מורשת יהדות מרוקו

סיפור שחרורה של תוניסיה בידי הכוחות בריטיים של בעלות הברית (מאי 1943) עומד במוקד הפרק השביעי והאחרון – עובדה היסטורית זו מצוינת בהיגד הפותח: "בַּחֹדֶש הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ אִיָּיר בִּשְׁלשָׁה יָמִים בּו  [הירשברג אומר – ב 7- במאי (= ב' או ג' באייר), ראה תולדות היהודים ב, עמ' 170]נִכְנְסוּ לְתוּנִיסְיָא וּ בּיזֵירְת". נראה שהמחבר "דילג" על פרקים ז-ח, והסמיך את דבריו על הפסוק הראשון של פרק ט במגילת אסתר (המבשר את סוף המעשה): "ובשנים עשר חֹדש הוא חֹדש אדר בשלושה עשר יום בו הגיע דבר המלך להֵעשות".

לקראת סיום מובאת רשימת קצינים שנעצרו בשל פשעי המלחמה. רשימה זו מוצגת בדמיון לרשימת עשרת בני המן. היגד הסיום של מגילת היטלר גם הוא כתוב בחיקוי מופתי לפסוקי הסיום של מגילת אסתר, הנה כך:

וְכָל מַעֲשֵׂי תָּקְפָּם וּגְבוּרָתָם שֶׁל האליי [=בנות הברית] הֲלא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל כָּל הָעַמִּים. כִּי הָעם הַיּהוּדִי עַם שָׁקֵט וְרוֹדֵף צֶדֶק דּוֹבר טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹרֵשׁ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם שְׁכֵנָיו.

והשווה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדֻלת מרדכי… הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. כי מרדכי היהודי… דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו".

חשוב להדגיש שוב, שחיקוי לשון מגילת אסתר וסגנונה ניכר לכל אורך מגילת היטלר ואינו מוגבל להיגדי הפתיחה.

אף על פי שעיקר אחיזתה של המגילה שלפנינו הוא במגילת אסתר, יש בה שיבוצים גם ממקורות אחרים, כגון: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת עָשָׂה", על פי "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל", תה' ז, טז; "בַּיּוֹם אכלהוּ חרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה", על פי "ביום אכלני חרב וקרח בלילה", בר' לא, מ. כמו כן יש בה רימוזים לסיפורים מקראיים אחרים, כמו למשל ההיגד: "לְהַרְאוֹת לָהֶם אֶת גּדֶל כְּבוֹדו וְתִפְאַרְתּו וְאֶת יְקַר גְּדֻלָּתו וְרֹב חכְמָתו וּמִסְפַּר אֲנָשָׁיו", המרמז לסיפור שלמה המלך ומלכת שבא: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו (מל"א י, ד-ה).

"פורים שני" זכר להצלת קהילות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, נקבע ל 11- בנובמבר – מועד זה מצוין הן בהקדמת המחבר והן בסוף המגילה, אך אין מצוין תאריך עברי.

פיוטים ומגילות לזכר נס והצלה מקומיים נכתבו בימינו גם בישראל. עם המפורסמים שבהם נמנים שני פיוטי "מי כמוך" על תשועת ישראל במלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז, יוני 1967 ) – "אלהים ברא ישראל למופת" מאת ר' יוסף משאש (ראה משאש, נר מצוה, עמ' קסט -קעה) ו"אדון חסדך בל יחדל" מאת ר' מסעוד דאנינו (ראה דאנינו, תפארת בחורים). להבדיל מן המקובל, אין מציינים "פורים שני" לזכר תשועה זו.

להלן המגילה עם ההקדמה שבראשה, כפי שהיא מועתקת מתוך: קרופ, מ' (עורך) מגילת היטלר: הוצ' פקסימיליה. ירושלים 2006 . הוספנו על הטקסט הזה ניקוד (כמתבקש בהקדמת המחבר), ומספרנו את הפסוקים להעיד על סימן מניינם: "קוה אל ה'". עוד הוספנו תיקונים והערות, אלה מובאים בסוגריים מרובעים ובשולי הטקסט.

פ' חסין

מגלת היטליר

זְמַן רַב חִפַּשְׂתִּי לִמְצֹא תְּנוּעוֹת כְּדֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוּכַל לַהֲגוֹת בִּמְגִלָּה זו לְהַכִּיר עֶרְכָּהּ וְלָדַעַת מִמַּה נִּצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים אַך לַשָּׂוְא יָגַעְתִּי כִּי בְּכָל בָּתֵּי הַדְּפוּס שֶׁל מָארוֹקו אֵין תְּנוּעוֹת. לָכֶם קוֹרְאִים יְקָרִים אֲנִי מַזְהִיר לְקורְאָהּ בְּשׂוֹם לֵב בִּשְׁבִיל שֶׁלא תְּשַׁנּוּ מִבְטָא הָאוֹתיּוֹת וּבָזֶה יִשְׁתַּנֶּה גַּם הַבֵּאוּר. בְּהַרְבֵּה מִלּוֹת יֵשׁ אֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָּל זֶה עָשִׂיתִי רַק בִּשְׁבִיל לְהָקֵל קְרִיאָתָהּ. חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר ולחג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹת ולְפוּרִים גָּדוֹל. הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר.

הֶֶֶֶעָָָָערָָָָה בְּאֶמְצַע הַמְּגִלָּה כָּתוּב "וַיַּרְא הִיטְלֶיר כִּי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו אֵבֶל גָּדוֹל הָיָה לַיּהוּדִים": מֶה הָיָה? מֵת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵת אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה מֵת הַסּוֹפֵר הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָשֵׁר אַבְּרָמוֹבִיץ וְעוֹד הַרְבֵּה סוֹפְרִים וַחֲכָמִים מֵתוּ בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אֲבָל לא זוֹהִי כַּוָּנַת הִיטְלֶיר הָאָרוּר כִּי אִם מָצָאתִי עַל מַה לּסְמוֹך וְסָמַכְתִּי. בְּנֵי הָמָן שֶׁמֵּתוּ הֵם שְׁנֵים עָשָׂר הַקְּצִינִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּאַפְרִיקָא. כַּאֲשֶׁר תַּתְחִילוּ הַקְּרִיאָה וְתִשְׁמְעוּ שְׁמוֹת הָאֲרוּרִים תַּכּוּ וּתְצַוּוּ לִבְנֵיכֶם לְהַרְעִישׁ בָּרַעֲשָׁנִים כְּמו שֶׁעוֹשִׂים בִּקְרִיאַת מגִלַּת אֶסְתֵּר (וּבָזֶה יִמָּחֶה שֵׁם עֲמָלֵק זֶה שֶׁנִּשְׁאַר תַּחַת הַשָּׁמַיִם)

המּחבּר פ' חסין מורה לעברית

1. HASSINE, 29, Rue de Safi – CASABLANCA

בָּרוּך אַתָּה אָבִינוּ הַמְּרַחֵם תָּמִיד עָלֵינוּ וּמַכְרִיע אוֹיְבֵינוּ תַּחְתֵּנוּ שֶׁזִּכִּיתָנוּ לִקְרֹא

מְגִלָּה.

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר  על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

הערצת הצדיקים במרוקו-שאול טנג'י

"הצדיקים הטהורים,

אינם קובלים על הרישעה,  אלא  מוסיפים  צדק.

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

בביקורי בביתו של רבי רפאל טויזר ראיתי על אחד מקירות ביתו את המשפטים הנ,ל והעתקתי אותם.  

גדולתם של צדיקי וחכמי מרוקו שהערצתם הייתה כה גדולה

בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הצדיקים אצל יהודי-מרוקו נבעה בין היתר מהתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרות ושאר מצוקות. הם חשו שהצדיק מקורב לבורא עולם, והייתה תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. כוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה. צורך זה של המאמינים לפקוד את הצדיק היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה

    אחת השאלות המרתקות קשורה להערצת הצדיקים בכלל ובמרוקו בפרט, והיא  המספר הגדול של 

הצדיקים הנערצים על-ידם. נקודה להבהרה. באנציקלופדיה מופיעים שמותיהם של כ-3.000 מצדיקי וחכמי מרוקו. סביר להניח שהיו יותר ומסופק אני אם חלק מהקברים קיים, כי חלק מהישובים המופיעים באנציקלופדיה. רוב הצדיקים הנערצים ע"י היהודים במרוקו הוכרו חלקם עוד בחייהם וחלק לאחר פטירתם.

   אמרו חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'). קשה 

להינחם על הסתלקותו של צדיק, כי "צדיק שאבד לדורו אבד" (מסכת מגילה, טו) וכולנו מצטערים ומרגישים בהעדרו, רק זיכרון מידותיו וכח מעשיו בתורה ויראת-שמים בכוחם לנחם.

    גם אחרי פטירתם של הצדיקים, לא נותק הקשר העמוק איתם, עובדה שעד היום אנו ממשיכים לפקוד את מקום  מנוחתם הן בעת 

שמחה והן בעת עצב. מביקורים אלה, הבאנו שמחת-נפש וקדושה עמוקה אל תוך חדרי לבנו. תופעה זו היא אחד המאפיינים החשובים 

בקרב 

יהודי-מרוקו.

    עד עצם היום הזה אתה שומע ביראת כבוד ובחרדת קודש שמם של הצדיקים שגור בפי הבריות, הם 

מברכים ונשבעים בשמם, ואף קבעו להם מטבע-לשון של הודאה ותפילה היוצאת מאליה מפיהם. לא פעם. במהלך שיחה ובכל הזדמנות, 

אנו שומעים יהודים מרוקנים אומרים: "בְּלָּלאּה וּבְּצדיק"- (בזכות האלקים והצדיק) "בְּלָּלאהּ וּבְּסִידִי" – (בזכות האלקים ובזכות אדוני – הכוונה לצדיק) "הָא חְנָא פְעָאר אְלָּלאהּ וּפְעָארו" – (אנו בחסדי האלקים ובחסדי הצדיק) ועוד נוסחאות, המשתרבבות לתוך שיחותיהם וברכותיהם, ותפילותיהם קולחות בשטף מתוך 

לב טהור, מלא אהבה ואמונה.

    יהודי-מרוקו ידועים באמונתם העזה באלקי ישראל ובעבדיו הצדיקים משרתיו עושי רצונו, תמיד הם שאפו לישועות ונפלאות העל-טבעיות ע"י תפילותיהם ואכן, אלקים שמע לקול 

תפילתנו ונעשו נסים ונפלאות עמנו בכל זמן ובכל דור 

ודור. "ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים" (המשפט הקרוב שמצאתי: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" , (סידור רש"י סימן קפו) .

    במשך כל הדורות, הלכו העם היהודי צדיקי וחכמי מרוקו כעמודי-האש לפני המחנה, כי לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם 

ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו, ומעשיהם וצדקתם הוציאו אותם מאלמוניותם אל אמונת ההמון.

