Concile des Rabbins du Maroc des 15 et 16 Decembre- Biens des mineures
מועצת הרבנים החמישית
Biens des mineures
Un long débat s’est institué relativement à la gestion des biens des orphelins mineurs et à l’organisation rationnelle de la tutelle.
Le Concile s’est arrêté aux décisions suivantes :
– Aussitôt après le décès du mari, s’il y a des orphelins mineurs ou des héritiers absents au sens de la loi recommandant de veiller sur leurs biens, le Tribunal Rabbinique ou le Rabbin-Délégué, devra ordonner la mise sous scellés de tous les lieux susceptibles de l’être ; tels que, par exemple, magasins, coffre-fort où l’on aura pris soin d’enfermer tous les bijoux en or, etc… Les meubles de la maison ne sont pas compris dans cette mesure.
– Dès le 8e jour de deuil il appartiendra au Tribunal rabbinique ou au Rabbin-Délégué de dresser l’inventaire des biens dans les formes légales et réglementaires.
– Au cas où un membre de la famille s’opposerait à l’établissement de l’inventaire, l’intervention des autorités sera requise.
– Le Tribunal ou le Rabbin-Délégué recommandera, aussitôt après l’inventaire, à la famille du défunt de se réunir sous la présidence d’un juge ou du Rabbin-Délégué en vue de désigner un tuteur.
– Une fois que le tuteur proposé est agréé par le Tribunal, celui- ci le constituera légalement.
– S’il n’a pas la faveur du Tribunal, une nouvelle réunion sera tenue dans la forme ci-dessus prévue et au cas où le nouveau candidat ne conviendrait pas au Tribunal ou qu’on n’en aurait pas trouvé du tout, la succession (la part du mineur eu de l’absent) sera confiée à un syndic (v. 5 8).
– Le Conseil de famille se composera de la veuve, de son père, de ses frères, des frères du défunt, de son père et des enfants majeurs.
– Le Tribunal Rabbinique désignera dans chaque ville un syndic — greffier du tribunal ou autre — en qualité de tuteur général pour gérer les biens de tous les orphelins mineurs ne possédant pas un tuteur datif.
La rémunération du syndic sera fixée par le Tribunal et sa nomination approuvée par le Haut Tribunal.
– Le syndic sera tenu de présenter chaque année les comptes (de gestion) à la commission locale chargée du contrôle des biens des orphelins mineurs.
– Au décès de la femme (mariée), tous les biens existants, seront inventoriés après les 7 jours de deuil ; il ne sera pas procédé à la mise sous scellés,
– Le droit du père à l’exercice de la tutelle prévaudra conformément à la loi s’il a l’agrément du Tribunal ; dans le cas contraire en s’en rapportera aux dispositions prémentionnées visant le cas du décès du mari.
– Un tableau des syndics, sera affiché dans les Tribunaux rabbiniques et les prétoires des Rabbins-Délégués.
Concile des Rabbins du Maroc des 15 et 16 Decembre– Biens des mineures
Page 394
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
יעיש קריספין בן משה. תר״ל (?) – תרצ״ט. חיבוריו הרבים מצביעים על ידע קבלי רחב, ויש שהוא אף מעודד ללמוד קבלה (פרח שושנה, בראשית, עמ׳ קלד), ו״כי המקובלים ז״ל נוחים לכל כשמן״(שם, דברים, עמ׳ צב). ייזכרו: פרח שושנה, נכתב באייב איוב בשנת תר״ע, והוא פירוש מקיף על התורה (תשנ״ג); רנה ותודה, פירוש על תהלים (ירושלים תשנ״ה); רקיק אחד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תשנ״ז); סידור לימודי ה׳, פירוש קבלי לסידור התפילה, מושפע מאוד מהרמ״ק, האר״י והשל״ה. נערך ונדפס בקרית ביאליק תש״ס; ענף שושן, והוא פירוש לפרקי אבות, אך הקבלה תופסת בו מקום מועט.
יעקב אבטאן בן מרדכי. נפטר ער״ח אייר תרל״ג. מו״ץ במראכש. תואר כ״חסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים״(מ״ר, ע ע״ג).
יעקב אביחצירא בן מסעוד, סבו של דוד הנ״ל. תאפילאלת, תקס"ז דמנהור, מצרים, כ בטבת תר״ם. מגדולי הקבלה במארוקו. מכונה ״אביר יעקב״, ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר מעשה נסים, ״סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו״ר ועט״ר הרה״ג החסיד המפורסם המקובל האלקי… יעקב אביחצירא זצוקללה״ה זיע״א״, מאת אברהם מוגרבי, ירושלים תשכ״ח. חיבוריו הקבליים: אלף בינה, ביאור על תמניא אפי(ליוורנו תר״ן); בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תרמ״ח); גנזי המלך, פירושים על בראשית א א, ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם לקוטי שושנים (ירושלים תרמ״ט, ליוורנו תר״ן, ירושלים תשכ״ח); דורש טוב, דרושים (ירושלים תרמ״ד). מכיל מעט דברי קבלה; מחשף הלבן, פירוש על התורה, נשלם בתרל״ז, נדפס בירושלים תרנ״ב ותשל״א. מזכיר את הזוהר, והרבה את האר״י. הוא מן החיבורים הכי חשובים של אביחצירא; מעגלי צדק, פירושים על פסוקים לפי סדר א״ב (ירושלים תרנ״ג); פתוחי חותם, פירושים לתורה (ירושלים תרס״ג); שערי ארוכה, כמו מעגלי צדק (שם תרמ״ד); יגל יעקב, פיוטים (שם תשכ״ב ועוד). פיוטיו נעתקו גם בכתבי יד שונים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ד, ד ע״ב, י ע״א) של נכדו, יחייא אדהאן; וכן בספר קדש הלולים מאת ר׳ שאול נחמייאש (תונס תר״ע. נדפס גם בויאמר שאול, עמ׳ ז); ישמח ישראל, עמ׳ 84 (״מלא דעת יתירה פרדס גם גמרה הרב אדוננו יעקב אביחצירא״); שבחי צדיקים, גרבה תש״ח (מנהג גרדאיא), נב ע״ב – נה ע״א; שבח ורנה, מאה יהודה בן יעקב שמחוץ, מכנאס חש״ד, עמ׳ יו-יח, יח-כב (עברית וערבית); קצידא בערבית בס׳ שמחה וששון ליהודים, 8ב-9ב; מכלל יופי, פ ע״ד. ביגל יעקב, שם, נדפסו פיוטים לכבודו מבני המשפחה, ובהם נשזרו שמות ספריו.
יעקב אותמזגין. מאה י״ט־כ. חיבורו רני ושמחי כולל בקשות ופיוטים לשבת, נכתב בשנת תרע״ח בסיסאוא איתהאדי, באזור מראכש. יהוא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל, בן־נאיים 131
יעקב איפרגאן(אלפרגאן) הצורף (היוצר) ״בן יצחק המכונה אבן סנה מאות 17-16. חי בתארודנת, ממנה יצא בשנת שנ״ח בגלל מגיפה. מצטט בהערצה את רבו, ר׳ משה בן מימון אלבז, בעל היכל הקדש; וכן את אחי אמו, ר׳ יהודה חנין; את ספר אבני זכרון; ואת חברו, ר׳ יצחק הכהן, בעל גנת ביתן. בשנת ש״ע החל לחבר את פרח שושן, פירוש למסכת אבות (נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1510; ובכ״י קיימברידג׳ 105 =(7)563.Dd, ללא הקדמה), ערוך בשני טורים: פשט וסוד. למרות גילו הצעיר ותלאותיו, מזכיר הרבה חיבורים ומחברים, פשטנים ומקובלים כאחד. כן הדבר בספרו מנחה חדשה, פירוש מקיף ביותר על התורה, אותו החל לחבר בשנת שע״ט. חלק גדול ממנו נמצא בכתב־יד בספריית אוניברסיטת ליברפול M12044, המחזיק 682 דפים. כן יצוינו שני שיריו אשר בסוף פרח שושן. עוד אזכיר כי בקובץ פירושים לזוהר, כ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1650, שנכתב בשנת תנ״ג, מצטט מאיפרגאן. בכל חיבוריו ־נזכרים אין שום השפעה של האר״י.
יעקב אלבאז. לפי מסורת משפחתית הוא היה ממגורשי ספרד, ושני בניו, שמואל ואהרן, נתיישבו בפאס וצפרו. בצפרו ידוע יצחק בן שמואל בן ־צחק בן שמואל ״בלאו״ץ [= בן לאותו צדיק] החכם השלם והכולל בישראל להלל המקובל האלוהי מבחר העדר וראש הסדר הוא הראש אבי התעודה כמוהר״ר יעקב זצ״ל אלבאז״.
יעקב אלבאז. המאה הי״ח. מחכמי פאס, ״והיה מקובל גדול״ (מ״ר, סח ע״ב).
יעקב בירדוגו. סביב.1800 מכנאס. בשירתו ישנה השפעה קבלית. יעקב גדליה. ר׳ שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה״ת (1750). ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה, ״והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין״. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו. בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, כותב ר׳ כליפא לעניין תפלין: ״כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם הכולל כמוה״ר יעקב גדליה ז״ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של ב״ה הי״ג [שבעיר אגאדיר] הנקראת מקור חכמה״.
