La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Rabbi Haïm Raphaël Chochana, mon Maître
La Grenade égarée
Je me fais l’honneur d’écrire à sa mémoire.
Mon vénéré et inoubliable Maître m’a initié aux Dinim et à la Poésie hébraïque, en particulier au poète Haïm Nahman Bialik, aux Fables du Talmud. J’ai déjà écrit à sa mémoire « La grenade égarée », dont voici le texte.
Hommage à la mémoire du poète
Rabbi Haïm Chochana
(Marrakech 1912-Béer-Cheva’ 1986)
|
|
Je revois encore cette salle de classe de notre école primaire Yéchoua Corcos, à derb Tajer, où toi, mon Maître, nous inculquais les Règles de droit et d’éthique. Je songe toujours à ce moment où je mangeais une grenade rouge dans la cabane de roseaux et de palmes, au retour de l’école, pour me conformer à ton enseignement. Cette image surgit en moi à chaque Fête des Cabanes. Une cabane plantée sous la calotte d’un ciel bleu, en pleine cour d’une grande maison habitée par plusieurs familles. Je me revois courir de l’école chez moi pour savourer ce moment délicieux d’une grenade bien juteuse. Comme ces grenades-là, il ne m’a jamais été donné d’en manger !
Kervenic-En Pluvigner, 22/11/2023.
9 Kislèv 5784.
Joseph DADIA
En annexe, un texte à sa mémoire
La richesse de notre patrimoine cultuel et culturel s’étend sur plusieurs mois, de Tammouz à fin Tichri, et se traduit par différentes formes de textes, en prose et en poésie.
C’est dire le temps qu’il faut consacrer pour lire, comprendre et commenter.
Chaque matin, je remercie Yahvé de m’être fait naître juif.
Pour introduire mon propos, je cite deux auteurs, dont la lecture de leurs textes me passionne.
Premier auteur : – Rabbi Eliézer Ben Horqanos, auteur des célèbres « Chapitres de Rabbi Eliézer », dont je cite un texte où il nous explique pourquoi les Juifs souffrent de l’oppression des Nations : Adam nous dit que le Saint, béni soit-Il, l’a introduit au Jardin d’Eden et lui a montré quatre royaumes : Babylone, Médie, Macédoine, Assyrie. Le Saint, béni soit-Il, lui a montré aussi David fils de Jessé en tant que futur Gouverneur. Adam prit soixante-dix ans de son âge et les ajouta aux jours que David allait vivre, ainsi qu’il est écrit Psaume 61 : 7 « Ajoute des jours aux jours du roi ; ses années, comme d’âge en âge » (La Bible Chouraqui).
Nombreux sont les textes où je lis combien les Nations nous maltraitent et nous oppriment.
En ces jours de la Fête de Souccoth où j’ai commencé l’écriture de cette monographie, je relève une phrase écrite dans le troisième jour des Hocha’anot : « Brise les ennemis de ton peuple, qui, sans cesse, le dévastent ! Toi qui délivres le pauvre d’un plus fort que lui ». Ainsi que le Poète nous l’enseigne, Psaume 35 : 10 : « Tous mes os le disent : Yahvé, qui est comme toi ? Il secourt l’humilié de plus fort que lui ; l’humilié, le pauvre, de son ravisseur » (La Bible Chouraqui).
Parmi les oppresseurs d’Israël, l’on relève notamment Esaü et ses descendants d’Esaü. Rome est assimilée aux iniquités commises à l’égard d’Israël. Rome est le royaume de l’iniquité, disent nos Sages.
Ismaël et ses descendants nous en veulent et ils nous font du mal.
L’ouvrage de Rabbi Eliézer Ben Horqanos est un midrash relatif à la Création du Monde.
Rabbi Eliézer Ben Horqanos descendait d’une famille riche de la Tribu de Lévi, dont l’ascendance remonterait à notre Maître Moché. Il a été un grand tanna. [3] Il avait vécu après la destruction du deuxième Temple de Jérusalem Il a été l’un des meilleurs disciples de Rabbi Yohanan ben Zakaï.
Rabbi ‘Aqiba a été l’un des disciples de Rabbi Eliézer Ben Horqanos.
Une voix céleste disait que la halakha est celle de Rabbi Eliézer Ben Horqanos. Cf. Talmud de Jérusalem, Traité Mo’èd Qatan, chapitre 3 Halakha 1.
Son beau-frère Rabban Gamliel et les Sages de cette époque ont prononcé son excommunication, et cette mise au ban n’a été écartée qu’à l’approche de sa mort.
Deuxième auteur : Don Isaac Abrabanel (1437-1508), homme politique et financier au service des rois du Portugal, d’Espagne, de Naples et des Doges de Venise. Il fut également un philosophe et penseur.
J’attache beaucoup d’importance à son exégèse de la Torah. Je n’ai pas ses commentaires des autres livres de la Bible Hébraïque.
Dans son commentaire de la péricope « Haâzinou », cf. Deutéronome 32 : 1-52, je relève un petit passage qui a retenu mon attention. Il explique que le premier Temple de Jérusalem a été détruit par référence au verset 4, dans ce qu’il est écrit : « El Emouna », « Lui notre rocher, son œuvre est parfaite », et que le deuxième Temple de Jérusalem a été détruit, dans ce qu’il est écrit dans ce même verset « Tsadiq véyachar hou », « Toutes Ses voies sont la justice ; D.ieu de vérité, jamais inique, constamment équitable et droit ».
Le premier Temple de Jérusalem a été détruit parce que les enfants d’Israël ont manqué de confiance et de fidélité envers Yahvé, de plus ils ont commencé à croire dans les étoiles et les astres, en tant qu’idolâtres ; et pour la destruction du deuxième Temple, les enfants d’Israël ont commis des transgressions compte tenu de leurs nombreux délits, fautes et crimes, notamment la médisance, lachon hara’.
Les deux Temples de Jérusalem ayant été détruits, et nous voilà en exil, nous, fils d’Israël.
Nous trouvons des références à l’exil dans plusieurs sources hébraïques. Et j’en citerai deux :
– Babli Souca 52a :
– Le Zohar : « De même la Communauté d’Israël ne réside pas ailleurs qu’en son lieu, cachette des échelons, si ce n’est au temps de l’exil où elle se retrouve au centre de la déportation, et puisqu’elle est en exil, les autres peuples prospèrent et jouissent d’un surcroît d’abondance.
La richesse de notre patrimoine cultuel et culturel s’étend sur plusieurs mois, de Tammouz à fin Tichri, et se traduit par différentes formes de textes, en prose et en poésie. C’est dire le temps qu’il faut consacrer pour lire, comprendre et commenter.
Chaque matin je remercie Yahvé de m’être fait naître juif. Pour introduire mon propos, je cite deux auteurs, dont la lecture de leurs textes me passionne.
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
Pirqé Rabbi Eliézer Hagadol, édition en hébreu, publiée à Varsovie en 1851, rééditée à Jérusalem en 1975, folio 44b, chapitre 19.
Cf. Deutéronome 33 :3 ; Jérémie 22 :28 ; Osée 7 :8 ; 8 : 7, 8, 10 ; Ezra 7 :24 ; Babli Baba Batra 8a ; Babli ‘Abodah Zara : Michna II, 2.
Tanna : mot araméen qui veut dire lecteur, étudiant ; pluriel Tannaim. C’est ainsi qu’on appelait les Docteurs de la loi dont les enseignements constituent la Michna, la Tosafta, la Baraïta. Ils appartiennent à la période du deuxième Temple, à partir de Simon le Juste (fin du 3ème siècle avant l’ère usuelle) aux disciples de Rabbi Yehudah Hanâssi (début du 3ème siècle de l’ère usuelle). Les Amoraim sont les commentateurs de la Michna, les Maîtres du Talmud. Cf. Haim Zafrani : Pédagogie juive en terre d’Islam, page 10, note 9.
Roland Goetschel : Isaac Abrabanel – conseiller des princes et philosophe – Editions Albin Michel, Paris, 1996.
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים
בעזה"י
התשי"ג-1953
נתוודו אצלי בבית דין ראשי משמרות החברה קדישא גומלי חסדים בעיר צפרו יעא " ביום ז' אב יהפכו לטובה של שנת תשי"ג על סדר היום של ועידה זו היה הנושא " ארבעת קברות שיהיו מוכנים לשעת הדחק בערבי שבתות וימים טובים, שנים לנשים ושנים לגברים, לשעת הדחק דוקא.
ראשי המשמרות החליטו להכין ארבעה קברות הנז׳ בארבעתן, לשעת, הדחק כמדובר וכל הברה מארבעה המשמרות הנ״ל שתשמש ב״מ באיזה קבר מהמוכנים הנז' בשעת הדחק כנז׳ חייבת לחזור ולהכין אחר תמורתו, בעת שתהיה אותה המשמרת עוסקת בקבורת איזה נפטר ב״מ, ואם יעבור ראש המשמרת ולא יכין אחר כנז' בזמן הנז', מחויב שיפרע לכיס החברה איזה סכום שיסכימו עליו שאר ראשי המשמרות ולראיה חתמנו פה בזמן הנד וקיים.