נשמתו של הקדוש

חייהם של הצדיקים אינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי-הגוף, גם לאחר מכן הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך, אלא שבלבושים אחרים.

    חייהם של רוב בני-אדם הם חיים גשמיים, אמנם, כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלקית בתוכנו, ואנו יודעים שהיא עיקר כוחנו, 

אבל ידיעה זו מופשטת בלבד.

    אנו רואים את המציאות הגשמית וקולטים אותה רק בחושינו, כאשר אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים, כאשר החיים הגשמיים 

מסתיימים, אנו קוראים לזה "מוות", משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של החיים. אולם אצל צדיקים מהות החיים שונה לחלוטין. 

הם רואים 

בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלקית וחייהם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת ה' ויראת ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים 

ומצטערים מדברים אחרים לגמרי – מדברים רוחניים.

    זוהי הסיבה שאנו מתקשרים לצדיקים אלה. אנו רוצים להיות מודרכים על-יד מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים 

אלקיים. אנו רוצים לשאוב כח וחיים ממי שראשו 

בשמים. ואנו גם מאמינים שמיגבלות העולם הגשמי, אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה 

לדברים שהם מעל לטבע, ואנו מאמינים, שהוא יודע דברים שלא הייתה לו דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.

    ההשתטחות על קברי-הצדיקים היא מסורת עתיקת-יומין והתפילה שם עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיקים הוא מקום שפע 

וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו שיעמוד מליץ יושר בעדם. כבר בימים הראשונים בעת התהווינו לעם, מצאנו את קדמונינו הולכים 

להשתטח על קברי-אבות ולשאת תפילה. הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ד) מספרת לנו, על כלב בן יפונה שחשש פן יכשל 

בעצת המרגלים, ולכן פרש מחבריו והלך למערת המכפלה להשתטח על קברי האבות הקדושים, לבקש 

מהם שיפעילו זכותם למעננו, כדי שינצל מעצתם הרעה של המרגלים.

    אל יתמה המעיין, מדוע צריכים אנו ללכת לבית-הקברות דווקא? נשב בביתנו ונבקש מאבותינו שיבקשו עלינו רחמים, וכי יש למתים 

הבדל אם אנו כאן או שם?. אכן זו טעות! כי אמנם המתים נפרדו מגופם, ולרוחם אין גבולות מקום ושמן, אבל מאידך הרי כבר נסתלקו 

מהארץ, ואין הם משוטטים בעולם השפל. נשמתם כבר טסה ועלתה לגנזי-מרום, ואם זכו, והינם נמנים על הצדיקים השוכנים בגן-עדן, 

אין נשמתם חפצה כלל ולכלל להתקרב לעולם התחתון המזוהם והמכתים את טהרתם. לכן אנו 

צריכים ללכת למקום מנוחתם כי שם עדיין נשמתם או רוחם חופפת על גופם ששימש אותם בחיי חיותם, 

והתפילה בבית-העלמין עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיק הוא מקום שפע וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו, שיעמוד מליץ יושר בעדם.

    בספר "מטה אפרים" כתוב: "מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש 

מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם 

צדיקים שוכני עפר".

    הבעל שם-טוב אמר: "כי ביום ההילולא של הצדיק אזי מוכרח אדם להטריח על עצמו ללכת אל ציונו של הצדיק, כי אז השערים פתוחין לשמוע צעקת 

המבקשים על ציונו, ולהיות עבורם שליח מצווה ולפעול בשבילם כל טוב".

    הגאון בעל "לשם שבו ואחלמה" סבו של רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, בשם הגר"א (הגאון רבי אליהו) אומר: "בזמן הזה, עיקר השראת השכינה, היא על קברות הצדיקים". ואכן, "אשרי עין ראתה כל אלה" (סדר רב עמרם גאון, סדר מעמדות דה), שהיו מתקבצים ביום ההילולא על קברו של הצדיק לשטוח תפילה לה' יתברך, לחזק ולהפיח רוח-אמונה בקרב המתאספים, והיו זוכים לספוג משפע קדושת מקום קבורת הצדיק לכל השנה. 

    אמונה זו חזקה ומושרשת בתוך ליבם של עולי-הרגל במיוחד ילידי-מרוקו, שכאשר באים להילולא, הם פוסעים לעבר קבר-הצדיק, 

ממלמלים פסוקי-תהלים, גונחים על הקבר וקוראים תפילות קבליות מספר הסוד (הזוהר).

    כבוד הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א אליו אני מעביר מדי פעם פרקים לעיון ולהערות. להלן תגובתו לקטע מפרק זה:  "המעוניין לעמוד על הבעייתיות ההלכתית האפשרית בסוגיא זו, מן הראוי שישלים את עיונו בה 

מתוך עיונו בדברי גדולי-הפוסקים, הרמב"ם, בהלכות אבל פ"ד ה"ד, ובדבריהם של נושאי-כליו על-אתר, ובמיוחד במאמרו המאלף של 

הגאון הרב יוסף קפאח "קריאת-שמע ותפילה במקום טומאה", בתוך: הרב יוסף קפאח, כתבים (ב) עמ' 630-621.

יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, כי היא התברכה בגדולי רוח, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי-התורה והחוכמה, משוררים ואוהבי-ציון. לבד 

מהפצת התורה, הקדישו מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותם. הם האירו את העולם 

באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

פרק חמישי

כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו

מותו של מוחמד בא במפתיע, באין לו יורש ובאין קהילה שהיתה מוכנה לעכל את היעדרו כדי לחפש דרכים לבסס את האסלאם ולהמשיך את מורשתו של נביא הדת הצעירה הזו. מיד היה ברור לכול כי בתורת חותם הנביאים לא יוכל להיות למוחמד תחליף או יורש, וכי לא יוכל עוד לעלות על הבמה שום נביא אחר בכל אתר שהוא. אבל בשאר הפונקציות הציבוריות שלו: שיפוט, ניהול דתי, אקזקוטיבה ופיקוד צבאי, כל בן־אנוש שהיה בעל הכישורים הדרושים, יכול היה, בלית ברירה, למלא אותן. עמדה גם השאלה ביחס לחקיקה. שהרי אצל מוחמד, בתקופת מדינה, החקיקה היתה בהתגלות אלוהית ותורגמה למערכת חוקים שנכתבה אחר כך בקוראן והיתה לדין האסלאמי. לאמור, פונקציית החקיקה של מוחמד כמנהל ענייני המדינה והאומה היתה קשורה קשר הדוק לתפקידו הנבואי, שלולא שליחותו הוא לא היה יכול להוריד חוקים שמיימיים לשירות האדם. במבוכה שנשתררה, ובאין הסכמה על מילוי מקום מיידי לניהול ענייני העדה, התכנסו רעיו הקרובים ומאמיניו הראשונים והמסורים ביותר של מוחמד לטכס עצה. נוצרו גם קבוצות לחץ שרצו בקידום מועמדם לתפקיד, שאיש טרם הבין את תוכנו ומשמעותו. הדבר הראשון שהוסכם עליו היה, שיהא אשר יהא היורש, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר ח׳ליפה, כלומר ממלא מקום, משהו שאולי נשאל מן הנצרות, שבמות או בהעדרות ישוע ושליחיו, נוצרה משרת ״ממלא המקום״ (Vicar) ברומא, שנשארה בעינה עד ימינו. מכאן שבדורות הבאים, מאז מות מוחמד ועד להתפוגגותה של אחרונת האימפריות האסלאמיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הח׳ליפה נותר תואר לסולטאן־העל של האסלאם. מעניין שכיום תחיית הח׳ליפות הנה יסוד מוסד של האסלאם היסודני וחלק ממצעו, ללמדך על עוצמת המכשיר הזה שנוצר למחרת מות הנביא.

היו מועמדים ראויים רבים שראו את עצמם, ועוד יותר ראו אותם תומכיהם, כראויים למשרה החדשה והמרטיטה הזו שלא היה לה תקדים. למשל עלי, בן דודו של מוחמד, שהיה גם נשוי לבתו פאטימה, ומכאן הקשר ההדוק שנוצר בין השניים, עד כדי כך שנלחש מפה לאוזן שכאשר מוחמד היה על ערש דווי הוא הביע בפירוש את רצונו כי קרובו, חתנו ואיש אמונו יירש את תפקידו. אחרים לא ראו בעין טובה את האמביציה חסרת המעצורים של עלי, הצעיר יחסית, וחפצו במתן העדפה לאיש המוכשר ביותר בסביבתו של מוחמד – עומר אבן־אלח׳טאב, שעוד נועדו לו עלילות. גם אבו-בכר, שהיה חותנו של מוחמד – אבי אשתו הצעירה והאהובה עאישה – שהיה איש מכובד וישר דרך וגם מבוגר מן האחרים (בתרבות ההיא היתה רבותא בגיל מתקדם), הוזכר כאיש פשרה שאין קן צרעות באמתחתו. אך היתה בעיה עם כושר הנהגתו, דווקא בשעה החמורה ביותר לאסלאם, כאשר הכול היה עדיין היולי ומתהווה, והיה חשש שמא עם מות הנביא תתפרק החבילה כולה. בין כך וכך היה צורך להבטיח רצף שלטוני במדינה ובמכה, והוחלט לבחור באבו- בכר, שעורר את ההתנגדות הכי פחותה כי היה הראשון שהאמין בנביא, ושמו הועלה על-ידי עומר, והוא גם מונה כנראה על-ידי מוחמד הנוטה למות למלא את מקומו בהנהגת התפילה.

האתגר החמור ביותר שהוצג בפניו כח׳ליפה הראשון היתה סכנת התפרקותו, ותחילת התפוררותו ממש, של המבנה המסובך של בריתות שמוחמד הקים בימי חייו בכל רחבי חצי-האי ערב. כי לא עבר זמן וראשי שבטים שנשבעו אמונים למוחמד אישית, כמנהג השבטי הישן, לא יכלו עוד לקבל עליהם את מרות יורשיו שלא חייבה אותם. שבט אחר שבט החלו התקוממויות של שבטים ואבו-בכר היה נאלץ לשלוח צבאות נגדם ולהכניעם אחד לאחד במה שנודע אחר כך כמלחמות הרידה; (חזרת השבטים מאמונתם באסלאם). לולא הבין את גודל השעה ולולא עמד לו הכוח ליטול את ההחלטה הגורלית ההיא, שטיבעה בדם את האסלאם הקדום, ספק אם היה נותר זכר לאסלאם שלא יכול היה לשאת את המכה הזאת.

מתוך המדיה:  

מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, כנגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.

