La famille L’khihel- Ben Aouizer
La famille L’khihel est une famille noble et distinguée, qui descend de la famille Ben Ako. Elle figure dans l' Epitre généalogique de Fès (Cf. Fès véhakhaméha> vol. 1, p. 138).
Rabbi Yaâkov Marciano (surnommé L’khihel)
Cet homme valeureux s'est forgé une excellente réputation, car il joignit son hospitalité légendaire à une grande pieté. Le nom de ses enfants est :
Rafael-Yosscf-Itshac-Chlomo-David-Freha
Rabbi Rafael Marciano L’khihel
Malgré son dur labeur, cet être fut toujours présent à la prière. Il demeura sensible à la condition des pauvres et prit soin des dépouilles des morts. Le prénom de ses enfants fut :
Eliahou-Hayim-Chemtov-Saadia-Alisa
Rabbi Yossef Marciano L’khihel
Ce rabbin cumula un nombre impressionnant de vertus qui toutes ne le cédèrent en rien à sa dévotion. Il rendit hommage à la Torah et aux rabbins. Ses enfants furent :
Itshac -Yaâkov-Aouïcha -Maha
Rabbi Itshac Marciano L’khihel
Cet homme au cœur pur et raffiné fut victime d*un meurtre, avant même d'avoir pu laisser de progéniture.
Rabbi Chlomo Marciano L’khihel
Cet être accomplit les bonnes œuvres avec grand zèle, ne ménageant ni sa santé ni son argent. I.e nom de ses enfants fut :
Yaâkov-Rahel-Aouïcha
Rabbi David Marciano L’khihel
Cet homme fut étranger au mal. Il fut bon, droit, tolérant ce généreux. Ses enfants sont :
Chalom-Juliette
La famille Ben Aouizer
Le nom illustre de la famille Ben Aouïzer apparaît dans le mandat conféré à l’émissaire de Jérusalem, Rabbi Avrahain Z.TS.L. Au XIX׳ siècle, cette famille s’est rendue dans un premier temps à Taza et à Fès, puis par la suite à Tétouan et à Tanger.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Ben Aouïzer)
Cet homme fut l’arbre prolifique et majestueux qui donna naissance aux ramifications de la famille. Grandiose et patriarcal, il rayonna de sainteté. Son fils s’appelle :
David
Rabbi David Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut un être de grande envergure. Il fut un notable distingué, un trésorier scrupuleux et actif dans bien des domaines. Scs enfants se nomment :
Elazar (surnommé Aouïzcr)-Yaâkov (surnomme Ako)-Ben (surnommé L’chguer)-Avraham (surnommé Bibi)-David (surnommé Alouga) 7
Rabbi Elazar Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin incarna l’image du doyen vénérable. Scs enfants se nomment :
Mordekhaï-Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne cachait derrière sa grande modestie un art de vivre à nul autre pareil. Ses enfants s’appellent :
Aharon-David
Rabbi Yosscf Marciano Ben Aouïzer
Cet etre juste et équitable fut vaillant, entreprenant et prodigue. Son fils sec nomme :
Chmouel
Rabbi David Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin fut humble et modeste. Le nom de ses enfants est :
Mordékhaï-Freha-S’Itana -Miryam
Rabbi Chmouel Marciano Ben Aouïzer
La présence de cette personne passa quasi inaperçue tant elle fut effacée. Son fils se nomme :
Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne fut ennemi de l’oisiveté. Malgré ses responsabilités, il n’oublia jamais les pauvres. Ses enfants s’appellent :
David -Dîna-Rahel-Hassiba-Mazal-Tov
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut fidèle à D-ieu et dévouée envers ses frères. Il n’usurpa point sa bonne renommée. Le nom de son fils est :
Chmoucl
Rabbi Chmoucl Marciano Ben Aouïzcr
Cet homme sage et lucide, fut membre du Conseil et trésorier de la communauté de Fès. Son hospitalité fut notoire. Ses enfants s'appellent :
Pinhas-Tsion-Yossef-Saïda-Alice
Rabbi Tsion Marciano Ben Aouizer
Cette personne n'a laissé aucune progéniture.
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouizer
Cet etre eut l'âme charitaAble et le coeur sur la train. Ses enfants se nomment :
Chmouel-Tsion-Eva
Rabbi Pinhas Marciano Ben Aouizer
Ce rabbin fut un homme de culture. Erudit en Torah, il rédigea et corrigea des articles. Toutefois, il consacra le plus clair de son temps à la pédagogie. Ses enfants s'appellent :
Eliahou-Itshac-Chmouel-Esther -Hanna-Myriam-Jacqueline-Marcelle
La famille L’khihel– Ben Aouizer
Page 233
02/01/2024
יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
יגל יעקב
פיוט המוצב בראש כל מהדורה של "יגל יעקב" לרבי יעקב אביחצירא…בן 27 היה במותה של סוליקה הצדקת, ופיוט זה הוא מן הידועים שנכתבו אודותיה…מובא כאן לפניכם, מנוקד ומבואר
יגל יעקב השלם
פיוט סימן אני יעקב אביחצירא נר יחידה רעיה
פיוטים יגל יעקב ־ של הצדיק המלוב״ן ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה והמשפחה
א. נראה כוונתו בשיר הזה על המעשה המפורסם בערי מרוקו על הנערה סוליכה ז״ל שמסרה נפשה על קידוש ה' הקבורה בעיר פאס במרוקו. והיא מופת ודוגמא לבנות ישראל הכשרות.
אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אֲשָׁרִיהָ. אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה
לֶאֱלֹהֶיהָ. "רָאוּהָ "בָּנוֹת וְיַאַשְׁרוּהָ. מְלָכוֹת
וּפִילַגְשִׁים וִיהַלְּלוּהָ:
נְשָׁמָה זָכָה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה. אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מָעֲלָה
הֲדוּרָה. "אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה. גַּם חַנָּה
עִם שִׁבְעָה בָּנֶיהָ:
יָעְצוּ עֵצוֹת גּוֹיִם אַכְזָרִים. לְהַעֲבִיר עַל דָּת בַּת
הַכְּשֵׁרִים. "בִּרְאוֹתָם "יָפְיָהּ וּפָנִים הֲדוּרִים. וְחוּט
שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ:
יַחְדָּו לְהָעִיד שֶׁקֶר הִסְכִּימוּ. אָמְרוּ הָמִירָה לְדָת הֶבֶל
לָמוֹ. "קֶשֶׁר "רְשָׁעִים כָּתְבוּ וְחָתְמוּ. וְהִיא חָלִילָה
לֹא נִשְׁמַע בְּפִיהָ:
עַד בֵּית–הַמַּלְכוּת הַגִּיעוּהָ רָצִים. פִּתּוּהָ בְּכָל מִינֵי
חֲפָצִים. "מָה-"שְׁאֵלָתֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. מָה–
בַּקָּשָׁתְךָ וְנַעֲשֶׂהָ
קִשּׁוּטִים נָאִים נַעֲשֶׂה–לָךְ נוֹסִיף. נִבְחַר לָךְ אִישׁ
אֲשֶׁר לִבֵּךְ כֹּסֶף. "תּוֹרֵי "זָהָב "עִם נְקֻדּוֹת הַכַּסֵּף.
לַאֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה נַפְשֵׁךְ תִּמְצָאִיהָ:
בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה. מְפַתִּים אוֹתָהּ וְתֹאמַר
נְעִימָה. "הֵן "אַתֶּם "לָמָּה. וְדָבְרֵיכֶם לָמָּה. הֹלְכִים
חֲשֵׁכִים דֶּרֶךְ לֹא–נְגֹהָה:
אֱמֶת בְּפִיהָ עָנְתָה אֲהוּבָה. אַהֲבַת הַשֵּׁם עַזָּה וְגַם רַבָּה.
"מַיִם "רַבִּים "לֹא יְכַבּוּ הָאַהֲבָה. וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ:
בַּיִת וָהוֹן אִם יִתֵּן אִישׁ וּמְחוֹזוֹ. בְּחִבַּת הָאֵל בּוֹז לֹא
יָבוּזוּ. "תּוֹרַת "אֱמֶת "בָּהּ. חֲסִידִים יַעֲלֹזוּ. אַשְׁרֵי הַחוֹסָה בְּצֵל כְּנָפֶיהָ:
בָּחוּר הוּא דּוֹדִי כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. הוּא אָדוֹן לָנוּ אֲנַחְנוּ
עֲבָדִים. "לֹא "כְּעַם "אֲשֶׁר רָדַף רוּחַ קָדִים. כָּל הַיּוֹם כָּזָב וְדִבְרֵי גְּבֹהָה:
יָשְׁבוּ לְדוּנָהּ כְּסִיל בָּעַר נָבָל. בְּחֶרֶב דָּנוּ לָהּ בְּדִין
מְבֻלְבָּל. "יְחִידָה "כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל. וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ:
חֶרֶב עַל צַוָּארָהּ נִתְּנָה. יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ עָלְתָה לִמְקוֹם
עֶדְנָה. "לַחֲזוֹת "בַּנֹּעַם פְּנֵי שְׁכִינָה. בְּבֵית אָבִיהָ
כִּנְעוּרֶיהָ:
צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקַּמְתֵּנוּ. מִצְרַיִם זֵדִים רֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ.
"כִּי "עָלֶיךָ "כָּל–הַיּוֹם הֹרַגְנוּ. עַל הַתּוֹרָה וְעַל
מַצּוֹתֶיהָ:
יַעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֵךְ. דָּמָהּ שֶׁל רִיבָה זֹאת אֲמָתְךָ.
שֶׁמָּסְרָה עַצְמָהּ עַל קְדֵשָׁתְךָ. וּזְכֹר זְכוּתָהּ לִבְנִי
קְהָלִיהָ:
רַנְּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶם. אַתֶּם וּבְנֵיכֶם נָשֵׁיכֶם טַפְּכֶם.