דוד עובדיה פ״ט ע״ה משה אג׳ייני מאיר כן פמול יחייא ן׳ כלפון
ע״ה ישועה רובין
חותמת בית דין
43
בע״ה התרכ״ה- 1865
נועדו יחדיו יחידי קהלינו ישצ״ו קהל צפרו יע״א הלא המה החכם ונבון גם שב גם ישיש כהה״ר ישועה אלבאז י״ץ והחשוב ומעולה הר׳ אברהם בהר׳ יצחק ה״ן אלבאז והנבון הר׳ ישועה בהר׳ ברוך ה"ן עמרם והחשוב הר׳ אהרן בה׳׳ר מרדכי ה״ן אלבאז והגזבר הר׳ משה בהר׳ יעקב הכהן והנבון הר׳ משה בהר׳ אהרן ה״ן אזולאי והר׳ משה בהר׳ מכלוף ה״ן חמו ידי׳ אדבדובי והר׳ משה בהי׳ יששכר ה״ן אדהאן ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני העיר שמהיום הזה והלאה הם מקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שכל ת׳׳ח הבא לכאן ממזרח וממערב מצפון ומים יהיה מה שיהיה ופושט ידו ליטול לא יטול כי אם השליש ממה שלקח במתא פאס יע״א וכשיבוא לכאן צריך להביא בידו כתב ידם של גזברי מתא פאס יע״א כמה לקח מהם ואם לא הביא כתב ידם בעמוד והחזיר קאי עד שיביא ראיה ולאשר ולחזק ההסכמה הזאת בכל תוקף כדי שתהיה חזקה כראי מוצק נקוש״ח יחידי קהלינו הנז״ל על המב״ה ועל דעת הנשבעים בשמו הגדול באמת ובתמים לקיים כל הכתוב ולבלתי נטות מההסכמה הזאת ימין ושמאל ואין רשות לשום אדם קטון או גדול לפתוח איזה פתח אפילו כחודה של מחט בההסכמה הזאת ואדרבא כל אשר יוסף תוס׳ טובה בקיום הסכמה זאת עליו תבוא ברכת טוב ונ״ה בקוש״ח כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו הנז״ל באו״ה ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בחדש סידן המוכתר בכת״ש שנת תורי זהב ליצי׳ ושו״ב וקיים.
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים
עמוד 50
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-רבי שמעון חיים חרוש
רבי שמעון חיים חרוש
כוללות המערביים בירושלים ה׳ תת״ג – בערך(1892)
השד״ר דידן לא נזכר בשום מקור אחר מרושמי השדרי״ם אשר לפני ואולי אביו היה רבי אברהם חרוש שהיה השליח הראשון של עדת המערביים החדשה שיצא בשליחות למרוקו בשנת תרכ״ב ובנו השד״ר דידן אם השערתי היא נכונה היה עוד אברך, בצאתו וחתם על שטר הכוללות שלו הרב משה מלכא וספק אם חתימה זו של הרב מלכא היתה בשנת תרנ״ג אחרי שנתמנה לרב העדה. ואמנה בחתימתו לא נזכר בה בתואר רב העדה, וכנראה לפני שנת תרנ״ג, מ״מ תאריך השנה שבה הגיע השד״ר דידן לצפרו׳ נשארה בתעלומה. מכתב הכלולות הרצ״ב נכתב באותו נוסח לשני הנדיבים, א׳ בשם אהרן אלבאז, וב׳ בשם ישראל בן עולייל.
בעהי״ת
פעה"ק ירושלים תובב״א
חמדת לבבות, וענף עץ אבות הגביר החכם המרומם ונעלה לשם טוב ולתהלה, אוהב התורה ולומדיה, נדיב לב האדון אהרן אלבאז נ״י, שלום וכל טוב סלה.
אחדש״ו כמשפט ובעדו נשא תפלה. לפני שכינת עמינו שלא זזה מכתל המערבי למען יצו ה, לך את הברכה חיים עד העולם כי״ר! ידיד ה׳! בני כוללינו האומללים אליך ידרשון, למען תט אזנך לשועת עניינו, כי כתורונו צרות תכופות. תסמר שערות השומע והמשמע. כי העוני הכביד עלינו. והעניים צועקים במרה, ואנן בדידן ק״ק המערביים יצ״ו ירוד ירדנו פלאים, ענייות קשה ומנוולת, כלו בדמעות עינינו על שבר עמינו, בעטף עולל ויונק זקן עם איש שיבה אשר על ככר לחם יצעד נבר ואין. כי מאין תמצא ידינו לנהל מספר אלף נפשות עניי קהלתינו, וכוללינו מוצב בשפל השפלים! וגם על ואת צירים וחבלים יאחונו, בראות חמשה וששה נפשות אביונים, נצמדים יחד איש על יד רעהו בחדר צר בבתי אסופי דלים אשר לנו מכים ומענים, משלבים כנצר נתעב וחשכת אפלה וצלמות מחכה למו צועקים בקול שאון רעש הבה לנו לחם ולמה נמות! ועוד נדחקנו לשלם סך עצום למלכות יר"ה כרגא דמלכא בעד עדתינו, וזה שתי שנים לא השיגה ידינו לשלם הסך העצום הזה. על כן הובאו אל בית הכלא, כמה אנשים מנכבדי קהלתינו, וגדלה צעקתם עד כי נלחצנו ללוות ברבית להוציא מצרה נפשם.
נוסף גם הוא על החובות המוטל על צוארינו, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל צעקת אביונינו ואיש משאו על שכמו מושלכים ברחובות קריה, ואין מאסף, באופן אין די באר גודל צרותינו! והנה הגיע עת לחננה לשלוח שד״ר נהוג וחלינו פני ידידינו האברך הנחמד, ציר אמונים ברוך מבנים, הרב הכולל. בישראל להלל. זרקי בנשק׳ רב ספרא כמוהר״ר שמעון חיים חרוש יצ״ו כי ראינו פרקו נאה ויאה חלינו פניו ללכת בשליחות להרים בשופר קולו, לעורר רחמי אחב״י, ובבן נא אדון החסד קום לעזרתו. ודבר נא על לב נדיבי העם כי יעשו לו נדבה כפולה כי ענייך ועניי עירך אנחנו, ועשה נא למען כבוד אחיך הנתונים בצרה גדולה ולמען השריד וכבוד אבותיו הקדושים עמודי עולם זיע״א, לעמוד לימינו בבל עז. ולצוות עליו בכתבי צוותא לאוהביו ומיודעיו, כי יהיו לו להדר׳ – עזרי. ובשכר זאת ה' משמים יריק עליך שפע רצון ברבה והצלחה. ובל טוב סלה בנהר ובנפש חרד ופקומ״ש ק״ק המערביים יצ״ו החותמים בדמע פעה״ק ירושלים תובב: המעתירים בעדו עתרת החיים והשלום
הצעיר משה מלכא ס״ט שלמה אבישדיד
עה׳ בה׳ יששכר אצראף ס״ט
ס״ט
הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-רבי שמעון חיים חרוש
עמוד קלד
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי
גיוס הפעילים החדשים, לא נעדר מקרים ׳וצאי־דזפז. באחד המקרים הללו, נוכח ״ברנארד״, לתדהמתו, כי לא בכל מקרה הזהות הבדויה מונעת חשיפה. אירע ובאחד הימים נתקל ״ברנארד״ בקזבלנקה בצעיר שהתבונן בו בקפדנות. הצעיר חלף על פניו, שב על עקביו והחל קורא: ״המפקד, המפקד…״ ״ברנארד״ העמיד פנים כמי שאינו מבין, אמר ״סליחה״ באנגלית והמשיך ללכת. אך הצעיר לא הירפה ממנו והלך אחריו. ״ברנארד״ נכנס לבית־קפה וזה המתין לו בחוץ, בסבלנות. כאשר יצא ״ברנארד״ שוב לרחוב, מצא הצעיר הזדמנות לספר לו את סיפורו: במלחמת השחרור, הוא שירת בגדודו של אותו מתנדב, בחטיבת ״אלכסנדרוני״. בגמר הקרבות, ירד הצעיר היהודי למרוקו והוא מחפש עתה דרך לשוב לישראל. ״ברנארד״ גייס אותו מיד ל״מסגרת״ וכמו צעירים רבים אחרים – הוא מתגורר עתה בישראל.
כמו המתנדבים הישראליים האחרים של ה״מסגרת״, לא הגביל עצמו ״ברנארד״ לתפקידי הגנה בלבד, אלא סייע גם לאנשי ״מקהלה" שעסקו בעלייה החשאית. במרוצת הזמן, נקבעו גם כללים ברורים לחלוקת תפקידים בין שתי זרועות אלה של ה״מסגרת״ במרוקו: חברי"לביא" היו ממונים על בטחונן של שיירות העולים ואבטחת החוף, בעוד שאנשי "מקהלה״ היו אחראים לעלייה לספינות או להברחת הגבול היבשתי. לא היתה זו חלוקה נוקשה ורכזי ״לביא״ או ״מקהלה״, גילו במרבית המקרים גמישות ושיתפו פעולה ביניהם, ולא פעם חברי ״לביא״ מילאו תפקידי ״מקהלה״ ולהיפך.