יעקב הלוי. 1600 בערך. תיטואן. מקובל גדול וממורי־ההוראה הגדולים (נה״מ, עמ׳ 108).
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 39
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן-יוסי אלנהרואנאי
פיוטיו לא נדפסו עדיין והם נמצאים בפזורי הגניזה. ופיוט אחד שלו ״ארבעה המה שערים / אשר לעבור משוערים״ (סי׳: אלפבית) נתפרסם על ידי מ. שטיינשניידר : ב"כרם חמד״ ט׳(ברלין תרט״ז) עט׳ 42-41 בכותרת: ״ארבעה שערים דמ׳ יוסי אלנהרואנאי ״. בסוף השיר העיר שטיינשניידר: ״אחרי כן יבא פירוש ר׳ סעדיה הנ״ל [הגאון] שעל זה השיר בלשון ערבי, ומהקדמתו נראה שעשהו לבקשת זקן אחד אשר שאל ממנו פירוש מארבעה המה השערים, מפני שאמרו לו קצת ממיודעיו שהוא קשה על הרבה מן החכמים ולא יהיה בהם מי שיבין ענינו אלא מי שהיה מומחה בחכמת העיבור. וסֻפַּר לו (אל הזקן), שיוסי אלנהרואני ע״ה חיברו כמו זכרק למלאכת העיבור על ידי שירה שקולה(או: שיר זכרון)׳׳…
בכותרת כתוב בטעות: ״יוסי אלנהרואנאי״. ואף על פי שאין שום ספק כי המחבר היה נסי אלנהרואני, וכבר העירו על כך שניאור זקש וא. א. הרכבי, נכנס שמו של יוסי אלנהרואני ל״אוצר השירה והפיוט״ לישראל דוידסון כרך רביעי עמ' 398 כשם פיייטן זכה ״וִדּוּיד׳, השייך לסוג הבקשות, ונדפס בסידורים ובמחזורים, ואף מצא לו הרבה מחַקִּים. כוונתי ל״רבונו של עולם, קודם כל דבר אין לי פה להשיב ולא מצח להר־ב ראש״. בבקשה זו הוא אומר:
בַּמָּה אֲקַדֵּם אוֹ מָה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ,
כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי
כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו,
כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ.
אֶת אֲשֶׁר טִהַרְתָּ טִמֵּאתִי
וַאֲשֶׁר טִמֵּאתָ טִהַרְתִּי.
אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי
וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי.
אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ שָׂנֵאתִי
וַאֲשֶׁר שָׂנֵאתָ אָהַבְתִּי.
אֶת אָשִׁי הֲקִלּוֹתָ הֶחֱמַרְתִּי
וַאֲשֶׁר הַחְמָרַת הֲקִלּוֹתִי.
אֶת אֲשֶׁר קֵרַבְתָּ רִחַקְתִּי
וַאֲשֶׁר רִחַקְתָּ קֵרַבְתִּי;
אַךְ לֹא לְהַכְעִיסְךָ נִתְכַּוַּנְתִּי.
וּבְעַזּוּת מֵצַח בָּאתִי לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִלְּפָנֶיךָ.
שַׂמְתִּי פָּנַי כַּכֶּלֶב, הֵעַזְתִּי מֵצַח כַּזּוֹנָה
וְגַשְּׁתִי לְפָנֶיךָ בְּבשֶׁת פָּנִים.
וְכֵן כָּתוּב 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם'… (ירמיה ג, ג)
(סידור־בער 325>.
לשון פיוטיו מצטיינת בפשטותה, ונשמע בהם עדיין הֵדו של הפיוט הארצישראלי, אבל גם צליל חדש נשמע בהם לפרקים.
הוא קונן ואמר:
כִּי מִיּוֹם לְיוֹם נִתְמַעַטְתִּי
כַּלָּה מְשׂוֹשִׂי וּבְחַיַּי נָקַטְתִּי
לַגְּזֵרוֹת נִמְסַרְתִּי וְלֹא נִמְלַטְתִּי
וְלֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי (איוב ג, כי).
מֵעֹצֶם גְּזֵרָה בְּהִתְגַּבֵּר
מִתִּגְרַת יָד אוֹיְבִים בָּהּ נְחַבֵּר
נִתְיָאֲשָׁה נַפְשִׁי מִמְּצֹא סֵבֶר
נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר… (תהלים עז, ה)
ו״שֶׁבַח לניסי אלנהרואני״, שלא נדפס, כך התחלתו:
אֱנוֹשׁ כְּחָצִיר נֶחְבָּא
בְּהֶבֶל הוּא בָּא וּבְחֹשֶׁךְ הׇחְבׇּא
גְּזֵרָה גְּזוּרָה לָשׁוּב כְּשֶׁבָּא
דּוֹוֶה יֵלֵךְ וְדְוֹוֶה בָּא
הוּא כְּצִיץ לְצִיץ וְרִגְבָּהּ
וְקִדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ וְכֻבָּה
גָּזוּ יָמָיו וּבִנְקִיקִים יֵחָבֵא
חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה… (כ״י פילדלפיה הנ״ל).
אבל ציון וגאולת ישראל לא נשכחו גם מפי פייטני בבל, וניסי אומר בסוף פיוטו "תציץ בעלבוני״(גם הוא לא נדפס עדיין):
גּוֹלֶה וְסוּרָה בְּצִלְּךָ תְּגוֹנְנֶהָ
יְרוּשָׁלַיִם תְּכוֹנְנָהּ וּתְחוֹנְנֶהָ
כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ.
בְּכוֹנְנָךְ עִיר דָּוִיד
חֹטֶר יֵצֵא מִגֶּזַע דָּוִיד
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד.
אֶקְרָאֲךָ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹאֵל
יֶעֶרְבוּ לְפָנֶיךָ שְׁאֵלוֹתַי הָאֵל
כִּי תַּעֲנֵנִי אֶל. (כ״י פילדלפיה הנ״ל)
הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן
עמוד 104
"בשלח"-הרב משה אסולין שמיר
שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,
ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,
בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש
שירת הגברים
מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,
את השירה הזאת ליהוה,
ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).
שירת הנשים: "ותען להם מרים:
שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).
שירת הגאולה:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:
הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').
פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).
הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).
הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).
"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".
כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה – יהיו פי נ' = פי חמישים.
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".
פרשת בשלח – שבת שירה.
"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:
"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",
בתפילת שחרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' – יש לאל ידו".
או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".
"אשירה לה'": "אשירה" – בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.
רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".
"שירו ליהוה כי גאה גאה
סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).
שירת הנשים – מול שירת הגברים.
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב'). מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,
במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,
דוגמת מרים הנביאה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.
"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,
דבר אל בני ישראל ויסעו.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).
כוחה של אמונה ומסירות נפש.
רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.
כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
"מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':
- יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.
"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.
ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).
א. יראת העונש.
רבנו-אור-החיים-הק': "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".
הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.
ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע – המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.
במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).
ב. ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).
יראת הרוממות.
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).
האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא, בשלח).
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,
כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.
המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.
בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).
וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.
בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד ל).
ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).
"נחית בחסדך – עם זו גאלת.
נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.
שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.
חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.
אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.
אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.
נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…
מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).
תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,
במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).
הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.
אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.
פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.
ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).
בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".
בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.
ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה – להפריע לעמ"י למשול בארץ.
מואב – מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.
רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).
"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.
ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא).
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך – יהיו כמוך".
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.
הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.
"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים. "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני"
טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"
(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).
בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. לאלתר בן שרה. חיה בת שרה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה
חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
״חכם״ יוסף שלוש
מאת: י. בן חגי.
הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.
חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.
קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.
בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.
קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.
כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.
חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.
כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.
כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.
ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.
מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.
פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.
עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:
דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.
אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.
אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.
ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.
בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.
ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.
חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
עמוד 376
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
אברהם חיים
ג. קטעים ממכתבי הרב פינטו לראשי עדת הספרדים* מכתב א
בע״ה יום ה׳ לח׳ שבט ש׳ בס׳ קומה עזרתה לנו לפ״ק
למע״כ הרבנים הגדולים, מאירים ומזהירים, והאדונים היקרים, יקרים מפנינים, פו״מ כוללות עיקו״ת ירושת״ו ולעילא מנהון ראשי עדת ישראל אשר בית יעקב נשען עליהם הרבנים הגאונים הגדולים והמפורסמים לש״ט־ ולתהלה משה רעיא מהימנא, חיים עד העולם, כי יעקב בחר לו, על ראש עם סגולתו, המאיר לארץ ולדרים יחד כולם יהי שלום בחילם, נכון יהיה כסאם, בימיהם ובימינו תושע יאודה וישראל, ובא לציון גואל אמן.
