחת שבעה סוסים עם ממון, לך שב בביתך.)״
אמר לאשתו: ״קומי, קומי, יללה. מצאתי אחת, מסעודה אחותי, שתשמח את לבך.״
- ׳״אחת מסעודה אחותי?!׳ ביש־גדא, מסעודה אחותך מניין באה אליך?״ אמר לה: ״נו, קומי, יללה, יחרב בית אביך. קומי, יללה, נתן לנו ה׳ מקום לחיות.״ אמרה לו: ״אוי לך.״
איוא חכּמ־לכּ (הא)דאכּ (א)לממון עמלהא־לבּ פ־בית וּכבּאהּ וּרפד בניתאתו(א)למזג'וב ורפד(א)למרא וּג'אדי. יאללה יאללה חתא לפמ(הא)דאּכּ (א)לג'אר טאח עליהום(אל)ליל קאלת־להא: ״אימא יא אימא פאין הייא מסעודה? פאין מסעודה עמתי(א)לי קאל, (א)לי קאל באבא?״ קאלת־להא: ״(א)שכּת א־בנתי, ראה (א)בוכּום מא ז׳אבכּום ג'יר ללמות, ודאבא (א)נלעב אנא ביהּ גיר מא תכאפו־ש״.
טוב. לקח את הממון והחביאו בחצר. הטיפש, לקח את בנותיו ואת אשתו והלך. הלך, הלך עד לפתח הבור. ירד הלילה.
אמרה אחת הבנות: ״אמא, הוי אמא, היכן היא מסעודה? היכן מסעודה דודתי שעליה סיפר אבינו?״ אמרה לה: ״שתקי, הוי בתי, הרי אביכן לא הביאכן אלא למות. וכעת אסדר אותו, אל תפחדו.״
איוא מא תקול אילא בקאו גאלשין והווא יתמאטא עליהא: ״מסעודה
(א)כתי״.
- ״מסעוד כאי, מסעוד כאי״.
- ״בוהּ! בוהּ! עליהא״ קאלת־להום לבנאתהא.
ובכן יושבים ויושבים ופתאום קפץ: ״מסעודה אחותי.״
- ״מסעוד אחי, מסעוד אחי.״ אמרה האם לבנותיה: ״אוי ואבוי לנו.״
- ״א אימא, האדי הייא עמתי לאש ז׳אבנא?״ בקאו, דכלו, דכלו לתחת (הא)דאכּ, תחת(א)לארד׳ גאלשין תא־יאכּלו תא־ישרבו. קאלת־להא: ״איוא דאבא(א)עטיני בניתה תבאת מעאיא״ חכּמת (א)לבניתה (אל)לּולא(א)למזג'ובה עבאתהא. קאלת־להא: ״האכּ״.
- ״הוי אמא, האם זוהי הדודה שאליה הביא אותנו?״ נכנסו מתחת לאדמה. יושבים, אוכלים שותים.
אמרה לאם: ״עכשיו תני לי אחת מבנותיך, שתישן אתי.״ לקחה את הבת הראשונה, האומללה, לקחה אותה ואמרה לה: ״קחי.״
ז׳בדתהא־להא לבררא, קאלת להא: ״נקּי־לי(א)שנאני אולא (נכּולכּ)אולא נאכּלכּ״. תא־תנקי־להא(א)שנאנהא נקי, נקי נקי נקי והייא תא־תרעד(א)למג'בונה (הא)דיכּ (א)לבנת.
נתנה לה מחטים.
אמרה לה: ״נקי לי את שיני ולא — אוכל אותן.״
החלה מנקה לה את שיניה. מנקה, מנקה, מנקה, מנקה, והיא רועדת מפחד, הבת המסכנה.
מה תקול אילא (אל)צבאח קאלת־להא: ״אימּא! יא אימּא! (הא)דיכּ עמתי ז׳בדת־לי(א)שנאנהא וּקדּ האכּדא, קאלת־לי: ׳נקי־להא (א)שנאנהא אולא תאכּלני׳״. האדיכּ (אל)לּילא (א)לּולא.
למחרת בבוקר אמרה הבת: ״אמא, הוי אמא, הדודה הזאת הוציאה לי את שיניה העצומות," אמרה לי לנקותן, ולא — תאכל אותי.״
(אל)לּילא (אל)תאניה קאלת־להא: ״(א)עטיני(א)לבניתה״. עטאת־להא (א)לבניתה. ז׳בדת־להא(א)למשאט תא־תמשט־להא ראשהא, (א)למשאט(א)למזג'ובה. קאלת־להא: ״האכּ (א)משט־לי ראשי אולא (א)נאכּלכּ״, קאלת־להא להאדיכּ(א)לבניתה(א)לוכרא, האדיכּ דאז׳ת.
כך עבר הלילה הראשון.
בלילה השני אמרה לאם: ״תני לי את בתך השנייה.״ נתנה לה.
הביאה לה מסרקות. אמרה לה: ״קחי, סרקי את ראשי, ולא — אובל אותך.״ אמרה הבת (בליבה): אוי ואבוי לי. עברה גם הבת השנייה את הלילה.
אלבניתה (אל)תּאלתה 'בדת־להא(א)להאדא. קאלת־להּא: ״האכּ (א)פלי־לי חואיז׳י אולא,א)נאכּלכּ״. בקאת תא־תפלי־להא חואיז׳הא ותפלי־להא… חתא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין: אוחדא נקאת — להא ראשהא, אוחדא נקאת־להא(א)שנאנהא אוחדא יאללה התא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין(הא)דוכּ(א)לבניתאת.
שהר וּהומּא ראקדין פ־(א)לפראש(א)לי(א)למג'בונין ת־יתרעדו פ־(הא)דיכ (א)למזג'ובה די(הא)דיכּ…
בלילה השלישי אמרה לבת השלישית: ״קחי, פלי לי את בגדי, ולא — אוכל אותך.״ נשארה הבת לפלות לה את בגדיה.
בך עברה על שבע הבנות: אחת ניקתה לה את רגלה, אחת ניקתה לה את ראשה, אחת ניקתה לה את שיניה וכן הלאה וכן הלאה. עד אשר עברה על כל שבע הבנות. וכך, במשך חודש, שכבו המסבנות במיטה רועדות מפחד.
קאלת־להא: ״איוא האד (אל)שּי לאש ז׳אבנא איבא?״ קאלת־להא: ״אשכּת יא־בּניתי״. קאלת־להא: ״איוא, (א)שמע (א)נקול־לכּ: (א)לבניתאת נזווז׳והום ללולידאת ונזווז׳ו־להום. אנתומא שבעה ד־(א)לבניתאת ואנא ענדי שבעה ד־(א)לולידאת ונזווז׳ו־להום ונזווז׳והום״. קאלת־להא: ״ואככה״. אש עמלת להא? קאלת־להא: ״איוא ריתי חנא עואידנא (אל)שבנייאת, (אל)שוישייאת תא־נעמלוהום ללבניתאת וּ(אל)שּבנייאת ללולידאת״. קאלת ל(ה)א: ״ואככא״.
אמרה (אחת הבנות) לאם: ״לשם כך הביא אותנו אבא?״ אמרה לה: שתקי, הוי בתי.״
אמרה הרולה לאם: ״וכעת שמעי מה אומר לך: נשיא את בנותיך לבני. לכם יש שבע בנות ולי יש שבעה בנים, נשיא אותם!״
מה עשתה לה? אמרה לה: ״טוב, אצלנו נהוג לשים מטפחות לבנות וכובעים לבנים.״ אמרה לה: ״טוב.״ כך עשו.
האדיכּ הייא, יאללה, יאללה, האדאכּ (אל)שּי עמלו. קאלת־להא: ״איוא קול־לי אַ־לושתי, חית תא־תכּוני״־קאלת־ל(ה)א־תא־תרקדי, כּיף ת־תעמלי?״ קאלת־להא: ״אילא אנא ת־(א)נכּון שבעאנא ת־(א)נרקד״ קאלת־להא: ״תא(א)נג'מּד עיני וּ(א)נחל פמי ולא תא־(א)נכּון ז׳יעאנא תא־(א)נחל עינייא ו(א)נג'מּד פמי״ קאלת להא: ״ואככא, (אל)לה יכּתר כירכּ באש האדיתיני.״
אמרה לה (האם): ״אמרי לי, הוי גיסתי, כיצד את ישנה?״.
אמרה לה: ״כשאני שבעה אני עוצמת את עיני ופותחת את פי, ואם אני רעבה אני פוקחת את עיני וסוגרת את פי.״
אמרה לה: ״טוב, תודה לך שסיפרת לי.״
אש עמלת הייא, (הא)דיכּ מראת מסעוד כאהא? חכּמת(אל)שוישיאת (אל)שבניאת עגּבתהום ללולידאת ו(אל)שוישיאת עמלתהום עלא בנאתהא בשבעה. אש עמלת? הנאתהא חתא קאמת ז׳את שבעאנא מייתה מכלייה, דאר־(א)בוהא וחאלה פמהא ומגמדה עיניהּא. ראהּ… והייא תחכּם(הא)דיכּ מראת מסעוד כאי, אש עמלת לבנאתהא? שלתּהום אוחידה בוחידה, בוחידא, בוחידא ועמרת־לכּ שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועבאתהום וז׳בדתהום ומשאת בשואין וּב(אל)תאויל ומסעוד כאי כלאתו ראקד פ־(אל)תּרכּין. כלּיהּ אבוהּ!