היה לעניין הרידה גם הבט כלכלי, ואולי כך ראו השבטים הבדווים הפורשים את הבעיה, להבדיל מהיסטוריונים מוסלמים מאוחרים, שהאשימו אותם ברידה. עבורם מות מוחמד פטר אותם מתשלום הזכאת, שהיו כעין דמי חברות באומה. אבו-בכר הבין, ניתן לשער, שהקופה הציבורית שלא נשענה על מקור הכנסה עיקרי אחר, עלולה להידלדל אם השבטים יבטלו את תשלומיהם, ולכן היה חשוב לו להכניע אותם אחד לאחד. הוא שילח נגדם את שני גדולי המצביאים שלו, שהפכו לגיבורי-עולם במסורת האסלאמית:

ח׳אלד אבן אלווליד ועומר אבן אלעאץ (אותו נפגוש אחר כך ככובש מצרים). שלטונו של אבו-בכר ארך שנתיים בלבד, בטרם נאסף אל עמיו, ובמשך רוב התקופה הוא ניצח על מלחמות הרידה (=פרישה מן האסלאם) שהטביעו בדם את רוב חצי-האי ערב אך החזירו לחיק האסלאם, לפחות נומינלית אם לא מכל הלב, את כל אבדותיו. מובן, שכמו שבימי מוחמד הוסיפו להצטרף עוד ועוד שבטים למחנהו כל אימת שכוחו עלה ושמו נודע לתהילה, כן עתה זרמו שבטים לחזרה אל דרך הישר כל אימת שנודע ברבים על נצחונותיו של אבו-בכר בקרב שבטים אחרים. אבו-בכר זכה לשמוע את התואר אל-צידיק (הצדיק) נוסף לשמו, לצד עיטור הח׳ליפה, וגם היה לראשון מבין ארבעת אל-ראשידון (ישרי הדרך), הכינוי שניתן לארבעת הח׳ליפים הראשונים אשר נבחרו לתפקידם על-פי כישוריהם ותכונותיהם התרומיות: אבו-בכר (4-632), עומר (44-634), עות׳מאן(656-644) ועלי(661-656). הם היו גם אבות הכיבושים, ההתפשטות ובניית האימפריה האסלאמית וגם הח׳ליפים שהיו אהובים כמעט על כלל המוסלמים (פרט לשיעים, כפי שנראה להלן). עם מותו של אבו-בכר בקרב, הבחירה בעומר אבן אל-ח׳טאב היתה טבעית, הגם שהיו עוררים על מנהיגותו בתחילה, לפי שהיה בעל שיעור קומה מדיני ומנהלי, עד כדי כך, שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה האסלאמית שזינקה אל העולם הגדול מן המקפצה של חצי-האי ערב. בימיו נכבשו ארץ- ישראל וסוריה, שהפכה לבסיס האומיים בצפון, ואחר כך מצרים בצפון- מערב מצד אחד והאימפריה הססאנית בצפון -מזרח מצד שני.

ההתרחבות המהירה והבלתי צפויה הזו נתנה ביטוי לאנרגיות האצורות בחצי-האי ערב, ושההיסטוריון המוסלמי הדגול, אבן ח׳לדון, עתיד לתת להן הסבר מדעי מחזורי. לדידו, כל כוח חדש שחי בפשטות, למשל חיי נוודות במדבר וללא נטיעת שורשים במקום אחד, ואין לו מה להפסיד, נמשך אל חיי העושר שבעיר ומסתער עליה ומכניע אותה ומנכס לעצמו את אוצרותיה. הוא לוחם בלכידות, במרץ ובמסירות, תוך השתעבדות לאידאולוגיה כלשהי ומחוייבות שבטית או כיתתית, שאבן ח׳לדון קרא לה עצבייה (רוח צוות (Esprit de corps). אולם לאחר שהוא כובש, משמין ומתיישב, הוא מאבד את כושר לחימתו ואת רצונו ללחום, הופך ל״רך״ בלשון הפוליטית של ימינו, והוא עצמו מהווה מטרה פגיעה לכוח החדש הבא העולה מן המדבר. ימי הראשידון שבהם עסקינן, וגם ימי האומיים ותחילת העבאסים, היו ימי גבורה, לחימה, התהוות, בנייה ושכרון הניצחון לאסלאם, וימי שקיעה והתרככות לאימפריה הססאנית האדירה והבאה בימים, שעברה את ימי השיא שלה, וגם ימי שפל לתרבות ההלניסטית שמשלה במצרים מאז קליאופטרה, ועתה הגיע זמנה להתכווץ ולהתנוון. הערבים גם נמשכו על-ידי ההבטחות לשלל האגדי שהמתין להם בארצות היעד וגם על-ידי הנחלות השבטיות והאישיות שהובטחו להם, ובעיניהם היו אלה פשיטות (ע׳זוות) למטרות ביזה, שהיו נהוגות במסורת הערבית מימים ימימה. הם היו מכוונים את פשיטותיהם הללו גם צפונה, מעבר לסוריה ולארץ־ישראל שנטלו מן הביזנטים, אלא שלפי שעה האימפריה הביזנטית הגדולה ניצבה כחומה בצורה והגנה על רמת אנטוליה שבשליטתה, ורוב פשיטות המוסלמים לשם עלו בתוהו. עברו עוד כ-800 שנה עד שהאסלאם העות׳מאני המנצח הסתער על קונסטנטינופול, בירת הנצרות המזרחית, כבש אותה ושינה את שמה לאיסטנבול (1453). רק ברבות הימים, כאשר היסטוריונים מוסלמים כבלאד׳ורי וטברי סיפרו את תולדות הכיבושים הללו, הם כינו אותם פותוח אלבולדאן (=פתיחה של ארצות), ואז הפך הכיבוש לאדמות קודש, כיוון שהוקדשו כווקף (=הקדש) על-ידי אללה לכל דורות המוסלמים הבאים.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 83

נדגים להלן את לשונה וסגנונה של מגילת היטלר בעזרת ההיגדים הפותחים בכל פרק.

תפקידם של ההיגדים הפותחים להצביע על מעבר מעניין לעניין, והם מאופיינים בזיקה לשונית ורעיונית גלויה להיגדי הפתיחה של פרקי מגילת אסתר.

הפרק הראשון פותח בהיגד:

וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַ קּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְ מנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה

והוא על דרך הפתיחה של מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" (אס' א, א-ב(.  בפרק זה המחבר מתאר ברוח מגילת אסתר ובחיקוי לשונה את עברו העלוב של היטלר, את עלייתו לגדולה, את גאוותו, את מזימותיו ואת החלתם של חוקי הגזע בארצו. בתוך כך הוא עומד על הקשר הגנטי הישיר של הצורר הנאצי להמן הרשע ולעמלק ומבליט את התשתית הפסיכולוגית המניעה את מעשיו:

מִסְפַּר צָרוֹתָיו הָרַבּוֹת שָׁכח וּמִלִּבּוֹ הֱסִירָן וְנִקְמַת אֲבוֹתָיו הָמָן וַעֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ כִּשְׁמָם זָכַר וְעַל לִבּוֹ חֲרָטָהּ […] אָמַר בְּלִבּוֹ זְקֵנַי נֻוצְּחוּ מִמִּעוּט חָכְמָתָם וַאֲנִי אִישׁ דַּעַת וּמָלֵא תְּבוּנָה עֲצָתִי נְכוֹנָה וּזְרוֹעִי חֲזָקָה וּבָזֶה אכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם.

על ידי הקישור לעמלק ולזרעו המחבר מעצים את הזיקה לפורים עצמו ולשבת "זכור" הקודמת לו.

בדומה לפרק ב שבמגילת אסתר, המחבר פותח את הפרק השני במילים "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלּה", אך המשך דבריו מאזכר את הכתוב המקראי דווקא על דרך הניגוד, שכן במגילת היטלר נאמר: "אחר הדברים האלה כְּשׂוֹךְ חמת המלך…"

המלך…" (אס' ב, א) ואילו במגילה שלפנינו נאמר: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…

וַַַַחֲֲֲֲמָָָָתוֹֹֹֹ עוֹֹֹֹדֶֶֶֶנָָּה יוֹֹֹֹקֶֶֶֶדֶֶֶֶת בְְְְּקִִִִרְְְְבו". בפרק זה המחבר מתאר את השתלטות גרמניה על מדינות אירופה, ואומר:

וַיֹּאמְרוּ שָׂרי הִיטְלֶיר אֵלָיו יִשְׁתַּדֵּל אֲדוֹנֵנוּ לִכְבֹּשׁ עָרִים גְּדוֹלוֹת נֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה. וְיַפְקֵיד אֲדוֹנֵנוּ הַחַיָּילִים שֶׁבְּכָל עָרֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ יְזִינֵם וִיצַוֵּם לִלְכֹּד כָּל עִיר גְּדוֹלָה טוֹבַת מַרְאֶה יָפָה חֲזָקָה וּפוֹרִיָּה וְיוֹסִיפוּהָ עַל מַפַּת גֶּרְמנְיָא".

ההיגד שלפנינו נסמך על הכתוב המקראי "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה" (אס' ב, ב-ג), ומובלטת בו הקבלה בין גחמותיו של הרודן הנאצי החושק בערים הנאות לתאוות הנשים של המלך אחשורוש.

הפרק השלישי עוסק בהשלטת האידאולוגיה הגרמנית הגזענית-הנאצית ברחבי אירופה, בפעילותם הרצחנית של הנאצים ובהתייצבותן הגלויה של בעלות הברית כנגד גרמניה ובני בריתה. ההיגד הפותח:

אַחַר הַדְּבָרִים האֵלֶּה גִּדַּל המשול [צ"ל: הַמּוֹשֵׁל] הִיטְלֶיר אֶת הִימְלֶיר הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּרים אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל שָׂרֵי הַגֶּיסְטאפּוֹ אֲשֶׁר לו. וְכָל הַנָּאזִים כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהִימְלֶיר כִּי כֵן צִוָּה הִיטְלֶיר וְהַיּהוּדִים אֵינָם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלו

מקביל לנאמר במגילה: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן… וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן…

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אס' ג, א-ב). מכוח הקבלה המחבר מרמז על העתיד לקרות ליהודים תחת המשטר הנאצי.

הפרק הרביעי מקביל לפרק ד' במגילת אסתר, ועניינו תענית. כצפוי, ההיגד הפותח של הפרק הרביעי מאזכר את הפסוקים הראשונים של פרק ד' במגילת אסתר, אך יש בו שינוי בכיוון התנועה. שכן על מרדכי היהודי נאמר שיצא אל העיר לזעוק בה את זעקתו מול שער הארמון (במרחק ממנו) ואילו במגילת היטלר מסופר שהיהודים בּרחוּ מן ה עיר בזעקות גדולות והתדפקו על שערי בריטניה ואמריקה.

הפרק החמישי מספר על הצטרפות האמריקאים למערכה נגד גרמניה, וההיגד הפותח – "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לַמִּלְחָמָה וַיִּלְבְּשׁוּ הָאָמֵירִיקָאִים נְקָמָה" – בהיותו מיוסד על הכתוב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אס' ה, א), מבטא עצמה ונחישות לקראת העימות עם האויב במקביל לאסתר העוטה מעטה מלכות לקראת התייצבותה הנועזת מול המלך אחשורוש.