הערות המחבר: רוב המכתבים נשלחו לראשון־לציון, היים משה אלישר, ראש הרבנים בירושלים, ולרב יעקב מאיר, ראש הרבנים בארץ ישראל. מכתב ד נשלח לרב מאיר בלבד. הבאתי את המכתב הראשון במלואו, לרבות הפתיחה הארוכה וקטעים בלבד מן האחרים. כל מכתבי הרב פינטו, שטר התנאים ויומן שליחותו כתובים בכתב חצי קולמוס. תודתי לידידי הרב אפרים לוי על עזרתו בהארת כתבי־היד.
רבנים גדולים! בטח נודע לכם מפי ידידנו הרב המורשה רא״ג הרב המופ' (רב אחאי גאון הרב המופלא) וכו', כמוהרי' הלוי (הרב יוסף הלוי, מראשי עדת הספרדים בירושלים ויד ימינו של הרב יעקב מאיר. נולד בירושלים בכ״ח סיוון תרל״ה ונפטר בה בי״ד אלול תש״ז; ראה עליו אצל גאון, ב, עמ׳ 326—327.) יצ״ו מכל מעשי מיום צאתי מקודש לחו״ל ועד היום. כי כבר כתבתי בארוכה להרב הנ״ל יצ״ו והודעתי לו את כל הצעדים אשר עשיתי מאז ועד הנה. והן היום הנני פונה אליכם בדרך ישרה במכתבי זה בבקשה למלאת את דרישותי, כי מבלעדם לא אוכל לעשות את שליחותי וטרם כל הנני מעיר את אזנם שמץ דבר מהצער הגדול אשר אני סובל בשליחותי זה, כי מלבד הנסיעות על הפרדות חוץ מכבוד מורי, כי ידוע כמה קשה לאיש אשר לא הורגל באלה, ובפרט לאיש חלוש כמוני. מלבד זאת, גדול צערי על דבר קבוץ הנדבות כי קשה לשער את העמל והטורח אשר יש לי עד אשר אתפשר עם כל או״א, כי האנשים האלה מעולם לא הורגלו לתת נדבות גדולות, והנדיב הגדול שבהם היה מורגל לתת מד׳ דורו (מטבע כסף שערכו חמישה פראנקים צרפתיים.) עד ח, דורו ומעולם לא העלו את נדבתם עד סך 10 דורו. א״כ מובן כמה קשה לרצות אותם, עד אשר יקבלו לתת 15 דורו או 20 דורו. אספר לכם למשל מענין הפשר בעיר אירבאט כי התאספו חברי הקומוניטה והדיינים לדון על דבר הנדבה והזמינו אותי לבא אליהם, ובאתי אל האסיפה ודרשתי להם וספרתי להם את צער הבת ירושלם הן מצד יוקר השערים, הן מצד התרבות העניים והאלמנות ויתומים מסבת המלחמה, ומה גם כי ע״י ירידת שער הכספים העשרה דורו לא יעלו לד׳ דורו, וכאלה רבות עד אשר העלו מהחמשה דורו שהיה נותן הגדול עד 15 דורו. ושלש פעמים קמתי מתוך האסיפה באמרי להם שאיני מקבל את נדבתם, עד אשר לתחש לי הרה״ג ר׳ רפאל אנקווא(נשיא הקהילה) יצ״ו, שאם לא אקבל, ישלחו הם את הנדבה ישר ירושלימה. וסו״ד(וסוף דבר) נתפשרנו בסך 16 דורו ואחרי צאתנו מן האסיפה אמר לי הפריזידנט סי׳ יעקב בן עטר יצ״ו, אם היית בא בשנה שעברה, היינו נותנים מאה דורו, ובשנה זאת ירד המסחר מאד ורוב הסוחרים ירדו מנכסיהם וכו׳ וכו'.
ועד ראיה הוא ידידנו הרב המופ׳ ר׳ רפאל עזריאל», אשר ראה את הצער הגדול אשר סבלנו בער דיבדו, שהיו רגילים לתת 200 דורו. כמה טרחנו עמהם, עד אשר יכולנו לקבל מהם 600 דורו, אחר נכוי הרביע הנהוג אצלם משנים קדמוניות. ועל כל אילין דהוו, גדל צערי, על כי אין בידי מכתבים למסור לכל או״א מהגבירים. כי המכתבים אשר מסרו בידי הם כתובים בלה״ק והם לא מבינים בלה״ק וצריך לכתוב להם בלשון הערבית המדוברת ביניהם או בלשון צרפתית, ויותר כבוד הוא לכתוב להם בלשון צרפתית וצריך לבאר להם את גודל הצרה אשר בה נמצאים תושבי ירושלם ורבניה, יתומיה ואלמנותיה מצד יוקר השערים, בעת אשר חסרון כיס קשה מכולם, ולבאר להם את ירידת מחיר שער הכספים, לבכות ולבכות ולחזור ולבכות בדברים המעוררים את הרחמים בכולי האי. ואולי ימס לבבם הקשה, ויתנו נדבה הגונה. והנה בג׳ חדשים האחרונים הייתי בכפרים אשר בין פאס ובין תאפיללאת ושמה יכולתי לעשות את עסקי מבלי מכתבים, והסתפקתי בתת להם לנשק את מכתב הכוללת. אבל בחדשים הבאים אהיה בע״ה בערים הגדולות פאס, צפרו, מכנאס וקאזהבלאנקה, ובמקומות האלה צריך תעמולה גדולה כדי להשיג מהם נדבה גדולה והגונה.
כי רוב תושבי הערים האלה הם כבר משכילים, וצריך להתנהג עמהם בדרך חדשה, ובכן הנני בא במכתבי זה לבקש ולחלות פניכם, לתת צו לעושי רצונכם להכין לי מכתבי בקשה להגבירים תושבי ארבע ערים הנזכרות בלשון צרפתית ושמות הגבירים ואיכותם ומהותם יוכלו להודע מפי ידידנו הרב ר׳ דוד ניגרין יצ״ו, שזה זמן קרוב היה במקומות האלה והוא בקי בהם ובשמותיהם. וגם צריך לכתוב להרבנים לכל או״א לפי סגנון הראוי לו, וגם יצוו להכין לי קבלות בדפוס יפה. וגם צריך לי קופות, כי בכל המקומות אשר עברתי בהם אין קופות (ובטאנכיר וטיטוואן עשיתי קופות). ומה טוב ומה נעים לשלוח אותן עשויות בקופסאות קטנות ויפות, באופן שתהיינה ראויות להקבע בחנויות והנני בטוח כי תיכף לקבלת מכתבי זה יתנו פקודה למלאות את כל דרישותי ולקיים מצות שלוח במועדם היותר אפשרי, כדי שיגיעו לידי בעתם ובזמנם ולא יאחרו את המועד. יחד עם זה, ישלחו נא הצדיקים את ברכתם היקרה כי ה׳ יצליח דרכי ויזכני לשוב לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו ולראות את פני כבוד תורתם בשלום. ובסיום דברי אני פוסע שלש פסיעות אחורנית ומשתחוה מול הדרת כסא כבוד תורתם ביראת הכבוד.
הצב״י אברהם פינטו ס״ט
והנני בא להעיר, כי לא יכולתי לקיים מצות שילוח כספים מהנקבץ בידי מח׳ תשרי ועד הנה מסבת היותי בכפרים ובבואי בע״ה לפאס אשתדל לשלוח בע״ה סך הגון הנ״ל.
הרב ר׳ דוד ניגרין מורה בישיבת ״תפארת ירושלים״, מחכמי ישיבת המקובלים ״בית אל״ ודיין בבית־ הדין לעדת הספרדים. כן שימש סופר סת״ם, גיטין וכתובות. בתרע״ג יצא למארוקו כשד״ר, ובעקבות מלחמת העולם הראשונה נתארכה שהייתו שם עד שנת תר״פ לערך. נפטר בירושלים בד׳ סיוון תרפ״ז. — עדות בנו, יעקב ניגרין, תושב ירושלים.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
עמוד 182
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
ألسكوت من الرضا
אַ(ל)סֻכּות מִנַ-(אל) רִיצָ'א
השתיקה פירושה הבעת הסכמה.
נוהגים לשאול את דעתה של הנערה לפני שמחתנים אותה. אם אין היא עונה כאשר תישאל, פירוש הדבר שהיא מסכימה. נוהג זה מנצלים הורי הנערה ואחיה. הם מתדיינים ביניהם אודות נישואיה כשהיא יושבת בצד, עטופה בגלימה ופניה מוסתרים. לאחר שמגיעים הצדדים לידי הסכמה, שואלים להסכמתה. מרוב בושה ופחד מפני קרוביה, שכבר הסכימו על גורלה, היא שותקת ואינה עונה, ואז, הם מפרשים זאת כהסכמה.
שתיקה כהודאה דמיא (מארמית: שתיקה כמוה כהודאה)(יבמות, פ״ז).
تِقْرَا مَزامِيرك عَلَى مِين يَا داوُد
תִקְרָא מַזַאמִירַאכּ, עַלַא מִין, יַא דַאוּד ?!
דוד המלך, בפני מי אתה קורא את מזמוריך!׳
אלה הם אנשים בורים, נאומיך והטפותיך אינם מובנים להם. אנשים אלה חזקים ממן, ודברין אליהם לא יזיזו אותם מעמדתם.