מה עשתה אשת מסעוד? לקחת את המטפחות, נתנה אותן לבנים, ואת הכובעים חבשה לשבע בנותיה.
מה עשתה? חיכתה עד שרולה שבעה ופתחה את פיה ועצמה את עיניה. לקחה אשת מסעוד את בנותיה והוציאה אותן אחת אחת, אחת אחת.
העמיסה ממון על שבעה סוסים, הוציאה אותם והלכה, באיטיות אך בבטחה. ואת ׳מסעוד אחי׳ השאירה ישן בפינה.
איוא משאת והייא תהאדא, האדיכּ אימּא(א)למזג'ובה די־(הא)דיכּ אימּא (א)לג'ולה. קאמת צאבת האדוכּ (אל)שואשי(א)למזג'ובין (אל)שבניאת, אומא(אל)שואשי עגבתהום הייא לבנאתהא.
איוא, אש עמלת? חכּמת(הא)דוכּ (אל)שבאני כּול(הא)דוכּ א(ל)שבעה די־(א)ולאדהא כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול חתא(א)כּלתהום בשבעה כּאמלין(א)לי מא כּלאת ואלו והייא תז'בא(ד)ת ת־תפתש עליהא. קאלת־להא: ״הא, יא־אימּא (א)לג'ולה, יאכּ מא תשחאכ־לכּ חבתי תלעבי בייא?״ ואנא (א)לי לעבת ביהא, ראה (א)ולדהא (א)לי (א)כּלת, ראה בנאתי, הא הומא חדאיא.
אמא רולה הטיפשה קמה, מצאה את המטפחות. מה עשתה? לקחה את בעלי המטפחות האלה. אבלה את שבעת ילדיה, אבלה, אבלה, אבלה, אכלה, אכלה, אכלה, אבלה, עד אשר אכלה את כולם ולא הותירה דבר, אז יצאה לחפש את אשת ׳מסעוד אחי׳. ץ
אמרה לה האשה: ״הוי, אמא רולה, את חשבת להתל בי ואני התלתי בך. הרי את ילדיך אכלת והנה בנותי לידי.״
איוא משאת תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תא־תז׳רי ותצבּר־לכּ מסעוד ראהא. — ״מסעוד כאי! א־מסעור כאי! מנאין נבראכּ? קאל־להא: ׳׳(א)בדאני מן אודינתי מא שמעת־ש ראי מרייתי.״
טוב. הלבה הרולה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, ומצאה את מסעוד אחיה. — ״מסעוד אחי, הוי מסעוד אחי, מניין אתחיל לאכול אותך?״ אמר לה: ״התחילי מאוזני, כי לא שמעתי עצת אשתי.״
וּברכר־לכּ עליה כּול מא תאכּל כּול מא תאכל חתּא (א)כּלתו ומשאת תז'רי, תז'רי, תז'רי, חתּא (א)לי כלּאת פיהּ מא תרא באש, גיר (א)לעד׳אם ומשאת־לכּ וּהייא תלוח ראשהא פ־(א)למזג'וב ר־(א)לואד. ודאבא (א)לג'ולאת, אילא כּאן(א)לואד מא יקטעוה־ש. טאחת פ־(א)לואד, משאת. קאלת־להא: ״שיר(אל)לה־לא יקוומכּ״.
התנפלה עליו, אוכלת, אוכלת, אוכלת עד שאבלה אותו. הלבה, רצה, רצה, רצה, עד שהשאירה ממנו רק עצמות, וזרקה עצמה לנהר. והרולות, אם יש נהר הן אינן יכולות לחצותו. נפלה לנהר ומתה.
אמרה אשת מסעוד: ״לכי, ושלא תהיה לך תקומה.״
משאת פ־חאלהא, משאת לענד (אל)שלטאן קאלת־לו: ״קום (א)נג'ניכּ וּ(א)נג'ני(א)למחלּה דיאלכּ״.
עבּאת־לכּ (א)למחלה ד-(אל)שלטאן ומשאת־לכּ ל(הא)דאכ (א)למוד׳ע חתּא עמּרת כיראת (אל)לה יעטף (אל)לּהּ עליכּום ועלינא בלא חדית בלא מעאוודה.
הלכה אשת מסעוד אל המלך, אמרה לו: ״קום, ואעשיר אותך ואת חייליך.״
לקחה את חיילי המלך והלכה למקום ההוא. מילאה מבל טוב ה׳, עליכם ועלינו בלי סיפור ובלי מעשייה.
וּרפ(ד)ת־לכּ (הא)דאכּ(א)לממון ורפ(ד)ת־לכּ — מן ג'יר וז'הכּום — מסעוד כאהא עמלתהו־לכּ פ־(א)לכנסה וּז'אבתו ועבאת־לכּ (א)לממון (א)לי חבת חתּא מא כלּאת חתא חאז'ה תחת(הא)דאכּ(א)לארד׳.
לקחה את הממון הזה, ולקחה, במטותא מכם, את ׳מסעוד אחי׳ ושמה אותו בשק.
לקחה את בל הממון ולא הותירה שום דבר מתחת לאדמה
א, משאת אימּא(א)לג'ולה מא(ת)ת ומאתו שבעה די־(א)ולאדהא —כארז'ין מן(א)לבאש וּעבּאת הייא בניתאתהא ועבּאת ראשהא ועבאת (א)לפלוש וּג'נאת (אל)שלטאן האכּדאכּ יעטיכּום(אל)לּהּ ועלינא בלא חדית בלא מעאוורה..
מתה אמא רולה ומתו שבעת ילדיה, לא עליכם, ואשת מסעוד לקחה את בנותיה ואת הכסף והעשירה את המלך.
כך יתן לכם ולנו אלוהים בלי סיפור ובלי מעשייה.
ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל
. בית הספר
מבחינת ההשכלה הפורמאלית, קיימים הבדלים ניכרים בין האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו. מעמדם המשפטי של יהודי אלג׳ידיה וחדירתה הממושכת והמעמיקה של התרבות הצרפתית, הביאו לידי כך שחוץ מכמה מקומות נידחים בדרום, ביקרו כל הילדים היהודיים באלג׳יריה בבית־ספר ציבורי. אין זאת אומרת כי השיגו רמת לימודים שווה לזו של ילדי צרפת או ישראל, אבל הם רכשו לעצמם אוצר ידיעות מוצק ומגוון למדי.
החל משנות הששים של המאה שעברה, התחילה חברת ״כל ישראל חברים״ (ה,,אליאנס״) בהקמת רשת בתי־ספר, בראשונה באזור הצפוני של מארוקו (תטואן, טנג׳ר) ולאחר מכן בתוניסיה, ובמארוקו המרכזית והדרומית. בתוניסיה למדו ילדים רבים בבתי־ספר צרפתיים! אולם מספר ניכר של ילדים — במיוחד בדרום הארץ — לא זכו לכל השכלה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית מגיע אחוז זה ל־26, אך יש להניח כי לאמיתו של דבר האחוז גבוה יותר.
במארוקו גדול עוד יותר אחוז הילדים שלא ביקרו בבית ספר. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית היו כ־21,000 תלמידים ב־60 בתי־ספר של האליאנס, וכ־2,500 תלמידים בבתי־ספר הצרפתיים יהודיים המעטים, ואילו 14,000 ילדים, היינו 37% מתוך כלל הילדים, היו מחוץ לכתלי בית הספר, אם בגלל חוסר מקום ואם בגלל העובדה שהוריהם לא השתדלו לשולחם לבית־ספר. ילדים אלה נהנים לכל היותר מלימוד בתלמוד־תורה מהטיפוס הישן).
הערת המחבר: בעשור השנים האחרונות השקיעו מוסדות חינוך ציבוריים וארגונים דתיים כגון ״אוצר התורה״, ו״אהלי יוסף יצחק״ מאמצים רבים הראויים לציון ולשבח כדי לשפר את הרמה החינוכית וההוראתית בתלמודי התורה. במיוחד בלט הדבר בערי השדה ובכפרים הנידחים. הוקמה רשת ״חדרים״ מתוקנים שבהם לומדים הילדים תודה ונהנים מדאגה לתזונתם ולבריאותם.
לאור ההסתכלויות שערכנו במארוקו, נראה לנו כי מספרים אלה מציגים את המציאות בצורה אופטימית במקצת. ראשית, יש להבדיל בין מספר הילדים הרשומים בבית־ספר ובין מספר המבקרים בו בסדירות מגיל 6 ועד 14. שנית, מבלי שהדבר ימעט את דמות פעולתה של כי״ח, אין להתעלם מהעובדה כי היקף הבעיות הטעונות פתרון ודחיפותן לא תמיד מאפשרים הקמת בתי־ספד היכולים להתחרות, בתנאים החומריים ובהכשרת מוריהם, בבתי־הספר שבצרפת או בישראל.