"אֲשֶׁר "צַדֶּקֶת זֹאת עָמְדָה מִכֶּם. בְּדוֹר יָתוֹם זֶה
יגִּיעוּ מַעֲשֶׂיהָ:
אַל חַי רְאֵה יַד עַמְּךָ כִּי–מַטֶּה. וְחֹן עַל
שְׁאֵרִית–הַפְּלִיטָה. "כִּי "יִשְׂרָאֵל הוּא אַף–עַל–פִּי
שֶׁחָטָא. וְתִגְזַר–אֹמֶר לְצָרָה דַּיֵּהָ:
פירוש אברהם יגל
אשר קדשה ־ מסרה נפשה על קידוש ה׳. הרוגים עשרה – כלו׳ זכתה לעמוד בשורה עם עשרה הרוגי מלכות, וחנה ושבעה בניה. להעיד שקר – כלו׳ קשרו קשר להעיד עליה עדות שקר. המירה – (הה׳ ־ בצירה) כלו׳ שאמרה להמיר דתה לדת האיסלם, דת ההבל. פתוה ־ פיתו אותה בכל מיני דברים שתסכים להמיר דתה. נבחר לך איש – נבחר לך חתן מהגויים. במספר שני חדשים – כלומר חדשים, והמה מפתים אותה. למה – טעות בניקוד (וצ״ל למה) ופירושו לכלום כמו ונחנו מה וכן הוא על משקל השיר. לא נגהה -לא מוארה. ומחוזו ־ וכל אשר לו בגבולו. לא יבוזו ־ ט״ס וצ״ל לו יבוזו, ככתוב בשה״ש בוז יבוזו לו. בצל כנפיה – זו תוה״ק. רוח קדים – דת הגויים. ודברי גבהה ־ דברי גאוה. כסיל וכו. השופט שדן אותה למקום עדנה – לגן עדן. בבית אביה כנעוריה – בעולם הנשמות. מצרים – (טעות בניקוד, וצ״ל מצרים) ל׳ צר ואויב, כלומר מאויבים. ריבה ־ נערה. עמדה מכם ־ שזכיתם להעמיד כזו צדקת. בדור יתום ־ יתום מצדיקים. מטה ־ נחלשה. דיה מספיק, ולא תוסיף.
יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- רבי משה דלויה
רבי משה דלויה היה אחיו של רבי יצחק נתבש״ט בחודש אב הת״ם ליצירה (1700). תנחומים ששלח לו היעב״ץ זצ׳׳ל, כתב: לחכם החסיד כמוה״ר יצחק דלויה במארויקם.
סימן משה לתמרור יום קינה
מ׳עיל בוז תעטו/ וגיל שכחו וגם / בכו קהל במר / לחסרון איש גביר.
ש׳מו משה ורב / מאד חכם ועיר / פטירתו הלא / כחרבן הדביר.
ה׳כי נקטף ונ/חטף נעעב בעת/ חגיגתו וא/־חרי דרגה תביר.
שמו יעקב רשום בראש הבתים.
יגון נאנחה ואנייה מר ומגינה/ כלם נקבצו באו־
ובבתי כלאי חדרי משכיות לבבנו לב רגז וסחרחר הוחבאו.
אנן וכל קהלא קדישא שם ישבנו גם בכינו הרבה בכו / עד אשר אם הרים שאו / ברחה השמחה וגם הששון ופניו לא יראו.
ופרחי ציצי ניצני הנחמה, יצאו מהעם ללקוט ולא מצאו: ומשתות מי המרים/ ושאוב מים באסו׳ן ממעייני הרצוע״ה כפולה ומכופלת – ותשואות הזוועה עולת ויורדות בה / ירעבו ולא יצמאו:
כל שומעי זאת יחרדו /ציפור יומם ימששו/ חשך והפך לילה וידכאו, לאמור: איך עלה מות בחלוננו /בא בארמונותינו: כמלוה/ כנושה/ וימת שם משה:
על זאת נהמה כרובים כולנו/ועל דא ודאי קא בכינא
דבלי בארעא האי שופרא .ומשה ניגש אל הערפל:
ביום זעם ועברה, עליו ננעלו שערי העזרה יש אם למקרא.
קרא בגרון וי דאתבר כסא דמוקרא: מנרתא דכיתא דנפיש וזהיר נהורה (נשבר הכוס היקר והמנורה הזכה ששבת אורה.) מרבה ישיבה מרבה חכמה: אב״א קרא אב״א גמרא וסברא,
המהר״י טולידאנו מוסיף יש אגרת ׳בלשון לימודים׳ שנשלחה לו מחכם אחד מבני חברתו. רבי יחיא ויזמאן זצ״ל, בשנת תנ״ו.
אבני זכרון לקהילת מראקש
קלד
וביופי המידות והמעשים לו זרוע עם גבורה: ידיו שגיות׳ לתומה וענוה, ועסקניות בדבר מצוה וספר תורה
בדיל חובין [־בעוונותינו] רגיז רחמנא דלא יהביה לן ויהביה לעפרא:
על כן יאות להגדיל ולהרבות בלב מר ונקשה ימי בכי אבל משה.
קולנו מצפצף בבתי כנסיות בתפילה ותחינה
יהא רעוא קמיה דרחמנא. דניחות נפשיה דהאי צדיקא
ליתחשב כריבדא דכוסליתא בדרועה דימינא:
ברזא דקרא דכתיב, ובחבורתו נרפא לנו
למיהב אסותא לכל שייפנא. ומשה עלה אל האלוקים:
לאשה ריח ניחוח וקרבן כפרה וחטאת שמינה
בעד נפש בניו ואחיו וכל משפחתו ולכל קהל ישראל עדה נאמנה: ונשמתו תעלה למקורה ומכונה ליהנות מזיו השכינה
וברוב טוב הצפון לצדיקים תהיה לו עדנה:
תתעדן בדשן נפשו ברכה טעונה
דאיידי דחביב לגבי קב״ה אסקיה להתם עם נפשות חסידיו כרבינא-ורב אשי: ויקרא אל משה.
ביושר לבב שפכנו שיח, ונצעק אל ה׳ אלוקי אבותינו הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה:
מושל בים ובחרבה ברחמיו וחסדיו, יגדור הפרץ. וודו שבצדיקי אמינא חכה ושלהבת וחורבה:
יצו ה׳ אתכם את הברכה/ ויהיה לכם למעוז ולמסתור ולחומה- נשגבה/
למיהב ליכון חיי אריכי עד זקנה ושיבה:
ומזוני רויחי ובני הגוגי זכאי קשוט וברכתא טובא
וישקיכם נחמה ממעייני הישועה במדת תשלומי כפל, ומדה טובה מרובה: והיה לכם ה׳ לאור עולם, ושלמו ימי אבלכם ולא תוסיפו לדאבה. עיניכם תראינה ירושלים גוה שאגן בצביונה ובקומתה, ותשמחו בשמחת בית השואבה בזכותיה דרב המנונא סבא:
ולבניו אחריו יהיה מחסה והותירם ה׳ לטובה
כל נטעיו ושתיליו יהיו בתורה ובתעודה ובכל מידה חמודה: כנפיים פורשי – עוד בישראל כמשה.
נאם: אחיכם המדוכאים אשר תוגת האבל הזה בקרבם צפונה, ועל לוח לבם כתובה. החותמים פה פאס בשנת כל הנשמה תה״לל 1הת״ס] ליצירה בס׳ למען ייטב לך ובאת וירשתה את הארץ הטובה.
נאם יעב״ץ נרבי יעקב אבן צור זצ״ל]
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– רבי משה דלויה
עמוד קלה
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
HAÏM appuya ses mains en se prélassant sur la palissade du balcon qui dominait les deux mers. .11 regarda vers la grande mer, yam hagadol, observa les vagues qui se relayaient sans arrêt, à 1 assaut de la côte. Il fixa une vague, la poursuivit du regard. Elle lui parut décidée à ensevelir le monde entier. Mais, à peine toucha-t-elle le rivage que sa force faiblit et elle se disloqua. D’autres vagues la suivirent dans le même élan,
répétant le même manège comme si elles n’avaient rien appris, chacune, de celle qui la précédait.
Tanger lui apparut comme une vaste vulve ouverte sur le détroit, abreuvée par l’Espagne toute proche, par le Rif imprenable et les profondeurs des terres du Sud. Le détroit, quant à lui, malgré le rugissement de ses vagues n’avait jamais pu séparer le Maroc de l’Espagne.
Haïm tourna son regard vers la porte du souk. Il vit la foule mélangée. Il n’y avait aucune frontière fixe dans les visages. Les traits rifains croisaient les traits espagnols et sahariens et les complétaient. Tout teint blafard était relevé d’une touche brune et tout teint sombre traversé par une vague blanche. Son oreille fut sollicitée par les discussions des gens. Les mots berbères glissaient dans
les expressions arabes à l’accent du djebel qui géminé les sons, tord la syntaxe, la prosodie et rajoute des mots venus de Castille ou de Lusitanie; et tout le monde comprenait tout le monde.
Haïm aimait tout le monde, dans la mesure de ce qu il pouvait aimer. Il avait la vague impression que le même sang mélangé coulait dans toutes les veines. Le même sang berbère, espagnol, gothique, vandale, phénicien, hartani, noir… coulait aussi dans ses veines et dans les veines de ses enfants.
Il avait acquis, avec le temps, la conviction que ceux qui s’appelaient Abdallah descendaient d’Alberto ou de Benyamin. Et, il en était de même pour ceux qui s’appelaient autrement.
Dans son intimité la plus profonde, ses prières, ses devisements et ses pratiques, il avait compris que l’Éternel ne pouvait préférer un individu à un autre, une tribu à une autre, un peuple à un autre ; et qu’il était vain de convertir quelqu’un à une religion.
Il était convaincu qu’inciter les gens par la violence physique ou morale à adopter une religion pour la renforcer face aux autres religions n’était que ruine et illusion. Toujours appuyé sur la balustrade, il se tourna vers la ville, et la vit abritée derrière les rochers qui surplombent la mer, défendue par les hautes murailles portugaises. Il observa les tours et les bastions restaurés par les Anglais et distingua, de loin, la porte de la mer, la porte du souk des céréales, la porte des orfèvres et la porte de la kasbah qui projetait son ombre sur les vieilles maisons.
Les nuages pressés dans leur course se disloquaient et laissaient entrevoir au-delà du détroit, le rocher de Gibraltar, Jbel Tarr dans la désignation locale ; à peine plus loin qu’une pierre lancée par une fronde. Il avait l’impression qu’il pouvait toucher la montagne, les rochers et les arbres. Haïm soupira et ressentit une douleur profonde qu’il connaissait bien, depuis longtemps ; une blessure cicatrisée, mais toujours douloureuse. Il y était habitué, savait distinguer ses symptômes des autres douleurs. La moitié de son entité était détachée et demeurait de l’autre côté ; la moitié de son identité.