הפרק השישי מתמקד בנחיתת הכוח האמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ובהשתלטותו על המושבות הצרפתיות. כפי שנוכל לראות, הפרק משופע בעובדות היסטוריות:

הערת המחבר:

מדובר ב"מבצע לפיד (Operation Torch)  שבו נכנסו כוחות הברית למושבות הצרפתיות במטרה להשתלט על אזורים, שמהם יוכלו לבצע מתקפות על גרמניה ועל בנות בריתה בדרום אירופה. הכוח האמריקאי נחת בחופי צפון אפריקה (בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי) ב 8- בנובמבר 1942 . השתלטות הכוח האמריקאי הייתה מהירה – באלג'יריה נכנע הכוח הצרפתי כעבור יומיים, ב 10- בנובמבר, ואילו במרוקו ההשתלטות ארכה שלושה ימים והסתיימה בכניעת הכוח הצרפתי ב 11- בנובמבר.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נדְדָה מְנוּחַת הַשַּׁלִּיט רוּזווילְט [ע"ד: בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אס' ו, א] וַיָּבוֹאוּ הָאָמֵירִיקָאִים בִּשְׁמוֹנָה לְנוֹבֵאמְבֶּר וַיִּכָּנְסוּ לֶערִים בְּיוֹם רְבִיעִי אַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר (מַתְאִיםעִם ב כִּסְלֵו) לַיּהוּדִים הָיְתָה אוֹר[ה] וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן [ ו]יקַר וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם אֲשֶׁר קיו [צ"ל: קִוּוּ] הָאַכְזָרִים לִשְׁלוֹט בַּיּהוּדִים הַיּוֹם אֲשֶׁר נֶהְפך לָנוּ מִ יּגוֹן לְשִׂמְחָה כִּי הָאָמֵירִיקָאִים שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם… וּבְכָל עִיר וָעִיר אֲשֶׁר הָאָמֵירִיקָאִים בָּאִים חֻוקֵּי הַנָּאזִים וְהַפאסִיסְת מְפֵירִים וְהָעַמִּים צֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים. וַיִּרְדְּפוּ הָאָמֵירִיקָאִיִּים הַצָּרְפַתִּים וְהַבְּרִיטָאנִים שׂוֹנְאֵיהֶם וַיּוֹצִיאוּם מִחוּץ לְאַפְרִיקָא וַיַּעֲשׂוּ בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. וַיִּכְבְּשׁוּ טרִיפּוֹלִי סוּס סְפאקְס קירֻואן וְגאבֶּיס וַתִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בְּכָל הֶעָרִים. וַיָּבואוּ מִסְפַּר הַהֲרוּגִים כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף וְהָאֲסוּרִים כְּמאָה וַחֲמִישּׁים אֶלֶף וּבַבִּזָּה שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם [השווה:ובבזה לא שלחו את ידם, אס' ט, י; ט, טו]. שׂוֹנְאִים לְאֵין מִסְפָּר הִפִּילוּ וּכְלֵי זַיִן רַב מָצְאוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם וְאִישׁ לא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחַד האליי.– les Alli's = בנות הברית עֲלֵיהֶם

מועדי הפלישה האמריקאית המובאים כאן מדויקים. יתר העובדות נמסרות בדחיסות ללא התייחסות לפרק הזמן שחלף בין הפלישה (בנובמבר 1942 לביטול החוקים המפלים במרוקו ובאלג'יריה -מרס-יוני 1943

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר   על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

קנז

אעירה שחר-פרשת תולדות

(141) — פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

ע׳'מ יב-ט הגאים

מִמָּרוֹם תִּשְׁלַח הַגּוֹאֵל, לִפְדּוֹת עַם דַּל

בְּיָד רָמָה יֵצֵא בְּעָצְמָה:

סוֹד-הַנֶּחְתָּם נִגְלָה לָנוּ בְּאָזְנֵנוּ

מְשִׁיחֵנוּ יָבוֹא לִנְקָמָה:

עָבְדוּ יְיָ בְּיִרְאָה וּבִלְבַבְכֶם

יַעֲשֶׂה לָכֶם כְּנֵס מִצְרָיְמָה:

וַייָ יִבְנֶה מִקְדָּשׁוֹ חוֹמוֹת וָחֵיל

וְגַם יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹמָא:

דַּלִּים, אֲשֶׁר הֵם בַּגּוֹלָה, יִפְדֶּה אוֹתָם —

מִשּׁוֹבֵיהֶם, בְּלִי כְלִמָּה:

בֶּן עַמְרָם, מֹשֶׁה הַנָּבִיא, יָבוֹא לָנוּ

גַּם יָקִיצוּ שׁוֹכְנֵי אֲדָמָה:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, יְבַשֵּׂרוּ כָּל־קְהַלְכֶם —

גַּם כֻֻּלְּכֶם תֵּצְאוּ בְּעָצְמָה:

יִנּוֹן תִּשְׁלַח, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

וְגַם אָבוֹת, מִיְּרוּשָׁלַיְמָה:

צִלְצְלֵי שֶׁמַע וּמִנִּים וְעוּגָבִים

וּמִצְהֲלוֹת מִכָּל־אֲדָמָה:

וּבְנֵי מֹשֶׁה עַל סוּסֵיהֶם הֵם רוֹכְבִים

וְגַם בָּאִים לְכָל־אֲדָמָה —

כנפי שחר

(141) הנושא: בביאת המשיח.

ביד רמה — ללא מורא. וחיל — כאן: מדרגה לאורך החומה שם עומדים חילות הצבא להלחם באויב. ומצהלות — קולות שמחה.

אעירה שחר-כרך א' פרשת תולדות- פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

פה בארץ לא מעניקים את אותה נדיבות רוח ועזרה כלכלית ליהודי מרוקו שבאים לארץ מאהבה. משפילים אותם, מתייחסים אליהם בבוז ודוחים אותם. סוגרים כל צוהר אפשרי בפני בניהם ובנותיהם ומונעים מהם להתקדם בחיים. דואגים שיישארו חוטבי־עצים ושואבי-מים והכל בעטיים של חשבונות פוליטיים אנוכיים. מפחדים שיתרבו, שישכילו ושיאיימו על מעמדם. אגיד לך מה עשתה ממשלת צרפת במרוקו כדי לקדם את אותם יהודים שכאן נדחקים לפינה ולייאוש. ממשלת צרפת במרוקו עודדה בוגרי תיכון(שעבדו בפקידות ממשלתית) ללמוד בחינם ועל חשבון שעות העבודה, לימודים אקדמיים. כך הם למדו, סיימו את לימודיהם באוניברסיטה, ותוך דור צמחו מתוכם עורכי-דין, רופאים, מהנדסים ועוד. הם התחילו להתקדם בכל השטחים והגיעו אף למעמד של פרופסורים באוניברסיטאות בצרפת. אנשים אלה, שהוריהם לא ידעו צרפתית, הפכו להיות סופרים וחוקרים בכל התחומים. במרוקו תמצא חלק מאותה משפחה שנשאר במרוקו או נדד למדינות באירופה, בקנדה ובארצות הברית – שצלח ועמו נמנים רופאים, עורכי דין ופרופסורים. ואולם, בנים מאותה משפחה שבאו לארץ, מצאו את עצמם נידונים לחיי הכפר הרחוקים בדרום ובצפון, ללא חינוך מתאים וללא תנאים כלכליים להתפתח מהם. אחר כך באים אליהם בטענות שהם מפגרים. אני מכיר תלמידי ישיבות מכפרי הדרום במרוקו – ה׳מפגרים׳ – שהגיעו להישגים מרשימים באירופה, בארצות הברית ובקנדה לשם הלכו ללמוד בעידוד ובמימון מוסדות יהודיים. רק בישראל הכשילו אותם, לא נתנו להם אפשרות להתקדם והדביקו להם תו של מפגרים. אכן, זה המצב העצוב בארץ. אני מקווה שאתה מבין טוב יותר מה עוללו פה ליהודי מרוקו. התחלנו לדבר על מוזיקה ועל תרבות והבט לאן הגענו. לסיכום, כדי להתפתח צריך להיות מעורב בחברה ולא סגור הרמטית בתוך עצמך, כמו לא תורם לתרבות סביבך ולא מקבל כלום מהסביבה. תרבות נמדדת, בין היתר, במידת תרומתה לתרבות האנושית בכללותה ובמידת ההפנמה אל קרבה מתרבויות אחרות. תרבות שלא נוהגת כך סופה שתתאבן ותנבול״. ״וואלה! אתה באמת בן אדם מעניין, ואנחנו זלזלנו בך. אתה יודע מה?

אני שמח שדיברתי אתך״.       _ן

״בן עזאי אומר: ׳אל תהי בז לכל אדם… שאין לך אדם שאין לו שעה״

״תודה רבה. שלום״. ״תהיה בריא. שלום״.

באחד השיעורים במדעי המדינה דיברנו על הדמוקרטיה ומנושא זה גלשנו לממשלה בישראל. מיד לאחר ההרצאה התפתח דיון על הדמוקרטיה בישראל, ועל מה שמייחד אותנו מבחינה זו. התדיינו, כמו כל הישראלים, ברעש רב ובהתערבות מתמדת זה בדבריו של זה. למרצה היה קשה להשליט סדר. אני מקשיב ומחייך. אלה קוראים לעצמם תרבותיים! אחרי שרובם דיברו, ביקשתי גם אני את רשות הדיבור. אמרתי שעד שבאתי לארץ לא ידעתי מה זו מפלגה או דמוקרטיה, כיוון שבמרוקו לא הייתה ליהודים שום התערבות בממשל ולא היו במדינה בחירות או מפלגות מפותחות. שלט שם המלך ובאי כוחו, שמונו על ידו. לצרפתים היו בתי משפט נפרדים משלהם ולא היו להם חיים פוליטיים במרוקו גופה. היהודים נחשבו לנתיני המלך והיו נתונים תחת שלטונו. ואולם, מאז בואי לארץ למדתי מהר את נושא ה׳דמוקרטיה׳ ואני חוקר את הנושא האמור, שמעניין אותי מאוד.