מה הם איפוא הסוגים השונים של בתי־הספר בהם יכול היה הילד לבקר לפני עלייתו? בתי־הספר של האליאנס, שההוראה בהם נמצאת תחת פיקות המדינה, שוכנים בדרך כלל בבנינים חדשים למדי, שתנאי הלימוד בהם יכלו להיות טובים, אלמלא היו הכיתות מאוכלסות יתר על המידה. בבתי־ספר אלה מלמדים את כל המקצועות המקובלים, תוך כדי הקצאת מקום ללימוד הלשון העברית); אולם בבתי־ספר רבים מלמדים מורים שלא עברו הכשרה מספקת. אמנם הם עובדים מתוך רצון טוב, אבל לפי שיטות מיושנות המבוססות על שינון וחזרה מיכנית. מאידך, המספר הרב של התלמידים אינו מאפשר הוראה אינדיבידואלית לילדים הזקוקים לכך. בית הספר של האליאנס הוא בעל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע ילד בן המלאח. אבל במרבית המקומות רחוקה רמה זו מלהשתוות לרמת בית הספר היסודי המוכר אצלנו.
הערת המחבר: בשנים שלאחר הפיכת מארוקו לארץ עצמאית, הוכנס לימוד השפה הערבית! לבתי ספר שונים במדינה והילדים שהגיעו בשנים האחרונות מסרו על כך שהוכרחו ללמוד ערבית, כלומר, נוספה שפה שלישית ללימודיהם, וע״י כך פחתו עוד יותר השגיהם הממשיים ברכישת לשון יציבה ומגוונת.
קצת למעלה ממחצית הילדים הלומדים ביקרו בבית־ספר של האליאנס. מבין השאר, ביקר חלק באחד מבתי־הספר המאורגנים ע״י הקהילות הגדולות. בתי־ספר דתיים אלו, הקרויים במארוקו בשם ״אם הבנים״, שוכנים בחדרי כיתה קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של ילדים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי־הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא. תורת החשבון, הציור ומדעי־הטבע אינם כלולים בה. אין לומר כי יש בכך עקרון מוגדר ? פשוט, איש לא העלה על דעתו את האפשרות להורות דבר מחוץ ללימודי הקודש. ועל מנת לשנות את הקיים וללמד מקצועות חילוניים, יהיה צורך, בדרך כלל, להתחיל בהכשרת המורים עצמם. יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית־ספרה בכיוון מודרני יותר! כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה. אולם מלבד מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, יש לצפות מילד האומר שלמד בבית־ספר במשך 6 שנים, שלא ידע את לוח הכפל.
ילדים רבים רוכשים את השכלתם הבלעדית ב״חדרים״. אלה הם חדרים צרים ובלתי מאווררים ולעתים קרובות אף מלוכלכים, בהם מצטופפים הילדים ושרויים במצב של אַפתיה או של אי־סדר רעשני, כשמסביבם שורצים זבובים ועל גבם עומד מורה המלמד אותם לקרוא עברית בשיטות פרימיטיביות (מדביקים על הלוח פסוק מתוך התנ״ך, קוראים אותו עד לידי אוטומטיזציה מוחלטת, ואח״ב מורידים אותו ושמים במקומו פסוק אחר). ילדים רבים שלמדו ב״חדר״ לא רכשו כלל או רכשו מעט מאוד מתורת הקריאה (והכתיבה) בעברית, גם לאחר שביקרו שנים אחדות בכיתות הללו, ההומות מרוב ילדים. ילדים רבים הגרים באיזורים המרוחקים, בפנים הארץ, או בצפיפות הגדולה שבערים הגדולות (בהן אין בתי־ספר שיספקו את כל הצרכים) אינם מבקרים בבית־טפר כלל. כאמור למעלה, נעשים עתה נסיונות לקלוט גם ילדים אלה במסגרת כלשהי של לימוד וחינוך. אין למעט בחשיבותם של המפעלים, בין אם הם ארציים או מקומיים, אפילו אין הם מצליחים להתגבר על כל הקשיים הנערמים בפני המארגנים.
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו-מ "יהדות מרוקו"פרקים בחקר תרבותם –יששכר בן עמי
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
ה " תקאף " הוא פולחן נפוץ בעולם המוסלמי בכלל ובצפון אפריקה בפרט, וידוע גם בחלקים שונים בעולם. מקומו בחיי האוכלוסייה המוסלמית והיהודית חשוב ביותר. זה מנהג הקיים עד היום ( הספר נכתב בשנת 1976 ), אף על פי שניכרים בו סימני נסיגה מאז התפשטות התרבות האירופית בצפון אפריקה.
הערת המחבר – בכמה ספרי רפואה עממית יהודית מתרגמים מונח זה, הרווח אצל יהודי צפון אפריקה, ב "קשור". מובנו של התקאף הוא סגירה, נעילה, עתירה, כישוף משתק. אצל הגברים זה שיתוק כוח הגברא. בפי הצרפתים Nouerie de L' auguillette . אצל הנשים זוהי נעילת אבר המין, שמטרתה לשמור על בתולי האשה או להופכה לעקרה.
א.פ…קישור לאתר בצרפתית המפרש את הנושא…מעניין
אחד הראשונים שנגע בנושא זה היה מוּליירא-MOULIERAS- שציטט כמה נוסחאות לא שלמות הרווחות אצל המוסלמים. שנתיים אחריו, הקדיש גדופרוא- דמומבינה כמה שורות לבעיה בספרו " Les ceremonies de mariage en Algerie , אולם רק בחיבורו של דוטה ישנה דוקומנטציה ראשונה של מנהג זה.
מושאם אחריו, הביא כמה נוסחאות מענינות אפילו חוקר מנוסה כווסטרמארק לא עמד בתחילה על תפוצתו וחשיבותו של פולחן זה. במחקרו על החתונה המוסלמית במרוקו מציין הוא מנהג זה רק אצל שבט ברברי אחד. מאוחר יותר, הוסיף כמה פרטים מענינים על התקאף. לדה מזכירה כמה נוסחאות לא ידועות, ומדיי״ חוזר על דבריה מבלי להזכירה בשמה.
קשה לעמוד על ראשיתו של מנהג זה הנפוץ בין היהודים והמוסלמים שבצפון אפריקה, וכן לא קל להחליט איזו קבוצה אתנית השפיעה כאן על חברתה. מן הראוי לציין שספרי המגיה הערביים נמנעים מלמסור נוסחאות של התקאף, אף על פי שקיומו מוכח על ידי הנוסחאות המרובות המיועדות לבטלו. פסוק קשה מספר דברים, שנתן מקום לפירושים שונים, מוסב לפי התרגום הירושלמי על ״איסורי דחתנין וכלה״.
דברים כד, פסוק ו: לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל.
אברהם אבן עזרא דן בהסבר זה. אצל יהודי כורדיסטאן, בזמן החופה, מבקש הרב מהנוכחים, בשם אותו פסוק, שלא לגרום נזק לזוג הצעיר, ואין ספק שמדובר פה בתקאף. כמובן, יתכן שהקשר לפסוק מאוחר הוא, אבל דומה שעפ״י הרמז המוזכר על ידי התרגום הירושלמי וגם ע״י אבן עזרא, מותר לשער שאנו עומדים מול מקרה טיפוסי של התקאף. בתקופה המקראית, לפי קונטנו, מנהג זה היה קיים כבר אצל האשורים והבבלים.
סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
״כולנו תועים בחשיכה״
האדם, נזר הבריאה, מגלה ארצות וכובש החלל, בן תמותה הדורש במדע ושולט בו, חוקר באיתני הטבע ושם בפיהם רסן, ובכל זאת: מה קטן ועלוב הוא לנוכח חידת הנצח וסוד החיים. חסר אונים מול החידלון, אובד בין ערפיליות ותועה באינסוף. קצר־ יד לעומת העל־הטבעי, המאגי, ומה שבנם, במזל ובגורל. בודק במופלא ובנסתר, חרד לקיומו ולאחריתו ומבקש נחמה בגלגול נשמות, בהישארות הנפש. צופה אל פני עולמות נסתרים, שמעבר לחושים, למקום ולזמן.
האדם, שמושגיו מוגבלים, המנסה להשליט בטבע את חוקיו והגיונו הצר, שופט את היקום במילותיו הקטנות. והנה, תנודה אחת במערכת השמימית מזעזעת את קיומו, משבשת את חוקיו ואת כלליו המדעיים והפילוסופיים. בדורות האחרונים האדם רחוק מהאמת ומאלוהיו כפי שלא היה מעודו, לכן כה בודד הוא וירא, כפי שלא היה מעולם.
משחר בריאתו האמין האדם בכוחם של קמעות, ברזי האותיות ובשם המפורש. אלו הן למעשה תפילות של קבע, בקשות מוצקות, השבעות, כתובות, לחש או אמירה בנוסח מלא או מצומצם. זהו כלי הקשר שבינו לבין העל־טבעי, הנתיב לכוח הנסתר, המגע המאגי והמגנטי עם אלוהים ועם כוחות הטבע.