כאשר המוסלם מתפעל מדבר מה, מיד הוא מפליט: ״אללה, צלי עלא מחמד״ = אלוהי, התפלל על מחמד. בעיר עמארה שבעיראק אסף לו כומר נוצרי מספר מוסלמים וביקש להעבירם על דתם. הם שמעו את הטפותיו וקיבלו אותן בשמחה גלויה. בסיומן, הזמין הכומר את הממונה עליו כדי להראות לו את הפלא, בהעבירו מוסלמים לנצרות. החל הממונה לשבח את הנסים שחולל ישו בזמנו, ובהגיעו לנסי ההליכה על המים, הפליטו השומעים, מרוב התפעלות: ״אללה, צלי עלא מחמד״…
אס אוזן ערלה, מה יעשה הפעמון?! (רשב״ג, שירי ״ניחר גרוני״)
אשרי המדבר על אוזן שומעת (בן־המלך והנזיר, כ״א).
משחית דבריו לריק.
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
עמוד 37
ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה
ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה
בנו הצעיר של המלוב"ן מרן רבי יעקב אביחצירא ע"ה י"ד שבט – אור ליום ט"ו בשבט חג האילנות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
10 תובנות על גדולתו וצדקתו של הרה"צ רבי יצחק אביחצירא ע"ה.
וכן שירו המפורסם "אעופה אשכונה", עם ניתוח ספרותי קצר.
א. משפחת אביחצירא זכתה להעמיד דורות של רבנים קדושי עליון, הידועים בגדלותם בתורת הנגלה, ועוד יותר בתורת הח"ן, כמו ה'אביר יעקב', 'בבא סאלי', 'בבא חאקי' – רבה הראשי של רמלה לוד, וכו'.
ב. ה"אביר יעקב" שגילה ברוח קודשו שיש ברך הנולד ניצוץ מנשמת האר"י, קרא לו על שמו יצחק. לכן התיר לו לעסוק בקבלה מגיל צעיר
ג. רבי יצחק היה תלמיד חכם ומקובל, שפעל בתאפיללת – עירם של צדיקי אביחצירא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום י"ד שבט תרע"ב 1912
ד. רבי יצחק נהג להסתגר בעליית הגג כדרכם של רבני אביחצירא, ולשקוד על לימוד התורה יומם ולילה, מתוך קדושה וטהרה.
להלן כמה מספריו הקדושים:
"אלף המגן", "לב טהור", "השבת הגדול", "זבח צדק", "שערי בינה", "כתר תורה", "שרביט הזהב".
ה. רבי יצחק נודע בבקיאותו בכל מכמני התורה, ובמשך 5 שנים, הוא הספיק לסיים את הש"ס עם פוסקים, כשהחברותא שלו היה בבא סאלי, כאשר הלימוד המשותף שלהם התנהל רק בלילות.
וכך מעיד עלי "בבא סאלי", בדברי הקדמה לספריו:
"האשל הגדול אשר ברמה שתול על פלגי מים ומעיני החכמה, ואשר יראתו קודמת לחכמתו… הדר הוא הצדיק הקדוש, מו"ר דודי הדרי והודי… יצקתי מים על ידו ולמדתי, והוא מורי ורבי… כמוהר"ר יצחק אביחצירא זצוק"ל.
ו. על גדולתו כי רבה, מסופר שכאשר יצאו המתפללים במוצאי כיפור לברך על הלבנה, הירח היה מכוסה בעננים. ה'אביר יעקב' הורה לבנו הקטן שיורה ללבנה להתגלות, והנה זה פלא, ברגע שיצחק הקטן בהיותו בן 8 בלבד עשה כמצות אביו, העננים נשמעו לתפילתו והירח יצא בגבורתו.
מאז כולם הבינו שהילד הזה גדול יהיה בתורה, ונועד לגדולות ונצורות.
ז. בחג הסוכות כאשר הזמין את האושפיזין ונטל ידיו, הרים את הלחם בשתי ידיו כדי לבצוע עליו. הרב המשיך להחזיק את הפת דקות ארוכות וחיוך נסוך על פניו, להפתעת האורחים הרבים אותם נהג להזמין לסוכתו. כאשר שאלו אותו לפשר ההפסק בין הברכה לבציעה על הפת, הוא הסביר להם שהוא זכה לראות את האושפיזין קדישין עילאין צועדים לעבר הסוכה.
ח. נס גדול שהיה למו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה בציון רבנו יצחק ע"ה. אחותי הצדיקה חלתה, ואמו"ר לקח אותה להילולת הצדיק כדי להתפלל לבריאותה. במהלך ההילולה, אמו"ר סיפר שבא אליו אדם נשוא פנים והחל לרקוד ולשיר אתו ליד שוקת בה הודלקו נרות ומדורות לכבוד הצדיק.
אמו"ר שהיה גם פייטן בחסד עליון, המשיך לשיר עם האיש, ומרוב שמחה של מצוה, האיש הוביל אותו לתוך המדורה כשמסביב מתפלאים.
אמו"ר מספר שצלחו את התעלה הבוערת ללא שהרגיש באש, ועם יציאתם מהתעלה, איש הפלא נעלם כלא היה.
מיותר לספר שאחותי הבריאה בזכות הצדיק. אמו"ר חזר לציון כדי להודות לבורא עולם ושליחו הצדיק על רפואתה, והנס שהיה לו עם איש הפלא.
ט. סגולה מהצדיק:
הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרב יעקב יוסף ע"ה בנו של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מספר, שהוא נושע מהסגולה הבאה, וגם שמעתי מקרובת משפחה שגם היא נושעה בזכות הסגולה, וביתה זכתה לעמוד תחת החופה, לאחר עיכובים רבים.
הסגולה פשוטה: לוקחים בקבוק ארק ומבקשים בזכות הצדיק רבי יצחק בן רבי יעקב אביחצירא בקשה אחת, ופותחים את הבקבוק רק בעוד שנה בהילולה הבאה, ואז מברכים ושמחים. הישועה כבר תגיע קודם לכן.
הרקע לנס הפלאי בקצרה (מופיע בספר אביר יעקב מאת חנוך ריגל עמ' 228).
הצדיק נהג לשתות ארק כל יום כדי להתרכז בלימודו שארך שעות רבות ורצופות. בני המשפחה שדאגו לשלומו, החליטו להוריד את הסולם שהוביל לעליית הגג בה הסתגר, כך שיוכלו לדאוג לו לארוחות ללא ארק.
השכנה של ה"אביר יעקב", התפרנסה מארק משובח שהכינה בביתה מתמרים שגדלו בחצרה. באותם הימים הארק שלה לא הצליח כל כך.
היא נדרה שתקדיש ארק לצדיק שהוגה בתורה יומם וליל, וכך עשתה.
כאשר הגישה את הארק לצדיק, הוא אמר לה שבמידה והיא רוצה שיצור הארק יצליח, תביא לו ארק, ואכן הארק שלה הפך למשובח ומבוקש.
י. בי"ד בשבט ה'תרע"ב – 1912, יצא רבי יצחק למסע איסוף תרומות עבור ישיבת "אביר יעקב". הוא אף שכר שומר חמוש שילווה אותו.
בסמוך לעיירה תולאל = גרמה, התנפלה עליהם קבוצת שודדים, ובמהלך חילופי היריות, השודדים נסו על נפשם מבלי ליטול את הכסף, אבל כדור אחד השיב את נשמתו ליוצרה, והוא רק בן 52 שנה.
יהי זכרו הקדוש ברוך – וזכותו תגן עלינו אמן.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הפיוט "אעופה אשכונה"
מאת: הצדיק רבי יצחק אביחצירא ע"ה.
הפיוט "אעופה אשכונה" אותו חיבר רבי יצחק ע"ה,
זכה לתפוצה ותהודה רבתי, ורבים שרים אותו.
בתפילת שחרית בקבר רחל, מנגינת הפיוט מלווה את נקדישך וכו'.
אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד. בַּמִּדְבָּר אָלִינַה. וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד.
נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה.
יְדִיד מְנֵי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי.
יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים. נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים.
צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי. יַלְבִּישֵׁנִי עֲדַי. וִירַחֵם עָלַי.
חָשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים. גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם.
קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא.
חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת. גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת.
זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים. הֵיכָלֶךָ אֲיָּסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּירִים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים.
מדר/שיר
- הפיוט כולל 10 בתים כנגד 10 הספירות.
- המוטיבים המרכזיים בפיוט הם:
בששת הבתים הראשונים, הרעיה שהיא כנסת ישראל, מבקשת את דודה שהוא השכינה, שיבוא ויגאל אותה, ולשם כך היא מוכנה לנדוד למרחקים, ואף ללון במדבר, הרומז למעמד קבלת התורה בהר סיני – "אעופה אשכונה וארחיקה נדוד, במדבר אלינה – ואולי אמצא דוד וכו'". בביטוי "אשכונה" רומז לשכינה.