המילה ׳דמוקרטיה׳ מקורה מיוונית: ״דמוס״, שפירושו עם, ״קרטוס״ שפירושו כוח. הווה אומר – שלטון העם על ידי נציגיו בממשל. בשלטון כזה יש שוויון זכויות וחובות לכל האזרחים, שוויון חברתי, חוקי ופוליטי. ביהדות זה נקרא סמכות העם. בארץ אין את הסימנים האלה, מאחר ופה יש שלטון המפלגות ולא שלטון העם. כשאני אומר ׳מפלגות׳ כוונתי לקבוצה של כחמישה אנשים (בכל מפלגה) שנקראים ועדת המינויים, והם מחליטים מי יהיו נציגי העם בממשל. לא העם מחליט. המפלגה פה היא השלטת כמו בממשל בולשביקי. בישראל אף אחד לא מייצג אף אחד. לאף אחד בעם אין נציג ישיר בממשל שיגן על האינטרסים שלו. לאזרח הפשוט אין למי לפנות בענייניו כי אין לו נציג בכנסת. למעשה, אותם נבחרים שנבחרו על ידי ועדת המינויים אינם מכריעים בשום דבר לפי הדעה שלהם. הם נדרשים לקיים את המשמעת המפלגתית וכל החלטה של מנהיג הקואליציה בהצבעה בכנסת – הם מגבים, ומצביעים בעדה כגוש אחד. למעשה גם נוכחותם בישיבות הממשלה או הכנסת לא כל כך דרושה, כי אותו מנהיג הקואליציה יכול להצביע בשבילם ובשמם מאחר שהם מצביעים לפי החלטתו. בדמוקרטיה חייבת להיות בחירה אישית, ישירה, של נציג העם בבחירות אזוריות. מי שמועמד מטעם מפלגתו או באופן עצמאי, חייב להגיע לאזור הבחירה לבקש את הצבעת הבוחרים באזורו. בוחרים בנציג ולא במפלגה. נכון, הנציג שייך למפלגה כלשהי או שהוא עצמאי, אבל פה נבחר אישית. הוא מציג את עצמו ואת דעותיו וחייב להקשיב לדעת הבוחרים. ברגע שהוא נבחר הוא מייצג בכנסת את כל האזור. גם את אלו שלא בחרו בו. לפעמים הוא מצביע נגד מפלגתו, אם זה נוגד את האינטרסים של אזורו, כי לא מפלגתו היא זו שבחרה בו. אם לא יציג את האינטרסים של בוחריו באזורו, הם לא יצביעו בשבילו בבחירות הבאות.

בבחירות כאלו יש את מי להעניש, שלא כמו המפלגות. לנציג זה יש משרד באזורו, שבו הוא מקבל קהל ומקשיב לרחשי לבו. למי שיש בעיה – הוא בא אליו והנציג חייב לעזור לו מאחר וזה תפקידו. הוא לא יכול להתעלם מבוחריו, כי בחירתו תלויה בהם ולא במפלגה. אין פה קבוצות וארגונים שמפעילים לחץ לקבל נציג לכנסת בלא שהנציג הזה עקוף אצבע. נגמרו המינויים לתפקידים בכירים בממשלה לפי פתקים מהמפלגה ומהשרים שמחלקים עשרות תפקידים לתומכיהם. תפקידים בכירים בממשלה בלי הכישורים המתאמים. בשיטת הבחירות האזוריות אין לחצים ואץ פתקים. רק אנשים מוכשרים ממונים לתפקידם כמשרתי ציבור האזרחים. פקידים כאלה משרתים נאמנה את האזרחים מאחר וזה תפקידם, והם מתאמים לתפקידם. הם אינם חייבים כלום לשום מפלגה כי הם לא חייבים להיות חברי מפלגה כדי לזכות בתפקיד.

כשעבדתי במשרד ראש הממשלה טלפנתי למשרד ממשלתי בתל-אביב בעניין עבודתי עם משרדו. אז עדיין לא היה חיוג ישיר והייתי צריך לעבור דרך הטלפוניסטית בקבלה. אמרתי שמדברים ממשרד ראש הממשלה. הטלפוניסטית בקבלה ענתה לי: ״תספר את זה לסבתא״, וטרקה את הטלפון. חייגתי שוב וביקשתי מהמרכזייה בדואר שתישאר על הקו ותגיד לטלפוניסטית בתל-אביב שאכן מדברים ממשרד ראש הממשלה. שוב היא טרקה את הטלפון. הייתי צריך לנסוע לתל-אביב כדי לדבר עם המנהל. כשהגעתי למשרדו ביקשתי אותו לקרוא לטלפוניסטית שתהיה נוכחת וסיפרתי לו מה שקרה. המנהל נזף בה ופיטר אותה. כשהלכה, המנהל אמר לי: ״יש לנו רק צרות ממנה. אם פקיד לא מוצא חן בעיניה היא לו תיתן לו קו״. שאלתי אותו: ״מדוע אתם לא נפטרים ממנה?״ ענה לי: ״אתה צוחק? הדוד שלה חבר מרכז מפא״י ואף אחד לא יכול לנגוע בה!״ זה, אפוא, מצב הפרוטקציה וההשפעה השלילית של שליטת המפלגות. המפלגה שולטת בכל תחומי החברה, הכלכלה, הצבא, הסתדרות העובדים, התנועה הציונית בארץ ובחו״ל, הסוכנות, ובעצם – בכל תחום! לשכת העבודה נשלטת על ידי המפלגה ויכולה להעניש את החבר המורד על ידי שלילת זכותו לעבוד. זו ממלכת הפחד. ובמקום שיש פחד, זאת אינה דמוקרטיה, זהו סימן היכר לחוסר דמוקרטיה. במילים אחרות, לא לזה קוראים דמוקרטיה. בדמוקרטיה האזרח חופשי להביע דעותיו, ולא נענש בשל כך. פה חובת הנאמנות של הפקיד היא למפלגה – לה הוא מכיר טובה על עבודתו, שהרי בלעדיה לא תהיה לו פרנסה. לכן הפקיד אינו משרת את הציבור ביושר. הוא למעשה ׳מצפצף׳ על הציבור. לרוב הפקיד יושב במשרדו לא בשל כישוריו או התאמתו לתפקידו אלא כפרס על נאמנותו ופעילותו במפלגה ולכן הוא לא צריך להיות יעיל, ישר או מוכשר. אף אחד לא יזיז אותו משם בגלל כישלונותיו או חוסר כישוריו. המפלגה עומדת אחריו. זה מה שחשוב לו. פקיד שהוא אזרח טוב לא יוכל אפילו להצביע על שחיתות במשרדו. גם על זה המפלגה תעניש אותו. דמוקרטיה אמיתית היא בחירה ישירה. אמנה דוגמאות מהיהדות. אנו קוראים בתנ״ך ובתלמוד שאין שלטון בלי רצון העם: ״אמר ר׳ יצחק אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור״.¹⁶⁶ ובתנ״ך: ״ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול לפני ה׳״. הלוא שמואל כבר משח אותו בסוד, אבל הוא נהיה מלך רק אחרי שהעם קיבל אותו. לא מפלגה. כמו כן: ״ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה וימשחו את דוד למלך על ישראל״. והנה, גם כאן שמואל משח אותו בסוד, אבל מלך רק כשהעם קיבל אותו. יודעים אתם מה זה ״כבשת הרש״? ובכן, דוד המלך לקח את בת שבע ושלח את בעלה אוריה החתי. שימו לב, אוריה אינו יהודי! ובכן, דוד שלח אותו למותו במלחמה. הסיפור ארוך, נפלא ומלמד על הרוח הדמוקרטית ביהדות. כל נביא אחר בעמי הסביבה לא היה מעז לדבר למלך בלי שתהייה סכנה ממשית לחייו, אלא בישראל. נתן הנביא בא לעיני כל הקהל ואמר לדוד: ״מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו. את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה… ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם״. הסיפור המלא והמרתק מצוי בשמואל ב׳, פרק י״ב. דוד הכה על חטא, הודה באשמתו ובעצם כך לימד אותנו את ערך התשובה.

היום, אזרח לא יכול להטיח ביקורת צודקת במפלגתו ולצאת נקי וללא עונש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה

עמוד 341

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח

מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה( ספטמבר 1939)  והשלטת האידיאולוגיה הנאצית וחוקי הגזע ברחבי אירופה, הוטלו על היהודים הגבלות חמורות ודמם הותר. אידיאולוגיה זו חלחלה לצפון אפריקה בעקבות עלייתו של משטר וישי הפרו-נאצי בצרפת, ובמושבות הצרפתיות – אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו  – נקבעו חוקי גזע, שהכבידו מאוד על חיי היהודים במקום ואף העמידום בסכנת חיים ממש. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ונכנסו למושבות הצרפתיות. נוכחותו של הכוח האמריקאי של בעלות הברית עוררה שמחה רבה בקרב האוכלוסייה היהודית וגרמה תחושת ביטחון. היהודים האמינו שעם הפלישה יקיץ הקץ על שלטון הרשע של וישי, אך למרבה הצער, המערכות השלטוניות הצרפתיות הפרו-נאצית לא הוחלפו מיד בתום הקרבות.באלג'יריה ובמרוקו המשיכו החוקים המפלים להתקיים עד אמצע שנת ;1943 ובאשר לתוניסיה, על אף ההישג הראשוני של בעלות הברית במערכה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס בה את שלטונן. היא שוחררה בידי כוחות בריטים במאי.1943

יהודי צפון אפריקה, שסבלו קשות תחת המשטר הפרו-נאצי, ידעו שמצבם טוב בהרבה ממצב יהודי אירופה, ובצד הצער והאבל על השמדת הקהילות היהודיות באירופה הם הבינו היטב ממה ניצלו. תחושות אלה של יגון ושל שמחה והרצון לשמר את הזיכרון מאותם ימים קשים מצאו את ביטוים בספרות העממית על סוגותיה השונות. הטל פרסם חמישה פיוטים בערבית יהודית, שלושה המתארים את סבל היהודים תחת שלטון הגרמנים באירופה, ושניים שהוקדשו לתוניסיה: אחד מהם מתאר את מצב יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הגרמני, ואחד מתמקד בשחרורם בידי בנות הברית. שרף קיבצה סוגות שונות של ספרות עממית בספרה "מגילת היטלר בצפון אפריקה" והציגה טקסטים שונים המתייחסים למלחמה בצפון אפריקה ולניצחון בנות הברית: קצות, קצידות, פרודיה על הגדה של פסח וכן קטעי פתיחה וסיום מתוך "מגילת היטלר".

"מגילת היטלר" נתחברה בקזבלנקה בידי פרוספר-אשר חסין  בשנת 1943 כלומר, לפני תום מלחמת העולם השנייה, ומטרתה לפרסם "מִמַּה ניצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים" – לאמירה זו חשיבות עליונה, שכן היא מעידה על כך שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, והיא יוצרת תחושת קרבה ושותפות של "גורל אחד". המגילה מגוללת את סיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מאימי המשטר הפרו-נאצי במושבות הצרפתיות, ובתוך כך היא מספרת באריכות על עלייתו של היטלר לשלטון ועל רוע מעלליו ומעללי עושי  דברו באירופה ובצפון אפריקה.

אשר פרוספר חסין (1995 -1918) הוא הוכשר להוראה בסמינר למורים במרוקו ושימש יו"ר חבר המורים העבריים במדינה. במסגרת פעילותו הציבורית היה מראשי הפדרציה הציונית במרוקו ונבחר ליו"ר ארגון "חובבי השפה" להפצת השפה והתרבות העברית וליו"ר המועדון העברי בקזבלנקה. חסין חווה את מוראות משטר וישי, והיה עד להשתלטות כוחות הברית על העיר ב 11- בנובמבר 1941  חסין עלה לארץ בשנת 1948 , ונבחר מטעם מפא"י לכהן בכנסת הרביעית, החמישית והשישית, כמו כן עמד בראש התאחדות עולי צפון אפריקה.