כוחם והשפעתם של קמעות ויסוד אמונת האדם בהם, כמו התוצאות המעשיות היכולות להתלוות אליהם, נטועים הם לעתים גם בגלי מוחו ובשינויים הכימיים המתחוללים בו. אך לרוב, יסודם בתהפוכות נפשו ובאמונתו העזה. אמונה זו חזקה כל כך, עד כי בכוחה להזיז דברים, לשנות מצבים ולהרחיק חרדות, לחזק את כוחו וליצור תהפוכות ממשיות בגופו, בנפשו, ובגורלו של אדם אחר. גורל, אותו מושג שמעבר להגיון, הנתון בידי כוחות רחוקים ממעל וכוחות הטבע מלמטה, השולט באדם ומכוון את מהלך חייו ולעתים מאפס אותו ואת תקוותו ומרחיק מעליו את השגחה העליונה.
תופעת הקמעות הינה למעשה שילוב מוזר של אמונה בגורל ובאפשרות להשפיע עליו ע״י ריצוי, תפילה, השבעה, בקשה, לחש, אמונה – בצורה של יסודות, שמות וצירופים עתיקים, בעלי כוחות נסתרים ומאגיים.
זהו השילוב בין הגורל הנגזר, העיוור, ובין האמונה בהשגחה העליונה, בשכר ועונש ובחסדי השם. היהדות, כידוע, שוללת את מושג הגורל, מהיות עם ישראל נתון להשגחת בוראו. ״אין מזל לישראל״, נאמר במסכת שבת(קנ״ו ע״א).
יש המאמינים בהשפעתם של כוכבים על קיומנו, בשליטתם של כוחות עליונים המושכים בחוטי הווייתנו, בקיומם של יצורים נבונים בחלל הרחוק המכוונים אולי את מהלך חיינו. קיימת שאלת מהותו המוטלת בספק של האדם, היסוד הטרגי שבגורלו, התקשרותו לקיומו ולמקומו ביקום באופן נגזר מלידתו, ללא חופש בחירה, תוך מתן כלים מוגבלים לצפייה מסביבו ובהם: תבונתו, חושיו, נפשו וחרדותיו.
הפילוםוף־תיאולוג־פםיכיאטר קרל יאספרס קורא לתופעות שמעבר לטבע וממעל לניסיונו של האדם בשם ״פענוח כתבי סתרים״.
האם ניתן לייחס לקמעות ניסיון לפענח את אותם ״כתבי סתרים״ כדי לפענח את הנסתר ולהיעזר בכוחותיו? הניסיון לפענוח מגלה את מגבלותיו של בן האנוש ואת איךאונו לנוכח הבריאה והיקום, או בקביעתו של גתה: ״כולנו תועים בחשיכה, אנו מוקפים באטמוספרה שעל אודותיה איננו יודעים ולא כלום, לא על המצוי בה ולא על אופן התקשרותה עם רוחנו״.
יש המייחסים וקושרים את השפעת הקמעות לצדדים נפשיים ולכוחות הטמונים באדם, כגון: טלפתיה, היפנוזה, פרפסיכולוגיה ובעיקר טלקינסיס, ההנחה בדבר מציאות כוחות עליונים, על טבעיים, המוכשרים להניע ולהזיז עצמים רחוקים ב״כוחם הרוחני״. כמו כן מייחסים את השפעת הקמעות לכוחות שבהתבוננות הפנימית, בטראנס, בהיפנוזה העצמית ובראיית הנסתר. אדם שרוי לעיתים במצב נפשי או מוחי שמעבר לנורמאלי: חיזיון, הזיה בהקיץ, ראיה ושמיעה של דברים. הללו נעשים ללא פעילות של החושים או של עצמים מהעולם החיצון, אלא מתוך הפרעות בתפקוד המוחי, או מתוך מצב של דמוי־שיגעון. המצב המוחי משויך לעיתים לגירויים או לשינויים כימיים בצורת חילופיחומרים במוח. למצב של התגלות אלוהית ושל חוויה מיסטית, טראנם ומשמעות שהיא מעבר לזמן ולמקום.
תופעות שכאלה יוחסו לאישים בהיסטוריה אשר חוו את חווית ההתגלות, את הדבקות וההשראה האלוהית, או את קפיצת הדרך והריחוף, במובן של שבירת חוקי המדע והטבע. המסורות מייחסות זאת לישו, פאולוס, תרזה, ג׳אן דארק, ומהעבר האחר: אליהו הנביא, יחזקאל, רבי נחוניא בן־הקנא. השילוב של כוחות פנימיים עם אמונה עזה ועם הכוח המאגי־מיסטי המיוחם לקמעות, דהיינו: לעצמים ולשמות עתיקים ומאגיים, יש בו לעיתים משום מציאת מרפא ומענה לדווי האדם ולמצוקתו.
תופעות דומות מיוחסות להילה אפילפטית, למצבים מוחיים־ נפשיים של מחלות הנפילה וסכיזופרניה. גם מצבים מיסטיים דומים של התודעה מיוחסים לעיתים לליקויי נפש.
במזרח הרחוק ניתנים מצבים לא נורמאלים כאלה להשגה ע״י ריכוז ומדיטציה, מה שביהדות מושג ע״י המונח ״דבקות״. תופעות שכאלה ואחרות מסבירות לנו את המניעים, הכוונות וההשפעות שמאחורי העשייה והכתיבה של הקמעות ואת האמונה בהם.
השימוש בקמעות עתיק יומין, מיום היות האדם. מופלאה היא התייחסותו ואמונתו של האדם בכוחן של קמעות. התופעה נפוצה בקרב האדם הפשוט ומקובלת אצל האדם המשכיל והנאור. אנשי מדע, מדינאים, אמנים וספורטאים דגולים מאמינים בכוחן של קמעות ומשתמשים בהן בגלוי ובהסתר. מאמינים ואפיקורסים כאחד, דורשים בנסתר בצר להם, מניחים פתק בכותל־המערבי, מבקשים מזור ומענה במילת רז כתובה. הנה מספר דוגמאות של אירועים, בהם קמעות מפורסמים נודעו בזכות כוחם לחולל מעשה:
כמיל שמעון המנהיג הלבנוני הנוצרי, ונשיא לבנון לשעבר, ניצל פעמים רבות מהתנקשות בחייו, האחרונה שבהן התרחשה בראשית שנת 1987. מכונית תופת שחדרה לשיירתו גרמה למותם של שלשה משומרי ראשו, אך מכוניתו המשיכה לנסוע והוא יצא בשריטה קלה בלבד. מיד הכריז בגאווה כי הקמע שהוא עונד הוא אשר שמר ושומר עליו מכל רע.
מסעו של מוחמד אל טאיף והנסיון להפיץ את דתו בין השבטים- בעריכת חוה לצרוס יפה
חרם נגד בני האשם
ההגירה של רוב המאמינים אל ארץ חבש הפיגה למשך זמן־מה את המתיחות שהיתה בעיר. אך כאשר התאסלם עֹמר, החריף הניגוד מחדש. אנשי מכה הזריזים, שלא רצו להגביר את הפירוד בעיר, החליטו להחרים את כל משפחתו של מוחמד, אף על פי שרובה היתה עדיין עובדת אלילים ולא הכירה בדתו של מוחמר. הם החליטו שלא יתחתנו ולא יסחרו עוד עם בני האשם, כתבו על כך הסכם ותלו אותו בכעבה. בתולדותיו של מוחמד נקרא פרק זה ״ענין הערוץ (מעבר צר שנכנס בין ההרים) והדף אשר עליו היה כתוב החרם״. נראה שסופו של דבר היה, שבמידה מרובה סילקה המשפחה את הגנתה ממוחמד, עד שאבו בכר עצמו צריך היה לבקש חסות אצל אחד מבני השבטים בקירבת מכה.
מותם של ח׳דיג׳ה ואבּו טאלבּ
מצבו של מוחמד החמיר עוד יותר משמתה אשתו, שהיתה האדם הראשון שהכיר בו, וכשמת דודו אבו טאלב, שאמנם לא הכיר מעולם בשליחותו של מוחמד, אך ראה מחובתו, כראש המשפחה, להגן עליו.
מסעו של מוחמד אל טאיף והנסיון להפיץ את דתו בין השבטים
כאשר סר ממנו צלו של דודו אבו טאלב, וכאשר שורות אנשי מכה נסגרו בפניו, ניסה מוחמד להפיץ את דתו בעיר טַאִיף, עיר אחות של מכה, גם היא עיר של סוחרים. אמנם, עיר זו היתה מיושבת על־ידי שבט אחר, אבל היו יחסי חיתון ומסחר הדוקים בין שתי הערים. אולם הפעם שגה מוחמד ושליחותו לא הצליחה. ולא עוד, אלא שהוא נאלץ היה לבקש שם את חסותם של אנשי מכה מתנגדיו, שנמצאו אותה שעה בטאיף, ואלה הגנו על בן־עירם בפני אנשי העיר השניה. לאחר מכן ניסה מוחמד את מזלו אצל בני השבטים אשד ביקרו ב״חַג׳״, כלומר, עלו לרגל למקומות המקודשים בקירבת מכה. אך בני השבטים סירבו להטות לו אוזן. מוחמד לא אמר נואש, ולבסוף מצא אוזן קשבת בין אנשי אלמדינה שעלו ל״חג׳ ״ אל מכה.