אם בשלב הראשון של פעולת ה״מסגרת״ במרוקו, הדגש בעלייה היה על פינוי כפרי הדרום, אזי עתה הועתק המאמץ לערים הגדולות. הסיבות לשינוי זה מובנות: רוב היהודים גרו ב״מלאח״ ורק מעטים מהם התגוררו מחוץ לחומות הגטו. ריכוזיות זו, הקלה על רישום המועמדים לעלייה ואיפשרה ארגון לוגיסטי יעיל יותר. לא כן ביחס ליהודים שגרו בכפרים. המרחק בין כפר לכפר היה גדול ומטעמי בטחון – חובה היתה לרוקן את הכפר מתושביו היהודיים. בערים, לעומת זאת, ניתן היה להוציא משפחות בודדות, לעתים אפילו חלקי משפחות. כמו בעבר, כך גם עתה – הרישום לעלייה נעשה על־ידי פעילים מקומיים וחברי תנועות הנוער הציוניות. התנועות שפעלו במחתרת באותה תקופה היו – ״הבונים״. שהיתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; ״דרור״, שהיתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״, שהיתה קשורה לקיבוץ הארצי וכן התנועה הדתית ״בני־עקיבא" וארגון "הנוער הציוני", שהיה קשור למפלגת הליברלים העצמאיים. נוסף על כך, פעלה במרוקו תנועת הצופים היהודית ה־״דז׳״. זו שיתפה פעולה עם תנועות הנוער האחרות, חינכה לאהבת ישראל וטיפחה את הגאווה היהודית, אך טרחה גם לשמור על הייחוד היהודי בגלות המוסלמית. על כן גם מעורבותה בעניני העלייה החשאית היתה מוגבלת יותר. אף על פי כן, גם תנועת הצופים לא יכלה להשאר מנוכרת לישראל ולציונות וכמה מראשיה אומנו בצרפת וחבריה הצטרפו ל״מסגרת" באופן אישי, ולא על בסיס תנועתי. בתקופת השיא שלה, למחרת העצמאות המרוקנית ב־1956, מנתה התנועה כ־5,000 צופים. אך בינתיים – עלו רבים מהם לישראל ואחרים היגרו לצרפת, ספרד וקנדה.
החילופים בהרכב המתנדבים במרוקו, הביאו לתנופה מחודשת בפעילותה של ה״מסגרת״ וחרף הקשיים המרובים, מספרם של העולים היהודים החל לגדול בהתמדה. אד כבר מראשית פעולתו, נתקל הצוות החדש של ה״מסגרת״ בשתי בעיות פנים־מרוקניות קשות, שהכבידו על מצבם של יהודי מרוקו ופגעו במאמץ העלייה. אלה היו – המצב הכלכלי החמור והתחרות הסמויה בין המלך לבין ממשלתו, בתחום המדיניות הבינערבית.
בחזית הפנימית, שנת 1959 נפתחה בסימן של העמקת הקרע בהנהגת מפלגת ה״איסתקלאל״. כינונה של הממשלה השמאלנית בראשותו של עבדאללה איבראהים, הביא להגברת המאבק בין מהדי בן־ברקה לעלאל אל-פאסי. בן־ברקה דגל במשטר סוציאליסטי־לאומי והוא שאב את כוחו הציבורי מהפועלים ומהאיגודים המקצועיים. עלאל אל־פאסי, לעומתו, היה שמרן ובעל השקפות פוליטיות ״ימניות״ והוא שאב את כוחו מבעלי ההון, אנשי המעמד הבינוני והחוגים הדתיים. במאמציהם להטות אליהם את לב הציבור, לא נרתעו שני הפלגים ממאבק אלים שכלל מעשי רצח, חטיפות ושריפת מועדונים. ערעור היציבות הפנימית, הביא להחרפה נוספת במצב הכלכלי. כחלק מתנאי העצמאות, נשארה מרוקו בגוש הפרנק הצרפתי. מפאת המלחמה באלג׳יריה, הואץ תהליך האינפלציה בצרפת, וערכו של הפרנק הצרפתי ירד בהתמדה. אך מטעמים של יוקרה לאומית, סירב המלך המרוקני לפחת את ערך הפרנק המרוקני ודבר זה יצר פער של 18 אחוזים בשערי שני המטבעות. זה הביא מיד לשתי תופעות בולטות – בריחת הון ממרוקו לצרפת, וצמצום היצוא החקלאי המרוקני לצרפת. משבר כלכלי חמור זה, הביא להתקוממות שבטי הברברים, שוכני ההרים. הצבא המרוקני דיכא מרידה זו באכזריות ולא נרתע מהפעלת מטוסים ותותחים נגד המורדים.
ואילו בזירה הבינערבית, ה״אוריינטציה הנאצריסטית" של מרוקו קיבלה תאוצה נוספת. ראש הממשלה, עבדאללה איבראהים, השקיע מאמצי תיווך נרחבים בין מצרים לבין טוניסיה ועיראק וצידד בביקורו של המלך בקאהיר, אף לפני ביקור בצרפת. באפריל 1959, ביקר יורש־העצר מולאי חסן בקאהיר ובשיחה עם כתבים מצרים ומרוקנים, כינה את נאצר ״גואל אפריקה ומושיע המזרח־התיכון״. גם עבדאללה איבראהים ערך באותו חודש ביקור רשמי במצרים ונתקבל לשיחה ממושכת על־ידי גמאל עבד אל־נאצר. בתגובה על כך, וללא התיעצות עם הממשלה, הזמין המלך את הליגה הערבית, לקיים בקזבלנקה את הכינוס הבא של שרי החוץ הערביים, שעמד להיערך בספטמבר 1959.
מצב כלכלי ופנימי חמור זה, אך הגביר את מצוקתם של יהודי מרוקו וחייב את ה״מסגרת״ למצוא פתרונות מהירים למצוקה זו. נוכח ערעור מצב הבטחון החרפת המשבר הכלכלי, פתחו יהודי הכפרים והעיירות בתנועת־נדידה ״מן הכפר אל העירי׳ והצטרפו למחנה־האביונים, שחיו בגטאות בדלות ובחוסר כל. מספר פושטי־היד היהודיים בקזבלנקה גדל באופן מבהיל והם נסמכו על שולחנם של מוסדות הקהילה וארגוני צדקה יהודיים. המשבר הכלכלי לא פסח גם על אנשי המעמד־הבינוני. פקידים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים פוטרו ממשרותיהם וכ־200 חברות כלכליות יהודיות פשטו את הרגל. מנהל ה״פינה היהודית״ ברדיו מרוקו הודח, משום ש״העז״ להשמיע מעל גלי האתר, בכל יום שישי, שירי עם ישראליים ו״תעמולה ציונית״. ואילו מנהיגי ה״איסתקלאל״ לא הירפו מתביעתם להלאים את מוסדות החינוך היהודיים ולשלב את רשת בתי הספר של ״אליאנס״ ברשת החינוך הכללית.
אך חמור מכל היה היחס המשפיל שגילה השלטון כלפי היהודים. באחת הנפות, התלונן ועד הקהילה כי תוך תקופה קצרה, היו שבעה מקרים של התעללות ביהודים. במקרה אחד, נטפל שוטר לפועל יהודי במטחנת־קפה וציווה עליו לטאטא את הרחוב, משום שהפועל סירב בעבר להלוות כסף לשוטר. במקרה אחר, נעצר מסגר יהודי והוכה בתחנת המשטרה מכות נמרצות, אך ורק משום שתבע משוטר לשלם לו עבור עבודה שביצע בביתו.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי
עמוד 135
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה-רבני פאס
אוזווילוס ראה אוגואילוס
אוחיון ראה דוד וחיון
אוחגא ראה אבו חנא
יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה ב״ר דוד מחכמי פאס במאה החמישית.
עלה בשנת התק״ף/1820 לארץ ישראל והוציא לאור בליוורנו את שו״ת הרדב״ז ת״ה בתקע״ת.
מימון אזולאי מחכמי פאס במאה החמישית.
מרדכי אזולאי ב״ר אברהם, ואבי המקובל ר׳ אברהם, מחכמי פאס במאה הרביעית.
משה אזולאי ב״ר דוד. מחכמי פאם במאה החמישית.
אלישע אטובי מחכמי המערב במאה השישית. יתכן שפעל בפאס ועדיין נזכר בשנת התר״א/1841.
משה אטוויל ב״ר שלמה. מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית חתום על הסכמת התושבים הוותיקים בענייני כתובה. בשנת הש״י/1550 (כרם המר, ה״ב, כג). חידושים ממנו מובאים בספר מראה עינים לר׳ אלעזר בהלול.
יצחק בן איעיש מרבני פאס. חידושים ממנו מובאים בס׳ מראה, עינים לר׳ אלעזר בהלול.
אברהם אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א/1801 עם ר׳ שאול סירירו.
יעקב אלבאז מחכמי פאס ומקובליה. מצאצאיו ר׳ שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ״ח/1688 והת״ס/,1700 (כרם חמר,ח״ב, מה ומ״ז).
יצחק אלבאז [א] סב־סבו של ר׳ שמואל אלבאז. היה חכם ומקובל.
יצחק אלבאז [ב] אבי ר׳ שמואל. מחכמי פאס ונכבדיה. מסופר עליו שהיה מסיים את השולחן ערוך בכל שלושים יום. נפטר בשבת כ״ז תמוז התס״ב/1703.
משה אלבאז [א] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתום על פסקי דין בשנים התק״ל/1770 והתקל״ט/1779. עם הרבנים יהודה בן דוד ויוסף יהודה הכהן. כנראה היה סופר שטרות.
משה אלבאז [ב] מחכמי פאס במאות השישית והשביעית. נמנה על עשרת החכמים הנודעים (בתוכם ר׳ יהודה אבן עטר ור׳ אברהם מונסונייגו) שנפטרו בשנת התרל״ב (1872).
נחמיה אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת ובן דורו של ר׳ ידידיה מונסונייגו החתום עמו על פס״ד. (ר׳ ידידיה נפטר בשנת תרכ״ח/1868).
רפאל משה אלבאז סופר בי״ד בפאס במאה השישית. חתום על פס״ד עם ר׳ יהודה הכהן בשנת התקמ״ת/1788.