Il en restait des traces, dans son accent, sa façon de manger; commencer le repas avec des potages chauds, avant de passer aux plats, épicés, de viande ou de volaille; finir avec les pâtisseries faites de pâte d’amandes, de noix, de miel, farcies de pistaches et les fruits délicieux.
Il en restait sa façon de se faire coiffer, de rabattre les cheveux au-dessus du front et le tour des oreilles.
Il en restait sa préférence pour les vêtements blancs ; en soie, l’été, colorés au printemps ; puis en laine doublée vers la fin de l’automne et en hiver.
Il en reflait la clef de la maison espagnole qui n’avait pas quitté la sacoche des Hachuel dans leurs pérégrinations jusqu’à leur établissement de ce côté-ci du détroit.
Il en refiait aussi,les traditions des Megourashim en matière de règles de kashrout qui autorisait la npihah, souffler dans les poumons de l’animal sacrifié. Tradition qui finit par être adoptée par les Toushabim après d’âpres discordes. Absorbé qu’il était dans ses méditations, Haïm faillit ne pas voir le rabbin Tolédano qui arrivait, devancé par sa barbe blanche et trébuchant dans sa djellaba noire.
Où allez-vous comme ça, Monsieur le rabbin ?
-Je me promène un peu, question d’alléger le cœur.
C’est la grande canicule !
C’est vrai, le ciel ne semble pas prêt à ouvrir ses mannes. Demain, le soleil brûlera, de nouveau, la terre…
Le Seigneur seul en est le maître. Et, de toute façon, le soleil est mieux que la pluie. Au moins, le monde reste lumineux.
Arrête de blasphémer. La pluie est plus importante que la Torah. La Torah est faite pour les fils d’Israël, la pluie est faite pour le monde entier.
Le rabbin n’avait pas fini ses mots qu’une grande déflagration tonna. Les nuages noirs et denses se bousculèrent dans le ciel. De grosses gouttes, lourdes et éparses commencèrent à tomber. Suivirent des averses épaisses qui confondirent terre et ciel. Les torrents traînèrent sables, pierres, branches d’arbres et ordures.
Les deux hommes se précipitèrent pour se mettre à l’abri de cette manne en colère.
Que disais-tu rabbin pressé ?
Moi, j’ai parlé de demain, pas d’aujourd’hui…
Ils éclatèrent de rire, les visages et les barbes trempés; quittèrent leurs babouches et accoururent sous les travées du souk où s’étaient agglutinés, dans une bruyante gaîté, enfants, femmes, hommes admirant les eaux, entraînant les eaux.
Sur le chemin du retour, ils entendirent des pleurs d’enfant. Ils regardèrent dans la direction d’où venaient les lamentations et virent un homme tirant, avec sa main droite, l’oreille d’un garçon, comme s’il avait l’intention de l’arracher à la racine. Il le tenait vigoureusement par la natte tressée pendante derrière la tête. L’enfant emmitouflé dans une djellaba sale, rapiécée, en lambeaux recouvrant les genoux avait les pieds nus et sanglotait. Ses yeux coulaient de larmes chaudes, son nez se vidait. Lui, s’essuyait avec la manche déchirée de sa djellaba tout en essayant de se dégager de la prise implacable de l’homme. Celui-ci lâcha la natte et appliqua une forte claque sur la tempe de l’enfant.
Pourquoi, fils de… tu fuis le msid? Tu n’as pas honte ?
L’enfant en sanglots dit :
Le fquih nous frappe comme s’il battait des ânes…
Le fquih a le droit de te tuer, et moi, je t’enterre. Espèce de fils d’âne…
Moi, j'veux pas aller à l’école coranique…
Et qu’est-ce que tu veux faire ?
-Je veux travailler chez le marchand de viande hachée…
Haïm dit : « Tous les enfants sont pareils, surtout quand ils ont le ventre vide. »
Il dit cela et le goût de la kafta envahit sa bouche. Un goût qu’il n’a plus jamais retrouvé. D’un coup, les souvenirs et les sensations le submergèrent.
La kafta de Moulay Idris du Zerhoun. La kafta du hacheur, comme on disait à l’époque. Il crut avoir oublié le nom, mais pas sa façon de travailler:
Sa façon de découper le kif, de nettoyer le sebsi, pipe, le fourneau, chkef la lenteur de ses gestes, sa façon de passer du kif à la viande hachée sans perdre le fil de ses histoires qui ne se terminaient jamais…
Hmimsa, le petit pois chiche, le nom lui revint et avec lui ce qu’il lui avait dit dans ce qui ressemblait à l’aveu d’un secret indicible :
Les vrais chérifs ce sont les juifs !
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Page 77
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר
שירת האבנים
אשר כנפו-שלום אלדר
שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור
ספר זה נקרא ’שירת האבנים' על שום השירה הנפלאה בשפה העברית שנמצאה חקוקה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור שבמרוקו. המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשד כנפו, בן העיר מוגדור. ראשית הדרך לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית בשמש הקופחת של חילוץ המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע. המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה וכן – בלשלשת שחפים, שבהם התברכה העיר מוגדוד, וחלק מן הכתובות דהו או הושחתו והבלאי המואץ ניכר בהן.
אך עם חשיפת המצבות, התגלה הפלא ־ השירה החקוקה באבן הייתה על רמה עילאית ושאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד. ,
רק עם תום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר המדעי ואל הפרשנות. לשם כך נרתם בהתלהבות לעזרתו של אשר כנפו חוקר הספרות העברית ד׳יר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, ויחד החלו השניים במלאכת הפענוח, הניקוד והביאור של השירה, וכן – בזיהויים של הנפטרים וגילוי סיפורי חייהם כדי להפיח חיים חדשים במתי גולה אלו.
ספד זה מנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית מקורית ובלתי מוכרת. עד כה. השירה הגדולה שבו, המוסיפה נדבך מרשים בחקר תרבותם של יהודי מרוקו, הייתה נותרת קבורה באדמה ואבודה לעד אילולי יוזמתם הברוכה של אשר כנפו ושלום אלדר שהקדישו למפעל אדירים זה עשר שנים מחייהם.
להשיג אצל מר אשר כנפו
הנייד: 054-7339293
מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.
זכורה לי תמונתו של מר אשר כנפו, שצולמה מאחוריו, רכון כולו על קבר מנסה וכמובן מצליח לרוב לפענח את הכתוב…
לספר את סיפורה של עדה שלמה בכלל ועיר בפרט, דרך הכתובות על גבי המצבות, רק אשר כפנו יכול ומסוגל לעשות כן
עבודה סזיפית זו של מר אשר כנפו, הניבה את התיעוד המופלא שלו ושל מר שלום אלדר על אודות כתובות של קברים בבתי העלמין במוגדור….
דובב שפתי ישנים, ואלה לא היו אתמול או שלשום, אלא עשרות שנים ואף יותר מזה…
בשפתו המליצית והעשירה פורש לפנינו מר אשר כנפו, דרך הכתובות האלו, סיפורה של עיר ואם בארץ מארוק, ודרכה אנו למדים על עברה העשיר של עיר חשובה זו…
גם אלה כמוני למשל שאינם בני העיר הזו, נשבה בהיסטוריה שלה ושל אנשיה, רבניה, חכמיה ובעיקר משוררייה….
מר אשר כנפו נותן "במה, וכבוד לכל נפטר ונפטרת ובכמה שורות משרטט הוא את סיפורה של העיר..
ספר מומלץ ביותר
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano- Une ville assiegee
Au sujet du livre
En nous attaquant à la tâche de retracer quelque peu les voies de notre Grand Maître, nous nous sommes basés uniquement sur des sources sûres et précises, à la fois pour la description de l’époque, pour les actions, les conceptions et principes de Rabbi Baroukh.
Deux écrits remarquables nous ont aidés dans cette tâche : le premier, de la plume de Rabbi Avraham Amar, époux d’une petite-fille de Rabbi Baroukh, qui avait noté, encore du vivant de Rabbi Baroukh, des faits et des conduites qu’il avait vus de ses yeux et entendus de ses oreilles. Le second a été écrit par Rabbi David Schnéor, qui a fait des recherches pour connaître l’histoire de la vie de Rabbi Baroukh en interrogeant les membres de la famille et les anciens élèves. De notre côté, nous avons poursuivi les recherches et les interrogations auprès des membres de la famille parmi lesquels Rabbi Yossef, fils de Rabbi Baroukh zatsal, sa fille, la rabbanith Myriam Merzbach, et de nombreux petits-fils et petites-filles, ainsi que des disciples et gens proches qui vivaient dans son entourage.
De façon un peu plus large, certains de ses élèves et de ses proches connaissances nous ont fait partager eux aussi quelques souvenirs. À côté de chaque anecdote rapportée, nous avons essayé d’en signaler la source. Même lorsque tel n’est pas le cas, nous portons témoignage que toutes sans exception ont été écrites après une recherche et une investigation précises.
Signalons qu’étant donné que Rabbi Baroukh avait adopté des comportements qui dépassaient les strictes obligations de la Loi et qu’en outre, du fait de son extrême humilité, il restait discret quant à bon nombre de ses conceptions et conduites en matière religieuse, nous avons pris soin, de ce fait, de ne pas mentionner certains points, pour ne pas aller contre sa volonté profonde, surtout lorsqu’il s’agissait de procédés qui ne sont pas accessibles à tout un chacun.
Ajoutons que toute remarque sera accueillie favorablement et nous demandons même à celui qui aurait connaissance de récits et témoignages ne figurant pas dans le livre de nous les faire parvenir pour qu’ils soient publiés s’il plaît à D., dans une prochaine édition.
C’est avec plaisir que nous signalons qu’une édition de ce livre, en anglais et en espagnol, est également en projet.
Introduction
Une ville assiegee
La ville de Meknès, située en plein cœur du Maroc, entre des forêts de cèdres verdoyants et des sources d’eau vive, jouissait d’un climat méditerranéen agréable.