יש לנו מסורות רבות ונרחבות מאוד בנוגע להתקשרותו של מוחמד עם אנשי אלמדינה. ברם, כפי שהדבר טבעי, האגדה כאן מרובה על ההיסטוריה. המסורת המוסלמית שואלת מדוע הצליח מוחמד אצל אנשי אלמדינה, בשעה שלא הצליח לא במכה ולא בטאיף ולא אצל אנשי השבטים. המסורת עונה: מפני חסד האלהים וגזרתו ישבו יהודים בעיר הזאת, ועל כן היו אנשי אלמדינה רגילים לשמוע על עבודת אל אחד. השבטים נד'יר וקריט'ה ( אלכּאהנאן) ושבט קינקאע
יש להוסיף לעניין זה, שהמסורת המוסלמית עצמה מדגישה אותו, את העובדה, מוחמד בא לשמש בתפקיד מתווך מבחוץ, שהיה עשוי לעשות שלום בין השבטים היריבים באלמדינה.
המסורת המוסלמית מרבה לספר על פגישות בין מוחמד ובין אנשי אלמדינה, שבאו אל מכה לחג׳. הוא פנה אליהם כדרך שפנה אל השבטים, ובשנה אחת התקשר עם ששה אנשים. לאחר מכן בא בברית עם קבוצה גדולה יותר. הברית נקראת במסורה המוסלמית בשם ״ עַ ק בַּ ה ״ — מעלה הר, על שם מעלה ההר אשר היה על־יד העמק הקדוש והר ערפאת בסביבות מכה ששם נכרתה הברית ההיא. מוחמד מקבל על עצמו לעזוב את עמו והוא מצטרף אליהם: ״דמי דמכם, חרבי חרבכם״. לעומת זאת מקבלים עליהם אנשי אלמדינה להגן עליו כשם שיגנו על נשיהם ובניהם. מסופר שנבחרו שנים־עשר נשיאים, ״ נֻ קַ בָּ א ״ — נקובי שׁם, כפי שעשה ישו או כפי שעשה משה.
האמונה החדשה באלהים שינתה את יחסי האמון בין בני־האדם. החידוש היה שהדת הפכה לגורם של קירבה כמו קירבה משפחתית ושבטית: הדת באה תחת קירבת הדם.
ההגירה לאלמדינה
מוחמד לא יכול לבוא בראש מאמיניו ממכה אל אלמדינה מטעמי בטחון, שהרי אנשי מכה לא ראו בעין יפה יציאת מספר ניכר מאנשיהם לשבט אחר. מצד מוחמד היה איש מדינה וחכם מכדי לבוא כפליט. על כן הוא שלח בראשונה מאמיניו — ביניהם עמר ועת׳מאן שחזר מחבש — ולבסוף הלך בעצמו. טבעי הדבר ש״הגירה״ (״הגילה״) זו הוקפה בזר של אגדות. יש כאן צד פסיכולוגי חשוב מאוד. מוחמד היה איש מצליח מאוד בחייו, אבל התפעלות מהצלחה היא התפעלות קרה. על כן אוהבת האגדה לתאר את הסבל, את הרדיפה, את הסכנה, אשר בה היה נתון הגיבור. בסוף ימיו החל מוחמד עצמו באגדה זו, כפי שאנו קוראים בסורה 9 (א הסודות האחרונות), 40 :
האם לא תעזרו לו ? כבר עזרו אללה כאשר הוציאוהו הכופרים, אותו ועוד אחד כשהיו במערה, כאשר אמר לחברו: אל תתעצב, כי אללה אתנו. אז הוריד אללה מנוחתו (״סַכִּינַה״ — שכינה) עליו וחיזקו בגדודים שלא ראיתם אותם, ועשה דבר הכופרים לשפל ואת דבר אללה עליון.
אגדה זו המשיכה לצמוח. כך מסופר, שבזמן שהיה מוחמד עם אבו בכר במערה, עכביש טווה את ביתו לפני המערה והרודפים סברו שאין הוא יכול להיות בתוכה כמו במדרש על דוד ושאול, כששאול רדף אחרי דוד (זה מוטיב שנמצא במקומות שונים). אך בלי ספק, גרעין האמת שבסיפור הוא, שמוחמד ואבו בכר היו האחרונים שיצאו מן העיר מכה. כאן שוב רואים את אומץ לבו של האיש ואת רוחו המרחיקה ראות.
הכל ציפו לו באלמדינה. עברו ימים ולא בא. יום אחד, יום חם מאוד, שכבו אנשי העיר לישון ולפתע הופיעו מוחמד ואבּו בּכּר. אחד היהודים שעמד על ראש מצודתו השגיח בהם וצעק: הוי, בני קילה (תואר משותף לשני שבטי אלמדינה הערביים החבר שלכם בא! מוחמד נכנס לפרבר הדרומי, אבל עדיין לא לתוך העיר, כי רצה לברר קודם איזה מקום יתאים לו ביותר.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- סיפור וקמע תופעות בעולם הרז והנסתר כתב: עוזיאל חזן
סיפור וקמע
תופעות בעולם הרז והנסתר
כתב: עוזיאל חזן
צייר: רפאל אבקסיס
נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.
סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.
פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.
עוזיאל חזן
סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו, יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו״ל.
רפאל אבקסיס
אמן יחודי ומקורי שיצירותיו מוצגות בתערוכות, גלריות ומוזיאונים בישראל וברחבי העולם. עבודותיו מאופיינות בצבעוניות רבה המשלבת פסוקי תפילה ויסודות קבליים עם דמויות ורעיונות מעולם הדמיון.
זכה בעיצוב שלוש כרזות לימי העצמאות של ישראל
"לכי בצעדך הנעלם ההשגחה העליונה, הנצחית, ובלבד שלא יהא ספק בלבי מפני תעלומה זו… גם אם יהיו צעדייך נראים כאילו הם שבים לאחור"
לסינג
״המלה היא סמל המחזיק את המהות, המשנה את הדברים. מלה היא פגישה בנקודת הקרע בין הגלוי והנסתר".
ז׳אן ז'נה
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן עמי ז"ל
טקסים אחרים קשורים למעבר סף הבית, מקום בו לפי האמונה העממית יושבים השדים (פיזור מים, חלב וכוי). גם הסיבובים שהכלה עושה סביב בית החתן קשורים כנראה לפחד מפני השדים.
כשעומדים להוריד נפטר לקברו נוהגים לפזר סביב הקבר אבקת זהב או לזרוק מטבעות כסף. זהב או כסף זה מיועדים לשדים, שלפי האמונה עסוקים באיסופו ולכן הם אינם מתפנים על מנת להזיק. השערתי היא, שיחד עם מות היהודי מת כפילו ולכן משפחת השד כועסת על המת או על משפחתו ורוצה לנקום בו או בהם. ברם׳ חייב אני להזכיר שקיימת סברה האומרת, שזהב זה המפוזר לשדים, מיועד לאותם שדים שהם פרי זרע לבטלה שהוציא הנפטר! כך מקבלים הם כביכול את חלקם בירושה ולכן נהוג לקרוא באותו מעמד את הפסוק מברא׳ כה, ו, הקשור לשילוח בני הפילגשים ע״י אברהם: ״ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם״.
השדים נוהגים להסתובב בלילה. היהודים נוהגים לומר: היום שלנו והלילה שלהם. לכן נמנעים מלצאת בלילה, והחייב לצאת – נוקט אמצעי זהירות. אם מיילדת נקראת בלילה היא נושאת איתה מלח וחומרים אחרים המבריחים שדים. ישנם סיפורים רבים על שדים או שדות התופסים בני אדם. אביא כאן סיפור שסופר לי ע״י א.כ. (ושוב בשינוי השמות, שכן הדבר קרה פה בירושלים והאנשים עדיין חיים).