שמואל אלבאז [א] בה״ר יצחק. נולד בשנת התנ״ח ונפטר בשנת התק״ט/
1749—1698 בהיותו כבן b״ב שנה. כנראה שהיה מתלמידי ר׳ יהודה בן עטר. היתה לו ישיבה ומתלמידיו ידועים לנו ר׳ יוסף בן מאמון, ר׳ שם טוב בן אמוזג ור׳ אברהם מאנסאנו. כיהן ברבנות עם הרבנים יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, שלום אדרעי ויעקב בן מלכא ועוד. יש ממנו פס״ד וכן חתום על כמה פס״ד שנדפסו בספרי השו״ת של חכמי התקופה במיוחד בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״. חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים התצ״ה—התק״ג. בזמן ששהה ר׳ חיים בן עטר בפאס הצטרף לישיבתו ובשעה שנתמנה ר, שמואל לדיין מסר לידי ר׳ חיים את הנהגת הישיבה. ר׳ חיים הרבה לשבח את כושר עיונו ומידותיו הנעלות של ר׳ שמואל והגדיל לעשות בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ ״… רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים הדיין העצום הכולל כל מידות טובות הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם
כסא תורתו אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי, אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א…״.
מחיבוריו ידועים ״עז והדר״ שיטה על הש״ס, כת״י. מזכיר אותה החיד״א, ״הנער שמואל״ על מסכת שבועות, חידושים למסכתות ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה. נדה, מציעא, סנהדרין, ואבות היתה באוסף כת״י של ר״י בן נאיים, ספר דרושים, ספר זכרון, פירוש על עין יעקב ״ויאמר שמואל״ חידושים על הש״ס נדפס בקאזאבלנקא. לבד מגדולתו בתורה היה חסיד ובעל מעשים היה נוהג לעשות הגעלת כלים לכל תושבי העיר בחצירו כשהוא משגיח על ההגעלה בעצמו. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר׳ משה הא׳ הנ״ל.
ב י ב ל ׳: נר המערב; מלכי רבנן; שם הגדולים ערך ר׳ ח. בן עטר; ספרים ערך עז והדר; ״פירות גנוסר״; כרם חמר, תקנות, קסט—קעג. ועיין לעיל עמ׳ 118 הערה 24.
שמואל אלבאז [ב] ב״ר יצחק. ר׳ יוסף בן נאיים מזכיר עוד חכם שני בשם זהה שחי במאה הה׳. ולדעתינו המדובר באותו חכם.
ב י ב ל ׳: מלכי רבנן, דף קב—4, קכב—2.
אלדד הדני, תולדות חייו לוטים בערפל. ייחס עצמו לשבט דן ותיאר בנוסעו ברחבי העולם היהודי בסוף המאה התשיעית לספירה הנוצרית, את עשרת השבטים ״בני משה״. תאוריו היו לחלק בלתי נפרד מהמסורת בימי הביניים, על גורל עשרת השבטים והצמיחו אף אגדות חדשות. בהתאם לדברי הקראי יהודה ההדסי בן המאה ה־12, בא אלדד בראשונה למצרים וממנה לצפון אפריקה. הוא היה גם בבבל לפני שהגיע לקירואן, לערך בשנת 880, בצפון אפריקה נפגש עם ר׳ יהודה בן קוריש ומכאן יש לשער שביקר בפאס. בשנת 883 שלח אלדד מכתב ליהודי ספרד והדבר נלמד ממכתב חסדאי אבן שפרוט למלך כוזר. יהודי קירואן שאלו את הגאון צמח אודות אלדד, ובמיוחד אודות הלכות השחיטה והטריפה שלו. נראה שאלדד היה אמון על השפה הערבית וידע את התלמוד הירושלמי. ההלכות שלו צוטטו בידי הראשונים. את הלכותיו והסיפורים אודותיו פרסם בהרחבה בצירוף מבוא מקיף והערות ר׳ אברהם עפשטיין.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה יודאיקה כרך , עמ׳ 577—578, כולל ביבליוגרפיה מקיפה ומעודכנת; כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך א׳, ירושלים תש״י, עמו׳ ג—קמח.
יוסף אלחדאד חי במאה הד׳ והה׳ ? כנראה היה משוחטי העיר. הוא חתום בפסק דין בענייני טריפות עם ר׳ אברהם אדארוקי. אלחדאד ראה חדאד, הכהן אלהדאד
יוסף בן אליד ב״ר לוי. מחכמי פאם בסוף המאה השלישית ובתחילת הרביעית. עלה לארץ־ישראל.
לוי בן אליד אבי ר׳ יוסף. חי במאה הג/
יצחק אלבבאש חי במאה הה׳ והו׳. מן העיר אקאי. התגורר בפאס בשנת התקי״ז/1757.
משה אלברהניץ מחכמי המגורשים בפאס. חתום עם שלושה מחבריו על תקנה בי״ב סיון הרנ״ד/1494 המחייבת כתיבת גט שכיב מרע (כרם חמר, תקנות. יד).
אלכרסאני ראה כרסאני
אברהם אלמושנינו. נולד בספרד ובא בעודו צעיר לימים לפאס. חתום על תקנות המגורשים בשנת הש״ה/1535 (כרם חמר, ת״ב, כב). נחשב לאחד מגדולי החכמים בדורו, יחד עם י' אברהם חאגיז, ר׳ אברהם אוגווילוס ואחרים. בניו היו החכמים משה ויוסף.
יוסף אלמושנינו ב״ר אברהם. אחי ר׳ משה ואבי הרופא ר׳ משה. תלמיד ר׳ לוי שלא נודע מיהו. מצאנוהו מכהן בדיינות וחתום על פסקי דין בשנים השל״ג—הש״ן/1573—1590 (כרם חמר, ח״ב, לה, לב ול״ג) וחתום עם חכמי דורו בשלהי חדש אדר השס״ג/1603 על הסכמת תמיכה ביהודי ירושלים (שם, מח). בשנת השל״ו/1576 נחשב לנגיד הקהילה. היה לו בית כנסת שנקרא בשמו. יעב״ץ מתארו בספרו ״זכירת הכתובות״ שבכ״י ״אותו צדיק החה״ש הדיין המצויין המאור הגדול מאריה דאתרא סבא דמשפטים כמה״ר יוסף זלה״ה הרופא״, ומכאן שהיה רופא. חיבר ביאור על נביאים וכתובים ועל אגדות רז״ל, פירוש על אבות וספר ״פסח שני״ ביאור על ההגדה בכ״י, וכן חיבר ספר ״שרשי המצות״ שנדפס בירושלים התרס״ט. תלמידו הנודע ביותר הוא ר׳ אהרן אבן חיים שעלה לארץ־ ישראל.
משה אלמושנינו ב״ר אברהם ואחי ר׳ משה. מחכמי פאס הנודעים. דיין ומורה צדק ורופא מובהק. בספר ״יחס הכתובה״ ליעב״ץ שבכ״י מדובר בשבחו.
חי במאה הרביעית.
משה אלמושנינו ב״ר יוסף. מחכמי פאס במאה הרביעית בדור השני למגורשי ספרד. חיבר ביאור לתנ״ך שלא נדפס.
יתכן וחצרו היא זו הנזכרת בשנת השמ״ד .1584) בכ״י ר׳ עמנואל סירירו בשם ר׳ סעדיה אבן דנאן(מלכי רבנן דף קא, 3).
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה-רבני פאס
עמוד 257
27/11/2023
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-החובה לאחרח זרים לפי תור וכן תשלום הנדרים…
תעודה מספר 41
ב"ה
התרי"א – 1851
כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה ואיש כל הישר בעיני יעשה, ויש אשר נודרים לעניי תורה ואינם מקיימין ויש אשר מסרבים להכניס אורחים הבאים ממקום אחר ונשארו עניי תלמדי חכמים הבאים מחוץ מושלכים בבתי כנסיות ואין מאסף הביתה.
וחס ושלום כמעט כסדום היו וכשראו הגזברים צרתם צרה הולכים ושבים על בעלי בתים לפרוע נדרי נדבותם ולקבל אורחים ואין שומע סילקו עצמן מלשרת בקדש ונשארה העיר כעיר פרוצה אין חומה. אי לזאת אנשי חסד נאספו לתקן בקיעי העיר ונועצו לב יחדיו לתקן המעוות והעמידו גזברים חדשים הלא המה החכם השלם כבוד הרב מתתיה בן זכרי והחכם הותיק כבוד הרב יעקב אדהאן והטילו גורלות על הכנסת אורחים וכל איש אשר עלה עליו הגורל והגיע גורלו להכניס האורח וסירב להכניסו בביתו או איש אשר נדר והתנדב לעניים ולא רצה לפרוע אזי הגזברים יגידו להנגיד המעולה הנכבד והחשוב כבוד הרב אברהם עולייל והוא יקנוס אותו בסך חמשים אוקיות ובכן העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר הלא המה :
המשכיל ונבון הגביר המרומם כבוד הרב ישועה אלבאז והנכבד וחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם בן מאמאן והחשוב והמעולה כבוד הרב אליהו בן שלוש והחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם אלבאז והחשוב ומעולה כבוד הרב שלם בן שטרית והרב יוסף בן הרב ברוך בן עמרם.
ובכח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ונתנו רשות והורמנא[אישור] גמול לנגיד הנזכר שכל איש אשר ידור לעניים ויתבעו אותו הגזברים הנכרים פעמים שלוש לפרוע נדבתו או איש אשר יגע גורלו להכניס האורח כמו שמפונקס סדר הגורלות ביד הגזברים הנזכרים ולא רצה לקבל האורח הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר לקונסו בסך חמשים אוקיות כאמור.
ולראיה ביד הנגיד הנזכר שכן עלתה הסכמת שבעה טובי העיר למיגדר מילתא ולהחזיר המסרבים למוטב חתמנו פה והיה זה בשבעה עשר יום לאלול המרוצה משנת חמשת אלפים ושש מאות ואחת עשרה ליצירה[1851] והכל שריר ובריר וקיים במקום סגולתא צ"ל והרב משה בן הרב בנימין אביטבול וקיים שנית מי' ימים עבר עליה הקולמוס שהיא טעות סופר ונכתב ביני שיטי והוא האמת וקיים.