- 3. בבית השביעי, רבנו מציע שהפתרון לגאולה, תלוי רק בתשובת עם ישראל – "היום אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי, אבל תשובה אמיתית עליה הוא רומז במילים "קומי יחידתי" – החלק הגבוה בחמשת מרכיבי דרכי התקשרותנו לבורא עולם – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
- בשלושת הבתים האחרונים, מתאר הצדיק את שמחת הדוד שהוא בורא עולם שמרוב שמחה, הוא מדלג על ההרים כדי לגאול אותנו. וכדברי רבנו אור החיים הקדוש לפס' "ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם – הקב"ה שומר את הלילה הזה ט"ו בניסן, ומצפה לגאול אותנו בגאולה האחרונה שהיא גאולתנו.
- 5. בפיוט, הצדיק משתמש בשיבוצים מהתנ"ך, כאשר בחלק הארי, תופסים השיבוצים משיר השירים שכידוע הוא קודש קודשים כדברי רבי עקיבא בה מתנהל דיאלוג בין השכינה לכנסת ישראל על תהליך הגאולה.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
En dernier lieu, avec le protectorat français, des compagnies allemandes achetaient des terrains à n’importe quel prix et sans la moindre garantie d’authenticité de documents.
Quand quelqu'un leur proposait un terrain, il suffisait qu'il produise douze témoins, (moyennant quelque menue monnaie), qui déclaraient connaître l’endroit proposé. L'affaire était faite tout de suite et il recevait sur l’heure le montant de la vente.
Toutes les familles juives, possédaient des tableaux de la famille impériale allemande, et certaines familles seulement des tableaux des souverains anglais.
Il y eut le bombardement de Tanger, et surtout de Mogador, en 1844, par le bateau de guerre français commandé par le Prince de Joinville, qui a laissé un mauvais souvenir dans l’esprit des Juifs et surtout des Arabes. Ce bombardement a donné lieu au saccage de la ville par les tribus avoisinantes ; le quartier juif a été pillé et les Juifs l'ont évacué. Ce fut la ruine de plusieurs grandes familles. Ce qui signifie que la population n’a connu la France que par cet aspect brutal, et elle a gardé son amour à l'Allemagne et à l'Angleterre.
Les valeurs traditionnelles
Les traditions chez nous se confondent avec les coutumes, qui sont surtout basées sur la religion.
La croyance en Dieu, et en son assistance est demeurée intacte depuis les premiers siècles après la destruction du Temple jusqu’à nos jours.
Sans cette conviction, les Juifs se seraient assimilés aux Musulmans qui n’avaient d’autre ambition que de faire d'un Juif, un croyant en leur prophète. Quand un Juif, embrassait la religion islamique, on lui faisait une vie honorable pourvu, qu’il se montrât fidèle à sa nouvelle religion. On lui accordait, travail, argent, femme, et parfois il devenait Hadj (ce titre s’applique à celui qui a fait le pèlerinage à la Mecque et en Terre Sainte, et cela lui était facilité).
Quand c’était une femme, elle avait le droit de respecter sa religion, car en général, la femme qui épouse un Musulman n’a pas besoin d’adopter la religion musulmane.
Néanmoins, on ne voyait pas beaucoup de Juifs devenir Musulmans. Un ou deux cas dans chaque génération peut être, et encore, la majorité de ces cas n’étaient pas spontanés, mais sous la pression d’un puissant, ou à la suite d’un faux témoignage. Il suffisait de dire, par exemple, publiquement : "La Illaha lia Allah, O Mohamed Rassoul Allah", pour que l’on devienne Musulman ou bien, lorsque quelqu’un pris de panique s’enfuyait et trouvait refuge dans une mosquée : il en ressortait Musulman, bon gré, mal gré.
Donc, si les Juifs ne devenaient pas fréquemment Musulmans malgré toutes ces facilités et pressions, c’est que vraiment, ils étaient attachés au judaïsme.
Les Rabbins, étaient très respectés et craints, parce qu’on leur attribuait Le pouvoir d'influencer les décisions célestes. Quand un grand Rabbin passait dans la rue, tous se précipitaient pour lui baiser la main. Le Rabbin était servi le premier, souvent bénévolement, et les premières places étaient toujours pour lui. Mais il n’abusait pas de cette situation, et n’allait pas jusqu’à se faire vénérer comme chez certaines communautés juives de l‘Europe.
Un Rabbin qui se respecte ne tire pas profit de son savoir de la Thora.
Grands Rabbins
Il y avait un grand nombre de grands Rabbins dont les livres faisaient autorité, et étaient reconnus dans le judaïsme mondial. Par contre, il y en avait d’autres, qui n’ont rien laissé de leur science qui cependant était étendue. Il y eut également des publications qui sont malheureusement épuisées et n'ont pas été rééditées
A Mogador par exemple, il y eut un fait qui a appauvrit la ville de livres très importants. Une des grandes familles dont l’aïeul n’était autre que le célèbre Rabbin, Rabbi Yossef Elmaleh, auteur d’un livre très estimé, "Tokfo Ckel Yossef', cette grande famille dis-je, entretenait jadis une grande Yéchiva, où l’on étudiait le Talmud et les hautes études hébraïques.
Rabbi Yossef Elmaleh. (Site Mogador – Haïm Melca) Fils de Rabbi Aharon Elmaleh et petit fils de Rabbi Yossef Elmaleh auteur de "Tokpo Chel Yossef". Né à Rabat en 1809 il fut Grand Rabbin de Mogador à partir de 1840. Décédé en 1886 à Londres.
Cela veut dire, que cette famille payait les Rabbins et les élèves ainsi que toutes les dépenses qui s’ensuivent. Il y avait dans cette Yéchivah, une bibliothèque très riche en livres anciens, des recueils de lois talmudiques et des manuscrits etc.
Malheureusement, la chance a déserté cette famille et elle a été d’abord obligée de fermer la Yéchivah puis, de vendre pour une bouchée de pain ce puits de science qu'était la bibliothèque. La personne qui l’a achetée est devenue riche en la revendant en Amérique.
Nos synagogues
Nos synagogues ne sont ni belles ni grandes. Cela vient du fait que comme je l’ai dit, chaque famille en avait une, par conséquent on n’avait besoin ni Le grandeur ni de richesse. C'est seulement quand des Juifs venus d'Europe "en mêlèrent que nous eûmes quelques synagogues de beau style.
A Mogador, il existe une jolie petite synagogue dont le plan ainsi que tous les ornements ont été exécutés à Londres. On peut dire sans crainte d’être démenti que c’est la plus jolie synagogue du Maroc si ce n’est de l’Afrique du Nord. Les bancs et la Téva, le Hekhal, sont en palissandre massif sculpté à la main. Les candélabres en argent, terminés en verre demi-cristal en forme de tulipes qui étaient prévus pour y installer l’électricité. Des lustres qui descendent et montent vers le plafond très haut par un système facile et discret. Une jolie galerie pour les dames (qui venaient assister à l’office du matin et à qui on servait une légère collation).
"Les Rabbins de la ville viennent saluer le Sultan" (Mogador 1933) De gauche à droite : Rabbi Chlomo Benbenisti, Rabbi Abraham Ben Shoshan, Rabbi David Knafo, Rabbi Hdane Ben Abbo,
Rabbi Moché Ben Simhon
L’office s’y passait d’une façon très ordonnée, chose inconnue à l’époque au Maroc. Les chants, les parties chantées, étaient exécutés par une chorale de jeunes garçons choisis pour leur belle voix.
Quoique sans musique instrumentale, sans chef d’orchestre, cela donnait l’impression qu’il y en avait. Les non Juifs, s’arrêtaient fréquemment pour écouter. Tous les mouvements étaient réglés et fixés d’avance, l’ouverture du Tabernacle, la sortie du Sefer Thora, la Hagbaha, ceux qui lisaient la Thora ; tout cela se passait cérémonieusement et tout paraissait important et imposant sans donner le sentiment d'une mise en scène. Chacun de ces acteurs, se sentait vraiment honoré d’avoir été choisi pour l’acte qu’on lui demandait d’exécuter.
La question de l’argent y était secondaire car le propriétaire du Temple réglait toutes les dépenses. Par la suite, cette synagogue a servi d’exemple pour de nouvelles synagogues, mais aucune n’a atteint son élégance et sa noblesse.