Au printemps, les champs voisins de la ville se couvraient d’un tapis bigarré de fleurs sauvages, de narcisses et d’iris. Des amandiers, des térébinthes et des néfliers fleurissaient en toute splendeur et à travers le feuillage bruissant des nerpruns, on voyait percer de petites baies rouges. Leffluve de l’aneth, qui emplissait l’air, parvenait jusqu’à l’intérieur des murs entourant le quartier juif, le mellah. Dans les ruelles étroites où s’ébattaient gaiement les enfants, les parfums enivrants des alentours embaumaient l’air, pénétraient dans les boutiques des cordonniers, des tailleurs, des brodeurs et des orfèvres, et s’infiltraient jusque dans les batei'Midrach, les lieux de prière et d’étude où les érudits en djellaba se réunissaient pour étudier.
À cette époque de l’année, les portails de bois du mellah s’ouvraient tout grand, comme si la méfiance et les restrictions, qui avaient cours en hiver, n’étaient plus de mise, à la période où le peuple juif se préparait à la fête de la liberté. Les premiers à sortir étaient les enfants dont les cris pleins d’entrain étaient renvoyés par l’écho tandis qu’ils se précipitaient, ravis, vers le grand terrain vague qui séparait le mellah de la Médina, la vieille ville musulmane de Meknès. Des femmes chargées de grands bacs et de ballots de linge sortaient à leur suite. C’étaient les laveuses qui allaient faire leur grande lessive, amidonner le linge, puis le repasser à l’approche de la fête des matsoth. Et finalement, c’était le tour des notables qui sortaient sans se presser, conformément à leur dignité de Talmidei 'hakhamim posés et polis.
Le printemps se ressentait également dans la ville musulmane jouxtant le mellah. Les âniers et les chameliers saluaient leurs voisins juifs plus amicalement que de coutume. Les charifim eux-mêmes – ces musulmans extrémistes ׳ toujours maussades à l’accoutumée et plus emplis de haine contre les Juifs que les gens du peuple semblaient s’adoucir. Un souffle printanier de fraternité paisible enveloppait les êtres.
Telle était l’atmosphère qui se renouvelait chaque année, mais tout allait changer à l’approche de la fête de Pessa’h de l’année 5663 (1903).La situation des Juifs du Maroc avait toujours été précaire : il suffisait d’un léger souffle pour faire tomber le voile d’amitié de leurs voisins musulmans et déclencher des pogromes ensanglantés qu’on appelait tritel. Une fois par an, des membres fanatiques des tribus arabes et des Berbères se réunissaient en masse à Meknès pour fêter leur grand jour, la issaouwa.
C’étaient des journées de calamité et de frayeur durant lesquelles les Juifs se calfeutraient derrière les murs du mellah et attendaient que les troubles prennent fin. On versait des sommes énormes pour amadouer le gouverneur afin qu’il éloigne la foule déchaînée du quartier juif, ce qui n’empêchait pas, certaines années, les Juifs, dont les boutiques étaient situées dans le quartier arabe, de se retrouver dépouillés de tous leurs biens après la fête, parce que la foule avait saccagé leurs échoppes.
Les Juifs, hélas, étaient donc déjà habitués à cette réalité, et une fois la tempête passée, la vie reprenait généralement son cours.
Mais cette année-là, il règne dans l’air une sensation d’oppression plus forte que jamais. Des vents de changement soufflent un peu partout dans le monde, et au Maroc, tout changement signifie le malheur des Juifs. Le Maroc, en effet, est en effervescence du fait de l’immixtion des puissances européennes, l’Espagne, l’Angleterre et la France, qui revendiquent une part d'influence sur le royaume qui va en s’effritant. La situation, de plus en plus délicate, finit par exploser. Les tribus berbères en révolte contre le sultan légitime Moulay ,Hafid, accusé de céder aux pressions européennes, s'étaient rassemblées autour de Meknès et avaient proclamé un nouveau roi, Moulay Azin.
Les Juifs bouclent immédiatement les portes du mellah.
En très peu de temps, les abords de Meknès se remplissent d’une foule de révoltés formée de cavaliers montés sur des chameaux, de guerriers masqués, d’hommes robustes armés de poignards et de fusils datant de l’Antiquité, d’une racaille munie de haches et autres sortes d’armes improvisées. L'immense troupe se dirige d’abord vers Fès, la capitale où demeure le roi, distante d’une journée à cheval de Meknès, mais elle est repoussée par les combattants de la « garde noire », la garde rapprochée du roi. Les insurgés, changeant de direction, décident alors d’investir Meknès, la seconde ville du royaume. À l’intérieur du mellah, l’angoisse va en grandissant. Les Juifs évitent soigneusement de prendre parti dans cette querelle où deux souverains se disputent la couronne, mais tout le monde sait que lorsque les fondements du régime s’écroulent, c’est sur eux que tous déversent leur colère. Les Juifs, par définition, sont des dhimmis, des étrangers tolérés par le roi, dont toute l’existence n’est due qu’à la grâce du souverain. Qui veut s’en prendre au roi s’attaque donc d’abord aux Juifs, ses protégés…
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano– Une ville assiegee
Page 28
תולדות חב"ד במרוקו
אבא ומנהל
הרב יוסף יצחק מטוסוב, בנו בכורו של הרב מטוסוב, נולד בראשית השליחות במרוקו, ועד שהגיע לגיל ישיבה גדל בבית הוריו וראה בעיניו את הקמת המוסדות והתפתחותם תחת שרביטו של האב־המנהל. כך מתאר זאת הבן:
כילד, אני זוכר את אבא יוצא לנסיעות ארוכות, בדרך כלל של מספר ימים, כדי לייסד מוסדות ובשלב הבא לפקח ולסייע בכל דבר נדרש. בד בבד עסק בייסוד ופיתוח מוסדות חב״ד בקזבלנקה, כאשר לכל מוסד – דהיינו, הישיבה, ״בית רבקה״ והסמינר – היו מספר בניינים ובהם מספר תלמידים רב. יש לציין כי מהנסיעות שב מצויד במתנות לנו, הילדים, כפיצוי על הזמן בו היה רחוק מאיתנו.
כמנהל, קיבל את הוראות הרבי לייסוד ופיתוח מוסדות, וחלק מההוראות קיבל באמצעות הרב בנימין גורודצקי. במקביל עליו היה להיות בקשר רצוף עם בשנים שאני זוכר אבא היה עובד בעיקר מהמשרד שלו בישיבה, ואילו בבית היה ארון מיוחד סגור ונעול, ובו מסמכים חשובים הקשורים למוסדות. מפעם לפעם, באמצע יום העבודה, אבא היה בא הביתה, מוציא משהו מהארון ונחפז לשוב למשרדו. אבא היה עובד עד השעות המאוחרות של הלילה ואז היה מגיע הביתה, ולעיתים חרף השעה היה מקדיש זמן ללימוד. לא פעם זכור לי את אבא ישן בסלון הבית, כאשר ספר פתוח לפניו. עוד בזיכרוני עולה ציור מיוחד של אבא יושב בליל שבת, ומכין בעזרת ספרים רבים את הדרשה שעליו לומר למחרת בשבת, דרשה שנמשכה כשעה וחצי, והיתה מתובלת בכל חלקי התורה.
פרק ג
שלוחים באים
המנהל מבקש שלוחים נוספים
המהפכה היתה בשיאה, הרב מטוסוב נע ונד כל העת כדי לייסד מוסדות בכל רחבי מרוקו, במקביל לפעילות שהתפתחה בקזבלנקה. עומס העבודה היה גדול מאוד והורגש צורך דחוף בעוד שלוחים שיסייעו למוסדות בערים, בעיירות ובכפרים. לימים תיאר את הסיטואציה הבלתי אפשרית בה היה נתון:
הייתי צריך לדאוג לכל, גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל השבוע הייתי בנסיעות בכפרים ובאתי הביתה רק לסופי שבוע ושבתות, וגם אז הייתי צריך לשבת ולכתוב מכתבים לרבנים ואישים, לסדר כספים ומשכורות, לערוך חשבונות ומאזני כספים עבור הג׳וינס, לדאוג לרמת הלימודים, לבחון תלמידים ולשוחח עמם שיחות אישיות ועוד.
לצד הצורך החשוב בכוח אדם נוסף, הרי שתנאי המחיה של השלוחים בתקופה הראשונה היו דלים מאוד. לא היה קל לשלוח שלוחים נוספים ועיקר הבעיה היתה לשלוח בעלי משפחות, הזקוקים לתנאים הולמים. נראה כי בשל כך, השליח הבא שהגיע למרוקו היה הרב זלמן טייבל, שנודע עוד ברוסיה כעסקן חסידי בעל מסירות נפש שניהל מקווה טהרה מחתרתי בעיר לנינגרד. כאשר יצא למרוקו יחד עם רעייתו היה בשנות השישים לחייו, וילדים לא היו לו.
מלבד תפקידיו המוגדרים הרב זלמן טייבל פעל רבות. הוא אירגן התוועדויות בביתו לתלמידי הישיבה, וכאשר הגיע חג הפסח נסע למקנס כדי לסייע לרב ליפסקר. אך שליחותו של הרב טייבל הסתיימה מהר מהצפוי. היה זה כשנה לאחר שהגיע, כאשר בעיות בריאות מהן סבלו הרב טייבל ורעייתו העיבו על השליחות של זוג המבוגרים, ועם הזמן עבודתם הלכה והידלדלה. בחודש תמוז תשי׳׳ג, כשנה וחצי לאחר שהגיעו, בהוראת הרבי סיימו את השליחות ושבו לצרפת.
הרב טייבל הגיע למרוקו באמצע חורף תשי״ב כדי להיות כוח עזר במוסדות החינוך שהוקמו בקזבלנקה, כאשר הרב טייבל כיהן כמגיד שיעור בישיבה ורעייתו מרת בתיה (באשע) כמורה ב״בית רבקה״. הם היו מסורים מאוד לעבודתם והפיחו רוח חיים חדשה במוסדות החינוך שעד עתה לימדו בהם בעיקר יהודים מקומיים, כיוון שהרב מטוסוב היה עסוק בניהול המוסדות במרוקו כולה.