. http://www.knesset.gov.il    מתוך אתר הכנסת

בהקדמתו למגילה המחבר אומר: "חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבאמְבֶּר וְלָחֹג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹתוֹ לְפוּרִים גָּדוֹל" – מדברים אלה נלמד שחלה חובה לחוג מדי שנה "פורים שני" (או כפי שהוא מכונה כאן "פורים קטן)", זכר לאותה הצלה. מובן מאליו שלצד החובה לקיים "פורים שני", חלה חובה לכתוב את הדברים ולספר את סיפור הנס – אמירה מפורשת בעניין זה מביא הרב יוסף משאש בהקדמתו לפיוט "אדון אתה משכיל לעם דל" (לפורים דל מעג'אז):

וכתב כמוהר"א ]=כבוד מורנו הרב רבי אליהו] מזרחי ז"ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא [מוטלת[ על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה'  עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב"ה ח"ו. וכתב כמוהר"מ] כבוד מורנו הרב רבי משה[ לשקאר ז"ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה [צ"ל: בהסכמה] וחרם עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש' שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.

ראה משאש, נר מצוה, עמ' צ. כדאי לציין, כי בעל "מגן אברהם" בפירושו לשולחן ערוך ]או"ח סימן תרפו] מזכיר הלכה בדבר קיום "פורים של קהילות ומסתמך על תשובות מהר"ם אלשקר  [1522-1466] ", גם מחבר ספר ההלכה הפופולרי "חיי אדם" [מאה [19 ) מזכיר את ההלכה הזאת (כלל קנה סעיף מא,ומספר על יום כזה שחגג בעצמו על נס שקרה לו.

 המנהג לקבוע "פורים שני" על הצלה קהילתית ולספר במגילות או בפיוטי "מי כמוך" [על דרך "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי, לשבת זכור], ראשיתו בימי הביניים המאוחרים – העדויות הקדומות ביותר הן "פורים מועד קטן" משירז שבפרס [מאה 12 או מאה 14]  ופורים נרבונה ( 1236 ) – והוא נמשך עד אמצע המאה ה 20- . לוינסקי מונה כ 90- ימי "פורים שני" קהילתיים ופרטיים, שנחוגו בקהילות ישראל השונות וממיינם בהתאם למועד, שבו הם חלים לפי לוח השנה העברי.  שמרוק  מונה 111 ימי "פורים שני" –100קהילתיים ו – אישיים, וכמספר הזה (בערך( מציין גם מרכוס, ונראה שיש נוספים. ימי "פורים שני" נקראים לרוב על שם הקהילות שניצלו מפורענות, כגון "פורים בלגרד" (תקפ"ב, 1882) "פורים בגדד"תצ"ג, 1733 – או על שם יחידים ומשפחות שניצלו מאסון, כגון "פורים אברהם דנציג" -וילנה תקס"ד, 1804 אך יש הנושאים שמות אחרים, כמו פורים היטלר" (קזבלנקה תש"ג, 1943)  הנקרא על שם הצורר.

מגילת היטלר כתובה על נייר מגולל, והיא בנויה בשבעה פרקים. בסופה מצוין:מספר פסוקי המגילה קי"א וסימניך קוה אל יי  " והחצי יצאוּ לקראת השּׁודד הנורא" החצי = במחצית הפסוקים, והוא פסוק נו – שם מופיעה המילה "שודד". הערה מנמוטכנית זו דומה להערות מסורה בסופי ספרים על מניין הפסוקים, והיא מזכירה הערות על חצי האותיות וחצי המילים בתורה. נראה שהחלוקה לפסוקים מושתתת בעיקרה על עקרונות ליטורגיים, והיא מתאימה להוראה שהמחבר נותן בהקדמתו – לקרוא את המגילה "בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר". חלוקה זו אינה זהה לפיסוק תחבירי מודרני, המחלק את הטקסט למשפטים ולחלקי משפט.

מבחינת סגנונה, "מגילת היטלר" ממשיכה מסורת רבת שנים של חיבור מגילות ספרותיות-היסטוריות על דרך מגילת אסתר, "אם המגילות".  היא כתובה לכל אורכה ברוח המגילה ובחיקוי לה, ובמקרים רבים היגדיה" מולבשים"  על פסוקים ממגילת אסתר ויצוקים בתבניתם. ומאחר שכתיבה מעין זו עשויה להיתפס כפרודיה של לעג וצחוק, המחבר מזהיר את הקוראים ואומר: "הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר".

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר – על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

פרשת חיי שרה
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את 'עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ' אל ארם נהרים 'לקחת' אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א-ז), הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת 'ואברהם זקן' ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות דף יז ע"ב נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, 'שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה', או, למשל, עדותו של רבי דימי שם 'הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן' והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכד', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא 'אהבת נעורים מעולם' שפרסם ע' פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב-משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

               אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

               בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה

               גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

               דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5             הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

               וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה

               זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

               חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

               טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10          יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

1. איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק"ש תהלים , קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר' יח, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בר' כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: 'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ' (בר' כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' (שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ' (שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: 'הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ', שה"ש ב, יג. 9. כפֹרת: הוא יוסף, שנאמר בו: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בר' מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).
   
   למאמר המלא של פרופסור חזן : 
   https://www.dropbox.com/…/%D7%97%D7%99%D7%99%20%D7%A9
2.  
3.  

5. 5. החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

להבדיל מרוב שאר מצוות היסוד, המכניסות את המאמין למסגרת יומ­יומית, והחוזרת על עצמה של מצוות, ונותנות תוקף לחברותו באומה, הצום והחאג' הן היחידות שמתארעות אחת לשנה: חודש הרמדאן ושבוע העליה לרגל. יתרה מזו, בעוד אשר הצום ושאר חובות יכול לקיים אותם כל מאמין בביתו, ואפילו הוא גר בארץ לא-מוסלמית, העליה לרגל קשורה במקום נתון,הוא מקום לידתו של האסלאם במכה. בתחילת האסלאם, כאשר מוחמד עדיין נלחם על זהותו ועל דעותיו, והוא חשק בתמיכת היהודים, הקיבלה פנתה כזכור לירושלים, שהיתה חשובה יותר בעיניו ככיוון תפילה.

קִיבְּלָה (בערבית: قبلة; בתעתיק מדויק: קבלה) היא כיוון התפילה באסלאם. הקיבלה היא הכיוון הפונה אל העיר מכה, וביתר דיוק אל אבן הכעבה, שאליה חייב המוסלמי לפנות בעת התפילה ) צלאה). במוסדות דת ולימוד מוסלמיים, בקיר הקיבלה קבועה גומחת התפילה, המִחראב.

לימים, לאחר הקרע עם היהודים, ההיסטוריה האסלאמית, ובעקבותיה ההיסטוריה העולמית, קיבלה תפנית, ואז נקבע שהכעבה טוהרה על-ידי אברהם, או אולי אפילו על-ידי אדם הראשון, שהיה ראשון המוסלמים, לאחר הבריאה. עם מות אדם, לפי האגדה שנרקמה, הרבו צאצאיו לעבוד אלילים ולהתרחק מדרך הטוב, ואף הכניסו אלילים לרוב למקדש הכעבה. לפי הכרונולוגיה ההזויה הזו, בא אברהם וניתץ את הפסלים וגם החזיר את העטרה ליושנה. הנה כי כן, סיפור שבירת הפסילים הועבר על-ידי מוחמד לחצי-האי ערב מאור כשדים, שם הוא לא היה מעולם, ככל שאנו יודעים.

קשירת אברהם למקום הזה היתה הכרחית כדי לקבוע את מחזור בואם של שליחי אללה לאנושות, ואת שיבוצו של מוחמד כאחרון שבהם. מכל מקום, העובדה שהאנשים סרחו לאחר אברהם, והחזירו פסילים להיכל, חייבה שוב את ניקויו על-ידי אחרון הנביאים – מוחמד. כאן משתבש הסדר הדמיוני הזה, כי אם לפני מוחמד, השליח האחרון שטיהר את ההיכל, הוא טוהר על־ידי אברהם, אזי מה קרה ב-2000 שנות התווך בין אברהם למוחמד? . הרי משה וישוע מוכרים כשליחים על-ידי הקוראן; אם כך, היכן הם פעלו ובקרב מי? הרי טיעונו של מוחמד היה כי האנושות נולדה מוסלמית, מאדם ואילך, וכל מה שלא היה מוסלמי היה סטייה שחייבה תיקון. אם כך, שליחי אללה ליהודים ולנוצרים היו מוכרחים להיות מוסלמים בעצמם כדי להביא תיקון לעולם, טיעון שמעטים הלא-מוסלמים שירצו לנהות אחריו.

כך או כך, בשנים הראשונות לאסלאם לא היה בחאג' יותר מהמשך המנהג הפגאני הטרום־אסלאמי, אלא שהפעם, ללא האלילים שהיו בו, וכולו היה מוקדש לפולחן אללה. לאחר שמוחמד השתלט על מכה, הכּעבה הפכה למוקד המרכזי של הפולחן המוסלמי, ומרכז עליה לרגל מכל קצוות ערב, כמימים ימימה. אולם לאחר מות מוחמד והתפשטותו המהירה והסוחפת של האסלאם, היה קשה יותר ויותר למאמינים החדשים שדרו אלפי מילין ממכה, לבוא אליה פעם בשנה. ולכן נקבע כי די לו למוסלם אם יתאמץ לעלות לרגל לפחות פעם אחת בימי חייו. אפילו כך, על פי הקיבולת המקסימאלית של מתקני מכה בימי החאג' (מן השורש השמי של חג), המגיעה לשניים וחצי מיליון מאמינים, היו דרושות כ-500 שנה כדי שכל מאמין בתורו יבוא פעם אחת בחייו. והואיל ורבים המיוחסים ובעלי היכולת הבאים לחאג' כל שנה, או פעמים רבות בחייהם, אזי ברור כי סיכוייהם של רוב המוסלמים למלא את המצווה החשובה הזו קרובים לאפס.

אשר על כן, הוקצבה מכסה של עולים לרגל מן השורה על-פי גודל האוכלוסייה בארצותיהם (למשל מצרים, איראן ותורכיה, המאכלסות כ-70 מיליון מאמינים כל אחת, זכו בשנים האחרונות למכסה של 40 אלף עולים לרגל כל אחת, כלומר תידרשנה יותר מאלף שנה כדי שכל אחד מתושביהן יזכה לכבוד). לפיכך ניטש מאבק בכל שנה בין הלא-מיוחסים על מקום במשלחת היוקרה הזאת. החאג' הפך לכה יקר מציאות, תרתי משמע, עד כי לפעמים כפרים נידחים בקצות העולם המוסלמי, או משפחות מורחבות שאין ידן משגת, מתגייסים כספית, ארגונית ופוליטית כדי לשגר מתוכם נציג נכבד לעליה לרגל, וכל המשאבים והעידוד קודש לו. וכאשר הוא שב ממסעו, עטור בתואר ההאג' שילווה אותו כל ימיו (לדוגמא – חאג׳ אמין אל-חוסייני), הוא מקרין מכבודו ומיוקרתו על כל קהילתו. ככל שמספר החאג׳ים גדול יותר, ושיעור קומתו של התואר לא פחות מזה של תואר אקדמי או דתי מכובד כלשהו, כך עולה כבוד המשפחה או הקהילה. מה עוד, שעל החאג׳ להיות אדם בריא ברוחו ובגופו ומסוגל לקיים את בני משפחתו בשהותו בדרך. לאמור, כאשר בוחרת הקהילה באדם בעל הסגולות הנדרשות כדי לייצגה, היא מוסיפה כבוד ויקר לעצמה.