Une autre synagogue a été commencée par un Juif d'Europe, mais pendant l'exécution des travaux, il est devenu fou. Aussi, elle a été terminée par d'autres entrepreneurs, ce qui l'a rendue moitié européenne, moitié marocaine. Elle aussi était belle mais sa beauté s’arrêtait au bâtiment. Les fidèles s’y comportaient comme dans les synagogues ordinaires.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 77
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
אשר על כן, ההסתערות התרכזה בשלב הראשון הזה במזרח ובמערב. במזרח, האסלאם הכובש הכניע את הססאנים בקרב קדיסייה (637, בקושי חמש שנים לאחר מות מוחמד), ופרץ לכל רחבי עיראק ופרס, שם אימץ את השיטה השלטונית הקיימת ומהר מאוד למד את הארגון המנהלי ואת ניהול החצר המקומית. המטבע הססאנית וההכנסות ממיסים הרגילו את הערבים, שלא היו רגילים לשלטון מרכזי מסודר, לחשוב במונחים אימפריאליים. להצלחתו המסחררת של הכיבוש הערבי היתה השלכה מיידית על התאסלמותן של שכבות הולכות ורחבות של האוכלוסייה, דבר שיצר ברבות הימים הבדלה בין מוסלם למוסלם. שלא דין המוסלם המנצח, הכובש, האדון שבא מערב ומייצג את השלטון, כדין הפרסי המתאסלם, הניגף בפני הכובש הערבי. שני היסודות התערבבו זה בזה, משעה שהתרבות והמנהלה הפרסית נהייתה תלויה באדונים הערבים החדשים, ואלה האחרונים לא יכלו לתפקד כאדונים ומנהלים ללא הסיוע ושיתוף הפעולה של אצולת הארץ שהחזיקה ביד את ענייני הארץ. המתח בין שתי השכבות הללו הוליד את תנועת השועובייה, שבעיקרה תבעה פריטטיות בין מוסלם למוסלם. הצבא המוסלמי המשיך להתקדם מזרחה לח׳ורסאן, עבר את נהר האוקסוס (אל-נהר) שם הקים את המחוז המפורסם מה וורא' אלנהר (מעבר לנהר = טראנסאוקסניה) ומשם לנהר החורונטס (כיום שני הנהרות הללו, הנקראים סיר דריה ואמו- דריה, גובלים עם שטחה של אוזבקיסטן הנתון בתווך). אחר כך פנו הצבאות המוסלמיים, בעיקר בראשותו של המפקד המהולל, קותייבה אבן־מוסלם, לגבול סין עד שהגיעו לשיא התפשטותם בקרב טלאס (715). במערב נכבשה מצרים על-ידי עמר אבן אל-עאץ, ומשנתבסס השלטון שם המשיכו חילות משלוח לעבר לוב וצפון אפריקה.
כאש בשדה קוצים התפשט הכיבוש האסלאמי על פני מדבריותיה של צפון אפריקה, שם הוא נתקל בהתנגדות לא מבוטלת של הברברים, יושבי הרים מגזע לא-שמי שהקימו ממלכות משלהם, שאחת מהן הונהגה על-פי המסורת על-ידי מלכה יהודיה – אל-כאהנה. גם בצפון אפריקה חל תהליך מואץ של אסלאמיזציה, והצבאות המוסלמיים חצו את מצרי גיברלטר (נגזר מג׳בל טארק, המפקד המוסלמי שפקד על המבצע) והשתלטו בלחימה עיקשת וממושכת על כל חצי-האי האיברי. משם פנו צפונה, חצו את הפירנאים וכבשו את כל דרומה של צרפת עד לעיר טור/פואטייה, שם עצר את התקדמותם הלוחם הפרנקי שרל מרטל (732). כלומר, 100 שנה בלבד לאחר מות הנביא כללו השטחים האסלאמיים כמעט את כל העולם התרבותי שהיה ידוע אז – משערי סין ללב אירופה. הכיבושים שהחלו בתקופתו של עומר, נמשכו תחת עות׳מאן ותחת האומיים (750-661). אך ככל שגדלו השטחים כך גם נהייתה קשה השליטה המרכזית, ממדינה, מדמשק או מבגדאד, על כל המרחבים העצומים ההם שחודשים רבים של מסע יבשתי הפרידו ביניהם. לפיכך, לבד מן הח׳ליפות המרכזית שמימי הראשידון, דרך הח׳ליפים האומיים ועד לבית עבאס (1253-750), קמו שושלות גדולות ועצומות בימי הביניים, שקראו תיגר על הח׳ליף, וביניהן האומיים של ספרד ופורטוגל שהחזיקו מעמד, בצורות שונות ובגדלים שונים, כ-800 שנה, עד לנפילת גרנאדה לידי הנוצרים 'ב-1492; הפאטמים, שושלת שיעית שבנתה את קהיר והמרתה את פי בגדאד במאות ה-11-10; ושושלות צפון־אפריקאיות שהמורביטון והמווחידון היו האדוקות שבהן, והן פרשו את שלטונן על צפון אפריקה וגם על אנדלוסיה שבספרד, לסירוגין, במאות העשירית עד השלוש-עשרה. לעומת הפתיחות היחסית של השושלות האסלאמיות בספרד, שם ידע עמנו ״תור זהב״ יחסי, רבה היתה ההתנכלות ליהודים בצפון אפריקה ובאנדלוסיה בימי השושלות הקנאיות הללו, שהרבו לעשות שמות ופרעות ביהודיהן.
עומר ידע לרתום את התלהבותם של הלוחמים הבדווים לג׳יהאד למען האומה האסלאמית, דבר שאיחד תוך דורות אחדים את כל מגוון התרבויות והארצות שנכבשו תחת מִטְרִיָה אסלאמית אחת וציביליזציה חדשה שקראה תיגר על הנצרות ועל המסורות האירופיות העתיקות של יוון ורומא. אתה עומד ומשתאה כיצד קומץ של לוחמי מדבר הצליח תוך זמן קצר להשתלט על שטחים כה נרחבים, וכיצד חברה אנאלפבתית מייסדת תרבות, ספרות ואימפריה שלא היה להן משל בימי הביניים. הסברים רבים נתרמו על-ידי היסטוריונים שניסו להבין את סוד החבורות הבדוויות שעלו מן המדבר ובעצם כפו על ההיסטוריה את המעבר מן העולם העתיק של מורשות יוון ורומא, לימי הביניים שנשלטו על-ידי התרבות האסלאמית החדשה. תחילה יש לציין את מיומנות הרכיבה על סוסים וגמלים, שאיפשרה ליחידות האסלאמיות הקטנות ניידות גבוהה, בעיקר באזורי מדבר, שם היו להם יתרונות על פני היחידות הגדולות והמסורבלות יותר של הרומים או הפרסים. הם הכירו יפה את תנאי השטח, וידעו למשוך את האוייב לאזורי ספר של המדבר, אליו יכלו להסתלק בצר להם, או לאזורים נמוכים, עליהם היו מסתערים מן הגבעות. אחרים סבורים, שהגם שהיו בני שבטים שהונעו על-ידי להט הג׳יהאד והסיכוי למות כשהידים (מות קדושים), רבים אחרים סונוורו עיניהם על-ידי השלל הנוצץ שנראה באופק. ישנם עוד החושבים כי שתי מעצמות-הספר הגדולות – ביזנטיון ופרס הססאנית, שהיו מתחרות על ההגמוניה באיזור, היו מותשות מהקרבות שהעבירו שטחים מן האחת לשנייה, הלוך וחזור. לסדק ההזדמנות הזה נכנסו הכיבושים הערביים. כך או כך, עומר היה האיש בעל הכשרונות הצבאיים והמדיניים הדרושים כדי להותיר את רישומו המכריע על בניית הקיסרות האסלאמית המתהווה, שלא נראה איש שיוכל לעמוד בדרכה.
עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
עמוד 87
La fête de Tou-Bichbat-Joseph DADIA
« … Un pays qui produit le froment et l’orge,
le raisin, la figue et la grenade,
l’olive huileuse et le miel… »
(Deutéronome VIII, 8)
La fête de Tou-Bichbat trouve son fondement dans la Michna Roch Hachana, chapitre 1er michna 1 : « Il y a quatre Nouvels Ans… le premier chébat est le nouvel an pour les arbres, selon l’école de Chammaï, le quinze chébat selon l’école de Hillel ».
Au 16ème siècle, Isaac Louria (1534-1572) et ses disciples donnèrent une signification ésotérique à Tou-Bichbat, en mettant l’accent sur les rapports étroits entre l’homme et la nature. Ils instituèrent un rituel selon lequel, en cette journée, il faut consommer le plus grand nombre possible de fruits et de céréales, car même par sa nourriture, et à l’aide d’une sélection des aliments consommables, l’homme réalise, pas à pas, la fin des Temps.
Ce rituel de la fête occupe une place de choix dans le livre « Hémdat yamim », publié en 1732, et attribué à Nathan de Gaza (1644-1680). De cet ouvrage, il a été extrait les passages relatifs à Tou-Bichbat, et compilés dans un recueil intitulé « Péri-etz-hadar ».
L’œuvre de Nathan de Gaza eut beaucoup de résonance et de succès au Maroc, malgré une opposition farouche ourdie par quelques rabbins influents, qui le suspectaient d’hérésie kabbalistique, en tant que propagandiste de la « prophétie » de Shabbatai Zvi (1626-1676), sous couvert d’une soi-disant orthodoxie.
La coutume de consommation de fruits, d’abord de tradition sépharade, devint par la suite une règle commune à tous les juifs de par le monde.
La coutume veut qu’il faudrait consommer au moins douze fruits, comprenant autant que possible les sept espèces qui évoquent par excellence la Terre Promise, et qui sont cités en exergue, étant précisé que le miel en question n’est autre que le palmier-dattier ce, pour affermir le lien indélébile entre la Diaspora et la Mère-Patrie, de même que tous autres fruits qui poussent en Eretz-Israël, en particulier des fruits nouveaux qui n’ont pas été consommés durant l’année.
Les Ashkénazes ont pris l’habitude de consommer en ce jour quinze espèces de fruits, rappelant les quinze premiers jours du mois de Chébat.
Les juifs des Balkans consommaient la veille de Tou-Bichbat trente espèces, selon une cérémonie, rappelant celle du Séder de Pessah, suivant le rituel de « Péri-etz-hadar ».