עמור אביטבול סי"ט
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-החובה לאחרח זרים לפי תור וכן תשלום הנדרים…
עמוד 49
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Almosnino
Almozni, Elmosni
Nom porté par une famille berbère indépendante dans le Zab au IXe s. (Ibn Khaldun I, XVIII, 233 ; III, 124 et seq.) probablement dérivé le Mozna, prénom féminin berbère (Istiqca I, 29). Peut aussi être l'ethnique de Mazuna, ville dans le territoire des Béni Snouss, en Algérie
- Almosnino
Elmosnino-
Nom aragonais, dérivé de l'ancien substantif castillan: Almosnero,. «aumônier», ou celui qui aime faire des aumônes
Figure égalemeut sous la graphie de Almosnin et Almoxnino dans les anciens documents espagnols
Don Mayl Almosnin, de Jaca, est accusé au sujet du paiement de certains impôts dans les Actes du Baile General de Aragon de 1510 à 1313
Samuel Almosnino, rabbin à Jaca (XIVe-XVe s.), correspondant de Rabbi Isaac Bar Sheshat
Vitalis Almoxnino et Strella Almoxnino, de Monzón, figurent dans les Protocoles du notaire Francisco Ascencio, des années 1465- 1475
Abraham Almosnino figure comme témoin dans un document de- vente daté à Huesca le 10 mai 1482. R. del Arco y F. Balaguer, Nuevas׳ noticias de la Aljama judaica de Huesca. «Sefarad» TX (1040) 351-302
Abraham Almosnino, de Huesca, accusé de favoriser l’hérésie, fut brûlé par l’Inquisition d'Aragon en 1480. E. Gaulléni, A Notes sur les- Juifs de Bordeaux
Abraham Almosnino, rabbin à Fès au XVe s. Né en Espagne,, il vint très jeune faire ses études dans la capitale marocaine
Joseph Almosnino, fils d’Abraham (7), rabbin, médecin, né à Fès: vers 1530 et mort en 1600. En 1500, il fut nommé «Nagid» ou chef desjuifs du Maroc. Auteur de Sepher Pesah Sheni, Commentaire sur la Hag- gadah ; Sepher Shoreshe ha-Mitsvoth (Jérusalem, 1909), et des commentaires sur Abot et le Cantique des Cantiques
Moses ben Barukh Almosnino, rabbin distingué, descendant d’une־ famille d’Aragon dont les ancêtres, Don Abraham Almosnino (6) et Don Abraham Canombrial furent brûlés par l’Inquisition. Né à Salonique en 1510 et mort à Constantinople vers 1580. Il fut élu Grand Rabbin־ de la Communauté espagnole «Névé Shalom» à Constantinople en 1553' et de celle de «Liviat lien» en 1560. En 1565, il représenta avec succès ses coreligionnaires à une audience du Sultan Sélim III pour demander la confirmation des droits civils. Aussi versé en sciences physiques et astronomiques qu’en études rabbiniques, il traduisit de nombreux traités de l’arabe et du latin. Auteur de Yede Mosheh «Les mains de Moïse», Commentaire sur le Pentateuque, d’un Commentaire sur le Traité Abot (Salonique, 1563), Meames Coah «Renforçant la force», recueil de sermons et d’oraisons funèbres. Ces ouvrages furent publiés en hébreu par son fils Senior aux frais de ses autres fils Abraham et Absalom. Moses écrivit aussi en hébreu Tephilah Ie-Mosheh «Prière pour Moïse», sur le Pentateuque (Salonique, 1563 ; Cracovie, 1598 et 1805). Ses ouvrages espagnols sont: Regimiento de la l'ida, homélies traitant de l’origine du bien et du mal, de la Providence, de la vie morale, l’éclucation, les enfants, le libre arbitre, etc., avec un chapitre sur les rêves, ouvrage écrit à la demande de Don Joseph Xaci, Duc de Naxos, et publié en caractères hébraïques (Salonique, 1564: Venise, 1604 et Salonique, 1729). Une édition en caractères latins parut à Amsterdam en 1729; Extrcmos y grandesas de Constantinopla, publié à Madrid en 1638 par Jacob Can- sino. D’après Steinschneider (Hebr. Uebers., p. 215), Moses Almosnino serait l’auteur de Péné Mosheh, commentaire sur Y Ethique d’Aristote
Abraham Almosnino figure parmi les rabbins exilés d’Espagne ayant signé la Taqqanah promulguée à Fès en 5305 (1545)
Abraham Almosnino, rabbin de Jérusalem envoyé quêter en Allemagne en 1592
Isaac Almosnino, mentionné comme auteur d’une traduction hébraïque de l’Ethique d’Aristote (Kayserling־, p. Il), mais probablement confondu avec Moses (9)
Samuel Almosnino, rabbin à Salonique au XVIe s., auteur d’un Commentaire sur les Prophètes, publié dans la Bible de Moses Frankfurter (Amsterdam, 1724-27) et d'un Commentaire sur le Pentateuque
Joseph Almosnino, fils d’Isaac et petit-fils de Moses (9), Grand Rabbin de Belgrade, mort en 1689 à Nikolsburg (Moravie). Auteur de nombreuses consultations juridiques recueillies et publiées par son fils Isaac sous le titre de 'Edut li-Yosef «Témoignages de Joseph» (Constantinople, 1711-1713)
Hasdaï Almosnino, Grand Rabbin à Tétouan, mort en 1728 à un- âge très avancé. Auteur de Mishmérot ha-Qodesh «Le dépôt sacré» Commentaire au commentaire de Rashi sur le Pentateuque (Livourne, 1826 et Derushhn Nelimadim, homélies. NM, 15S-59
Mosheh Almosnino, fils de Hasdaî (15), Grand Rabbin à Tétouan (XVIIe-XVIIIe s.), auteur de Beurim be-Tanakh, explications sur le Pentateuque
Abraham Almosnino, rabbin à Tétouan, XVIe-XVIIIe s
Isaac Almosnino, Grand Rabbin à Gibraltar et ensuite à la Congrégation Portugaise de Bevis Mark à Londres, mort en 1784
Bekhor Almosnino, rabbin de Jérusalem, envoyé pour la collecte de Hébron en Afrique du Nord en 1774
Shalom Almosnino, petit-fils d’Isaac (18), secrétaire de la synagogue «Bevis Mark» à Londres, né en 1793 et mort en 1878
Samuel ben Abraham Almosnino, rabbin de Safed envoyé quêter en Turquie en 1840
Gabriel Almosnino, surnommé «Mercado», Grand Rabbin de Bulgarie à Sofia. Né en 1830, mort à Jérusalem en 1889
Israël ben Saül Almosnino, rabbin à Jérusalem au XIXe s
24/25. Joseph Almosnino, Eliyahu Almosnino et ses frères d’Oran, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zeba- ihim Shelemîm d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Almosnino
Page 298
פרשת וצא-אפרים חזן-המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי / וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי
פרשתנו עוסקת בהתפתחותו של יעקב, בהעמדת השבטים והקמת בית יעקב. היא פותחת בחלום הסולם בבית אל, במעמד הנשגב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) ובהבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן, לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח, בודד וחסר כול, מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".
לצד ההתגלות לקראת הגלות הראשונה של יעקב ובריחתו לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ומבטיחו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (שם, מו, ד). מילים אלה מתחברת שבפרשתנו "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" ולאמירה שבתהלים 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:
כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה, כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'.
דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי
לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב
כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב
דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב
5 וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.
וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה
מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה
וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה
כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.
10 יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה
יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה
וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:
שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.
חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה
15 מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה
כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה
הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.
זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם
לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.
20 קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם
זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.
- מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד 7-8. ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה את בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 14. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 15. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. 17. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19-21. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".
על המחבר
לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד 'מזקני לשון הקודש'. את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס.[2] לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן כתב על כל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. עוד כתב על נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות עד היום בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.
עיון ודיון
השיר דלעיל הוא שיר מעין איזור (יש בו גם חריזה קבועה הקושרת ומחברת את השיר במעין חגורה) בעל מדריך (הפתיחה בת שתי השורות) וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" הזועקת כנגד אורך הגלות. בקשת הדובר, עם ישראל, היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".
בקשת החלום מתקשרת אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו לשון בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר שם את הדברים בפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.
הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף הם לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר בקשה זו חוזרת בפי הקהל שבע פעמים.
כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ובשיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".
המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", פעם כשם ישראל ופעם כפועל. עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויקראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-יהודי צפרו נרתמים לעזור לאחיהם במדינות אשכנז.
תעודה מספר 40
התרמ׳׳ב-1882
אנחנו יחידי סגולה קהילת קודש צפרו יע״א האיר וזרח אל עבר פנינו הרב הכולל כמוהר״ר משה דלאגיטש יצ״ו בשליחות כוללות רבני אשכנז יש״ץ השוכנים בשוקי טבריה תוב׳׳ב ועם היות שכוללות האשכנזים לא היה להם חלק ונחלה בארצות המערב מכל מקום לעת כזאת בצוק העתים ומשום פקוח נפשות רבות וחסרונן כמו שהעידו רבני הספרדים מפיהם ומפי כתבם שביד השד״ר אמרנו עת לעשות לה׳ להחיות לב נדכאים ולסייע בדבר מצוה רבה כזו ונקריב את קרבן ה׳.