שליח נוסף
במהלך התקופה בה פעל הרב זלמן טייבל היו הוא ורעייתו לעזר רב בקידום וקירוב התלמידים והתלמידות במוסדות החב״דיים בקזבלנקה, אך על הניהול והפעילות הכללית נשאר הרב מטוסוב לבדו. לכן ביקש מהרבי שישלחו למרוקו חסידים צעירים שיכולים לפעול במרץ רב ולסייע לניהול המוסדות.
בשלב מסוים הוצע שמו של הרב ניסן פינסון שהיה ידיד הרב מטוסוב משנים קודמות, והם אף עמדו בקשר מכתבים לאחר שהרב מטוסוב נסע למרוקו. הרב פינסון ורעייתו רחל ספגו מנה גדושה של מסירות נפש מינקותם. את הרב נחום יצחק פינסון, אביו של הרב ניסן, הגלו הקומוניסטים למחנה עבודה, שם נפטר. לאחר מלחמת העולם השנייה יצא הרב ניסן מרוסיה והתחתן עם מרת רחל, בתו של הרב יצחק רסקין שהוצא להורג על ידי הקומוניסטים בלנינגרד.
טרם קיבל הרב פינסון את ההוראה לצאת בשליחות למרוקו, הרבי בחן את ההצעה וגם עדכן את הרב מטוסוב על ההצעה העתידית. בינתיים הרב פינסון שהה בפריז. באותם ימים היו חסידים שיצאו מרוסיה וקיבלו את ברכת הרבי להגר לארצות הברית, וחלקם קיבלו הוראה להישאר בצרפת. על רקע זה הרב פינסון ביקש מהרבי ברכה לפרנסה, אך בהפתעה גמורה קיבל מהרבי הצעה לנסוע למרוקו, בתחילה לבדו. בקשר להשגת אשרות כניסה למרוקו, הפנהו הרבי לרב מטוסוב, השליח במרוקו.
ההוראה באה בהפתעה גמורה, והרב פינסון ורעייתו התלבטו כיצד יסתדרו במקום המרוחק כל כך. על כך כתב לרב מטוסוב, לצד בקשת פרטים אודות מוסדות חב׳׳ד במרוקו, והרב מטוסוב תיאר לו במכתב מיוחד את חשיבות עבודת השליחות של הרבי במרוקו. בשבועות הבאים הרב פינסון המשיך לברר על תנאי השליחות במרוקו והרב מטוסוב השיב בפירוט רב. בעת ההכנות ביקשו ממנו הרב מטוסוב להביא עמו סכינים לשחיטת עופות ומשחזות של אבן.
בחודש שבט תשי״ג, כשנתיים לאחר שהרב מטוסוב הגיע למרוקו, שליח צעיר סוף סוף הגיע ־ הרב ניסן פינסון. למרוקו הגיע בגפו ולאחר תקופה גם רעייתו הצטרפה אליו. על בואם בישר הרב מטוסוב לרבי במכתב ששיגר באותם ימים: ״היום הגיע לכאן ר׳ ניסן יחי' פינסון, וכל מה שהוא נחוץ כאן מובן למדי ויהא רעוא שיהיה הכל להצלחה להביא תועלת רבה בכל המובנים״.
זמן קצר לאחר שהגיעו קיבל הרב פינסון מכתב מהרבי ובו דברי עידוד מיוחדים. ואכן, מיד עם הגיעם התיישבו בקזבלנקה והתמסרו למוסדות החינוך בקזבלנקה ולפעילויות נוספות להפצת היהדות והחסידות, כאשר הרב פינסון מנהל בפועל את הישיבה ואת ״בית רבקה”.
שלוש שנים חלפו מאז שהגיע למרוקו ולקראת תשרי תשט״ז נסע הרב פינסון אל הרבי, אז לימד בנוכחות הרבי ניגונים מרוקאיים מפורסמים: ״עזרני א־ל חי״ וגם"יציר מידו״.
שבע שנים היו הרב ניסן פינסון ע״ה ותבלחט״א הרבנית רחל פינסון תי׳ בשליחות במרוקו, ובתום תקופה פורייה זו עברו בהוראת הרבי לשליחות חייהם הקבועה – בתוניס.
תולדות חב"ד במרוקו
עמוד 38
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Preface
ניתן להשיג בצרפת-בחנויות ספרי הקודש יהודים
ובארץ : -אצל המחבר 03-6180103
וכן בירושלים: בחנות ספרים "אור החיים" חבקוק 2 ירושלים
או ברחוב הפסגה 45 ירושלים
בנתניה : רחוב משה הס 18
או באתרhttps://www.sifreiorhachaim.co.il/
Rabbi Baroukh
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–
Rav et Av Beth Din de Meknes-Maroc
Preface
Que ferai-je pour HaChem en retour de toutes Ses bontés pour moi 1 (Tehilim 116,12).
En achevant d’écrire la vie de ce grand homme, tout entier Tora, qu’était notre ancêtre hakadoch, notre vénéré Maître, l’éminent et pieux Rabbi Refaël Baroukh Tolédano zatsal, Rav et Av beth din de Meknès Maroc, et auteur du « Kitsour Choul’han Aroukh hachalèm », je ne puis que chanter en l’honneur de la Tora et des maîtres du peuple juif, les dépositaires de la Tora… Achorèr chira…
Nos Sages disent qu’« un homme ne peut saisir, dans son ampleur, la sagesse de son Maître, qu’après quarante ans » (Avoda zara 5b ; v. Rachi sur Devarim 29, 6). C’est donc à présent, quelque cinquante ans après sa disparition, que nous sommes à même de nous pencher sur l’ensemble de sa vie faite de grandeur, tenter d’imiter quelque peu ses voies et ses conduites, et chercher à comprendre son œuvre de façon large, dans un tableau d’ensemble qui ne néglige cependant pas les détails. Avec l’aide du Ciel, il nous a été donné, par le présent ouvrage, de dresser un tableau des différents chapitres de sa vie, de son histoire et de ses façons d’agir, de sorte que son image reste devant nous et que nous puissions nous faire quelque idée de son envergure et de sa vie tout entière vouée au bien. Une vie d’efforts inlassables pour l’étude et la diffusion de la Tora et au service de D., dans un dévouement total pour le peuple juif.
Certes, au fur et à mesure que nous avons fait connaissance avec quelques-unes de ses grandes œuvres, nous avons de plus en plus senti que nous n’accéderons qu’à une infime partie de ce qu’il recelait et à une parcelle seulement de ses voies. Mais même ce peu-là est déjà largement à même de nous donner à la fois un enseignement théorique et pratique, que ce soit par son exemple de dévouement inlassable pour l’éducation de ses enfants et de ses descendants ou par sa façon de diriger sa Communauté et d’orienter le bateau dans les tempêtes de l’époque et ses défis. Rabbi Baroukh s’est levé comme un lion pour résister aux agressions et établir les fondements du monde de la Tora séfarade de l’avenir.
On ne peut se faire une image correcte de la personnalité d’un Maître du peuple juif en général, et de Rabbi Baroukh en particulier, sans connaître, ne serait-ce que par un aperçu, les circonstances de l’époque et les caractéristiques du milieu où il a vécu. C’est pourquoi nous avons insisté un peu sur le contexte historique et les bouleversements de l’époque où a vécu notre grand Maître, comme l’incite à le faire le verset : « Méditez les annales de chaque génération » (Devarim 32,7).
Nous nous devons donc de dire quelques mots de la situation des Juifs du Maroc à l'orée de la nouvelle époque, tapissée d’intrigues et de bouleversements, dans laquelle Rabbi Baroukh a œuvré et réussi à vaincre les obstacles, la main haute, et à travers laquelle, envers et contre tout, il a réussi à transmettre son patrimoine, pour l’heure et pour les générations à venir.
Peu de communautés juives ont vécu, comme le judaïsme marocain de l’époque de Rabbi Baroukh, autant de bouleversements consécutifs et ont dû faire face à des défis aussi extrêmes, en un laps de temps aussi court.
Jusqu’en 1912 (5672), les Juifs du Maroc vivaient encore entre les murs du mellah, dans leur monde à eux depuis des générations, observant soigneusement les mitsvoth et très attachés, tous sans exception, à D. et à la Tora. Ils étaient certes à la merci de l’un ou l’autre gouverneur musulman, dont la cruauté s’éveillait périodiquement, mais ils restaient au moins protégés de toute influence étrangère. Dès lors que la France eut la main mise sur le Maroc en 1912, les Juifs du Maroc furent projetés d'un seul coup dans un mode de vie diamétralement opposé. Le nouveau gouvernement, en introduisant une réforme des valeurs jusqu’à l’intérieur du mellah, constitua une immense menace spirituelle. La France, qui se targuait de sa culture, encouragea en effet la création des fameuses écoles juives de l’Alliance Israélite, dont le but déclaré était de modifier entièrement le style de vie des Juifs du Maroc, sous couvert de leur ׳ disant mission de "relèvement moral".
À peine s’étaient ils adaptés à cette nouvelle réalité que les Juifs du Maroc se retrouvèrent, après la Seconde Guerre mondiale, confrontés à un nouveau drame : l’activité laïque sioniste dont l’apogée se fit sentir, dès 1949, avec la Aliyath hanoar, une entreprise particulièrement perfide, qui réussit à arracher, physiquement et moralement, des milliers d’enfants à leurs familles, dans le but de détacher une génération entière de la Tradition pour la remodeler dans un esprit athée et coupé de ses racines.
Par la suite, le protectorat français s’achevant, le Maroc recouvrit son indépendance, c'est-à-dire un pouvoir politique musulman, et les remous politiques et les changements qui s’ensuivirent entraînèrent le démantèlement de la communauté juive. Une partie de ses membres se dirigea alors vers la France, le Canada et même l’Angleterre, mais la majorité se tourna vers Erets Israël où ils seront confrontés à un mode de vie laïque qui les isolera d’un seul coup de toute vie communautaire structurée et les plongera, sous l’égide d’une autorité étrangère à ce qu’ils connaissaient et hostile à ce qui leur était sacré, dans un nouveau mode de vie qu'ils n'auraient jamais pu imaginer.