Les trente espèces sont réparties en trois catégories :
- Première catégorie : Il s’agit de dix fruits qui se consomment tels quels, et rien n’est à jeter. Ces dix fruits relèvent du « Monde de la Création, ‘Olam habériah »:
- ‘anabim : les raisins;
- téénim: les figues ;
- tapouhim : les pommes ;
- étroguim : les cédrats ;
- limonim : les citrons ;
- agassim : les poires ;
- habouchim : les coings ;
- toutim : les mûres ;
- sorbache : terme d’origine étrangère, drupes d’une certaine variété de sorbier, mangeables une fois blettes ;
- haroubin : les caroubes
- Deuxième catégorie : Il s’agit de dix fruits ayant un Seule l’enveloppe est comestible. Ces dix fruits relèvent du « Monde de la Formation, ‘Olam hayétsira » :
- zétim: les olives ;
- témarim: les dattes ;
- goudguédanyiot: les bigarreaux ou les cerises d’hiver ;
- soufayafasse :terme d’origine étrangère, c’est
« Habb al-mulûk » en langue arabe.
Dans l’Occident musulman, les cerises.
Cela fait double emploi avec ce fruit déjà cité.
Pour moi, « habb al-mulûk » est un petit fruit à
noyau, ressemblant à une petite olive noire.
Chair ferme et sucrée, du palmier éventail dit
« Washingtonia filifera » ;
- fisqous: terme d’origine étrangère : les pêches ;
- zirgouïlas: terme d’origine étrangère : les prunes ;
- masmissim: en hébreu michméchim : les abricots ;
- visnas: je n’ai pas réussi à trouver la signification de ce terme d’origine étrangère ;
- aqaranis: j’ignore le sens de ce terme d’origine étrangère ;
- nispoulas: terme d’origine étrangère : en arabe za’rour, en hébreu ‘ouzrar, dans le talmud ‘uzrado.
Cela peut être soit l’aubépine monogyne, soit la cenelle, baie rouge comestible, soit l’azerole, de saveur agréable.
- Troisième catégorie : Il s’agit de dix fruits, où seul l’intérieur est comestible, et l’enveloppe se jette. Ces dix fruits relèvent du « Monde du Façonnement, ‘Olam ha’assiya » :
- rimonim : les grenades ;
- égozim : les noix ;
- chéqédim : les amandes ; l’amandier est le
Premier arbre à fleurir
- périssin : (mot d’origine étrangère) : pastèques ou nèfles ;
- ‘armonim : les châtaignes et les marrons ;
- louzim : les noisettes ;
- ‘allonim : les bellottes, glands doux comestibles
d’un chêne connu par les botanistes
sous le nom de Quercus Ilex L. var. ballotta (Desf.)
fruit apporté sur les souks de Marrakec vallées de l’Ourika, de la Reraya, etc.;
- pastouqim : j’ignore le sens de ce terme d’origine étrangère ;
- phinionis : cacahuètes, arachides, pistaches
- maouzisse : les pignons comestibles du pin parasol.
Ces listes de fruits ne sont pas limitatives. De nos jours, primeurs et fruits exotiques arrivent de partout en toutes saisons de l’année.
Il y a aussi les fruits surgelés, secs et grillés, séchés, conservés et confits, les salades de fruits, les compotes, les gelées et les confitures.
A tout cela, chacun peut ajouter à sa convenance des pains de froment et d’orge, des galettes de maïs, des gâteaux, du vin rouge et du vin blanc, des liqueurs et des eaux-de-vie, des poirés et du cidre.
Celui qui préside la cérémonie prononce une prière spéciale :
« Que ce soit Ta volonté, Eternel notre Dieu et Dieu de nos ancêtres, que par la vertu de ces fruits que nous avons consommés et sur lesquels nous avons prononcé la bénédiction, les arbres se chargent d’une profusion de fruits, qu’ils grandissent et fructifient du début de l’année à sa fin, pour le bonheur, la bénédiction, la vie et la paix. »
La fête se termine par des chants et des danses. Les Hassidim se rendent après le repas dans les vergers, où ils bénissent les arbres, leur souhaitant une année bonne et prospère.
Je reviendrai en détail sur l’historique de cette fête et sur son évolution à travers les époques et les lieux, de même que sur sa place dans la poésie et le rituel, en particulier au Maroc et à Marrakech.
Hormis le Professeur Haïm Zafrani, et exception faite de deux ou trois pièces de poètes juifs marocains, le judaïsme du Maroc semble très discret sur le sujet.
« TU-BISHBAT n’est certes pas une solennité remarquable, écrit le Professeur Haïm Zafrani, ni une fête scrupuleusement observée par tout le monde. Elle prend cependant, dans quelques familles marocaines, le caractère d’une festivité qui porte le sceau de l’abondance et de la richesse ; une abondance et une richesse que signale la variété des produits présentés sur une table somptueusement dressée : les sept espèces que célèbre et chante la Bible…une trentaine d’autres espèces…et, plus spécialement, de fruits de saison ou ceux hors-saison qu’on a soigneusement gardés toute l’année pour cet instant privilégié ( de l’orange à la pomme, des jujubes mûres aux gousses mielleuses du caroubier, etc…)… Les enfants ont leur part à la fête, et les pauvres aussi, car on a bien soin de préparer pour les uns et les autres des paquets individuels contenant un peu de tout ce qui a été exposé sur la table et qui a fait l’objet d’une prière et d’un vœu. » 1
Joseph DADIA.
A Kervenic en Pluvigner
Le 28 janvier 2003.
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס
חאגיז שמואל [השני]
פאס, המאה החמש־עשרה – טריפולי – ונציה – ירושלים 1633.
מבקש ה', דרשות על פרשיות התורה (עד פרשת ניצבים), ונציה, זואן דגאררו, השנ״ו(1596).
דבר שמואל, ביאור מאמרים רבים ממדרש רבות על ספר דברים, נדפס עם ספר ׳מבקש ה" השנ״ו(1596).
חייט יהודה בר יעקב
ספרד, סוף המאה החמש־עשרה – פאס – נאפולי – ונציה – מנטובה, המאה השש־עשרה.
מנחת יהודה, פירוש על ספר מערכת האלהות לר׳ פרץ בר יצחק הכהן גירונדי (פירוש על ספר ה׳זוהר׳). פירארה 1558; מנטובה 1558; זולקוא 1779; קאפוסט 1797.
אבן חיים אהרן
פאס, 1545- מצרים – סלוניקי – קושטא – ונציה – ירושלים 1632.
קרבן אהרן, פירוש לספר ספרא, ונציה השס״ט-השע״א (1611-1609). נדפס מחדש בדעסויא, דפוס משה דעסויא, 1742; ירושלים תש״ל, תשמ״ו (2 כרכים).
מצות אהרן, ביאור על ברייתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. נדפס כמבוא לספר ׳קרבן אהרן׳ הנ״ל.
לב אהרן, פירוש על נביאים ראשונים (יהושע, שופטים), ונציה, ייואני די גארה, השס״ט(1609). נדפס מחדש עם מבוא על האיש ויצירתו מאת הרב משה עמאר, בירושלים, אגודת בני יששכר, תשמ״ד
הכהן שלמה פאס, 1926-1862.
יומן עיר פאס, משנת תרל״ט (1879) עד שנת תרפ״ה (1925) כהמשך לספר ׳יחס פאס׳ לרבי אבנר הצרפתי. מהדיר: דוד עובדיה, פאס וחכמיה, א, עמ; 248-172
כרם חמר(חלק ב)
תקנות רבני המגורשים מקאשטילייא שהנהיגו במערב וספר ׳עט סופר׳
לר׳ יעקב אבן צור, ליוורנו, אליהו בן אמוזיג, התרכ״ט-התרל״א (1869- 1671). המהדיר: ר׳ אברהם אנקאווא. נדפס מחדש עם מבוא על־ידי שלום בר אשר, ירושלים, מרכז זלמן שזר, התשל״ז (1977), ופעם נוספת (בסידור חדש) ירושלים, אקדמון, תש״ן(1990).
לביא שמעון -ספרד, המאה החמש־עשרה – פאס – טריפולי 1545.
כתם פז, פירוש ל׳זוהר׳ לבראשית שמות(נכתב לפני שנדפס ספר ה׳זוהר׳). נדפס רק החלק לספר בראשית, ליוורנו התקנ״ה (1795). נדפס שוב בג׳רבה התרצ״ה(1935). מהדורה זו כוללת רק עד סוף פרשת וירא.
ביאור מילות זרות שבספר ה׳זוהר׳, נדפס בסוף ספר ׳יד נאמן׳ לר״י מיראנדה, סאלוניקי תקס״ד(1804).
סדר תיקוני כלה ללילי שבועות, כמנהג ק״ק טריפולי דלברבריא, ונציה 1680.
מונסונייגו ידידיה(בה׳׳ר אהרן) פאס, הרס״ז(1907).
פאת י״ם, שאלות ותשובות על ארבעת חלקי ה׳שולחן ערוך', לוד, אורות יהדות המגרב, תשנ״ב. מהדיר: הרב משה עמאר.