חמשים צ׳ורוס ואף שהשעה דחוקא לא חסנו על דוחקא דצבורא משום פקוח נפש, ובכן מודים אנחנו חתומים מטה בחתימת ידינו שהיא כמאה עדים שחייבים אנחנו לפרוע ליד הרב השד״ר הנזכר הסך הנזכר ופרעונו לראש חודש אייר הבא ראשון לקראתנו לשלום בלי איחור ועיכוב.
ולראיה ביד הרב הנזכר חתומים פה בחדש שבט משנת נדרו ושלמו לה׳ אלוקיכם וקיים. אליהו שאול יתאח סלי״ט ברחם אלבאז צ״ל סי״ט משה הכהן ס״ט מאיר צבע יהודה שקרון ס״ט ישראל עולייל צ״ל סלי״ט משה דבדובי צ׳׳ל סי״ט יעקב ן׳ יעיס סי״ט.
מאחר שחתמו שבעה טובי העיר אשר כל ענייני העיר נחתכים על פיהם כאשר גזרו כן יקום וחייבים לפרוע לו במזומנים לזמן שקצבו בלי איחור ועיכוב ולראיה ביד הרב השד״ר חתומים פה בזמן הנ״ל חדש ושנה הנ״ל וקיים.
רפאל משה אלבאז ס״ט רפאל אביטבול ס״ט.
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-יהודי צפרו נרתמים לעזור לאחיהם במדינות אשכנז
עמוד 48
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.
צ ׳ה. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו, אם אמרה איני מניקה אלא בשכר, לא תטול אלא מחצית שכר ההנקה, ובמה לשכב ובמה לכבס כסותו ובלאותיו.
בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל בפ׳ י״ח מהלכות אישות, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי' י״ג מטור אבן העזר וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו החכמים השלמים נ״נ הקדמונים ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים לגבות לאלמנה כתובתה מיד אחר מיתת הבעל, או אם תבעה כתובתה וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי ב״ד אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל, בפ׳ אעפ׳׳י. וגם כן בספר שו״ת למהר״י ן׳ ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר, עם כל זה הואיל והם שותפים בכל אף בהנקה, לא תטול כי אם מחצית שכר.
והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת. והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב ובמה שתכבס לו כסותו, ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנו החתומים בראותינו שמה שתיקנו לדורם תיקנו. לכן ראינו ג׳׳כ אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום הזה והלאה, כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אך אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידין הדבר על דין תורה. שאם תגבה כתובתה ואין לה מזונות מכח כתו', יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. והשמאים ישומו לה שכר ההנקה כפי העת והזמן וכפי השער, גם כן הוגד לנו שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הולד, כמה חדשים מחייבין לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי׳׳ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפילו במחודשים. אף על פי כן תיקנו הראשונים ז״ל, שמחוייב האב לשכור מינקת, הן לבנו הן לבתו עשרים חדש. ויפה תיקנו, וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם. ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. ועם כל זה ראינו לתקן, שההנקה לנקבה תהיה שמנה עשר חדשים, ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, עד כאן נוסח התקנה הנז׳ וחתום עליה החכם השלם ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.
עמוד 78
הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י
אנשי-האשכולות העשירונו מידיעותיהם בידע עצום ואדיר: חיבורים נשגבים, אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות: העיון והמחקר, תורת הקבלה וברזיה, הפרשנות, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה והקבלה, הדקדוק, השירה, המתמטיקה, חוכמת הצירוף והמספר, הפילוסופיה.
נזכיר אחדים מהמחברים: רבי אברהם אָזוּלָאי, אבי סבו של החיד"א (הרב חיים דוד אָזוּלָאי), שנולד בְּפֶאס ובתחילת המאה ה- 17 ישב בחברון (ראו עליו בערך העיר חברון בכרך ו'. ש"ט), רבי שמעון לביא מחבר הפיוט "בר-יוחאי", רבי שלום בּוּזָגְּלוֹ מחבר הספר "מקדש מלך" (ראו עליו בערך העיר לונדון בכרך ה'. ש"ט), ועוד.
צדיקי וחכמי מרוקו שכאמור חיברו חיבורים רבים ונשגבים, מלאכתם לא הסתיימה: היה עליהם להשיג מקורות כספיים להדפסת ספריהם, אם עלה בידם לא יכלו להדפיס ספריהם במרוקו מחוסר בתי-דפוס, ונדדו עם כתביהם לארצות אחרות להדפיס את ספריהם. אזכיר את אָמְסְטֶרְדָם שבהולנד, וִינִיצְיָה שבאיטליה וגֶ'רְבָּה שבטוניסיה. אלה שזכו להדפיס את ספריהם והפיצו אותם בקרב עמנו, תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם-ישראל בכל דורותיו ובכל פזורותיו
למרות מה שהודפס רובה של היצירה הרוחנית היהודית המרוקנית, היה עדיין בכתב-יד, חלקם לצערנו ירד לטימיון אם בפשעי-אנוש והעלאתם באש ע"י צוררי ישראל, או ע"י הלחות והטחב, התולעים, אבדו או נאכלו ע"י העכברים. (גם רבי אברהם אזולאי כתביו ירדו למצולות כאשר הוא ירד לחוף והאוניה טבעה עם יצירותיו. זכר כתביו הוא ביטא בחתימתו בצורת אוניה. ש"ט.)
רבי יוסף בן-נאיים שהיה, מאד, חרד לכתביו, שמא יהיה גורל יצירתו יהיה כגורל הספרים שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: "ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…". על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים רבים להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר "ספרי הם בני". כשרבי יוסף הלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ל"אוניברסיטי קולג'" בניו-יורק, בגלל רמת הספרים הכניסו אותן לעישון, פרצה במחסן שריפה ורובם נשרפו ורב בודדים שרדו. (על רבי יוסף בן נאיים, ראו בכרך ד' בערך העיר פאס. ש"ט).
כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:
גורל הספרים שנכתבו על צדיקי וחכמי מרוקו, ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור. יתירה מזו,
רבים מהם כאמור לא הודפסו בגלל ההוצאה הרבה בהוצאתם לאור. ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה ומה מפליא לראות, כי למרות כל זאת, כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש. אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו של ה"אור החיים". ובשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא "עיטור הספרייה" ורק פעמים בודדות בחיי אדם פותחם למספר דקות.
ספרי ה"אור החיים" הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה. ולא רק שמיגוון השיטות והדרכים ביהדות מצאו קו משווה בלימוד הספרים הקדושים, אלא אף בחתכי הגיל ניתן לראות את הפלא הגדול, המתבטא בכך שנערים ובוגרים, משכילים יותר ומשכילים פחות, אנשי הרוח והאדמה, כל אחד ברמת השכלתו ופתיחות מחשבתו, מוצא חיבור וקרבה לספרי ה"אור החיים". הקדוש, שהבנתם תובחן בכמה רמות – פשט, רמז, דרש וסוד.
התפתחות הקבלה בדרום מרוקו (אזור דְרֶע או דְרְעָא).
עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון-אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.
העיסוק בקבלה במרוקו הוא עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.
גם כאשר פשטה קבלת האר"י (רבי יצחק לוריא) מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר"י נימנו מספר חכמים יוצאי מרוקו: סוּלִימָאן אוֹחָנָה (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) , רבי יוסף בן-טָבּוּל, רבי אברהם הלוי ברוכים (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט), רבי מָסְעוּד סגינהור (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) ועוד.
ה"זוהר" הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ"ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו, במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוּס ועד לפאתי הַסָהָרָה.
ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.
קבוצות הזוהר, נקראו "חברת רשב"י" (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך-כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג נד היום קריאה בספר "הזוהר הקדוש")
מה שהוא אישי
פעמים רבות הדרכתי במרוקו, וכאשר השהיה בשבת הייתה בקזבלנקה נהגתי להתפלל עם חלק מהמטיילים בבית-הכנסת המרכזי "בית-אל" (בעבר נקרא סְלָאת אֶל-וִיהְרָאיִין, אותו בנו יהודים מהעיר וִיהְרָאן שבאָלְגִ'ירְיָה). בבתי-הכנסת במרוקו במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית קוראים קטע מהזוהר. השליח ציבור נהג לקרא מספר זוהר קצת ישן ובאחד הטיולים הבאתי אתי ספר הזוהר מפואר ב-13 כרכים ומתורגם לעברי ותרמתי אותו לבית הכנסת לעילוי נשמת הורי. נכחתי בבית הכנסת פעמים נוספות והתרגשתי לראות שהשלח ציבור קורא את פרק הזוהר מהספרים שהענקתי לבית-הכנסת. לא פעם שמעתי את הערכת השליח ציבור לתרומתי.
המעיין בספרים שחוברו על ידי צדיקי וחכמי מרוקו, יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של הכותבים, החוקרים ורושמי רשומות, ע"י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם. כאשר נלמד על אורחותיהם ופועלם של הצדיקים, נוכל לדבוק במעשיהם ולעשות גם אנו כן.
הספרים העשירו ידיעותינו על הצדיקים החכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני-דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ-ישראל.
נקודה מאד חשובה לציון, להערכה ולהוקרה
הודות לפעילותם המסורה של כבוד הרבנים: הרב פרופסור משה עמאר שליט"א והרב רבי מאיר אביטבול (שלצערנו נפטר לא מזמן יהיה זכרו ברוך). כבוד הרבנים לא חסכו כל מאמץ לאתר אפילו ממקומות מרוחקים ונידחים כתבי יד שאולי השתמרו. הכתבים שעלה בידם להשיג היו בלויים וקרועים, אם מפאת רמת הנייר הירודה, הטחב והתולעת והעכברים. זכיתי לפגוש את כב' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א במרוקו ואף ישנו בחדר אחד (למעשה רוב שעות הללה הקדשנו לצדיקי וכמי מרוקו). לא בכל לילה נופלת בחלקי זכות כזו.