En l’espace de moins d’un demi-siècle, le judaïsme marocain a donc subi une chaîne ininterrompue de secousses et de renversements qui l’ont confronté aux défis de la modernisation, de la civilisation et de la culture étrangère, puis à ceux du sionisme et de l’émigration, au démantèlement de la structure communautaire, à la diminution de ses membres et la diminution de ses institutions, pour finalement affronter en Erets Israël une réalité pénible. Des processus qui, dans d’autres pays d’exil, s’étaient étalés sur des centaines d’années se sont déroulés au Maroc en quelques dizaines d’années seulement. Ces changements furent si rapides et abrupts que les enfants de la génération de la période française avaient du mal à comprendre l’ancien Maroc dont parlaient leurs parents, et eux aussi à leur tour, ils ne seront pas compris par leurs enfants nés sous le régime arabe et après l'émigration en Erets Israël. Dans ces conditions, il n’est pas étonnant que des fossés infranchissables se créent entre pères et fils, et que la tradition qui se transmet en général d’une génération à l’autre se soit trouvée si menacée.
C’est dans ces tempêtes que se dresse le personnage extraordinaire de Rabbi Baroukh – que le souvenir du juste et saint soit une bénédiction – en capitaine fidèle, pour continuer à mener le bateau de sa génération à bon port. Il est de ces rares individus que la Providence a disséminés dans les pays de la Diaspora en temps de crise qui, avec un sens de responsabilité sans limites, avec un engagement de toute leur personne, prennent sur eux le fardeau de la génération face au risque de la disparition du sacré, qu'ils s’élèvent comme un lion, tant à l’intérieur de leur communauté qu'en dehors d'elle, pour faire en sorte que la Tora ne soit surtout pas oubliée du peuple juif, pour rétablir des sanctuaires dans la tradition du patriarche Yaacov, et ramener les individus et des foules à la maison d’étude et à la lumière de la Tora.
Plus d’une fois, Rabbi Baroukh va parcourir des centaines de kilomètres, de jour comme de nuit, à travers tout le Maroc, pour créer des maisons d’étude et des écoles, des mikvaoth et des institutions communautaires, afin de répandre un esprit de pureté et diffuser un rayon de lumière. Jusqu’à la fin de sa vie, en Erets Israël, il n’hésitera pas à prendre les routes vers des localités de nouveaux immigrés, disséminés çà et là, pour relever des ruines et ressusciter l’âme en peine, à la fois en donnant un message concret d’application immédiate et en traçant une voie pour l’avenir.
Les Sages disent de Noa’h qu’il a été témoin, au cours de sa vie, de trois mondes : « l’Ancien Monde d’avant le Déluge, le monde détruit du Déluge, et le Nouveau Monde d’après le Déluge » (Midrach Tanhouma 58,5). On peut en dire de même de Rabbi Baroukh : il a vécu l’Ancien Monde du judaïsme marocain dans sa splendeur, celui de la génération des confrontations et de la lutte contre la haskala et la laïcisation, et celui de l’implantation des nouvelles racines en Erets Israël pour l’érection du monde de la Tora.
Rabbi Baroukh, après avoir pleinement absorbé, dans son enfance et son adolescence, la sagesse des plus Grands du Maroc, héritiers des Sages de Castille en Espagne, s’attelle à la tâche de consolider les remparts du judaïsme, à la fois par différentes mesures qu’il prend pour sa communauté et par l’exemple personnel qu’il donne, d’une crainte de D. sans mélange, d’une précision rigoureuse dans l’application de la halakha et d’un amour pour chacun. Face aux dangers de la haskala et de la laïcité, il fonde des Talmoudei-Tora et des yechivoth, allant jusqu’à importer de loin des solutions pédagogiques adaptées à l’époque : il prend ainsi exemple sur des yechivoth de France et d’Angleterre, pour immuniser la jeune génération contre les méfaits du temps.
Plus tard, quand le sol commencera à brûler sous les pieds des Juifs du Maroc, Rabbi Baroukh n’hésitera pas à lutter de front contre l’athéisme militant des représentants sionistes, ce qui préservera l’avenir spirituel d’un grand nombre. Même à la fin de sa vie, après être monté en Erets Israël, il mettra en œuvre toutes ses forces de persuasion pour attirer l’attention des dirigeants du judaïsme orthodoxe sur les besoins des membres des communautés séfarades. Il prendra aussi de lui-même l’initiative de créer des institutions, des yechivoth et des lieux d’étude dans le pays, pour rétablir en Terre Sainte la splendeur en Tora du judaïsme espagnol de jadis.
Toutes les métamorphoses qui traversent le judaïsme marocain n’ont affecté en rien Rabbi Baroukh lui-même. Le Rabbi Baroukh de l’ancienne génération est resté le même Rabbi Baroukh dans la nouvelle génération. Il est resté intègre et parfait, ne déviant ni à droite ni à gauche, de la voie de ses ancêtres et de la ligne qu’il s’était fixée dans le domaine sacré. Du début de sa vie jusqu’à la fin, il est resté attaché aux coutumes de ses pères et à ses usages personnels. Jamais il ne s'est départi d’une mobilisation de tout son être dans la prière, comme on le voit dans le chant sublime qu’il a laissé à la postérité Achorèr chira « Je chanterai un chant en hommage à la Tora », ni de son sens infaillible de « ce qu’il convient de rapprocher et ce qu’il convient d’éloigner ». Rabbi Baroukh a suivi si fidèlement le chemin tracé par ses ancêtres que les Anciens voyaient en lui, même à l’ère moderne au Maroc, un parangon des grands esprits que le Maroc avait connus dans les générations d’antan.
Jusqu’à la fin de ses jours, Rabbi Baroukh refusa de parler le français, qui était pourtant la langue parlée au Maroc par tous ses contemporains, comme pour proclamer qu’en dépit de tout ce qu’il investissait pour la nouvelle génération, il n’en faisait pas véritablement partie, mais restait toujours fermement attaché au creuset spirituel de ses ancêtres – un anneau de la splendide chaîne d’or d’une dizaine de générations de maîtres en Tora de la famille Tolédano.
Parallèlement à son activité intensive et étendue en faveur de la communauté, il s’est dépensé sans compter pour l’éducation de ses propres enfants et petits-enfants et il fut comblé d’une descendance bénie qui allait continuer la chaîne d’or d’érudits authentiques et craignant D., ceux-ci ont également connu le privilège de relever le monde de la Tora en Erets Israël et en Diaspora.
Depuis que Rabbi Baroukh nous a quittés, nous savons qu’il nous incombe de graver son portrait et quelques-unes de ses voies sur notre cœur et celui de tout le peuple juif, pour qu’il nous serve d’exemple et de référence, de torche et de lumière pour éclairer nos vies, et que nous nous demandions sans cesse « quand nos agissements parviendront-ils à ceux de nos ancêtres ».
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Preface
Page 20
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון-פרופ' הרב משה עמאר.סוף המאמר
משפחתו
בניו של רבי ידידיה הידועים לנו הם הרה״ג רבי יהושוע, ר' יעקב ורבי רפאל אהרן, את שני האחרונים שיכל בבחרותם. את צער פטירתם ויגונם, נשא על לבו כל ימי חייו.
לזכרם ולהנצחתם הקדיש כמה מיצירותיו. רבי רפאל אהרן היה יניק וחכים, הוא שאל את אביו שאלות בהלכה. מתוך מכתב שכתב רבי אברהם טולידאנו לרבי ידידיה, אנו לומדים פרטים נוספים על המשפחה, שמה של אשת רבי ידידיה היה מרים. היה לו בן נוסף בשם ר' יהודה (שהקים משפחה בחיי אביו), ובת בשם חנינא, כנראה נקראת על שם הסבתא חנה, אמו של רבי ידידיה.
רבי ידידיה נפטר בפאם בערב ראש חודש כסלו התרכ״ח (1868).
יצירתו
מרן רבי ידידיה היה איש אשכולות. מתוך עיון בעזבונו הרוחני כפי מה שהשתמר ביד זרעו, ניתן להסיק כי הוא היה רהב אופקים. עסק במקרא, בהלכה, בדרוש, בשירה ובלשון העברית. כמו כן התענין בפלאי הבריאה, ובטבע שהטביע הבורא בעולמו.
חיבוריו ההלכתיים עוסקים בפסקי דין שכתב, תשובות על שאלות שנשאל מאחרים, וכן נושאים הלכתיים או הגותיים שחקר וסיכם. להלן אחת החקירות על דברי רבינו האר״י ז״ל, שכתב שהמחרף חברו והלה שתק ולא ענה, המחרף מאבד מזכויותיו שעשה לטובת הנעלב. ר' ידידיה דן בשאלה מה יהיה אם המחרף חזר בתשובה וביקש סליחה מהנעלב וסלח לו. האם הזכויות שאבד המחרף חוזרים לו! ואם כן הרי נמצא שהנעלב בגלל רוב צדקותו מפסיד. ואם לא חוזרים למעליב, גם כן לקתה מידת הדין, שהרי אמרו חז״ל מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
כמו כן הוא מעלה שאלות בצורת חידות, דומה כי הן נועדו לחדד התלמידים או את בניו, לדוגמא: 'יש זמן שקידושי חרש שאינם אלא מדרבנן, יש בהם עדיפות יותר מקידושי פקח שהם מן התורה'.
חלק ניכר מיצירתו ההלכתית הועיד כספרות עזר לרבנים ודיינים בצורה אנציקלופדית ערוכה לפי א״ב של הנושאים.
רבי ידידיה עסק גם בבלשנות, והקדיש המון מזמנו להוכיח שהשפה הערבית קרובה מאוד לשפה העברית. ובחלקה הגדול, היא עברית שהשתבשה. חיבר חיבור שלם לסוגיה זו, בו מוכיח מקורות למלים ערביות שמקורם בשפה העברית לשכבותיה: לשון מקרא ולשון חכמים, או בלשון הארמית לניביה. הוא עסק גם בשירה, וחלק משיריו השתמרו בתוך 'נאות מדברי קובץ שירתו של מו״ר אביו הרא״ם זצ״ל, אחרים רשומים בדפים בודדים ונמצאים באוסף כתבי המשפחה.
רבי ידידיה היה פורה בכתיבתו, הוא כתב עשרות ספרים. את יצירתו הקדיש להנצחת מו״ר אביו, ולהנצחת בניו ר' יעקב ור' רפאל אהרן, ששיכל בבחרותם.