״ובכן מדובר על אדם שנכנה אותו בשם יעקב, שעבד בגן החיות. בחוזרו בלילה לביתו הוא נפל לתוך בור מלא מים. תפסו אותו (הכוונה לשדים. יש לציין כאן שהרבה שדים קשורים למקומות ריכוז של מים). תפסו אותו ונשאר כך עד למחרת בבוקר. דק למחרת נתנו לו לזוז ואז הוא הלך הביתה. התחיל להרביץ לאשה ולילדים. לא השאיר מה לעשות. מה הם לא ׳כתבו׳? יכתבו׳ לו אצל מוסלמי מאבו גוש, ׳כתבו׳ לו אצל מוסלמיה ולא השאירו אף יהודי. פתאום אני יושבת ואחותו של יעקב באה. אמרה לי: מה שתעשי, תעשי לכבוד אלוהים אם את יודעת משהו. אמרתי לה: בשמחה. קמתי והכנתי את הדבר הראשון. חומוס, קניתי כל מה שהיה צריך, כל הדברים שהכלה צריכה: כחל וכוי. קניתי עדשים, אפונה. לקחתי ׳בכור׳(קטורת) ולקחתי אותו ליד. לקחתי אותו לתל־ אביב. הלכנו רק שגינו. לא הלך אתנו אף אחד. דבר ראשון הכנסתי אותו למים. נתנו לו קודם לחם מלא שמן. זה דבר ראשון והוא זרק. פעם שניה הוא זרק 7 ביצים שיום לפני זה רחצנו אותן, העברנו את ה׳בכור׳(קטורת) לתוך מגבת אותה שמנו מתחת לכר שלו. באותו רגע שהוא זרק את הלחם והביצים הוא אמר: זוהי מתנת פלוני בן פלוני. אח״כ הוא זרק את דברי הכלה ואמר שזה בשביל החתונות. אולי חס ושלום הוא דרך על כלה. אח״כ לקחתי אותו. הדלקתי תנור עשוי חמר בעזרת פחם ועשיתי על המקום קטורת. הוא זרק את בגדיו הישנים למים ולבש בגדים חדשים. ישבנו על מנת לאכול ופתאום אני רואה ככה ילדים גדולים וקטנים. ככה. הוא אמר ׳שלום׳ ואז הם נעלמו. לא ידענו איך הם יצאו ואיך הם הלכו. ישבנו ואכלנו. חזרנו הביתה וכך יגמור ה׳ הכל בטוב. ה׳ יהא מבורך. אחרי זה נולדו לו שלושה ילדים״. קיים טאבו בהזכרת השדים ואין מדברים אודותיהם ברצון. לפני הזכרתם נוגעים שלוש פעמים ברצפה או אומרים ברכה מסויימת. גם על סוגייה זו מדבר התלמוד. לדעת רשב״ג אין שואלין בדבר שדים בשבת ור׳ יוסי אמר אף בחול אסור (סנהדרין קא, ע״א).
הקירבה בין השד ובין היהודי היא, כאמור, גדולה ומורגשת לאורך החיים כולם. השד הוא אפוא יותר מאשר אורח קבוע! הוא למעשה שייך לנוף הביתי ולמסגרת המשפחתית.
סוף המאמר "שדים בבית יהודי המרוקני" עמוד קסז
כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" מתאריך 26/08/1950
קזבלאנקא: בימים אלה נמצאים במרוקו שני אנשים מן הבכירים של ארץ ישראל, ראב"ד של תל-אביב ויפה, רבי יעקב משה טולידאנו ומר אברהם אלמאליח, מבכירי הכנסצ אשר ידוע הוא בכל העולם כולו בנאומיו אשר העשירו את שפתנו, מצד חברי קרן קימת לישראל, אנו אומרים להם, ברוכים הבאים....עד כאן תרגום של הקטע מתוך העיתון " כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" מתאריך 26/08/1950
פרופסור משה בר אשר בספרו" לשונות ומסורות " מונה ארבע קבוצות של יודעי ודוברי השפה העברית…
אלה הבורים שמדקלמים את התפילה משמיעה בלבד….
אלה היודעים קרוא וכתוב , אך אינם מבינים את הכתוב בספר, שהיינו משמעות המילים בתפילה
הרבנים ותלמידי חכמים, אלה הדשים כל יום במקורות, זו הקבוצה אשר יודעת קרוא וכתוב וגם מבינה את הנקרא, וזו קבוצת העילית, ששפתה הייתה עשירה
וקבוצה אחרונה, אלה היו הנשים, שלא ידעו לדקלם, לקרוא ולכתוב וגם להבין….
הציטוט המדוייק מספרו של פרופסור משה בר-אשר " מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה" עמוד 150-151
" הרבדים החברתיים: בדיקה כוללת ומקיפה של שימוש המילים השאותות מן העבריתמגלה, כצפוי, נבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית" עד כאן הציטוט.
המאמר הוא ארוך יותר ובהמשך בר-אשר מביא בפני הקורא את נימוקיו…מסקנה אחת ברורה היא ואין עליה עוררין, הטמעת מילים השאולות מן העברית לשפת הדיבור היום-יומי, נתאפשרה רק הודות לרבני ותלמידי חכמים אשר רוב עיתותיהם נתונות היו לתורה ולמקורות.
בקטעי עיתונים אלה, מובאות כאן מילים בכמה שפות, דבר המעיד על הכותב שהוא בעכל ידע רב גם בשפה וכאן מדווח היטב לנעשה ברחבי העולם…וגם יודע להעביר את המסר לקוראיו.
מעיין השדים-עין אלג'ין – עימנואל שבבו ז"ל-מסיפורי צפת
מטבע הזהב
מאיר התהלך אנה ואנה בחצר רחבת הידיים. העצים שבחצר שלחו פאורות כלפי שמיים והשיחים הדיפו ריחות ניחוח. אולם דעתו לא היתה נתונה באותה שעו לאילן ולשיח. הוא היה טרוד בהרהוריו. כיצד יעשה את השבת הממשמש ובא ובכיסו אין פרוטה לפרטה. הוא ידע ימים טובים מאלה. ביתו, ובית אביו לפניו, היה פתוח לאורחים רמי מעלה. השפע הכלכלי והזוהר החברתי חברו יחדיו באותה חצר. אלה היו ימים. מעולם לא חשבו על המחר ולא דאגו לחסוך ליום סגריר. הבזבוז היה רב, היד רחבה וכל מה שהגיע לחצר מצא את דרכו אל מחוצה לה.
בינתיים הזמנים השתנו. מאיר הזדקן, ללא הכנסה כלשהי וללא נכסים לממשם. כל ימות השבוע עוברים ללא תפנוקים. אולם השבת היא שבת. את השבת צריך לקבל כהלכה. יש צורך לקנות בשר ודגים וגם יינות כמובן. ואולי יזדמן אורח כהרגלו מימים ימימה. הרהר ולא מצא פתרונים. הלוואות כבר מזמן לא העניקו לו הסוחרים. ההלוואות לא הוחזרו משום שלא היה מקור להחזרתן. עד מתי אפשר להתחשב ביחוס אבות כאשר מדובר בממון?
הוא יצא מהחצר אל הרחוב הצר, פסע מתונות, אחוז בסרעפיו ובפיו תפילה: מאין יבא עזרי…
העוברים המעטים שראוהו מתהלך ברוב חשיבות כמנהגו, דמו בנפשם שהאדון מאיר נהנה מטיול של אחר הצהריים ונתקנאו בו. כך יאה לגביר בן גביר, חשבו… לפתע הוא נעור לקולות שהגיעו אליו: הנה כאן ביתו של אדון מאיר. והנה הוא בכבודו ובעצמו! היה זה צפתי שהנחה אדם זר. האורח התייצב בפני מאיר ומסר אגרת שנשלחה אליו מארץ רחוקה. פתח מאיר את המעטפה וקרא דברי תשבוחות ותודות על האירוח שזכה לו כותב המכתב לפני שנים רבות בבית המשפחה הכבודה. חלפו שנים והאיש עשה עסקים טובים ונתברך במעשיו. הוא נזכר בביקור בצפת והחליט לשלוח בידי ידידיו דברי תודה.
קרא מאיר את הכתוב וחשב: לו ידע האיש למה אני זקוק היום, לא היה מסתפק בדברים יפים שאין מאחוריהם ממש… סיים לקרוא את המכתב, קפלו ותחב אותו לכיסו. ההפתעה היתה רבה כאשר האורח אשר המתין בסבלנות עד שמאיר יסיים את קריאת המכתב, שלף מכיסו מטבע זהב גדול: "את זה הוא שולח לך למזכרת״, הוא אמר.
מטבע זהב ששוויו כמה לירות ירקרקות אשר ביכולתן למלא את הבית ככל צרכו לכמה וכמה שבתות. זמן רב לא היתה שמחה אמיתית בחצר כבאותה שבת. השליח היה כמובן אורח הכבוד. הכל צהל כבימים עברו. גם השיחים והעצים כאלו נזכרו בימיהם הטובים ונראו ירוקים יותר. הספור התהלך בפליאה בן הצפתים. כל שיחה הסתיימה בשתי מסקנות מאלפות: האחת יש אלוקים בשמים, השניה-כל עושה מעשים טובים ברבות הימים ימצאם.
החנות
סלים חזר משתי שנות מלחמה בתורקיה אכול כנים ומזה רעב. עור ועצמות שצריך היה להחלים ולהתאושש. התורקים הסתלקו מהארץ והשאירו אדמה חרוכה. הם נצלו את משאבי האזור עד תום. גם את החורשות הם כרתו והשתמשו בעצים כחומר הסקה לרכבותיהם העיפות שהתנהלו בכבדות. האנגלים זה עתה הגיעו והחלו נסיונות לשקם את הכלכלה והמנהל אשר למעשה כבר לא היו קיימים. הוא מצא את האב שהיה בשעתו סוחר עשיר בעירו, מרושש לאחר ארבע שנות מלחמה ומחלות. צמרו המלא התרוקן ומאומה לא נשאר מכל המסחר. את אמו כבר לא מצא. היא מאנה להתנחם על הילקח בנה בכורה למלחמה ולא האמינה שתראה אותו עוד בחייה. היא חלתה וגועה ביגונה. הוא מצא את אשתו וילדיו הקטנים המשוועים למזון, צריך היה להתאושש ולפתוח בעסק כלשהו כדי להשיג אוכל לפיות הרעבים. החנות נשארה במקומה. גם מגרות העץ לאורך כל הקיר נותרו ריקים ומוכנים לקלוט את הסחורה. לאט ובהדרגה נתמלאו המגרות במלח, פלפל שחור, כמון וכיוצא בזה תבלינים. השקים הרחבים נתמלאו בקמח, סולת, סוכר ועמדו מוכנים למכירה. גם חלבה היתה בפח וטחינה במשקל ודבש חרובים. גם גפרורים לא חסרו.