רבי מאיר אביטבול זצ"ל סיפר לי: "אחרי שעלה בידי להשיג כתבים שונים לאור מצבם, הייתי מושיב מומחים לפיענוח כתבי יד, או אנשים שהייתה להם בקיאות בנושא וכך יכלו לשחזר פרקים שאבדו. בכך לא תמה מלאכתם. היה עליהם להשיג מקורות להדפסת הספרים, צודקים המולי"ם שאומרים שההכנסה לא תכסה את ההוצאה, הקונים יהיו רק בעלי עניין בנושא למרות כל הקשיים עלה בידי שני המכונים "מכון אורות" בראשותו של מורי ורבי כה' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א, וכבוד רבי מאיר אביטבול זצ"ל. העשירונו בכתבי ד אדירים. ביקרתי במכון אורות וראיתי את כמות כתבי היד המחכה ליד גואלת
אני מאחל למורי ורבי הרב פרופסור משה עמאר שליט"א אריכות ימים ובריאות, ושיוכל להמשיך במפעלו הכביר, ולספריה הספרדית – מכון בני יששכר אני מקווה שימצא מי שהוא שימשיך במפעלו הכביר של רבי מאיר אביטבול יהיה זכרו ברוך.
זה המקום להודות ולציין את העזרה ולומר תודה גדולה לעזרה שנתן לי רבי מאיר אביטבול זצ"ל שהעמיד לרשותי כ-140 ספרים בתחומים השונים. פתח את ספרייתו בפני ונתן את הספרים המופיעים בביבליוגרפיה העמיד לרשותי, אחרי שנים החזרתי לספרייתו את הספרים, חלקם בלויים וחלקם קרועים לא ביקש ממנו אפילו שקל אחד. זכות הצדיקים מחברי הספרים תעמוד לו בעולם האמת.
הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
הסכום הכולל שאסף הגיע לכ- 136 אלף פראנקים, ולאחר ניכוי ההוצאות העביר לוועד עדת הספרדים כ-114 אלף פראנקים, שמהם נותרו לו כ-69 אלף פראנקים. הוועד קיבל את הכספים שתשעה שיעורים שהועברו ממרוקו. סכום אחד מסר השד"ר עם בואו ירושלימה בתום שליחותו, ואת היתרה האחרונה של חובו פרע חודשים אחדים לאחר מכן.
מן ההתכתבות שניהל עם ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, שקטעים ממנה מובאים להלן, נמצאנו למדים את הקורות אותו : קשיי התחבורה ותלאות הדרך, שיבוש מסלול המסע כאשר פגש שליחים מערים אחרות (טבריה וחברון) וממוסד אחר (ישיבת " בית אל ") וניהול משא ומתן מייגע, תוך הפגנת אורך רוח עם הגבירים היחידים לגבות סכומים גבוהים ככל האפשר.התברר, שבגלל ירידת המסחר במרוקו ירדו סוחרים יהודים רבים מנכסיהם, ורק באמצעות תיאורים קודרים ביותר של מצב הספרדים בירושלים ניתן היה לשכנעם לתרום. עיתוי הביקור השפיע גם הוא : בתקופת החגים רבו ההוצאות ולכן לא הייתה נכונות לתרום, ואילו באחד המקומות דווקא עיתוי זה היה נכון, שכן אז נמצאו היהודית בבתיהם ולאחר החגים התפזרו בין כפרי הגויים לרגל מסחרם. בכל המקומות שביקר, ובעיקר בערים הגדולות, זכה לסיוע רב מצד הגבאים המקומיים, ועל פי בקשתו שלח להם ועד עדת הספרדים מכתבי תודה והוקרה מיוחדים.
עם שובו של הרב פינטו לירושלים בסוף תרפ"ד, נתבקש למסור לוועד את היומן האישי ואת יתרת הסכומים שהביא עמו. משנשתהה יתר על המידה בגלל המחלוקת בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי הוועד, קיבל התראה של עורך דין. לבסוף מסר את יומן השליחות (שקטעים ממנו מובאים להלן) ולאחר ביקורת החשבונות שאישרה את נכנותם, ניתן לו, כנהוג, שטר פיטורין בסיוון תרפ"ה – 1925.
תעודות.
שטר תנאים ( טיוטה )
בסימן טוב מודים אנחנו החתומים מטה חכמי ורבני ופרנסי ומנהיגיו ועד כוללות עדת הספרדים בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן האמת והצדק, שבכוח המסור בידינו מכוללות עיר קודשנו ותפארתנו תיבנה, הנכרת, שד"ר לשליחות ערי מערב הפנימי את מעלת כבודו, ידידינו הרב המופלא וכבוד ה' מלא משפחת זרע קודש טהור כבו מורני הרב רבי אברהם פינטו ישמרו צורו ויחייהו.לאסוף ולקבץ כל כסף הקדשים, נדרים ונדבות, קופות והקדשות דשייכים לכוללות עיר הקודש תיבנה ירושלים, על פי התנאים שנבאר העשויים בינינו כתנאי בני גד ובני ראובן לפי הדין וכתקנות חכמינו זכרונם לברכה "נתחייב הרב השד"ר הנזכר יצ"ו בחיוב גמור ושלם ובשעבוד גמור ושלם ששעבד גופו לדעת רבינו אברהם בר דוד זכרו לחיי העולם הבא לכתת רגליו וללכת הוא בעצמו לשליחות הנזכרת. עליו להשתדל בכל עז לקרב התועלת לטובת עוללות עיקו"ת ירושותיו שדווקא ולא בעד שם עניין ומפעל אחר כלל ועיקר. בייחוד עליו להשתדל לחזק הקופות הקבועות שמה, ולייסד ולקבוע קופות חדשות ובעד שכר טרחה ועמלו ביסוד קופות חדשות יקבל עשרה למאה משך עשר שנים מיום התייסדותם.
עליו לסדר פנקס חשבון הכנסה והוצאה בפרטות מכל עיר ועיר ושמות המתנדבים וסכום נדבתם. ואפילו נתנו לו במתנה לעצמו או לבני ביתו בפירוש. ואפילו מציאה בשוק בלי גוזמה, הכל יבא בחשבון לתת בו דין חלוקה כמו שנבאר. זולת אם נתנו בגדים תפורים, אזי המה לעצמו, ובגמר השליחות חייב למסור לידי ועד העדה הנזכרת פנקס החשבון הנזכר וגם ההרשאה, והכוללת וגם רשימת כל מה שעשה מקבלת הקופות ונדבות – הכל כאשר לכל חייב למסרו ביד ועד העדה. כאשר בעזרת השם תשיג ידו לעשות איזה הקדש לקרן קיימת, אם יגיע כסף ההקדש לידינו, אזי יקבל שכר טרחה עשרה למאה מהקרן, ואם קרן ההקדש ישאר שמו שלא יגיע לכוללנו כי אם הפירות, אזי יקבל מהפירות תמיד עשרה למאה.
ובפירושא אתמר כי שארית כסף הקדשים שנתקבץ על ידי הרב הד"ר הקודם כמוהר"ר יקותיאל בן שמעון ז"ל שמונחים שם בערי המערב, אם יעלה בידו לגבותם, יקבל שכר טרחה מחלר הנזכר עשרה למאה.
הערת המחבר – יקותיאל בן שמעון בנו השלישי של הרב דוד בן שמעון. בשנת תרע"ד נסע למרוקו בשליחות מיוחדת לטובל עניי עדת הספרדים בירושלים, ובהיותו במכנאס חלה במחלה קשה ונפטר שם בסוף אלול של אותה השנה. במכתבו האחרון לוועד עדת הספרדים בירושלים ציין, שאסף כחמשת אלפים פראנק, ובגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא מצא דרך להעביר את הכסף לירושלים.
אין לו לקחת שום חלק בכסף הבא ישר לידינו.
וכן אין לו לקחת חלק מכסף הקדשים הנהוג לבוא ירושלמה, אף שיביאנו בידו.
בעד בגדים יקבל מן האמצע סך שלושים לירות מצריות.
בהקבץ בידו מחלק הכוללות סך חמישים לירות מצריות עליו לשלחם לשם הרב הגדול הראשון לציון. וחו"ר ועד העדה ופו"ם ועד העדה ה' עליהם יחיו אמן.
עליו לישבע שבועת השותפים בגמר שליחותו כדרכה של תורה.
כל מה שיקבץ מפרי שליחותו, כה יהיה סדר החלוקה : אחר שינוכה מן האמצע ההוצאות שהוציא כמו הוצאות אכילה שתייה לינה, סופרות ולבגדים כנזכר לעיל וכיוצא, והיה הנשאר יתחלק ששים אחוזים בעד כוללות עיר הקודש ירושלים וארבעים אחוזים יהיו לחלק השד"ר בעד שכר טרחה ופרנסת בני ביתו.
והננו לבאר שאף שלפי תקנת כוללות עיר הקודש ירושלים אין לשד"ר לקחת יותר משליש ההכנסה, בכל זאת מפני שהפראנק הצרפתי ירד מאוד, על כן ויתרנו הפעם לתת לו רשיון לקחת עד ארבעים למאה ויהי רצון חפץ ה' יצליח בידו אמן.