מכל יצירתו הענפה בה כשלשים חיבורים, נדפסו עד כה רק שו״ת 'דבר אמת' (פאס תשט״ו). והוחדרו על ידינו חיבורו 'קופת הרוכלים' ו'ספר זכירה' (לוד תשנ״ד); 'מנחת
זכרון' (לוד תשנ״ט). מאוסף הספרים שבידי המשפחה שהיה לפני, ברור, כי לא כל יצירתו השתמרה ביד זרעו. מרבית הספרים לא נמצאים, וגם המעט הנותרים שלטו בהם פגעי הזמן, טחב ועש וחלקם מפוררים לדפים ולחצאי דפים.
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.סוף המאמר
עמוד 16
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
La fonction liturgique du Piyout
- Mirsky distingue quatre degrés dans la poésie.
Au degré supérieur se situe la poésie prophétique, ce qui constitue en somme la parole de Yahvé. Le prophète était chargé de transmettre le message aux hommes en le descendant, pour ainsi dire, à leur niveau.
La poésie liturgique ou prière est une adresse en sens contraire, s’élevant de l’homme vers Dieu ; elle est au deuxième degré de l’échelle.
Dans la poésie profane en général (poésie érotique, laudative, élégiaque, etc.), l’homme s’adresse à son prochain ; son message, restant au niveau du monde physique et terrestre, appartient au troisième degré de la hiérarchie.
Dans la poésie lyrique, l’auteur s’adresse en général à lui-même, autrement dit, il dialogue avec lui-même. Son œuvre traduit son image, autrement dit, c’est le reflet de ses émotions et de ses sentiments intimes ; elle est « personnelle en son fond et en son expression » ; individualiste par excellence, elle arrive au quatrième rang.
Le Piyout, s’identifiant à la prière, se situe à son niveau, soit au second rang du système retenu. Il s’exprime en termes graves, solennels, nobles et sublimes, excluant toute espèce d’irrévérence ou de frivolité, bien que le discours midrashique dont il est issu ne connaisse pas l’humour, l’esprit, les propos joyeux, ou parfois même la trivialité. C’est qu’en effet, le prédicateur, dans son enseignement homilétique, a pour interlocuteur des hommes, ses semblables, tandis que le paytan et l’orant s’adressent directement à Dieu.
Les Sélihot « supplications », les Baqashot « prières », les hodayot « actions de grâces », les hymnes et les cantiques composés à partir d’une source midrashique n’admettent guère l’expression triviale, même si les textes homilétiques qui, à l’origine, en constituaient la substance, présentaient parfois ce caractère.
En dépit de certaines réticences, de contestations ou même parfois d’interdits formels, un grand nombre de pièces piyyutiques furent introduites dans la liturgie ; leur récitation n’étant plus désormais considérée comme une rupture de la prière, elles en devinrent partie intégrante. La production poétique du Piyout étoffe et amplifie la liturgie synagogale obligatoire (encore que les formules n’en soient ni définitivement ni uniformément fixées).
Les liens du piyout et de la liturgie sont perçus dans le fait que le piyout, comme du reste l’Aggadah et le Midrash, est étroitement rattaché aux péricopes et leçons scripturaires des jours solennisés, Chabbatot et Fêtes.
Il en est ainsi du genre piyyutiques appelé qerobah. Yannay et Kalir en composèrent un grand nombre. Parmi les qerobot de Kalir, les plus célèbres sont celles dédiées aux quatre sabbats spéciaux : Shéqalim, Zakhor, Parah et Hahodesh, qui se situent au mois d’Adar et encadrent la fête de Pourim.
Un ancien étudiant du Toit Familial, Amnon Shiloah, professeur de musicologie à l’Université Hébraïque de Jérusalem, dans un article intitulé « La ba et la célébration des Baqashot au Maroc », définit la nouba comme étant une forme de musique profane et la baqqasha, une forme poético-musicale religieuse.
Je le cite : « La baqqasha, (pl. baqqashot), supplication, est une composition liturgique du même type que la Séliha (pénitence). Le mot dénote une grande variété de composition en prose ou en vers de nature abstraite. Des exemples de ce genre sont les deux baqqashot de Sa’adya Gaon (Sidour, 47) et celle de Bahya Ben Pakuda (Sidour, Otsar hatéfillot, 44).Ce mot est employé aussi pour les pièces liturgiques imprimées au début des livres de prières de prières sépharades à partir du 17ème siècle. Celles-ci étaient destinées à être lues par ceux qui avaient coutume de se réunir avant la prière du matin, à l’aube. L’origine de la coutume remonte vraisemblablement au cercle des cabalistes à Safed (XIème siècle). Au début, ces réunions avaient lieu chaque jour mais à cause de la diminution du nombre des participants la célébration fut restreinte aux samedis matin (sauf le mois d’Ellul). La plupart des versions comprennent le poème d’Elazar Azkari « Yédid Nefech » et finissent sur une collection de versets bibliques qui commencent avec « et Hanna pria ».
Cependant la sélection des pièces liturgiques était fort flexible ce qui a permis la constitution de plusieurs collections du genre.
L’origine de la coutume est donc connue, mais nous manquons de détails précis sur certains aspects de son évolution. Ainsi par exemple nous ne savons pas au juste comment les baqqashot devinrent un genre de concert spirituel avec un rôle important sur le plan social et musical. Il en est de même de la limitation de la période de la célébration aux Chabbatot de la saison d’hiver. Signalons enfin la cristallisation de deux traditions majeures de baqqashot, l’une à l’est, en Syrie, et plus particulièrement à Alep, l’autre à l’ouest, au Maghreb. Entre ces deux traditions il existe un certain nombre de points communs. » […]
Haïm Zafrani, s’inspirant de Sharsheret ha-shir d’Aharon Mirsky, évoque à grands traits dans ses deux ouvrages cités en note ce qu’il appelle « la chaîne poétique où s’articule l’antique poésie biblique, le piyyut palestinien des débuts de notre ère et les œuvres médiévales des grands maîtres du monde sépharade et oriental, jusqu’au XVIème siècle ; une chaîne de messages et de traditions, transmis d’école à école, une « mémoire collective » où le lettré maghrébin , comme son homologue des autres diaspora, puise les matériaux essentiels et les ingrédients de sa création poétique, un réservoir de pensées déjà formulées dont il s’inspire, de modèles et de paradigmes qu’il imite, qu’il interprète, qu’il approfondit et qu’il actualise constamment.
La grenade egaree-Hommage à la mémoire du poète -Rabbi Haïm Chochana-Joseph Dadia
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן נספחים
4
10 במרס 1891. ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור ל״אגודת אחים״ בלונדון על גרוש יהודים משלשה כפרים. לפני שבועיים לאחר שובו של המושל מהסולטאן, הורה על גרושם המיידי והציב חיילים ליד המלאחים. היהודים בכפרים שלחו את נשיהם וילדיהם, וגם הגברים מתכוננים לעזוב, כי חוששים לחייהם. מבקש התערבותם של בעלי השפעה.
FO 99/283
Mogador 10th March 1891
- Dupare Esq(uire) Anglo Jewish Association Sir
It is with great regret that I have to inform the Executive Committee of a barbarous & cruel act of the Governor of Imentanout, a province two days journey from Mogador, towards our coreligionists residing there. In that province which is under the governorship of Caid Azad El Meubhee, there are since about 70 years ago, 4 Jewish quarters or Mellahs, which give shelter to about 600 Jews, including wives & children, who have their own property, consisting of houses & lands which they cultivate for the maintenance of their families.
About two weeks ago the said Governor having just returned from the Sheriffian Court of Morocco informed the Jews that they were to leave immediately and go where they may choose,to enforce this act of cruelty he placed 12
soldiers near the Mellahs to hasten their departure, to whom the Jews have to pay 12
dollars per day, the Caid stating that such are the Imperial orders. The Jews signified to their Caid that besides their own property they had goods and produce to a very considerable amount belonging to several other merchants of the coast, & therefore they required a regular time to collect them, but the Governor said he would not listen to them at all & that they were to leave at once no matter what they had.
The last news I have from the Jews of Imentanout is that they are in the most awful position of oppression & they had to send away their wives & children as they were not allowed to stay any longer & that they were also decided to abandon all and depart at once for fear of being murdered. God knows where they are now exiled.
It is much to be feared that other Caids may do the same to the Jews dwelling within their jurisdiction if efficient measures are not taken at once to prevent it. I informed the British Consul in this town, & I have also written to the Sheriffian Court & last week when the French Minister was here on his way to Morocco, I applied to him soliciting his kind interference on behalf of our poor banished brethren.
I earnestly hope that the gentlemen of the Executive Committee & other influential members will take the neccessary steps for the redress of the poor Jews of Imentanout & to put a stop to such scandalous & barbarous acts of cruelty.
I have the honor to be, Sir,
Yours very truly si(gned) Reuben Elmaleh
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן נספחים
עמוד 356
סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
רציחות והתנכלויות.
יהודי צפרו כמו אחיהם במקומות אחרים במרוקו היו נתונים לסכנות של שוד ורצח, ובעיקר בדרכים. בדו"ח המפורט על ההרכב המקצועי ומספר היהודים בצפרו שנשלח לכי"ח, נאמר על היהודים היוצאים לסחור " באהלי פלשתים " ( ברברים ) " וכמעט אין בכל שנה ושנה שין חומסים והורגים שניים שלושה נפשות מישראל. תופעה זו נזכרת גם במקורות העבריים, אבל אין נתונים סטיסטיים על מספר הנרצחים.
ביוני 1880 פורסמו על ידי כי"ח רשימות מפורטות על מספר היהודים שנרצחו בערי מרוקו מאז 1866 ועד 1880 הכוללות שמות הקורבנות, שנת הרצח, מקום האירוע, ומספר היתומים שהנרצחים השאירו אחריהם. העיתוי לא היה מקרי, ועידת מדריד שהתקיימה אותה שנה ממאי עד יולי, דנה בבעיית החסות הזרה הניתנת בין השאר ליהודים.
כי"ח ו " אגודת אחים ", תבעו להמשיך את הענקת החסות, וראו בה את הפתרון לסכנו הנשקפות לחייהם ולרכושם של יהודי מרוקו. הרשימות המפורטות המחישו את חוסר היכולת של הסולטאן לשמור על חייהם של היהודים. וכן האכזבה מן ההצהרה שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי בביקורו בארמון בתחילת 1864. וההוראה למושלים לשמור על חייהם ורכושם של היהודים ולנהוג בהם בצדק ובחסד, שאינה מתבצעת.