בבוקר השכם, לאחר תפילת שחרית, הלך אישנו לכיכר שברובע הערבי, החסבה, שבת נמכרו ארגזי ירקות במכרז. הסבלים עמסו על כתפיהם את הארגזים והובילום לחנות. ילדי הרחוב באו לחנות, הושיטו שני מיל וקבלו גרעיני אבטיח או סכריות בתוך נייר שצורתו חרוט. ״אין לזלזל בקניות הקטנות״, נהג לומר ״המעות הקטנות מצטברות לסכום כלשהו בקופת העץ״.
אילם המכירות האמיתיות שהביאו לפרנסה היו של המשפחות. עקרת הבית באה לחנות וקנתה את צרכי המשפחה. המכירה המפורטת נרשמה בפנקס שבידה ובמקביל בפנקס החנות. בסוף החודש הופיע ראש המשפחה ופתח בחגיגיות: ״סלים הנכבד, הגיע יום התשלום! הבה נשווה את רשימותינו שמא נפלה בהן טעות״ החנוני נטל את פנקסו והתישב בסבלנות מול חכם שמעון שעקב אחר קריאת המצרכים, משקלם ומחירם. ״אוקית מלח בשני מיל, שלוש אוקיות סוכר בחצי גרוש, טחינה עם דבש חרובים בחצי גרוש…״
"רגע אחד! מדוע הטחינה כל כך ביוקר״? מערער החכם. ׳אתה רוצה שאמכור לך בהפסד?״ מתחנן סלים. "חלילה, אבל אתה ידוע כאדם דתי ואל לך להנות מגזל״.
כך התדיינו עד שהגיעו לסוף הרשימה ולסכומה בסך שלושים וחמישה גרוש. החנווני היה מותש.
"ועכשיו, תן במתנה אוקית סוכריות לילדים״.
"כל כך למה? תמה סלים
״אתה מקבל ממני כסף רב ועוד תשאל למה?״
החנות היתה קטנה, הרווחים היו מזעריים אך דיים היה לכלכלת הבית בסך שלוש לירות לחודש ולהותיר מחזור כספים לרכישת סחורה חדשה. החנווני דאג שלא להסתבך בחובות. הוא לא הלך בגדולות.
בצהריים סגר את דלתות החנות, עלה לדירה שמעליה ונח שעה קלה. ״סלים! סלים״ בקעו זעקות של ילד מהרחוב, ״אני רוצה לקנות!״ החנווני נסה להתעלם מהקריאות אך הן נמשכו והטרידו. לבסוף ירד לחנות באי רצון, רגוז על ההפרעה במנוחת הצהריים. הקונה בקש קופסת גפרורים שחסרה לאמו. היתה עוד חנות מכולת ברחוב שבמעלה המדרגות. שם ישב ציון בניחותא וישן בפה פעור. עוברים ושבים נשבעו שהזבובים חדרו לתוך פיו הפתוח לרווחה ויצאו בשלום. כאשר הזדמן קונה ובקש מה ממנו הוא ענה: ״כנראה שאין לי את מבוקשך. אולי תמצא אותו בחנות של סלים למטה״.
הוא היה חשוך ילדים ואדיש לפרנסתו. הקונים הדירו רגליהם מהחנות.
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן-עמי
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני
בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים, עד יום הברית, לסכנת התקפה מצד השדים שעדיין לא קבלו את הדייר החדש. סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של השדה לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה מאדם הראשון ומכל צאצאיו. ולכן, ערב ערב עד יום הברית עדים אנו לטקס מענין הנקרא ״ ת ח ד י ד ״ והמתבטא בכך שהאב מנופף ומכה בחרב את קידות חדר־היולדת על מנת לגרש את השדים. על אשה, שבניה מתים זה אחר זה, אומרים שכפילתה או שדה אחרת ״רודפת״ אחריה והיא היא ההורגת את בניה מתוך כעס או מתוך קנאה. והאם האומללה חייבת למצוא דרכים לפייס את השדים. לעולם אם כן לא יושאר תינוק לבדו בחדר. באותה מידה אסור לבחור או לבחורה לישון יחידים בחדר כי הם עשויים לזכות בביקור אחד השדים. לא מזמן בקרתי בביתם של זוג צעיר יוצא מרוקו. הבעל אקדמאי, משכיל ואשתו פקידה. בתוך המגש, המונח ליד מיטת התינוק ובו כל הדברים הנדרשים לטיפול התינוק, היה פגיון. כששאלתי את הבחורה למה משמש הפגיון ענתה לי, כולה מבויישת, שאני בודאי יודע למה נועד הפגיון.
קישור לכתבה על התחדיד באתר מורשת מרוקו:
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F
השדים גורמים למחלות רבות. כשהתינוק, למשל, חולה או נחשב לחולה, מבלי שמופיע סימפטום הנראה לעין, נאמר עליו שהוא ״תגלב״ דהיינו, ״התהפך״. פעולה זו נעשתה ע״י שדה אבל יכולה להיעשות גם על ידי שכנה.
התקופה של ימי החתונה ולפניהם היא מהמסוכנות ביותר ומחייבת שמירה על בני הזוג. השד או השדים יכולים להזיק לבני הזוג, ואפילו לחטוף אותם. אם החתן, למשל, יוצא מחדר הכלולות ומשאיר לרגע מסויים את כלתו לבד, לא ימצא בחוזרו לחדר את כלתו בתולה. אביא בפניכם סיפור כפי שנמסר על־ידי המסרנית גב׳ אסתר כהן(ראה תיק ר.ע. 1, עמי 10-8) רק את שמות האנשים או צאצאיהם החיים עדיין אשמיט.
״בקזבלנקה היה רב גדול והוא היה מלמד ילדים. פעם הסיתו הילדים את בן הרב ובקשו ממנו שיבוא לטייל איתם. הוא הלך איתם וזה היה יום שישי. הם הגיעו לאיזה שדה. הילדים התיישבו והוא אמר להם: אני לא יכול להשאר בלי בית כנסת. אמרו לו: לך, איפוא שתמצא בית כנסת, תתפלל שם. אמר להם: הנה אני רואה שם אור רחוק, אני הולך אליו. הוא הולך והולך ואז נכנס לשם.
נכנם לאותו בית כנסת והוא מצא שם את כל העולם (הכוונה להרבה אנשים) מתפלל. הוא חשב שאלה אנשים כמונו אבל אלה היו שדים. (לאתר התפילה) זה אומר: אני לוקח אותו וזה אומר אני לוקח אותו וזה אומד אני לוקחו. אז נכנס השולטן ואומר: אני לוקח אותו. עכשיו אף אחד לא יכול לסרב לשולטן השדים. השולטן לקח אותו. ואותו השולטן היה נשוי לאחות הבחור הזה. הבחור היה בן יחיד לאביו ולאמו והוריו גידלו בת עד שהיא גדלה. בליל שבע ברכות לקחו אותה לבית מרחץ להתרחץ. מבית המרחץ חטפו אותה. היא היתה מתרחצת עם חברותיה. רצו להעלות אותה (מהמקווה), הסתכלו, הכלה איננה. שולטן זה התחתן איתה. בקזבלנקה קרה לא רק זה אלא יותר. ברגע שאחיה נכנס אמרה לו לשולטן: למה הבאת את אחי? אמר לה: זה באמת אחיך? אמרה לו:כן אמא שלו היא שגידלה אותו וחינכה אותו. אמרה לו: ״עליכ אמן׳ (יסולח לך). אמרה לו: עכשיו תלך ותביא לו אוכל מביתנו. היא שלחה אותו והוא אמד לה בסדר. הלך לביתם. לקח את האוכל, לקח לחם מעל השולחן, לקח מהסירים וחזר. למחרת הלך והביא לו מה׳חמין, מהלחם ומהכל. אח״כ הלכה לאחיה ואמרה לו: האם אתה זוכר אותי? אמד לה: לא. אמרה לו: אני אחותך שלקחו וזהו השולטן שנשא אותי. אמרה לו: איך עשית עד שהיגעת הנה? אמר לה: אחותי, אינני יודע. באתי רק בשביל להתפלל. אמרה אז לשולטן: לך ותראה לו את הכל. הלך והראה לו איך שהם (השדים) לוקחים מהאנשים אוכל בשבת כשאין בו מלח. כל אוכל שאין על ידו מלח וסכין. הראה לו כל מיני דברים. איך שהם מחליפים. הראה לו את המזל שלו. אמר לו: מזלך (הכוונה לאשה) אצל יחייא בעל הגזזת. יש לו שבע בנות, הוא יחתן את שש הבנות והצעירה תהיה מזלו. אחרי זה הוא הלך אצל יחייא בעל הגזזת והתחתן עם בתו. אחרי זה העלו אותו. נתנו לו את המתנה שלו ואמרו לו: איפה שתהיה ותצטרך אותנו, תשרוף ולא תחשוש ממאומה. וכשתרצה להתחתן, אחותך תופיע בחתונה ותראה אותה״. טקסים רבים מאד בחגיגות קשורים ומובנים רק כתוצאה מפחד מפני השדים. יום לפני קיום שבע ברכות, כשהכלה הולכת לטבילה המסורתית נוהגות חברותיה או משפחתה להדליק נרות, שאסור לכבותם, בתוך בית המרחץ. אחת מהנשים זורקת אל המקווה חומרים שונים וביניהם חנא, ראי, מסרק. מניחים גם באחת הפינות דברי מתיקה המיועדים לשדים.
Le voyage de Sir Moses Montefiore au Maroc
LE VOYAGE DE SIR MOSES MONTEFIORE AU MAROC
Consterné par le contenu de ce rapport, Moses Montefiore le soumit au Ministre des Affaires étrangères britannique Lord Russel. Celui-ci promit de faire ce qui serait en son pouvoir pour protéger les Juifs du Maroc.
L'affaire de Safi alarma les Juifs et le gouvernement de Grande- Bretagne. Un percepteur espagnol mourut après une maladie qui dura trois à cinq jours. On accusa son serviteur Jacob Benyuda (alias Akkan) d'avoir empoisonné son maître. Akkan reçut la bastonnade jusqu'à ce qu'il avouât la complicité d'Éliyahou Lalouche (alias Lallas). Ce dernier fut torturé par les autorités marocaines jusqu'à ce qu'il confessât l'implication de deux Juifs, Makhlouf Aflalo et un certain Saïdo. Lallouche réussit à prendre la fuite et sa famille fut emprisonnée et fouettée. Il fut rattrapé et décapité à Tanger. Dans sa cellule, Akkan avoua à Lalouche l'avoir dénoncé pour échapper à d'autres bastonnades, ce qu'un vice-consul entendit. Néanmoins, le ministre espagnol exigea une punition exemplaire immédiate. Akkan fut également exécuté. Le Ministre des Affaires étrangères marocain Si Mohamed Bargash précisa que « les autorités marocaines avaient agi sous la contrainte et la menace des Espagnols.» Par ailleurs, deux Juifs de Tétouan Abraham Axuelos et Jacob Benattar furent arrêtés pour des raisons futiles (cordonnier de son état, le premier n'avait pas réussi à identifier la chaussure laissée par un cambrioleur) et reçurent la bastonnade. De nombreuses autres irrégularités furent découvertes par la suite dans l'affaire de Safi et le gouvernement britannique décida de cautionner le voyage de Moses Montefiore en 1863. Il était alors âgé de 80 ans.
Comment se déroula le voyage?
La réputation de Montefiore et de ses talents de diplomate lui fit ouvrir toutes les portes. Montefiore s'arrêta en Espagne ou il rencontra le Premier ministre et les membres du gouvernement. La reine Donna Isabella lui assura « le respect de toutes les religions.» Montefiore fut reçu en grande pompe à Tanger, obtint la libération immédiate de deux prisonniers juifs et l'assurance de la libération de deux prisonniers juifs à Safi. Il réussit à rétablir la confiance entre les représentants anglais et espagnol dans la ville. Les représentants espagnols au Maroc reçurent des directives les invitant à la prudence et l'Espagne exprima des regrets au sujet de l'impétuosité de son représentant, et qui avait mené aux exécutions des Juifs de Safi. Montefiore négocia également les assises d'une nouvelle école anglo-française administrée conjointement par le Board ofDeputies et l'Alliance Israélite Universelle.
Le mauvais temps les empêchant de débarquer à Safi, ils reçurent néanmoins la confirmation de la libération des deux Juifs de Safi. Ils furent reçus à Mogador par Abraham Corcos, vice-consul des Etats-Unis et la caravane d'une centaine de personnes se mit en route pour Marrakech, escortée pendant une heure par le gouverneur de la ville. Le sultan accueillit Moses Montefiore en lui prodiguant la meilleure des hospitalités et la plus grande des considérations. 6000 soldats firent une haie d'honneur. Monté sur son cheval de parade blanc, le sultan salua Montefiore qui portait son uniforme de Lord-Lieutenant de la ville de Londres, avant de le recevoir dans l'intimité. Montefiore défendit alors la cause des siens au nom des Juifs et des Chrétiens de l'Empire et demanda un traitement égal à celui des Musulmans.
Le dahir ou édit qui fut promulgué à la suite du passage de Sir Moses Montefiore déclarait en essence : «Nous ordonnons à ceux qui liront le présent écrit… à tous nos serviteurs, gouverneurs, cadis et autres fonctionnaires de traiter avec la plus grande bienveillance les Israélites de notre empire, Dieu Nous ayant inspiré pour agir ainsi. Nous voulons voir pratiquer envers eux la justice et l'équité et les considérer comme des sujets égaux devant la loi. Aucun d'entre eux ne doit faire l'objet d'un acte arbitraire quel qu'il soit, ni subir de dommage d'aucune sorte. On ne doit s'attaquer ni à leurs personnes ni à leurs biens. Les services d'ordre professionnel qui peuvent être exigés pour le compte de l'État ne doivent pas leur être demandés avec violence et, en tout cas, être équitablement rétribués, car Nous devons rendre compte à Dieu dans la vie future de toute injustice commise ici-bas et Nous ne consentirons jamais à ce que des actes illégaux soient perpétrés, ni envers les Israélites, ni envers qui que ce soit. Nous considérerons tous nos sujets sur un même pied d'égalité et si une iniquité venait à être commise envers l'un d'eux, Nous, avec l'aide du Tout-Puissant, appliquerons à son auteur la sanction pénale qu'elle mérite. Ce décret, avec toutes les prescriptions qu'il contient, est confirmé par nous de la manière la plus stricte et la plus persistante et doit constituer pour Nos sujets israélites une garantie contre tout arbitraire dont ils pourraient être l'objet de la part de ceux qui auraient l'idée de les molester.»
Montefiore visita alors le Mellah de Marrakech ou il fut accueilli par une foule de plusieurs milliers de personnes en liesse. Avant de prendre la route pour Mazagan avant d’embarquer pour Gibraltar. Il fut à nouveau reçu par la reine en Espagne puis par Napoléon III en France. Des milliers de messages de félicitations l'attendaient en Angleterre. Le Parlement anglais vota une motion de félicitations au sultan remerciements pour sa noble conduite.
Quelles furent les conséquences réelles de la visite de Moses Montefiore?
La présence de Moses Montefiore au Maroc et sa réception en grande pompe à la cour du sultan redonnèrent confiance aux Juifs du Maroc. Ils ne se sentaient plus isolés. L'impact psychologique fut immense, d'autant plus que Montefiore avait obtenu du sultan un dahir qui condamnait le mauvais traitement des Juifs dans le royaume. De fait, le paragraphe final du dahir précisait qu'il n'y avait rien de nouveau en ce sens « qu'il était déjà bien établi, bien su et bien documenté, etc.» En d'autres mots, la condition de dhimmis demeurait telle quelle. Cette euphorie s’empara également des communautés juives marocaines qui pensaient avoir enfin recouvré leur dignité. Le chroniqueur musulman Al-Naçiri écrivit alors : « Les Juifs devinrent arrogants et frivoles et pas seulement dans les villes portuaires… Cette liberté qu'ont établie les Européens au cours de ces dernières années est l'œuvre absolue de l'irréligion, car elle comporte la destruction complète des droits de Dieu, des droits des parents et des droits de l'humanité.» Il loua le souverain d'avoir clarifié dans une lettre explicative que les recommandations antérieures ne ciblaient que les Juifs respectables… Dans les faits, rien ne changea et les injustices continuèrent. Le premier juin de la même année, Montefiore envoya une lettre de remerciements tout en regrettant le fait que certains gouverneurs et officiels ignoraient l'édit du sultan. Il reçut de nouvelles réassurances de la part du vizir Yamani.
Certains pensèrent que le voyage de Montefiore eut l'effet inverse. En 1880, un Juif de Gibraltar alla même jusqu'à déplorer la naïveté de l'initiative de Montefiore. Car les oulémas voulaient maintenir la prédominance de l'islam et l'humiliation des dhimmis. Les travaux du théologien Al-Maghili responsable du massacre des Juifs du Touat en 1492 eurent un regain d'intérêt. Ce dernier avait accusé les Musulmans riches et influents d'être coupables d’employer les pires ennemis du prophète plutôt que de les maintenir dans leur état naturel d'humiliation.
Commentant la mission de Montefiore vingt-sept ans plus tard, l'auteur britannique Budgett Meakin écrivit : « Il reste beaucoup à faire. Le gouvernement est pourri. La position du Maure est mauvaise et celle de son voisin israélite est bien plus pire.» Mais il n'en demeura pas moins que la conscience d'une émancipation possible fit rêver les Juifs du Maroc trop longtemps résignés à la malédiction de leur condition précaire.