הצעיר בישראל – אברהם פינטו סימנא טבא.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
עמוד 178
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
הראוותנות והחומרות
כאמור רבי ידידיה בפסיקתו הוא צמוד לספרות ההלכה ולכללי הפסיקה, וכך נהג גם בתשובותיו ובפסקיו בדיני איסור והיתר, ואלה הנחוהו לנקוט בכוחא דהיתרא. הוא נמנע מגיבובי חומרות לציבור הרחב. לאלה שנטו לחוש לדעת המחמירים, יעץ לנהוג כן בצניעות בינם לבין עצמם, ובחיבוריו יצא חוצץ נגד אלה המתהדרים בפני המון העם, בחומרות שהם עושים. ובאחת מתשובותיו האריך להוכיח כמה תקלות הלכתיות, נכשלים על פי ההלכה אלה בחומרותיהם. להלן נצטט קטעים מדברות קודשו:
והנה ראיתי כמה חכמים מתחכמים, כל אחד בונה במה לעצמו בענין רביעית, ובפרט בהיותינו יושבים במסיבת המון בעלי בתים… ולפעמים תלמיד שהתחיל ללמוד כאשר התחיל לראות מאורות, יתחכם בפני גדול הדור, שלא לשתות בכוס ששתה הגדול ממנו. זה הנגע פשה בדור הרע הזה, ונתקיים דברי רבותינו, נערים פני זקנים ילבינו. ולא ידעו ולא יבינו לו חכמו, שכל העושה דבר חומרא בפני מי שגדול, בר נידוי הוא…
מעיד אני עלי שמים וארץ, כי בדבר הזה חם לבי בקרבי, כי אנכי הרואה שהמכה העצומה הזאת הולכת ועולה במעלות, ונמשך זה מחמת גדולי הדור ה' ישמרם, שענותם וצדקותם גברה, ומזה נמשך שהקטנים הנז' נראה בעיניהם כי כך היא חובתם, ואדרבה הם ברוח מבינתם יודעים לטהר את השרץ ודקדקו הרבה המבדיל כר״א בן חסמא.
ולא ידעו תועי רוח בינה, שהם לדעתם עושים חסידות, ועל זה אני קורא ויחנו בחסירו״ת, כי כבר ידוע למי שהוא תלמיד חכם ורגיל בספרי הפוסקים ולמד ולימד, הוא שכל שיש סברא של איזה חכם פוסק, בדבר שאינו מפורש היטב בדברי מרן, ועשה איזה ת״ה כמות אותה סברא, אין להגיה עליו. וכל המהרהר נגדו, ימלא פיהו חצץ, כי יש בידו אילן לסמוך עליו. ומי מפיס שהחכם שסומך עליו המגיה כוותיה היא, ההלכה למשה מסיני, אלו ואלו דברי אלהים חיים… כל זה נמשך להם מחסרון הלימוד והבקיאות… ומאחר שבכל דבר ודבר יש מחלוקת הפוסקים, ממילא הדר דינא דעבד כמר עבד וכוי וכל אחד יש לו על מי לסמוך. וכאומרם כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק. וזה נזכר בדברי חז״ל במילתא דאיסורא, וכל שכן במילי בהאי שאין בהם אלא דקדוקי עניות ובפרט בפני מי שגדולים.
גם בחיבורו 'קופת הרוכלים' ניכרת שיטתו ודרכו דרך הקודש, להכריע את הלכה מתוך מקורותיה עפ״י כלליה, בלי גיבובי חומרות.
אהבת השלום והארץ
רבי ידידיה זכה להוקרה מצד חכמי הדור, ודבריו היו נשמעים. הוא אהב את הבריות והיה אוהב שלום ורודף שלום. גם בימי זקנותו, טלטל עצמו ממקום למקום למען השכנת שלום. בסכסוך שהתגלע בין חכמי מכנאס הוא נסע לשם, לפשר ולתווך בין הצדדים, ולא שב עד שהשכין שלום ביניהם. חבריו הרבנים הריצו מכתבים מפאס למכנאס, ובהם זירזו ותבעו מחכמי העיר למלאת את רצונו ולא להשיב פניו ריקם:
ולאהבת השלום אזר כגבר חלציו אב בית דין מקודש שקדשוהו שמים, לנו לעיניים…. ראש הסדר מבחר העדר וכו' כמוהר״ר ידידיה מונסונייגו… ונסע מהכא להתם לשפות שלום… הוא ודאי מכירין כתייר יקר תפארת גדולתו וכבוד תורתו, ותחוסו על שיבתו ותוקף חולשתו לעשות רצון צדיק…
למשפחת מונסונייגו, היו קשרים הדוקים עם שלוחי ארץ ישראל שבאו למארוקו למגביות, חכמי המשפחה עמדו לימינם ועזרו להם למימוש משימתם. הגיעו לידינו מכתבים רבים, שכתבו בנושא לקהילות השונות, ובהם מכתבים שכתב רבי ידידיה. וכן מכתבי תודה והוקרה מארץ ישראל לחכמי המשפחה.
משנת הת"ר (1840) ואילך, התרבו העולים ממארוקו לארץ ישראל, ובהם עולים רבים ממכנאס. חלקם הגדול של יוצאי מכנאס, התיישבו בעיר טבריה, בין היתר כדי להקדיש עצמם ללימוד תורה בישיבותיה. לטענתם של החכמים העולים, הם לא זכו לתמיכה ועידוד, כנהוג לגבי תלמידי חכמים המקומיים. במכתבי העולים שהגיעו למכנאס, דובר כי בטבריה הם מופלים לרעה, ואינם נהנים מכספי התרומות המגיעות מחוץ לארץ. חכמי מכנאס נחלצו לעזרת אחיהם שבטבריה, בשנת תר״ך (1860) הם פנו לחכמי טבריה, במכתב המנוסח בצורה מכובדת, בו העמידו אותם על מצבם הכלכלי הקשה של החכמים העולים, ובקשו לתמוך בהם. תמורת זאת, הם הבטיחו להגביר המגביות ולהגדיל את התרומות המיועדות לכוללות העיר טבריה. נראה שחכמי טבריה לא הגיבו על המכתב, ותלונות על האפליה המשיכו להגיע. בסוף קיץ תרכ״ב (1862), כאשר בא למכנאס שליח טבריה רבי מנשה ארזי הכהן, לאסוף תרומות ולערוך מגביות. החליטו חכמי העיר לעקל את כספי הקופות המיועדות לטבריה, ודרשו ממנו שיפקיד בידם התחייבות בכתב, כי יונהג שיויון בין העולים למקומיים בתמיכה הניתנת לתלמידי חכמים בטבריה.
תהילה התעלם השד״ר מדרישת חכמי העיר ואף פגע בכבודם. הוא עזב את העיר בכעס, ומינה אחר במקומו לאסוף את הכספים. אפשר שבטח בהילת הקדושה של ארץ ישראל, ובמורא הגדול בו מתייחסים יהודי מארוקו לשמו של התנא רבי מאיר בעל הנס, שלפי המסורת קבור בטבריה ואשר כוללות טבריה נושאים את שמו בגאון. לכן האמין שהחכמים יתחרטו על צעדיהם כלפיו, ועוד יצטרכו לבקש ממנו מחילה ויאלצו להכפיל את תרומותיהם, כדי שיסלח להם. הוא דימה אותם לחכמי ערים אחרות, אשר בתמימותם ויראתם נבהלים מכעס השדרי״ם ומאיומיהם. אולם חכמי מכנאס היו איתנים בדעתם.
השד״ר נאלץ להיכנע ולבקש מהם סליחה, הוא גייס לעזרתו את עדויותיהם של רבי יצחק בן ואליד מתיטוואן, אשר ביקר בטבריה; ושל רבי יוסף הלוי אבן יולי, אשר עלה ממכנאס לטבריה, ושניהם אשרו שאין שום אפליה בעיר. אולם מתוכן מכתבו נראה כי כל זה היה לשוא, חכמי מכנאס לא נתרככו ותבעו ממנו לתת להם התחייבות בכתב. הוא השקיע את כל כוחו הריטורי בנסיונות הפיוס, הוא גייס את הכירותם עם אביו וביקש 'אם לא למעני עשו למען עטרת ראשי הרב ר' אבא הי״ו, ואם לא למענו עשו למען רבני וחכמי עיר הקודש…'. הוא פירט את הסיבה שמונעם אותו מלמלא אחר דרישתם:
ומה ששאלו ממני לתת כתב יד על תקנתם, וזה דבר דלא אפשר, חרפה היא לנו. מה יאמרו הבריות שעל ידי תקנתם החזירו אותנו למוטב, ושבח לשם יתברך שאלו וראו כי עיר קודשינו מיושבת על אדני פז בהנהגה ישרה וברורה לעין כל, כגר כאזרח טרם תקנתם.
בצר לו פנה לעזרתו של רבי ידידיה, רבי ידידיה בא עם השד״ר למכנאס, והצליח להשכין שלום בין השד״ר לחכמי העיר. רבי ידידיה כדי לפשר בין הצדדים ולסלק החשדות, התחייב בשם חכמי טבריה כלפי קהילת מכנאס, שבטבריה יוגדלו הקיצבאות והתמיכה בחכמים העולים. וגם הבטיח בשמם שלא יאונה שום רע למתלוננים. במכתב ארוך שכתב רבי ידידיה לחכמי טבריא, תיאר את העמל שהשקיע ואת הטורח שהיה לו בהשכנת השלום, לכן ביקשם לעמוד בהתחיבויותיו בשמם. באותו פרק נולד בן להרה״ג רבי שמואל עמאר זצ״ל, מהחכמים הרשומים בעיר. הלה כיבד את רבי ידידיה בסנדקאות, וקרא את שם הרך הנולד שלום, על שם המאורע. הוא הרה״ג רבי שלום עמאר.
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
עמוד 14