ברשימה זו נזכרים 27 שמות של יהודים מצפרו שנרצחו בין השנים 1866 – 1879, שהשאירו אחריהם 54 יתומים. המספר הגדול של נספים, שישה במספר היה בשנת 1871. בדו"ח השנתי נאמר שזהו מספר הנרצחים הכולל עד 1880. בעקבות לחץ דיפלומטי היו השלטונות משלמים פיצויים למשפחות הנרצחים.
אבל לא היה זה כלל שחל על כל המקרים. בתעודה של משרד החוץ הבריטי בפברואר 1880 נאמר שלפי מידע שהגיע מפאס, אלמנת יהודי שנרצח קיבלה פיצויים.
כמו בכמה ערים אחרות היה גם המושל של צפרו עריץ שהטיל הגבלות וחובות על היהודים שאינם כלולים ב " תנאי עומאר ", והיה מייסרם על ידי מלקות. ידיעות הגיעו בשנות ה-80 הראשונות לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון ופורסמו בדיווח לשנת 1884 – 1885.
אחת ההגבלות הייתה שאינם רשאים להגיע לשווקים הסמוכים לעיר מבלי לשלם לפקידי המושל שוחד. וכן עליהם לבצע עבודות מסוימות למושל ללא תשלום. לשירותים כפויים כאלה בשם סוח'רה היו תקדימים גם במקומות אחרים במרוקו.
באותה נשה דווח על רצח של יהודי בעל חסותה של צרפת בשם משה בן שטרית על ידי המושל מוחמד דוטלאב. יהודי בשם שלום בן עיוש עיטה הולקה שבע מאות מלקות על ידי סידי עומר, בנוו של המושל. מה היה הרקע להלקאה ? ב-15 בדצמבר 1884 ציווה בנו של המושל על שלום שהיה סנדלר במקצועו, להכין לו זוג נעליים. כשאמר שאינו יכול לבצע את המלאכה כי אין לו את חומרי הגלם הדרושים, רגז הלז, הפילו ארצה, קשרו לגבו של פרד והלקהו כאמור.
לאחר שהקורבן בתאושש הגיע לפאס, ומסר את גרסתו למנהל בית הספר של כי"ח מר מ. בן עוליל, שהתייחס בחשד לגבי מספר המלקות, אבל גם אם קיבל פחות מזה שמסר סעדותו, סבל דיו. בן עוליל דאג לקבל אישור רפואי על סבלו באמצעות אנשים מוסמכים והגיש תלונה למערכת המשפט.
הוא גם התקשר לוזיר שהשיג דאהיר פקודה מלכותית מהסולטאן אלחבן הראשון ( ספטמבר 1873 – יוני 1894 ) להבטחת שלומם של יהודי צפרו, וכן גינויו של סידי עומר, והוראה למושל להפסיק את ההתנכלויות ביהודים, ושישלם פיצויים בסך 250 פרנקים לשלום בן עיוש.
כשש שנים לאחר מכן שוב הגיע מידע לפריס על מצוקתם של יהודי צפרו. באותה שנה היו הצפות שגרמו נזק לבתים ויהודי צפרו פנו ל " אגודת אחים " ששלחה עזרה כספית להקלת המצוקה.
עומר בן מוחמד אלטאלב שנזכר בסוך 1884 בתור בנו של המושל שהלקה את יהודי, ירש את מקומו של אביו בתור מושל החל משנת 1895, והוא התייחס ליהודים בצורה ברברית. בדיווח שנשלח על ידי שמואל נהון הרב הראשי של תיטואן, ב-27 ביולי 1896 ופורסם על ידי כי"ח בשנת 1897 נאמר ש " מצב אחינו בצפרו נעשה גרוע מיום ליום. המושל מתעלם מהפירמאנים המלכותיים, ויחסו ליהודים כאילו היו עדר עלוב, וזהו מצב בלתי נסבל ".
בהמשך מסופר כי ב-18 ביולי הכריח המושל יהודי בשם יוסף צרפתי וסבלים יהודים אחרים לשאת לעליית ביתו סלים כבדים מלאים גרעיני תבואה. לאחר שלושה ימי עבודה, צרפתי נחלש, וצימצם את משקל הסלים. לאחר שעומר הבחין בכל הפילו לארץ והלקהו. המולקה שנפצע אנושות, איבד הכרתו ונחשב כמת.
בלילה שבין 19 ל-20 ביולי העמיסוהו יהודים מצפרו על חמור והובילוהו לפאס. הרב נהון פנה למחרת לסגני הקונסולים שך צרפת ובריטניה בפאס, תיאר בפניהם את המצב של יהודי צפרו, והצביע על ההתעללות של המושל. הם הבטיחו שיכתבו לשרי החוץ של מדינותיהם.
אשר לפירמטנים המלכותיים, יש לזכור כי מאה הדאהיר של אלחסן הראשון עלה בנו עבד אלעזיז הרביעי בגיל 14 על כסא הסולטנאות ב-1894 עד 1908 ושלטונו היה חלש. דבר שנוצל על ידי המושלים המקומיים, העולמא ( חכמי הדת ) התערבו יותר במדיניות, שגרמה לקיצוניות ולהגברת הקנאות הדתית.
על ההתערבות הדיפלומטית של בריטניה בנדון מצויוצ תעודות בארכיו משרד החוץ הבריטי ואת תוכנן נסקור : סגן הרונסול הבריטי בפאס מקלאוד כתב לשגרי א. ניקולסון בטנג'יר בנדון ב-24 ביולי, ושוב ב-29 בנובמבר. הקונסול הכללי של בריטניה במרוקו הרברט וייט, פנה ב-2 באוגוסט 1897 לוזיר הראשי של הסולטאן וכתב לו שהגיע אליו מידע כי יהודי בשם יוסף בן מימון הולקה על ידי הקאיד עומר בן טאלב מוחמד אליוסי.
חטאו היחיד היה אי שביעות רצונו של המושל מחוסר יכולתו של היהודי לשאת גרעיני תבואה לעליית ביתו. הכותב מבקש מהוזיר שיודיע זאת לסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראה שריפית שתמנע יחס אכזרי של מושל זה כלפי היהודים. הוא כבר ננזף בעבר על ידי המשנה לסולטאן על יחסו כלפי יהודי צפרו.
מאז יש יומה להדיחו מתפקידיו, ולהציב את המושל של פאס כממונה על צפרו כפי שהיה בעבר. הכותב מציין כי המניע לפנייתו הוא " יחסו הידידותי כלפי הסולטאן ולארצו. מעשים אכזריים כאלה מתפרסמים בעיתונות האירופאית, ויש לדברים השפעה שלילית. משוכנע ביחס החיובי ובחוש הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים הידועים היטב, וכי יגנה את מעשיו של המושל הנ"ל. ומעיז לבקשו שישקול קבלת מבוקשם של יהודי צפרו בדבר השבת שליטתו של מושל פאס החדשה עליהם ".
בו ביום כתב השגריר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, שקיבל מסגן הקונסול הבריטי ספאס דיווח לפיו בא אליו יהודי מתפרו השוכנת מהלך חמש שעות מפאס, והראה לו את סימני המלקות שקיבל בפקודת המושל של צפרו. וכאן בא סיפור הרקע : המושל אילף כמה יהודים להעלות גרעיני תבואה לעליית ביתו כמעט ללא תמורה כספית. כיוון שלא היה שבע רצון מדרך הביצוע של הפקודה הורה להלקותו.
" כיוון שמושל זה התייחס בצורה אכזרית כלפי יהודי עיר זו, וכבר ננזף על ידי המשנה לסולטאן, דיווחתי על המקרה לראש הוזירים, וביקשתי שהסולטאן יסכים לבקשתם של יהודי צפרו לפני שנה שישחררם ממושל זה, ויחזרו להיות תחת שליטתו של מושל פאס החדשה כבעבר ".
על מקרה נוסף של הלקאת יהודי בצפרו, הפעם ביוזמת מולאי אלערבי אחי המושל ב-1 בספטמבר, דווח לכי"ח לאחר שבועיים. שם הקורבן בצלאל נחמני בן 30, העוסק בציפוי כסף, המושל אמר לאחד הרבנים הראשיים שהזכירו לו את הפירמאן ( הדאהיר ) המלכותי בהקשר למלקות, שקיבל הוראה להמשיך במלקות , והעניש בכך גם כל מי שהעיז להתערב. הדבר נמסר לשגרירי בריטניה צרפת בטנג'יר, והאחרון הבטיח להנהלת כי"ח שנעשו צעדים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.
כפי שהוזכר לעיל, הנושא עלה שוב כשחושה חודשים לאחר מכן על ידי א. מקלאוד, סגן הקונסול הבריטי בפאס במכתבו לשגריר הבריטי במרקו א. ניקולסון ב-29 בנובמבר 1897. הוא מתייחס למכתבו הקודם ב-24 ביולי בנדון ועתה יש לו בשורה טובה, לפיה הקהילה היהודית בצפרו קיבלה הודעה מהוזיר הראשי שהסולטאן נזף בקאיד עומר אליוסי מצפרו בגלל הלקאתו את היהודים, וכי יהודים יזכו להגנה שהוענקה להם על ידי הסולטאנים בעבר.
שנתיים לאחר מכן היו שוב פגיעות ביהודי צפרו והדברים נמסרו על ידי מר קונקי ( בעל אזרחות בריטית ) מנהל בית הספר של כי"ח בפאס למשרד של כי"ח בפאריס, שפנה לשר החוץ הצרפתי בנדון והציע גם להנהלת " אגודת אחים " בלונדון לנקוט בצעד דומה. וכן הוצע על ידי הנהלת כי"ח למר קונקי שכל מקרה דומה ידווח לשגריר הבריטי בטנג'יר שקיבל הוראה מפורשת על ידי ממשלתו לדאוג לשלומם של יהודי מרוקו.
סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
עמוד 419
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
פרק יא: חברת ״אם הבנים״
תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.
חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani
פאס
במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.
[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.
הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.
מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.
באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).
הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.
במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.
נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:
״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.
א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,
וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.
ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.
ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].
ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.
ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.
ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.
ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]
פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
עמוד 111