פרחי שושנים, אוצר בלום בנושאי ארבעת חלקי השו״ע מתוך ספרות ההלכה, ערוכים בסדר א״ב. נכרך עם ׳פאת י״ם׳.
מונסונייגו יהושע פאס, 1892-1820.
שבילי משפט, אוצר בלום לבירור הלכה ושו״ת בדיני ממונות ערוך בסדר א״ב. המהדיר: הרב משה עמאר, לוד, תשנ״ב(1992).
מונסונייגו רפאל אהרן(בה״ר ידידיה משה) פאס, התק״ב(1760) – הת״ר(11840.
מי השלח, על הלכות גטין וביאור נוסח הגט, כולל תשובות ופסקי דינים, קאזאבלנקה, דפוס מסעוד דהאן, התרפ״ט(11929.
בן מלך שלמה
פאס, 1480– קונסטנטינה. סוף המאה השש־עשרה.
מכלל יופי, ביאור המלים והמשך העניינים ע״פ הפשט על כל ספרי התנ״ד והערות על הנקודות והטעמים. ונציה 1549; קונשטנטינה 1549; שאלוניקי 1567; אמסטרדם 1685.
אבן מלכא יעקב
פאס – תיטואן, המאה השמונה־עשרה.
נר מערבי: ב׳ חלקים, שו״ת פסקי דינים וחידושי דינים, ירושלים התרצ״ה (11935. א: שו״ת לר׳ יעקב אבן מלכא; ב: קונטרס הטרפיות [=הטרפות] לר׳ מנחם עטיאה.
בן נאיים יוסף
פאס, 1961-1882.
מלכי רבנן, ספר ביוגרפי־ביבליוגרפי על חכמי מרוקו, ירושלים, דפוס המערב, התרצ״א(1931). נדפס מחדש בירושלים התשל״ה(1975).
נוהג בחכמה, אוסף מנהגי מרוקו, בני־ברק תשמ״ז (1987). מהדיר: הרב משה עמאר.
צאן יוסף: שאלות ותשובות, ירושלים תש״ן (1990). מהדיר: הרב משה עמאר.
בן נאיים יעקב חיים
פאס, המאה השמונה־עשרה – תיטואן – מעסכר(אלג׳יריה) – אלג׳יר – ליוורנו
1803.
זרע יעקב, שו״ת, ליוורנו, קאשטילו סעדון, 1784.
ישועות יעקב, דרשות על ספר בראשית, נכרך עם ׳זרע יעקב׳ לשבת כלה ולשבת תשובה, ליוורנו 1784.
ספר הזוהר, הגיה והדפיס יחד עם ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי, ליוורנו 1791.
חידושים על מסכת ברכות וסוכה, נדפסו בתוך ספר ׳חסד ואמת׳ לר׳ יצחק סבע, שאלוניקי 1813.
משכנות יעקב, דרושים בסדר התורה, שאלוניקי התרפ״א(1921).
צניף מלוכה, קונטריס בדיני המלך, נכרך עם ׳משכנות יעקב׳ הנ״ל.
אמת ליעקב, דרושים והספדים שנשאו הרבנים ר׳ יעקב די מדינה ור׳ משה אהרן רחמים פייאצה מליוורנו לכבוד ר׳ יעקב בן נאיים, ליוורנו 1866.
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס
עמוד 52
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan- le bombardement de Casablanca
C'est en 1907 qu'eut lieu le bombardement de Casablanca et l'occupation d'Oujda…
En effet. Du temps du règne d'Abdelaziz, il y avait eu un certain mécontentement dans le pays suite au traité d'Algésiras. Le chef du dispensaire médical français à Marrakech, le Dr Émile Mauchamp fut assassiné de plusieurs coups de couteau et en riposte, le général Lyautey occupa Oujda et une partie du Maroc oriental. Neuf ouvriers européens travaillant dans le chantier du chemin de fer près du port de Casablanca furent assassinés. La fureur populaire aurait été déclenchée par le fait que le chemin du rail avait traversé un ancien cimetière musulman. Le gouvernement français dépêcha le navire de guerre Le Galilée (66 soldats) qui devait attendre l'arrivée des croiseurs Du Cheyla (75 soldats) et Le Forbin (44 soldats) prévue pour le 5 août et L'Escadre du Nord par la suite. On pensait alors qu'il fallait 1000 soldats pour occuper Casablanca. Il semblerait que le capitaine du Galilée n'ait pas attendu de renforts et, contre l'avis du corps consulaire, dépêcha ses 66 soldats le 5 août même et la ville fut bombardée. L'incendie s'y déclara. Les canons du croiseur Du Cheyla bombardèrent les alentours. L'estimation du nombre de victimes du bombardement varie entre 600 et 2000. Les troubles dans la ville furent tels que les Juifs s'échappèrent dans des barques pour se protéger contre les attaques de pillards. Par la suite, le contingent français compta près de 6300 hommes, dont 2000 tirailleurs sénégalais et soldats de la Légion étrangère auxquels s'ajoutèrent 500 fusiliers marins espagnols de la canonnière Don Alvar de Bazan. Le Maroc était impuissant devant la force militaire française à laquelle se joignait celle de l'Espagne. Les mousquets marocains datant de 1800 ne pouvaient se mesurer aux fusils Lebel à tir rapide et aux canons de 75 mm des Français. Le corps consulaire à Casablanca fut fort mécontent de l'intervention prématurée de la marine. Mais les politiques en France assumèrent l'initiative du capitaine du Galilée. Quant à la presse socialiste française, elle critiqua violemment le bombardement de Casablanca et l'occupation d'Oujda.
Georges Bourdon fit une description bouleversante des évènements de Casablanca dans son ouvrage Ce que j’ai vu au Maroc – Les journées de Casablanca. Il décrit ainsi la ville après le bombardement, le pillage et l'incendie : « Aspirez l'âcre et tiède odeur de pourriture, de charogne et de cendre, qui enveloppe cette ville de trente mille habitants dans une atmosphère de sang et de mort… Errez à travers Casablanca, ouvrez vos yeux et vos oreilles : vous n'y verrez que des tableaux de meurtre et de sang, vous n'y trouverez que des plaintes d'agonie… La corvée des cadavres ensevelit immédiatement ceux qu'elle ramasse, et ne compte pas.»
Le Dr Mauchamp fut décoré de la Légion d'honneur à titre posthume et eut droit à des funérailles nationales dans sa ville natale de Chalon- sur-Saône. Un monument y perpétue son souvenir. Son père compila un ouvrage posthume, La sorcellerie au Maroc à partir des notes de son fils.
Le directeur de l'Alliance Israélite Universelle décrivit ainsi les évènements de 1907 : « Le 3 août, les soldats du Makhzen se précipitent sur le Mellah, suivis de toute la populace, et commencent le pillage. Les 5 ou 6 000 hommes qui attendaient aux portes pénètrent en ville, se répandent tant au Mellah qu'à la médina, volent, pillent, violent, tuent et, pendant trois jours, répandent en ville la terreur, jusqu'à l'arrivée des troupes françaises. Il n'y a pas une maison, pas une famille, pas une personne qui ait été épargnée… La Kaiseria, où il y avait plus de cinq cents magasins israélites, n'était plus que ruines après les incendies. Le Mellah est saccagé d'un bout à l'autre, portes et fenêtres brisées, meubles et effets dispersés, tout est détruit, nos écoles sont mises en pièces, les bancs et les pupitres cassés, le matériel, l'argent, enlevé. Toutes les synagogues sont mises à sac… Partout c'est la désolation, la dévastation. On ne dirait pas que des hommes ont pu faire tant de dégâts, on croirait plutôt qu'un cataclysme s'est abattu sur la ville… Des scènes terribles se produisent, il faut entendre le récit de la bouche des victimes et des rabbins de nos écoles… Un des rabbins avait une fille unique, il avait refusé de s’embarquer. Des Kabyles (Berbères) pénètrent chez lui, il offre tout son avoir, ses économies, ses meubles, on les lui prend et sa fille aussi. Il court après elle, on lui assène un coup de poignard sur la tête, il tombe, quand il se relève, sa fille a disparu. Une jeune femme mariée depuis quinze jours est enlevée. Elle résiste, on la tue. Je vous raconte des scènes entre mille, impossible de tout dire…» Le Mellah de Settat où s'étaient réfugiés près de 800 Juifs de Casablanca fut également pillé. À Mzab, Ouezzane, Alcazar, Demnat et Fès, les exactions et les vexations se produisirent également.
Le rabbin et poète David Elkaïm de Mogador lança un appel dans la revue londonienne de langue hébraïque Hayéhoudi, adressé à toutes les organisations de philanthropie juive afin qu'elles fassent parvenir des armes aux Juifs du Maroc afin qu'ils puissent se protéger des attaques et des razzias de leurs voisins musulmans.
Le mois de mars de l'année suivante, les troupes du général d'Amade défirent les combattants de la tribu des Mdakra, l'artillerie faisant près de 1500 morts. Des centaines de tentes furent brûlées. Les pertes de l'armée française durant l'occupation de la Chaouia s'élevèrent à une centaine de tués et près de 400 blessés. Plusieurs milliers de Marocains perdirent la vie.
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan– le bombardement de Casablanca
Page 191