לאחר צום הרמדאן מתחילים בהכנות למסע החאגי, שיכולים ליטול בו חלק גם גברים וגם נשים, אלא שנשים צריכות להיות מלוות על-ידי בן- משפחה מדרגה ראשונה, כפי שהמצב כיום בסעודיה לגבי כל אישה שיוצאת לרחוב. ההכנות כוללות תהליך של היטהרות פיזית ורוחנית, הנקרא אחראם, אדיקות בביצוע המצוות, תפילות ממושכות ומדוקדקות, קיצוץ שיער וגילוח וגם גיזום הציפורניים. לאחראם יש גם לבוש מיוחד: שתי פיסות בד לבן מבהיקות וחסרות תפרים, המכסות האחת את חלק הגוף התחתון והשנייה משתפלת מן הכתפיים, נועלים סנדלים, והנשים אמורות להקפיד יותר בכיסוי פניהן ושאר חלקי גופן. תהליך האחראם מחייב שמרגע שהוחל בו הוא לא ייפסק עד אחרי החאג'. כלומר, אי אפשר להיפרד מן הבגד המיוחד אפילו לשנת הלילה, ואסור לעסוק במלאכות מטמאות כגון ציד. זה לא הזמן לשידוכים, וקיים איסור חמור על יחסי מין עם שותף כלשהו. בימים קדומים עולים לרגל הלכו חודשים בדרכים, אך גם כיום, בעת שסידורי ההפלגה והטיסה ההמוניים הם נוחים מאוד ומתורגלים, ישנם המדקדקים בין המאמינים על עליה לרגל ממש, גם ממרחקים. לאט לאט מתכנסים ההמונים במכה ובסביבותיה, לרוב בערי אוהלים המוקמות לצורך זה, אך אסור להם לגשת לכעבה עד לתחילת חודש ד'ו  אלחיג׳ה, הוא החודש השני אחרי רמדאן. בבוא העת, מתחילים בטקס העיקרי של החאג' הוא הטוואף (= הקפות, ואתה שוב תוהה למקור היהודי האפשרי), כלומר הקפת הכעבה שבע פעמים (אולי כנגד שבעה ימי בריאה) נגד כיוון השעון. רוב החוגגים מנסים לגעת באבן ואף לנשקה, אף שלא הכל מגיעים, בגלל לחץ המיליונים. ואולי מוטב כך, כי הכעבה הנה בגודל מטר מעוקב אחד, שאומרים שהנביא עצמו שיבץ אותה בקיר ההיכל, ולו כל המיליונים הללו היו זוכים במשך מאות שנים לגעת בה, ספק אם היה נותר ממנה הרבה. משום מה, הגברים הממהרים תמיד, מקיפים את הכעבה תחילה בריצה ורק לאחר שלוש הקפות חפוזות הם עושים את השאר בניחותא. הנשים צועדות לאיטן בכל המסלול.

הקונקרטיזציה של הסיפוריות הקוראנית היא פשוט עוצרת נשימה. לא רק שאברהם היה שם וטיהר את המקדש של הכעבה, אבל הוכחה פיזית- ארכיאולוגית מצויה שם לסבר את עינו של המאמין כדי להפוך את השיח המוחמדי להיסטוריה ולעדות. כי הרי מתחת למסגד הגדול במכה, שבו מתרחשים טקסי החאגי, זורמים מי הזמזם, אותו מעיין פלאי שמצאה הגר בנדודיה במדבר ואשר הציל את נפשו של ישמעאל אבי האסלאם. האגדה מספרת כי אלה הם המים המתוקים בתבל, על אף שמסתנן מערבי שחירף נפשו כדי לנסותם טען כי הם מרים. זהו כוחה של אגדה, המסתירה התפתחות הרבה יותר מכרעת של רחמי אללה על ישמעאל, שלולא ניצל מצמא בנס גילוי הזמזם על-ידי אמו הגר, העולם היה יוצא נענש, היות שגדול צאצאיו – מוחמד – לא היה נולד ולא היה מביא את הבשורה האחרונה לאנושות.

ביום השני עורכים המאמינים את טקס הסעי, (ריצה, או הליכה), מין העתקת רעיון הוויא-דולורוזה מן הנוצרים, לפי שכאן המאמינים הולכים בשביל הסכנה של הגר וישמעאל, כאשר תרו אחרי מים, כפי שעולים לרגל נוצרים החוזרים על דרכי העינויים של ישוע בלכתם בשביליו. תוך כדי הצעידה, החולפת בין רכסי צפה ומרווה, הם מדקלמים פסוקי קוראן למכביר. כיום הימים השתנו ואת טקס הסעי עושים בשרוול ענקי ממוזג אויר, שאיננו מזכיר במאומה את האירוע שבאו לציין. עם תום הטקס שבים לאוהלים ונותרים במצב של אחראם עד ליום השמיני. ביום השמיני יוצאים למינה ממזרח למכה, בזמנו ברגל וכיום במכוניות, שם מבלים את כל הלילה הבא בתפילה ולמחרת עם שחר יוצאים מזרחית למינה ומתפללים על הר ערפאת. יחד עם כל העם העצום והרב המכסה את מורדות ההר, והעטוי לבן, אולי מותיר הדבר את הרושם העצום ביותר מכל העליה לרגל, כי כאן מכונסים מוסלמים ממאה עמים, גזעים ולשונות, וכולם מאוחדים בכניעתם לאללה ומתחלקים בתחושת העוצמה והתרוממות הרוח שהם נוטלים בה חלק.

ואז צובאים כל ההמונים הללו חזרה למאהליהם להתכונן לעיד אל- אדחה (חג הקרבן), הנחשב לחשוב ביותר בלוח האסלאמי. גם הקרבן הזה הוא עוד קונקרטיזיציה טקסית לאמונה כי אברהם היה נכון להעלות את בנו ישמעאל לעולה לאללה, סמל למסירות עילאית שהמוסלמים מרימים על נס. המאמינים גם מודים לאללה על שהציל את ישמעאל מן ההקרבה, ובכך אפשר את בואו לעולם של צאצאו מוחמד. לאיזכור מאורעות הרי-עולם אלה נשחטים מיליונים של בהמות, ובשרן מהווה את המזון לפסגת החגיגות. לאחר הסעודה ניגשים לשקם הראמייה (יידוי אבנים), שבו משליכים צרורות אבן על שלושה עמודים המסמלים את השטן,שבע אבנים על כל עמוד, תוך כד קריאותאללה אכבר!, בלא שוני רב ממה שרואים באינתיפאדה אצלנו. אלא שכאן מספר המיידים כה רב, עד שבמקום להשליך את האבנים על השטן, הם מצליחים לפצוע אחד את השני. לאחר מכן מבקרים במדינה לפקוד את קבר הנביא ושבים הביתה עליזים ומתרוננים, מלאי חוויות ותלאות הדרך. זוהי לא רק חוויה דתית אדירה וחד-פעמית לרוב המשתתפים, אלא גם הזדמנות למין בזאר רעיוני שבו כל זרם, כת, מסדר או חבורה יכולים לנסות לעשות נפשות לרעיונותיהם, ולעיתים אפילו להביא להתנגשויות עם שומרי הסדר. אין כמעט מאמין שחוזר למכורתו כפי שהגיע, ולא מעטים בהיסטוריה האסלאמית ששבו לביתם אחרי החאגי ובאמתחתם רעיונות וכתות ומחשבות שהנהיגו במקומותיהם.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת –החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

עמוד 79

חיי שרה / פיוטים

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

ע״מ ה-ה תנועות !ברובו!

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים, לְאֵ-ל חַי

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי:

אֵ-ל חַי בְּרָאַנִי / וְאָמַר חַי אֲנִי

כִּי לֹא יִרְאַנִי / הָאָדָם וְחַי:

בָּרָא כָּל בְּחָכְמָה / בְּדַעַת וּבִמְזִמָּה

מְאֹד וְנֶעֶלְמָה / מֵעֵינֵי כָּל חַי

רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ / וְכָל פֶּה יְחַו הוֹדוֹ

בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ / נֶפֶשׁ כָּל־חַי:

הִבְדִּיל נִינִי תָּם / חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם / הָאָדָם וְחַי

מִי זֶה יִצְטַדַּק, / נִמְשָׁל לְאָבָק דַּק?

אֱמֶת, כִּי לֹא יִצְדַּק / לְפָנֶיךָ כָּל־חַי:

בְּלֵב, יֵצֶר חָשׁוּב / כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב

וְאֵיכָכָה יָשׁוּב / הַבָּשָׂר הַחַי?

נְסוֹגִים אִם אַבּוּ / מִדַּרְכָּם שָׂבוּ

בְּטֶרֶם יִשָּׁכְבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל־חַי:

עַל כָּל אֲהוֹדֶךָ / וְכָל־פֶּה מִיַּחֶדְךָ

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ / וּמַשְׁבִּיעַ לְכָל חַי:

זְכוֹר אַהֲבַת קְדוּמִים / וְהַחֲיֵה נִרְדָּמִים

וְקָרַב הַיָּמִים / אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי:

רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת

לֹא כִּי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבֵנִי הַחַי:

הֲלֹא חָלָק, מֵרֹאשׁ, / דָּמוֹ תִּדְרֹשׁ

שְׁפֹךְ אַף, עַל רֹאשׁ / הַשָּׂעִיר הַחַי:

אֶקֹּד עַל אַפִּי / וְאֶפְרֹשׁ לְךָ כַּפִּי

בְּטֶרֶם אֶפְתַּח פִּי / ב"נִשְׁמַת כָּל־חַי":

(112) הנושא: תהלה וכמיהה לגאולה, רשות ל״נשמת״• צמאה – השתוקקה. וחי – ויתקיים. יחו – יגיד. יצטדק – יוכיח צדקתו. נמשל – האם אדם הנמשל לאבק ? בלב יצר… – אשר ארסו כארס העבשוב; מין עכביש ארסי. נסוגים – שהתרחקו מדרכי ה׳. בית מועד… – כנוי לקבר. הלוא חלק… — מראש וראשונה יש לדרוש דמו ישל יעקב, איש חלק, היינו לשפוך אפך על ראשו של עשו. איש שעיר, החי לו בכל סוב.

חיי שרה / פיוטים

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

4. 4. הזכאת (תשלום מס לאומה)

הזכאת איננה צדקה, וזו מוסדרת בנפרד בעשרות אגודות הצדקה הקיימות בכל עיר ובכל מדינה בעולם האסלאם. שוחחנו כבר על מוסד הזכאת, שהקמתו היתה תנאי להחזקתה של האומה האוניברסאלית, שלולא כן לא היתה יכולה להחליף את השייכות והנאמנות השבטית. אמנם הזכאת מוצג לעיתים כמס על בעלי היכולת כדי לתמוך בעניים, אך דווקא המס הזה, הרגרסיבי במהותו, כי הוא מוטל באחוזים קבועים בלא להתחשב בהכנסה, מופנה לעיתים לצרכים אחרים של החברה האסלאמית, בעוד כספי הצדקה המשולמים מרצון לקופת הארגונים הם המושיטים עזרה לעניים, לחולים ולקשי היום. שני סוגי ההכנסה הללו הם שסיפקו לסופרים מוסלמים מודרניים את התחמושת לטענתם כי האסלאם איננו זקוק לשיעורי סוציאליזם, משעה שעוד מקדמת דנה הוא ידע לגייס את עושר המעטים לטובת העניים הרבים. בדרך כלל שיעור המס הוא כ-2.5% מההכנסה, כולל מרכוש קרקעי או מחפצי ערך. במילים אחרות, לא נראה שאדם יוכל ליהנות מעושרו אם הוא לא הפריש את הדרוש לעניים. לכן, אף על פי שלא קם מנגנון גבייה קבוע כדי להזרים כספים לקופת העדה או המדינה האסלאמית, שמקורם במס זה, היענות המאמינים היתה בדרך כלל רבה, אם מתוך מוטיבציה חיובית להביא טוב לחברה, ואם מתוך פחד אמיתי מפני הצפוי לו לעשיר המתנכר לעניים. אגב, הכנסות המדינה האסלאמית לא היו תלויות בכספי הזכאת בלבד, לפי שסכומים גדולים הרבה יותר זרמו ממיסי ה'ח'ראג' (על הקרקע), שלל מלחמה , ג׳יזיה (מס הגולגולת שבו היו חייבים הלא-מוסלמים), ומכסים ומונופולים שהיו בידי השלטונות. ובכל זאת, ועל אף השוט המצליף של פסוקי הקוראן ודברי ההטפה במסגדים במטרה להאיץ במאמינים לשלם את הזכאת ודמי צדקה איש כנדבת ליבו, הפערים בין עשירים לעניים היו תמיד גדולים ועמוקים, אם כי מיתוס השוויון טופח באסלאם ללא שים לב לרמת ההכנסה של המאמין.

בימינו, החברה המוסלמית במדינות האסלאם העשירות, כארצות המפרץ, מתקיימת עדיין בעיקר מדמי זכאת, כיוון שהמדינות אינן גובות מיסים אחרים מן האוכלוסייה ו״מסתפקות״ בהכנסותיהן האדירות מנפט כדי לאזן את תקציביהן. אך ברוב הארצות האסלאמיות האחרות נקבעו מיסים בנוסח המודרני המערבי(מיסי הכנסה פרוגרסיביים, מס ערך מוסף, מיסי קנייה , מכסים וכו'), ולכן הזכאת נדחק שוב למעמד של תרומות לקהילה, בנוסף למוסד הצדקה שלא נס ליחו. לעניין זה יש להוסיף את מעשי החסד של מוסדות הווקף, כלומר ההכנסות מנכסים שהוקדשו כהקדש על-ידי בעליהם, יכולות לשמש לדורות לאיזו שהיא מטרת צדקה אישית או קהילתית. הקף נכסי הווקף כה נרחב, עד כי ברוב ארצות האסלאם ישנם מיניסטריונים לווקף, וישנה מגמה להגביל את ההשלכות הכלכליות של שעבוד נכסים כה רבים והוצאתם ממעגל ההשקעות והייצור. אבל זה נותר מוסד אסלאמי שבתי הדין השרעיים מפקחים עליו. בכל מקום שבו קיימת בימינו תנועה אסלאמית פעילה, כבמצרים, ירדן וישראל, ובעצם בכל מקום, גם מחוץ לעולם האסלאם, בו קיים אסלאם מיליטנטי, הפועל מחוץ לממסד, ולפעמים כאנטי-ממסד, ההיזקקות לכספי הזכאת הופכת לחיונית ממש. כל אגודה אסלאמית מקומית, ארצית או בינלאומית, מתרימה מאמינים בתואנות שונות, בעיקר לצורכי עשיית חסד, כמו סיוע לילדים פלשתיניים או בניית הבתים שנהרסו על-ידי הציונים, אם כי לא פעם נתפסו כספים כאלה בצינורות הטרור.

בכפר אום אל-פחם בישראל בלבד, פעולות ההתרמה לזכאת, מכספים מקומיים ומתורמי חוץ, הספיקו להקים מרכז אסלאמי רב-קומתי, ובו פעילויות דתיות, חינוכיות, בריאותיות, ספורטיביות וטכנולוגיות; לארגן פסטיבלים אסלאמיים, לשלוח משלחות ניחומים עם תרומות כספיות לכל משפחות חללי חמא״ס, לשגר משאיות מזון ותרופות לנזקקים הפלשתינים, לשקם את קומת המרתף של מסגד אל-אקצה(אורוות שלמה), ועוד פעילות ענפה בארץ ובחו״ל.

חשוב לתת את הדעת על כך שבישראל, דרך זו לגיוס כספים מאסיבי, שהחלק של אגודות ״צדקה״ מוסלמיות במדינות המפרץ הולך ועולה בו, הולכת והופכת לחובה, בתוקף לחץ חברתי וסביבתי, ובאין שלטונות הכפרים יכולים להסיט מכספי העיריה המסובסדים לשימושים אסלאמיים מובהקים. העיריה גובה את הארנונות המקומיות, במידה שהיא גובה, וכל התושבים משלמים מס הכנסה או מיסים אחרים לשלטונות המדינה, ולכן לצרכים האסלאמיים הספציפיים לא נותר מקור מימון. אשר על כן, מי שנתנו ליבו וכיסו תורם לזכאת, במקומו או בכפרים ובעיירות נוספים, והצרכים הם רבים. מי שאין ידו משגת לשלם במזומן, נותן שווה-כסף, כגון חומרי בנין, שקיות מזון, מוצרי מחצבה או בית חרושת. ומי שגם זאת לא יוכל להרים, נותן בחדווה שעות עבודה מקצועיות (ריצוף, סיתות, בנייה, סלילה, נגרות), או שעות של עבודה בלתי מקצועית (הובלה, חפירה, אריזה, חלוקה וכד׳). קיצורו של דבר, הגיוס סביב הזכאת הוא עצום, והחשוב איננו רק התרומה שכל אחד מביא על-פי כוחו, אלא התרוממות הרוח של היות יחד, התגברות על המחסור בעבודת פרך, והתחושה כי שום דבר לא יוכל לעמוד בפני חבורת מאמינים המלאה דבקות במטרה, החשה כי היא מזיזה מערכות, עוקרת הרים וקוראת תיגר על הכל. הכספים משמשים גם לצרכים לא-אסלאמיים במובהק, כגון החייאת אתרים ערביים שחרבו, שיקום בתי עלמין והנצחת גיבורים שנשכחו, מיפוי כפרים ערביים שאינם עוד, הובלת צעירים לטיולים כדי לאשש את ידיעותיהם על עברם ולעודדם להתעניין במורשתם, ואפילו חידוני קוראן.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת (תשלום מס לאומה)

                         עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

                        וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻולָּה

                        אָבִי, אָבִי, מַה זֹאת הַפְּעוּלָה

                        הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה

                         אָבִי, אָבִי, אֱזוֹר מָתְנֶיךָ

                        וַעֲשֵׂה בִי רְצוֹן קוֹנֶךָ

                        בַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חֲנוּנֶיךָ

                        אוּלַי יִרְאֶה בְּעָנְיִי וּבְעָנְיֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, גַלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10                      פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

                        דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

                        אוּלַי יִזְכּוֹר אֱלוֹהַי חֲסָדֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

                        וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15                      חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

                        אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

                        אָבִי, אָבִי, זְרוֹק דָמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

                        וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

                        חֲמוֹל עָלַי כִּי לֹא נִשְׁאָר בִּי כוֹחַ

                        אוּלַי יַחְמוֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

                      אָבִי, אָבִי, קַדֵּש שֶׁם אוֹהֲבָךְ

                        וְקַח אַיִּל אֲשֶׁר נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ

                        רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבָךְ

                        וְאֱמוֹר אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ

                          אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׂרָה 

                        וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

                        יְחִידְךָ אַל תָּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

                        אוּלַי יָחוֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

25                     אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כּוֹפֶר

                        כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

                        לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

                        אוּלַי יִתֵּן לִי ה' פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

                        אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחְתָּ בְּיָדֶיךָ

30                     לִשְׁחוֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

                        נוֹרָא יָשִׁים יִרְאָתוֹ לְנֶגֶדְךָ

                        אוּלַי יִפְדֶה אוֹתִי כְמוֹ פָדֶךָ

                        אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

                        וְהַבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

                          עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

                        הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

                        אָבִי, אָבִי, פַּתַּח מַאֲסָרִי

                        כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשׁוֹךְ בְּאַפְסָרִי

                        צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40                     וּמֵעִם ה' יָבוֹא עֶזְרִי

                        אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

                        וַהֲשִׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֵל בֵּיתִי

                        חֶרֶף זֹאת יאֹמְרוֹ שְׁאֵרִתִי

                        יְחַיּוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתי

ביאורים ומקורות

3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר"ר נו, ה:

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים". 5‑6. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ' קמו: "השיב יצחק לאביו 'אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך'", ובאיכ"ר כד: "פתח יצחק ואמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח". 7‑8. בקש… ובענייך: הדובר נהפך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. 9‑10. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): "אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן", ובב"ר נו, יא: "שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך". והשוו יל"ש כמובא להלן. 11‑12 חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זה יגאל את כלל ישראל. 13‑14. אבי… עלומי: על פי יל"ש וירא צו: "אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני". 15‑16. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון "ויושע", עמ' קמו: "מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו". 19‑20. חמול… כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. 21‑22. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר' יח:כז: "ואנכי עפר ואפר"; בר"ר מט, כז: "אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר". 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח, ותתקיים ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא:יב) ושבועת "כה וכה יהיה זרעך" (יל"ש וירא, קא). 37‑38. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה' פתח את קשרי העקדה. 39‑40. מפחד… עזרי: מהתגלות ה' עתה סמר בשרי ש"היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" יל"ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו "אל תשלח ידך אל הנער". 47‑48. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי יל"ש, וירא קא: "כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים 'אל תשלח ידך אל הנער' חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים".